• ראיון עם יאק / Yuck Interview

    yuck-live

    Scroll down for English

    אני לא מוצא את עצמי בין הלהקות האופנתיות להרכבי הדינוזאורים שמביאים לארץ בזמן האחרון - לא רוצה למשכן את הגיטרה כדי לראות את האבנים המתגלגלות ולא משתגע על קאלטס. לכן אני ממש שמח לקראת ההופעה של Yuck.

    אלבום הבכורה של יאק חגג את הרוק האלטרנטיבי מתחילת הניינטיז של להקות כמו Dinosaur Jr, Sonic Youth, ו-Pavement. דילגתי עליהם בהתחלה בגלל הייפ מוגזם ותיוג הלהקה כמושיעת הרוקנרול, אבל כששמעתי את המוזיקה גיליתי שירים קליטים של ארבעה אקורדים שזמזמתי בהנאה בחדר המדרגות; אפילו בחרתי בו כאחד מהאלבומים האהובים עלי מ-2011אבל אבוי! סולן יאק, Daniel Blumberg, עזב את הלהקה לטובת פרויקט הסולו שלו Hebronix. הרבה מהקסם של הלהקה היה תלוי בקול הקולי (אפשר לקרוא כ-"בקוֹל הקוּלי" או "בקוּל הקוֹלי") שלו והשירים המשונים-חמודים שהוא כתב ולא היה ברור איך הם ימשיכו. אז Max Bloom, גיטריסט הלהקה וחבר ילדות של דניאל, תפס את עמדת הפרונטמן והלהקה שחררה את אלבומה השני "Glow & Behold" בשנה שעברה, אלבום יותר אנרגטי וצבעוני שהמשיך את הגיטרות הגראנג'יות של קודמו עם קצת שוגייז ורגישות.

    תפסתי את מקס לראיון קצר במייל לקראת ההופעה בבארבי ולפני שחרור אי פי חדש של יאק:

    בסשן החי של הלהקה ב-KEXP אמרת ש-2013 היתה רכבת הרים רגשית. מה קורה ב-2014 עד כה?

    "בדיוק סיימנו סיבוב הופעות של חודשיים באמריקה ואירופה שהיה ממש טוב, עכשיו אנחנו פשוט כותבים מוזיקה חדשה ומופיעים בכמה פסטיבלים, ואחרי זה נמשיך לכתוב ולהקליט חומר חדש עד סוף השנה".

    בדיוק סיימתם טור באיסטנבול וכבר קבעתם הופעות לחודשים הבאים. איך החיים בדרכים בשביל הלהקה? מה אתה עושה כדי לא להשחק?

    "כרגע  מאוד מספק וכיף לי להופיע. אני חושב שחשוב לנסות שיהיו לך חיים די פשוטים בטור. בדרך כלל אני לא יוצא לשתות ולחגוג, אני פשוט מנסה להשאר בריא ולשמור על ראש טוב וזה עושה את החיים בדרכים להרבה יותר פשוטים. בחודשיים האחרונים ראינו "Breaking Bad" באדיקות, זה גרם לנסיעות ארוכות בוואן לעבור די מהר".

    הגיטרות של יאק נשמעות מעולה. באיזה סוג של ציוד אתה משתמש? יש לך מרכיבים סודיים?

    "אין לי סודות או שום דבר כזה! אני משתמש היום באותם הפדאלים כמו שהשתמשתי מאז שהקמנו את הלהקה. נראה לי שעבדתי די קשה על הסאונד של הגיטרה שלי כשהתחלנו. יש לי כמה פדאלים של אוברדרייב שאני משאיר דלוקים כל הזמן, ואז אני פשוט משתמש באוברדרייבים שונים ודיסטורשנים מעליהם, פלוס כמה אפקטים. אני אוהב להשאיר את זה כמה שיותר פשוט כדי שלא אצטרך לחשוב מה אני עושה בזמן ההופעה. אני חושב שזה דבר אחד שיהיה לך סאונד טוב לגיטרה אבל הדבר הכי חשוב הוא הדרך שבה אתה מנגן".

    אתם עומדים לשחרר EP חדש בשם "Southern Skies". איך הקלטתם אותו ומה נתן השראה למוזיקה?

    "שמעתי באותו הזמן המון Cocteau Twins ו-Jeff Buckley. זה הוקלט בסוף השנה שעברה, הקלטנו הכל בחדר החזרות שלנו בלונדון. נראה לי שה-EP הוא סוג של ניסוי בשבילנו, הצורה שבה אנחנו עושים מוזיקה נמצאת בהחלט במעבר. כתבתי כמה מהשירים בעצמי אבל כתבנו את 'Another One' ביחד כלהקה וזה משהו שלא ניסינו אף פעם".

    שמעתי שאתה מתכנן לקחת כמה ימי חופש בתל אביב אחרי ההופעה. איך אתה רוצה לבלות אותם?

    "יש לי המון חברים ומשפחה שגרים בישראל, אז אני הולך לבלות כמה ימים בירושלים כדי לבקר אותם, לנסוע לים המלח, ואז לבלות את שאר הזמן בתל אביב. אני ממש מצפה לבוא בחזרה, לא הייתי בישראל מאז שהייתי בן 16!"

    Yuck יופיעו בבארבי בתל אביב ב-23.4.14

    I just can't find myself between the fashionable and the dinosaur bands that perform in Israel lately - don't want to sell my guitar to go see The Rolling Stones and I'm not crazy about Cults. That's why I'm really happy that Yuck are coming to Tel Aviv.

    Yuck's debut album celebrated early nineties alternative rock by bands like Sonic Youth, Dinosaur Jr, and Pavement. At first I ignored them due to exaggerated hype and the band being labeled as the saviors of rock'n'roll, but when I actually listened to the music I discovered catchy four chord songs that I liked to hum while walking down the stairs from my apartment; I even picked it as one of my favorite albums of 2011. But alas! Yuck's lead singer, Daniel Blumberg, left the band for his solo project Hebronix. A lot of the band's charm depended on his cool vocals and the strange-cute songs that he wrote. It wasn't clear how the band could go on, but they did - Max Bloom, the band's lead guitar player and also Daniel's childhood friend, stepped up to become the new front man and the band released their second album "Glow & Behold" last year, a more energetic and colorful effort that continued the dirty guitars from the debut and added shoegaze and sensitivity.

    I caught Max for a short email interview about a week and a half before the show and  a soon to be released EP:

    In your the band’s live KEXP session you said that 2013 has been an emotional roller coaster. What’s happening in 2014 so far?

    "We've just finished a 2 month tour in America and Europe which was really great, now we're just writing some new music and playing some festivals, and then we'll probably carry on writing and recording new stuff until the end of the year".

    You've just ended a tour in Istanbul and already have shows set for the next few months. How’s life on the road for the band? What do you do to keep from burning out?

    "I find touring very enjoyable and fulfilling at the moment. I think its important to try and have quite a simple life on tour. I don't usually go out drinking and partying, I just try and keep healthy and keep a level head and it makes life a lot better on the road. For the past 2 months we've been watching breaking bad quite religiously, that made long journeys in the van pass quite quickly too".

    Yuck has a great guitar sound. What kind of equipment do you use? Do you have any secret ingredients?

    "I don't really have any secrets or anything! I use the same pedals now as I have done since we started the band. I guess I worked quite hard on my guitar sound when we first started. I have a couple of overdrive pedals that I keep on the whole time, and then I just use different overdrives and distortions on top of those, plus a couple of effects. I like to keep things as simple as possible so I don't have to think about what I'm doing live. I think its one thing having a good guitar sound but the way you play is the most important thing".

    You’re about to release a new EP called “Southern Skies”. How was it recorded, and what influenced the music?

    "At the time I was listening to a lot of Cocteau Twins and Jeff Buckley. It was recorded at the end of last year, we recorded everything in our rehearsal studio in London. I guess this EP was kind of an experimentation for us, the way we make music is definitely in transition. I wrote some of the songs myself but we wrote 'Another One' together as a band and that was something we had never tried before".

    I've heard that you plan to take some days off in Tel Aviv after the show. How would you like to spend them?

    "I have a lot of friends and family who live in Israel, so I'm going to spend a couple of days in Jerusalem to visit them, go to the dead sea, and then spend the rest of the time in Tel Aviv. I'm really looking forward to going back, I haven't been to Israel since I was 16!"

    Yuck will perform at the Barby Tel Aviv on 23.4.14

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 10.4.14 - אנחנו צליל

    kurt-cobain

    והפעם בתוכנית - בריטפופ לכבוד סדרת המופת My Mad Fat Diary, שני שירים עם אותו השם, ומחווה לקורט קוביין.

    1. The Charlatans - One To Another
    2. Nine Black Alps - Supermarket Clothes
    3. Cloud Nothings - I'm Not Part Of Me
    4. Biffy Clyro - Sounds Like Balloons
    5. British Sea Power - We Are Sound
    6. Corbu - We Are Sound
    7. Fanfarlo - Life In The Sky
    8. The Sea & I - The Great I Am
    9. Radiohead - Pyramid Song
    10. Nirvana - Come as You Are
    11. Joy Division - Novelty
    12. Whaling Snails - Fishing For a Swim
    13. The Cure - Pictures Of You

    התוכנית משודרת בימי חמישי ב-20:00 ברדיו הבינתחומי

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 3.4.14 - לא רוצה

    howler

    והפעם אינדי רוק ממיניאפוליס, Pאנק רוק, שיר חדש של ה-Afghan Whigs, וריחוף.

    1. Howler - Don't Wanna - World of Joy
    2. Cloud Nothings - Just See Fear - Here And Nowhere Else
    3. NOFX - 72 Hookers - Self Entitled
    4. ויתרתי - מוטי, 31, אזור המרכז, כללי
    5. The Afghan Whigs - The Lottery - Do To The Beast
    6. Eternal Summers - Never Enough
    7. Cults - I can hardly make you mine
    8. Dum Dum Girls - Rimbaud Eyes
    9. Cherry Glazerr - All My Friends
    10. Pretty Lightning - Blazing Bright - Pretty Lightn
    11. Elbow - The Take Off And Landing Of Everything
    12. Jimi Goodwin - Keep My Soul In Song
    13. Metronomy - The Upsetter
    14. KOB - Lifamim
    15. Beach Volleyball - Broadcast
    16. Chris Garneau - Winter Song #1

    התוכנית משודרת בימי חמישי ב-20:00 ברדיו הבינתחומי

    תגובות »

  • מה שהאמריקאים צריכים - ראיון עם יובל הרינג מועדת חריגים

    vaadat-charigim-live

    אחרי שהשיגה באזז חסר תקדים ללהקת אינדי עברית, ועדת חריגים יצאה לטור אביבי באמריקה שכלל הופעות בניו יורק ופסטיבל SXSW. עוד שבועיים הם יחממו את Yuck בבארבי ובמאי הם יופיעו בפסטיבל Primavera בספרד. הסתקרנתי לשמוע מה העניינים, אז הרמתי טלפון ליובל הרינג, סולן וגיטריסט הלהקה, על הטור, האלבום שבדרך, והרצון ליצור תת ז'אנר חדש של אינדי עברי.

    יצאת ל-25 טורים מאז גיל 22 ועשית מאות הופעות בארצות הברית עם TV Buddhas. איך זה היה לחזור הפעם עם ועדת חריגים? מה השתנה מאז?

    "קודם כל, זה היה יותר טוב. למדתי מכל הטעויות שעשיתי בחיים שלי. הטור היה קצר יותר. אמריקה יכולה לעשות לך בור אם אתה לא גר שם, זאת הרפתקה כלכלית מטורפת. הייתי יותר מאורגן הפעם מה המטרות שלנו מבחינת קשרים ואסטרטגיה. כלומר, פגישות עם לייבלים ובוקינג. כל מיני פגישות עם פרומוטרים או אנשים שיכולים לעזור לנו בפעמים הבאות היו כבר מסודרות לטור הראשון. סמכתי גם על מקריות, מה שפעם הייתי סומך עליו שאם פשוט אסתובב הרבה אז אפגוש את האנשים. וגם זה קרה. אבל סידרתי את רוב הדברים מראש, תיאמתי פגישות, וכו'. גם בסאות' ביי (סאות' ווסט -ע.ש.) וגם בניו יורק יצא לי להיפגש עם הרבה אנשים שיוכלו לעזור להמשך של הלהקה, לעתיד של הלהקה, בטריטוריות שהן לא ישראל.

    "חוץ מזה הראשוניות. זו הפעם הראשונה עם ועדת חריגים, פעם ראשונה בעברית בחו"ל. העברית בהופעה אפשרה לי סוג של חופש - יותר נהניתי מזה מכל דבר שעשיתי קודם. זה הרגיש כאילו אני יכול לא להתעניין במה שקורה סביבי ולהיות יותר מרוכז במה שאני עושה".

    בארץ אתה לא מרגיש את זה, כלומר, כשאתה שר בעברית, כי אנשים יכולים להבין אותך?

    "בארץ סיגלתי לי תכונות של בן אדם מופנם בהופעות, ואני גם לא כל כך אגרסיבי או מוחצן פנים מול פנים. אני כן אגרסיבי בעבודה, כי אני עובד קשה, אבל אני לא אגרסיבי כבן אדם. אין לי אישיות חיצונית מוחצנת או צבוענית. אז זה פחות או יותר אותו מנגנון הגנה. יותר נוח לי להיות מאחורה עם משהו, ומאוד נוח עם העברית בחו"ל. זה הוציא ממני דברים שהיה לי קשה להוציא אם לא היה לי את זה - סוג של מיסוך וגם סוג של התמקדות כשאתה עושה מוזיקה מסוימת. אני הגיטריסט היחיד ואני מנסה להגיע לעומק מסוים של נגינה. זה מאוד עוזר, לי לפחות, לתהליך הפסיכולוגי שלי".

    אם כבר מדברים על ההופעות של הלהקה, איך היו התגובות של הקהל? אני מתאר לעצמי שלרוב האנשים זו הפעם הראשונה שהם שמעו עברית, בטח שמוזיקה בעברית. איך הם הגיבו? קרה משהו יוצא דופן?

    "היו פחות אנשים שהתפלאו על העברית, יותר אנשים שפשוט באו כי הם הכירו את האלבום, כי הם שמעו אותו קודם בסטרימינג או שקנו אותו אונליין, ובאו והכירו את השירים. זה היה הדבר המשונה בצורה חיובית שהיה ושלא היה לי קודם. התייחסו אלינו בהרבה הופעות כמו שאני הייתי מתייחס ללהקה שאני מחכה הרבה זמן שתבוא לתל אביב. הכירו את החומר ודיברו איתנו על האלבום, כאילו הוא איזה יצירה קנונית או משהו וקנו אותו - מן 'אני מחכה פה הרבה זמן שתעברו פה ותמכרו לי את הויניל', גם בהופעות שבד"כ מתנשאים בהן כמו בניו יורק. אז זה היה מאוד מגניב. זה היה באמת חריג ממה שאני רגיל מארצות הברית. הם רגילים לתת תרבות אז בדרך כלל זה לא ממש מזיז להם - סבבה, מגיעות להקות. אבל עכשיו זה הרגיש כאילו מחכים שנגדל, מחכים שנעלה עוד מדרגה, 'ראיתי אותם עכשיו בטור הקטן שלהם', ככה זה הרגיש".

    אתה חושב שמה שגרם לזה זה הפרגון שקיבלתם בתקשורת העולמית?

    "כן, אין ספק. כשהתקשורת עובדת ביחד על משהו, כשיש הסכמה בין עיתונאים שקורית בו זמנית זה מייצר סוג של לגיטימציה למאזינים לתת את התשומת לב שלהם למשהו. יש הרבה אלבומים טובים שאף אחד אפילו לא שם עליהם את האוזן. הם פשוט לא נכנסו לסירקולציה. החוכמה היא לעשות גם אלבום טוב וגם שאנשים ישימו לב אליו. הכלים לגרום לאנשים לשים לב אליו מגוונים. יש אנשים שחושבים שאם תעבוד בפייסבוק הרבה אז ישימו לב אליך, או שאם תעשה וידאו ויראלי אז ישימו לב אליך. יש כל מיני דרכים שבהם אנשים ישימו לב אליך. הדרך הזו של הוידאו מאוד חזקה, אבל אני לא יודע, אני חושב שהיא יכולה להיות מיידית קצת.

    "הדרך שאנחנו בחרנו בה זה לעשות אלבום מאוד מוזר. מישהו אמר לי שבאמריקה מה שאנחנו עושים זה מה שהאמריקאים צריכים, ומה שהאמריקאים צריכים זה לדבר על האלבום המשונה הזו. להקת השוגייז הזאת בעברית, זה קצת בשבילם כמו משהו חדש ומעניין שקורה, כמו איזה סדרה מאוד משונה שלדבר עליה זה הדבר לדבר עליו עכשיו. זה כמו פיסת פיקנטיות כזו שמחכה שאנשים ידברו עליה באופן רחב יותר. החזון שלי עם הדבר הזה זה להמשיך להתקדם בתוך המסגרת של הציפייה הזו, להמשיך לייצר מוזיקה בעברית לשוק האמריקאי".

    אתה חושב שעוד להקות יוכלו לעשות את זה בעברית בשוק האמריקאי או בכלל בעולם?

    "המטרה שלי לעשות את מה שהיפנים עשו לפני 10 שנים בערך עם סטונר, לדוגמה, שהיו כמה להקות סטונר יפניות ששרות ביפנית. או כמה להקות פסיכדליה כמו OOIOO או ה-Boredoms, ופשוט לעשות להקה שתגרום לכך שמה שמזוהה עם ישראליות אינדי זה שוגייז דרים פופ שכזה. אני לא מדבר על אינדי ישראלי, אני מדבר על אינדי בעברית. כי באותה מידה אני חושב שסטונר ביפנית נבדל מסטונר יפני. במובן מסויים מישהו לא שוודי יכול לעשות פולק שוודי. אתה מבין מה אני אומר? בן אדם יכול להיות מושפע מחוזה גונזלס, למשל. כשאתה אומר פולק שוודי או פולק נורווגי יש לזה צבע מסוים. אתה מדמיין משהו כבר מאוד ספציפי בראש שלך".

    כן, אבל מצד שני זה גם קשור למיקום הגיאוגרפי

    "זה קשור למקור, כי הצבע המקורי של זה בא מאיזה הקשר גאוגרפי-חברתי כלשהו. אבל אין ספק שגם בן אדם במדבר שטוח שיש לו הרבה חברים ואין לו דיכאון או אספרגר יכול לשיר פולק נורווגי, והוא אולי אפילו יתקבל לא רע באזור שלו. אז מה שאנחנו עושים בעברית, הכוונה היא לייצר סוג של אסתטיקה מסוימת עם השפה, ואחר כך אולי מישהו יוכל לעשות את האסתטיקה הזו, את מה שאנחנו עושים. אני לא יודע אם הגענו לזה באלבום הראשון, אולי בשני או בשלישי נוכל לדעת מה מהות העניין".

    ועדת חריגים בדרכים

    ועדת חריגים בדרכים

    אתה מנסה בעצם לייצר איזשהו תת ז'אנר עברי שיהיו עוד להקות שיוכלו ליצור בתוכו, זה מה שאתה אומר בעצם?

    "כן, בדיוק. אני מנסה לייצר איזשהו סוג של תקדים בעברית, קודם כל ליוצרים ישראלים. שהתקדים יהיה קיים כדי שתוכל להתייחס אליו באיזשהי צורה בין אם לפסול אותו, להסכים איתו, לשאוף אליו, לספור אותו, או כל דבר אחר, אבל שהוא יהיה קיים, שהוא יהיה שם באוויר, ואז יוצרים מקומיים יוכלו להתייחס אליו. זו מטרה מס' אחת. מס' שתיים זה לייצר את הפיקנטריה החדשה הזאת בשוק אחר - לעשות שוגייז בעברית. מה שזה לא יהיה הדבר הזה, שוגייז בעברית זה מה שקורה עכשיו, או עוד שנתיים. זו הציפייה וזה מה שאנחנו צרייכם לעשות. האם נעשה את זה? אז עשינו אלבום טוב או שנעשה עוד שני אלבומים טובים. אבל המימוש של הפרויקט הזה יהיה לייצר סוג מסויים של תת ז'אנר".

    ומה עם להקות ששרות בעברית ולא יוצרות בתת ז'אנר הזה?

    "אז אולי תהיה להן יותר הזדמנות לשיר בעברית אחר כך, בגלל שעברית תהיה גם דבר. אני לא יודע מה יהיה בעוד חמש, שש, שבע שנים כשהדבר הזה יהיה באמת רלוונטי, כי כרגע הכל בחיתולים. כרגע עשינו טור אחד וזהו. אבל אם זה יממש את עצמו זה יקח כמה שנים. יקח לתקשורת כמה שנים להבין שמדובר בזה או עוד כמה להקות. אם היו עוד כמה להקות שעושות את זה בו זמנית זה היה טוב. להקות שלא עושות את הז'אנר הספציפי הזה יעשו משהו אחר, כל עוד זה יפה. אני לא חושב שחשוב מה עושים כל עוד זה יצא משהו מעניין בין מה שמנוגן למה שמושר".

    מה הצעד הבא בשביל הלהקה? סיימתם את הטור ואני יודע שאתם הולכים להופיע בפרימוורה. מה אתם מתכוונים לעשות הלאה?

    "אנחנו מקליטים עכשיו דמואים לאלבום, האלבום השני, שאין לו שם כרגע אבל יש בו עשרה שירים. מקליטים את הדמואים ושולחים ללייבלים שנפגשתי איתם בארצות הברית ומקווים להתקדם ללייבלים עם השפעה גדולה יותר בחו"ל, או לחזור לארצות הברית דרך פסטיבל גדול שישלם לנו את העלויות. כי העלויות, יחסית לבן אדם שמשלם שכר דירה בתל אביב, הן אסטרונומיות, עשרות אלפי שקלים. בוקינג מעוניינים בדברים כאלה - לסגור הופעות לפסטיבלים לסוף הקיץ או לסתיו שישלמו לנו את הטיסות. זה כבר צעד מאוד בריא שמאפשר לך לעשות עוד אמריקה, ולעשות עוד אמריקה זה חשוב".

    אז בעצם מימנתם בעצמכם את כל הטור שהיה עכשיו?

    "כן. מימנו, אתה יודע, כל השלבים הראשונים של הלהקה זה בד"כ במימון עצמו - המכונית, הציוד. שלא לדבר על כל ההוצאות שבדרך עד שאתה משיג את כל שאר הדברים, כלומר יחסי ציבור באמריקה, והתקליט עצמו, וכל הדברים האלה שייצרו יכולת לקבוע את ההופעות אחר כך".

    ממש מגניב לך, אני יודע שאתה מנגן מלא זמן ועכשיו היה ניצוץ שהבעיר את כל מה שיש באוויר

    "אני מקווה שנמשיך לעבוד קשה ולא נתעייף, זה העיקר. נחתתי לפני עשרה ימים בערך, ואני כבר מרגיש איזה סחבת מסוימת, מן משהו שלא הרגשתי כשהייתי שם. כאילו אין פואנטה לשום דבר שאתה עושה כל כך. הלו"ז נהיה רופף פתאום, יש סדקים בכוונות המידיות שלך, בגלל שאתה רגיל שפה אין לך כל כך למה להתאמץ".

    אתה חושב על לעבור לחו"ל איפה שקל יותר לבסס פעילות כזאת?

    "גרתי בברלין חמש שנים. לגור בניו יורק זה לעשירים, אז כרגע אני לא יודע. אבל יש הרבה דברים לעשות פה: אני יחצ"ן, יש לי את הנשף, יש לי את הלהקה. טוב פה מבחינת תרבות, אני אוהב את הקלאש. אבל יש פה תחושת סחבת כזאתי שזה הקטע, היא מתחילה לעבוד עליך, ואז, בלי שאתה שם לב, דברים שרצית שיקרו השנה לוקחים הרבה יותר זמן".

    חלק מזה גם לא תלוי בך. אתה יכול לעשות את המקסימום ולפעמים דברים יקרו או שלא, כמו שהיה עם הטי וי בודהז. עשיתם המון אבל איכשהו דברים לא קרו, ופתאום עכשיו הם כן קורים. רק חצי מזה זה אתה.

    "אתה יודע, אולי אני נשמע כמו מישהו מעידן הנאורות כשאני אומר שהכל תלוי תודעה, ואולי לא נכון כל כך להגיד את זה עכשיו. זה קצת המאה ה-19 להגיד שהמציאות שלי היא תוצר של ההבנה שלי של טבע הדברים. אבל אני כן מרגיש שיותר טוב לי עכשיו מבחינה מקצועית כי הבנתי הרבה דברים שלא הבנתי קודם, ועכשיו אני יודע לעשות דברים מסוימים שלא ידעתי לעשות קודם. הייתי אומר שזה הרבה אתה, הרבה החלטה שלך, אבל לא לגמרי. זה שילוב, אבל אין ספק שיש הרבה כוח לכל הניסיון שהיה לי עד עכשיו.

    "האסתטיקה של האלבום של ועדת חריגים, אפילו הסאונד, זה תוצר של סוג מסוים של אלימינציה שעשיתי עם עצמי. זו בחירה מודעת, לא ג'אמים או שום דבר כזה. זו ישיבה עם עצמי במשך הרבה מאוד זמן והחלטה של אלימינציה לכיוון, באופן מפתיע, אחורה, לשאלות כנות עם עצמי מה אהבתי לשמוע לפני שהייתי מוזיקאי. חשבתי על זה הרבה. זו היתה השאלה העיקרית שלי עם האלבום הזה - מאיזה סוג מוזיקה נהניתי לפני שהייתי מוזיקאי".

    ומה הייתה התשובה?

    "חשבתי הרבה על Smashing Pumpkins, חשבתי הרבה על Nirvana, וחשבתי הרבה על Sonic Youth שהיתה אחת המלהקות שהייתי מקשיב לה אפילו בחטיבה המוקדמת. חבר הביא לי ביסודי דיסק שלהם ב-95' או 94'. אז זה מה שהלהיב אותי - מהיר, מגניב, ומסוכן, כאילו אני כזה. Siamese Dream, למשל, נשמע לי אימתני, איך שהוא הקליט מלא שכבות של גיטרות דיסטורשן והסאונד של זה. מפה יצאתי, אתה מבין? אני חושב שעד היום, עוד עם TV או לפני כן, חשבתי כמו מוזיקאי. הצלחתי לצאת מהנעליים האלה. כשאתה חושב עם גיטרה אתה לא חושב כמו בן אדם יותר, במיוחד כשאתה מתעסק עם DIY, אתה כל הזמן חושב כמו איזה עסקן ולא כמו בן אדם נורמלי. אתה לא חושב מחוץ לקופסה הזו של מוזיקאי".

    זה קשה, כלומר כשאתה מוזיקאי, אתה מוזיקאי, וקשה לצאת מעצמך. זה אפילו בלתי אפשרי באיזשהו מקום, אתה תמיד אתה.

    "כן, אבל יש את האתה עם אימפולסיביות של מוזיקאי, ואתה מתחיל להגות רעיונות בתור הדמות הזו שיצרת. זו איזושהי דמות מאוחרת, היא לא משהו שנולדת לתוכו. יש דמות מוקדמת יותר של עצמי שניסיתי להתחבר אליה. גם עכשיו אני עושה את זה, כשאני עובד על האלבום הזה. באופן מפתיע, אני מקשיב להרבה דברים חדשים, ואני מוצא שזה נכון כמו חוט שני שעובר דרך כל אלבומי הרוק האחרונים שקיבלו ציונים גבוהים, למשל, בפיצ'פורק. סתם לדוגמה, אני מוצא ש-Yuck או No Joy או כל מיני להקות כאלה פשוט נשמעות כמו סוג של מיקס בין כל מיני דברים שבן אדם שומע בהתחלה כשהוא שומע רוק. יש שם הרבה גחמות של דור של בני 30 לדברים שהם שמעו כשהם היו ממש בתחילת הדרך, כשהם היו רכים בהשפעות שלהם".

    אני בגיל שלך בערך, אני גם מנגן, ואני יודע שלוקח זמן לעכל מוזיקה עד שהיא יוצאת ממך בצורה טבעית שכזאת, בלי מאמץ או ניסיון להישמע כזה או אחר.

    "כן, אני מסכים, אז מה שאתה קורא לו טבעי אני קורא לו סוג של ביטול עצמי - איזושהי נקודה מסוימת של לא להיות הדמות המוזיקאי שדמיינתי שאני, אלא להיות מן אני טבעי או משהו כזה, ומתוך זה למצוא איך תו מתחבר לתו מתחבר לתו ואיזה סאונד בעצם עוטף את זה ככה שאני צ'יזבורגר טעים. אם זה היה סבבה בורגר כזה, אז האלבום הבא צריך להיות ספרדי כפול מושלם. הוא חייב להיות. אם הוא לא יהיה, אז אנחנו לא נהיה. האלבום הבא צריך להיות הלחמה מושלמת בין רוק ישראלי טוב משנות ה-90 או שנות ה-80, Nevermind של נירוונה, ו-Isn't Anything של My Bloody Valentine, ביחד, באותו אלבום. אם זה לא יהיה זה, אז זה לא יהיה כלום. יכול להיות שיצא משהו אחר, אבל זאת הציפייה. זה הכיוון שאליו אני עושה דה-אבולוציה".

    תגובות »

  • פיט דוהרטי: אחרון גיבורי הפעולה

    pete_doherty

    החודש ציינו 20 שנה למותו של קורט קוביין. המוות של קורט לא היה רק אבידה של גיבור דור ה-X, אלא גם מות הסולן הגדול מהחיים.

    אף אחד לא הצליח מאז להשתוות לפשטות, לישירות, ולחיות של קורט, לפחות כפי שהצטיירו מבעד למסך הקטן ואינספור הכתבות והמוזיקה של נירוונה. הסולן של היום הרבה יותר קורקטי ולא יכול להרשות לעצמו לנפץ גיטרות בהתחשב בעלות המחייה והמצוקה הכספית של הלייבלים. זה כבר לא קול להתפרע על הבמה וללבוש חצאית, אלא אם כן אתה ראפר שחור.

    אני לא זוכר כבר איפה שמעתי את זה, אולי בסדרה התיעודית המעולה של הבי בי סי "I'm In a Rock Band", שלכוכב הרוק יש רשות לחיות את החיים עד הקצה עבורינו הסחים - לעשות את כל הסמים האפשריים, להחריב סוויטות, ולשכב עם אינספור נשים וגברים לקול תרועות הקהל, רק הסולנים של היום לא מתעניינים בזה. היום אפשר לייצר שערוריות בנגיעת מסך עם טוויט מעליב או עירום חלקי באינסטוש ולחסוך את החשבון על הטלוויזיה שהעפת מחלון הקומה ה-20 בהילטון. אבל בין כל הרוקרים הגיקים האלה יש לפחות סולן אחד שעשוי מהחומר הישן והרע, טרובדור ג'אנקי ששיגע את הממלכה המאוחדת עם המוזיקה והתעלולים שלו. שמו פיט דוהרטי.

    כשהסטרוקס יצאו בתחילת שנות ה-2000 עם הרטרו הניו יורקי שלהם, הבריטים הגיבו מיד עם The Libertines, רביעייה לונדונית שהושפעה ממיטב מסורת הרוקנרול הבריטי של הסמית'ס, הקינקס, והקלאש. זה לא צירוף מקרים שגיטריסט הקלאש, מיק ג'ונס, הפיק ללהקה את אלבומיה. החברות ההזויה של פיט דוהרטי עם גיטריסט הלהקה קארל באראט הובילה את הלהקה. הם הכירו כשקארל היה שותף לדירה של אחותו הגדולה של פיט ועברו לגור ביחד ולכתוב שירים בשלהי הניינטיז. ההצלחה של הסטרוקס מעבר לאוקיינוס האטלנטי גרמה ללייבל Rough Trade להחתים את הליברטינז. אבל בניגוד לסטרוקס שעבדו כמו מכונה משומנת ועדיין ממשיכים לעשות מוזיקה ביחד, הדרך העקלקלה של הליברטינז הביאה אותם להוציא רק שני אלבומים: "Up The Bracket" ב-2002 ואת "The Libertines" ב-2004 שהגיע למקום הראשון בבריטניה.

    האופי הכאוטי של פיט קידם וחיבל בלהקה באותו הזמן. פיט היה מכור לקראק ולהרואין וצרך אותם בו זמנית, צעד אחד קדימה או אחורה מהתמכרות של קורט להירואין. היחסים שלו עם חברי הליברטינז, ובמיוחד קארל, היו אופרת סבון רוקנרולית שריתקה את קוראי הצהובונים באנגליה והולידה את אחד מלהיטי הלהקה "Can't Stand Me Now". הם היו החברים והאויבים הכי טובים: קארל הבריז להופעות גרילה שפיט אירגן, פיט הבריז לטור שלם של הלהקה באירופה, וקארל סירב לתת לפיט לחזור ללהקה עד שיגמל מהסמים. הם יצאו לטור ביפן בלעדיו ופיט כל כך התרגז שפרץ לדירה של קארל כדי לגנוב לו ציוד, מה שהכניס אותו בסופו של דבר לחודשיים בכלא. הם עשו שולם מיד אחרי שהוא השתחרר, אבל פיט שוב חזר להתמכרות שלו ולא הצליח להגמל למרות כמה נסיונות כולל נסיעה למכון גמילה מפורסם בתאילנד. קארל המשיך להופיע בלעדיו עד שהוא פירק את הלהקה בסוף 2004 לטובת הפרויקט שלו, Dirty Pretty Things, בעוד שפיט המשיך עם הפרויקט שלו, Babyshambles. שני החברים השלימו שוב בפעם המי יודע כמה והלהקה התאחדה לכמה הופעות ב-2010. מאז אגב הם לא שללו עוד איחוד, רק שבינתיים הוא לא קרה.

    פיט עשה צרות גם מחוץ ללהקה. הוא נעצר על אחזקת סמים, נהיגה בשכרות, והיה מעורב בתקריות אלימות. הוא ייצר סנסציה כשיצא במשך כמה שנים ובסוף התארס לדוגמנית קייט מוס, זוג משונה ואהוב על הפפראצי. הוא נהיה בקשר עם איימי וויינהאוס, שני חברים למחט, שהתברר יותר מאוחר כקשר רומנטי. לנו יש את המאמי הלאומית, לאנגליה הג'אנקי הלאומי, ותמונות של פיט ששוחררו מדי פעם הראו אותו בריקבון מתקדם עם חשש לחייו. להקה אחת בשם The Indelicates אף כתבה על זה שיר בשם Waiting For Pete Doherty To Die.

    תוך כדי העלילות שלו, פיט הוציא חמישה אלבומים עם  בייבישאמבלז ואלבום אחד על שמו. הוא גם פרסם את יומניו והתנסה בציור, דוגמנות, ומשחק. בשנים האחרונות הוא שומר על פרופיל נמוך וכבר לא מבלה בתא המעצר, אם כי עדיין נאבק בהתמכרות שלו. אולי ההולדת של הילדה השניה שלו ב-2011 הרגיעה את העניינים, אולי זה הגיל (פיט יליד 1979), אולי הוא כבר עשה הכל ושרד כדי לספר על זה. הליברטינז קיבלו בינתיים מעמד של להקת על בבריטניה, ולמרות שקריירת הסולו של פיט לא נסקה לגבהים של להקת האם, הוא ממשיך לכתוב שירים וקיבע את המקום שלו בפנתיאון הסולנים בממלכה, פנתיאון שלא ברור מי עוד יוכל לאכלס אותו.

    פיט דוהרטי יופיע בארץ בבארבי תל אביב ב-30.4

    תגובות »