ועידת המוזיקה של היינקן נערכה השבוע. קצת מוזר שזה כולה כנס המוזיקה השני שנערך פה אי פעם, לא? אבל כמו שאומרים, עדיף מאוחר מדי מאשר אף פעם. סך הכל היה נחמד, די ברוח הכנס הקודם. מינגלינג, צחוקים, כאסח, ובירה חופשית שגרמה למיטב מאנשי המוזיקה בארץ להחזיק חזק במעקה בעוד הם יורדים את המדרגות בגני התערוכה.
הפעם הייתי ב-4 פאנלים. הראשון היה אמנות עיצוב המוזיקה שהנחה איתי מאוטנר עם שלל כריזמה וחינניות. זה היה פאנל די מעניין בתור חובב נלהב של עטיפות אלבומים ולוגואים של להקות. היה מאוד מעניין לשמוע סיפורים מדוד טרטקובר שעיצב לא מעט עטיפות מיתולוגיות בארץ (מתי כספי, אריק איינשטיין, ועוד) והביא למדינתינו רעיונות חדשים מלימודיו בלונדון, למשל שצריך להתייחס בעיצוב גם לצד האחורי של התקליט. זה משהו שנשמע כל כך טריוויאלי היום, אבל ברור שפעם ממש לא.
היה רגע מביך משהו כשדיברו עם דורון עדות על עיצוב של עטיפות של מוזיקה מזרחית, כמו שרית חדד ומשפחת פרץ. עכשיו, נכון שהתלוננתי בעבר שלא עסקו במוזיקה מזרחית, והנה עוסקים בה. הבעיה היא שעסקו בה בפורום הלא נכון. קשה לי לקרוא אפילו לעטיפות של אלבומים מזרחיים עיצוב, שכן כמעט כל העטיפות נראות אותו הדבר - צילום של האמן בבגדים מהודרים. למזלינו JewBoy הציל את המצב כשהציג לנו את העבודה המדהימה בעיצובים לעטיפות הלייבל שלו Teder. מסתבר שהוא יוצר את העטיפות שלו עם האמן בעזרת חותמות גומי. הם אשכרה יושבים לילה שלם ומכינים 500 דיסקים, כאשר כל החתמה יוצאת קצת שונה, וכל דיסק יוצא ייחודי. פאקינג מגניב.
הפורום השני היה שולץ האיום נגד ג'ון ליידון AKA ג'וני רוטן סולנה האגדי של הסקס פיסטולז ו-PiL שהופיעו יותר מאוחר באותו הערב. בעצם, אפשר להסיר את החלק הראשון משם הפאנל. אמנם שולץ האיום היה שם, אבל הוא לא באמת היה שם. מהרגע שג'ון ליידון עלה לבמה לקול מחיאות הכפיים והעידוד, הוא חייך את החיוך המצחיק שלו וביקש מכל מי שרוצה לשאול שאלה בקהל פשוט לקום ולשאול. הוא כנראה דילג על ידי כך על שאלות מוכנות שהיו בידיו של שולץ האיום, וזה נותר בשקט בצד, כנראה קצת מתוסכל. כשהעסק נגמר הוא אמר להתראות, קרע את הדפים שלו, ועזב את האולם בהפגנתיות.
חיוך טיפוסי של ג'ון ליידון בכנס, צולם על ידי יעל רגב
אבל עזבו את שולץ, ג'ון היה כוכב היום והתפתח דיאלוג מטורף ביותר בינו לבין הקהל שנכח שם. היתה איזה גרופי בלונדינית בשורה הקידמית שכנראה כבר עברה על הבר החופשי ולא הפסיקה לשאול אותו שאלות ולצחקק. אפילו כשהציע לה לראות את הסקס פיסטול שלו, היא אמרה בסדר. הוא הופתע מכך והחמיא לעצמו שזה לא רע בשביל מכוער כמוהו. עיתונאי אחד שאל לגבי בושם הסקס פיסטולז, וג'ון אמר שלא יזיק לו להשתמש בו כי הוא מריח את בית השחי שלו משם.
אחד אחר קם ושאל אם כולם משקרים לנו כל הזמן והכל כל כך נורא, אז מה הטעם לחיות בכלל. ג'ון שאל מה לא בסדר איתו, שילך וימצא חברה, ושמישהו שם יתן לו חיבוק. באיזשהי נקודה ג'ון בכלל ירד על הספונסרים של האירוע, ואמר שהיינקן היא כנראה לא הבירה הכי טובה בעולם. גם ישב לידו מישהו בשקט בשקט שנראה די דומה להיטלר בתספורת ובבגדים הצבאיים. אחרי זמן מה ולאחר שמישהו שאל, הסתבר שזה המנהל האישי שלו וחבר ילדות יקר שלא משקר לג'ון והוא לא משקר לו.
בקיצור, אתם מבינים את רוח הצחוק ואת הישירות המוחלטת והנוכחות המטורפת של מר ליידון ועד כמה כל העסק היה הזוי. מצד שני ג'ון דיבר על דברים די רציניים. למשל על השקרים בתקשורת והרצון העז שלו לספר את האמת, על השנאה שלו לממשלות והאהבה שלו לבני אדם, האהבה שלו לבעלי חיים אך הרצון שלו לאכול בשר, על הפרסומות לחמאה והבושם החדש בגאווה מלאה. אגב, אני מתנצל ג'ון שאני רושם פה את דבריך בפראפרזה, אבל אני מקווה שקלעתי לרוח הדברים ולא הוצאתי אותם מהקשרם יותר מדי. כל האירוע הזה השאיר אותי ואת כל הסובבים עם חיוך גדול והעלה לי את יראת הכבוד שיש לי כלפי הפלוץ הזקן הזה.
למחרת חזיתי בשני פאנלים נוספים. הראשון נקרא אינדי במגרש הבינלאומי והיה קצת מאכזב. הבעיה העיקרית היתה ההנחיה הבינונית של חיים שמש עם אנגלית בסגנון בוראט, אבל בעיקר נסיון להיות נוקב מדי ויותר מדי התערבות לתוך דברי חברי הפאנל מאשר פשוט לתת להם לענות. מאוד הרשים אותי מר פאנוס פאנאי, מקים אתר SonicBids ומנהל אמנותי/איש בוקינג לשעבר שאמר המון דברים חכמים. לדעתו זו תקופה מעולה להיות מוזיקאי, כי המוזיקאי יכול לבחור האם הוא רוצה להיות מוזיקאי טוב בלבד ולתת לאנשים אחרים להתעסק עם כל מה שמסביב, או האם הוא רוצה להיות יותר מעורב בשיווק ובניהול של הקרירה שלו. מה שגם יש היום למוזיקאים אפשרות לדיבור ישיר מול הקהל ואפילו יכולת להרים מיני-טורים ברחבי העולם בזכות האינטרנט והאתר שלו שהוא יחצ"ן באופן מודע וגלוי.
אסף אבידן דווקא הציג תפישה קצת מוגבלת ולא מודעת מדי להפתעתי, שמספיק לעשות מוזיקה טובה וזהו. יש המון מוזיקאים שעושים מוזיקה טובה, אך זה בהחלט לא מספיק בשביל לשלם את החשבונות, כפי שנאמר בפאנל. בהערת צד, שמעתי שחלק מההצלחה של אסף אבידן היא תודות למנהל המוצלח שלו, שהוא בעצם אחיו רועי אבידן. אולי הוא היה צריך להשתתף בפאנל הזה.
הפאנל השני באותו היום היה קצת יבש כמו הכותרת שלו, מוסדות ממשלתיים לייצוא מוזיקה. שמענו שם שבצרפת הכל וורדים ושושנים עם המכון הצרפתי להפצת תרבות בעולם, בעוד שבהונגריה היו צריכים להפוך שולחנות ולחכות כמה שנים טובות עד שהוקם מוסד לייצוא מוזיקה הונגרית. למעשה זה קרה אצלם בעיקר בזכות קומבינה של מוזיקאי שהיה חבר של ראש הממשלה (האם אחד ממוזיקאי ארצינו חבר של ביבי?) והגעתם של בחירות חדשות בתזמון מושלם.
מסקנת הפאנל היתה ברורה - ישראל דומה יותר להוגנריה מאשר צרפת, כך שאם אנו רוצים תמיכה ממשלתית במוזיקה צריך קודם כל לובי חזק של מוזיקאים שירצו בכך ויהיו מוכנים להפגין ולעשות רעש (תרתי משמע), זה יכול לקחת כמה שנים טובות עד שזה יקרה, ושצריך כמובן ויטמין P ולהיות סבלניים.
ביקורת? תכל'ס אפשר לקחת את רוב הביקורת שלי על הכנס הקודם, ולעשות לה קופי-פייסט לפה. היה מקום להביא אנשי תעשייה מהמוזיקה המזרחית שיספרו לנו על צורת העבודה שלהם, וגם מקום לסגנונות אחרים של מוזיקה מאשר פופ ואינדי בלבד. אולי היה יכול להיות מעניין לעשות פאנל עם אמנים ישראלים שהצליחו בחו"ל ושיתנו טיפים מעשיים לאמנים בארץ איך לייצא את עצמם החוצה (משהו שחבל שאסף אבידן לא דיבר עליו כל כך). לא יזיק גם לבחור בקפידה את מנחי הפאנלים, או לפחות לוודא שהם דוברי אנגלית רהוטה בפאנלים בינלאומיים ושיש להם סבלנות לתת לאורחיהם לדבר. ובבקשה די עם הפסקת הפרסומות כשכוסיות באות להגיש בירה באמצע הפאנל. ההפרעה הזאת היתה ממש מיותרת, דורסנית, מעצבנת, ולא מכבדת את מעמד הכנס. אם כבר שהכוסיות יחכו בתחילת/סוף הפאנל מחוץ לאולם עם בירה, זה יתקבל בברכה על ידי כולם.
בכל אופן, סך הכל היה נחמד ביותר, וכמובן שגולת הכותרת היתה ההופעה המשולשת שהתרחשה באותו היום. יש כבר מיליון ביקורות באזור, אז רק אומר שנהניתי, וש-PiL העיפו אותי במיוחד, הרבה יותר מ-LCD Soundsystem, ובטח מה-Drums שהיו חינניים מאוד בריקודים שלהם על הבמה, אבל די נגנו את אותו השיר שוב ושוב ושוב. למזלי ג'ון ליידון והנגנים המטורפים שהיו איתו על הבמה הרביצו בנו אמנות אמיתית בסוף הערב שעל אף השעה המאחורת, או בגלל השעה המאוחרת, פשוט הכניסה אותי לטראנס מהפנט וסוג של פליאה והשתאות, כמו שאמנות באמת גדולה אמורה לעשות.
נתראה בשנה הבאה!
