בארץ החיפושיות הורודות
טרום בכורה לסרט התיעודי על אינדינגב, "בארץ החיפושיות השחורות". רוב הזמן סרטי תעודה הם על איזה רוקסטאר, מקום, או תקופה שנמצאים הרחק מפה, והנה סוף כל סוף סרט על התרבות שאני חלק ממנה, על הפסטיבל שאני פוקד בשנתיים האחרונות ושומע עליו בשנתיים שלפני כן.
הלוקיישן - בניין הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד בתל אביב. כן, הבניין הגדול הזה עם הכניסה המפוארת שאתם עוברים לידו שיכורים בלילות חמישי. השומר מורה לנו ללכת למסדרון ולרדת במדרגות שמובילות אותנו לחלל לבן וסטרילי. פרסומות של הבנק הבינלאומי מוקרנות בלופ על הקיר, מחזה שמזכיר לי את סרט הדיסטופיה THX 1138. הפירות הטריים שמוגשים על השולחן ממתיקים את הטעם.
מגניב שבנק לוקח על עצמו לתמוך בתרבות שוליים ובסצינה קטנה של כמה אלפי איש. אולי אפילו נוצר פה פתח למוזיקאים לקבל עזרה פיננסית כדי להגשים את עצמם. אממה, עם כל הדיבורים על אינדינגב והמארגנים שלא לוקחים שום חסות מסחרית, מלבד תמיכתה של קרן על שם מטוס קרב צרפתי ישן, זה לא קצת מוזר שאירוע הקרנת הסרט מתרחש באולם של בנק מלוקק? הייתי מצפה שתהיה התארגנות פרטיזנית DIY עם מקרן על סדין לבן על איזה גג או בחצר בפאתי העיר.
ההקרנה עומדת להתחיל. נציגה של הבנק מקריאה את התסריט הפוליטיקלי קורקט והמחייב בפנים נוקשות אדיבות, מרגישה מנותקת לגמרי מהטקסט שהיא מקריאה בקרירות חמימה. אני מבין שזה חלק מהפרוטוקול, אבל עדיין מרגיש את הניגוד המוחלט בין האנשים היצירתיים והמשוחררים שיושבים בקהל לעומת התרבות התאגידית שניצבת מולנו. זה לא בעצם האויב? אפשר לשתף איתו פעולה מבלי לפחד שהוא יחליט להפר את הסכם השלום ולפלוש לארצינו במלוא הכוח?
כשהסרט התחיל, כל זה נשכח. אני לא נמצא יותר בתוך בניין של קונגלומרט. אני אחד עם השלווה של הנגב. אההההה. תמונות מרהיבות של חול, חיפושיות, וטרקטורים מעלים לי את ההרגשה הנעימה הזאת של להיות בדרך לאינדינגב. שיר של שני/אחרון/אוקטובר מבשר שאני כבר ממש שם, מקים את האוהל שלי במתחם הקמפינג ושומע את הדי ההופעה. מיד כשאסיים ארוץ לקופה לקחת את הצמיד שלי ואכנס לחגיגה.
מאוד התרשמתי מהויזואליות של הסרט. מעבר לצילומי טבע מרהיבים, הבחירה להשתמש בשוט סטטי כדי לצלם אמנים בהופעה נותנת זווית מרעננת ולא שיגרתית. הצלמים הסבירו בפאנל לאחר מכן שהם פשוט הציבו את המצלמות וחיכו להתרחשות. סחטיין על הזן. מהזווית הזאת אפשר לראות איך אמנים כמו יהוא ירון, אבי עדאקי, רות דולורס ווייס, ונדב אזולאי נמצאים שם בהווייה מוחלטת וחושפים את הנשמה שלהם, שם על הבמה, לעיני כולם. המוזיקה מלווה את הסרט בהתאם עם הקלטות חיות מהפסטיבל באיכות מעולה.
הראיונות בסרט, אני לא בטוח מה אני חושב לגביהם. מצד אחד הם העלו כל מיני אמיתות קטנות על הפסטיבל וסצינת האינדי שהוא חוגג אותה. לא עוקפים שם בשירותים, השם שאנשים באים לשמו הוא אינדינגב ולא איזה הדליינר, השלווה של המארגנים מחלחלת הלאה ומגיעה עד אחרון האנשים בקהל, וכו'. מצד שני, התחלתי להרגיש שבעצם מגישים לי שוב ושוב ושוב את אותה הדיעה. והדיעה היא שאינדינגב הוא אוטופיה. הפסטיבל המושלם שכל מה שיש בו זה פיס ולאב ורוקנרול, תחייה מחודשת של וודסטוק, אידאל כל הפסטיבלים.
יש איזשהו גרעין של אמת ברעיון הזה. אינדינגב פסטיבל מעולה שמכניס אותך למצב צבירה אחר. אני מאוד ממליץ לכל אחד לבוא ולהשתתף בו לפחות פעם אחת, כי ברור שתצאו עם טעם של עוד ותחזרו גם בשנה הבאה. אבל הגזימו לגמרי עם הקו הזה. יש לפסטיבל גם פן בידורי ואנשים באים לשם בשביל גוד טיים - סקס, סמים, ורוקנרול. אנשים משתכרים, עושים שטויות, יש מלא רעש וגם קצת בלאגן (מי אמר ריסוק באס? פיאסקו של כרטיסים? שרוב הלהקות לא מקבלות תשלום על ההשתפות בפסטיבל?). זה בסדר גמור, כאוס זה חלק מכל פסטיבל, רק למה לא מציגים אותו? כנראה שהוא לא עבר את האודישן.
יוצרי הסרט טענו שזה מה שיצא כי הם שמעו שוב ושוב את אותם הדיעות מכל האנשים שהם ראיינו. נשאלת השאלה, את מי הם ראיינו? יש הרגשה שסוג של ברנז'ה, ולכן מה הפלא שמקבלים את אותה הדיעה מכולם. היחיד שנתן גוון קצת אחר היה אביב מארק, שהזהיר מסכנות הפיתוי של הביג מאני שעוד עלול לבוא ולהטיל את צילו על המדבר. אני בטוח שאם יוצרי הסרט היו רוצים, היה אפשר למצוא עוד המון דיעות ונקודות מבט על הפסטיבל - מלהקות קטנות יותר שהופיעו בו (רגע, לא ראיינו לסרט רק אמנים מהבמה הגדולה? מה עם להקות עוד פחות מוכרות מהבמה הקטנה?), מהמתנדבים שבונים את הפסטיבל, מהקהל שהולך אליו, מהיישוב שנמצא מאות מטרים מאחור, אפילו מהמיינסטרים שלא מכיר בו בכלל.
כשהסרט הסתיים הייתי באופוריה. איזה כיף, איזה מוזיקה, איזה אנשים. היקום מקום נפלא. אפילו הצהרתי בקול שזה הסרט הדוקומנטרי הישראלי הכי טוב שראיתי. אבל חברתי הילה שישבה לידי לא בלעה את הפיתיון. והיא צודקת. זה לא סרט דוקומנטרי, זה סרט תדמית. המציאות בנויה בגוונים סבוכים של אפור, בעוד שהסרט על אינדינגב צבוע כולו בורוד.
שוב, אני חושב שזה פסטיבל מעולה וכל מי שמעורב בו היה מקבל פס אוטומטי לגן עדן אם זה היה תלוי בי. אבל סרט דוקומנטרי, יפה ומרהיב כל שיהיה, אמור לתת מבט מעמיק ורחב מה באמת קורה שם מאחורי הקלעים מאשר לשדר את המסר הבנקאי המחוייך והשיטחי שהכל טוב. יוצרי הסרט מודעים לזה שזה סרט תדמיתי. בעצם כשבוחנים את זה, חברת ההפקות של הסרט Rainbow Productions עושה סרטי תדמית ופרסומות לאינטרנט כמו שהיא גם מצלמת הופעות ווידאו קליפים. אז מה הפלא שיצא סרט תדמית מוזיקלי.
במהלך הפאנל לאחר הסרט הועלתה תהייה מוצדקת לגבי הדחף להוציא אותו עכשיו. היו לנו כולה ארבעה אינדינגבים, וכל שנה ההרגשה היא שלא ברור אם יהיה אינדינגב בשנה הבאה. כל פעם צצות שמועות על עייפות של המארגנים, דרישות בלתי אפשרויות מהמשטרה, עלויות הולכות וגדלות, והתלבטויות מסחריות שמאיימות לסגור את העסק. ואז, פתאום, ממש ברגע האחרון איזה חודש לפני מודיעים ברחבי הווב שזה קורה. האם עכשיו זה הזמן הנכון לעשות עליו סרט, כשהפסטיבל עוד נחשב לתופעה שולית ולא וודאית?
כנראה נצטרך לחכות עוד כמה שנים, בתקווה שהפסטיבל יחזיק מעמד וימשיך להתקיים בקביעות כמו כל הפסטיבלים הגדולים בעולם, שהוא יצבור צלקות וסיפורי קרב שיצדיקו סרט דוקומנטרי אמיתי. עד אז, שרופי האינדינגב מוזמנים לקבל מנה מהסם הנפלא הזה בצפיית "בארץ החיפושיות השחורות", אולי אפילו למצוא את עצמם בקלוז אפ באחת הסצינות. מי שלא נמנה בין חובבי הפסטיבל או לא שמע עליו בכלל עלול לפקפק בציור של האוטופיה או לחילופין לבלוע את הכדור הכחול ולפגוש אותנו באינדינגב הבא. מי יודע, אולי הסרט יעזור להביא את הפסטיבל ואת סצינת השוליים לתודעה של ההמונים. זה טוב? זה רע? זה טוב ורע? זה לא טוב ולא רע? מי יודע.
נ.ב. יש סרט אינדי DIY על אינדינגב בשם "לקחת את אינדינגב" שאפשר לראות בחינם ביוטיוב. לא צפיתי בו במלואו. ממבט מהיר מדובר במוצר מחוספס והזוי, אך כזה שנותן פרספקטיבה על הפסטיבל מגובה הקהל איפה שיש יותר חול ולהקות. צפייה מהנה:
