חוץ מהדברים המוכרים, חלק מהכוח של הרוקומנטרי הוא לספר את הסיפור שלא היה לכם מושג ממנו. וכך יש סרט לגמרי לא צפוי על ביל ווית'רז. מי זה? זה אמן הסול ההוא שכתב ושר את הלהיטים "Ain't No Sunshine," "Lovely Day", ו-"Just the Two of Us" שנמצאים עד היום בפלייליסט, ופשוט נעלם.
אני מודה שלא היה לי מושג שיש איזה סיפור מעניין לספר מה קרה בזמן העלמותו, אבל מסתבר שיש. כדי שתוכלו לגלות מה קרה, המאזין מפנק אתכם ב-2 כרטיסים להקרנת הסרט על ביל ווית'רז ב-7.5! להשתתפות בהגרלה, השאירו תגובה על הפוסט וספרו על אמן שנעלם ואתם תוהים אודותיו. הזוכים יקבלו הודעה במייל ב-5.7.
אני אוהב סרטים דוקו-מוזיקליים, aka רוקומנטרים. יוצא שאני רואה לפחות רוקומנטרי חדש אחד כל שבוע-שבועיים. שבוע שעבר ראיתי את Hype! (תודה לשני קדר על ההמלצה והצריבה), סרט המתעד את עלייתה הפתאומית של סצינת הגראנג' בסיאטל, על איך תופעה שולית לגמרי באיזה מקום שכוח אל השתלטה לגמרי על העולם. היום צפיתי בתופעה שהתרחשה מנגד בצד השני של האוקינוס האטלנטי. התופעה הזאת נקראית Blur, הסרט נקרא No Distance Left To Run.
הסרט רוכב על האיחוד המגה-מתוקשר של בלר מהקיץ הקודם (ג'יזס, כבר עברה שנה!?) כדי להפגש עם ארבעת חברי הלהקה ולספר את סיפורה וסיפוריהם, איש איש מהזווית שלו. זה אגב מאוד מעניין כשלעצמו, כי בדרך כלל ברוקומנטריים לא שומעים מכל חברי הלהקה. בדרך כלל שומעים רק מהדברנים שביניהם ומסתמכים על כל מיני חברים, מנהלים, ועיתונאים כדי להשלים את הפאזל. אבל הפעם הפוקוס הוא 100% על חברי בלר והחוויה האישית שלהם ממה שקרה ומה שקורה.
אז מה קרה שם? (זהירות, ספוילר אלרט! להגרלה דלגו לסוף הפוסט) רוב הסיפור מסופר מפי בלר כפי שהם היום. בוגרים, מאופקים, ובעיקר פיכחים לעומת בלר השיכורים והפרועים הניינטיזים. הם מסתכלים לאחור על מה שקרה עם הלהקה, אבל החלק היותר מעניין הוא על כל אחד מהם כאינדיווידואל.
הסתבר שדווקא הגיטריסט, גרייהם קוקסון, שנראה על הבמה כמו מגה-חנון, היה הבאד-בוי של הלהקה שעשה צרות ובעיקר ברח מהן דרך האלכוהוליזם שלו. דיימון אלברן שתמיד הצטייר לי כאנרגטי ופרוע מתברר בתור המנוע של הלהקה שידע מה צריך להיעשות ודירבן את כולם לעשות את זה. אלכס ג'יימס הבאסיסט התאהב במעמד הסלב וזה היה דווקא הוא שדירבן את האיחוד. והמתופף דייב ראונטרי? כנראה שהוא הכי נורמלי בחבורה, כל כך נורמלי שהוא רצה דייג'וב אחרי הפירוק, למרות שגם הוא הלך מכות עם הלהקה מפעם לפעם מרוב מתח.
משהו שמתסכל בסרט זה הקרירות המוחלטת והאיפוק הלא נורמלי שבה חברי הלהקה מדברים מול המצלמה. כאילו הם לא מסוגלים לחוות כעת שום רגש שהוא. אני לא יודע אם פשוט ככה הם, או שהם הוחלפו על ידי רובוטים, או שזה נעשה בכוונה כדי להסתיר את הכביסה המלוכלכת מתחת לשטיח ולשדר "הכל בסדר" מזוייף לעולם. דווקא אלכס ודייב נראים יותר ישירים מול המצלמה, שהם אשכרה חווים משהו כשהם מדברים. יש גם קטע מאוד קצר שנצרב לי בזיכרון, קטע בו מצלמים תמונת פרומו חדשה של הלהקה. אחרי שוט אחד מבקשים מהם להצטלם שוב, ואז פתאום דיימון אלברן מתחיל לכעוס ולצעוק שאמרו לו שצריכים רק שוט אחד. אילו רק היו עוד קטעים אמיתיים כאלה שלו.
ברקע רץ לו הסיפור הסטנדרטי משהו על כמה חברים שהחלו לנגן ביחד, הפכו למגה סטארים נגד כל הסיכויים, כמובן עד שהם עפו גבוה מדי לשמש וצנחו מטה אל הים. ואז הם שבים לעוד גיחה לאוויר ומתאחדים לסדרה של הופעות בקיץ שהתבררו, לפחות לדעתם, וגם לדעת רבים מהקהל, בתור ההופעות הכי טובות שלהם אי פעם. לא מזמן גם יצא להם שיר חדש, לדעתי שנות אור הרחק מהמוזיקה המדהימה שהם עשו בניינטיז, אבל מי יודע עוד מה יקרה איתם.
ראוי גם לציין שהסרט מדהים ויזואלית, אפילו בקנה מידה אוניברסלי. הצילומים החדשים מאוד צבעוניים וחדים ומציגים שוטים עוצרי נשימה מרחובות אנגליה של בלר. גם הצילומים מהופעות האיחוד החדשות שלהם חזקים, ועושים את הדגדוג הקטן הזה שנותן לך חשק לקפוץ ראש אל תוך המסך. וכן, משולבים גם צילומים ישנים שווים ביותר, למשל מההופעה הראשונה שלהם אי פעם (רוקנרול!), צילומים שיכורים מאחורי הקלעים, הופעות בטופ אוב דה פופס ז"ל, כתבות ישנות על המלחמה שלהם נגד אואזיס, ועוד.
קיבלתם חשק לראות את הסרט?הולכים להקרין אותו ב-7.5 בסינמטק ת"א כחלק מהרצועה המוזיקלית של פסטיבל דוקאביב, והמאזין מגריל 2 כרטיסים להקרנה! להשתתפות אנא השאירו תגובה לפוסט, אתם מוזמנים לספר על הדרך מי מחברי הלהקה הוא האהוב עליכם. הזוכים יקבלו הודעה במייל ב-5.7.
נ.ב. תודה למיכל רון מההפקה של דוקאביב על הכרטיסים וגם לדוויק על ה-DVD של בלר.
לאחרונה אני נעול על שוגייזינג. שו? שוגייזינג! לאלה מכם שלא מכירים, מדובר בתנועה מוזיקלית שראשיתה בסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים באנגליה, עונת מעבר אביבית שכזו בין הניו-ווייב לבריטפופ. שמה נובע ממוזיקאים שהופיעו על הבמה כמעט ללא תזוזה, בוהים מטה אל כיוון האפקטים שלרגליהם ואל תוך נשמתם.
התנועה המוזיקלית המעולה הזו שילבה בין דיסטורשנים רצחניים ומדממי אזניים לבין רכות ורגישות קיצונית שנבעה בעיקר מהשירה, בין הנסיוני והאוונגארד לבין הפופי והקליט, בין החלום לערות. My Bloody Valentine מהחלל החיצון (אירלנד) טבעו את הצליל הטיפוסי של השוגייז באלבומם המיוחד והמדהים Loveless שחובה לשמוע לפחות 10 פעמים לפני ששופטים אותו (הם אמורים לעבוד על אלבום חדש בימים אלו).
אחרי ששכחו מהשוגייז בגלל הגראנג', הבריט פופ, ההיפ הופ, ושלל הסגנונות שהשתלטו על הניינטיז, כל מיני להקות בעשור הקודם חזרו אליו באופן מפורש, למשל The Pains Of Being Pure At Heart, ולא מעט להקות הושפעו ממנו, למשל Oceansize (הייתי חייב להזכיר אותם). ולאחרונה יש כמה אלבומים שאני טוחן או נמצא על סף טחינה שאיכשהו מתחברים למצב רוח המעופף משהו שיש לי לאחרונה. אולי גם אתם תאהבו.
Slowdive - Souvlaki
טוב, זה נחשב לאחת מהקלאסיקות המאוחרות של השוגייז מאחד ההרכבים המוכרים בסצנה. כשמו כן הוא, צלילה איטית אל תוך העלטה שבמצולות והתקלות ביצורים המוזרים והנינוחים ששוכנים שם. המאבק הזה בין פופ לנויז מאוד בולט אצל סלואודייב שמצד אחד פותחים עם סוכריית הפופ הסכרינית "Alison" ומצד שני מרביצים ג'אם חללי עם מיליוני שכבות אטמוספריות שנקרא בהתאם "Souvlaki Space Station". אבל מה שקונה אותי בסלואודייב זה השילוב הזה בין השירה המרחפת של ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול עם אינספור הרמוניות עצמיות לבין עשרות הגיטרות שמרפדות את החלל והזמן. אינטרגלקטי.
Air Formation - Nothing To Wish For (Nothing To Lose)
אחד מהשירים שלהם שנדב רביד שידר בקצה הריץ אותי להוריד את האלבום שבסופו של דבר נדבק לי באייפוד. אין ספק שהם מושפעים עמוקות מסלואודייב, Ride, ועוד שוגייזרים ידועים וטובים, אבל הם מביאים איזשהי זווית משלהם לסיפור. זווית שכוללת שטיחי סינטיסייזרים רחבי מימדים, באס עצבני ומלוכלך מה שמוזנח בד"כ בעולם השוגייז, רגש, ובעיקר הוקים. כן, הוקים. מוזר, הרי שוגייז היא לא בדיוק מוזיקה של הוקים, אבל יש משהו בכל אחד מהשירים של אייר פורמיישן שיגרום לכם לרצות לחזור אליהם שוב, ושוב, ושוב. ראו הוזהרתם.
Pia Fraus - After Summer
מסתבר שגם באסטוניה יש אינדי, ושגם שם אנשים בוהים בנעליהם. הגעתי אליהם דרך ה-related videos ביוטיוב וממש שמחתי. פיה פראוס יותר רכים בגישה המוזיקלית שלהם ומעדיפים את הצד של ה-"מיי" מאשר האלימות של ה-"בלאדי וולנטיין". עם שילוב הבחור-בחורה בשירה של הזמרת המתוקה שלהם והזמר (עוד אלמנט נפוץ בשוגייזינג) והרבה מלודיה מהקלידים, כנראה שאפשר למקם אותם יותר קרוב לקצה של הפופ בין שוכני הז'אנר. טוב שכך, האזניים צריכות לפעמים הפוגה מהדיסטורשנים, והנפש לנחות בשדות הפרחים עם כפריות אסטוניות חביבות בין לבין המסעות בחלל החיצון.
Alcest - Écailles de Lune
ועכשיו למשהו אחר לגמרי. Alcest הוא מולטיאינסטרומנטליסט צרפתי וסופר מוכשר שמושפע קשות מבלאק מטאל וסיפורים קסומים על מסעות לעולם אחר בוהה בנעליו. קשה לי בדרך כלל עם גראולינג, אותו סגנון שירה גרוני ששומעים בעיקר במטאל הקיצוני, אבל איכשהו אצלו זה משתלב מעולה. מה שגם כשהוא שר בצרפתית על המעשיות הנפלאות שלו, זה נשמע כל כך טבעי שפתאום לא ברור למה דווקא אנגלית היא השפה השולטת בז'אנר, כמובן עם נגיסה במונופול מצד האיסלנדים. כך או כך מאוד כדאי לשמוע את האלבום החדש והמיוחד הזה, במיוחד מי שלא חובב מטאל. השיר שסוגר את האלבום גרם לי לעזוב את הכל ופשוט להקשיב לו לכל אורך 8 הדקות שלו. מעניין אם הוא יעשה את זה גם לכם.
פוסט בזק שמגמת הפוטוריזם ממשיכה להכות פה גלים. ההרכב העתידני-עכשווי לורנה_בי יופיע מחר, יום רביעי ה-14.4, בלבונטין ב-22:30. לצערי אהיה בעיצומה של חזרה עם הלהקה שלי באותו הזמן, ולכן אני שולח נציגים ומגריל 2 כרטיסים להופעה בין המגיבים לפוסט!
ההגרלה תתקיים מחר בצהריים ואשלח הודעה אישית וחגיגית לזוכים במייל. גם אם לא זכיתם, אני סופר ממליץ ללכת להופעה של לורנה_בי ולשמוע איזה מוזיקה נפלאה נעשית בימים אילו. בהצלחה!
אחרי שהתוודענו לפופ החדשני של לורנה_ביולרוק האלקטרוני של קיצו, הגיע הזמן להכיר את הפוסט-רוקנרול של Tiny Fingers. קודם כל, תיכנסו מיד למייספייס שלהם ותלחצו פליי בזמן קריאת הפוסט. יש? מעולה. אז בעוד הגיטרות מנסרות לכם את הרמקולים, דעו שטייני פינגרז הם פאוור-טריו פר אקסלנס מפרדס חנה. כן, פרדס חנה. מה, לא יכול להיות שכל העתיד הזה יגיע רק מירושלים?
אם אמרתי בפוסט הקודם שאחרי אינדינגב 2 כולם דיברו על קיצו, טייני פינגרז הוזכרו באותה הנשימה כהפתעת הפסטיבל שהגיעה משומקום וכבשה את כולם בסערת דיסטורשן. כל זאת תודות לשלושת החבר'ה בטייני פינגרז ששולטים בכלים שלהם ביד רמה, ובמיוחד הגיטריסט המוביל אורן בן-דויד שבדרכו להפוך לגיבור גיטרה אינטרגלקטי ומאוד מבוקש בגלל הסאונד המיוחד שלו והוירטואוזיות.
טייני פינגרז עושים רוק אינסטרומנטלי. אני קורא לזה פוסט-רוקנרול כי אמנם הם מתכתבים עם הז'אנרים הסמי-מוכרים כמו פוסט רוקומת' רוק, רק מזווית יותר בועטת שמושפעת בדרך גם מ-Fאנק, ורוק פרוגרוסיבי (זה לא מילה גסה!). בכלל לא נשמע שהם חיים תחת הגדרות צרות של איזשהו ז'אנר מוכר. לכן הם מתחברים לי ללהקה כמו Mars Volta שעושה את המוזיקה שבא לה לעשות (וגם בגלל תספורות האפרו), רק שבעוד שמארס וולטה הלכו רחוק מדי עם השגעונות שלהם, טייני פינגרז עדיין במקום טוב.
מעבר לז'אנריפיקציות, המוזיקה של טייני פינגרז היא סאונדטרק סינמטי לסרטים שעדיין לא צולמו. אולי אין צורך לצלם אותם, כי כשתשמעו את טייני פינגרז תראו איך מוסרטות לכם סצינות שלמות בדמיון עם מרדפי חלליות בכוכב מרוחק, או אולי רובוטי ענק יפניים בקרב על גורל האנושות, או צוללנים שחוקרים שרידים של תרבות חיזרית עתיקה עמוק מתחת למים. אם אגב עולות לכם אסוציאציות אחרות מאשר המד"ב שלי, תשתפו אותנו בכיף בתגובות.
כרגיל, אני מזמין אתכם לבוא ולראות את טייני פינגרז בהופעה כדי להבין על מה כל ההייפ. אם פספסתם את קיצו אז בכלל, כי ביום שבת הזה ה-17.4 טייני פינגרז יופיעו יחד עם קיצו ב-22:00 באוזןבר, והמאזין מגריל 2 כרטיסים מבין המגיבים לפוסט! אפשר להכנס להגרלה עד יום שישי ה-16.4. בנוסף, מי שמעוניין בהנחה מוזמן לשלוח מייל לכתובת kitzuband@gmail.com, והירושלמים שביניכם מוזמנים לחוות את הנוק-אאוט הכפול בבאסס ב-21.4. נתראה בפוסט-רוקנרול.
