• בכורה: לילה - Lokita

    הייתי פעם סקפטי לגבי לילה. ב-2013 צמד הבנות קיבלו כתבת שער במוסף גלריה למרות שמעולם לא שמעתי עליהן, כאילו שעיתון הארץ החליט פתאום להיות הגרסה המקומית של מגזין ה-NME שממליך ומשמיד להקות בין רגע. אבל מאז שיניתי את דעתי. ראיתי את לילה מופיעות באותם המקומות הקטנים כמו מועדון הצימר מול אותו קהל קטן ושמעתי איך הן השתפרו מפעם לפעם. הן מנגנות כאילו שאין עוד אף אחד בחדר. קשה אפילו להגיד כמו מה הן נשמעות. בעוד שהמון הרכבים ממחזרים קלישאות רוקנרוליות, לילה מגישות משהו הרבה יותר אותנטי ואפל, בסאונד מינימליסטי שמקבל מימדים עצומים דרך התיפוף של מיה פרי והגיטרות של אבישג כהן רודריגס. מבחינתי כהן רודריגס היא בכלל אחת מהגיטריסטיות העוצמתיות והמרתקות שפועלות היום בארץ—בלי קשר למגדר. התוצאה היא סערת סאונד בין שוגייז לפוסט-פאנק, משהו שהיינו שומעים אם להקת Savages היתה הרבה יותר מושפעת מ-Jesus & Mary Chain ומצרפת אליה את ענבל פרלמוטר ז"ל. בראיון שבדיוק עשיתי עם יובל הרינג מועדת חריגים, הוא טען שלילה מאוד אינטואיטיביות, וזו הגדרה מאוד מדויקת. הצרה עם האינטואיטיביות של לילה זה שבמשך שלוש וחצי השנים האחרונות הן לא הוציאו אף ריליס, אולי מלבד קסטה שהן מכרו לאחרונה בסוף ההופעות. אבל עכשיו, לילה מגישות את סינגל הבכורה "Lokita", שאגת פתיחה רועמת לקראת אלבום בכורה שיצא בקרוב בשני חלקים וכנראה יעשה פה עוד המון רעש.

    השקת סינגל עם דף צ׳ונקי ורייסקינדר ב-3.2, לבונטין 7, תל אביב
    השקת אלבום ב-25.3, הבסקולה, תל אביב

    תגובות »

  • מאיה דוניץ בפסטיבל פסנתר 360°: בין קובריק להיצ'קוק

    בת זוגי ואני נהנים להתווכח לגבי עניינים תרבותיים מדי פעם, וכשנכנסו אמש למועדון הלבונטין קיבלנו עוד תחמושת: שני גברים שכבו על מזרנים במרכז האולם מתחת לפסנתר כנף. בת הזוג טענה שאלה מקומות ישיבה בעוד שאני חשבתי שהם חלק מהאקט—שתי אפשרויות לגמרי לגיטימיות במופע של מאיה דוניץ. "ערב טוב, אשים את זה על פלייט מוד", הכריזה דוניץ, "אתם מאוד מוזמנים לשכב על הפסנתר, אפילו לפרקים". לכאורה בת זוגי ניצחה בויכוח, אבל אחרי שהמופע החל, שמתי לב שבעצם שנינו צודקים: מצאתי את עצמי מסתכל לא רק על דוניץ ונגינת הפסנתר שלה, אלא גם על האנשים ששכבו מתחת לפסנתר והתגובה שלהם למוזיקה.

    דוניץ הופיעה במסגרת פסטיבל פסנתר 360° שמתקיים השבוע בלבונטין. המופע שלה חולק לשניים: מעין אמביינט אקוסטי, מאולתר ככל הנראה; וביצוע של יצירה קלאסית מתווים. המבנה מתאים לדוניץ בהתחשב בערבוב שהיא עושה בין התחומים: בין מוזיקה לאמנות, בין מסורתיות לאוונגרד, ובין קלאסי לפופ—היא ניגנה עם הבילויים כמו שהיא ניגנה עם המידנייט פיקוקס כמו שהיא ניגנה עם סצנת הדאונטאון התל אביבית.

    בחלק הראשון דוניץ הפיקה כל מיני סוגים של צלילים שרק אפשר להפיק מפסנתר. היא הציבה בתוכו כמה מכשירי e-bow, גאדג'טים אלקטרומגנטיים שגרמו לחלק ממיתרי הפסנתר לרטוט ללא הפסקה ועל ידי כך להוות דרונים, כלומר צלילים כמעט קבועים שהדהדו להם ברקע. דוניץ ניגנה מעליהם באופן ספורדי מלודיות מיניטוריות על הקלידים, משכה את ידה על מיתרי הפסנתר עצמם, וסידרה בתוכו עצמים לא מזוהים ששינו את גוון המיתרים לכדי כלי הקשה. היא גם השתמשה בקולות ובשריקות, אבל מה שעוד יותר בלט ביצירה הזו זה רעשי הרקע באולם: חריקה של כיסא, אייפון שזמזם בכיס, דלת שנסגרה, פחית שנפתחה. זה היה כאילו שהיצירה של דוניץ, שהיתה אקוסטית לגמרי וללא הגברה, חידדה לי את חוש השמיעה וגרמה לכל תזוזת רגל קטנה להישמע כמו דפיקת פטיש קולנית—ועוד עם קהל אקדמאי שישב מסביב לפסנתר בחוסר נוחות. זו היתה מעין מחווה ג'ון קייג'ית שכזו שמכבדת כל צליל מקרי כחלק אינטגרלי מהיצירה, יצירה מדיטטיבית שנשמעה מלכתחילה כמו פסקול בין "2001: אודיסאה בחלל" של קובריק לבין "פסיכו" של היצ'קוק. דוניץ תמיד הצטיינה בעיני ביצירת מוזיקה מאוד אוונגרדית אם כי עדיין מתקשרת, כך שהייתי מרותק לכל אורך הקטע שנמשך עשרות דקות של עכשיו טהור.

    בחלק השני של הערב הורגשה בקהל הקלה: לא היה צריך להתמודד יותר עם אקראיות ואוונגרד, אלא פשוט לחזות בדוניץ מבצעת יצירה יחסית סטנדרטית על הפסנתר (לצערי אני לא יודע באיזה יצירה מדובר ולא מצאתי תיעוד לכך, מה גם שדוניץ לא הכריזה עליה במופע). בזמן שהחלק הראשון היה הרבה יותר עדין וקשוב, בחלק הזה דוניץ הרביצה תווים בקצב מהיר ואנרגטי. בשבילי זה היה פחות מסקרן. ברור לי שדוניץ פסנתרנית קטלנית, אך אני יותר מתעניין בצד היצירתי שלה מאשר הצד המבצע. להקשיב ליצירה המדוברת הרגיש יותר כמו אתנחתא אחרי הקטע הראשון, כאילו שדוניץ הזמינה אותנו לשמוע איזה קטע על הפסנתר בסלון. היא גם עצרה ותיקנה את עצמה מדי פעם בגלל פאשלות, מה שהיה די חינני, אבל אולי הראה שהקטע הנוסף הזה היה בעצם לא מספיק בשל. ובכל זאת, לאחר שהוא הסתיים היא קיבלה מחיאות כפיים שנמשכו כמה דקות מוצדקות, רק שדוניץ עצמה לא היתה לגמרי מרוצה. "היה צריך עוד חודש", היא הודתה, "אני אנגן את זה עוד הפעם עוד חודש. גם הפסנתר... באמת!"

    תגובות »

  • אינטרו 46 + בכורה: פוטומט - פופ שלא מתפשר

    (צילום: טליה רוזין)

    מה אם הייתם קמים בבוקר ומגלים במן טוויסט קפקאי שאתם כדור דיסקו? לפי הקליפ החדש "רק עוד שיר אחד" של הרכב האינדי-פופ פוטומט, זה בכלל לא כיף. כדור הדיסקו מנסה לשווא להתקיים בשגרה אך מגלה שהוא לא מתאים בשום מקום: לא בבית, לא באוטובוס, ובטח שלא בעבודה. אולי כך מרגישים חברי פוטומט, הרכב שנמצא בשוליים אך רוצה לעשות פופ ישראלי שממותג כרגע תחת אמנים כמו סטטיק ובן אל. האם כמו כדור הדיסקו הם ימצאו בסוף את מקומם? עוד נראה. בינתיים, בואו נכיר. מי חברי הלהקה?

    נועם ברמן (שירה), ענב אבן-צור (בס), אלון ברייאר (סאמפלר ותרמין), ונעה סגל (תופים).

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    נועם היה בלהקת היפ הופ גסה, ניהיליסטית, וכושלת בשם יומולדת. אחרי שהיא התפרקה הוא חיפש עניין חדש. את אלון הוא הכיר דרך סצנת האיור כשחיפש מישהו שמנגן על תוכנת אבלטון. נעה הצטרפה מלהקה של חברים. וענב הגיעה אלינו דרך פוסט בשיח פמיניסטי כשחשבה שאנחנו להקת בנות.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    ישרוטראש / אינדי פופ ישראלי נוצץ ומלוכלך / מוזיקת רטרו מהעתיד.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    חיפשנו משהו שמשקף מצד אחד את הצד הסיפורי של המילים ומצד שני את הצד האלקטרוני, האוטומטי של המוזיקה. השם פוטומט התאים לזה: מכשיר שלוקח תמונות קטנות, מהירות ולאו דווקא מחמיאות, מכשיר ישן, מסורבל ורטרואי מצד אחד אבל כזה שלגמרי חזה את הסלפי מצד שני.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    פופ שלא מתפשר על כלום. להיות בשוליים זה כיף, אבל פופ זאת המוזיקה החתרנית באמת. לא סתם נועה קירל וסטטיק ובן אל מצליחים להוציא מאנשים מסוימים כאלה אגרסיות. פופ טוב גורם לאדמה מתחת לרגליים לרעוד ויש מי שזה מפחיד אותו. ישראל כיום היא חברה כל כך מפולגת ושבטית שכדי לעשות פופ צריך שתהיה לך את היומרה לעשות משהו (שלפחות אתה מאמין) שהוא טוב, חכם, מרגש, חדשני ואמיתי, אבל גם יכול לגעת בהרבה אנשים שחלקם מאוד שונים ממך. בסוף זה הרבה יותר רדיקלי מאשר לנגן לקומץ יודעי דבר ולפטור את כל השאר כעמך.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    מאיירים, עובדים בשירות הפסיכולוגי באור יהודה, מגדלים ילדים, עובדים בהייטק, מנסים להיגמל מכדורים נגד דיכאון, ומנגנים בעוד הרכבים.

    7. ממה אתם מושפעים?

    היפ הופ הוא השפעה ענקית עלינו גם מוזיקלית וגם טקסטואלית. היכולת לספר סיפור אישי כמו שהוא, לעבור באותו שיר משפה גבוהה לסלנג פרטי, ממחאה חברתית לסליז מוחלט, להשתמש ברפרנסים וסימפולים, זה משהו שמאוד היינו רוצים לעשות. מצד שני יש את הכתיבה הבריטית של אנשים כמו אלכס טרנר, מייק סקינר, דיזי רסקל, איימי ווינהאוס, לילי אלן וכו'. איכשהו לא משנה באיזה ז'אנר הם, הם תמיד מצליחים עם היובש הבריטי העוקצני, והאירוניה המרירה הזאת שתמיד אומרת דבר אחד ובעצם מתכוונת לדבר אחר, להגיד משהו מרגש בלי להיות רגשניים. וחוצמזה יש את טיפקס, Pulp, Chance the Rapper, Noname, Clipping, Macintosh Plus, Kanye, GFOTY, שרית חדד, הג'ינג'יות, קנאק פופ, Underworld, Basement Jaxx, Brooke Candy, Carl Craig, Yelle, D'angelo, Roots Manuva, MIA, Prince, Die Antwoord, Zora Jones, ESG, Willow, Tirzah, וועדת קישוט, Gil Scott-Heron, Wu Tang.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    כנראה שאת "Velvet Underground and Nico".

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    את האלבום "Piper at the Gates of Dawn". אלבום מדהים, אבל אם הוא לא היה קיים היה אפשר לשנוא את פינק פלויד בשקט.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    ניקי מינאז'. ההופעה שלה טייט לגמרי מצד אחד אבל שכונה רצח מצד שני. כמו שאנחנו שואפים להיות.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אנחנו ישרוטראש.

    הופעות קרובות:
    30.1 - השקת קליפ, הבוקסה, רוטשילד 31, תל אביב

    תגובות »

  • כנס סאונדצ'ק: דיאלוג בתוך קהילה מתפתחת

    (צילום: יובל אראל)

    היום הראשון של סאונדצ'ק, ועידת המוזיקה העצמאית הראשונה בישראל, הרגיש בהתחלה קצת כמו הקונגרס הציוני בבזל: חבורה של אנשים שמוזיקה היא החיים שלהם באים לראות כיצד לקדם את המטרה המשותפת שלהם, ולספק לתרבות העצמאית בישראל עוד דחיפה קדימה.

    באתי לועידה עם חשש מסויים. פנלים תמיד מרגישים לי כמו חבורה של אנשים שמסכימים אחד עם השני, ולא מצליחים באמת לצאת עם מסקנות מהשיחה שלהם. שמחתי לראות כמה מהר התבדיתי. את הועידה פתח "בנייה והיווצרות של קהילה אלטרנטיבית ושיתופית", פנל של אנשי עשייה חשובים שמייצגים אג'נדות שונות באינדי הישראלי. שרון קנטור הנחתה את הפנל שכלל את קוואמי מרדיו הקצה, דוד פרץ הבאר שבעי, גילי דה קיד הירושלמי מתחנת הרדיו האינטרנטית רעש Hour, אבירן חביב מלהקת גרייט מאשין, ובן ריפתין החיפאי שעומד מאחורי הסירופ והפלסטר, עליו כתבתי לא מזמן.

    יותר מהכל, הפנל הציג את נקודות המבט השונות שיש למשתתפים יחסית למקום שממנו הם פועלים. גילי דה קיד העלה טענה מעניינת על כך שאין מספיק נכונות מצד התקשורת להתייחס ליוזמות מוזיקליות שמתרחשות מחוץ לתל אביב. ריפתין רואה את הפעילות שלו כשליחות, מכיוון שבחיפה אין הרבה מקומות עצמאיים שמצליחים להתקיים, ולכן לכל מועדון שמחזיק מעמד יש חשיבות. דוד פרץ היה היחיד שייצג את העשייה העצמאית בפריפריה מבין חברי הפנל, ולכן היה זה שמודע יותר לחשיבות של תמיכה פיננסית מצד העירייה, מה שגרם לויכוח הקולני ביותר של אותו ערב. "אבל זה כסף ממסדי" טענה קנטור, ואליה הצטרף חביב שהתנגד לרעיון של שיקולים כספיים במסגרת עשייה מוזיקלית.

    בניית קהילה אלטרנטיבית משותפת (צילום: יובל אראל)

    היה מעניין ביותר לראות את המקום של תל אביב בתוך הקהילה העצמאית ששורטטה במהלך הערב. בעוד שהלא-תל-אביבים שהשתתפו בועידה הדגישו את החשיבות של עידוד יצירה במקומות שמהם הם באו, הם גם היו מודעים לכך שתל אביב היא המרכז התרבותי שממנו הכי קל לקדם את האינדי הישראלי, ולכן חשוב להראות נוכחות גם שם. ובכל זאת, בלט מאוד הניתוק הגדול של העיר הגדולה משאר הסצנות, משרון קנטור שהתייחסה לחיפה כפריפריה, דרך קוואמי שלאכזבתי לא ניצל את העובדה שבמסגרת רדיו הקצה הוא לא מתרכז בעיר מסוימת כדי לספק נקודת מבט אחרת, ועד לסיפור של שי צברי כנער מבת ים שמרגיש מאוים מהמיתוס של הסצנה התל אביבית.

    הסיפור של צברי הגיע מהשיחה שניהל עם סער גמזו מרדיו קול הקמפוס לאחר הפנל, וגם היא התפתחה לכיוונים מעניינים. השם הרשמי של השיחה היה "מהי פריפריה תרבותית?", אך גמזו וצברי החליפו על כך כמה משפטים בודדים על מנת להעביר את מוקד השיחה לנושאים יותר מעניינים, שבמרכזם היחס בין המיינסטרים לאלטרנטיבי, ואיפה בדיוק אמן צריך למקם את עצמו בסקלה ביניהם. צברי דיבר יפה על ההבנה שלו לאחר שנים רבות של חוסר הכרה מצד התקשורת לכך שהוא צריך להבין מי הוא, מאיפה הוא בא, ומה הוא רוצה להגיד עם המוזיקה שלו. בניגוד לפנל שנערך לפניו, הוא גם ענה על שאלות של צופים מהקהל, רבים מהם מוזיקאים בעצמם שמנסים להבין איך אפשר בכל זאת להתקדם ולקבל התייחסות והכרה על המוזיקה שלהם.

    צברי וגמזו (צילום: יובל אראל)

    בתור צופה מהקהל, הייתי רוצה לראות את אנשי האינדי הישראלי מקיימים סוף כל סוף דיאלוג שיעזור להם להבין יותר טוב את המשמעות של קהילת האינדי הישראלית כקהילה מאוחדת, שאני, ואני מניח שרוב האנשים שקוראים את הבלוג הזה, רואים את עצמם כחלק ממנה. היו בין משתתפי הועידה המון ניגודים ואי הבנות, בין אם זה של אבירן חביב שפשוט לא הבין למה דוד פרץ כל כך מדגיש את חשיבות הכסף בעשייה עצמאית, או סער גמזו ואנשים מהקהל שהבינו את דבריו של שי צברי לגבי מיתוג עצמי כמשהו מסחרי במקום אישי, למרות שהוא התכוון בדיוק להפך. ובכל זאת, זה לא מעיד על קהילה שלא מתקשרת, אלא בדיוק להפך: הניגודים האלו הובילו לדיאלוגים הכי חזקים שהתנהלו באותו ערב, וזה אולי מה שהקהילה המתפתחת שלנו הכי זקוקה לו.

    אי אפשר לצפות מהיום הראשון של סאונדצ'ק לספק איזשהן שורות תחתונות או מסקנות, אבל הפנלים והשיחות שנוהלו במהלך הערב העלו מספר שאלות מרכזיות שיהדהדו בהמשך הועידה: מה הקהילה האלטרנטיבית צריכה לשפר או לשמר כדי להגיע למטרות שלה? האם כל חבר בקהילה הזאת צריך להתרכז אך ורק באג'נדה שלו? האם זה נכון וטוב שיש מרכז גאוגרפי לעשייה העצמאית בישראל וכמה זה פוגע במקומות אחרים? אולי התשובות לא יגיעו בסוף השבוע הזה, אך עדיין חשוב לנסות להגדיר את המטרה שאליה העשייה העצמאית במוזיקה הישראלית מכוונת. בראיון שיובל הרינג נתן למאזין, הוא ציין שהוא הבין כי היצירה שלו וגם הלייבל החדש שלו הם תחביבים שהוא לוקח ברצינות רבה, ושהוא סבל כשניסה לעשות מוזיקה בצורה מלאה. הרינג לקח כיוון אחד ומאוד מסויים בתחום האינדי, אבל זה עזר לו להבין יותר טוב את המטרות שלו בתור יוצר עצמאי בישראל, והגיע הזמן שגם בתור קהילה נבין יותר טוב את המטרות שלנו.

    תגובות »

  • נוער אבוד: יובל הרינג בראיון על הלייבל שלו

    יובל הרינג אוהב לחלום. סולן ועדת חריגים מנהל ביום יום למחייתו את סוכנות היח"צ אנלוג, אך הוא גם נוהג להרים כל מיני אירועים אקזוטיים בפייסבוק כמו "ההורים שלי טסים לחו"ל !" או "ועדת חריגים בקיסריה" ולכתוב סטטוסים על רצונותיו לקנות אי ביוון ולהקים בו קהילת אמנים. הנטיות האלה גרמו לנדב לזר מהבלוג אטמי אוזניים לקרוא לו פעם ההרצל של סצנת האינדי, אבל לפעמים גם החלומות של הרצל מתגשמים: הרינג מקים לייבל חדש בשם נוער אבוד.

    "רציתי תמיד להגיע לנקודת רוויה מסוימת בעבודה היום יומית שלי שאני יכול כאילו לנתב את יכולות היח"צ שלי ואת כל השטויות האלה", מספר הרינג על כוס קפה ליד כיכר הבימה, "לקחת להקות לא דווקא כזה שבעות, אלא כאילו בני 17-18 מקסימום 20 ומשהו שמוציאים אלבום ראשון, אפילו דברים שהם בוסריים שם בסאונד לפעמים, וממש ממש להיות מסוגל לתת להם איזה מן מענה בסיסי מאוד SST כזה (לייבל עצמאי של מקים להקת Black Flag -ע"ש), לתת להם ריליס ראשון ברוטלי כזה, ולהוציא להם את זה ולעזור להם עם היח"צ, להדפיס את השיט".

    למעשה, לא מדובר בלייבל הראשון של הרינג: הוא הקים בעבר את Fish In The Water שהוציא בזמנו ריליסים לשאריות מסצנת הפטיפון כמו אכזבות' ואדם קומן. בנוער אבוד הרינג הולך לשחרר אלבומי בכורה לדור חדש של הרכבים כמו סאל חרדלי וסילבי ז'אן—למרות שאין ללייבל משרד או אולפן והוא בכלל לא עושה הקלטות. "סילבי למשל זה פרויקט שבן (אבגיא -ע"ש) הקליט בבית שאני שמעתי את האי פי שהוא העלה ליוטיוב, וממש התלהבתי שמישהו הקליט את זה בבית. אחר כך הוא השמיע לי עוד דברים שהוא הקליט, ואמרתי לו, בונ'ה, אתה מפיק קטן ממזר, מדהים הדברים שאתה עושה בבית!"

    סילבי ז'אן: מפיק קטן ממזר

    מה הדהים אותך?

    "יש לו דרייב מטורף להקליט, הוא כל הזמן שולח לי שירים חדשים, כל הזמן, שהוא הקליט פשוט! שנשמעים פיצוץ, כאילו—ג'יז ג'אז מק דמרקו כזה, הקלטות חדר אבל טובות, שהתופים נשמעים סבנטיז—כי הוא יודע, הוא יודע איך למקם שיט, והוא יודע איך להוציא ממעט הרבה. זה נפלא! בגיל שלו? 20 ומשהו. סאל זה קלאסי להקת תיכון שלקח לה הרבה זמן—כמו קין והבל—להגיע לרמה גבוהה של שפה אמנותית, אבל אז, מביאים את זה, אלבום מאוד יפה בעיני, מאוד שאפתני טקסטואלית, מוזיקלית, נשען על הג'אז הזה שבא מהתיכון כשאתה רוצה להרשים בנות ואתה ג'אזיסט! ואתה רוצה שיראו שאתה יודע לנגן נורא טוב: המתופף מנגן מהר, הגיטריסט מנגן מהר. יש בזה משהו מאוד נעורי בעיני, זה רק אגרסיות שיש עד גיל מסוים. ובאמת עם הלייבל, אני רוצה לתת מענה לדברים כאלה, אני רואה שיש עוד ועוד כאלה. יש את Bonjour Machines שיש בה את הבן של יזהר, יזהר אשדות, אילי, וגם שם יש קסם של איזשהו סוג של אימו בעברית כזה, אבל לא קליפורני רגיל, אלא שבור כזה, כמו Hotelier כזה, הגל החדש של אימו כזה. מדהים אותי שילדים מחוברים לטרנדים, מנסים לעשות אותה בעברית אינטואיטיבית—אני מוקסם מזה כנראה בגלל המצב הנפשי שלי כבן אדם. אני מוקסם מזה כי ככל הנראה זה נעדר מחיי באיזושהי צורה, אני שואב את זה כהשראה מהם, אני רואה את העיסוק הזה שלהם ואני מתמלא בזה מחדש—גם בשביל עצמי, גם בשביל להזין את עצמי כיוצר, ולא רק כאיש משרד".

    ואם אתה אומר שהם באים עם ההקלטות והכל, אז מה הערך המוסף שאתה נותן להם בתור לייבל? כי הם היו יכולים לעשות לבד עמודי פייסבוק ופרסומות.

    "אני כמו עמוד אש כזה. מה אני עושה? אני מייצג את האפשרות שאנשים ישתפו פעולה ביחד. הם לא היו חושבים לעשות את זה קודם, כי הם היו עסוקים בלהשיק את האלבום שלהם ולעשות את ההופעה בבארבי וכל הדבר הזה, ואולי הם היו מופיעים עם הלהקות האחרות, עם בונז'ור, הם היו מגיעים להופיע עם חריגים. אני חושב שיש הרבה מאוד כוח בכוונון של המאזין לבית מסוים. נגיד ל-Touch n' Go יש סאונד, ל-Sub Pop יש סאונד—מגוון היום יותר, כי הם לייבל גדול יותר, אבל היה מצומצם יותר כשהיה נגיד את ה-"Sub Pop 200", את האוסף, והיה להקות נשמעו כמו נירוונה—היה איזשהו רצף מסוים של איכות פילוסופית זהה יחסית ללהקות על אותו לייבל. ואיכויות פילוסופיות זהות הם דברים שניתן לשווק בצורה קלה יותר—זה גם עוזר ללהקות. אני בעצם מייצג את האפשרות להדבקה אסתטית של כמה דברים ביחד. אני לא באמת ערך מוסף טכנולוגי או כלכלי. אבל אני חושב שגם אם הייתי ערך מוסף כלכלי זה היה נגמר מהר מאוד, כי הם היו חושבים שאני בנק. למעשה אני מדפיס, מיחצ"ן, ודוחף אותם לשאוף להיות רציניים בקשר למה שהם עושים, ולשתף פעולה עם אנשים אחרים, ככה שהם חזקים יותר מאשר להיות אינדיבידואלים. זה הכל. וזה מה שאני עושה, אני דוחף אנשים צעירים, מוכשרים, לשאוף ליותר. זה הכל. ממש כמעט על גבול הקואוצ'ינג פילוסופי של DIY, זה הכל. וכן, אני נותן יח"צ, שזה תשמע ערך של כמה אלפי שקלים, אני מדפיס שזה ערך של כמה אלפי שקלים, לפעמים אני עוזר בקליפים שזה ערך של כמה אלפי שקלים. זה מצטבר לתקציב לא מבוטל שבסופו של דבר אני יכול לעזור ללהקה, אם אתה רוצה ממש להיות Ian MacKaye כזה, האם שווה לעבוד במקדונלדס או בזה, בסביבות ה-15,000-20,000 של עבודה".

    ואיך הלייבל מתקיים מזה?

    "הוא לא! אני עובד, ואני משקיע ואני מפסיד כסף על הלהקות. ואני מפסיד בצורה כזו שאני יודע שמה שאני מפסיד, זה כמו שמישהו שיש לו תחביב כלשהו, ואני דווקא אוהב תחביבים, אני לא משתמש במילה הזו בשביל להמעיט במה שאני עושה. אני אפילו תמיד אומר על ועדת חריגים שאנחנו לא להקה מקצועית: גוטה הוא עורך וידאו, דן יש לו חברת לוגיסטיקה לקידוחים, ואני יועץ תקשורת, ואנחנו עושים לפעמים טורים ומוציאים אלבום פעם בשנתיים-שלוש, ואנחנו לוקחים מאוד ברצינות את התחביב הזה, מאוד. היתה תקופה שניסיתי שמוזיקה תהיה העבודה שלי, ואני מצאתי באופן אישי שאני סובל יותר, משום שמערך הציפיות שלי הגיע ממקום משיגני, כי רציתי להיות הכי טוב בעבודה שלי שיכלתי, אז העדפתי, אני חושב, להפנות את המשיגנות שלי לתחום אחר, וממש ממש רק לעשות את מה שאני נהנה ממנו במוזיקה, וזה יותר תואם את ישראל בסופו של דבר, לדעתי".

    הדבר האמיתי

    נוער אבוד מצטרף לשרשרת של לייבלים עצמאיים בארץ כמו פאסט מיוזיק, פאקט רקורדס, ופית/קית שהוציאו אלבומים להרכבי שוליים כמו המיותרים, יאפים עם ג'יפים, ומורה חיילת. "בא לי להיות ליד דברים בוסריים כשהם קורים", משתף הרינג. "יש נגיד להקות כמו לילה ודף צ'ונקי, כל מיני ילדים סופר מוכשרים שצורכים אובר-אינפורמציה ביוטיוב ואינפורמציה מוזיקלית מספוטיפיי שממליץ להם על אינסוף דברים, ויש להם את כל הכלים האלה בידיים שלהם, במחשב, הקלטות ביתיות, והם יודעים לייצר דברים עם כמות אינפורמציה מאוד גבוהה, והם עושים את זה בפאשן כי הם ילדים". לפיו המצב השתנה. "היום זה הכל מוצרי יצוא, export ready, האם אתה פיזיבילי כדי שאני אשקיע בך, מנהלים/מפיצים כאלה שעובדים רק עם פרויקטים שהם הוכיחו את עצמם מבחינת כרטיסים—אין מקום התפתחות לכל האינטואיטיביות הזו שנמצאת כמו ענן בתחתית".

    הרבה לפני שועדת חריגים טסה לכבוש את שולי אמריקה, הרינג היה נער אבוד בעצמו שהקים הרכב פוסט-רוק קטן בשם הבקרים הרועשים ונהפך בהמשך ללהקת לבנון. היום הוא רוצה לתת להרכבים חדשים את מה שהוא קיבל אז. "עשינו קסטת דמו פעם לבקרים הרועשים. נתתי את זה ברעד וחיל ופיק לאמיר שור, שאולי הוא יפיק את האלבום של לבנון. וזה היה משהו, וכשהוא אמר כן, ואני יעשה לכם מחיר, (צוחק) לא משנה מה המשמעות של זה. הוא באמת עשה לנו מחיר, והם באמת תמכו בנו, והיה לנו מועדון, והוא הוציא לנו את האלבום, ויכולתי לשבת שם עם מכונת למינציה ולניילן את הדיסקים שלי, ולקבל אותם מהמפעל, ולראות איך אני מכניס את הדיסק פנימה. וישבתי שם כמו ילד אצל הסבתא, וזה היה האולפן שלהם, וזה הרגיש נורא אמיתי".

    וזה באמת היה אמיתי.

    "אני מרחם על הילדים האלה שהכל קורה להם בפייסבוק, אני מרחם על זה. אני ישבתי שם, היה באנגים, הזמנו אוכל, היינו שם, כאנשים. אז מקום אמיתי, מקום אמיתי. הלוואי והיה לי גם מקום, אין לי כסף לדברים האלה. יום אחד נגיד אם אני חברת תקשורת גדולה. הדבר הראשון שאני עושה, מה שבסגנון המינוס שתיים שנסגר, או לפני זה, איך קראו לזה, היה משהו אחד לפני זה…"

    הקורו.

    "הקורו, לרוגטקה לא התחברתי, אבל דברים כאלה. ספייס, עם עשייה, שהם עושים, הטברסקים של העולם".

    זה חבורה של להקות שמנגנות ביחד, והם צריכים ספייס, אז הן עושים את זה.

    "זה נפלא!"

    הלהקות שלך יכולות לעשות את זה באותה מידה.

    "על הזין שלי אם הם יעשו או לא. הייתי נותן את זה אם הייתי יכול, אם היה לי אולפן. זה לא העיסוק שלי, אני לא טכנאי, אין לי אולפן—אם היה לי אולפן זה היה יותר קל, הם היו יכולים לבוא ולהתארח".

    יותר קל גם בשבילך אם יש לך אולפן.

    "לאנובה יש למשל אולפן, והם נהנים מזה, וזה נפלא. אבל הייתי רוצה לתת משהו אמיתי—זו השורה התחתונה, לתת משהו אמיתי, גם אם זה פורמט של אלבום ומישהו שתומך בך. הם לפעמים קוראים לי בצחוק "דוד", אתה מבין? אני אוהב את זה! מישהו עוזר להם לחשוב על הכל".

    סאל חרדלי: מקסימים (צילום David Doh Doh Rosen)

    הרינג השתפשף חזק במשך השנים בעשייה מוזיקלית, בין אם בתפעול לייבל או מאות ההופעות שהוא עשה בארה"ב ובאירופה עם להקתו הקודמת TV Buddhas. הוא משתף את כל הידע שלו עם ההרכבים הצעירים בלייבל ודואג לדרבן אותם כדי לקדם את העשייה. הרינג אף מחזיק ברשימה של להקות שהוא שם עליהן אוזן כי הן שלחו לו הקלטות דמו בסמארטפון, אך לא כל להקה יכולה להתקבל ללייבל—הוא חייב להידלק על הסאונד.

    באיזה סאונד מדובר?

    "אמיתי, לא יודע, אמיתי זה המילה היחידה. באמת בעולם שבו, אני חושב, קשה לדעת מה זה אמיתי בגלל שאנשים חווים לפעמים קשת סכיזופרנית של דברים".

    אז מה זה אמיתי בעיניך? כששמעת את סאל חרדלי, בונז'ור משינס.

    "אני ראיתי את ההופעות. בהופעות, זה הרגיש לי, מקסים. זה המילה. אפילו אם זה ממש ממש רועש ומת' רוק, מקסים. סתם. פתאום הם עצרו את ההופעה והסקספוניסט שלהם, שאול, עשה סולו. הוא נראה כמו הבסיסט של הוסקר דו, יש לו שפם כזה, הוא בחור. וכולם כזה ילדים, אז אין את העצב של הבגרות, זה רק מן "קקק!" כזה. יש את הלהקות האלה: איך קוראים לכם? קוראים לנו אנשם. למה? כי זה היה הבדיחה בחדר כשחשבנו על איך לקרוא ללהקה. לא משנה, יש להקות כאלה. איך נקרא לעצמנו? שם מפגר כלשהו. אפילו סאל חרדלי זה שם של להקת תיכון. וזה הרגיש לי כל כך אמיתי ומקסים, פשוט באמת קסום. כמו שהלכתי לראות הופעה של אולי דנון. תקשיב, עזוב את ההפקה של האלבום ואיך יצא בסוף המוצר, אני אוהב לשמור על דברים מאוד ראשוניים. כמובן האלבומים של החריגים מאוד מופקים, אבל אני כן מרגיש שיש בהם אינטואיציה. אתה כן שומע אותם ואתה לא מרגיש שזה הרמטי, אני לא חושב. סרטים ומוזיקה מאפשרים לצופה ליצוק לתוך זה את העולם שלו, כדי שיהיה לו מקום ליצור בעזרת הדבר הזה".

    זה גם יוצר עולם שאפשר להכנס אליו, שילוב כזה.

    "נכון. ואז באיזשהו מקום, כשאני ראיתי את זה חשבתי שזה מקסים ולא הרמטי. היה בזה משהו כמו סקיצה. אבל כל כך טובה, אתה יודע? סקיצה של פיקאסו, שרואים את היד של גאון. אז גם ככה, כששמעתי את הקול של אולי בהופעה, או כשראיתי את בונז'ור מאשינס, והבסיסטית היתה ככה, והמתופף היה ככה, והיה להם תקשורת מצחיקה אחד עם השני, אבל הם ניגנו מדהים, עדיין ברמה טכנית מאוד גבוהה, אבל מתוך אינטואיציה, לא מתוך הפחד של הבגרות, אלא הגוף באופן אינטואיטיבי ניגן את זה, מתוך אהבה, ראשונית, טהורה, מינית אולי אפילו, למוזיקה—מה ששמעת זה מה שאני רוצה להרגיש זה מה שאני רוצה להוציא!"

    אני יודע שאתה מאוד בעניין של מוזיקה בעברית. אבל אם תראה להקה כזו שעושה מוזיקה אינסטרומנטלית או מוזיקה באנגלית שעונה על ההגדרה הזו, אז גם תיקח אותם?

    "אם היא עושה מוזיקה אינסטרומנטלית לגמרי שעונה על ההגדרה הזאת, וראיתי כאלה בחיי, ראיתי הופעה של Tera Malos וראיתי הופעה הופעתי עם כל מיני להקות בתקופה של 2003-2006, כשזה היה מאוד חזק הסצנה הזו של המת'-נויז, יצא לי להופיע באמריקה עם המון כאלה, והיה בהם משהו מקסים תמיד, והאמריקאים יודעים ליצור מוזיקה ולהופיע בצורה מאוד אינטואיטיבית גם כשהם מאוד מפורסמים—ההרמטיות לא נשמרת. אז אם אני אראה משהו אינטואיטיבי, בטח. אגב, השמיעו לי את האלבום החדש שלהן, לילה, הוא באנגלית, רצו שאאזור לסדר אותו או משהו כזה, יש הרבה שירים, ואני חושב שהן להקה אינטואיטיבית מאוד! מאוד, מאוד! יש להן יכולת אינטואיטיבית חריגה לישראלים, חריגה! זה פשוט יבוא להן, להחליף תפקיד, פתאום אחת על תופים, פתאום יבוא לה ככה ליצור, וככה—זה אינטואיטיבי, אני מאוד אוהב את זה, מאוד אנדי וורהול".

    אז הן יצאו בנוער אבוד?

    "לא, כרגע אנחנו עושים יח"צ. מה זה עושים יח"צ? אני עוזר להן פשוט. אבל זה באנגלית. פה זה תפס אותי בדילמה. אמרתי לעצמי, אני חושב שאחכה שיהיה משהו בעברית".

    אוקיי. למה?

    "אני חושב שזה יכול להיות מדהים בעברית, כאילו, מטמטם, מדהים! הן השמיעו לי פעם משהו בעברית. זה היה נפלא, זה היה רדוף! איפשהו באנגלית, זה עדיין יש לזה צעד אחד ממני. אני צריך שזה יהיה ממש לגמרי איתי כדי שארצה להוציא את זה".

    כלומר, אמיתי באנגלית?

    "לא שמעתי אף פעם—כולל דברים שאני עשיתי, ברור ביקורת עצמית, טוטלית—לא שמעתי אף פעם אינדי ישראלי באנגלית שהיה נשמע לי לגמרי בתוכי, שלגמרי נכנס לי לספירה. שים את "עטור מצחך", אני אבכה כמו ילדה. אבל לא נכנס עד הסוף. אני יכול להעריך, אני יכול זה. עד הסוף—לא. עד הסוף זה רק בעברית".

    בונז'ור משינס לא עשו אגב לפני כן חומר באנגלית?

    "אני חושב הם עשו אינטרוואלי כזה, הם עשו חלק מהדברים בעבירת, ואז באנגלית הם עשו אלבום, ואז דיברנו על זה, והם עשו עברית עכשיו".

    לדף צ'ונקי יש חלק בעברית, חלק באנגלית, חלק ברוסית אפילו.

    "נכון, שזה אגב אפילו פי עשר יותר מעניין באנגלית בעיני".

    רוסית?

    "כן! רוסית, ערבית, קיבוץ גלויות. מצידי, אם הבן אדם אנגלוסקסי וזה ממש בא לו ממקום כזה... סתם, אתמול ראיתי "The Voice" אז ראיתי איזה שלישיה שבאה ממושב של 40 משפחות של אנשים שעזבו את קליפורניה והם משיחיים כאלה, הם שרים באנגלית, הם שרו סיימון וגרפונקל. עזוב שזה היה ביצוע באמת כמו שאביב גפן אמר "משעמם", ופה אני מסכים איתו לפעמים, זה היה, בעיני, אינטואיטיבי".

    הרינג: הרצל של סצנת האינדי

    מקום שיקשיבו לך

    ועדת חריגים היו חתומים בעבר בלייבל המקומי Anova, וכיום הם חתומים בלייבל הקליפורני Burger Records. בורגר הם לייבל עצמאי שהוקם ב-2007 ושחרר מאות ריליסים ממגוון רחב של הרכבים כמו Ty Segall, Thee Oh Sees, וגם הוצאות מחודשות להרכבים מוכרים כמו איגי פופ והסטוג'ס, הרבה מהם על קסטות. הרינג קיבל המון השראה מדרך הפעולה שלהם. "הם אומרים: שלח מוזיקה. ואז כזה בשלוש בלילה כשהם לא ישנים הם מקשיבים למלא שיט, והם עונים! זה חברי כאילו השנה היא '83, זה לא חברי כאילו השנה היא 2017 ואתה צריך לשלוח ל-info@, ושולחים לך בחזרה "thank you for" טה טה טה טה טה, אם נרצה משהו נחזור אליך. או, אנא שים את ה-mp3 שלך בתוך קופסה בסאונדקלאוד. זה כל כך מנכר. היום לייבלים של קסטות מהווים מבחינה פילוסופית את מה שפעם כל לייבל אינדי היה, שזה מקום שיקשיב לך, אתה יודע, גם אם אתה מוזר, גם אם קוראים לך קורט קוביין ואתה בן 17 או 18 או משהו כזה, ואתה הקלטת קסטת בבית, וכתבת להפיק וציירת קקי ועשית כמה קווים מעל, יקשיבו לך. מישהו יקשיב לך".

    אתה הולך להוציא קסטות או וינילים?

    "כן. אני הולך להוציא קסטות, אני הולך להוציא קסטות ברמה מאוד מגוונת—כמו שבורגר עושים, כשהם מוציאים ל-Big Star ריאישיויים כאלה, ול-Green Day, ולסטוג'ס—אני הולך להוציא גם ריאישויים ישראלים, בקסטות, גם להקות גדולות מאוד שיוציאו בקסטות אצלי, זה משהו שאני רוצה לעשות סתם בשביל להשטיח באיזושהי צורה את הכל. אני אוהב את זה".

    אולי גם לחבר נקודות—אם תוציא קסטת דמו של משינה, אני יודע, מתחילת שנות השמונים, אז יש בזה אולי את הדבר שאתה מתאר, האינטואיטיבי וכל זה.

    "משהו כזה, משהו כמו כשאני שומע משינה כשאני מתקלח. יש לי כזה נגן קסטות, שם משינה, אני מתקלח עם משינה".

    לרוב האנשים אין בכלל איך להשמיע את הקסטה, זה פשוט יושב יפה על המדף.

    "אם אתה רוצה לרדת לרזולוציה של הפורמט, הקסטה היא בסופו של דבר, בימינו, מוצר עיצובי, שאנשים חלק שומעים, והרוב אוספים, ליופי בבית, בדירות תל אביביות כאלה ואחרות, או בוהמייניות כאלה, ויש לזה קוד הורדה, ובייסיקלי אתה יכול למכור את זה כערך מוסף בבנדקמפ או כ-15 שקל בהופעה, לפאן, כדי לתמוך, וזה הנאדג', זו הקריצת עין של האינדי שנשארה. חוץ מזה יש וינילים, ואני בטח אוציא אותם בהמשך, כשהדבר יהיה פיזיבילי. אבל כרגע ההשקעה היא מינימלית, אנחנו נוציא דיסקים בעיקר בשביל תקשורת, ובשביל מי שצריך, ובשביל הלהקה שתוכל למכור, אבל קסטות זה משהו שאני מאמין שהוא מוצר עיצובי שיכול ליצור אנגייג'מנט יפה, וזה פשוט פאן, וזה טרנד, שהוא לא רק כי הוא טרנדי, אני מאוד אוהב אותו כי הוא מאוד זול ליצור יחסית, והוא מכיל בתוכו את אותה משמשעות שיש לוויניל, פחות או יותר, שזה המשמעות הזאת של כאילו הדבר האמיתי. אני אוהב את זה. חתרני כזה".

    נוער אבוד האוסף: בקרוב על קסטה ב-Burger Records

    נשמע שנוער אבוד מכוון לקהל מקומי קטן של סנובי מוזיקה, אך הרינג מתכנן לייצא את המוזיקה גם לחו"ל. הקסטה הראשונה של הלייבל תהיה אוסף שיצא ב-27.1 כחלק מסדרת Burger World, סדרה שסוקרת סצנות אינדי ברחבי העולם. הרינג בחר 12 שירים של להקות חדשות ששרות בעברית, ומסתבר שזה התקבל בברכה. "שלחתי לו את זה, הוא אמר לי תקשיב, זה מדהים. הוא עף על זה, הוא אמר לי אני שומע את זה בריפיט כבר 20 פעם. הוא סידר לי את זה מחדש—הוא אף פעם לא עשה לי את זה—כאילו הוא נכנס לי לטראקליסט, התחיל לשנות את זה, איך הוא חושב שזה צריך להיות. הוא אמר, אני אשלח את זה דרך היח"צ שלנו, אשיג על הלייבל אייטמים, טה טה טה טה טה—זה הכוח של הרבה דברים יפים בעברית ביחד".

    מעניין. טוב, זה כי אתה בלייבל, והוא מקשיב לך, והוא כבר התרגל לשמוע עברית.

    "אני לא יודע אם הוא התרגל לשמוע עברית, אבל אני חושב שאם אתה עושה משהו אינטואיטיבית, נשאר בדיוק כאילו מה שאתה עושה, זה כמו הילדים האלה. עושה אינטואיטיבית פשוט, מה שאתה אוהב, מעביר דרכך את האנרגיה ישירות, אז הצד השני מרגיש שהוא מקבל משהו אמיתי ושהוא פְרֶש, שאין תחושה מעובדת. אז זה יצא, וזה סממן למה אני הולך לעשות. מה שאני הולך לעשות בייסיקלי זה לשלוח את האלבומים של הלהקות לאנשים, לעניין אנשים באמריקה בעיקר, ואנגליה, איפה שצורכים מוזיקה אינדית, אנרדרגראונד, ולעניין אותם בלייבל בוטיק שלי כלייבל בוטיק שמוציא אלקטרוני, ואנדרגראונד רוק, בשפה העברית. עכשיו, אתה כצרכן מוזיקה, היית גר באמריקה, זה אנקדוטה מעניינת שיש דבר כזה. אני יכול לדמיין את זה בפוטנציאל של זה הגדול ביותר, לייבלי בוטיק שמוציא דברים טובים בשפה העברית, וזה יכול להיות פשוט קוריוז מעניין, כמו לייבל יפני טוב שאתה עוקב אחריו, אתה יודע?"

    סילבי ז'אן ישיקו אלבום בכורה ב-15.2 בתדר

    סאל חרדלי ישיקו אלבום בכורה ב-4.3 בבארבי

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 173: כוכב נודד

    שעה של אינדי אקלקטי כולל קטע חדש של Slowdive (בתמונה), הבשורה החדשה מסיאטל Zen Mother, ומחווה מקסים של גולשי האבן נייר ומספריים לצ'ארלי מגירה (תיקון: לא מדובר בקאבר, אלא בשיר מקורי של ההרכב).

    1. Slowdive - Star Roving
    2. Elbow - Magnificent She Says
    3. A Tribe Called Quest - We The People
    4. המסך הלבן - המם אותי
    5. חיה מילר - 1+
    6. Death Index - Little 'N' Pretty
    7. Moon Duo - Creepin
    8. Newmoon - Head Of Stone
    9. Zen Mother - Joanna
    10. Vennart - Operate live
    11. RPS Surfers - סוף לנעורים
    12. סילבי ז'אן - פסים במדרכות
    13. ADI - Snow
    14. Cigarettes After Sex - K

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • אינטרו 45: Bigfoot - פריקדליה ופאזים

    דור קורן, גיטריסט להקת Tree הפסיכדלית, גדל הלאה מהגזע לפרויקט סולו משלו: Bigfoot. המוזיקה היא תוצאה של הקלטות סודיות שנעשו בשבע השנים האחרונות. הסשנים האלה הבשילו להרכב שהופיע לאחרונה באירופה וישחרר אלבום באביב הקרוב. בינתיים, בואו נכיר.

    1. מי חברי הלהקה?

    דור קורן ה-Bigfoot גיטרה בריטון ושירה. הלהקה: שירה דושי מקלדות וקולות רקע, יאיר קוצר גיטרה בס, הילה לויט תופים.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אני מקיבוץ שקט, שבעמק חפר. הכרתי את יאיר דרך האהבה המשותפת למוזיקה ונוצרה חברות מיוחדת. הוא השמיע לי משהו שעשה עם שתי חברות טובות שלו וישר נדלקתי, הבנתי שיש פה משהו מיוחד עם סאונד מיוחד. ביקשתי מיאיר לעשות את השידוך ומזל שככה, אין מילים לתאר את השותפות הזו.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    פריקאדלייה ופאזים, desert rock.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    שם הפרויקט נבחר לאחר פציעה חמורה ברגל ימין ותקופה ממשוכת של החלמה. טרם החלים לגמרי אבל משתפר כל יום, נתנו לי עוד חצי שנה בערך עם מחזיק קרסול.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    אלבום נוסף, טוב יותר, ולהיות על כל במה שנוכל.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    הרבה כתיבה—שירים ומזמורים, המון שירים. האזנה לתקליטים, גלגלונים וברביקיו.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מוזיקלית? הרבה מאוד ארתור לי. בחיים בכלל? יוזמה ועשייה מכל הלב, סבלנות.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    יש בדיוק אחד שייקח אותנו לשם בעצמו וזה "Are You Experienced" של הנדריקס.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    אף לא אחד, לכל דבר יש מקום.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    להקת Goat, רק בשביל לראות אותם אחר כך.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    תודה על השאלות, נחמד לחשוב על הדברים פתאום, כל כך הרבה קורה שלא תמיד זוכרים. מלא אהבה.

    הופעות קרובות:
    21.1 - כנס סאונדצ'ק, התדר, תל אביב

    תגובות »