• המאזין ברדיו 195: בית זו תחושה

    שעה של מוזיקה אקלקטית בלי דיבורים כולל שוגייז חלומי מלהקת Ride (בתמונה), היפ הופ זועם מהראפרית ג'אז ורצועת סינת'פופ עכשווית. מתנצל על התקלה בסביבות הדקה ה-11:05 שאחריה מגיע שקט במקום השיר הבא.

    1. Ride - Home Is A Feeling
    2. Cheatahs - Controller
    3. A Shoreline Dream - Room for the Others
    4. Turnover - Super Natural
    5. The Name's John - As A Ghost
    6. Jazz - Don't Put Your Around My Waist
    7. Peaches - Rub
    8. PRIESTS - No Big Bang
    9. Krimewatch - 小便 たれ
    10. Fopmusic - You're so
    11. Pattern Language - By Time We Get There
    12. Stranger Paws - 56k Modem
    13. Tombstones In Their Eyes - Always There
    14. dredg - Brushstroke New Heart Shadow
    15. Eyre Llew - Vorfreude

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • בכורה: Document - Alice - פיצוח הגנום הלהקתי

    צילום: Alex Stotland

    להקות ישראליות לא צריכות להיות מקוריות או להישמע כאילו שהן מהארץ כל עוד הן עושות את זה טוב, בטח כשמדובר בהרכב Document. סולן הלהקה ניר בן ג'ייקוב אמנם נולד פה, אך הוא בילה את ילדותו בגואטמלה ועבר לפלורידה בגיל 11. היום הוא בן 31 ולמעשה הוא חזר ארצה רק לפני 8 שנים, כך שקשה לקרוא לו ישראלי. אם כבר הוא Third Culture Kid—לא מפה, לא משם, מתרבות שלישית שהיא הכל ולא כלום בעת ובעונה אחת. הכרתי את המוזיקה שלו עוד מההרכב הקודם Modern Tapes. השירים שלהם אמנם היו כיפיים, אבל עמוסים ביותר מדי רעיונות וקולות וגיטרות מה שנתן תחושה של בלאגן ולהקה שעדיין לא הבינה את הדי אן איי שלה. בינתיים מודרן טייפס הפכו לדוקיומנט, ככל הנראה על שם אלבום של REM מ-87'. לפני שלוש שנים הם הוציאו אי פי לא רע בשם "Reset Your Mind", אך הוא עדיין היה קצת דחוס וצעקני מדי, חוץ מקטע מדהים אחד בשם "Basic" שהוריד את רמות הסטרס והבריק עם קטעי מלמולים מעל פידבק של גיטרות. בסינגל החדש "Alice" דוקיומנט מתקדמים עוד יותר במיפוי הגנום שלהם. זה רוק אלטרנטיבי קצת פוסט-פאנקיסטי שמזכיר לי הרכבים כמו Mission of Burma וגם את ההרכב עם השם המדהים אי פעם ...And You Will Know Us by the Trail of Dead, ובגזרה המקומית את The Walkie Talkies, הפרויקט הלא מוערך מספיק של אסף שריג מאיפה הילד. "Alice" של דוקיומנט מציג גיטרות הרבה יותר מדויקות עד כדי כיוונון נכון של עצמת הדיסטורשן ובס מלודי שמפמפם גבוה במיקס כפי שראוי בז'אנר. השינוי הבאמת גדול מגיע בקולות. השיר מושר ביותר אגביות והרבה פחות מאמץ לעומת הנסיונות הקודמים של בן ג'ייקוב, וזה רק עושה לי חשק להגביר ולהקשיב. "Alice" מלודי, רוקיסטי וקצת אפל ועורר בי סקרנות מה עוד דוקיומנט תיעדו באלבום הבכורה שלהם "The Void Repeats". הם עבדו עליו עם מקצוענים כמו מהנדס הסאונד/המפיק Bill Skibbe שעבד עם להקות כמו Protomartyr, Fucked Up ו-Blonde Redhead, ומהנדסת המאסטרינג Sarah Register שעבדה על אלבומים של Depeche Mode, Lou Reed ו-The Shins. אם כבר חו"ל, אז אול דה וואי.

    תגובות »

  • איתמר ויינר (Spark O, אוגנדה) בראיון: "התמודדתי עם זה שאני גולה ירושלמי בתל אביב"

    The Models בפעולה: (ימין לשמאל) איתמר ויינר והראל שרייבר

    כבר זמן מה שאני יודע מי זה איתמר ויינר, אבל לא באמת הכרתי אותו. הוא האיש מאחורי בר האוגנדה המיתולוגי בירושלים ז"ל וכעת אוגנדה תל אביב, מקומות שאני אוהב ויוצא אליהם כבר שנים. ראיתי אותו גם מפגיז טכנו חי אפל ועמוק יחד עם הראל שרייבר (Mule Driver) בהופעה של ההרכב The Models. וכמובן שהכרתי את אק-דאק, לייבל האלקטרוניקה האגדי שויינר הקים יחד עם שרייבר בירושלים. אז נהגתי להגיד לויינר "היי" מביך באוגנדה וידעתי שזה עניין של זמן עד שנשב לדבר. עכשיו כשהוא שחרר את "Variations", אי פי חדש בתור Spark O, השתמשתי בתירוץ כדי להיפגש איתו לשיחה מחוץ לאוגנדה ולברר איך הוא הגיע בכלל למוזיקה אלקטרונית, כיצד עושים טכנו חי ומה דעתו על הסצנה הישראלית.

    קודם כל, איך נכנסת למוזיקה אלקטרונית ואיך התחלת לעשות אותה?

    או ווה. זה היה מזמן.

    כמה מזמן?

    תכלס, כשהייתי בצבא, השתחררתי בשנת 2000, ואז נסעתי לטייל, וראיתי מלא הופעות, כאילו נסעתי לאירופה. אתה יודע, אהבתי מוזיקה אלקטרונית: Warp וכאלה לייבלים. ואז חזרתי לארץ והתחלתי להתעניין איפה אפשר ללמוד לעשות מוזיקה עם מחשב.

    ראית הופעות של אמנים מווארפ?

    גם.

    את מי ראית?

    ראיתי את Autechre, Boards of Canada, Mira Kalix, Plaid. ואז התחלתי לברר. לא ממש ידעתי איך יוצאת בכלל מוזיקה ממחשב, זה לא נראה לי הגיוני. גם בארץ היה, נגיד, את החזית האלקטרונית, מסיבות בירושלים שגם בהן היו עושים מוזיקה עם מחשב של פעם, כאילו קופסאות. וגם, לא הבנתי מה הולך שם. ואז אני ועוד חבר, אריאל, נרשמנו לאיזה קורס שהיה במכללת הד ושנתן אלמנטים בסיסיים איך להתחיל. וזהו, התחלתי. ואז גם הכרתי את הראל, ואז התחלנו לעשות דברים ביחד, והקמנו לייבל, את אק דאק, ואז עשינו מסיבות, עשינו מוזיקה, עשינו את The Models. תכלס, ברמה הכי הכי בסיסית של זה, תמיד חשבתי שאני רוצה לעשות מוזיקה, אך אף פעם לא הצלחתי להושיב את עצמי לנגן על כלי. תמיד זה היה כזה טוטאל לוס—לא אני ולא המורה רצינו להמשיך להיות בקשר. ניסיתי פסנתר, גיטרה, הכל. יש לי אח פסנתרן שהוא דוקטור למוזיקה.

    איך קוראים לו?

    עמית ויינר. והיה אותי שנורא רציתי לעשות מוזיקה, ולא הצלחתי להתמיד בשיעורים. ונראה לי שתמיד חיפשתי, האמנתי שיום אחד אמצא את הכלי שלי, שהוא לא יהיה פסנתר, הוא לא יהיה גיטרה, ובטיול הזה אחרי הצבא אחרי שראיתי דברים באירופה, אמרתי, אוקיי, זה הולך להיות הכלי שלי: לנגן על מכונות תופים וסינתי ומחשב.

    עבדת בהתחלה על תוכנה מסוימת, או שקנית סינתיסייזרים?

    קניתי מחשב, קניתי Cubase מקורי וקניתי מכונת תופים.

    איזה מכונה?

    TR-707.

    וואו. קנית את זה כשהיית באירופה?

    לא, מישהו בארץ מכר לי את זה ב-700 שקל.

    זיל הזול!

    כן. והתחלתי. אז קניתי SH-101 כזה פשוט. הרגשתי שאני יכול להתבטא עם הדברים האלה.

    (מישהו מאחורינו מדבר כאילו לכיוון השמים: "קאמרי, כמו מוזיקת קאמרי, ברומנו—גם שישי גם שבת. יום שישי זה מחווה למוזיקה ישראלית, שבת זה…")

    אי אפשר להבין אם הוא מדבר לעצמו או לאלוהים או לשלט הזה!

    לאלוהים.

    Confused Machines—למה הקמת את הלייבל, ומה הגישה שלכם למוזיקה אלקטרונית?

    טוב. אז בגדול היסטורית היה לנו את אק-דאק, בערך בשנים 2002-2007/8, ואחר כך התמקדתי באוגנדה, וגם לאוגנדה היה את הלייבל שלו ועדיין בגדול יש, והראל פתח לייבל אחר את Los Jubilee, ועשה הרבה דברים, ולתקופה שנינו עשינו דברים במקביל, לא ביחד. ואחרי כמה זמן, נראה לי שכל אחד מיצה. לי התפנה קצת זמן, והחיים התייצבו קצת לשנינו—עברנו לתל אביב וכל אחד עם החיים שלו. ואז החלטנו שאנחנו רוצים לחזור לעשות לייבל ביחד, והרעיון היה בגדול להוציא את המוזיקה שלנו רבתי—כלומר גם אדיטים, גם רימיקסים, גם דברים שלנו—ולראות מה יקרה, גם אולי להוסיף עוד דברים, אבל להתחיל באמת בנו, כי אק-דאק הפך להיות הרבה מאוד אמנים וזו היתה משפחה כזאת והיא גדלה וגדלה. פה רצינו לחזור לבייסיק שזה ספארק או ומיול דרייבר והמודלס. בגדול הרעיון זה כמו השם, קונפיוזד מאשינס, כאילו אנחנו לא יודעים. זה לא כזה שיש מכונות מול תוכנה, אנלוג מול דיגיטל, כל מיני שאלות כאלה. כאילו, we're just as confused as everybody else, and we're documenting it. ואנחנו אוהבים מכונות.

    אז אין דיגיטל?

    תראה, יש פה ושם, אבל בגדול הרעיון הוא לייב, דברים שהם יותר לייב, דברים שהם מבוססים על שמחת היצירה ולא דווקא על עריכות מול מחשב שמייגעות, שאתה כזה נרדם. זה באמת אמור להיות lively. זהו, תמיד גם יש לנו את הקטע הזה של לנסות לערבב בתוך זה את ישראל. נגיד האדיט של הראל ל-Mafatal או הרימיקס שעשינו לבלה טאר והפה והטלפיים, וגם עשינו פרויקט שאנחנו מקווים שיצא לשיר של יובל בנאי, להקה שהיתה לו לפני משינה. תמיד אנחנו רוצים לקחת—זה היה גם באק דאק—מצד אחד את הבינלאומיות שיש למוזיקה אלקטרונית ולמכשירים אנלוגיים, ואיכשהו לנסות למצוא לזה גם את הזוויות שלנו פה, בצורה שהיא לא מאולצת, בדברים שהם כאלה טבעיים, ניו-ווייב ישראלי שהיה דבר כזה.

    באמת המוזיקה האלקטרונית הישראלית הכי מוכרת בעולם זה גואה-טראנס או משהו כזה. אז מה זה מוזיקה אלקטרונית ישראלית בעצם? מה הופך את המוזיקה שלכם לישראלית?

    שמע, נראה לי שמישהו מהצד יכול לראות את זה יותר טוב, הוא יכול לקטלג את זה. אבל נראה לי עוד יותר כירושלמי וגם כישראלי, הקהילה שאני נמצא בתוכה הם ממש לא קראוד-פליזרים. זה אנשים עם דיעות, עם אג'נדה—אנשים קשים. הרבה פעמים זה מתבטא גם במוזיקה. היא לא תהיה הדבר הכי לאונג'י נעים וקוקטייל פארטי. ונראה לי זה מן קו כזה ירושלמי, גולים ירושלמים בתל אביב שעושים את המוזיקה. כן, זה מלוכלך, זה unpolished, but in a good way. אתה רוצה, לא יודע, להפוך עולמות איכשהו.

    המיני אלבום שהוצאת, רשמת במייל ואמרת לי מקודם שהוא הושפע מתקופה מסוימת וקשה שעברת. מה קרה בתקופה הזאת ואיך זה השפיע על המוזיקה שיצאה?

    תקופה קשה, אבל התקופה הכי מעניינת אולי. זו תקופה טובה. אז התמודדתי לראשונה עם כל מיני דברים: התמודדתי עם פרידה, התמודדתי עם זה שאני גולה ירושלמי בתל אביב, זה היה לי פתאום נורא חזק.

    באיזה צורה? מה גולים ירושלמים מרגישים בתל אביב?

    הם עוד לא מרגישים פה בבית, הם עוד לא מבינים מה הולך פה, כזה ה-new kids on the block, מנסים למצוא את המקום שלהם, את הפינה.

    ועד אותה נקודה הם גם שנאו את תל אביב, אז עכשיו צריך ללמוד לאהוב אותה.

    כן, בדיוק. הרגשתי הרבה הרבה כאוס בחיים באותו הזמן, שאין לי שום סיבה שאגש למוזיקה ואפתח קיובייס ואתחיל לצייר תווים עם המידי. כשהייתי מנסה לעשות את זה הייתי נרדם, וכשניסיתי להסביר לעצמי למה אני לא מצליח לעשות את זה, אמרתי שזה לא הגיוני, אני חייב לנגן, אני לא מנגן ככה. אז התחלתי לנגן עם ברי ברקו, אני לא יודע אם אתה מכיר אותו.

    כן, מ-Farthest South.

    אז ברקו בא לפה (לאוגנדה -ע"ש) איזה יום אחד, ואמר לי בוא ננגן ביחד. התחלנו לנגן, וזה היה גיטרה ואלקטרוניקה, ובאמת חיפשתי לנגן ולעשות דברים שירגישו לי הכי חי. זהו, ואז התחלנו אני וברקו להקליט, ואז התחלתי להקליט דברים לבד, ומזה נולד המיני אלבום הזה בעצם, סשנים כאלה של כל מיני מכשירים פתוחים.

    יש לך אולפן בבית?

    האולפן שלי קם ומתפרק כל הזמן—כשיש לי הופעה, אני מוציא דברים ושוכח לחבר אותם. אני עדיין די מפוזר למרות שעכשיו אני רוצה לקחת איזה מקום. אבל כן, יש לי אולפן בבית.

    הלכת פשוט ספונטנית לנגן, או שאתה עובד בצורה יותר מוסדרת?

    היה לי ולברקו זמן שהיינו מנגנים—אני חושב שבאמת זה היה ביום שלישי—נפגשים, שותים קפה, מנגנים. בדרך כלל לפני שהוא היה בא הייתי מחבר את הכל, כדי שזה יהיה מוכן, ומנגן גם לבד. אז היינו מקליטים ואחר כך הייתי מקליט סשנים שלי—וגם יש באמת קטע אחד איתו, הקטע הראשון שהוא מנגן בו גיטרה, שזה הקטע שאני הכי אוהב.

    בדה מודלס אתה עושה טכנו חי עם הראל ואתם מאלתרים. איך זה עובד? בשביל לעשות טכנו נראה לי שצריך הרבה תכנון ולדעת איזה אלמנטים להוסיף, איך ומתי. איך אתם עושים את זה בלייב?

    בגדול כל אחד בוחר על מה הוא מנגן. אנחנו כן עושים חזרות. אז בחזרות אנחנו מחליטים מה יהיה הסטאפ, אנחנו מחליטים בינינו מה כל אחד מביא וזה גם מה שנביא להופעה.

    מבחינת המכשירים או התפקידים?

    מכשירים. מה שאתה מחליט לגבי המכשירים, זה גם התפקידים. אז בד"כ יש לנו רית'ם סקשן שלכל אחד יש מכונה או שתיים שעושה ביטים, יש אחד או שני מכשירים שעושים 303.

    בסים.

    בסים. יש סמפלר, יש משהו שיעשה ליינים יותר גבוהים, והרעיון זה לעבוד על דינמיקה, שא' כל זה לא יהיה משעמם, ב' שזה יתפתח, שהסאונד יהיה טוב, שיהיה איזשהו סיפור, כלומר שנדע איפה אנחנו מתחילים ואיפה אנחנו רוצים לסיים, ויש איזשהו תסריט.

    יש דברים שאתם קובעים מראש לפני שאתם נכנסים לסשן?

    התסריט הוא בגדול איך אנחנו מתחילים מנקודה מסוימת, מגיעים לנקודה מסוימת ומה הדרך שאנחנו רוצים לעבור. אנחנו לא כל כך מדברים על סולמות, ואנחנו לא מדברים ממש על תפקידים, יותר איזו אווירה אנחנו רוצים שתהיה וחלוקת תפקידים. בעצם יש אחד שנגיד מכניס איזשהו ליין, השני בעצם מגבה את הדבר הזה. אחר כך הוא יכול להוריד את הגיבוי, נשאר הליין, ואז הוא יכול לתכנן את הליין הבא, ואז בעצם אנחנו משחררים אחד את השני ומגבים אחד את השני. איך עושים את זה בלייב? אנחנו פשוט עושים את זה כל כך הרבה שנים שאנחנו מבינים את השני ואנחנו מתואמים ובאמת זה כזה נסיון, מן לדעת לתקשר, ממש תקשורת בינינו ועם אנשים.

    כמו ג'אזיסטים מנוסים, אתה יודע, שאחד מסתכל על השני ומדברים בעצם בטלפתיה.

    מדברים בטלפתיה, לגמרי. זה לא תמיד עבד—היו לנו הופעות גרועות, כן? אבל בגדול, המטרה היא שזה יעבוד.

    והחומרים של הלייבל, בין אם זה דה מודלס או ספארק או או מיול דרייבר, הגיעו למקומות מעניינים בעולם? יש לזה נישה מחוץ לישראל?

    שמע, היה לנו תקופות באק-דאק שכבר היינו לייבל מבוסס בעולם וכל האתרים בומקאט וזה, כתבו עלינו בדה ווייר—we were there. ואז הפסקנו והיינו בוואקום של מלא זמן ועכשיו אנחנו מתחילים מאפס. אף אחד לא עושה את ההקשר, ואנחנו גם לא מנסים לעשות אותו. וכרגע זה השמעות בכל מיני מקומות, לא יודע, טים סוויני אמר שהוא אהב את הקטע של מפאטל.

    טים סוויני?

    כן, יש לו את Beats in Space, תוכנית.

    מניו יורק, לא?

    כן, נראה לי שזה בניו יורק. כאילו דברים קורים—כותבים, זה מגיע למפיצים, מגיע לחנויות, זה מגיע לאנשים. זה זז, אבל לגמרי התחלנו את הכל מהתחלה, פאזה חדשה.

    מה בכלל אתה חושב שקורה כרגע בסצנה האלקטרונית בארץ? איפה זה נמצא? מה הדברים הטובים או הגרועים שקורים כרגע, ולאן אתה חושב שזה יכול ללכת?

    נראה לי שיש דברים מטורפים. יש אמנים שמאוד מצליחים, כל מיני רד אקסס, ולא יודע, נדובה, כל מיני אנשים, יש את מלכה טוטי. אני לא הכי מעודכן, אני חייב להודות, אבל אני יודע שקורים דברים, ובטוח גם קורים דברים בטראנס עדיין. הדבר שאני הכי יכול להגיד זה שבסופי שבוע באוגנדה מתקלטים פה די ג'יים שהם בעיני הכי טובים שיש, נגיד בר פבר, שלוקחים באמת אלקטרוניקה, ומוזיקה אפריקאית, וניו ווייב, ואיזוטריה, ואיכשהו מחברים דברים לכדי משהו שהוא רקיד וסקסי וכיפי ומדהים. אז אני די תקוע בתחת של עצמי בקטע הזה, אני די רק באוגנדה בסופשים, שומע את המוזיקה שיש פה ואת הדי ג'יים שאני מזמין ואני מאוד אוהב אותם, אני חושב שזה די מדהים.

    למעשה אתה לא יוצא למועדונים בגלל האוגנדה?

    אני יוצא, אבל ממש פחות—לפעמים לבלוק, לפעמים לאלפבית. אני מאוד אוהב את התקלוטים של זילי, של טל זילברשטיין שיש לו פה את החנות, את בברלי, אני מאוד אוהב את התקלוטים של אגוזי, אני אוהב את התקלוטים של אביגד, שגם כזה מחבר אפריקאי, מוזיקת עולם, אלקטרוני, סינתים כל מיני סינתים וזה—אני חושב שהם די ג'יים וגם סלקטורים מדהימים, אנשים עם טעם מדהים, מועדוני, מעניין, חכם ומאוד אוהב מוזיקה, שומעים את האהבה הזאת. אז יש פה די ג'יים מדהימים. כן. באמת אני מכיר רק את הסצנה הזו, פחות יודע מה קורה אצל אחרים.

    תגובות »

  • סנוב מוזיקה: להקה טובה זה אירוע קוונטי נדיר

    ויתרתי: סחיות אותנטית

    הפוסט של בן טברסקי על להקות צעירות עצבן אתכם וטוב שכך. רובכם נתקעתם בחלק של הקללות והקטילות ולא המשכתם הלאה לחלק המעודד שבו טברסקי קורא ללהקות לחדש לו, להפתיע אותו ולתת לו השראה. זה בעצם גם מה שאני רוצה ומה שגם אתם רוצים ומה שכולנו רוצים: ניצוצות של הברקה. אבל הסיכוי שזה יקרה, לצערי, הוא קלוש. פאקינג קשה להיות בלהקה. כל הסיכויים נגדך—ואני אומר את זה בתור אחד שניסה את מזלו במספר הרכבים, לפעמים בתור חלק מהבעיה.

    בואו נתחיל מזה שכולם עסוקים, כל הזמן. לאף אחד בעצם אין פנאי ללהקה. כאילו יש, אבל לרוב זה תחביב של אחרי שעות ההיי-טק שלא באמת מתכוונים לקחת לשלב הבא או להשקיע בו את אנרגיית החיים האמיתית שהולכת בארצנו לעבודה, ללימודים ולמשפחה. כמה אנשים באמת מוכנים למות למען האמנות שלהם? למעשה הם עלולים למות בגלל האמנות שלהם. להיות בלהקה גוזל מלא כסף וזמן: ציוד, נסיעות, חדרי חזרות, כתיבת חומר, הקלטה, הפצה, פגישות, שיווק, ניהול ואפילו שירות לקוחות. מעט הכסף שמרוויחים חוזר לרוב בחזרה לקופת הלהקה שהולכת ומתרוקנת. ההוצאות יכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים במה שקשור לציוד והקלטות ואפילו טורים בחו"ל (לרוב מפסידים כסף על טורים ראשונים בחו"ל, ראה אייטם שכתבתי לעכבר העיר, הטקסט נדפק בגלל תקלה במערכת).

    אז חייבים את הדיי ג'וב כדי לממן את הנייט ג'וב, ובינתיים יוקר המחייה בארץ שואב לך את חשבון הבנק כמו הדגם המפלצתי ביותר של דייסון, ואתה הולך ונהיה מותש כשאתה מופיע מול אותם עשרים איש מיתולוגיים בלבונטין ולאף אחד לא אכפת מהסינגל החדש שלך חוץ מכמה לייקים מההורים בפייסבוק. כן, אפשר להיות יותר DIY, לעשות הקלטות בבית על כרטיס קול מצ'וקמק, לצרוב דיסקים ולבנות גיטרות מריהוט של איקאה שמישהו זרק לרחוב. יש להקות שזה מתאים להן מאוד מבחינה אסתטית, ויש כאלה שלא, שחייבות את ההפקה הגדולה עם הציוד היקר כדי לתת את המקום הראוי למוזיקה. נכון, לא חייבים לגור בתל אביב, אפשר לעבור לחולון או למושב מבודד בצפון איפה שאף אחד לא יתלונן למשטרה על רעש, בטח שלא חזירי הבר. אבל בשביל שלהקה תתפקד, היא צריכה לרוב תשתית. צריך שיהיו באזור עוד מוזיקאים, קהילה שאפשר להתייעץ איתה ולהלוות ממנה ציוד ולהופיע איתה ומקומות להופיע בהם ומקומות לקנות בהם ציוד ומקומות לעשות חזרות. כן, אפשר להקים חדר לבד ולתפוס איזה מרתף שמלא בחרא של ג'וקים ועכברים ולהזמין את כל הציוד שצריך אי פעם מאי ביי. יש אנשים שעושים את זה ומגניב. אבל זה דורש המון מאמץ, זמן וכסף, שרגע, בעצם חסרים.

    בואו נניח שאתם אותם ילדים נובורישים שנולדו עם ג'אזמאסטר ביד ואבא שרוף על הסקס פיסטולס מאז שהוא ראה אותם במנצ'סטר ולכן הוא מוכן לממן לכם את כל ההוצאות. ונניח שאפילו שרדתם את משבר הגיוס לצה"ל כי יצאתם על קב"ן או שהייתם ג'ובניקים והמשכתם לנגן או שפשוט התאחדתם אחרי הצבא. אז מגיע החומר האנושי. למעשה להקה היא פוליאמוריה ולרוב לא כזאת מתפקדת. תחשבו על זה: בלהקה יש לכל אחד מחבריה מערכת יחסים אחד עם השני, ולכולם יש את מערכת היחסים עם היישות הפיקטיבית שנקראת להקה. לפי חישוב ידני, בטריו יהיו 6 מערכות יחסים שונות, ברביעיה 10 ובחמיישיה 15. הקאץ' הוא שבשביל שהלהקה תתפקד כל מערכות היחסים הללו צריכות לעבוד. כמו כל מערכת יחסים, זה בלתי נמנע שיהיו בפנים חיכוכים וריבים ומאבקי אגו ואינטריגות, העניין הוא שיש את התשתית האנושית והתקשורתית או פשוט המזל לפתור אותם ולהמשיך הלאה. אז אם הלהקה כבר לא התפרקה בגלל סדרי עדיפויות, חוסר בכסף, או חוסר בזמן או אנרגיה, אתם יכולים לסמוך על זה שהיא תתפרק בגלל האנשים.

    יצא והיקום חייך אליכם חיוך רחב וסידר אתכם עם זן מאסטרים עשירים ופנאי נפשי ואנרגטי. סבבה. עכשיו הגענו למוזיקה. זה פאקינג קשה לעשות מוזיקה טובה. לא סתם מחקתי את המייל של הבלוג ויצרתי טופס צור קשר עם צ'קבוקס. עשיתי את זה כי נמאס לי מכמות המוזיקה הבינונית ששלחו לי. מילא דברים שלא התחברתי אליהם או שאני לא אוהב, זה סיפור אחר, אני מדבר אתכם אשכרה על בינוניות. מוזיקה שלא גרמה לי להרגיש כלום, אפילו לא סלידה—סינגר/סונגרייטרים שהשקיעו בהפקה ובצילומים וביח"צ רק כדי לקדם מוזיקה קלישאתית שלא מצליחה לרגש ולא מביאה שום דבר אותנטי. כמו טברסקי אני לא הולך לנקוב בשמות כדי לא להעליב אף אחד אישית. אבל בואו נאמר שאם תפתחו שירות להפצת סינגלים כמו לינקטון או פטיפון, 90% ממה שתשמעו שם יהיה בינוני ומשעמם. ממש קשה לעשות מוזיקה טובה. רגע, מה זה בעצם מוזיקה טובה? לקחתי קורס בקורסרה בשם "The Art of Music Production", והמרצה מברקלי, אחד מבתי הספר החזקים בעולם ללימודי מוזיקה, טען שבסופו של דבר מה שמוזיקאי צריך לעשות זה "to emote", כלומר לבטא רגש. כל כך פשוט וכל כך נכון. אחת מהסיבות המרכזיות שהתחלתי לשמוע מוזיקה ושאני שומע כל כך הרבה מוזיקה מאז שאני ילד קטן ועד היום זה בדיוק זה: המוזיקה מאפשרת לי להרגיש. הרבה פעמים אלה רגשות שהחברה לא נותנת לחשוף ביום יום, למשל עצב עמוק, אך כששומעים מוזיקה יש את המרחב הבטוח להרגיש את זה, וטוב שכך.

    אז מוזיקאים שעושים את האמנות שלהם כמו שצריך מעבירים רגש. הרגש הזה יכול להיות אגב גם סלידה, גועל, גיחוך—אבל זה איזשהו רגש, ולרוב האמנים הבאמת טובים, ואולי בכלל יצירות אמנות גדולות, ממש מקטבות את הקהל לאוהבים/שונאים עם מעט מאוד מרווח של נחמדות באמצע. אם אומרים להרכב שלך שהוא נחמד, אתה בצרות. אתה לא אמור להיות נחמד. אותו הקורס מברקלי אגב, שהוא בחינם ואולי חובה שכל מוזיקאי בארץ יעשה אותו, ממשיך הלאה ומבקש שתבין מי אתה. הקורס לא מתעסק בשאלות כמו איך להביא קהל להופעות, מתי להפיץ פוסטים בפייסבוק, או האם לשים את המוזיקה שלך בספוטיפיי. הקורס לוקח את האמן למקום שהוא אמור לחקור ביסודיות בכל מקרה: אל תוך עצמו. באחד מהתרגילים למשל מתבקשים לרשום את כל ההשפעות המוזיקליות, לקחת את שתי הקיצוניות שבהן, ולהגדיר את עצמך בתור שילוב של השניים ומה אתה מוסיף לצלחת. למשל: ברוס ספרינגסטין הוא כמו בוב דילן ורוי אורביסון עם אישיות גדולה מהחיים. אחלה של תרגיל. אבל רוב המוזיקאים המקומיים עסוקים בלברוח מההשפעות שלהם, בלפחד מהשוואות ולהגיד שהאלטרנטיב רוק שלהם הוא משהו ממש מיוחד שבלתי ניתן להגדרה בעוד שהוא נשמע כמו שילוב של פינק פלויד ופרל ג'אם עם שירים על מערכות יחסים.

    אז רגש זה לא בהכרח מספיק, כי אפשר לשחזר ערימות של קלישאות של דברים שנוגנו ונאמרו בעבר ונאמרו ממש טוב. שם נכנסת האותנטיות. לפי מה שלמדתי בשני קורסי כתיבה שונים ובכלל, התהליך היצירתי מורכב בגדול משני שלבים. השלב הראשון הוא שלב של יצירה גולמית, יצירה אינטואיטיבית, יצירה פרועה שלא מתעסקת בהאם זה טוב או רע קלישאתי או לא מרגש או לא, אלא רק ביצירה עצמה. זה יכול להיות מישהו שיושב בבית, משחק עם הגיטרה שלו, ומוצא פתאום רצף אקורדים שקוסם לו; זו יכולה להיות שורה שמישהי שומעת ברחוב שהיא כתבה לעצמה בסמארטפון; זו יכולה להיות הקלטה של השיפוץ מהבניין ליד—בשלב הזה הכל הולך. אז יוצרים מלא חומר גלם, ואז מגיעים לשלב הבא שנפרד באופן מוחלט מהשלב הראשון: העריכה. אם בשלב הראשון שיחקנו במוזיקה כמו ילדים קטנים והרשינו לעצמינו הכל, פה מגיע העורך חסר הרחמים ומעיף את כל מה שבינוני ומטה החוצה—וכן, אפשר לחזור משם בחזרה לשלב הראשון וחוזר חלילה. רצף האקורדים נשמע למחרת משעמם? בחוץ—לך לעבוד על עוד אקורדים! השורה מהרחוב עדיין נשמעת גאונית? בפנים—תכתבי עוד ליריקה! ההקלטות מהשיפוץ גרועות? בחוץ—תקליט מחדש! וכשיש יצירת אמנות, מוזיקה למען העניין, באמת גדולה, היא משלבת לרוב את הקסם הלא מודע של השלב הראשון לעריכה החכמה והמודעת של השלב השני. זה לא אומר אגב מקוריות, זה אומר אותנטיות: ביטוי פנימי עמוק אך בשום אופן לא קלישאתי.

    הגענו לקו הסיום, המקום שבו לא רק שהלהקה איכשהו מתפקדת מבחינה פיננסית ואנושית, אלא שהיא גם מצליחה להעביר רגש, לדלג מעל הקלישאות ולשדר אותנטיות. לא הרבה מחזיקים מעמד עד לכאן, אבל אולי הגיע הזמן לעשות קצת ניימדרופינג כדי להתבונן בכמה דוגמאות מוצלחות.

    זוכרים את ויתרתי? לצערי הם כבר התפרקו, אבל אין ספק שזו היתה להקה טובה. מה שעשה אותה כמובן הוא הסולן/בסיסט איתי זבולון שהוא בכלל שחקן וקומיקאי ואדם מרתק שאני צורך בשקיקה כל דבר שהוא עושה. כששמעתי אותם בפעם הראשונה הייתי בשוק: יש להם שירים על יוקר המחייה ("פיצה יקרה מדי"), ניסיונות להחיות מערכת יחסים כושלת בצימר ("בוא להציל את הזוגיות שלך בצימר בצפון"), סחים באתרי דייטיים ("מוטי, 31, אזור המרכז, כללי"), התמכרות לסמארטפונים ("בעתיד, אנשים לא בהווה") ועוד ועוד ועוד. זבולון לקח את השממה הקיומית הספציפית שלו בתור גבר אשכנזי צעיר בארץ ועשה ממנה יהלומים. המוזיקה היתה אולי קצת גנרית, משהו בין רייג' אגיינסט דה משין לגרין דיי של אמצע הניינטיז, אבל זה היה מספיק טוב בשביל להיות מצע אגרסיבי לטרלול והגאונות של זבולון. ויתרתי גדלו מלהקה שמופיעה מול, כן, העשרים איש בלבונטין ללהקה שמפוצצת את במות האינדינגב. הקליפים המצחיקים, תחפושת הזין והביצים—הכל מגיע מבן אדם שעבר את התהליך היצירתי ונמצא בביטוי עצמי מתפרץ. אז הלהקה התפרקה ועכשיו זבולון חוגג את הצד הרגיש שלו באנגלית בהרכב חדש בשם Mayonesa, נראה מה הוא עוד יביא לנו.

    מה לגבי סטטיק ובן אל? וואלה, אני לא אוהב את המוזיקה שלהם, אבל אני חייב להוריד בפניהם את הכובע. אני עדיין לא מבין אם מדובר בגימיק שלא יחזיק מעמד בטווח הארוך או לא, אבל הם בהחלט מעוררים רגש ומבטאים איזושהי אותנטיות. כן, יש להם שואו, הם לקחו בכלל מוזיקה דרום אמריקאית והדביקו את זה למוזיקה הים תיכונית. אבל וואלה, זה מסתדר לי איתם מעולה. הם לא מנסים להיות משהו שהם לא. אם כבר, סטטיק חוגג את המוזרות הערסית-חנונית-פריקית שלו עם תספורות ובגדים ולדבר שטויות שנהפכו לביטויים בשפה העברית ("ג'ורדי הגזמת"). נושאי העיסוק שלהם סופר רדודים, בין אם מדובר בבחורות סנוביות ("בארבי"), בסים וסלסולים ("סלסולים") ומה שלא "טודו בום" אומר, ונראה שהקהל שלהם ממש מתחבר לזה. הם בהחלט מבטאים פאן, את רוח החופש והקלילות, את הקיץ והשמש, סוג של ישראליות מסוימת. לא לחינם ערוץ הכיבוד עשו עליהם פרודיה מוצלחת, כי סטטיק ובן אל כל כך ברורים מבחינת האימג' והמסר שאי אפשר לטעות.

    עוד דוגמה אחת: טונה. כבר כששמעתי את "גם זה יעבור" בקצה ידעתי שזה הולך להיות היסטרי, בטח אחרי שראיתי את הקליפ. לשמחתי, תפסתי את טונה לראיון בעכבר העיר לפני שמישהו השתין עליו. בראיון טונה סיפר על המסע שהוא עשה לקראת האלבום, בין היתר נסיעות ברכבת וישיבה בכל מיני בתי קפה בארץ כשבעצם הוא עשה את רוב הכתיבה בדרך לשם. טונה נכנס עמוק לילדות ולהווה ויצא משם עם חומר אותנטי כמו "רוק 30" ו-"סרט ערבי", שירים באמת מרגשים שמחליקים כל כך חלק לאוזן, במיוחד בתור בן 36, שלא ברור איך הם לא נכתבו קודם לכן—במיוחד כשטונה בעצמו היה פעיל בסצנה כבר שנים. וזה מוביל אותי לפואנטה האחרונה.

    כמו שקין והבל 90210 שרים (עוד דוגמה אגב להרכב שיודע מה הוא רוצה מעצמו), לוקח זמן להבין דברים. מה שנראה כמו הצלחה בין לילה זו אשליה כשיש מאחור אמנים שעברו תהליך מאז שהם נולדו ועד היום, יוצרים שעובדים ומנסים את מזלם בכל מיני הרכבים ותצורות כבר שנים. צריך לקחת את הזמן לשחק עם זה, לנגן גרוע, לחקות, למחזר, לשעמם. זה השלב של היצירה הגולמית והוא סופר חשוב בשביל לאפשר ליצירה לצמוח. אממה, אחרי זה צריך לדעת גם לערוך כמו שצריך מאשר לפרסם לסאונדקלאוד כל פלוץ שיוצא לכם מהרקטום. המזל משחק תפקיד עצום בכל מה שקשור להצלחה. אבל הצלחה מסחרית זה בכלל לא העניין לדעתי. Suicide, Velvet Underground ואפילו ה-Pixies הם הרכבים שלא הצליחו כל כך בזמן אמת, אבל השפיעו בצורה עמוקה על מי ששמע את המוזיקה שלהם עד כדי כך שאותם האנשים רצו להקים להקות בעצמם. למעשה זה לא משנה אם יכירו בכם במשך השנים או לא—תביאו את עצמכם בהכי אתם שאתם יכולים כבר עכשיו. או כמו שג'ים ג'רמוש אמר (בתרגום חופשי שלי):

    שום דבר לא מקורי. תגנבו מכל דבר שמהדהד בהשראה או מצית את הדמיון שלכם. תעופו על סרטים ישנים, סרטים חדשים, מוזיקה, ספרים, ציורים, תמונות, שירה, חלומות, שיחות אקראיות, ארכיטקטורה, גשרים, שלטי רחוב, עצים, עננים, גופי מים, אור וצל. תגנבו אך ורק ממה שמדבר ישירות לנשמתכם. אם תעשו זאת, היצירה שלכם (והגניבה) תהיה אותנטית. אותנטיות היא יקרת ערך; מקוריות אינה קיימת. ואל תטרחו להחביא את הגניבה שלכם—תחגגו אותה אם בא לכם. בכל מקרה, תמיד תזכרו את מה שז'אן-לוק גודאר אמר: "זה לא מאיפה שאתם לוקחים את הדברים—זה לאן אתם לוקחים אותם".

    תגובות »

  • אינטרו 58: Choke - היפ הופ לוס אנג'לסי לח

    אם הייתי אומר לכם שהאיש שמפיק את האלבום הבא של דיקלה והמופע של קרן פלס ואמיר דדון בהבימה מוציא אלבום, איך הייתם חושבים שהוא ישמע? תחשבו שוב. עדי רותם, האיש מאחורי הטייטלים האלה ועוד רבים יוצא עם הפרויקט Choke ומביא היפ הופ לוס אנג'לסי לח לתל אביב.

    1. מי חברי הלהקה?

    הפרויקט Choke הוא בעצם אני (עדי רותם). בחצי מאלבום הבכורה אירחתי מוזיקאים מדהימים כמו כרמל אקמן, ג'ני פנקין ועוד.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אני במקור מכפר סבא. כיום מתגורר בת"א.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    ביטים מהחלל.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    השם נלקח מתוך מושג טכני שקשור למוזיקה. הפרויקט הוקלט ברובו בלייב, ביחד עם קונטרולר MIDI שהוא בעצם כלי הנגינה העיקרי שלי היום. לפעמים בא לך לנגן שני סימפולים מסוימים ושהם לעולם לא יתנגנו ביחד. נגיד שני אקורדים שונים שאם יתנגנו ביחד יצרו כאוס מגעיל. קיימת פונקציה בשם Choke שדואגת שהם אף פעם לא יתנגנו ביחד ובעצם שכל פעם שאלחץ על כפתור מסוים השני יפסיק לנגן.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    כמוזיקאי יוצא לי לעשות הרבה דברים: הפקת האלבום החדש של דיקלה, ניהול מוזיקלי לתאטרון ביחד עם קרן פלס, גיטרה אצל נדב גדג׳ ועוד. ב-Choke המטרה היא פשוט לעשות כיף. לעשות מוזיקה שאני לא יכול לעשות בשום מקום אחר. בא לי שהאלבום יגיע לחובבי הביטים ולאנשים שמעריכים גרוב.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    מוזיקה 24/7, באמת. קצת לאכול לישון וכאלה.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מושפע מאוד מסצינת הביטים של LA, ביטמייקרים כמו Nosaj Thing, Daedalus וכמובן J Dilla. לאחרונה נורא אוהב את המפיק האוסטרלי Flume.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    אם נוסעים למאדים אז לפחות שהמוזיקה תהיה משם: Jean Michael Jarre - Oxygen.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    לא נעים לענות על שאלה כזאת! יש מספיק מקום לכולם.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    אשמח לחמם הופעה של Flume. חושב שהוא גאון ושאני יכול לגנוב לו את כל הקהל.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    הייתי חבר ב-Pattie Boyds במשך ארבע שנים. להקת רוק מעולה. מאז שעזבתי עברתי שינוי גישה מאוד גדול והחלטתי שאת רוב המוזיקה שלי אני רוצה לייצר לבד. היה קשה לקבל החלטות בפורום של ארבעה אנשים כמו בלהקה. משם בא הרעיון ליצור פרויקט לבד שבו אני אחראי על כל תו ותו.

    תגובות »

  • סנוב מוזיקה: הילדים של אף פעם

    בתמונה: Modern Baseball, להקה של ילדים משעממים

    היי יא חתיכת ילד זין, מה חשבת לעצמך? כן כן אתה יא חתיכת ילד בין הגילאים 17-22, לומד בעירוני א'/תלמה ילין שהחליט להקים להקת אינדי מעפנה, מה חשבת לעצמך? יא חתיכת ילד פריווילג שלובש את הבגדים של אבא, שומע את הדיסקוגרפיה של אבא וקיבל מתנה ג'ז מאסטר שנת 69' מאבא, מה לעזאזל חשבת לעצמך שהרמת את הלהקה שלך, שבחרת את השם הזה ללהקה שלך וכתבת את השירים האלה, עם המילים האלה והריפים האלה!?

    אני מצטער על השפה הגסה, ואני מצטער על ההתכתשות המכלילה עם חתך האוכלוסייה של בני 17-22 למיניהם, אבל לכו קיבינימט, בחיי, שכן סדר העדיפויות שלכם פשוט לא נכון. אתם בתקופה אנרגטית, תקופה של ניסוי וטעייה ויש לרשותכם את האינטרנט, מאגר המידע הגדול ביותר אי פעם, ובמקום זה אתם נשמעים כמו גרסה דהויה לבני ה-32 האפורים שאתם מעריצים, אתם חולמים על להופיע במקומות מעפנים כמו הרוטשילד 12 והבוקסא, מקומות שלא היו מכניסים אתכם מלכתחילה כי אתם פשוט לא בגיל הנכון, במקום לארגן איזו הופעה מאולתרת בבית ריק של חבר שההורים שלו בדיוק טסו לחופשה באלפים, או סתם למצוא מקום שאשכרה יכניס את החברים שלכם מהשכבה. אתם כותבים memes שנונים במקום שירים טובים, אתם הולכים על בטוח במקום להתחרפן וליצור משהו חדש ודפוק ואתם מחפשים יותר מדי הכרה מאנשים שלא באמת אכפת להם מכם. אתם משקיעים את זמנכם בתספורות משונות והבעות פנים נוגות ומפנטזים על הרגע הזה שבו תוכלו להופיע באינדינגב.

    אחת הבעיות הגדולות שלי עם להקות צעירות היא שאין את התחושה של להקה שמראה רוח נעורים כלשהי, הכל נשמע עייף ולעוס ולפעמים זה נדמה כאילו אותם ילדים מבולבלים שבסופו של דבר מעטים מהם באמת ימשיכו להיות דור העתיד של הסצנה בארץ יתחילו משעממים וימשיכו משעממים. אתם צעירים, תנו לאנרגיות הדפוקות שקיימות בגיל הזה לעשות את שלהם. אתם מעריצים מישהו? סבבה, דברו איתו ובקשו ממנו לבוא להופעה, או שתופיעו עם הלהקה שלו או לחילופין קחו אותו בעירבון מוגבל, למעשה קחו את רוב העולם ואת רוב מה שנעשה בעירבון מוגבל מאחר והעולם בגילאים הללו (במידה ואתם בוחרים שלא להתגייס, שזו אגב בחירה נבונה) לשירותכם, תתפרעו עם המוזיקה, תטילו ספק באותם גיבורים מרוחקים, תעשו ברירות וחברויות עם להקות בסצנה שלכם ולהקות בני גילכם ואפילו תיצרו אתם סצנה חדשה כדי שאנשים כמוני יבואו לראות את ההופעה שלכם ויקבלו השראה. אל תפחדו להתפרע, אל תפחדו להיות דפוקים ואל תפחדו להיות לא מעודנים. אם רדיו הקצה לא ישמיע אתכם ופיצ'פורק לא יכתוב על הכישרון הרב והגיטרה מההורים, אז לפחות תעשו את המיטב מזה.

    עושה רושם שהילדים יושבים ומחכים שאיזשהו אירוע גדול יקרה או לחילופין שמישהו "רם דרג" יזמין אותם להופיע. אין מה לחכות ורוב הסיכויים שהאירועים גרועים והם לא כפי שאתם חושבים שהם וממילא הליינאפ מעפן. תרימו את האירוע שאתם רוצים לראות ולהופיע בו, תיצרו תחרויות פנימיות ביניכם לבין קולגות בני גילכם, תקנו את הכרטיס רכבת הזה ותופיעו בחיפה ובסופו של דבר הסביבה תיאלץ להדביק את הקצב אליכם ולא ההפך.כל עוד אתם בעמדת נוחה בחיים הצעירים שלכם, וכל מיני מבוגרים "מביני עניין" ממשיכים להציע לכם שוב ושוב הצעות שעל הנייר מפתות, אתם לעולם לא תצליחו להתפתח מעבר למה שעשיתם בגיל התיכון וסביר להניח שהתפישה שלכם לגבי עשייה עצמאית תשתבש לחלוטין.

    אז בחייאת ראבאק, בשביל העתיד של המוזיקה ובשביל שתפסיקו להיות כל כך משעממים, תנו בראש, תהיו דפוקים, תנצלו את המשאבים ואת השפע שהחיים האלה והתקופה הזאת המטירו עליכם ותגרמו לי לבוא להופעה שלכם עם עיניים נוצצות וחיוך מטופש.

    חבורה של טמבלים.

    תגובות »

  • Moon Duo בבארבי: ה-AC/DC של הפסיכדליה החדשה

    מוזיקה לנסיעות. צילום: שירה גריף

    מכירים את זה שיוצאים מהופעה ומתחילים לחפור עליה עם חברים? אז זה בדיוק מה שעשינו אחרי Moon Duo בבארבי (21.6)—אני, נמרוד ספיר, למד וענבר.

    עידו: יש הדרן. אני לא יודע אם יש לי כוח להדרן. אם הם יעשו בלדה אכנס, אם זה יהיה משהו אחר אכנס—אחרת אין טעם לחזור לזה.

    למד: מונוטוניות?

    עידו: כן. אה, הם עושים את "No Fun"! הם עושים את "No Fun" של איגי פופ. טוב, זה קצת יותר מעניין סוף סוף.

    ענבר: אני לא מכירה אותם.

    עידו: איגי פופ!? והסטוג'ס!?

    ענבר: שמעתי משהו אחר. גם את איגי פופ אני לא הכי מכירה.

    עידו: תתביישי. אז ההדרן הזה היה השיר הכי טוב.

    ...

    עידו: רגע, מה חשבת על ההופעה?

    ענבר: מה חשבתי על ההופעה?

    עידו: כן.

    ענבר: לא הספקתי, אתה יודע, מחשבה. כאילו, אני לא כזה נהנית מזה. אני נהנית מזה אולי כשאני כזה בסיטואציה אחרת.

    עידו: איזה סיטואציה?

    ענבר: שמעתי אותם, בבית, וכאילו הייתי בצ'יל כזה והיה לי סבבה לשמוע אותם.

    למד: זה מוזיקה לאוטו.

    עידו: לאוטו זה מעולה, זה אחלה מוזיקת נסיעות! זה ממש מוזיקת נסיעות. זה מקצב יציב יחסית, זה לא טמפו גבוה מדי, זה יכול להיות ברקע, אתה יכול להתפקס בינתיים.

    ענבר: אני צריכה משהו לשיר איתו במוזיקת נסיעה.

    למד: היום קפץ לי קטע מביך: "More Than a Feeling" של Boston, באוטו.

    עידו: אה, קלסיקה! זה כזה להגביר את הווליום.

    למד: ממש, פול ווליום ושרתי לאללה באוטו עם זיוף.

    עידו: ברור, הכי כיף. אמרתי לנמרוד מקודם שהם (מון דואו -ע"ש) ה-AC/DC של הפסיכדליה החדשה.

    ענבר: וואו, האמת ש...

    עידו: אותו השיר—שוב ושוב ושוב.

    ענבר: קצת AC/DC. אני יכולה לראות את זה.

    עידו: הם עושים את זה טוב, אבל זה אותו השיר שוב ושוב ושוב, כמעט בלי וריאציה. נמרוד, מה אתה חשבת על ההופעה?

    נמרוד: זה בהקלטה?

    עידו: כן!

    נמרוד: האמת שניסיתי להכנס לזה, כאילו להכריח את עצמי להישאר מרוכז. כי זה מוזיקה לגמרי שאני חושב, מאחורי הראש, וכשאני מקשיב לה בבית אני נהנה, אבל זה מוזיקה כזאת של פרודקוטיביות. דווקא בכוח להאזין לה ולרוקן את הראש ולא לחשוב על משהו אחר...

    עידו: הצלחת?

    נמרוד: הצלחתי האמת. זה מאוד הזכיר לי נסיעות שעשיתי באוסטרליה בתוך מדבר, על כביש ישר לגמרי, עם אותם דיסקים שוב ושוב ושוב.

    עידו: איזה דיסקים שמעת שם?

    נמרוד: איזה דיסקים שמעתי שם? וואי, זה היה לפני 15 שנה. זה הרבה White Stripes, אני חושב שזה היה אז. אבל באיזשהו שלב, אחרי 6 שעות נסיעה, המוח פשוט התהפך, וזה אותו אזור מנטלי. וכאילו לא נראה שאם הם היו באים עוד שנתיים שוב הייתי חוזר, אבל אני לא יכול להגיד שבאמת סבלתי, כי דווקא להכנס לזה, יש לזה את הערך של זה.

    עידו: יכול להיות שצריך להיות במצב רוח הנכון, אני בפירוש לא במצב רוח הנכון למוזיקה כזאת. אני צריך עכשיו משהו יותר קשוח.

    נמרוד: וההפקה היתה טובה: הסאונד היה טוב, הם נתנו את מה שהם צריכים לתת—הם לא התחפשו לאיזה להקה אחרת. ואפילו ההקרנה המינימליסטית הזאת—זה לא היה הוידאו ארט שראינו ב-Mew לפני שבוע—אפילו הדבר הקטן הזה תרם.

    עידו: חבל שהדליקו תאורה כל הזמן, כי היה צריך לראות את הוידאו ארט ולא את התאורה. כשהדליקו את התאורה, לא ראו את הוידאו ארט, זה קצת מפגר.

    נמרוד: כן, אבל זה בכל מקרה היה מן כזה, כמו המוזיקה, אותן התבניות שוב ושוב, אז לא הרגשת שאתה מפספס משהו.

    עידו: יש פה את מיטב הסצנה—ראיתי את רייסקינדר ואת שלומי ברכה!

    נמרוד: היית בחימום היום?

    עידו: לא, אני לא מתחבר לחסן.

    נמרוד: האמת שמעבר לשאלה מתחבר/לא מתחבר, זה פשוט לא החימום הנכון. הם לא החמיאו, היה צריך משהו הרבה יותר כזה מהורהר, משהו כזה יותר נבנה. נגיד, בלה טאר היתה עובדת פה טוב.

    עידו: בלה טאר זה וייב אחר, זה שקט, זה לא פסיכדליה, זה משהו אחר.

    נמרוד: כן, אבל זה לפתוח את הצ'אקרות כזה, להופעה, זה יותר ההקשבה. זה לא בדיוק אותו סגנון, אבל זה כן אותו וייב.

    עידו: הייתי מביא משהו עם סינתיסייזרים לחימום. אני לא בטוח מי. מי טוב עם סינתיסייזרים כרגע?

    נמרוד: סינתיסייזרים כאלה? אני לא יודע.

    עידו: לא הרבה. קשה לי לחשוב אפילו על אחד, מן הרכב סינת' כזה. פעם היה באנטיביוטיקה מלא סינת', אבל עכשיו אין אף אחד שממלא את המשבצת הזו.

    תגובות »