• פוטומט בפוסט אורח: 10 הגילטי פלז'רס הגדולים בפופ הישראלי

    (צילום: טליה רוזין)

    הרכב הפופ פוטומט עומד לצאת עם אלבום הבכורה "אקסטרה צ'יז" (השקה ב-3.6 בלבונטין 7), ולכבוד המאורע הזמנו אותם לבחור, כמובן, את הגילטי פלז'רס הגדולים בפופ הישראלי.

    גלי עטרי - סוף העונה (AKA ילדות גדולות בוכות עכשיו AKA כל שנה בסתיו)

    להיט הוואלס דיכאון הגדול של האייטיז ואחד השירים הכי קליטים שאי פעם נוצרו בשפה העברית. העיבוד המקאברי והסופר דרמטי של אילן וירצברג מרגיש כמו הנגאובר על קרוסלת סוסים צבעונית בגני התערוכה, ועדיין, אי אפשר שלא להצטרף בפזמון. מזל שהטרנספוזיציה המלודית מרימה לקראת סוף השיר.

    נורית גלרון - זה הגשם

    סינת'פופ, יונה וולך, פמיניזם עצבני וים ריוורב על השירה ככה שאי אפשר להבין כלום חוץ מהררררריש המתגלגלת. הפסקול המושלם לנסיעות על כביש החוף בשישי בצהריים.

    אטרף - דוקטור

    להיט הניינטיז המפוספס של אטרף, שהחליטו להפסיק לרגע עם הסלסה והרומנטיקה ולכתוב שיר רוק Fאנקי על פרנויה ואשפוז פסיכיאטרי, כולל צווחות היסטריות של הסולן רובנס וציטוט מוסיקלי מהתקווה. כנראה שאיכשהו הפנינה הזאת התפספסה בין חובבי מוזיקה לטינית מאוכזבים ורוקרים מבולבלים אחרי לילה ארוך ברוקסן.

    רינת בר ולילה מלקוס - תאכל את הכובע

    גירל פאוור על לחן יווני ומילים של יוסי גיספן (לפני שהפך ליוסי פאקינג גיספן) שהביא את הביטוי האלמותי "תפסת פוזה וגובה" שלא ממש תפס וכנראה כבר לא יתפוס וחבל. כל זאת בנוסף לראפ משונה וגמלוני שהקדים את זמנו (או אולי איחר את זמנו בעצם).

    שרית חדד - יאללה לך הביתה מוטי

    בזמן שאתניקס טיפחו את אייל גולן, קובי אוז טיפח את שרית חדד וכתב לה את השיר הזה. רק שהאירוניה המרירה והפריפריאלית, שהייתה ברורה כל כך בטיפקס, בחסות סגנון השירה הטמבלי במתכוון של אוז, התפספסה לגמרי כשזמרת ברמה של חדד שרה את אותם הטקסטים. מה שיצר כמובן להיט ענק.

    עופר אקרלינג - ציפור

    לעופר אקרלינג היה להיט אחד וזה לא היה זה. אקרלינג החליט שהאייטיז נגמרו והחליט לייצר שיר דאנס מפוזר בקטע טוב, יחד עם טקסט דושבגי, בקליפ שהוא יותר ניינטיז מסיינפלד וזקן צרפתי ביחד, ומרגיש כמו פרק בסדרה סליידרז שבו המיינסטרים הישראלי מחליט להמשיך לאהוב דאנס אחרי רצח רבין ולא עובר לסופשבוע רגוע.

    חמסה - אתה חייב למות עליי

    החיבור הטבעי בין להקות הבנות של הניינטיז (באיחור הישראלי הרגיל של עשור) לפופ הים תיכוני של הניינטיז היה מושלם, גאוני והחזיק בדיוק שיר אחד, אבל הבהיר לכל מי שבא אחריו איך הופכים את הפופ של ארה"ב ואנגליה לישראלי בדרך הקצרה ביותר. חוץ מזה "ועכשיו תמתין" הן כנראה שתי המילים שהכי מדייקות את הפרחיות הפמינסטית הישראלית.

    מיכל אמדורסקי - במכונית שלי

    שיר אלקטרו-רטרו, נגיעות אוטו טיון, וראפ לבן סטייל "הי מיקי יו סו פיין", שנשמע כמו השיר שאסף אמדורסקי תמיד רצה לעשות אבל לא היה לו את האומץ. עוד ממתק טראש חמוד וכיפי שהתרסק בעוצמה על מנטליות השטייטל הפוריטנית הישראלית.

    רונית ראסטה - הקיץ בא

    שיר שהוא בין הניסיונות הבודדים (והמוצלחים!) ליצור כוכבת פופ ישראלית שלא מפחדת לשיר על מסיבות, אלכוהול וסקס, בתוספת אזכור לשיר פופ תקופתי דבילי אחר, על ביט ביילה-פאנק שהיה חם לרגע בעולם, בהפקת סוליקו. שנים אחר כך רונית תספר שהיא לא בדיוק מרגישה הכי נוח עם השיר (שאת המילים לא היא כתבה אלא חבורת סוליקו) מה שכנראה מראה שלפופ הישראלי יש עוד דרך לעבור כדי שכוכבת כמו ראסטה תצמח באופן טבעי.

    בן בלאקוול - לבד במכונית שלי

    אולי שיר האר-אן-בי הסקסי האמיתי היחידי שאי פעם נכתב פה, עובדה שמובלטת במיוחד לאור הטקסט התמים והקליפ שמרגיש הרבה יותר דימונה מאטלנטה. בדומה למייק בראנט, יש שטוענים שבלאקוול בכלל לא יודע עברית ומבין מה הוא שר. האם עברית פשוט לא יודעת להיות סקסית?

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 189: ספיישל Preoccupations (לשעבר Viet Cong)

    שעה עם כל מה שאתם צריכים לדעת על Preoccupations (לשעבר Viet Cong) לקראת ההופעה ב-29.5 בתאטרון תמונע בתל אביב.

    1. Preoccupations - Continental Shelf
    2. Preoccupations - Monotony
    3. Women - China Steps
    4. Preoccupations - Unconscious Melody
    5. Preoccupations - March of Progress
    6. Preoccupations - Anxiety
    7. This Heat - Cenotaph
    8. Preoccupations - Stimulation
    9. Preoccupations - Memory
    10. Preoccupations - Silhouettes
    11. Preoccupations - Fever

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • ביקורת דוקו: "On The Road" - ריאליזם נטול דרמה

    רוב הרוקומנטרים נעשים בדיעבד, הרבה פעמים אחרי שנושא הסרט כבר נפטר והלהקה התפרקה והתאחדה. הפעם הבמאי האנגלי מייקל ווינטרבוטום ("אנשי המסיבות", "9 שירים") עשה דוקו בזמן אמת על להקה די חדשה, שכל חבריה עדיין ביחד ובין החיים: Wolf Alice. אלבום הבכורה שלהם מ-2015 "My Love Is Cool" לא הביא משהו חדשני או חתרני, אלא שירי אינדי-רוק קליטים ואקלקטיים כשמה שמייחד אותם, ואולי זיכה ללהקה הצלחה, הוא הסולנית Ellie Roswell שמביאה איזשהו אופי עדין ומכושף דרך קולה האוורירי.

    ווינטרבוטום הולך בסרט על אסטרטגיית הזבוב על הקיר בטור של 16 הופעות שהלהקה עשתה בבריטניה. אך במקום להראות את הטור מנקודת המבט הנדושה של הסולנית רוזוול, הוא מראה אותו דווקא מנקודת מבטה של אסטל, בחורה צעירה שמגיעה לטור מטעם ההנהלה. "חוק מספר 1", מסבירים לה אנשי הצוות כשהיא עולה על האוטובוס, "לא מחרבנים באוטובוס". ג'ון, אחד מאנשי הצוות, מראה בה עניין, ונותן לה טיפ לישון עם הראש לכיוון הנכון על המיטה, כך שאם חס ושלום תהיה תאונה היא לא תרסק את הגולגולת.

    וכך הסרט לוקח אותנו על הטורבאס של וולף אליס, מעיר לעיר, מאולם לאולם, מחדר הלבשה לחדר הלבשה, מהופעה להופעה. לוקח קצת זמן עד שנתקלים לראשונה בלהקה, ובינתיים אנחנו עדים לאווירה של אנשי הצוות שעושים צחוקים באוטובוס וסוחבים מגברים או מחפשים את מנהל המועדון כדי לוודא שהלהקה קיבלה את המגבות שהיא ביקשה. זה אולי הרוקומנטרי הכי ריאליסטי שראיתי על חיי הרוקנרול, אולי מלבד סרט קצר שלהקת Mudhoney הקרינה בזמנו באוזןבר על חיי הטור שלהם ברחבי אירופה—כולל שוקולד בעטיפה נאצית באיזה תחנת דלק. בחזרה לזאבה אליס. בהדרגה אנו נחשפים לחברי הלהקה שישנים ביום ומופיעים בלילה. בין לבין, הם נהנים מלנגן ולשיר סתם בשביל הכיף, לשבת עם חבריהם לטור הלהקות Deep Swim ו-Bloody Knees, ולתת די ג'יי סט באיזה בר אחרי ההופעה. אם להאמין לסרט, חברי וולף אליס הם ילדים טובים שעובדים קשה—או שהסקס והסמים נשארו מחוץ לפריים.

    למעשה הכוח של הסרט הוא גם הבעיה שלו, שאין דרמות. אף אחד לא נעלם או נעצר על ידי המשטרה או מקיא את נשמתו. לקראת סוף הסרט הבסיסט נאלץ להחמיץ הופעה כי הוא שפשף את המרפק, אבל זהו בערך—דה שואו מאסט גו און ונמצא לו מחליף במהרה. ווינטרבוטום נאלץ להכניס לסרט דרמה באופן מלאכותי בעזרת שחקנים שבעצם משתתפים בתור חברי הצוות בטור (לא נאמר איזה כדי לא לספיילר לגמרי) מה שמכניס איזושהי התפתחות מיותרת, אבל אחרת העסק די משעמם. וזו בדיוק הפואנטה: חיי הלהקה בדרכים לאו בהכרח כזו זוהרת או מהנה כמו שקלישאת הרוקנרול גרמה לנו להאמין. מצד שני, ווינטרבוטום לא היה חיב ללכת על קלישאות, אבל אולי הוא יכל לבחור להקה יותר עסיסית ויוצאת מן הכלל מאשר וולף אליס. חבל, כי ווינטרבוטום מגיע לביים בתור חובב מוזיקה גדול, מה שאפשר לראות בקלות בסרטיו האהובים עלי מאוד. למשל, רוב צילומי ההופעות בסרט מתבצעים מנקודת המבט של הקהל, ולאט לאט מתקרבים לנקודת המבט של הלהקה לקראת הסוף. אפילו הסאונד של ההופעות הוא הסאונד החי והדחוס והעמוס באנרגיה מתוך ההופעה ולא איזה סאונד מיופה שערכו עד ללא הכרה, כך שווינטרבוטום ממש זורק אותנו אל תוך הרחבה ומראה לנו איך זה מרגיש להיות בהופעה של וולף אליס בין כל הנערים והנערות שמעריצים אותם ואיכשהו נראים דומים להם.

    ידידה שחובבת את וולף אליס שאלה אותי לא מזמן אם זה סרט טוב, ולא ידעתי מה לענות. מצד אחד הוא מצולם באיכות בריטית גבוהה ומציג את חיי הלהקה בדרכים באופן מאוד ריאליסטי, גם על הצדדים האפורים של הסיפור. מצד שני הריאליזם הזה חלקי בגלל תוספת השחקנים לסרט, והוא מתחיל לשעמם בנקודה מסוימת כי הכל נהיה מאוד מחזורי ולא קורה כמעט שום דבר מיוחד. אז לא נהניתי ולא סבלתי מהסרט הזה, ולכן הצעתי לה ללכת לראות אותו בעצמה. אני מקווה רק שבפעם הבאה ווינטרבוטום יבחר לתעד הרכב הרבה יותר סוער והרבה פחות כשר.

    הסרט יוקרן בפסטיבל דוקאביב, יום רביעי, 17.5 בשעה 20:30 בסינמטק 1

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 188: ספיישל "אור חשאי" עם מיכל ספיר מאפור גשום

    שידרתי את שירי "אור חשאי", האלבום החדש של הרכב השוגייזאפור גשום, ואירחתי באולפן את סולנית ההרכב מיכל ספיר לדבר על המוזיקה.

    1. Afor Gashum - Makom Lo Batuach
    2. Afor Gashum - Thermal Paper Love
    3. Afor Gashum - Dalut Hachomer
    4. Afor Gashum - Land Speed Record Holder
    5. Afor Gashum - Nervostar
    6. Afor Gashum - Broken Record
    7. Afor Gashum - The Coldest Light
    8. Afor Gashum - Tunnel
    9. Afor Gashum - 17 Syllables
    10. Afor Gashum - Ressissei Lev
    11. Afor Gashum - One Thorn

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 187: סוכר לגלולה

    שעה של אינדי אקלקטי בלי דיבורים מהחדש והשמימי של Slowdive, דרך השילוב בין שוגייז למוזיקת נשמה של The Veldt ועד לקאנטרי הרך של Imelda May.

    1. Slowdive - Sugar for the Pill
    2. Daughter - Numbers
    3. The Raveonettes - Won't You Leave Me Alone
    4. The Afghan Whigs - Debonair
    5. Ringo Deathstarr - You Don't Listen
    6. The Veldt - Symmetry
    7. dEUS - Gimme The Heat
    8. Föllakzoid feat. J. Spaceman - Electric
    9. The Stevenson Ranch Davidians - Holy Life
    10. Blaenavon - My Bark Is Your Bite
    11. Resident a - Walk Dog
    12. Imelda May - Call Me

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • גילי יאלו ואבטה בריהון במרכז ענב: מיסטר דיינמייט

    זו היתה הפעם הראשונה שלי בהופעה במרכז ענב לתרבות. בחרתי מושב וחיכיתי לראות את גילי יאלו יחד עם אבטה בריהון מרביצים בי קצת מוזיקה אתיופית. באתי בור לחלוטין, דף חלק בכל הנוגע למוזיקה מאתיופיה, ואני מניח שקפה שחור חזק לא ממש נחשבים למוזיקה אתיופית מסורתית, ולמעשה לא ממש ידעתי מי אלו גילי יאלו ואבטה בריהון.

    זמן קצר אחרי שמצאתי לי מקום נוח לצפות בהופעה עלו הנגנים לבמה מינוס גילי יאלו: בן אילון על כלי ההקשה, אמיר שדות על הבס, יונתן אלבק על הגיטרה, נועם חבקין על הקלידים, ספי ציזלינג על החצוצרה ואבטה בריהון על הסקסופון טנור ושירה. הקהל היה מורכב מאנשים מבוגרים למראה, אתיופים, סטודנטים לאפריקה וכמובן חובבי מוזיקה שבאו לשאוב קצת מוזיקה אתיופית מסורתית.

    ההופעה התחילה והתפישה שלי לגבי מוזיקה אתיופית היתה קרובה למדי למה שהתנגן—סביר להניח שאם לא היו אומרים לי שמדובר במוזיקה אתיופית הייתי קורא לזה אפרוביט. הקצב היה רגוע, הבס וכלי ההקשה היו נעולים יחדיו, הגיטרה ליוותה את כולם בנגינה הדוקה ולא מתערבת וכלי הנשיפה נתנו את המלודיה העיקרית ואת התמה של השירים שנוגנו. המוזיקאים ידעו את החומר ואבטה בריהון הבריק עם נגינת סקסופון עילאית, כאילו ראיתי את ג'ון קולטריין במרכז ענב לתרבות, ואם זה לא מספיק, אבטה הרשים עם מנעד קולי מרשים כששר באמהרית.

    הבעיה היא שהאווירה היתה מעונבת מדי. הקהל ישב והגיב במחיאות כפיים בכל פעם שמוזיקאי אחר סיים לנגן את הסולו שלו, כאילו הייתי בקונצרט ג'אז משמים ולא בהופעה עם קצב שהמטרה העיקרית שלו היא להרקיד. לא משנה כמה תווים היו בסולו של המוזיקאי התורן, כל הקהל ישב על הכיסאות למעט אדם אחד שעמד כל ההופעה, רקד וספג את הצלילים שבקעו מהלהקה. בעיה נוספת מעבר להופעת הישיבה היתה ההופעה עצמה. עד כמה שהנגנים נשמעו מעולה יחד עם אבטה, זה הרגיש כאילו אני צופה בקונצרט ג'אז מאוד גנרי. יש תמה מסוימת לכל יצירה, חוזרים עליה כמה פעמים ולאחר מכן כל נגן לוקח לעצמו סולו ומקבל מחיאות כפיים מהקהל המתרשם. לא הבנתי מה קורה: איפה ההרמות של אפריקה? איפה הריקודים? ואיפה לעזאזל גילי יאלו? איך זה שהוא עדיין לא על הבמה?

    הלהקה סיימה לנגן קטע נוסף ואבטה הציג את האחד והיחיד, הכוכב של המופע, האיש שעובד הכי קשה בעסק, מיסטר דיינמייט בכבודו ובעצמו, סול בראדר מספר 1: מר גילי יאלו. יאלו, עם נוכחות נוטפת כריזמה ומספיק סוואג לחיים האלה וגם לגלגול הבמה הרים את העניינים. המוזיקה שנוגנה היתה הרבה יותר גרובית ומקפיצה לעומת הג'אז שנוגן לפני כן. יאלו שר באמהרית, רקד והרים את הבית. אם בחלקו הראשון של ההופעה רק אדם אחד קם ממושבו בכדי לרקוד, אז הפעם יותר ויותר אנשים קמו על מנת להזיז את הגוף. לאחר שהשיר הראשון נגמר, יאלו הפציר בקהל לקום ולרקוד, מאחר ו-"אין סיכוי שאתם כולכם יושבים בהופעה של מוזיקה אתיופית". הקהל נענה לבקשתו של יאלו, עלה על רגליו ורקד את יתר הערב. כל מבוגר בן 70 רקד כאילו הוא חזר לימי נעוריו, כל אשכנזי עם רגליים שמאליות הראה שהאדם הלבן דווקא מסוגל לרקוד וגילי יאלו לא הפסיק לתת אהבה ולקבל אהבה, וככה הוא הצליח להרים את כל מרכז ענב לתרבות ואת גן העיר.

    מדי כמה שנים יש טרנדים מוזיקליים ששמים מוזיקה איטוזרית יחסית על המפה: בין אם זה היה מוזיקה יוונית עם בום פם, או שירי פופ איטלקיים עם מונטיפיורי. פריחת הרכבי האפרוביט בשנים האחרונות הצליחה לעורר הדים בקרב צרכני המוזיקה המקומיים, וההופעה של גילי יאלו הצליחה להתעלות מעל כולם, בתקווה שהוא עצמו יוכל לשמש כצוהר לעוד הרבה מוזיקה אתיופית מסורתית טובה—מגילי יאלו, לאבטה בריהון, לאתיופיה ולאפריקה כולה.

    תגובות »

  • אינטרו 55: Volcania Dread - אינדי פופ-רוק נגיש

    המוזיקה מהעשור הקודם קצת התנדפה. אנשים מעדיפים לחזור רחוק אחורה לריליסים איזוטריים מארצות אקזוטיות או לשמוע את השיט החדש שיצא לפני חצי שניה ביוטיוב. אבל Volcania Dread, הפרויקט הטרי של גל גורן, לוקח השראה מהאינדי רוק של העשור הקודם ההרכבים כמו The Strokes או The Cribs ונותן להם נופך יותר אישי ואינטימי. ההרכב עובד על אלבום בכורה ושחרר בינתיים שני סינגלים, אז תכירו.

    1. מי אתה?

    היי קוראים לי גל.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    אני מת"א, האחים הגדולים שלי ראו שאני מאוד מתעניין במוזיקה כבר כמה שנים וכשהייתי בן 9 הם הצליחו לשכנע את ההורים לשלוח אותי לשיעורי גיטרה.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    זה כזה אינדי פופ-רוק, נגיש.

    4. כיצד בחרת בשם ההרכב?

    חיפשתי משהו שיחזיק שנים, אז הסתכלתי אחורה ומצאתי משהו שמדבר אלי ממזמן.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לרגש ולהתרגש.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    אני עושה עוד דברים שקשורים לאמנות, בינתיים אני מביא לחם הביתה מהעבודה בשיקום לפגיעות ראש ובעתיד אפתח אפליקציות לאיזו חברה שתעסיק אותי.

    7. ממה אתה מושפע?

    מדברים מרגשים, זה צריך להיות חדיש ועשוי טוב.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    נשמע לי מפחיד לטוס למאדים אבל אם הייתי חייב לטוס למאדים הייתי לוקח משהו שמח או מדיטטיבי. זאת שאלה קשה... זה גם תלוי מתי אטוס, כי אולי אגלה עד לטיסה משהו טוב יותר. אם הייתי טס מחר הייתי לוקח בעצם את "Discovery" של Daft Punk אני חושב.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    הייתי מוחק אלבום רק לבנאדם חרא.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    אמן נחמד ומוכשר, בשביל לגדול. או אמן שמביא מלא קהל שיכול להתחבר למוזיקה שלי (גם בשביל לגדול).

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    רוצה להודות על הראיון, נשיקות.

    הופעות קרובות:
    31.5 באולפני הכאוס, תל אביב

    תגובות »