למי שלא מכיר, שון ריידר הוא סולן להקת ההאפי מאנדייז. למי שלא מכיר, זו להקה אגדית מסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים מעיר הקודש המוזיקלית מנצ'סטר, שחיברה בין רוק למוזיקת הדאנס החדשה דאז שפלשה לאנגליה מדטרויט הרחוקה. המאנדייז היו בעין הסערה התרבותית שקיבלה את השם הפאנקי מאדצ'סטר, ושון ריידר היה הנביא הגדול שלה שהטיף נהנתנות קיצונית וזלילה של אקסטות כמו פאקמן.
זה היה לפני עשרים שנה, וכמו שכל צופה רוקמנטרי יודע, להצלחה בד"כ יש מחיר. שון ריידר מודל שנות האלפיים אולי חזר לתודעה בעזרת הגורילאז והסרט הגאוני אנשי המסיבות, אבל הוא אדם מרושש, במשקל עודף, עם זיכרון שבור, ובמאבק משפטי ארוך ומיגע מול המנהלים שלו לשעבר. עצוב לחשוב שאנחנו, המעריצים, והתקשורת, דופקים וזורקים ככה את כוכבי הפופ שלנו, הופכים אותם לדמויות קומיקס שכאילו חדלות מלהתקיים ברגע שהם כבר לא במצעדים. אלה שלא מתו בגיל 27 ממשיכים לחיות גם אחרי ימי התהילה, ובהרבה מקרים לסבול מהמחיר שהיא גבתה. איפה למשל נמצא את MGMT בעוד עשר שנים?
אבל יש גם צד שמח יותר למוקמנטרי. שון בכל זאת חי בניגוד לכל התחזיות שצפו לו, מטפח משפחה, וגר בשכנות לחברו הטוב Bez שגם שרד איכשהו את ימי האקסטות ההוללים. נראה שהוא עדיין מלא ברוח חיים משעשעת וישירה, מודע למה שעובר עליו גם אם הוא קצת מחוק. מעניין במיוחד לראות איך הוא מדבר בגובה העיניים עם כולם, ואפילו מציע לצלם הרוקומנטרי לטעום מהשייק שבדיוק הכין.
אתם מוזמנים לצפות בעצמכם, באזהרה מראש שהמבטאים והמלמולים שם לא תמיד מובנים, אבל את הרגשות תבינו.
מה לעשות, לפעמים לוקח זמן עד שאני מבין שיש מוזיקה שהיא גם אופנתית, וגם טובה, זמן שלוקח להתגבר מהרתיעה הראשונית שמזכירים את השם של איזה הרכב בכל מקום ועד שאני אשכרה שומע אותם ברצינות. אז השנה ה-XX התגנבו לליבי ותקעו בו דגל. אני מעריך אותם בכמה רמות - על כתיבת השירים, הביצוע, הסאונד המינימליסטי והמיוחד, והסקסיות. כמו ה-Drums גם הם נתקעים לפעמים בתוך המסגרת שהם יצרו לעצמם, אבל אולי מתחמקים מזה קצת יותר באלגנטיות. מי היה מאמין שמוזיקה שמושפעת מ-TLC תשמע כל כך טוב?
כנראה אחד הדברים היותר חדשניים ולא ברורים ששמעתי השנה, ועוד מחבורה מלוס אנג'לס ההדוניסטית שנשמעת באותה רמה כמו שהיא יודעת להתלבש. אני מודה לשחר מבית מונוקרייב שהכיר לי אותם בפעם הראשונה, ככל הנראה עוד ב-2009, אבל לקח לי זמן עד שהגיע הזמן הנכון בשביל להתחבר אליהם. בהתחלה השיר "Die Slow" קנה אותי עם האלקטרוניקה הקשה אך קליטה שלו, וככל שהעמקתי באלבום העמקתי בעולם הצבעוני רועש והלא בריא של הלת'. משהו לפתוח את הראש איתו.
יש דברים שמשום מה לוקח המון זמן לשמוע עליהם, דברים שאתה שואל את עצמך איך זה שאף אחד לא סיפר לך על זה קודם. סלואודייב היא אחת מהלהקות האלה, וסופלאקי הוא אחד מהאלבומים האלה. הם בעצם השפיעו ישירות או בעקיפין על לא מעט מגיבורי המוזיקליים - רדיוהד, סיגור רוס, ובטח שעל אושנסייז. אז השנה התחברתי למקור ונסחפתי בגלי הדיסטורשן העמוקים שלהם, שוחה אחרי קולות הסירנות של זמרי ההרכב ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול. ביליתי עם האלבום הזה לא מעט לילות, בחלקם תוך כדי החלקה אל תוך השינה. לא בגלל שהוא משעמם, אלא בגלל שהוא אלבום שמושפע בדיוק מרגעים שכאלה בין עירות לשינה ואל תוך עולם החלומות.
בטח אלבום מובן מאליו לחלקכם, ואלבום שלא שמעתם בכלל לחלק השני. אותו שחר מבית מונוקרייב טוען שהבריטים עפים על האלבום הזה עד היום, ואני לגמרי יכול להבין למה. הוא מלא בקסם מהצליל הראשון ועד האחרון, כאילו כל הכוכבים התישרו פתאום לנגד עינינו ומישהו הצליח להקליט את הצליל שזה ייצר. הוא מחבר בין פסיכדליה ל-Fאנק לפוסט-Pאנק ועוד אלמנטים שאי אפשר להגיד בדיוק. עם היומרה והקול המהדהד הזה של איאן בראון, הגיטרות המתפטלות של ג'ון סקווייר, הבאס הפועם של מאני, והתופים הברייקיים של ראני, משהו מיוחד קורה פה ושומעים את זה עד היום. בקרוב הרטרו למאדצ'סטר, אם הוא לא החל כבר?
ניימדרופינג להאזנות נוספות השנה
Editors - כל שלושת האלבומים - בעקבות ההופעה האדירה שהם נתנו פה השנה Air Formation - Nothing To Wish For (Nothing To Lose) - 2010 - נזכרתי ברגע האחרון שהאלבום הזה הוא מ-2010, הייתי בטוח משום מה שהוא מהשנה שעברה. בכל מקרה, אלבום חובה מהשנה לחובבי השוגייזינג באשר הם קיצו - חול - 2010 - ירושלמים אבל איסלנדים בנפשם עם ארט-רוק משובח קין והבל 90210 - מסע הכזבים - 2010 - האלבום הכי מחורע שיצא פה אי פעם ירונה כספי - אגו - 2010 - הזמרת/יוצרת/רוקרית הכי שווה על אדמתינו שלא ברור איך היא לא סופרסטארית Electra - Heartbreak's For Fools- 2010 - אלבום לאנגלופילים שחבל שלא יצא כבר לפני 10 שנים Boom Pam - Alakazam - 2010 - רוק בלקני לפרצווף Nada Surf - If I Had A Hi Fi - 2010 - אלבום קאברים שנשמע בכלל כמו אלבום מקורי Delphic - Acolyte - 2010 - ניו ניו אורדר מהנה ביותר Windsor for the Derby – Against Love - 2010 - אינדי שוגייזי קטן וחמוד שכזה Fuck Buttons - Tarrot Sport - 2009 - אלקטרוניקה רועשת כמו שצריך Bloc Party - Silent Alarm - 2005 - התחברתי באיחור אופנתי Manic Street Preachers - Generation Terrorists - 1992 - המשכתי לטחון + עוד מוזיקה שלהם Happy Mondays – Squirrel and G-Man - 1987 - מאדצ'סטר!
סה טו
תודה שקראתם, האזנתם, והגבתם. מאחל לכולנו שנה מוזיקלית אינטרגלקטית ב-2011!
איזה כיף להיות מעריץ של להקה ולקבל ממנה מוזיקה נפלאה כל פעם מחדש, מוזיקה שמאתגרת אותך ומדליקה אותך, שהחיבור אליה גובר מהאזנה להאזנה. זה בדיוק מה שקורה לי עם המופלאים מברייטון British Sea Power. השנה הם שיחררו סנונית לקראת אלבום חדש שיצא בתחילת ינואר 2011, והסנונית הזו היא Zeus EP - שמונה שירים שפורסים את המנעד של BSP בעבר בהווה ובעתיד.
אז מה יש לנו פה? יש לנו רוקנרול שמזכיר את תחילת הדרך שלהם כמו "Zeus" ו-"Can We Do It?", מוזיקה למרחבים הפתוחים כמו "Cleaning Out The Rooms" ו-"Bear", וניסויי כלים כמו "Mongk" ו-"kW-h". זה נותן צ'אנס למי שעוד לא התוודע למוזיקה שלהם לקבל הצצה למיקרוקוסמוס הקסום של הלהקה, וכמובן למעריצים להמשיך ללקק את האצבעות עד שתגיע המנה העיקרית.
בדיוק כשחשבתי שסימתי את הרומן שלי עם הפוסט רוק, מגיע האלבום הזה ומעיף אותי לגלקסיה השכנה. אין פה בעצם שום שירים חדשים. זה אלבום חי של מוגוואי, הסקוטים החביבים שאנחנו מכירים כבר מסוף הניינטיז כפחות או יותר הלהקה שהמציאה את הפוסט רוק. אבל משהו בביצוע החי של השירים שלהם מעפיל לדעתי בגדול על גרסאות הסטודיו המוקלטות ומוסיף להן מימד של חום וחיות שמשום מה הולכים לאיבוד באולפן. מה שגם אין לי בדרך כלל סבלנות לשמוע אלבום שלם של מוגוואי, אך במקרה הזה הסט החי, שבעצם מורכב בעיקר מהשירים החזקים של מוגוואי, מחליק לגרון כמו סינגל מאלט משובח.
נמשיך עם שבדיה, ונגלה אלבום אינדי פופ סכריני שגם לא ברור לי למה לא ראיתי אותו בשום מקום, חוץ מרשימת האלבומים החדשים של אמ"ג. צריך עוד אלבומים כאלה כדי להבין שפופ זה לא מילה גיסה, ושאפשר לתת בראש בסאונד מעולה ולהיות מאוד מלודיים. מומלץ במיוחד לחובבי פיטר ביורן וג'ון.
