"תמיד היה איזה מועדון אלטרנטיבי קטן שאפשר לרקוד בו דברים מוזרים" - פוסט אורח של דיגיטל_מי
הוצאתי שיר חדש ושלחתי למאזין כדי שיקשיבו לו. עידו ענה לי, פירגן, ושאל אותי מה אני עושה היום ומה אני שומע. עניתי לו שכבר כמה שנים שאני לא מנסה להתפרנס ממוזיקה, שאני עובד בתור מעצב גרפי ושבזמן האחרון אני שומע בלופים סט דראם אן בייס קיטשי וממכר שנדבקתי אליו.
השיחה התפתחה. בגדול, למי שלא מכיר, אני משחרר מוזיקה אלקטרונית מוזרה מאז 2003, ועד לפני כמה שנים גם הייתי מופיע לא מעט. הסמפלר שלי הסתובב בין הקומפורט ללבונטין 7, הבלוק הישן וקומפורט 13, האוזן בר, השסק, אפילו בוילר רום אחד. סגרתי את הלילה הראשון של האינדינגב! בשנים האחרונות אני מופיע בערך פעם בשנה. אני כל כך לא פעיל שהשיר החדש שלי יוצא 5 שנים אחרי הפרויקט האחרון שלי.
בגדול אין לי סבלנות לענות למה הפסקתי להופיע כי זה תמיד נשמע שלילי. דברים נמצאים כל הזמן בתנועה ומשתנים, ואיכשהו זה נשמע כמו שקיעה בנוסטלגיה והתמרמרות על הדור החדש. אני משתדל להבהיר שאין לי בעיה עם אנשים שנהנים ממוזיקה שלא מדברת אלי, ועדיין זה תמיד יוצא משהו כמו "הטכנו הזה השתלט על הכל", ובאמת זה פחות או יותר הכיוון שהשיחה שלנו תפסה.
"תמיד היה איזה מועדון אלטרנטיבי קטן שאפשר לרקוד בו דברים מוזרים", אמרתי לו. הייתי צעיר ולא מנוסה מספיק בשביל לנגן בדינמו דבש, אבל המסיבות שם נתנו לי דרייב ופנטזיה שהרגישה ראליסטית. היום יש תחושה שכולנו הרבה יותר חכמים, למודי סטטיסטיקות עם קהל מפולח ומוכווני מטרה קצת יותר מגניבה ומניבה מלהופיע במחסן קטן בדרום ת"א מול 100 איש. בהרבה מובנים יכול להיות שזה טוב שיש פחות מוזיקאים במסלול קריירה עם זמן קצוב, בהרבה מובנים זה משעמם לאללה.
יש תחושה שמוזיקה נהייתה מאוד פונקציונלית - אם הקהל לא רוקד אז האירוע הוא כישלון. אם אי אפשר למכור את זה או להשמיע ברדיו או להופיע עם זה או לחבור לאיזה זרם/טרנד בחו"ל - אין מה להתעסק בזה. למה לנסות להמציא משהו חדש? מה ההיגיון? בשיר החדש שלי אני מתעסק בדיוק בשאלות האלה, של המאבק ליצור משהו מורכב ומיוחד למרות שזה קשה ולא מתגמל, ככה שאני לא באמת יכול להיות מריר כלפי מי שבוחר בדרך הבטוחה יחסית. מי הדביל שיבוז למוזיקאים מוכשרים שעושים את מה שהם אוהבים, ומצליחים בזה? יש מישהו שלא רוצה לזכות בהייפ בין לאומי ותמלוגים מתאגידי ענק? ובאופן דומה - למה לנהל מחסן בדרום ת״א שאפשר לרקוד בו מוזיקה מוזרה, או לפרסם אייטם על מוזיקאי הזוי שאף אחד לא שמע עליו כשיש אופציות יותר קלות ובטוחות?
לפני איזה חודש הופעתי בתדר, ולפחות חמישה אנשים באו אלי בנוסטלגיה וטינפו על אוברדוז של טכנו, מה שהתפתח לבערך חמש שיחות שונות בנושא וכבר אז חזרתי על הטענה המשכנעת (אני עובד על זה) שאנשים יעשו מה שבא להם, ואיך אפשר לבוא בטענות למי שעושה מה שהוא אוהב. בכל הזדמנות העליתי את הסברה שהיום הילדים יחסית קונפורמיסטים חסרי אדג' ולא מרעידים את חיי הלילה, וזה סבבה לגמרי. הם צעירים, זה לא באמת משנה מה תרח זקן בן 35 חושב עליהם. אנחנו התקבצנו במוסכים ובמרתפים כדי לדפוק את הראש וזה כיף לאללה להיזכר בזה ולהשתמש בזה כדי להסתלבט על המיליניאלז, אבל לגמרי יכול להיות שילדים היום בכלל לא רוצים לדפוק את הראש אלא נהנים מכמה דברים במקביל, ובמידה מסוימת יש בזה משהו פסיכדלי, שכבות של מציאות, ואולי בעולם הדיגיטלי של היום אי אפשר באמת לדפוק את הראש כי הכל מתועד.
התמונה שמתקבלת מכל פיסות הפזל האלה היא כאילו עגומה, אבל לא באמת. זה היה יכול להיות רומנטי אם נער בשנת 2000 ונער בשנת 2018 היו יוצאים ביום שישי לאותו מקום מאותן סיבות ועושים בדיוק אותו דבר. אני בטוח שיש לא מעט מקומות בעולם, כמו עיירות עם פאבים שקיימים מאתיים שנה או שטייטלים מבודדים, שבהם זה אשכרה קורה. אבל תכלס לא באמת אכפת לי מה ילדים בני 18 שומעים. כשהייתי בן 18 זה לא עניין אותי, אז עכשיו? כאילו, היה מגניב אם כולם היו שומעים את המוזיקה שאני אוהב, והיו מסיבות כמו שהיה בדינמו וכמו שהיו בקומפורט וכמו שהיו בתמר'ז לאונג' וכו'. אבל זה מגוחך לצפות לזה, והרי גם כשהמקומות המיתולוגיים ההם היו פתוחים מצאנו על מה להתלונן.
הסצנות משתנות, המוזיקה משתנה, העיר משתנה, הטכנולוגיה משתנה, האנשים משתנים. ככל שאני מנסה לפרק לגורמים מה מרגש אותי במוזיקה זה רק גורם לי להיות יותר ציני ולהרגיש קלישאה. "הנה עוד סימפול מלוכלך מלא סול כמו שאני אוהב","הנה עוד היפ הופ קונספטואלי נוסטלגי". טיפה יותר טרחן והייתי יודע בדיוק איזה אקורדים ואיזה תדרים עושים לי עור ברווז. עם כל שירותי הסטרימינג והאלגוריתמים, ומיקסקלאוד (שיבדל"א), יש מישהו/משהו שעושה את זה בשבילי. אז אמנם יש לי פחות דרייב ומקומות לצאת אליהם כדי לרקוד בחושך למוזיקה הזויה*, אבל עדיין יש לי גישה קלילה לבערך אינסוף מוזיקה שרק מחכה לי. ובכל זאת, זאת שאלה חשובה - מה מרגש אותי במוזיקה, ובדומה לדברים שהוזכרו בתחילת הפסקה, גם התשובה לזה משתנה תמיד.
* או אפילו לא הזויה - סתם מסיבת דראם אן בייס לגמרי תספיק לי, אם היא לא תתחיל בשתיים בלילה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. וכן, גם את זה לא הבנתי עוד כשהייתי בן 18.