• 5 שירי הרוק העברי הטובים ביותר אי פעם - בבחירת לילי פרנקו

    צילום: יותם מנדה לוי

    אם יש משהו שבולט בהרכב לילי פרנקו, זה השילוב בין שירה נקיה בעברית לגיטרות מלוכלות. עכשיו כשהם מגייסים כסף בהדסטארט כדי לממן אלבום רוק שלישי בשפת הקודש, והוציאו את הסינגל המובחר "רוח", רצינו לראות מה נתן להם השראה אז הזמנו אותם לבחור את חמשת שירי הרוק העברי הטובים ביותר אי פעם.

    1. חיים משה - לפני שנפרדים

    בדרך חזרה מהופעה בירושלים שמענו את "לפני שנפרדים" ברדיו. כל הלהקה בתוך האוטו. התאהבנו בשיר הזה של חיים משה מהאזנה ראשונה. קול מהפנט, הפקה צלולה, מנגינה יפה, ושיא עולמי בריבוי הברות בתוך מילים קצרות.

    2. שלום חנוך - לילה (בביצוע של אריק איינשטיין מתוך ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב׳)

    מלודיה מהאגדות, פיתולים דליקטס, אווירה טהורה וסהרורית, הגשה מושלמת של הזמר הטוב בעולם. לשמוע ולבכות.

    3. הבליינים - שוביניסט

    הסוואג האינסופי של מאור כהן, המילים המוזרות, ההפקה שלו ושל אורן לוטנברג—פצפוצים במח.

    4. בוא לבר - זוכר ת׳ימים

    שיר לפנטאון של המוסיקה הישראלית. נגינה מלאת כח, נוסטלגיה מתקתקה ברמה של הגדולים ביותר, והכריזמה המתפרצת של ישי ברגר מחדש השפה העברית. שיר ישר מהלב שיזכר לנצח.

    5. קין והבל 90210 - הרפתקאה

    קין והבל 90210 היא הלהקה הישראלית הכי מקורית שהיתה פה. וירטואזיה למתקדמים, ריפים מהחלל, הזיות חמורות, דכאון כבד, רוע טהור, שבריריות נוגעת ללב, אווירה שלא מרפה לרגע, אמת לוריד, מאה אחוז הזדהות. "אני תכננתי שבת שלום / וכשהדלקתי נרות הכלבה חרבנה בסלון". בקיצור, יצירת מופת.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 178: אהבה --> בנין עולה באש

    שעה של אינדי אקלקטי כולל קאבר של Japandroids (בתמונה) ל-Talking Heads, סינגל חדש של אבות השוגייז Jesus & Mary Chain וגם פרויקט הדאב הצדדי של חברי Clinic בשם Higher Authorities.

    1. Japandroids - Love → Building On Fire
    2. The Orwells - Black Francis
    3. Audacity - Subway Girl
    4. The Jesus And Mary Chain - Always Sad
    5. Mitski - Dan the Dancer
    6. Amber Arcades - It changes
    7. OMNI - Afterlife
    8. DiCaprio - Ectoslavia
    9. Preoccupations - Stimulation
    10. Follakzoid - 9
    11. Eno + Hyde - The Satellites
    12. Higher Authorities - Colour
    13. Elbow - Trust the Sun
    14. Bucharest - Vehicle
    15. Manic Street Preachers - Ready For Drowning

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • מתבגרים בכבוד: Japandroids - Near to the Wild Heart of Life

    לכאורה הנוסחה של Japandroids מוכרת להפליא, אפילו משעממת: עוד צמד גיטרה-תופים שמנגן רוקנרול מהיר אבל לא אגרסיבי, רועש אבל לא מרושע, מלא רוח נעורים אבל לא מרדני באמת. מי שיאזין להם לראשונה לאחר שקרא את ערימת השבחים שנשפכו על שני האלבומים הראשונים שלהם, או את הכתבות הנרגשות כשהתפרסמו שהצמד הקנדי חזר לפעילות אחרי חמש שנות שתיקה עלול להתאכזב—על זה כל הרעש?

    אבל ג'פנדרוידס מיצגים כנראה משהו גדול יותר מהמוזיקה שלהם: געגוע לרוקנרול בסיסי ולא יומרני, עם 100 אחוז לב ואפס אחוז טסטוסטרון, שמילא אצטדיונים בתחילת המאה ה-21. גם העובדה שהם כנראה לא מסוגלים לכתוב שיר גרוע, או שהאלבומים שלהם, שמורכבים תמיד מ-8 שירים מהודקים, תמיד משאירים טעם של עוד, בוודאי לא הזיקו. ואולי הדבר הכי חשוב בג'פנדרוידס הוא העובדה שמדובר באחת מהלהקות היותר מעוררות חיבה שקיימות: מעטיפות האלבומים הפשוטות, שמורכבות תמיד מצילום בשחור לבן של שני חברי הלהקה, דרך הגישה הפתוחה והחסרת בולשיט שלהם בראיונות ועד היכולת שלהם לכתוב שירי אהבה ישירים בלי להישמע לרגע נדושים או דביקים. באנגלית קוראים לזה "to wear your heart on your sleeve", וכשאתה שומע להקה שמצליחה לעשות את זה בליווי מפלי גיטרות ומעברי תיפוף בקצב רצחני, קשה להישאר אדישים.

    אחרי שני אלבומים כמעט זהים מוזיקלית, "Post Nothing" ו-"Celebration Rock", נראה שג'פנדרוידס מחפשים את הדרך לשבור את הנוסחה, או לפחות לעקם אותה קצת בפינות. אלבומם השלישי "Near to the Wild Heart of Life" הוא אלבום מסע שלוקח את הלהקה בין טורונטו, ניו אורלינס וניו מקסיקו, בין ברים אפלוליים וחדרי מלון מעופשים, ומכיל לצד עטיפת השחור ולבן הקבועה והלהיטים הצפויים של הלהקה (כמו שיר הנושא הפותח) גם קטעים פחות אופייניים כמו "North East South West" שמריח כמו להיט רדיו קולג'ים קליפורני, את הבלדה המסונתזת "I'm Sorry (For Not Finding You Sooner)" או "Arc Of Bar" בן השבע וחצי דקות שהוא הדבר הכי קרוב ליצירה שאפתנית שהלהקה שחררה אי פעם.

    אז נכון, לא מדובר באלבום מפתיע או מקורי במיוחד. אבל אם אתם מחפשים הפתעות או מקוריות, צמדי גיטרה-תופים הם לא המקום להתחיל בו. ועדיין, כמו בפעמים הקודמות, מדובר עדיין באחד האלבומים היותר כיפיים ומהודקים שתשמעו השנה, גם אם לראשונה בתולדות הלהקה נלוות לחגיגה גם תחושה קלה של עגמומיות. בני ה-30 ומשהו עם המפרצים הקלים בשיער הם כבר לא בני העשרים חסרי הדאגות שהופיעו על התמונה המטושטשת על עטיפת אלבום הבכורה. כנראה שאפילו ג'פנדרוידס לא יכלו להישאר צעירים לנצח, אבל הם מוכיחים שגם צמדי גאראז' יכולים להתבגר בכבוד.

    תגובות »

  • Mitski בבארבי: הנערה היפנית/אמריקאית הטובה ביותר

    צילום: Yifat LY

    ממבט ראשון, מיצקי והלהקה שלה נראים כמו סטודנטים טיפוסיים לאומנות: מיצקי המבוישת בלבוש מאוד יומיומי אך אלגנטי על הבס והשירה, גיטריסט חנון וממושקף שממקם את הגיטרה גבוה למדי ומתופף שדווקא עשה את הרושם של החבר מחוץ ללימודים שהגיטריסט הביא בכדי להשלים את הלהקה—טריו מינימליסטי שהתקבל בציפייה ואהבה גדולה מהקהל שמילא את הבארבי.

    מיצקי הצליחה להוציא מהבס טונים כבדים ורועמים למדי, ההפך המוחלט ממראה הסטודנטית המסתורית לאמנות. טון הבס שלה נשמע כאילו Krist Novoselic מנירוונה ניגן על הבמה. הצליל שלה היווה בסיס לכל ההופעה והמוזיקה שנוגנה נשענה על המנעד העוצמתי של מיצקי, על היכולת שלה לשיר כל הברה שתהיה ברורה ככל האפשר ונגינת בס מינימליסטית שכל פריטה עליו הרעידה את הבארבי. הגיטריסט החנון, שדווקא נפל בול למשבצת התלמיד לאומנות שהחליט להרים גיטרה, צבע את השירים בתפקידים צבעוניים וצלילים לא קונבנציונלים ולעתים גם לא ניגן בכלל. אבל הכוכב האמיתי של הטריו היה המתופף, אדם רחב ממדים שניגן על המערכת בדיוק רב, החל ממכות רכות ביותר ועד לחבטות חזקות למדי, כאילו כל מכה נבחרה בקפידה, הוא היה שיחת הערב שלי.

    מיצקי: כל פריטה הרעידה את הבארבי. צילום: יפעת גריצמן

    אבל היתה לי בעיה עם ההופעה. הרגשתי כאילו רוב השירים בנויים סביב הדינמיקה של "שקט, רועש, שקט", אותה דינמיקה שהפכה את הפיקסיז ללהקה שגרמה לנירוונה לכתוב שיר שמוכר 10 מיליון תקליטים. הקו המוזיקלי באמת נשמע כמו גרסה קצת יותר אמנותית של הפיקסיז, עם קול נשי חזק וטקסטים אינטימיים שהקהל יכול לשיר. רוב השירים היו באותו מיד-טמפו, פתיחה עם פריטות בס ולאחר מכן הצטרפות של תופים וגיטרה. הגיטרה ניגנה תפקיד מעניין, הבס והתופים ננעלו כמקשה אחת, מיצקי ריגשה את הקהל עם קולה הגדול, ויאללה לשיר הבא. לקהל כמובן זה לא הפריע להנות מכל רגע מההופעה, אבל עד השיר "Townie", בעל הטמפו המהיר יחסית, רוב הסט נשמע כמו וריאציה על הלהיט המדובר, "Your Best American Girl", שהתנגן לקול תרועת המעריצים שליוו את מיצקי בשירה מסונכרנת.

    ואם כבר מדברים על בית ספר לאומנות. הייתי מרגיש הרבה יותר שלם עם ההופעה ועם החומר שנוגן אם מיצקי הייתה באה רק עם המתופף. היה משהו יותר מינימליסטי וקודר ברגעים שהגיטריסט הפסיק לנגן וכל מה שנותר מהמוזיקה זו רק נגינת הבס הבסיסית עם סאונד גדול למדי שחיפה על היעדר גיטרה, יחד עם ליווי תופים וכמובן הקול של מיצקי. היינו יכולים לקבל את כל העולמות: גם יומרה אמנותית של הרכב בס-תופים נטול יומרות וירטואוזיות, רק עם קצב ותדרים נמוכים, וגם הופעה בעלת אווירה אינטימית וקודרת בהתאם לשירים המלנכוליים של מיצקי.

    לאחר סט קצר יחסית של פחות משעה הלהקה ירדה מהבמה לקול תשואות הקהל שרצה הדרן. הלהקה עלתה להדרן ראשון וניגנה את "Happy" הקצבי והפייבוריט שלי בסט. לאחר מכן הלהקה ירדה מהבמה רק כדי שמיצקי תחזור להדרן שני, כשהיא לבדה עם הגיטרה. היא הודתה לקהל על האהבה והתוודה שהיא מעולם לא ניגנה הדרן שלישי (הטעות במקור), תוך כדי שהיא פונה לילד קטן שהיה על כתפי אביו ווידאה שהילד נהנה ושיש לו אטמי אוזניים כדי שהשמיעה שלו לא תיפגם. מיצקי ניגנה על הגיטרה את "A Burning Hill" באותה דינמיקה שאפיינה את ההופעה. היא פרטה על המיתרים ברכות בעוד שהיא שרה מכל הלב ומכל גופה הקטן. מיד לאחר מכן היא עברה ל-"Class Of 2013" והחליפה את הפריטות העדינות לדיסטורשן חריף ואת השירה הנוגה והדינמית למשהו יותר עצמתי ועל גבול הצעקה. זו אמנם קלישאה, אבל אפשר לומר בביטחון שאף עין באולם לא נשארה יבשה, וסביר להניח שכולם וכולן התאהבו בנערה היפנית/אמריקאית הטובה ביותר.

    צילום: יפעת גריצמן

    תגובות »

  • אינטרו 49: עטלפים - טריפ אפלולי בחלל

    אומרים שהילדים עדיין שומעים דאבסטפ. אני לא מתחבר לקלישאות ההיפראקטיביות שממלאות את הז'אנר המקושקש הזה, כך שטוב לשמוע יוצר כמו עטלפים. אפילו שהוא עדיין בתיכון, האלקטרוניקה שלו מתחברת לי יותר לדברים ששמעתי בניינטיז כמו The Orb ו-Boards of Canada, לטראקים עם תחושה חלומית וביט טריפ הופי. יצא לו לאחרונה אלבום בכורה בבנדקמפ והוא מתכנן להופיע ואולי אפילו לחמם את רייסקינדר.

    1. מי אתה?

    עידו טרגנו.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    חוף הכרמל, התחלתי ב-2014 עם גראז׳ בנד שבא חינם עם המק ומשם אחרי שנה עברתי לאייבלטון. בעיקר עשיתי מוזיקה לעצמי שיהיה לי מה לשמוע לכיף וזה התפתח לשלב שבו אני מרגיש צורך לשתף את זה עם אחרים

    3. איך אתה מתארת את המוזיקה שלך?

    אפלולית וחדה באותו הזמן. כמו טריפ בחלל אבל יש מלא רוח ורעשים סטטים.

    4. כיצד בחרת בשם ההרכב?

    עטלפים נשמע מגניב ונראה טוב באנגלית. פעם זה היה עם סימן שאלה אבל זה נראה לי ממש מטומטם.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    מוזיקה שתשיג לי כבוד מההורים.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    רואה אחרים מנגנים, עובד על סט להופעה ולומד להיכשל בבגרויות.

    7. ממה אתה מושפע?

    הרבה מאוד מוזיקה אלקטרונית מכל מקום אפשרי, בצד קצת שוגייז, קצת היפ הופ, קצת פסיכדליה וממש ממש ממש קצת רוק. מבחינת להקות אני שומע בעיקר Death Grips, Aphex Twin, Georgi Barel, Sonic Youth, FKA Twigs, Ringo deathstarr ועוד כל מיני באותו הכיוון.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    Selected Ambient Works 85-92 - Aphex Twin. קל מדי.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    האלבום של קורי פלדמן. עושה לי להקיא.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    את רייסקינדר בעזרת השם. אחד האמנים שאני הכי מעריך בארץ ובעולם.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אני צריך כסף. ולהופיע.

    תגובות »

  • Eagulls בתמונע: נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם

    צילום: דודו רוזן

    מזג האוויר האפור גשום שלשום היה התפאורה המושלמת ללהקת Eagulls—הם הביאו אותו מלידס בצפון אנגליה הישר לתאטרון תמונע במרכז תל אביב. כבר מאיך שהסולן George Mitchell העמיד את עצמו על הבמה האג'נדה היתה ברורה: יגאלז לא באו להתחנף. זו לא היתה הופעה של "שלום תל אביב" ומונולוגים על חומוס ואפילו לא של הדרן, אלא הופעה בוייב צימרי עם סרט שחור-לבן שהוקרן ברקע ומבטים שמופנים לרצפה. משום מה הלהקה באה ללא הגיטריסט השני שלה, אבל העדרו לא הורגש כל כך כי הגיטריסט הנותר Mark Goldsworthy פרס שמיכה צבעונית של צלילים בין ג'וני מארר מהסמית'ס לוויל סרג'נט מאקו והבאנימן. חטיבת הקצב של המתופף Henry Ruddel והבסיסט ספק רואה חשבון Tom Kelly התבלטה הרבה יותר ממה שאפשר לשמוע באלבומי הלהקה והדגישה את היכולת המושלמת שלהם לנגן מקצבים מדויקים ומחזוריים נטולי אגו. הסולן מיטשל תקשר-לא תקשר עם הקהל, שיחק עם טייפ המנהלים שלו בין השירים, הסתכל פנימה-החוצה ושר וזז בצורה האידיוסינקרטית שלו. אפילו שהם ביצעו את הלהיטים מאלבום הבכורה ("Tough Luck", "Nerve Endings", "Posessed"), החומרים שבאמת זרחו על הבמה היו השירים החדשים יותר מאלבומם השני "Ullages", שירים כמו "Euphoria", "Skipping" וגם "My Life in Rewind" שזכה לשירה והנפת ידיים בקהל שמילא את תמונע. מי שהגיע לשמוע להקת פאנק עצבנית בטח התענג על האנרגיות של Deaf Chonky בחימום, אך התאכזב לגלות שיגאלז הפכו ללהקת פוסט-פאנק שנפלה אל תוך העצב. אבל מי שבא באוזניים פתוחות קיבל פסקול מלנכולי למה שנשאר מהחורף הישראלי, נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם שיודעת איך זה מרגיש.

    צילום: דודו רוזן

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 177: אוקיינוסים

    שעה של אינדי אקלקטי כולל החדש של Bucharest (בתמונה), הקאמבק של Jesus & Mary Chain והפופ ההולנדי החלומי של The Homesick.

    1. Bucharest - Oceans
    2. Cherry Glazerr - Moon Dust
    3. Muse - Muscle Museum
    4. לילי פרנקו - רוח
    5. The Jesus and Mary Chain - Amputation
    6. Primal Scream - Come Together
    7. Preoccupations - Anxiety
    8. Eagulls - Amber Veins
    9. סילבי ז׳אן - תהיה מדען
    10. The Homesick - St. Boniface
    11. אלה שיק בלום - שחררי אותי
    12. Abrao - Aguas Do Ganges
    13. Iggy Pop - Gold

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »