שעה של אינדי אקלקטי כולל זוכה פרס ה-NME לאמן חדש Rat Boy (בתמונה), פרויקט הקראוטרוק המשותף ל-The National ו-Beirut ושמו LNZNDRF, ותזכורת להרכב הרוק האלטרנטיבי The Cooper Temple Cluase
התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00
גיטריסט הקליק אלי אברמוב נפטר בנובמבר האחרון, אך המורשת שלו ושל הלהקה ממשיכה הלאה. קיבלנו כבר ניצנים לחידוש הגל החדש הישראלי עם להקות כמו אנטיביוטיקה ומריונטה סול, ועכשיו להקת חשש אמיתי פורצת עם EP בכורה שמלא בסינתי, תופים ריוורבים, ושירי פופ בעברית.
1. מי חברי הלהקה?
תום הררי - גיטרה ושירה, מתן בר - בס וקולות, ניר שר - קלידים וקולות, דני מאור - תופים.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
תום ומתן חברי ילדות מכיתה א' ואת ניר אנחנו מכירים מהתיכון - שלושתנו גדלנו בגבעתיים. דני הצטרף כבר אחרי שהתחלנו לנגן והוא אח של ידידה שלנו.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
דני: רוק ישראלי עם השפעות של אייטיז.
מתן: אנחנו לא מחדשים כלום, אנחנו עובדים במסגרות מינימליסטיות במילים ובמוזיקה, ומנסים להביא ביטוי אותנטי דרך המסגרות האלה.
תום: הרפרנסים שלנו הם פוסט-פאנק ואנחנו מנסים כל הזמן להכיר וללמוד מהם איך לעשות את המוסיקה שלנו. יש הרבה חשיבות לטקסט מבחינתנו.
ניר: אייטיז עכשוי וישראלי.
תום: אבל זו לא מוסיקת נוסטלגיה לאייטיז, לדעתי.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
לפני שדני הצטרף רצינו להיות להקת פאנק שקוראים לה ''פינטוזים על מזמוזים'' זה היה רעיון שנוצר מתוך סדרת יוטיוב שעבדנו עליה במשך שנתיים ובסוף לא ראתה אור בגלל שהארדיסק עליו היו שמורים החומרים נהרס. כשדני הצטרף הוא הטיל וטו על השם הזה, אז היינו צריכים לחפש שם אחר. ''חשש אמיתי'' זה גלגול של כמה שמות, בחרנו אותו כי הרגשנו שמבחינה אסתטית הוא הכי מתאים.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
לעשות אלבום ושיהיה לו סאונד אחד שמלווה את כל השירים, לעשות אלבום שהוא חתיכה אחת. בנוסף אנחנו רוצים להופיע כמה שיותר, לעשות שיתופי פעולה עם עוד אומנים ועוד להקות, ולהופיע באינדינגב.
ניר: להמשיך להתפתח מבחינה מוסיקלית כלהקה וגם כנגנים.
מתן: תכלס זה הרבה מילים להגיד שהשאיפה היא לעשות מוסיקה.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
מוכרים, מברמנים, ממלצרים, וטבחים למחייתנו. בנוסף מתן שופט ברולר דרבי, שזה ספורט נשי שמשלב מגע פיזי בווליום גבוה ורמה מאוד גבוהה של החלקה על סקטים. דני מתופף בעוד הרכבים, ניר לומד באוניברסיטת תל אביב, ותום לומד ב-BPM בקורס אולפן ביתי.
7. ממה אתם מושפעים?
מתן: פוסט-פאנק, ניו וייב, סינט פופ וכו', אבל בכל מה שאני עושה תמיד יש גם בסיסטם שלי בריטפופ שזו מוזיקה שגדלתי עליה.
ניר: ניו וייב ישראלי.
תום: מבחינת כתיבת טקסטים וגם מבחינת סאונד גיטרה הדברים שקורים היום בסצינת האינדי בישראל מאוד משפיעים עלי ולדעתי על הלהקה בכלל: חיה מילר, ועדת חריגים, המפשעות, המסך הלבן ועוד.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
מתן: Pulp - Different Class
דני: Radiohead - Ok Computer
ניר: The National - Trouble Will Find Me
תום: Wild Nothing - Nocturne
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
אנחנו לא בטוחים באיזה אלבום השירים האלה מאורגנים, אבל היינו מאוד שמחים למחוק את כל הגרסאות בוסה נובה לשירים טובים של רדיוהד, יו2, פוליס, וכו'.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
כשהקליק הוציאו את האלבום האחרון שלהם היה לנו חלום לחמם אותם כשיופיעו, אבל זה לצערנו כבר לא יקרה. אם ה-Killers יבואו לארץ אנחנו מאוד נשמח לחמם אותם אבל בטח גם זה לא יקרה.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
מתן: בואו לחוות את סצנת הפאבים של גבעתיים.
חשש אמיתי ישיקו את האי פי ב-9.3 בלבונטין 7
רם אוריון חוזר עם הסינגל "השלמה" לקראת אלבומו השלישי "גרמנים באוגנדה" - אבל הוא בעצם מעולם לא הלך לשום מקום. רם אוריון הוא גיטריסט מבוקש שניגן עם עמיר לב ואסף אמדורסקי, חבר בלהקות הפה והטלפיים ואביב מארק והמוות, מפיק על של סצנת השוליים (רייסקינדר, רוצי בובה), וגם אמן סולו שמגדיר מה זה אינדי רוק בעברית - וכן, הוא היה פעם גם בנושאי המגבעת. אם יש משהו שבולט במוזיקה של אוריון, זה הגיטרות שמקבלות סוף כל סוף את הווליום והלכלוך והצבע הראוי שלהן, גם אם זה במסגרת שיר פופ. כדי להבין ממי אוריון למד לנסר את הגיטרה, הזמנתי אותו לספר על גיבורי הגיטרה שלו ולבחור קטעים שמדגימים את יכולות העל שלהם.
אדריאן בלו
כל אחד מהגיטריסטים שבחרתי כאן מייצגים לא רק אהבה והשראה ספציפית אלא גם תחום בנגינה ובסאונד שאני חושב שנטמע גם בעבודת הגיטרות שלי. אדריאן בלו מייצג מקום שבקלות היה יכול להיות מיוצג גם על ידי רוברט פריפ או פיל מנזנרה (רוקסי מיוזיק) והוא של שימוש מאסיבי באפקטים, פידבקים, ידית טרמולו והמון דמיון פרוע כדי לייצר עולמות שלמים של סאונד טקסטורות ורעשים יפים (החל מ-3:20 בוידאו).
דניאל אש
השנים המעצבות שלי כמו של כל אחד אני משער הן גילאי 13-22 ובמקרה שלי מדובר בדיוק באייטיז. למרות שזה לא מובן מאליו ברמת הסטריאוטיפים האייטיזיים, מדובר בעשור גיטרות מרתק ומעולה לא פחות מקודמיו וללא ספק מעניין יותר, גיטריסטית, מהניינטיז. באוהאוס הם אמנם לא דוגמה קיצונית במיוחד אבל את דניאל אש ראיתי עם באוהאוס בשיאם בהופעה בקולנוע דן והוא התחבר אלי בול לאהבה של הנקודה בה הגיטרה נדחסת לתוך מאסה חולנית של ווליום ודיסטורשן, מפיקה סאונד מפלצתי גם אם אתה לא נוגע בה וכל הנגינה היא בעצם התנהלות ומשחקי שליטה בעזרת תנועה, זוויות סגירות ופתיחות על כלי עם רצון משל עצמו. עד עכשיו אין דבר שאני אוהב יותר מלרכב על פידבקים.
אלי אברמוב
כמו דניאל אש גם אלי אברמוב היה בחור עם טלקסטר שהשאיר עלי רושם עצום אבל מכיוון אחר לגמרי, סאונד ונגינה מינימליסטיים חכמים וקשוחים, שילוב מבריק של מלודיות עם קצב עד רמת ההקשה ונוכחות בימתית של עוצמה מאופקת.
ג'ואי סנטיאגו
סולו של צליל אחד לא היה דבר חדש, במשך כל האייטיז היו כאלו אבל תמיד בהקשרים מונוטוניים. סנטיאגו הבריק עם ליינים סופר מינימליסטיים אך אפיים שנוגנו לתוך ההרמוניות המפוארות של הפיקסיז והכל בסאונד הכי סקסי וחצוף.
האנק מארווין
הרבה לפני שידעתי מה זה סרף הייתי קרוע על קטעים אינסטרומנטליים מבוססי גיטרות כמו "Walk Don't Run" של הונצ'רס שהיה אות פתיחה של תכנית יומית בקול השלום, מוזיקת מערבונים של אניו מוריקונה, ויותר מכל תקליט מיטב הלהיטים של השדואוז. אז אם ברצונכם לשמוע איך מספרים סיפור עם סטרטוקסטר, ריוורב, וקצת סלאפ-דיליי, פנו להאנק מארווין.
קרדיט צילום: גוני ריסקין
אם יש כזה ז'אנר שנקרא "אינדי רוק ישראלי" אז אפשר למצוא אותו בלייבל/קולקטיב פית/קית. הרכבים כמו ערופי שפתיים, מורה חיילת/מחליפה, ומורחת לאקום לקחו את הגיטרות העקומות מהשוליים האמריקאים, זרקו אותן לטיגון עמוק בדוכן פלאפל פרברי, והגישו אותן בפיתה עם מלא טחינה ועמבה. הריליס האחרון שלהם הוא אלבום הבכורה של רגל סברס, הרכב שמושפע מהפיקסיז ואשכרה מתים ושר בעברית על תסכול מיני, גבינה צהובה, והשמש הנתנייתית הקופחת.
1. מי חברי הלהקה?
מיתר ענבר, נתנאל רצאבי, אסא משולם וסער חסון.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
מיתר: אני אסא וסער למדנו ביחד בתיכון חוף השרון בשפיים, ושם התחלנו לנגן לראשונה בכל מיני הרכבים שונים ומשונים. את נתנאל פגשנו במקרה בחזרה שלו עם פראנקי והאלטר איגוז וגילינו שיש לנו טעם מוזיקלי משותף ונטייה למבוכה רצינית גם כן.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
אנחנו מגדירים את המוזיקה שלנו בכול מיני צורות, כרגע ההגדרה האהובה עלינו היא מוזיקה שמתנגנת בראש של ילד בן 7 שמשחק עם צבעי גואש.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
לא מגלים.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
נראה שאנחנו מחפשים לעשות משהו חדש.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
סער מנהל את תחום הטיסנאות בהרצליה; אסא עובד בנוי בקיבוץ יקום; מיתר לומד מוזיקה; נתנאל עובד בעבודות מזדמנות ומנגן במלא להקות.
7. ממה אתם מושפעים?
סלינט, פוגאזי, פיקסיז, משוגע, ולהקות אינדי ישראליות סטייל אשכרה מתים , אד טרנר וכו'.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
נכון לרגע זה: "Cambodian Rocks Compilation".
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
"Lulu" של לו ריד ומטאליקה, למרות שמיתר חושב שיום אחד הוא יהפוך לקלאסיקה.
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
אשכרה מתים, כי אנחנו אוהבים את המוזיקה שלהם, והם לא קיימים אז זה נאדיר.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
ראיון נחמד ותודה רבה לעידו החמוד.
מה היה הסינגל הראשון של להקת הרוק הוולשית Manic Street Preachers? בשביל הרבה אנשים בארץ התשובה תהיה "If You Tolerate This Then Your Children Will Be Next", הלהיט האהוב/שנוא מהאלבום "This Is My Truth Tell Me Yours". אבל זה בכלל לא היה הסינגל הראשון שלהם ובטח שלא האלבום הראשון. למעשה, המניקס היו פעם להקה אחרת לגמרי, להקה שערבבה בין סקס ופוליטיקה, בין גלאם ל-Pאנק, להקה שהיתה רחוקה שנות אור מסצנת הבריטפופ הנהנתנית ומהאצטדיונים.
הכל נעוץ בחבר הרביעי של המניקס, ריצ'י ג'יימס אדוורדס. אדוורדס היה המוח והלב המדמם מאחורי הלהקה. היתה לו מודעות פוליטית וידע ספרותי והוא היה מושא ההערצה העיקרי בהרכב בגלל השילוב בין יופי נעורי ואינטליגנציה חריפה. אדוורדס כתב את רוב הליריקה של המניקס בשלושת האלבומים הראשונים וגם בחלק מהרביעי, ליריקה שעסקה בין היתר בשואה, באנורקסיה (שהוא סבל ממנה), ובעיקר, בכאב. אדוורדס היה על מסלול של הרס עצמי שהוביל אותו להיעלם בסופו של דבר בפברואר 1995 ליד גשר שידוע בתור גשר של מתאבדים. מעולם לא מצאו את הגופה, וכמו אלביס יש אנשים שטענו שהם ראו אותו במקומות נידחים בעולם, אך ב-2008 אדוורדס הוכרז באופן רשמי כמת.
השנה נחגוג 20 שנה לאלבום "Everything Must Go" של Manic Street Preachers, אלבום שיצא אחרי ההעלמות של אדוורדס ונהיה להצלחה מסחרית מסחררת שלקחה את המניקס למקום הרבה יותר קליט ובוגר. לזכרו של אדוורדס ולמען המניקס ולמענכם, אספתי 10 שירים מהצד האפל של הלהקה כפי שלא הכרתם אותה.
1. Faster
"Faster" הוא הסינגל המוביל מאלבומם השלישי של המניקס ויצירת המופת של אדוורדס "The Holy Bible". נשמע כמו בחירה קיצונית בשביל סינגל, אבל זה אשכרה השיר הכי קליט באלבום. הוא מהיר כפי שהוא מבטיח ומלא ברוח פאנקיסטית וניימדרופינג מניקסי טיפוסי לאישיויות כמו הסופר Norman Mailer והמחזאי Arthur Miller. השיר התפרסם גם בזכות ההופעה הפרובוקטיבית של הלהקה בתכנית המצעדים Top of the Pops. החבר'ה לבשו שם מדי צבא כשסולן ההרכב, ג'יימס דין בראדפילד, חבש בלקלבה כמו טרוריסט. ההופעה הטלוויזיונית הזו זיכתה את התכנית במספר שיא של תלונות מהצופים מאז שהיא התחילה ב-1964.
2. Peeled Apples
שיר אגרסיבי שפותח את האלבום "Journal for Plauge Lovers" מ-2009, שנה אחרי שאדוורדס הוכרז כמת. האלבום מבוסס על ליריקה ומחברות שהוא השאיר מאחוריו, והמילים שלו טענו מחדש את הלהקה באנרגיה אפלה ושנונה. "Riderless horses / Noam Chomsky's Camelot".
3. Judge Yr'self
המניקס הקליטו המון בי-סיידים מוצלחים שיצאו כקטעי בונוס בסינגלים ובסופו של דבר גם באוסף הכפול מ-2003 "Lipstick Traces (A Secret History of Manic Street Preachers)". השיר "Judge Yr'self" הוקלט ב-1995 עבור הסרט "Judge Dredd" בכיכובו של סילבסטר סטאלון, אך הוא לא נכנס בסוף לפסקול ומרגיש בכלל יותר רלוונטי לאדוורדס. הקליפ נפתח בציטוט של ניטשה ומראה מונטג' מרתק מהשנים המוקדמות של הלהקה, של הופעות מיוזעות ומעריצים אסייתיים וחדרי מלון שוממים.
4. From Despair to Where
האלבום השני של המניקס, "Gold Against the Soul", היה ניסיון למצוא סאונד גדול יותר ולפרוץ לאמריקה. הם נכשלו והוציאו אלבום סביר, אך יש בו כמה יציאות כמו "From Despair to Where". למרות הקליפ הנוראי (כנראה אילוץ של חברת התקליטים) תמצאו בשיר ליין גיטרה מניקסי טיפוסי, וליריקה על הדיכאון והאכזבה של אדוורדס מהחיים: "There's nothing nice in my head / The adult world took it all away".
5. You Love Us
הלהקה לקחת את "We Love You" של האבנים המתגלגלות והפכה אותו לשיר המעריצים האירוני "You Love Us" שמדבר על היחס בין המעריצים ללהקה, בין התדמית שלהם למי שהם באמת ("We are not your sinners / Our voices are for real"). השיר יצא בשתי גרסאות שונות: גרסה חיה יותר שמסתיימת בסימפול של "Lust for Life" וגרסת האלבום שמבוססת על מכונת תופים (כמעט כל שירי האלבום הראשון "Generation Terrorists" הוקלטו עם מכונת תופים תודות למפיק מגלומני) ומסתיימת עם סולואים אה-לה-סלאש שסולן/גיטריסט הלהקה ג'יימס דין בראדפילד אהב לדפוק באותה התקופה.
6. La Tristesse Durera (Scream to a Sigh)
שם השיר נלקח מהמילים האחרונות של ואן גוך "La tristessa durera toujours", או בעברית "העצב ישאר לנצח". הליריקה עוסקת ביוצא מלחמה והיחס שהוא מקבל מהחברה הצבועה. אדוורדס סיפר בראיון למלודי מייקר כי "זו תמונה יפה כשיוצאי מלחמה באים למצבת זיכרון, … וכולם מעמידים פנים כאילו שאכפת להם … אבל אז הם נעלמים שוב ונשכחים".
7. Motown Junk
"Motown Junk” הוא הסינגל השני שהמניקס שחררו אי פעם, מיקרוקוסמוס של היצירה שלהם. הוא נפתח בסימפול של Public Enemy (שסומפלו שוב בשיר "Repeat") ומסתיים בסימפול של להקת פאנק סקוטית בשם The Skids. חברי ההרכב דווקא אהבו את הלייבל האגדי מוטאון ולא חשבו שהוא באמת זבל, אלא השתמשו בו בשביל לבקר את הריקנות של תרבות הפופ. המניקס אהבו להכניס סיסמאות ופרובוקציות לשירים שלהם בתקופה ההיא, וכך הם שרים בפזמון "I laughed when Lennon got shot" כדי לבדוק את הערנות של המאזין, ואם זה לא מספיק אז עטיפת הסינגל מראה שעון שנלקח מההריסות של הירושמה שנעצר בזמן הפגיעה של פצצת האטום.
8. Motorcycle Emptiness
אין לי מושג איך רוב האוכלוסייה פספסה את הלהיט הענק הזה מ-1992 שהפך לטראק חובה בכל מסיבת אלטרנטיב. בעצם, אולי זה קרה בגלל הליריקה המתפתלת והפזמון הקשה להבנה "Under neon loneliness / Motorcycle emptiness" - לפחות הריפים של הגיטרה כל כך קליטים שקל לשרוק אותם בהליכה ברחוב. שימו לב לקליפ שמראה את חברי הלהקה אבודים בטוקיו עשור שלם לפני ביל מארי וסקרלט ג'והנסון.
9. Theme from M*A*S*H (Suicide Is Painless)
אולי המניקס עשו רק קאבר לשיר הנושא מהסרט/תכנית הטלוויזיה "M*A*S*H", אבל הם הפכו אותו לגמרי לשלהם עם רוח הניכור והגיטרות הנשפכות. הוא יצא בתור סינגל ב-1992 למען Scope, ארגון צדקה בריטי לנכים, וקיבל משמעות מצמררת שנים אחר כך בהתחשב בליריקה שעוסקת בהתאבדות ובאפשרות שאדוורדס לקח את חייו.
10 .4st 7lb
מבט מצמרר לתוך התודעה של אדוורדס בתור חולה אנרוקסיה שמספר את כל האמת על המחלה מבלי ליפות אותה בליריקה הכי ישירה וקשה שהוא כתב. הלהקה עטפה את המילים בפוסט-פאנק שמתחיל במתקפה להקתית ועובר לבלדה טרגית שמסתיימת בשורות: "I've finally come to understand life / Through staring blankly at my navel". מומלץ להאזין בזמן קריאת הליריקה.
