אני לא מכיר כל כך את אולריך שנאוס. אפילו אמ"ג מאשרים שהוא מפיק מסתורי משהו. שמעתי את קולו אינספור פעמים בזכות הפרומו שהקליט לקצה בגלגלצ ("Hi this is Ulrich Schnauss and you're listening to Hakatze"), אני יודע שהוא ביקר בארץ כבר כמה וכמה פעמים, ומודע, אי שם ברקע של התודעה שלי, שהוא מישהו שאני יכול לאהוב. מישהו שממזג בין אלקטרוניקה אינטיליגנטית ושוגייז, מעין בן דודו הגרמני של M83 המופלא.
השבוע תהיה לי הזדמנות להכיר אותו יותר טוב. אולריך שנאוס מגיע להופעה באוזןבר ביום חמישי ה-18.8 לקראת שחרור של אלבום חדש. רוב האנשים לא היו הולכים לראות אמן שהם לא מכירים. רוב. יש מיעוט קטן של אוהבי מוזיקה שיודעים סוד, והסוד הוא שהופעה של אמן שאתה לא מכיר יכולה להיות פתח לחוויה גדולה ואהבה חדשה. שדווקא בהופעה אפשר לבוא עם ראש פתוח שמוכן להתוודע למוזיקה, ואם יש קליק אז יש צ'אנס למערכת יחסים רצינית ועמוקה.
רוצים גם אתם להכיר את אולריך שנאוס? תשאירו תגובה לפוסט ואולי תזכו בכרטיס זוגי להופעה תודות ל-N-factorial! אתם מוזמנים גם לספר איזה אמן גיליתם דווקא דרך ההופעה שלו או שלה, הזוכה יקבל הודעה במייל ביום רביעי. בינתיים תלחצו פליי על המיקס האוטומטי של אולריך ביוטיוב ותנו לאינדיטרוניקה לצנן אתכם בקיץ הלוהט הזה.
החלטתי לעשות מיקסטייפ מהפכה (להורדה). מוזיקה שתכניס לאנשים זעקה לגרונות ותזרים דם לורידים לנפנף אגרופים באוויר. החשודים המידיים כמו "Blowin' In The Wind" ו-"Children Of The Revolution" נשארו בחוץ. החלטתי ללכת על בחירות קצת פחות שיגרתיות.
תוך כדי העשייה, שמתי לב שכבר לא עושים מוזיקה מחאתית בימינו. לא רק בארץ, אלא בעולם. אם בניינטיז המודעות המוזיקלית-פוליטית היתה גבוהה, בנוטיז ההדוניזם, העיסוק העצמי, והציניות חזרו לאופנה המלודית. אתם יכולים לחשוב על הרכב פוליטי חדש מהשנה האחרונה? 5 השנים האחרונות? 10 השנים האחרונות?
בכל מקרה, להלן התוצאות. שימו לב שקישרתי את כותרות השירים לליריקה שלהן, מאוד ממליץ לקרוא בזמן ההאזנה.
שיר פוליטי מהשנה האחרונה? יאפ, לכל כלל וכו'. שיר רוק גדול עם ריפים וליריקה אנטי קפיטליסטית ("Oh, were you not told, do you not know / Everything around you is being sold") מהאלבום המעולה שיצא להם בתחילת השנה. גולת הכותרת היא ההוק "Sometimes I wish / Protesting was sexy on a Saturday night", משאלתו של הסולן Yan. ובכן יאן, בוא לארץ, להפגין בתל אביב בשבת בלילה זה סקסי לגמרי.
לפני ששלושת המילים הכי חשובות בהיפ הופ היו בלינג בלינג בלינג, לפני שראפרים שרו על כמה כסף וזונות יש להם, היה מסר. ואם יש הרכב היפ הופ אחד שהביא אותו בצורה הכי חריפה, זה פאבליק אנמי. Flava Flav נהפך מאז לסוג של בדיחה מהלכת, אבל פעם כשהוא היה לצידו של Chuck D הם ירקו את הליריקה הפוליטית הכי מושחזת על כדור הארץ: "Elvis was a hero to most / But he never meant ---- to me you see"
כשה-PMRC ניסו לצנזר מוזיקה בשנות ה-80 וסולן להקת Twisted Sister, מר Dee snider, הוזמן להגן על הליריקה שלו מול הסנאט האמריקאי, הם חטפו הפתעה. הרוקר הזרוק הזה יודע לדבר. הוא כתב נאום מושחז שדחה את כל הטיעונים נגד הליריקה שלו ועזר לחזית המוזיקאים נגד הבולשיט של ה-PMRC. גם אם השיר הזה צ'יזי ואייטיז, הוא סוחף לגמרי, והכי חשוב, מי ששר אותו באמת מתכוון לזה: "We're not gonna take it / No, we ain't gonna take it / We're not gonna take it anymore"
אנגליה של שנות השבעים היה מקום מייאש למעמד הפועלים, וג'וני רוטן, הסולן האדיר של אקדחי המין, צווח על זה בקולי קולות. השנאה שלו בשיר הזה כוונה ללב הממסד, למונרכיה הבריטית, ליצור זקן מעולם ישן של ממלכות שלא ברור מה הוא עדיין עושה שם. חייבים להבין שבזמנו היה אסור להגיד דברים כאלה באנגליה, והסינגל ששוחרר ביובל הכסף של המלכה גרם לחתיכת שערוריה. השיר מסתיים ביאוש מוחלט בקריאות "No future", שורה שנכתבה לפני 35 שנה באנגליה אבל חקוקה בליבו של כל מי שהקים אוהל בעירו בשבועיים האחרונים. רק תחליפו את England ב-Israel בשורה הבאה ותזדהו: "There is no future in England's dreaming"
Paul Weller, סולן הג'אם, כתב את השיר (malice=רשע או זדוניות) על ילדותו האפורה בעיר Woking. השילוב של הבחנות חדות על החיים בפריפריה האנגלית לבין מוזיקת נשמה מתקתקה בסגנון Motown, זה מה שהופך את השיר ליצירת פופ מדהימה. מה הקשר בין זה למה שהולך אצלינו היום? אפשר להבין כבר משורת הפתיחה: "Better stop dreaming of the quiet life / Cos it's the one we'll never know".
רוב האנשים בארץ חושבים שהמניקס היא להקת איצטדיונים בכיינית ולא יודעים שהם התחילו בתור להקה מופרעת ורועשת עם וואחד מודעות פוליטית ודגל אדום ברקע. לא בכדי הם אחת מהלהקות המערביות היחידות שהוזמנו להופיע בקובה. כותרת השיר הזה מורכבת משמות הבנקים הכי גדולים באנגליה ומכוונת כמובן נגדם בפורמט של המנון רוק. אלא אם כן יש לכם פרשנות אחרת לפזמון: "NatWest, NatWest-Barclays-Midlands-Lloyds / Blackhorse apocalypse / Death sanitised through credit".
עוד יוצא מן הכלל, סינת' פופ פר אקסלנס מריבייביל האייטיז + קליפ מדהים. השיר מדבר כמובן על האשליה של עבודה למחיה כשבעצם אנו חיים למען העבודה ובסופו של דבר מעבידים עצמינו למוות. הליריקה מתחברת למחאה הנוכחית באופן מצמרר: "All we want are just pretty little homes / Our work makes pretty little homes / Agenda suicide, the drones work hard before they die / and give up on pretty little homes".
בחזרה לאנגליה של שנות השבעים ולתסכול מעמד הפועלים. ג'וני רוטן אומר שאין תקווה, Joe Strummer מהקלאש אומר שאין עבודה. תלמדו קולנוע, תעשו מוזיקה, אבל בסוף תגיעו לביטוח לאומי וינסו לסדר לכם כל מיני עבודות עלובות. קריירה לא תראו מזה: "Career opportunities are the ones that never knock / Every job they offer you is to keep you out the dock"
ספין אוף ניינטיזי לשיר מחאה עלאק סיקסטיזי עם גיטרות אקוסטיות ותופי מרים. השילטון דופק אותנו ואורב לנו בכל פינה. ומה אומרים על כך בריאן ג'ונסטאון? "And i know it's coming down / So i'm headed out of town". ככה היינו מתנהגים בדרך כלל, בורחים מהצרות. מעניין מה יקרה עכשיו שהפסקנו לברוח.
אז שמענו על המון בעיות, אבל מה עם פתרונות? למידנייט פיקוקס תשובת הסירקוס קור. יורדים הרבה פעמים על המאהלים, או לפחות זה שבשדרות רוטשילד בתל אביב, שהם מלאים בסטלנים והיפים. אני לא מת על סטלנים והיפים באופן כללי, אבל אולי לא יזיק אם השלטון ובעלי ההון יהיו קצת יותר סטלנים: "Ganja to the chairman, give some weed to the fat / Ganja to the soldiers, the weed will beat the hate"
אם הייתם צריכים לזרוק שם של להקה פוליטית, בטח הייתם פולטים מיד את שמה של רייג'. מחלקת הגיטרה-באס-תופים שלהם נשמעת כמו יחידת קומנדו שעושה רעשי יריות ופיצוצים בעוד שגנרל Zack De La Rocha, סולנה של רייג', משדר לנו את שידורי המהפכה הליריים שלו הישר למוח. אי אפשר לערוך סאונדטרק למהפכה בלעדיהם, בטח כשהם מספקים סיסמאות הפגנה מוחצות כמו: "Why stand on a silent platform / Fight the war, fuck the norm".
אחרי שקיבלנו הכרזה למרד עירוני מרייג', הגיע הזמן שכולם יכנסו לעמדה. מיני סאגת הרוק הזו של אושנסייז נכתבה בהשראת תקופת ג'ורג' וו. בוש ג'וניור, תקופה מתוחה עם תחושה אפלה של מלחמה שהולכת ומתקרבת אלינו מעבר לאופק. יש שחושבים שהשיר הזה הוא אנטי-דתי, יכול להיות, אבל אני תופס אותו בתור אנטי-ממסדי. במקרה של המחאה שלנו הציבור הוא זה שאחראי למתקפה של שארם, אך השורות האפיות שסוגרות את השיר לגמרי רלוונטיות: "They've sold us out again and thrown us in the fire / They say we're all the same / Well, yeah, but we're not liars"
הפוסט נגד עישון בהופעות עשה רעש, וטוב שכך. התחלתי לחשוב מה אפשר לעשות כדי לקדם הופעות ללא עישון, ועלה לי רעיון.
מוזיקאים ויח"צנים - שימו לב - אני מכריז על מבצע קידום הופעות ללא עישון בחודש הקרוב. כל הרכב שיתחייב לקיים הופעה ללא עישון יזכה לפוסט קידום להופעה. לא משנה אם כתבתי עליכם, אם אני אוהב את המוזיקה, אם אתם ידועים או לא. תקבלו פוסט קידום להופעה אם תמלאו את התנאים הבאים:
תתאמו מראש עם המועדון שאסור לעשן לפני, תוך כדי, ואחרי ההופעה בכל רחבי המועדון.
תדביקו לפני ההופעה שלטים גדולים בכניסה שלבקשת האמן העישון אסור, תודה.
אם מעשנים בקהל תוך כדי ההופעה, תבקשו מהבמה לכבות את הסיגריות.
הלהקה מבטיחה לא לעשן על הבמה, במועדון, או אפילו בחדר האמנים, אלא רק בחוץ.
מתאים לכם?צרו קשר, תאשרו שקראתם את התנאים להופעות ללא עישון ושאתם מסכימים להם, תוסיפו את כל המידע הרלוונטי להופעה, והפוסט בדרך. אני סומך עליכם שתהיו כנים ולא תנצלו את המבצע לרעה. מה שגם כולם מסתובבים בהופעות עם פלאפון + מצלמה בכיס, לא תרצו להתפס עם המכנסיים למטה.
הערה חשובה - נכון, יש חוק שבכל מקרה אוסר על עישון בהופעות. לצערי לא מקיימים אותו ואין מספיק פיקוח. המקל הזה קצת רעוע, אני רוצה לראות מה יקרה אם ניתן את הגזר.
בעולם מתוקן ירונה כספי היתה עכשיו סופרסטארית. היא מנגנת מעולה, יש לה שירים מרגשים, ואפילו ייחוס שאנו הישראלים כל כך אוהבים (היא היתה תלמידתו של ערן צור ואף נגנה כבאסיסטית בכרמלה גרוס ואגנר, ראה ויקי).
אבל ירונה כספי, לפחות בעת כתיבה שורות אלה, היא שם איכות ליודעי דבר בלבד. למרות שלושה אלבומים משובחים (סימנתי את השלישי "אגו" כסחורה חמה בקיץ שעבר) ושפע של הופעות, תרבות המיינסטרים הנוכחית שדוגלת כרגע ב...בעצם לא ברור במה היא דוגלת, אולי סוג של בינוניות מזוקקת? בכל מקרה, תרבות המיינסטרים לא קיבלה אותה לחיקה ותכניות האירוח שלה.
למזלינו לא אכפת לנו מהמיינסטרים. אנחנו יודעים להעריך מי סופרסטאר אמיתי מבלי שהמפיק שלו יוסיף לו את הסופרלטיב בתור שם משפחה מזויף. סופרסטאר אמיתי הוא מי שעושה מוזיקה איכותית ונוגע בנשמתינו עם מבט חד בעיניים. כזו היא ירונה כספי, וכל מי שמגיע להופעה של ירונה מסתכן לא רק בלהנות מהביצועים הבועטים שלה ושל להקתה, אלא להתרגש ולהתחבר.
אם לא דירבנתי אתכם מספיק, מה עם הגרלה לגירוי החייך? ובכן, ירונה כספי מחלקת כרטיס זוגי להופעה ביום שבת 23.7 בלבונטין 7 בשעה 22:30. תשאירו תגובה וספרו מי עוד הוא סופרסטאר אמיתי לדעתכם, ואולי תעלו בהגרלה. הזוכה ת/יקבל הודעה במייל ביום שישי. נתראה בהופעה.
מפעם לפעם, בפורום או בלוג כזה או אחר, עולה השאלה למה יש הופעות רק בתל אביב. איך זה שלא עושים סיבובי הופעות בארץ ומגיעים לקהל צמא למוזיקה בפריפריה, בצפון ובדרום הארץ. אנשי הפירפריה טוענים שכל להקה שרק תצא מהבועה התל אביבית, או שתשבור את החומר הירושלמית, תזכה לתהילת עולם וקהל שיאהב אותה לעד. האמנם?
אולי כדי לענות על השאלה, אולי כדי להגשים חלום, אולי כי נמאס כבר להופיע באותם המקומות, לפני כחודשיים יצאה להקת רוצי בובה לסיבוב הופעות ארצי תחת חסותה של בירה מכבי, הספונסורית הכי קולית בעיר (תדר, מכבי הום טור, ועוד). שלושה ילדים עם ברק בעיניים, כלי נגינה בידיים, ומוזיקה בורידים + מנהל אחד בנסיון לכבוש את המדינה לצלילי הרוקנרול.
את מה שקרה שם היה אפשר לקרוא בכתבה המעולה של בן שלו מהארץ שהתלווה ללהקה ותיעד את האירוע בכישרון רב. עכשיו אפשר גם לראות. רוצי בובה הוציאו ביום חמישי את "רוצי בובה בדרכים", סרט דוקומנטרי קצר ומאוד DIY על סיבוב ההופעות שלהם. הוזמנתי לבכורה, וכמובן שלא יכלתי לסרב לרוקומנטרי + בירה על חשבון הספונסור.
אם הסרט על אינדינגב היה מאוד מוקפד ומלוטש בעריכה ובצילום שלו שבאו להקנות איזשהי הרגשה של שלווה אוטופית, הסרט על רוצי בובה בדיוק הפוך. הוא חוגג את הכאוס, מלא באנרגיה, ונמצא בתנועה מתמדת. רוב הצילומים מגיעים מידו של מתופף הלהקה אורי רנרט, ומלווה במוזיקה המהירה של הלהקה, רוקנרול Pאנקיסטי בין צ'אק ברי לבאזקוקס. למרות שהסרט לא מוצר כל כך מוקפד, זה מתאים בול לאווירה.
"רוצי בובה בדרכים" הוא אחד מהרוקומנטרים ששוברים את קלישאת הסקס, סמים, ורוקנרול. מה שיש 4 זכרים שישנים באותו החדר (כפי שנאמר בסרט), מלא עבודה, ורוקנרול. רוצי בובה נוסעים בוואן לדרום, רוצי בובה תולים פוסטרים, רוצי בובה מתראיינים ברדיו, רוצי בובה מופיעים. הופעה מול חיילים מתבטלת בגלל תאונת דרכים טרגית? באסה, קובעים הופעה חדשה, הטור חייב להמשיך. להקות אחרות היו נכנסות בקלות לרחמים עצמיים וחוזרות הביתה עם הזנב בין הרגליים. יש פה לא מעט דברים שאפשר ללמוד ממוסר העבודה של רוצי בובה.
למרות הכוונות הטובות, החיים בפריפריה קשים ללהקת רוקנרול. אם הקהל בפריפריה כל כך צמא להופעות, איך זה שרוצי בובה מגיעים לפאב צאלים וכל מה שיש שם זה חבורה קטנה של מילואימניקים? אני לא יודע אם נעשתה עבודת הכנה רצינית לפני ההופעה בכל מה שקשור לשיווק ופרומושן. אני יודע שאם היתה באזור קהילה צמאה של אוהבי מוזיקה, כפי שטוענים אנשי הפריפריה, הייתי מצפה שהם יקפצו על ההזדמנות הזו.
הלהקה לוקחת את הבאסה בהרבה הומור וציניות ו-"יהיה בסדר"-ים. אולי הדבר היחיד שהסרט נכשל לעשות זה לתעד את איך הם מרגישים בכל הסיפור הזה, במאמץ הגדול שהם משקיעים לעומת האכזבה הגדולה שהם מקבלים. זה צץ בפריימים מסוימים מתחת לפני השטח, אבל הלהקה עסוקה בעשייה ואין לה זמן להתעסק בזה.
אפילו שהסרט הוא לא פסגת הקולנוע הישראלי, הוא נותן הצצה נדירה לאיך זה להיות להקת רוק בארץ. יש פה אנשים שמשקיעים המון אנרגיה ואהבה במוזיקה שלהם, מקבלים מעט מאוד בחזרה, ובכל זאת ממשיכים לפעול. אין להם ברירה. אי אפשר להכריח את עצמך להפסיק לאהוב מוזיקה. אפשר רק לוותר על החלומות ולהכנע לתכתיבים הבורגניים של החברה.
אחרי הסרט לא יכלתי שלא לשאול את עצמי אם כל להקות הרוק פה (וזה כולל אותי) לא נמצאות באשליה עצמית גדולה. אנחנו כולה מדינה עם 7 מיליון איש שמתוכם יש מעט מאוד קהל רלוונטי. וגם הקהל הרלוונטי הזה יאזין לרדיוהד בבית, אך לא ילך להופעה של קיצו. רק בלונדון חיים 7 מיליון איש ואחוז הקהל הרלוונטי מתוכם הרבה יותר גדול והרבה יותר פתוח למוזיקה עכשווית. נכון, התחרות בלונדון על לב הקהל הרבה יותר גדולה בהתאם. לפחות יש קהל להתחרות עליו.
תקרת הזכוכית בארץ מאוד נמוכה. מה הטופ שאפשר להגיע אליו, למלא את הבארבי כמו אסף אבידן? אסף אבידן רואה קהלים הרבה יותר גדולים כשהוא מופיע בחו"ל. יש את הגאווה של להצליח במולדת, אבל זה כלום לעומת ההצלחה האפשרית מעבר לים. אולי רוקנרול היא לא המוזיקה של עם ישראל, למרות הבלחות מצליחות פה ושם, ולהקים להקת רוק בתקווה להצליח בארץ זה סוג של קומיקזה?
אני מקווה שימשיכו לעשות עוד רוקומנטריים ישראלים. הם עוזרים להפיץ את המוזיקה הנפלאה שעושים פה בסצינת השוליים ונותנים לנו הצצה אמיתית לאיך זה להיות בלהקת רוק. לגבי רוצי בובה, ההופעה הכי מוצלחת בסיבוב ההופעות שלהם היתה, איך לא, בתל אביב, מול קהל הבית האוהד שמילא את האוזןבר. בפעם הבאה שתתלוננו שאין הופעות בפריפריה, אולי תבינו למה, ותגררו חברים לתמוך בלהקות שעושות את המאמץ להגיע. זה לא קל.
