המאזין 131: כל דבר קטן נחשב
שעה של אינדי אקלקטי מ-!!! (בתמונה, לצערי הופעתם בארץ בוטלה עקב מכירת כרטיסים דלה), דרך מוזיקה יפנית, נסיונית ועד ל-Smiths.
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00
פוסטים מאת עידו שחם
אינטרו 20: FluX - כמו סלט אוליבייה
אחרי שחטפנו מנה של רוק מרושע מ-Knees Please בשבוע שעבר, השבוע נכיר את FluX: טריו רועש עם באס מלוכלך ותחושה של דחיפות, אולי נושאי הלפיד של ה-Plastic Peacocks זצ"ל.
1. מי חברי הלהקה?
ניצן גור (גיטרה + שירה), אריק בר (בס לבנה), סיימון בל (תופים).
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
זה התחיל כשניצן פרסם תמונה של Gibby Haynes יוצא מהאסלה. אריק יצר קשר וזה המשיך באהבת אמת. ואז סיימון הצטרף לאחר ששמע פלייסליסט של השפעות והבין שיש כאן הזדמנות לנגן חזק. אנחנו נפגשים בתל אביב. סיימון בא מבית דגן, אריק מתל אביב, ניצן היה בתל אביב ובכיף היה חוזר אליה.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
ניצן: מצד אחד התחושה שלי כשאנחנו מנגנים היא שכל אחד נמצא באיזו ספרה ועושה דברים שונים ונוצרת תבנית מוּבֵנת בתוך הספגטי הזה. מצד שני התחושה שלי כשאני שומע הקלטות שלנו היא שהכאוס נעלם והכימיה שלנו עוברת הלאה למאזינות\ים.
אריק: כמו לשים מיקסטייפ בפול ווליום בטייפ בחדר, ערבוב של נויז, אלט-רוק, גראנג', אוונגרד, Pאנק, ופרי ג'אז.
סיימון: כמו סלט אוליבייה, יש בו הרבה דברים מכל הסוגים ומאוד טעים!4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
בלטינית Fluxus זה זרימה, שטף. זה מושג שיש לו נגיעות בהמון תחומים, כמו באומנות (דאדאיזם), בפסיכולוגיה, חשמל, מגנטיזם, ועוד.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
סיימון: להפתיע. נפגשו כאן עולמות שונים וכל אחד מביא מהעולם שלו משהו קטן אבל מגניב בטרוף.
אריק: להתנסות עם הכלים, להמשיך לבסס מאפיינים מוזיקליים ולהופיע על משאית באמצע המדבר.
ניצן: הייתי רוצה שנגיע לרמת תקשורת וכימיה מוזיקלית כזו שלא נצטרך לחשוב על תהליך היצירה אלא נוכל ליצור ללא הפסקה. שלא נמחזר את עצמנו, אבל עדיין נשמור על השפה שנייצר, ובכלל להמשיך להתנסות כמה שיותר.6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
אריק: שורד ומג׳נגל בין אפור לכחול לאדום. מחלק את הזמן בין עבודה, למשפחה ולמוזיקה.
סיימון: מלמד מתופפים קטנים להפוך לדור הבא של מרעישי העל.7. ממה אתם מושפעים?
סיימון: נראה לי מהילדות. מה לא היה שם, וטוב שזה נגמר.
אריק: אמנות, מדע, חומרים, וחלומות.
ניצן: מהבת זוג שלי והכלבה שלנו, הן תזכורות יומיומיות שלא הכול אפור. חוץ מזה צריך לסנן את הסביבה כמה שיותר.8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
אריק: את "Dirty" של סוניק יות'.
סיימון: את האלבום השני של BI-2.
ניצן: "מעלה מעלה" של צביקה פיק.9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
אריק: אם חייבים,אז כנראה שהייתי מוחק מהזיכרון הקולקטיבי את הטופ 50 של האלבומים הכי נמכרים בעולם כי מעניין מה יחליף אותם, צריך לרענן את השורות.
סיימון: שאלה שעליה בקלות יכול לענות אולי רק חירש.
ניצן: לדעתי יהיה יותר מאתגר ליצור, אם לא יהיה כלום לִפְני. הייתי מוחק את כולם ומנסה לראות אם יוצא משהו מעניין.10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
סיימון: מה זה משנה, העיקר להופיע ולהוציא החוצה את מה שמתבשל בחזרות.
ניצן: תמיד חשבתי שקפטן ביפהארט הוא אדם שהיה מעניין לנגן לפניו או אחריו או איתו. ואם זה היה מוביל לשיחה, זה היה משהו לזכור עד הקבר.
אריק: את NOFX כי כיף שם בבק סטייג', את סוניק יות' כי הם פאקין סוניק יות', ואת אלוהים כי הוא פאקין תום וויטס.11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
אריק: סיגריות זה רע. חיות זה לא אוכל. כעס זה רקב.
סיימון: אריק לא ידעתי שאתה צמחוני!
ניצן: פחות אגו יותר מוזיקה.אינטרו 19: Knees Please - איטי, מאוד כבד, ומאוד רע
"זאת רק תחושה שלי או שעם כל הפולק האקוסטי היפה והאקטים השכלתניים והעמוקים יש פחות ופחות הרכבים שפשוט נותנים בראש?" שאל בפייסבוק שדרן הרדיו לאון פלדמן. אולי באמת האינדי-שמינדי מקבל כרגע את רוב תשומת הלב, אבל מתחת לאדמה מבעבעת לבה רותחת של הרכבים כמו Knees Please, טריו סטונר-רוק מחורע שמושפע מביבי נתניהו והיה מוחק את "Appetite for Destruction" מדפי ההיסטוריה.
1. מי חברי הלהקה?
אלכס זבל, בן בליעל, ודוד גורנשטיין.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
אלכס ודוד נפגשו כמתחרים מלהקות שונות בתחרות ה-Global Battle of the Bands ונהיו שותפים לדירה. מיד לאחר מכן הקמנו את הדואו Tape And Rape והספקנו להוציא איפי אחד בשם "Go Fetch". לאחר זמן מה צורף בסיסט, בן גליקשטיין, ושם ההרכב שונה ל-Knees Please. בשנת 2014 אלכס פגש את בן בליעל כאשר ניגנו יחדיו בהרכב צידי, ובשנת 2015, במקביל להשקת אלבום הבכורה "WHERE'S MA MONEY", בן גליקשטיין עזב את ההרכב ובמקומו הצטרף בן בליעל. במקור אלכס מאריאל, דוד מראש פינה, ובן ממושב בני עטרות.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
כואבת, מורבידית לא מתחנפת, לא פוליטיקלי קורקט, מדובר בעיקר על היומיום שלנו. כבדה כמסת החיים, ומנחמת כמו המוות.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
Knees Please זו דרישה "מבקשת" כמו כל פאקינג טופס בבנק או במס הכנסה. השם מגיע מתוך התחושה הכללית למצב שנכפה עלינו, שלא משנה מה נעשה, מורידים אותך לברכיים, ויעבירו בך תסכול קיומי וחיוכים שאין לך ברירה אלא להכיל.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
אנחנו רוצים שתדעו שכואב לנו, ואנחנו יודעים שגם לכם כואב. אנחנו לא רוצים להתרכך ככל שהזמן יעבור, לכן המוזיקה רק הולכת מתגלגלת במדרגות, דרך כלים שלא היה לנו כסף לקנות. זה הוקלט והגיע לאוזניים שלא היה להם "זמן" לשמוע, שכן הן מקובעות, בתוך היומיום המרוכז בעסוקים סתמיים שאנו מחילים על עצמנו. וזה יהיה איטי, ומאד כבד, ומאוד רע.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
שמים מסכת מציאות ומחייכים כשנדרש.
7. ממה אתם מושפעים?
מביבי נתניהו והמשפט "זהו, אין כדור".
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
Truckfighters - Gravity-x
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
Guns & Roses - Appetite for Destruction - תמחקו פעמיים.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
Queens of the Stone Age, כי גאד דמיט.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
- שאול לוריא
- בן טברסקי
Knees Please יופיעו יחד עם Zefet, Orbs, ו-Dukatalon במרתף 10 בחיפה ב-26.3
המאזין ברדיו 130: אני יכול להדגים
שעה של אינדי אקלקטי מהפאוור-פופ של Robert Pollard (בתמונה) ועד הטכנו האיסלנדי של Kiasmos.
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00
ראיון עם Ryan Policky מהרכב השוגייז A Shoreline Dream
כשאני משזם קטע פעם אחת יש סיכוי טוב שאשכח ממנו. כשאני משזם את אותו הקטע פעמיים, סימן שאני צריך לבדוק את הלהקה. זה מה שקרה לי בוקר אחד עם "As The Cold Moves In" של להקת A Shoreline Dream, קטע שוגייזי בטוויסט פסיכדלי שנוגע במאפיינים החלומיים של הז'אנר ומשאיר בצד את הקלישאות. אז בדקתי את הלהקה.
ASD הוקמה ב-2005 על ידי הסולן/גיטריסט/מפיק Ryan Policky והגיטריסט Erik Jeffries מדנוובר קולורדו. הם פרצו לתודעה של סצנת השוליים בזכות שיתופי פעולה עם המפיק הידוע בסצנה Ulrich Schnauss ומפיק Galaxie 500 מר Mark Kramer. טבעתי בתוך האלבום הרביעי שלהם מ-2014 "The Silent Sunrise", ועכשיו הם חוזרים עם הסינגלים "Time Is A Machine Gun" ו-"Revolvist" לקראת אלבום חדש. תפסתי במייל את סולן הלהקה רייאן פוליקי וביררתי מה השתנה בעשור מאז הקמת ההרכב, למה אפשר לצפות באלבום החדש, ומדוע הוא מתוסכל מתעשיית המוזיקה בעידן האינטרנט.
אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?
ובכן, כרגע אני ב-Barnum, שזו שכונה בדנוור. אני שורף את העיניים מול המסך. בדיוק לפני הראיון עבדתי על עריכת וידאו ללקוח, מכיוון שזה מה שאני עושה ביום יום. זה לא כזה מרגש כמו שאתה חושב בהתחשב בכך שאני חי בשכונה קרקסית, אבל זו האמת!
הקמת את A Shoreline Dream לפני 10 שנים. איך הלהקה שונה היום לעומת הזמנים ההם?
הלהקה עצמה עברה כל כך הרבה גלגולים שזה קצת מבלבל, אבל גם מלא בפלא. כרגע החברים הגרעיניים הם אני ואריק ג'פריס, מה שהיה טוב בשביל לכתוב ולגלגל הלאה את האלבום החדש במלוא הכוח. כמובן, כשהתחלנו היה לנו דחף לנגן. לפתח את עצמינו. לתת לעצמינו תנופה. לצאת לדרכים לסיבובי הופעות, ולהוציא את המוזיקה שלנו לכמה שיותר אנשים. הייתי אומר שזה לא השתנה בהרבה, כי בסופו של דבר אנחנו פשוט רוצים להתחבר לכמה שיותר אנשים שמתעניינים בצליל ובווייב שלנו.
אבל מה ששונה לגמרי הוא המציאות שלנו בתעשיית המוזיקה. כשהתחלנו היינו לגמרי נטולי פחד. היינו מוכנים להשקיע ולעשות את כל מה שאפשר. בזמנים ההם היה יותר קל להיחשף לקהל גדול. אוספים שהגיעו עם מגזינים היו עדיין בנורמה, ושיתופים ברשתות החברתיות בדיוק התחילו לתת את דריכת הרגל שלהן בתעשייה. כשהיו מעט מאוד מקומות כמו MySpace שנתנו אמצעי ישיר להתחבר למעריצים, זה היה זהב טהור לקבל איזושהי חשיפה דרך הערוצים ההם. אני זוכר שעבדנו עם כמה ערוצי מדיה באותו הזמן, במיוחד Filter Magazine שנתנו לנו כמה ספוטים מעולים בעמוד המוזיקה שלהם, וזה יצר לנו כל כך הרבה הזדמנויות. שיתופי הפעולה שלנו עם Kramer, Ulrich Schnauss, ועוד כמה אנשים גדולים התחילו שם, והרבה מהמעריצים שלנו גילו אותנו קודם כל דרך המגזין.
היום העולם הרבה יותר קשה. יש יותר מדי רשתות חברתיות. יש יותר מדי אתרי מוזיקה. סטרימינג. אין עוד מגזינים אמיתיים בפרינט שיכולים לעשות הבדל גדול ללהקות אינדי. זה קשה. קשה לשמור על נראות. קשה לעשות כסף מהמוזיקה שאנחנו עושים. אבל אנחנו עדיין עושים אותה בגלל שכסף הוא לא המניע - החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה.
פוליקי: "החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה"
מה עוד אתה מעוניין לעשות עם הלהקה ועדיין לא הספקת?
לשחרר ויניל. לצאת לסיבובי הופעות ברחבי העולם. לפגוש עוד אנשים שנתנו לנו השראה. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל הזמן הוא מכונת ירייה, והוא טס הרבה יותר מהר ממה שחושבים לעומת הדברים שצריכים להשיג.
מתוכנן לצאת אלבום חדש של ASD השנה. מה אתה יכול לספר עליו?
האלבום הזה, כמו כמה מהריליסים האחרונים שלנו, הוא ניסוי מוחלט. אנחנו משחררים את המוזיקה באופן דיגיטלי באופן שוטף. אנחנו נותנים לכולם פיסה ממה שיבוא בחבילה הפיזית. אנחנו רוצים שזה באמת יהיה חפץ יוצא מן הכלל שיהיה אפשר להחזיק. הדיגיטל חמקמק. זה אף פעם לא נהיה לשום דבר ואני חושב שאנשים מתחילים להבין את זה, עכשיו הם מחליפים הילוך וקונים הוצאות מוגבלות ועותקים קשיחים מהבידור שהם אוהבים. בנוסף, אנחנו אוהבים בידור בהוצאה מוגבלת. לעזאזל, האולפן שלנו מלא במכונות פינבול בהוצאה מוגבלת, אז קבל הוכחה לרעיון הזה. זה תמיד יותר מרגש להחזיק ביד פיסה של היסטוריה מאשר לאפשר למחשבים שלנו להחזיק במידע שנמצא בה.
מאיפה קיבלת השראה לאלבום החדש?
מהחיים, מחוויות, משינויים בחיים היום יומיים שלנו. אנחנו כותבים כאילו שזו אופרת סבון מתמשכת. אנחנו סופגים את הסביבה שלנו ואת האנשים שאנחנו מתחברים אליהם, ואת האופן שבו המוזיקה שאנחנו עושים מתרגמת.
מאיפה לקחת את הסימפול ב-"Time is a Machine Gun" ומדוע בחרת בו?
הסימפול מגיע מאחת מהמשימות של אפולו, והוא שם בגלל שהוא באמת משקף את המשמעות מאחורי הליריקה. גם כשהזמן עובר מהר, וכשהחיים שלנו מאתגרים, אנחנו אף פעם לא מפסיקים לחקור את האפשרויות של כל מה שסביבנו ומעבר לזה. אנחנו שואפים ללמוד, לחוות אהבה, אושר, ואת המשמעות הגדולה יותר מאחורי מי שאנחנו. הקונספט הזה נהיה למחשבה מאוד כבדה, והשיר נוצר במשך השנים בגלל המציאות שהזמן שלנו אוזל ואנחנו צריכים לנצל כל רגע שנשאר לנו. האדם חייב לצאת ולחקור.
ג'פריס ופוליקי: זמן הוא מכונת ירייה
הליריקה של "Revolvist" מאוד לא ברורה, היא מרגישה כמעט כמו הייקו מהזן. למה אתה מתכוון כשאתה אומר ש-"we're revolvists"?
המשמעות מגיעה מהעובדה שעד כמה שאנחנו מי שאנחנו חושבים שאנחנו, אנחנו כל הזמן מסתובבים. אנחנו כל הזמן משתנים. אנחנו יכולים לגרום לכל דבר לקרות אם באמת נשקיע בזה את כל מה שיש לנו. הרבה אנשים נתקעים בסיבוב הזה ולא יכולים למצוא דרך החוצה. אני חושב שזה בסדר, וזה קורה בגלל שאין דרך אחת ליפול פנימה. אנחנו תמיד מתפתחים, מסתובבים, ויוצרים הזדמנויות חדשות לעצמינו. השיר הוא זעקה של הרעיון הזה.
בשני השירים החדשים יש קרדיט רק לך ולאריק ג'פריס. מדוע החלטתם לא לערב עוד מוזיקאים בהקלטות? האם בכל זאת תתכנן לשתף פעולה עם עוד מוזיקאים בשאר האלבום?
השירים האלה הם באמת אני ואריק, אז זה לא שלא נתנו קרדיט, זה פשוט שאנחנו אלה שגורמים לרכבת של הלהקה הזו לנוע קדימה. יש הרבה משתפי פעולה שמעוניינים להשתתף בטראקים עתידיים ואנחנו מקווים להיעזר בכל מי שמתחבר לחזון, ומתכוונים לאפשר את זה בכל רגע נתון.
הזכרת בראיון ל-Hollywood Music Magazine שאתה שונא את האינטרנט ואת פייסבוק, אבל בזכות האינטרנט יכולתי להאזין לאלבומים שלך ולעשות את הראיון הזה. אתה לא חושב שהאינטרנט עזר להפיץ את המוזיקה שלך? או שהיית מעדיף לחתום באיזה לייבל כמו שעשו פעם?
זה לא שנאה, זה עצב לגבי העובדה שיותר מדי אנשים הולכים לאיבוד בדפדוף בחומר אינסופי שחייב להתאים לציפיות שלהם באופן מידי או שהם יעברו הלאה. לפני השיגעון הזה היינו צריכים לספוג את כל מה שהציגו או השמיעו לנו, במקרה הזה MTV והרדיו. זה נתן יותר הזדמנויות לגלות מוזיקה כמו שצריך, ולא לפי עשר שניות מאיזשהו שיר. אני יכול להגיד שהאינטרנט נתנה לנו חשיפה הרבה יותר גדולה בהתחלה, וזה היה ממש פנטסטי, אז אני לא יכול להתלונן על זה בכלל. אני פשוט מרגיש שזה יצר אצל כולם הפרעת קשב בידורית, וזה גם איפשר לאנשים לא לשלם אפילו סנט אחד כדי לשמוע את מה שהאמנים הקדישו לו כל כך הרבה זמן ואהבה, וזה עצוב. אבל מבחינת היכולת להגיע למעריצים חדשים, זה אדיר. העניין הוא פשוט האם תוכל לעשות את זה בהתחשב במאסת המקומות שאפשר לגלות בהם אמנים חדשים. לדעתי זה נהיה מוגזם מדי.
האם אתה חושב שתוכל סוף כל סוף להתקיים מהמוזיקה שלך?
מבחינה פיננסית זה נהיה הרבה יותר קשה לעומת התקופה שבה התחלנו, אבל בתור "מחייה" אני חושב שאנחנו כבר עושים את זה, כי אנחנו אוהבים את זה ולא מתכננים לעצור בעתיד הקרוב :) עכשיו, אם במקרה יהיה לנו "להיט" פופ, אולי נוכל להפוך את זה למשרה מלאה, אבל אנחנו חושבים שכבר הגענו לזה בזמנו כשכתבנו את "Love is a Ghost in America", ואבוי, זה לא קרה. המפתח הוא להאמין במה שאתה יוצר, ואנחנו תמיד האמנו בעצמנו. זה שווה בפני עצמו בין אם זה מתרגם להצלחה פיננסית או לא.
האם תרצה להוסיף עוד משהו?
אני לא יכול להגיד תודה מספיק פעמים שגילית, הקשבת, עזרת להפיץ את המילה, ונתת לי את ההזדמנות לבטא את דעתי פה. אהיה אסיר תודה לנצח לך ולכל מי שקרא את הראיון הזה עד הסוף!