• המאזין ברדיו 181: 180 AM

    שעה של אינדי אקלקטי כולל משהו ישן וטוב מ-Grandaddy (בתמונה), הארדקור-פאנק עברי ממתרוממות וקאבר מרענן של Sun Tailor ל-Taylor Swift שאם הם היו משתפים פעולה אי פעם היו נקראים פשוט Sun Taylor Swift.

    1. Grandaddy - A.M. 180
    2. The Courtneys - Silver Velvet
    3. Dream Wife - Hey Heartbreaker
    4. Mitromemot - Savta Coesset
    5. Beastie Boys - Beastie Boys
    6. RPS Surfers - Revolution
    7. Firewater - This Is My Life
    8. Beck - Beercan
    9. Roy Chicky Arad and Chenard Walker - Israeliot Bahalal
    10. Priests - Nothing Feels Natural
    11. Ulrika Spacek - Mimi Pretend
    12. Or Edry - Cheder Hoshch
    13. Timber Timbre - Beat the Drum Slowly
    14. Mary Ocher - The Endlessness (Song For Young Xenophobes)
    15. Goldfrapp - Lovely Head
    16. British Sea Power - Keep On Trying (Sechs Freunde)
    17. Dredg - Brushstroke New Heart Shadow
    18. Sun Tailor - Shake It Off

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • גרנדדי בבארבי: הדברים הקטנים יותר

    צילום: נטלי לוין ספיר

    אפשר לחזות בקלות את התפוסה של הבארבי על פי תפוסת החניה לאורך רחוב קיבוץ גלויות. בערב ההופעה של Grandaddy אמש (יום שלישי 21.3) טור המכוניות נראה ארוך במיוחד—לא רק כיוון שהבארבי היה מלא לחלוטין, אלא גם כיוון שהקהל שמילא אותו לא הורכב מהצעירים התל אביבים התפרנים והנערים שמתפללים לתפוס את האוטובוס האחרון לחולון. לפחות מחצית מהבארבי נתפס על ידי קהל שנראה צעיר רק במקצת מהאנשים שעל הבמה, ובוודאי היה יותר מודאג משעת העזיבה של הבייביסיטר משעות הפעילות של התחבורה הציבורית. זה לא מפתיע כשמדובר בלהקה שהגיעה לכל אוזן חובבת אינדי לפני קצת יותר מ-15 שנה, וכנראה לא רכשה לה מאז הרבה קהל חדש.

    יאמר לזכותם של גרנדדי שהם לא נשענו יותר מדי על תהילת העבר הזו. "The Sophtware Slump", האלבום שאחראי לעובדה שהם הצליחו למלא את הבארבי פעמיים, זכה לנציגות של ארבעה שירים בלבד, תוך ויתור על להיטים פוטנציאליים כמו "Chartsengrafs" ו-"Broken Household Appliance National Forest" שהיו מעוררים את האנשים שעברו להישענות מנומנמת על הבר בכמה מהשירים החדשים יותר. באופן מפתיע, הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, "The Crystal Lakes", זכה לביצוע החלש ביותר בהופעה, וסבל מסאונד לא מאוזן ובסים מוגזמים. דווקא "He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot" השקט והמונוטוני הפתיע כשיא הערב. המינימליזם שלו אפשר כמות מדודה אבל מורגשת של אלתור ומשחק, והקהל ליווה אותו בשירה נרגשת לכל אורכו. האלבום החדש, לעומת זאת, התגלה כבסיס נהדר לכמה מהביצועים היותר מוצלחים של הערב, שבראשם "Evermore".

    אבל הזיכרונות שישארו אצלי מההופעה הם לא הביצועים—שכמו במרבית הופעות הרוק לא הצליחו לייצר נוכחות בעלת קיום מופרד מהגרסאות המוקלטות שלהם—אלא הדברים הקטנים יותר: השיחות המבוישות אך המשעשעות של ג'ייסון ליטל עם הקהל, הרגע שבו כולם התבקשו לצעוק את השם שלהם בו זמנית, חוסר התיאומים בין חברי הלהקה, והתחושה הכללית של מפגש מחזור של מאזיני הקצה לשנת 2000 בקהל, מהתקופה שרוק גיטרות עוד היה סחורה חמה. הדבר שאזכור יותר מכל הוא ההבנה עד כמה הסטייל של גרנדדי מושלם. לכאורה מוזר לדבר במונחים כאלו על מוזיקאים שמתקרבים לגיל חמישים עם מראה מדובלל מעצרת בחירות של טראמפ (כולל כובעי המצחיה האדומים). אבל הכרס והזקנים העבותים נשברו על ידי חולצת הכלבלבים המצועצעת של המתופף—ממש כפי שמוזיקת האמריקנה השורשית של הלהקה נשברת עם סינטיסייזרים פרימיטיביים שמלווים שירי קאנטרי דרומיים מאת רובוטים מדוכאים. אפילו הוידאו ארט היה מדויק להפליא, צילומי נוף פסטורליים שכנראה צולמו במצלמת 8 מ"מ שעברה תאונה מצערת עם פטיש ומגנט. גרנדדי תמיד הייתה להקה שעסקה בטכנולוגיה שבורה, עקומה, מנוכרת ולא יעילה, וכל אלמנט בהופעה שלהם השתלב היטב בנרטיב הזה. כשחושבים על זה, מערכת הסאונד שזייפה דווקא במה שאמור היה להיות רגע השיא רק תרמה את חלקה לעלילה של הערב.

    תגובות »

  • בכורה: Vini Vicious - Ä

    אם אתם רוצים להיות רוקרים קשוחים, פשוט תוסיפו את אומלאוט המטאל לשמכם. אומ-מה? אומלאוט! שתי הנקודות הקטנות שהסקנדינבים והגרמנים אוהבים לשים מעל אותיות אהו"י ורק הם יודעים איך לבטא. Queensrÿche, Motörhead, Mötley Crüe—כולן שדרגו את שמן עם אומלאוט אפילו שהלהקות מגיעות ממחוזות אחרים בעולם. אין אמנם תוספת של אומלאוט בשמו של הרכב האינדי רוק המקומי Vini Vicious, אך הם כן שמו אותו באי פי הבכורה שלהם שנקרא בפשטות "Ä", כאילו לתאם ציפיות עם המאזין התועה שיגיע אליו במקרה בסאונדקלאוד. הכרתי כבר את חגיגת הריפים של "Sun King" ומרוץ הפוסט-פאנק של "Potion" מהאי פי, ועכשיו התוודעתי גם לקטע הפותח "Ether" והקטע הסוגר "Follow Me" שממשיכים את הקו הרוקיסטי אך חוקרים מקצבים קצת יותר פ'אנקיים, סטייל פיית' נו מור המוקדמים. אם מהדורת השבט השטנית נקודת הג'ק של ג'קי שרגא ומני אבירם היתה עוד רצה ברדיו, האי פי הזה בטח היה מככב שם לצד קטעים חדשים של At the Drive-In והאלבום האחרון של מטאליקה. אבל היום שהשבט הזה מפוזר ברחבי הרשת, אולי "Ä" יאחד אותו לאיזה סשן הדבנגינג רציני וצפצופי אוזניים במרתף אפלולי בעיר.

    תגובות »

  • נאמן לפרנצ'ייז: Grandaddy - Last Place

    קשה להאמין שהידיעה על החזרה לפעילות של Grandaddy עוררה את אותו פרץ עיקומי אפים ונחירות בוז ציניות מצד סנובי אינדי כמו שמקבלים קאמבקים של להקות ותיקות—גם כי הלהקה הוציאה את אלבומה האחרון לפני עשור. זה לא זמן ארוך מספיק כדי להפוך אותם ללהקת עבר של ממש, אבל בעיקר כי מדובר בלהקה שהצליחה בשיאה להחזיק את המקל בשני קצותיו. הם שחררו ממש בתחילת המילניום את "The Sophtware Slump", אלבום קונספט שאפתני שהגיע כמעט לכל אוזן חובבת אינדי (ולזמן קצר, גם למאזיני גלגלצ וצופי MTV), אבל גם לשמור על הילה צנועה שמנעה גל נגד של הייטרים מהסוג שזוכות לו להקות כמו רדיוהד או הפליימינג ליפס. וגם אם שני האלבומים שבאו אחרי יצירת המופת הזו לא עמדו בסטנדרטים שזו הציבה, תתקשו למצוא מבקרים ומאזינים שמיהרו להכתיר אותם כ-"has beens". גם העובדה שחבריה נושקים לגיל חמישים לא ממש אמורה להפריע ללהקה לחזור לבמה, כי המוזיקה שלה תמיד הייתה חפה מרוח נעורים פראית, והעדיפה לעסוק באפרורי והחלוד. למעשה, המעבר לגיל המעבר עשוי אפילו להלום אותם.

    בשבועיים שעברו מאז יציאת אלבומם החדש "Last Place", קראתי עליו לא מעט ביקורות. אחד הדברים היותר מעניינים שגיליתי הוא שהביקורות הטובות והרעות שהוא זוכה להן נקראות כמעט באותה צורה. כולן מתייחסות לאותו אלבום מופת שמטיל צל על כל ריליס של גרנדדי מאז, ורובן מסכימות ש-"Last Place" מצליח לשחזר בצורה די יעילה את הצליל והאווירה שלו. ואכן, נראה שגרנדדי הלכו על האינסטינקט הראשוני של כל להקה שעושה קאמבק: לשלוף את קלטות הגיבוי מהארון ולנסות לשחזר את התצורה האופטימלית של הלהקה.

    אז כן, האלבום הזה בהחלט לוחץ חזק על בלוטות הנוסטלגיה: מהסינטיסייזרים הפרימיטיביים וקולו של ג'ייסון ליטל ועד לעיסוק האובססיבי בטכנולוגיה, כולל העלאה מיותרת באוב של ג'ד, הרובוט הדיכאוני שהיה הכוכב של שניים מהשירים הטובים ביותר של "The Sophtware Slump", שכמובן קיבלה שדרוג לעידן הסמארטפונים. וכן, האלבום בהחלט עושה זאת בהצלחה לא קטנה, וכולל את כמה מהשירים הטובים ביותר של הלהקה בשלושת אלבומיה האחרונים, כמו "Evermore" שלפני עשור בוודאי היה חורך מצעדי אינדי, או "The Boat is in the Barn" ו-"A Lost Machine" העגמומיים והמקסימים. יותר מכל האלבום הזה מזכיר את "Sumday", אלבומם השלישי שגם הוא היה הד לא קלוש כלל ליצירת המופת שיצאה שנתיים לפניו.

    מה שמפריד באמת בין שוחרי לקוטלי "Last Place" הוא השאלה האם יש טעם באלבום שאמנם עומד היטב בפני עצמו, אבל כזה שכל האזנה שלו גם מעוררת געגוע ליצירה אחרת, שיצאה 17 שנה לפניו? מתוך הנחה שמרבית מאזיניו מכירים היטב את ההיסטוריה של הלהקה (קשה לי לראות את גרנדדי רוכשים לעצמם מעריצים חדשים מדור ה-Z), אלבום כזה לא ישפט לעולם בפני עצמו. "Last Place" הוא סרט ההמשך ליצירת פולחן, והשאלה היא האם אתם מצפים ממנו להתעלות לרמה של המקור, או יכולים להסתפק בכך שהוא לא מביך את הפרנצ'ייז.

    תגובות »

  • בכורה: קרוקודיל פופולאר

    רוקרים בדרך כלל אוהבים לספור עד ארבע, גג עד שמונה, אך אלבום הבכורה של קרוקודיל פופולאר נפתח עם ספירה לא שגרתית של תשע—מן הצהרה ספיינל טאפית שכזו שהם רוצים לקחת את זה צעד אחד הלאה. חבל שהחומרים המוקדמים שלהם הוסרו מסאונדקלאוד, כי אז הייתם שומעים שההפקה שודרגה, כתיבת השירים הושחזה והלהקה מריחה מיותר רוח נעורים: "Loko" לוקח את בירבורי הרוק הישראלי של חיה מילר ז"ל לאנגלית; "Pitt" שואל את הריף מ-"Nobody Move, Nobody Get Hurt" של We Are Scientists ולוקח אותו למקום יותר מטורלל; ו-"Evil" מאט פתאום את רכבת הגיטרות לקראת תחנה של דיכאון ודיסוננס. למעט הקטע האחרון "בום חזק", קרוקודיל מהמרים נגד הגל העברי והולכים על אנגלית במבטא ישראלי קליל מה שדווקא תורם לחספוס ולדחיפות. הקולות מתחלקים בין מיכאל לירן לטל שטיינברג. אני לא יודע מי מהם שר בקטע "9-5", אבל מי שזה לא יהיה התשוקה והנירוטיות שיוצאת מגרונו בזמן שהוא הולך ומאבד את זה נשמעת לגמרי אותנטית. קרוקודיל שוחים לצד חבריהם לביצה כמו I Was A Bastard ורגל סברס, להקות שגדלו ככל הנראה על תחיית הרוקנרול של תחילת שנות ה-2000 ומסרבות לתת לו לחזור לקבר, עם קולגות מהגולה כמו Parquet Courts והדהודים מנושאי המגבעת והפיקסיז. תהיו בטוחים שהקרוקודיל הזה יהיה פופולאר על במת האינדינגב ומאחורי העמוד בלבונטין, יש להם את הגיטרות העקמומיות והמלודיות והאנגסט בשביל זה.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 180: ספיישל מסיבת MTV לכבוד פורים

    כשגדלתי בניינטיז וגראנג' ורוק אלטרנטיבי היו השיט, להיטי MTV נחשבו לזבל. לא הודתי בזה בזמנו, אבל כשאמנים כמו Snap או Dr. Alban עלו למסך לא העברתי תחנה, ובאופן לא מודע מאוד נהניתי מהמוזיקה שלהם. היום כל הז'אנר הזה נראה לי אחרת. אני רואה עכשיו איך חבורה של מפיקים שרצו להיטים לקחו אלמנטים מהטכנו וההאוס של המועדונים, חיברו אותם לפופ קליט על רדבול, והזריקו הכל עמוק לתוך המצעדים. המוזיקה הזו עמוסה במלודיות קליטות, בזמרות נשמה ובמסרים על סובלנות וחופש ואהבה, ונראה לי שהיא החדירה לי בערמומיות מוזיקה אלקטרונית לוריד, מה שאפשר לי לגלות את המקורות שנים מאוחר יותר. אז נכון שהמוזיקה היתה מאוד נוסחתית ולראפרים שנדחפו פנימה לא היה פלואו מזהיר, אבל אנחנו מדברים על מוזיקה קלילה שחגגה כיף והומור. אפילו שהיא היתה מסחרית, היו שם פוזיטיביות ותמימות ברוח התקופה, הרחק מההיפר קפיטליזם והמסרים הנרקיסיסטים בפופ של היום. אז לכבוד פורים חיפשתי את התכנית למסיבת MTV מהניינטיז עם מגה מיקס של שעה. חג שמח!

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • סיוטים וסימני שאלה: סילבי ז'אן - שתיים

    תחת המילים לשיר "משהו רע" בדף הבנדקמפ של סילבי ז'אן, מופיעים רק שלושה סימני שאלה. אם תישארו עם פחות סימני שאלה כשתשמעו את האלבום "שתיים", כנראה הבנתם משהו שאני לא. האסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש היא הסדרה "אבודים". תוותרו על תשובות, קבלו את השאלות ולכו איתן קיבינימאט—עד הפעם הבאה שתבואו.

    עכשיו, האלבום השני של סילבי ז'אן הוא לא אלבום שקל לחזור אליו. כמו השיר הנ"ל, הוא מבטיח לכל אורכו שמשהו רע יקרה. האלבום נפתח באקורדים צורמים על סינתיסייזר שיצאו מסרט של היצ'קוק. מניפולציות צליל לא ברורות נשמעות ברקע, כמו סופת רעמים. הממד המלחיץ נמשך כמעט לכל אורך האלבום, וגם כשסילבי ז'אן מנגנים הרמוניות מרגיעות יותר, אותה אווירה מטרידה מרחפת מעל. ככה הם עושים גם ב-"איתמר 2" שנפתח עם ריף מבשר סכנה והופך בברייק לבלדת פופ. המילים עוברות בין תלונות יומיומיות על גמר סוף השבוע ("יום ראשון עכשיו / כל הטוב של אתמול / נגמר עד השבוע הבא"), לסוריאליזם ("עוד ראשון שעובר / נשאר עולם מוכר / בעולם אחר") ובכלל משאירות תהייה מה רוצים מאיתנו. הריף הראשון ההוא נשאר תקוע בחלק האחורי של הראש לכל אורך הבלדה, והופך מזיכרון רחוק של סיוט למציאות כשהוא חוזר ברפטטיביות עד שהוא טובע ברעש לבן.

    "תהיה מדען", "למה שנלך לים", "אבן אדומה" ו -"פסים במדרכות"—כולם משחקים על אותם מעברים בין צלילה לשנת חלום לנפילה לתהום. במקרה שנשארה לכם טיפת שמחת חיים באמצע ההאזנה, "אם תבוא מחר" יהרוג אותה סופית. אתם יודעים שאלבום הוא מדכא כשלשיר עם הלחן הכי עליז בו קוראים "לא נתאבד הפעם". סילבי נשמעים פה כמו להקה אחרת לגמרי, עם לחן שהיה יכול להיכתב באותה מידה על ידי דיימון אלברן, או נגיד להיות שיר פתיחה לסדרת נוער ישראלית מהעשור הקודם. שלא תבינו אותי לא נכון: זה אחלה שיר. הריף העיקרי ובכלל הגיטרות מקפיצים באפקטיביות. הבס הגס, הנגיעות העקמומיות של הקלידים—הכל עובד. אבל "לא נתאבד הפעם" מרגיש לא קשור באמת לאלבום הזה, קצת כמו ש-"Left Hand Free" מרגיש ב-" This Is All Yours" של Alt-J. כאילו מישהו אמר לחבר'ה: "תכתבו איזה סינגל אחד, שיהיה".

    גלולה מתוקה נוספת מגיעה לקראת סוף האלבום עם "לפני הרוח". גיטרה חשמלית מתנגנת לבדה, ומרגישה כמו זרקור בוהק במרכז חדר אפל. "משהו רע", שחותם את האלבום, באמת נשמע כמו שיר סיום, אבל גם כאן אני לא בטוח אם של האלבום הזה. בקרדיט כתוב רק "ניר אבגיא", ולפי הקול שעוד לא לגמרי התחלף כנראה מדובר באחיו הצעיר של בן אבגיא, אחד מחברי הלהקה. השירה השבורה והמתוקה של ניר לא עוזרת לשכוח את כל הלחץ והאימה שיש לאורך האלבום, וגורמת לי לנסות ולחשוב מתי כדאי לחזור אליו. נגיד יום אחד, כשחיית המחמד שלכם תלך לעולמה, או סתם ביום ראשון קשה במיוחד.

    תגובות »