פוסטים מאת עידו שחם

  • 22 בדצמבר 2010

    אלבומי השנה של המאזין 2010 - דבר פתיחה

    התלבטתי אם להוציא פוסט על אלבומי השנה. זה נדוש, מאוס, כולם עושים את זה, ובאמת שלא היתה לדעתי שנה חזקה במוזיקה (סורי מגיבים, לא שכנעתם אותי, ולא מעט אנשים הודו בדבר בעל פה). אממה, אני מתחיל להבין שמעט המוזיקה שכן עשתה לי את זה השנה נמצאת רחוק מחוץ לכל רשימות הסיכום. למה? אולי כי לא אכפת לי מאופנות ומה הצליל החדש, ויש לי הרגשה שפה היה השנה הדגש, על חיפוש טקסטורת הסאונד הקולית ואחר ההשפעה האיזוטרית ביותר, על התכנסות לתור מסגרות צפופות ומאוד חדות של סגנון.

    תקראו לי שוטה זקן, אבל לי אכפת ממוזיקה. אכפת לי משיר טוב, מרגש, מקצב שנותן לך חשק לתופף על שולחנות, ממלודיה שגורמת לך לשרוק באמצע הרחוב, מאיזה ליריקה שמכה על הראש שלך כמו פטיש ומכווצת לך את הלב. אכפת לי מהחיבור המיסטי הזה שקורה לי עם יצירות ויוצרים מסוימים כשאני לוחץ על פליי. לא אכפת לי מה אנשים יגידו או יחשבו עלי אם אני שומע משהו מסוים, ולא רוצה לשמוע משהו רק בגלל שכולם שומעים אותו. הימים האלה נגמרו אי שם בתחילת התיכון.

    ג'סטין ביבר

    האם גם המאזין נתפס בביברמאניה!?

    בשבילי מוזיקה היא החוויה הסוביקטיבית האולטימטיבית ולכן לא אכפת לי איך זה נראה מבחוץ, אלא רק איך זה מרגיש מבפנים. באופן פרדוקסלי, מה שנשמע כל כך אנוכי במוזיקה למעשה גם מחבר בין הסובייקטים ומסיר את הלוט מהחוצץ האשלייתי בין ה-"אני" ל-"אני"-ים אחרים. כולנו עוברים ביחד משהו עמוק כשאנו שומעים איזשהי יצירה מוזיקלית, מבינים שאנחנו לא לבד בסבל ובבלבול שלנו, ומתחברים למשהו הרבה יותר גדול מאיתנו.

    בחזרה לנושא. הבנתי שבגלל שרוב אלבומי השנה שלי לא יגיעו לשום רשימה, אני חייב לעשות רשימה משלי כדי לתת להם את הכבוד הראוי על הרגעים היפים שהם נתנו בחיי בשנה האחרונה. חלק מהמוזיקה הזו היא בכלל לא מ-2010, ולכן אכלול גם אותה ברשימה, כי אולי גם אתם פספסתם כמה דברים טובים שהיו, למשל, ב-2009.

    אז יאללה, אני מכריז בזאת על סדרת פוסטים חגיגית לכבוד אלבומי השנה של המאזין 2010. מדי יום, ועד סוף השנה האזרחית, יעלה פוסט חדש לכל אחד מהאלבומים האהובים עלי לשנת 2010 + פוסט אחרון לאלבומים משנים עברו. מוכנים? היכון, צא!

    לפוסטים נוספים בסדרה »

    3 תגובות / כללי /

  • 22 בדצמבר 2010

    מתנה לחג המולד - 2 כרטיסים ללורנה_בי

    לכבוד חג המולד, אני שמח להגריל 2 כרטיסים להופעה של לורנה_בי ביום שבת ה-25.12 באוזןבר ב-22:00. לורנה_ בי האהובים עלי לא רק חוגגים את הולדת ישו, אלא גם השקה לסינגל החדש והשווה "Swallow My Gum". בהופעה יתארחו האורחים המכובדים נדב לזר מ-The Raw Men Empire, אורי אלבוחר המעולה גם הוא, וברונו מטרי פויזן. יהיו גם מסטיקים בשפע ואולי אנשים אפילו יבלעו אותם.

    איך זוכים בכרטיס? משאירים תגובה לפוסט ומספרים מה שיר הכריסמס האהוב עליכם. הזוכים יוגרלו רנדומלית מבין המגיבים ביום שישי ה-24.12 בבוקר, ויקבלו הודעה במייל. חג שמח!

    5 תגובות / כללי /

  • 2 בדצמבר 2010

    ריענון אירופאי

    הערה - הפוסט נכתב ופורסם לפני שהתודעתי לשריפה הגדולה בצפון. המצב רוח מוזר, לא ברור אם מותר לנו ללכת להופעות ולרקוד ולשמוח.

    לאחרונה אני קצת בנסיגה מחיי ההופעות. כנראה עניין תקופתי שכזה, כי זה לא הפעם הראשונה. אבל השבוע הזדמן לי לראות שתי הופעות מעולות של שתי להקות שאני לא מכיר בכלל. מדובר באורחות מהיבשת המופלאה אירופה שמשום מה באו להופיע כאן, ואפילו בחינם. לשתיהן יש עוד קומץ הופעות, כולל מחר יום שישי בחנות הצילום הפוטו (אלנבי 33, תל אביב) בשעה 14:00. אני ממליץ בחום גבוה לכל מי שרוצה לרענן את האוזניים ולהסיר שומן סופגניות מהישבן ללכת.

    ההרכב הראשון, הוא הרכב אלקטרו פופ ברלינאי בשם Räuberhöhle (מערת שודדים בתרגום חופשי). רויברהולה משתמשים בתיאטרון בובות הזוי לספר את סיפורה הטראגי של ילדה שמקבלת מכתב פיטורין, ומחליטה לעשות הסבת קרירה לכוכבת פופ בתמיכתו של הדובי שלה. איך זה ממשיך משם? לכו להופעה, אני לא רוצה לקלקל לכם. מדי פעם הבובה עוזבת את במת הבובות והופכת לכוכבת פופ חמודה בגודל מלא שקופצת ושרה בין בועות סבון לצלילי פלייבק אלקטרוני. כן, זה טיפשי, טראשי, ואינפנטילי, אבל מה זה כיף ומודע לעצמו, פשוט החומר שממנו עשוי קאלט. להופעות נוספות בארץ, תדגמו את המייספייס שלהם.

    ההרכב השני הוא דואו אמסטרדמי בשם Anatopia. אם קרפטוורק והיה יה יז היו עושים ילדים, אז כנראה שהם היו מקימים את אנאטופיה. זה אומר שתשמעו אצלם שילוב בין סינתיסייזרים וליריקה פשוטה בגרמנית, או באנגלית עם מבטא, לבין רוקנרול סקסי. אהבתי אותם כי הם נשמעים רעננים, נראים מעולה ויזאולית, והצד הנשי של ההרכב, הנרייטה מורגנשטרן, כנראה לקחה כמה שיעורים בקינקיות אצל לואיז מטרי פויזן. מה שבאמת העיף אותי זה שהחצי הגברי, Klaus Plötzlich, שולט בו זמנית על גיטרה, תופים, ושירה ביד רמה. אבל זה לא סתם גימיק, הכל בשירות המוזיקה וכנראה קשור לקושי למצוא מתופף טוב. אגב, הם יופיעו גם במיכטרוניקס בסביבות חצות באותו היום.

    סגור לתגובות על ריענון אירופאי / כללי /

  • 18 בנובמבר 2010

    גיבורי גיטרה כחול לבן

    יש בארץ המון גיטריסטים. כנראה חלק מהאתוס הגברי הישראלי זה ללמוד לנגן על גיטרה, כדי שיהיה אפשר לפרוט כמה אקורדים של משינה מסביב למדורה ולהראות את הצד הרגיש. אבל בעוד שרוב הגיטריסטים נצמדים לקלישאות פינק פלוידיות, הכרת הרפרטואר של "שירים וגיטרה", או באוננות גיטריסטית טכנוקרטית, מתבשלים להם בשוליים כמה גיטריסטים עצומים. אם רק הגיטריסטים בארץ היו מודעים להם ולוקחים אצלם כמה שיעורים.

    הגיע הזמן לתת כבוד. ביום שישי הבא ה-26.11 יתקיים באוזןבר לכלוך באוזן מס' 20. למי שלא מכיר, זו סדרת ערבי הופעות מעולה בניצוחו של לאון פלדמן שמוקדשת כל פעם לנושא אחר. והפעם, חברי, הולכים לתת לנו בראש עם לכלוך באוזן של גיבורי גיטרה.

    לכבוד המאורע המבורך, החלטתי לכתוב על גיבורי הגיטרה הישראלים. לא תראו פה חשודים מידיים כמו סינגולדות וסחרופים ורוקרים נשכחים מהסבנטיז. תראו פה גיטריסטים צעירים, בועטים, ומקוריים שבועטים בתחת כבר עכשיו וימשיכו לבעוט עוד יותר חזק. גילוי נאות - אני מכיר אישית חלק מהגיטריסטים ברשימה. הם אנשים טובים, אבל הסיבה היחידה שהם פה זה בגלל שהם יודעים לתת בראש/לקרוע את המיתרים/לנסר את הלילה.

    גיבור רוקנרול - רם אוריון

    נתחיל בזה שהוא ניגן בנושאי המגבעת, ויצר שם עם יחד תמיר אלברט התקפה על כל החזיתות של הוקים ומלודיות ונויז. בתור סוליסט הוא הראה לנו שהוא גם פרונטמן עוצמתי, והמשיך להרביץ בנו תורה עם הגיטרה. משהו בנגינה שלו נהייה פשוט יותר, מדויק יותר, וקורע יותר, שהוא לא סתם לוחץ על פדאל הדיסטורשן כדי להרעיש אלא משתמש בזה להביע מקסימום רגש וכאב. יש לו אפילו שיר מעולה שנקרא "גיבור גיטרה".

    לא לפני יותר מדי זמן רם אוריון הראה לנו שהוא יודע את השורשים שלו, והטיף לנו רוקנרול מלוכלך ורוקבילי כמו שעשו פעם בהרכב The Come On Baby Don't Say Maybes. גם תמיד תראו את רם אוריון בהופעות של מוזיקאים אחרים ברחבי העיר בעוד יוצרים אחרים נשארים בבית. הוא נראה צנוע ושקט, בניגוד מוחלט לפרסונה החזקה שלו ברגע שהוא עולה על הבמה ופורט במיתרים. גיבור גיטרה אמיתי.

    גיבור כבד - רון בונקר

    רון בונקר הגיע משום מקום והעיף אותי לגמרי כשהוא הצטרף למידנייט פיקוקס. הוא יודע איך להרביץ ריפים כבדים ולהמיס את המוח עם סולואים מהשאול בסולמות מזרחיים ופדאל ווה-ווה. רון יודע לשלוט ביד רמה בסאונדים של הגיטרה שלו, ולקפץ בין סגנונות כמו כלום מה שהפך את התפקידים שלו במידנייט פיקוקס לשטניים במיוחד.

    לצערי רון עזב את המידנייט פיקוקס, אבל תוכלו לראות אותו היום חושף את הצד הרגיש שלו באותה כמות של כישרון אצל אביב גאדג' וגם גבריאל בלחסן. לא אתפלא אם נראה אותו בעוד הרבה הפקות וגם בזליגה למיינסטרים, סינגולדה זה פסה.

    גיבור חלל - אורן בן דוד/נועם הלפר

    לאור תחרות מאוד צמודה וכשרונות מאוד גדולים, גיבור החלל הוא מפלצת חלל דו-ראשית של אורן בן דוד מ-Tiny Fingers ונועם הלפר מ-Kitzu. כל מי שראה את אורן בהופעה יודע שהוא חי, נושם, ובטח ישן עם הגיטרה שלו. הוא יודע בדיוק איך לעשות איתה אהבה ולהוציא החוצה צלילים גלקטיים, על הגבול הטעים בין הפשטות לסיבוך ועם ביצים ממימד אחר.

    נועם הלפר מקיצו מוכשר לא פחות, רק שהוא הולך על מתקפה יותר ערמומית של מלודיה ורגש שמשתלטת על הגוף כמו פולשי הגופות מהחלל החיצון. נועם הוא נגן שיודע לבטא את עצמו דרך כלי הנגינה שלו, שלא מנסה להשמע כמו משהו בכוח אלא מתחבר לזרימה הטבעית שלו, נגן שיודע לנגן מוזיקה מאוד צבעונית. ריספקט.

    גיבור הים התיכון - אורי כינרות

    חמוש בשפם נצחי ופנדר ג'אזמאסטר, אין ספק שאורי כינרות מבום פם הוא גיבור הבלקן והסרף. יש משהו שובב בנגינה שלו שמלא בהומור, שלוקח למסיבת ניפוץ צלחות במסעדה מקומית ביוון, לריקוד עם הפאם פאטאל של הכפר, ואז לגלישה אינסופית במרחבי הים התיכון. הבחור הזה יודע לנגן ועוד בכזאת קוליות מעוררת קנאה. מה הפלא שלהקות כמו Firewater ו-Balkan Beat Box שוכרות את שירותיו? אם רק הפופ המזרחי היה לומד דבר או שניים מהמוזיקה שלו.

    גיבור ג'וניור - עידן כץ

    כמו רובין של באטמן, עידן כץ מ-Drunk Machine הוא גיטריסט חדש בשכונה שנמצא בדרך המהירה למעלה. כל פעם שאני רואה ושומע את Drunk Machine זה ברור, עידן יודע מה הוא עושה. הוא שמע יותר מדי גיבורי גיטרה מהניינטיז כמו תום מורלו מרייג' אגיינסט דה משין, קורט קוביין מנירוונה, ומת'יו בלאמי ממיוז, ערבב את הכל, הרים את הגיטרה, והתחיל לעשות רעש. שימו עליו אוזן.

    10 תגובות / כללי /

  • 8 בנובמבר 2010

    2010 - השנה שבה המוזיקה מתה

    נובמבר. חודש אחד לפני הסוף. כמו כל שנה, מחכה לנו אורגיה של סיכומים ורשימות המיטב ממש בקרוב, זה די כיף בעירבון מוגבל. אני יודע, נשארו עוד חודשיים, שישית או 16.666667% מכלל השנה, אז למה למהר ולשפוט. אבל יש לי איזה גירוד בעורף שלא מרפה, תחושה סמויה של מועקה לגבי השנה שהיתה. והתחושה היא ששנת 2010 היתה מחורבנת במוזיקה.

    כמו שאמרו כל שנה בעשר השנים האחרונות, עושים היום יותר מוזיקה יותר מגוונת מאי פעם. אני אומר אז מה. אז יש לנו כל מיני סוכריות קופצות בכל מיני טעמים שנגמרות תוך שתי דקות ומשאירות טעם לוואי בפה. אני רוצה איכות. אני רוצה משהו גדול, משהו שווה שיחזיק מעמד, שיטיל פצצת אטום בראש ובלב שלי, שיהיה מטורף, שיתקע בריפיט. אבל אני מלקק את האצבע, מרים אותה לאוויר, ולא מרגיש שום רוח שנושבת לשום כיוון.

    מה למשל עם משמעות? האם נתקלתם ביצירות מוזיקליות משמעותיות בשנה האחרונה? בעודי חוזר לשמוע את החומרים המוקדמים של המניק סטריט פריצ'רז (שהוציאו לצערי אלבום מאוד בינוני השנה) ורואה כמה התלהבות, מסירות, ומסר היו להם, אני לא מסוגל לחשוב על אף אחד שמדמם ככה היום. ואז המניקס היו סתם להקה אחת בין רבים.

    ומה לגבי יצירתיות? שמעתם מוזיקה יצירתית שיצאה בשנה האחרונה? איזשהו צליל חדש בשכונה שטרם בקע מהרמקולים שלנו? למעט קומץ מקרים יוצאים מן הכלל, וגם זה אחרי שנהייתי לארג', קשה לי לחשוב אם יצא בכלל משהו יצירתי השנה. המשכנו לקבל עוד הדהודים של פוסט אייטיז, אינדי שמינדי, אפילו הפוסט רוק המשיך למחזר. בעצם קיבלנו המשך ישיר של כל העשור הקודם רק עם פחות שירים טובים. יש שאומרים שחידושים מוזיקליים באים בדרך כלל יד ביד עם חידושים טכנולוגיים במוזיקה (הקלטה בערוצים, הגיטרה החשמלית, הסינתיסייזר, הסמפלר, וכו'). אם כך מקווה שאיזה סטארטאפ עובד על זה. ולא, טוויטר הוא לא טכנולוגיה מוזיקלית.

    ליידי גאגא

    עזבו יצירתיות. מה עם מוזיקה מרגשת? אולי נהייתי בן 30 ואיבדתי את היכולת להתרגש? לא נראה לי, כי יש מוזיקה משנים קודמות שבכל זאת מרגשת אותי. אז אפילו מוזיקה מרגשת בקושי יצאה השנה. גם אם נהיה סובייקטיבים, כמה אלבומים או אפילו שירים ריגשו אתכם השנה? אצלי מעט מאוד.

    יש נקודת אור אחת בשנה הזאת, והיא המוזיקה הישראלית. מן הסתם לא הזבל ששומעים בגלגלצ וערוץ 24, אלא מה שקורה בשוליים. בשוליים השנה לא מעט להקות מקומיות הוציאו אלבומים מעולים ברמה מאוד גבוהה והתעלו על עמיתיהם מעבר לים. אני מדבר על אמנים כמו אד טרנר אנד דה דנילוף סנטר, קיצו, ירונה כספי, אלקטרה, בום פם, קין והבל 90210, תעני אסתר, ועוד. עם מעט מאוד עזרה, בלי תמיכה של הרדיו והעיתונות המיינסטרימית, ועם קומץ של קהל בהופעות, משהו טוב קורה פה.

    חבל שזה לא המצב בעולם, יותר נכון, בבריטניה ואמריקה משם מגיעה רוב התוצרת שאנחנו שומעים. השנה התוצרת הגיעה באיכות נמוכה. התחלתי לקבל את ההרגשה המצמררת שאולי המוזיקה, או לפחות המוזיקה הקלה כפי שאנו מכירים אותה, מתה. שאשכרה עשו, שרו, ונגנו את הכל. שאין מה לרגש ומה לחדש. שהאלבום היחיד שאנשים חופרים עליו בלי סוף, הוא החדש של ארקייד פייר. אני לא אוהב אותם, אבל הם בהחלט הזיזו משהו אצל מאזיני העולם. אבל זה הכל? רק הם?

    כשמסתכלים על מדד חיצוני כמו האלבומים הכי מהוללים לשנת 2010 על פי מטהקריטיק, שבעצם מודד ציונים על פי ביקורות ברשת, המצב נראה עוד יותר עגום. במקום הראשון עם 100 עגול וחנוני, שחרור מחודש ל-Exile On Main Street של האבנים המתגלגלות, אלבום שיצא במקור בשנת 72. שאקירה, להפתעתי, במקום השני, ובמקום השלישי עוד שחרור מחודש, הפעם ל-Raw Power של איגי פופ והסטוג'ס מ-73. על פי המבקרים, שניים משלושת האלבומים הטובים של השנה לא באמת יצאו השנה, ואני בספק אם השלישי יזכר כמאסטרפיס בחלוף השנים.

    אני מקווה שהתחושה שלי כוזבת. או שתגיע סוף השנה ותבעבע המון מוזיקה אדירה בין החרכים שפשוט פספסתי. או שברגע זה מתבשל משהו שובב באיזה מרתף באיזה פרבר נשכח, שכמה נועזים הולכים לשבור את הכלים ולהפוך את הפרמידה. אבל בזמנים מתירנים, מלאי אפשרויות, וחסרי כל גבול כמו היום, במה כבר אפשר למרוד? מה אפשר לחדש? איך אפשר לרגש? לליידי גאגא התשובה.

    29 תגובות / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←