• ביקורת אוסף: נדיר חלק 4 - הצד האחר של הניינטיז

    כשאני חושב על ניינטיז ישראלי אני חושב על להקות הרוק הצעירות כמו זקני צפת ואיפה הילד, אבל תמיד היתה לי הרגשה שהיתה שם הרבה יותר מוזיקה מזה. עכשיו קיבלתי את ההזדמנות להציץ לצד האחר של העשור בחלק הרביעי של "נדיר" שאצרו הדי ג'יים/גורואי המוזיקה אמיר אגוזי וניב הדס. האוסף מתהדר בכותרת "High Hopes" ותת הכותרת "Spaced Out Cuts From The Israeli Sidelines 1992-1998". אכן, אגוזי והדס מציגים את הניינטיז הישראלי כסופר צ'יל, על הקו בין גיטרות חשמליות נקיות לסמפלרים, בין התקווה למזרח תיכון חדש לרצח שלה.

    בשבילי האוסף מתחיל עם הקטע השני "טים" של רעש, מין טייק אוף על מוזיקת הנושא של ג'יימס בונד רק עם גיטרות עמוסות בקורוס ומלמולים בוייב של מכשיר קשר. אחריו מגיע "10 בלילה" של ריר. קוטנר הגדיר את ריר באתר מומה בתור אחד מהרכבי השוליים "...הנמצאים מחוץ לקונצנזוס לא בגלל חוסר הצלחה להגיע אליו, אלא מתוך בחירה ואידאולוגיה, ומתוך אמונה בחשיבות האמת האמנותית ואי הסכמה עם מה שנחשב 'מסחרי'". שומעים את זה ב-"10 בלילה" שמבוסס על תיפוף גרובי ומחזורי, שכבות של גיטרות מתפתלות וקול גבוה ששר ליריקה אבסטרקטית (לא הצלחתי למצוא את המילים ברשת). מעולם לא שמעתי על ריר ועכשיו אני לגמרי מזיל עליהם ריר. גם לולי האוסף לעולם לא הייתי לוחץ פליי על קטע של הרכב בשם סליזי-ישראלי כמו "וו.י.ד פרודקשנז", אבל המסטולים האלה הפיקו קטע דאב ציוני ולגמרי מפתיע בשם "ג'ה טקמאלה" שמשלב בין דיליי עמוק וחצוצרות לברייקביט בהפקה היי-טקית.

    פחות התחברתי לבחירה של הקטע הפותח - "הזיות" של ברי סחרוף. סחרוף הוא אולי הראשון ששילב בארץ בין רוק לאלקטרוניקה, לפחות בצורה הזו, והשיר בהחלט מייצג את האווירה של האוסף וכמובן שמדובר בקטע עם כבוד. אבל זה שיר די מוכר, והייתי מצפה שאוסף שנושא את הכותרת "נדיר" יפתח עם קטע יותר אקזוטי, אם הוא בכלל יכלול אומן קונצנזוס כמו סחרוף. מצד שני, "הזיות" מכניס את המאזין למים המוכרים לפני שהוא זורק אותו לים, כך שזה יכול לעודד אנשים לשמוע את האוסף ואולי לגלות משהו חדש-ישן - כמו ביקיני שפותחים את הצד השני של התקליט עם "שמש", בחירה מדויקת לגמרי. צמד הטריפ-הופ של קרני פוסטל וחיים לרוז מקבל מדי פעם קרדיט בתור הרכב משפיע על יוצרים בסצנת האינדי העכשווית והאוסף נתן לי תירוץ להאזין להם סוף כל סוף. זה בדיוק מה שאוסף טוב יכול לעשות, לשים אור על מוזיקה פחות מוכרת אך איכותית ולתת למאזין קצות חוט שאפשר ללכת אחריו - כך גם עם "כישופים" של מלכה שפיגל ו-"דאב סיום" של הפה והטלפיים.

    מצד שני, אך אגוזי ולרוז משחקים אותה בהברקה כשהם הכניסו לאוסף דווקא קטע הרבה יותר מוכר מ-"הזיות" - הלהיט הגלגלצי "אהבה אסורה" של זהבה בן. אני זוכר כשהשיר הזה התנגן ברדיו בזמן אמת ושממש אהבתי אותו מבלי להיות מודע לכך, סוג של אהבה אסורה בפני עצמה כי זה לא היה כל כך קול בזמנו לשמוע את זהבה בן. אומנם מדובר בלהיט פופ מיינסטרימי, שיר הנושא לסרט באותו השם, אבל בהאזנה מחודשה זה קטע ממש לא מובן מאליו. השילוב בין הסלסולים קורעי הלב של זהבה בן להפקה האלקטרונית הרגועה של ישי אמיר היה ממש יוצא מן הכלל, סוג של פורטיסהד כחול-לבן. קשה לי לחשוב על עוד קטעים שהורכבו באופן הזה, קטעים שנשמעו מקומיים מבלי להיות פרובינציאליים וחיברו בצורה כל כך טבעית בין השוליים למרכז - מה שגם הקטע הזה לגמרי מייצג את הצ'ילד אאוט ספייס וייבס וייד פרודקשנס של הניינטיז. אני מקווה שההיסטוריה תחזור על עצמה. צריך עוד קטעים כאלה כמו "אהבה אסורה" שממזגים בין העולמות, שנשמעים מאוד מהזמן שהם נעשו בו ומצד שני על-זמניים, קטעים שיכללו יום אחד באוסף עתידי של התקופה הזו.

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

    תגובות »

  • ביקורת אוסף: נדיר חלק 3 - אייטיז מחאתי רפלקסיבי

    אם הייתם שולחים לי את "Away And After" של Room 101 ואומרים לי שזו להקה חדשה מחיפה, לא רק שהייתי מאמין לכם, אלא הייתי נגנב לגמרי מההפקה המרחפת ומהאנגלית במבטא הישראלי חסר הבושה וחוגג אותם פה במאזין. אבל Room 101 הוא בכלל אחד מההרכבים של יוסי אלפנט ז"ל. עכשיו הוא מגיע בחזרה לעתיד כחלק מ-"נדיר", קטע הפתיחה של האוסף משנות השמונים "Safety Pin" - "Obscure Sounds From Tel Aviv's Noisy 80's" שאצר הצמד האלקטרוני האקלקטי Red Axes.

    אני יליד שנת 80 בעצמי. השיר הראשון שממש אהבתי בתור ילד היה "Take On Me" של אה הה. אני זוכר במעורפל מאבקים בין ירדנה ארזי לעופרה חזה במצעדים בערוץ הראשון ושאמא שלי קנתה קסטה של משינה עוד בתקופת "גבירותי ורבותי". אבל בניינטיז, כשעברתי את הבגרות המוזיקלית שלי, התנכלו לכל דבר שהזכיר את האייטיז. הסינתיסייזרים וספריי השיער נזרקו לפח המחזור, כך שרק בתחילת שנות האלפיים, כשהתנכלו לכל דבר שהזכיר את הניינטיז, חזרתי עם שארית העולם לעשור המוזר ההוא וגיליתי כמה מוזיקה אהובה היתה שם. אבל איזה אייטיז ישראלי מעבר לפורטיס והקליק פיינשמקר אינדי שכמוני אמור להכיר? רד אקסס באים לענות על השאלה הזו באוסף ומפתים אותי לעבור בעטיפה מעבר לגדר ולהתלוות לעלמה החושנית למרתפים חשוכים.

    שמעתי על ההרכב המיתולוגי דורלקס סדלקס דרך חברים מבוגרים ממני וגם בלהיט "מונומיליציה" של חדשני האייטיז המקומיים אנטיביוטיקה, אבל רק עכשיו כשהאזנתי ל-"נדיר" קיבלתי הזדמנות לשמוע את דורלקס סדלקס. זה לא שלא יכולתי לעשות את זה לפני כן, פשוט ככה זה כשיש אוסף - זה קל וזה זמין. "הביאו לי את ראשו של המח"ט" הוא אחד מהקטעים הבולטים ועוד באורך של 6 דקות ו-41 שניות. הוא נפתח בסיפור אירוטי שמוקרא בדיקציה רדיופונית, ממשיך עם גיטרה שמנגנת ריפים בסולם ערבי, כל זאת מעל מכונת תופים ושירה מיליטנטית אנטי-צבאית וחותך להראדקור-פאנק אוונגרדי. אין בארץ יותר מדי מוזיקת שוליים שהרכבי אינדי מקומיים יכולים להישען עליה, אבל ברור שדורלקס סדלקס השפיעו באופן ישיר או עקיף על הרכבים סטיריים וכבדים כמו קין והבל 90210 והם ראויים להוצאה מחודשת משלהם.

    "עבודה שחורה" של אהוד בנאי והפליטים הוא הקטע הכי מוכר באוסף, אבל נשמע ממש רלוונטי - לא רק בגלל הסאונד האלמותי שמשלב מקצבים וסולמות ים תיכוניים עם פוסט-פאנק, אלא גם בגלל גירוש הפליטים והגזענות הגואה בארץ. בכלל, לאוסף יש גוון פוליטי/חברתי בולט שאפשר לשמוע גם בקטעים כמו "הנצורים והצודקים" של פוליאנה פרנק וכל הדרך עד לשיר הסוגר "אני ואת" של שולץ (האיום) וגרוואי. נשמע שסצנת השוליים של האייטיז היתה הרבה יותר מחאתית ורפלקסיבית לגבי החברה הישראלית והתקופה, בטח שלעומת הרכבי השוליים של היום. זה נמצא קצת במגמת שינוי אם לשפוט לפי השירים החדשים ששמעתי בהופעות של המסך הלבן או הפאנק הפוליטי של להקות כמו מתרוממות וחרדה.

    עוד נקודה מעניינת לגבי האוסף, הוא שחלקו מושר בעברית וחלקו באנגלית, מה שלא שונה כל כך מהפילוג של השוליים היום. ההבדל הוא שלהקות כמו מעצ או שלוש חית לא ניסו לזייף את המבטא, אלא להפך, הם נשמעו הכי ישראלים באנגלית שאפשר. אני לא יודע מה חשבו על כך בזמנו, אבל זה מתחבר מעולה למצע של הכעס והאופל והחספוס של המוזיקה הזו. למעשה, יש לי תחושה שמה שנכנס ל-"נדיר" הוא רק חלק קטן ממה שהלך בשוליים הישראלים של האייטיז. בטח אפשר להוציא אוסף מרובע שלם שיוקדש רק לזה, וממש אשמח לשמוע אותו.

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

    תגובות »

  • ביקורת אוסף: נדיר חלק 2 - מדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית

    בעולם של זרם מידע בלתי פוסק, כשלאינטרנט נזרקים אינספור פזמונים והוקים מדי שניה, קל מאוד לשכוח אבני דרך חשובות מפסקולי חיים, במיוחד מקומיים. הדבר נכון עוד יותר בזמנים בהם גאווה לאומית סביב שיר אחד סוחפת מדינה שלמה לתוך טירוף חושים בידורי של קימונו, כרכורי תרנגולת ומטפורות שחוקות על צעצועים, ויתר השירים נזרקים הצידה. קל לשכוח, קשה לזכור. מזל שיש עוד מי שמזכיר לנו מדי פעם את השורשים הנשכחים בלעדיהם היינו נראים לגמרי אחרת.

    פורטונה רקורדס הצליחו לשלב באוסף שנות ה-70 של נדיר בין קלסיקות חסרות זמן לפיסות איזוטריה, ובכן, נדירות ביותר. המדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית/ערבית/מזרחית נפתח עם הפריטה החדה והמסתלסלת של טריפונס על הבוזוקי. אנחנו מתמקמים במרכזה של חפלה בטברנה יפואית. אם תגיעו היום לשוק הפשפשים אולי תצליחו להבחין בין תיירים ומשפחות סחיות, בשאריות אחרונות מאותו ההדוניזם השזוף ושטוף הערק, ששלט אז (או לפחות ככה סיפרו לי). תמצאו פה גם סינתים מייללים ופסיכדליים משהו שמלווים את הקול המחוספס של ילדת הפלא התורכיה, גראציה; גרוב ערבי צפוף ומרטיט שומנים בטניים בשיר של ריימונד; מאוולים במבטא תימני כבד של אהרון עמרם (אבא של).

    יש סיכוי סביר שרוב שמות השירים והאמנים באלבום הזה לא יגידו לכם דבר, בדיוק כמו שהם לא אמרו לי. וזה בדיוק היופי והעניין באוסף - מטמון של שירים ערביים, אסליים, שורשיים, כשהדבר היחידי שנשאר בסוף ההאזנה זה לתפוס את הראש ולשאול - "איך יכול להיות שרוב השירים האלו כמעט הלכו לאיבוד בתהום הנשייה?" ורצון אימתני להמשיך לחקור פנימה, לשמוע עוד. אם הבוזוקי של תומר ישעיהו, הגיטרה של אורי בראונר כנרות, או הקול של לירון עמרם מסקרנים אתכם לגלות עוד על המקומות מהם הגיעו, יאללה - בואו לחפלה!

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

    תגובות »

  • ביקורת אוסף: נדיר חלק 1 - דגימות מעולם אחר

    מי שאי פעם היה במסעדת האחים - או שמא רק חלף על פניה, הסתכל במחירים והמשיך בדרכו - יודע שאחת מנקודות החוזק של המקום היא המוזיקה. המקום משמיע רק מוזיקה ישראלית, מונע מהפסקול של עצמו כאילו היה סרט חי עם תחושה תמידית של איזו צבעוניות עירונית שקשה למצוא בסבך העד-העצמים והפלאפל-עאלקים של מרכז תל אביב הסואן. עכשיו מסעדת האחים עומדת מאחורי פרויקט חדש שנקרא "נדיר" - אוסף מוזיקלי בן ארבעה תקליטים, שמוקדש, במילותיהם, "למוזיקה מקומית מתוך אותה אהבה לתרבות המקומית". בפועל, הפרויקט אכן מתפקד כפינת הערכה אותנטית לתרבות העבר של ישראל, אך אין ספק שיש בו גם מן השיווקיות המחוכמת. קשה שלא לראות מבעד לאותו הטריק השיווקי וגם לזלזל בו מעט, אבל החשיבות של העלאת המוזיקה הזו למודע והקסם הכללי של האוסף מטייחים על רוב החלקים בהם אפשר לזלזל.

    החלק הראשון של האוסף עוסק במוזיקה תל אביבית בין השנים 69-71, בזמן שהשני עוסק במוזיקה שחצתה אוקיינוסים ועגנה בחופי יפו בתחילת שנות השבעים. שני החלקים הראשונים של נדיר מתעדים תמונה של עבר רחוק וקבור בזמן. בעוד שהחלק השלישי והרביעי באוסף, שעוסקים בשנות השמונים והתשעים, מרגישים כמעט נוכחים בחיים שלנו כיום, החצי הראשון מרגיש כמו התרפקות על מה שהוא, ללא ספק, נוסטלגי בהחלט. בישראל שמשוסעת מבפנים, יפה לשמוע תמונות מהעבר שמזכירות לנו מה היה או אף מה יכל להיות. כמובן שיש פה רומנטיזציה ואידאליזציה, אבל אלו אינן פסולות בהכרח. ערך הרטרו חזק כפליים כשהוא מתוחזק בישראליאנה - כלי מהותי בעידן שלנו. הישראליאנה היא זו שמחזיקה אותנו בחיים, זו שנותנת לחנון האשכנזי הממושקף של הטירונות לשיר סטטיק ובן אל בצוותא עם אותו אחד שהיה מאמלל אותו לחלוטין בכל סיטואציה אחרת.

    המוזיקה בחלק הראשון מהפנטת במובן מסוים: מקבץ שירים קליטים וקצרים בקצב נעים ששואב אותך אל תוך הלך התקופה. בין האמנים נמצאים יורם ארבל, שמוכר בעיקר כשדרן רדיו בישראל, או אריק לביא, השחקן. השירים לא מתעמקים ברגש יותר מדי, וקיימים ברובם על אותה הנקודה הקטנה בספקטרום הרגשות האנושי של הנאה מעודנת וחסרת מחשבה. "אני מצפצפת על כל העולם", או "היי, תני לי הזדמנות" - נדמה שאלו הם ה-"אמרו לי שראו…" וה-"קוראים לי בשכונה" של אותה התקופה. לא בפופולריות שלהם אלא בעממיות, משחקים באותו האופן על היום-יומיות הזו שגורמת למוזיקה להישאר "מגניבה" (במרכאות גדולות), כמעט כאילו אלו היו שירים שלך ושל חברים שלך. למעשה, גם אם האוסף הזה הוא רומנטיזציה ותו לא, זה לא גורע מהערך שלו. גם אם העטיפה של התקליט הראשון - שעליה נראה רחוב הרצל פורח עם נשים שפורצות בריקוד אל תוך הכביש הגדוש - מעוררת תחושת חיבור בדיונית, זו עדיין תחושה יפה. וכמובן שגם התקופה היפה הזו בישראל של דאז נובעת מאיזו כמיהה לאושר האידאלי של חו"ל, דרך המוזיקה של הביטלז ותנועת ילדי הפרחים וכל השטויות האלה שחלף זמנן, תודה רבה. ולמרות שחלקים מסוימים מיושנים עד שעמום, האקסטזה הקולקטיבית המדוברת-לעד של ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים מתועדת פה באופן מרגש. לאורך הקאבר של אריק איינשטיין ל-"אוב-לה-די, אוב-לה-דה" של הביטלס יש צחקוקים ותרועות הדוניסטיות של החברים שאיתו באולפן, כאילו אין דאגה בעולם. כמובן שאותו ההדוניזם יתרסק בחוסר רחמים רק כמה שנים אחר כך במלחמת יום כיפור. כך יוצא שהמסמך ההיסטורי-מוזיקלי הזה נעשה כמעט פוליטי באיזשהו אופן, במודע-לא-מודע. יפה לראות את השאננות הישראלית בשיאה, בדיוק על סף קריסה.

    הבחירות בפרויקט מצליחות להציג תמונה שלמה - לא של מלוא הארץ, אלא של פן מסוים בתרבות של אותם הימים, בדיוק לפי מהות הפרויקט. השירים עשויים להישמע כאילו הם נבחרו מתוך פלייליסטי וינטג' אקראיים מיוטיוב, אבל המאמץ הדרוש להגיע לדברים כמו ג'קי גליל (זמרת ישראלית שאני ממליץ לגגל ולראות כמה עלומה היא) או להקת פיקוד דיזנגוף לא נעשה באגב אורחא. רק צריך להסתכל על אוצרי הפרויקט - רדיו טריפ ופורטונה רקורדס ערכו את שני החלקים הראשונים, בהתאמה. ובכלל, לאספני וינטג', זה אוסף מושלם: אריזה תל אביבית מהוקצעת של פסגת השוליים המשונים. כמובן שהמחיר - 109 שקלים לתקליט - קצת גורע מהעממיות שבדבר, אבל ויניל זה ויניל ואני בטוח שהחובבים בימינו כבר למדו לקבל את העובדה הזו.

    "נדיר" לא מומלץ לאלו שרוצים שכל ציוץ מוקלט של טריפונס יהיה להם באוסף, אלא לאלו שרוצים דגימות מעולם אחר. אולי עדיין יש זכר מועט לאותה ישראל, אבל אין ספק שהעולם השתנה, ואם אתם מסוקרנים ממה שלא יהיה עוד, האוסף הזה אף ראוי לבדיקה.

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

    תגובות »

  • "תמיד היה איזה מועדון אלטרנטיבי קטן שאפשר לרקוד בו דברים מוזרים" - פוסט אורח של דיגיטל_מי

    הוצאתי שיר חדש ושלחתי למאזין כדי שיקשיבו לו. עידו ענה לי, פירגן, ושאל אותי מה אני עושה היום ומה אני שומע. עניתי לו שכבר כמה שנים שאני לא מנסה להתפרנס ממוזיקה, שאני עובד בתור מעצב גרפי ושבזמן האחרון אני שומע בלופים סט דראם אן בייס קיטשי וממכר שנדבקתי אליו.

    השיחה התפתחה. בגדול, למי שלא מכיר, אני משחרר מוזיקה אלקטרונית מוזרה מאז 2003, ועד לפני כמה שנים גם הייתי מופיע לא מעט. הסמפלר שלי הסתובב בין הקומפורט ללבונטין 7, הבלוק הישן וקומפורט 13, האוזן בר, השסק, אפילו בוילר רום אחד. סגרתי את הלילה הראשון של האינדינגב! בשנים האחרונות אני מופיע בערך פעם בשנה. אני כל כך לא פעיל שהשיר החדש שלי יוצא 5 שנים אחרי הפרויקט האחרון שלי.

    בגדול אין לי סבלנות לענות למה הפסקתי להופיע כי זה תמיד נשמע שלילי. דברים נמצאים כל הזמן בתנועה ומשתנים, ואיכשהו זה נשמע כמו שקיעה בנוסטלגיה והתמרמרות על הדור החדש. אני משתדל להבהיר שאין לי בעיה עם אנשים שנהנים ממוזיקה שלא מדברת אלי, ועדיין זה תמיד יוצא משהו כמו "הטכנו הזה השתלט על הכל", ובאמת זה פחות או יותר הכיוון שהשיחה שלנו תפסה.

    "תמיד היה איזה מועדון אלטרנטיבי קטן שאפשר לרקוד בו דברים מוזרים", אמרתי לו. הייתי צעיר ולא מנוסה מספיק בשביל לנגן בדינמו דבש, אבל המסיבות שם נתנו לי דרייב ופנטזיה שהרגישה ראליסטית. היום יש תחושה שכולנו הרבה יותר חכמים, למודי סטטיסטיקות עם קהל מפולח ומוכווני מטרה קצת יותר מגניבה ומניבה מלהופיע במחסן קטן בדרום ת"א מול 100 איש. בהרבה מובנים יכול להיות שזה טוב שיש פחות מוזיקאים במסלול קריירה עם זמן קצוב, בהרבה מובנים זה משעמם לאללה.

    יש תחושה שמוזיקה נהייתה מאוד פונקציונלית - אם הקהל לא רוקד אז האירוע הוא כישלון. אם אי אפשר למכור את זה או להשמיע ברדיו או להופיע עם זה או לחבור לאיזה זרם/טרנד בחו"ל - אין מה להתעסק בזה. למה לנסות להמציא משהו חדש? מה ההיגיון? בשיר החדש שלי אני מתעסק בדיוק בשאלות האלה, של המאבק ליצור משהו מורכב ומיוחד למרות שזה קשה ולא מתגמל, ככה שאני לא באמת יכול להיות מריר כלפי מי שבוחר בדרך הבטוחה יחסית. מי הדביל שיבוז למוזיקאים מוכשרים שעושים את מה שהם אוהבים, ומצליחים בזה? יש מישהו שלא רוצה לזכות בהייפ בין לאומי ותמלוגים מתאגידי ענק? ובאופן דומה - למה לנהל מחסן בדרום ת״א שאפשר לרקוד בו מוזיקה מוזרה, או לפרסם אייטם על מוזיקאי הזוי שאף אחד לא שמע עליו כשיש אופציות יותר קלות ובטוחות?

    לפני איזה חודש הופעתי בתדר, ולפחות חמישה אנשים באו אלי בנוסטלגיה וטינפו על אוברדוז של טכנו, מה שהתפתח לבערך חמש שיחות שונות בנושא וכבר אז חזרתי על הטענה המשכנעת (אני עובד על זה) שאנשים יעשו מה שבא להם, ואיך אפשר לבוא בטענות למי שעושה מה שהוא אוהב. בכל הזדמנות העליתי את הסברה שהיום הילדים יחסית קונפורמיסטים חסרי אדג' ולא מרעידים את חיי הלילה, וזה סבבה לגמרי. הם צעירים, זה לא באמת משנה מה תרח זקן בן 35 חושב עליהם. אנחנו התקבצנו במוסכים ובמרתפים כדי לדפוק את הראש וזה כיף לאללה להיזכר בזה ולהשתמש בזה כדי להסתלבט על המיליניאלז, אבל לגמרי יכול להיות שילדים היום בכלל לא רוצים לדפוק את הראש אלא נהנים מכמה דברים במקביל, ובמידה מסוימת יש בזה משהו פסיכדלי, שכבות של מציאות, ואולי בעולם הדיגיטלי של היום אי אפשר באמת לדפוק את הראש כי הכל מתועד.

    התמונה שמתקבלת מכל פיסות הפזל האלה היא כאילו עגומה, אבל לא באמת. זה היה יכול להיות רומנטי אם נער בשנת 2000 ונער בשנת 2018 היו יוצאים ביום שישי לאותו מקום מאותן סיבות ועושים בדיוק אותו דבר. אני בטוח שיש לא מעט מקומות בעולם, כמו עיירות עם פאבים שקיימים מאתיים שנה או שטייטלים מבודדים, שבהם זה אשכרה קורה. אבל תכלס לא באמת אכפת לי מה ילדים בני 18 שומעים. כשהייתי בן 18 זה לא עניין אותי, אז עכשיו? כאילו, היה מגניב אם כולם היו שומעים את המוזיקה שאני אוהב, והיו מסיבות כמו שהיה בדינמו וכמו שהיו בקומפורט וכמו שהיו בתמר'ז לאונג' וכו'. אבל זה מגוחך לצפות לזה, והרי גם כשהמקומות המיתולוגיים ההם היו פתוחים מצאנו על מה להתלונן.

    הסצנות משתנות, המוזיקה משתנה, העיר משתנה, הטכנולוגיה משתנה, האנשים משתנים. ככל שאני מנסה לפרק לגורמים מה מרגש אותי במוזיקה זה רק גורם לי להיות יותר ציני ולהרגיש קלישאה. "הנה עוד סימפול מלוכלך מלא סול כמו שאני אוהב","הנה עוד היפ הופ קונספטואלי נוסטלגי". טיפה יותר טרחן והייתי יודע בדיוק איזה אקורדים ואיזה תדרים עושים לי עור ברווז. עם כל שירותי הסטרימינג והאלגוריתמים, ומיקסקלאוד (שיבדל"א), יש מישהו/משהו שעושה את זה בשבילי. אז אמנם יש לי פחות דרייב ומקומות לצאת אליהם כדי לרקוד בחושך למוזיקה הזויה*, אבל עדיין יש לי גישה קלילה לבערך אינסוף מוזיקה שרק מחכה לי. ובכל זאת, זאת שאלה חשובה - מה מרגש אותי במוזיקה, ובדומה לדברים שהוזכרו בתחילת הפסקה, גם התשובה לזה משתנה תמיד.

    * או אפילו לא הזויה - סתם מסיבת דראם אן בייס לגמרי תספיק לי, אם היא לא תתחיל בשתיים בלילה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. וכן, גם את זה לא הבנתי עוד כשהייתי בן 18.

    תגובות »