• ריקוד המכונה: איך להתחיל לשמוע טכנו

    שלושת הבלווילים: ממציאי הטכנו

    טכנו. בשביל הרבה אנשים זו מילת גנאי למוזיקה גנרית, צפויה ומשעממת. בזמנים שבהם כל ילד עם אייפון יכול להוריד אפליקציה ולדפוק על הבייס דראם, זה לא מפתיע. רק שטכנו זה כמו חומוס: קל לעשות אותו, אבל קשה לעשות אותו טוב. כן, כמו בכל ז'אנר יש מלא טכנו בינוני, רק שהטכנו הטוב יכול להיות אלוהי, וכל הקטע זה למצוא אותו. עכשיו, אני לא איזה גאון טכנו—אני עדיין סטודנט ועוד בקורסי ההקדמה של שנה א'. רק שלצערי, יש לחובבי הז'אנר נטייה לאגו ואליטיזם, להתעלם ממתחילים שלא יודעים מה זה למשל BPM (ביטים לדקה, מדד לקצב של המוזיקה) ולרדת עליהם שהם לא יודעים מי זה הדריק מיי הזה שמגיע לארץ (ראו תשובה למטה). אני חושב שזה מטומטם. אני חושב שהטכנו האמיתי מלא בנשמה ומעודד מחיקה של מעמד, גזע ומגדר לכדי אחדות קיומית, וברוח זו אנסה לחלוק אתכם את הסיכומים שלי מהקורסים ולספר את כל מה שאני יודע על טכנו כדי שכל אחד יוכל ללמוד ולהצטרף למסיבה.

    לפני הכל: מה זה טכנו? זו שאלה טובה, כזו שגורמת למבקרי מוזיקה וקלאברים להרים כתפיים לאוויר—או במקרה הטוב ידיים. היסטורית, טכנו זו מוזיקה אלקטרונית שנולדה בדטרויט של אמצע שנות השמונים בזכות כמה חברים מהעיר השכנה בלוויל, חברים שזכו לכינוי "The Belleville Three": חואן אטקינס, דריק מיי וקווין סונדרסון. כמו שאומר ציטוט מפורסם של מיי, טכנו "זה כאילו שג'ורג' קלינטון וקרפטוורק נתקעו ביחד במעלית כשכל מה כשיש להם זה סיקוונסר בשביל לארח להם חברה". אכן הטכנו הראשוני הושפע מהאלקטרוניקה החלוצית של הרובוטים מדיסלדורף כמו שהוא הושפע מהפ'אנק מהחלל החיצון—וגם מההאוס משיקגו וגם מההיפ הופ הראשוני מניו יורק וגם מניו ווייב אירופאי וגם מז'אנר משונה בשם איטלו דיסקו שהוא בעצם דיסקו שהופק באיטליה בשנות השבעים והשמונים.

    קטע הטכנו הראשון הגיע מההרכב Cybotron של אטקינס ונקרא "Alleys of Your Mind". בתחילה הסגנון נקרא אלקטרו-פ'אנק, שכן הוא שילב בין המקצבים הפאנקיים של ג'ורג' קלינטון לבין סינתיסייזרים ומכונות תופים קרפטוורק סטייל. "Strings of Life" של מיי תחת השם Rhythim is Rhythim (לאמני טכנו יש נטייה לפעול תחת כל מיני כינויים) לא איחר לבוא, וסונדרסון התחבר לזמרת ולקח את הטכנו למצעדים עם ההרכב Inner City והלהיט "Big Fun". הקטעים האלה נשמעים קצת רחוקים מהטכנו של היום, אז רק תזכרו שפעם, באייטיז, פשוט לא היה כזה דבר. השם של הז'אנר הגיע אגב מקטע של אטקינס בשם "Techno Music". אטקינס לקח את המושג מתוך ספר הסוציולוגיה העתידני "The Third Wave" של אלווין טופלר, בו הוא מתאר קבוצה של אנשים בשם "Techno Rebels" שחושבים שטכנולוגיה לא צריכה להיות מנוכרת או שתלטנית. בסוף שנות השמונים יצא אוסף של מיטב האמנים מדטרויט שעשו את המוזיקה הזו, עוד לפני שקראו לה טכנו. האוסף נקרא "Techno! The New Dance Sound Of Detroit" על שם הקטע של אטקינס, והשם תפס.

    אהיה קצת יומרני ואנסה להגדיר טכנו כמו שאני מכיר אותו. לדעתי, טכנו זו מוזיקה של מכונות. הטכנו חוגג את הצלילים האלקטרוניים של מחשבים וסינתיסייזרים ומכונות תופים. בטכנו לא מנסים לגרום לכלים הרובוטיים האלה לחקות כלים אחרים, אלא נותנים להם להיות כמו שהם, לפעמים לכדי מצבי קיצון אקסטטיים. בטכנו אין בד"כ ווקאלס, ואם יש אז הם יהיו מעובדים עד כדי כך שקשה להבין מה הם אומרים, כאילו שהם שידורים קטועים מהעתיד או אותות מכוכב אחר. הטכנו מבטל את כל מה שאנחנו רגילים לקבל במוזיקה: בתים, פזמונים, הוקים, והרבה פעמים אפילו מלודיה. הפוקוס הוא על קצב, סאונד, אווירה, ובעיקר, מצב תודעה.

    יש כאלה שטוענים שטכנו משעמם כי לא קורה בו כלום, אבל אם תקשיבו מקרוב לקטע טכנו ראוי תגלו שיש מלא שינויים בפרטים: בין אם תפקידים קטנים שנכנסים ויוצאים מהמיקס, שינויים במקצב, ובעיקר, מודולציה. מודולציה זה כשהצליל שמנוגן עובר כל מיני שינויים בפרמטרים שלו לאורך זמן כך שהסאונד שלו הולך ומשתנה. הכי קלאסי זה הפילטר: הדבר הזה שהדי ג'יי עושה שגורם למוזיקה להישמע פתאום ממש חנוקה ואז להיפתח שוב. בטכנו מתעסקים במאפיינים הכי בסיסיים של הצליל, בתדרים ובצורה שבה הצליל נראה ואיך הוא מתפתח. בבסיס של הטכנו יש את הבייס דראם על הוואן, אותו "בום! בום! בום! בום!", מקצב שקרוי בשפה המקצועית "four on the floor" (כי בכל ספירה של 1-2-3-4 מכים ברצפה, יעני בבייס דראם). יש מלא טכנו ששובר את המקצב הזה ובהצלחה מרובה, אך בכל זאת אם אתם מקבלים את הבומים האלה לבטן כנראה שאתם שומעים כרגע טכנו. ברגע שמכניסים למיקס יותר כלים חיים או סימפולים, ווקאלס של זמרי נשמה, או אפילו תוף הייהט באופביט (ה-"צה" ב-"אום-צה! אום-צה! אום-צה! אום-צה!") זה כבר מזיז את המוזיקה יותר לכיוון ההאוס, אם חייבים להגדיר. אך כמו בכל דבר, זה לא כזה שחור-לבן. יש הרבה תחומים אפורים בין הטכנו וההאוס עד כדי שילוב שנקרא טכ-האוס—ובכלל שילובים בין טכנו וז'אנרים אחרים. אם אנסה לסכם במובן הרחב: טכנו זו המוזיקה של העיר, של צלילים קשוחים של מכונות שמתחברים ביחד לכדי אוטופיה או דיסטופיה אורבאנית של העתיד שאנחנו חיים בו עכשיו.

    טכנו נמצא אצלי ברקע כבר מלא זמן. כשהייתי ילד הייתי מאזין לסינת'פופ שאמא שלי היתה משמיעה בבית, סוג של הקדמה לטכנו, והניינטיז היו מוצפים בטכנו ב-MTV, בין אם באופן יותר ישיר על ידי הרכבים כמו הפרודיג'י והכמיקל ברת'רס או דרך זליגות של להיטי יורוטראש מהרכבים כמו סנאפ ו-U96. בתחילת שנות האלפיים התחלתי לצאת למסיבות אלקטרוניות. דראם נ' בייס ו-IDM היו הטעם הנבחר של אותה תקופה (שני סגנונות שהושפעו אגב קשות מטכנו), ומדי פעם הייתי הולך גם למסיבת טכנו טבולה ראסה. מצאתי את עצמי נכנס לטראנס—קצת אירוני כי אף פעם לא הצלחתי באמת להכנס לטראנס מטראנס. הטכנו גרם לי לשכוח מהכל, בלי סמים, ולהתחבר למוזיקה, שחיברה אותי להווייה רוחנית גדולה יותר של ההווה. אהבתי לעצום את העיניים, לשכוח שיש מסביבי עולם, לשכוח שאני בכלל שם, ופשוט לזוז ולתת לראש להתרוקן מהכל חוץ מצלילים. ביקור בהלסינקי בשנה שעברה גרם לי להתאהבות סופית בזכות סצנת מועדונים סופר איכותית, והתחלתי לחקור ולגלות את העולם החיזרי-עתידני הזה, מה שמושלם אגב בשביל גיק מד"ב כמוני. למעשה טכנו זו מוזיקה שנעשית על ידי פריקים וגיקים כי צריך חוש טכני מפותח בשביל לתפעל את המכשירים ולתכנת את המחשבים, איחוד קיברנטי של אדם-מכונה שפועלים ביחד בהרמוניה.

    אז איך מתחילים לשמוע טכנו? גם שאלה טובה. טכנו לא עובד כל כך כמו עולם הפופ/רוק שאתם מכירים, אז הטריקים הרגילים לא יעבדו לכם שם: אין אלבומי מופת או להקות שחובה לשמוע, ורוב אמני הטכנו מעדיפים להתחבא עם הסינתי מתחת למיטה מאשר להראות את פניהם על מסכים בכל העולם. טכנו סובב סביב סינגלים, כלומר טראקים בודדים. אמני טכנו מוציאים לפעמים אלבומים ומיני אלבומים, ועדיין הטראק הבודד נמצא במרכז, כי אם הצלחת להוציא טראק טוב, זה לא משנה מה השם שלך ועד כמה אתה מפורסם—לוח המשחק הרבה יותר מאוזן. הדי ג'יים הבאמת טובים הם בד"כ גם מפיקים של חומר מקורי משלהם. כשהם עושים סטים, יעני מנגנים מוזיקה של אחרים, הם לא מנגנים להיטים, אלא איזוטריות משוגעות שהם מצאו בחנויות תקליטים נידחות, ולפעמים אפילו טראקים אקסקלוסיביים שעוד לא יצאו, בנסיון להיות הכי מקוריים ופותחי תודעה. לעתים נדירות זיהיתי טראק על הרחבה, ובדרך כלל זה היה איזשהו רימיקס למשהו אחר שהכרתי. וזה העניין, לשכוח משמות וסטטוסים, להתחבר להוויה, ולהיות, בתקווה, בתעופה עם המוזיקה מבלי לדעת עליה כלום חוץ מהצליל שנחווה בזה הרגע. וטכנו נחווה לרוב בתור מיקס, כלומר, כשדי ג'יי לוקח כל מיני קטעים ותופר אותם ביחד, אחד אחרי השני, לכדי טריפ מוזיקלי שלוקח אתכם למקומות מרתקים.

    הכי טוב לשמוע טכנו במועדון חשוך עם מערכת סאונד וכמה לייזרים, אבל אין שום ערבות לאיזה סט תקבלו שם, במיוחד כשהרבה מהדי ג'יים מנסים להתחנף לקהל, ולכן, לצערי, מרדדים את המוזיקה למכנה משותף יותר נמוך. אבל תמיד אפשר לעשות שיעורי בית. אם בא לכם ללכת למועדון, תבדקו מה הליינאפ ותחפשו סטים בסאונדקלאוד או יוטיוב של הדי ג'יים המדוברים—לרוב יהיו כבר לינקים באיוונט. האלוהים של הטכנו נמצא בפרטים, אז תצטרכו לעבוד קצת ולשמוע את המיקסים ולראות אם אתם מתחברים או לא.

    בינתיים תנסו לשמוע טכנו בבית. נקודת התחלה כיפית היא קטעי ה-"Boiler Room" שמפוצצים את יוטיוב במיטב מהלכי הריקוד מאירופה והדי ג'ייז הכי נחשבים של ימינו. גם מיקסקלאוד מלא בסטים חזקים של טכנו שאפשר למצוא בערוצים כמו NTS Radio, FACT, TELEKOM ELECTRONIC BEATS RADIO. ויש גם רדיו: התוכניות של אמיר אגוזי בקצה, Intergalactic FM, Dublab ו-NTS Radio. שמעתם משהו טוב תוך כדי הסט? תרשמו בצד את שם האמן והטראק, כי קשה לזכור. חפשו דברים אחרים שלו בסאונדקלאוד, יוטיוב, אפל מיוזיק או ספוטיפיי. תבדקו באיזה לייבל הוא חתום, כי יש סיכוי טוב שיהיו שם עוד אמנים שתאהבו. תקשיבו לסטים שלו, כי הוא ישמיע בהם דברים שהוא אוהב וכנראה תתחברו אליהם. כן, טכנו מופגז לקהל הרחב ללא הפסקה, אך אם אתם רוצים להעמיק ולהגיע לדברים הטובים באמת תצטרכו להזיז קצת את העכבר. ואם אתם ממש אולדסקול, לכו לחנות תקליטים שיש לה סקשן אלקטרוני, בטח אם אתם נמצאים באיזה בירה אירופאית, ופשוט תשמעו שם דברים—וככל שהעטיפה יותר ריקה ופשוטה ככל שיש יותר סיכוי שזה יהיה משהו ממש טוב.

    באופן אישי, אני אוהב טכנו יותר עמוק ואפל ופרמיטיבי, כזה שמשלב בתוכו נויז ואינדסטריאל לכדי לכיבוש טוטאלי של הגוף-נפש. אחד מהאמנים שאני הכי אוהב בעת האחרונה הוא המפיק Daniel Avery. אייברי שחרר לפני כמה שנים אלבום בשם "Drone Logic" שבינתיים כל מי שהשמעתי לו משהו ממנו רצה לדעת מי זה. הוא נמצא חצי דרך בין טכנו מחתרתי לאלקטרוניקה מיינסטרימית ויוצר קטעים מאוד זכירים שמכבדים את העבר ומסתכלים לכיוון העתיד בהווה, בין מוזיקה יותר פ'אנקית ("Free Floating") לצלילי אסיד (צליל מכשיר ה-TB-303 כפי שאפשר לשמוע למשל בקטע "Naive Response") לאינדיטרוניקה שוגייזית ("New Energy").

    אני מאוד אוהב גם את הטכנו הראשוני של שלושת הבלווילים מדטרויט על שלל הכינויים שלהם. זו מוזיקה עם המון נשמה וחדשנות וחדוות יצירה, קטעים שדרכו על קרקע בתולית בכל צעד שהם עשו—בין אם זה הקטע ההיפנוטי "Clear" של סייבוטרון או הקטע הכי מרים אי פעם "Good Life" של אינר סיטי (חפשו את הגרסה המלאה ולא המקוצרת) ויש עוד חבר'ה מדטרויט מהתקופה ההיא והלאה כמו Hashim, Jay Denham או Mick Huckaby.

    עוד אגדה דטרויטית הוא המפיק Richie Hawtin שגדל על המוזיקה מהעיר ולקח אותה לשלב הבא: מינימל טכנו. גם מינימל נהפכה למילת גנאי בימינו, מוזיקה של היפסטרים ברלינאים שמכורים לקטמין. אבל לפני שאתם מגלגלים אוזניים, תשמעו את האלבום "Consumed" שהוטין שחרר תחת השם Plastikman ב-1998. בזמנים בהם המוזיקה האלקטרונית רק רצתה לתת עוד יותר חזק בראש, הוטין הוריד את הווליום, חתך את כל מה שמיותר והשאיר רק את העצמות הקשות של הטכנו עם הרבה חלל מסביב, כמו שאפשר לשמוע בקטע הנושא המצמרר.

    אם אתם אוהבים את זה עוד יותר ניסיוני, תבדקו את צמד הטכנו הפיני Pan Sonic. זה נשמע כאילו שהשניים האלה מחוברים עם שטקר לקיר ומתמרנים חשמל בכוח המחשבה, עם קטעים כמו "Lähetys" שנשמע כמו ההקדמה לצונאמי שמכה בחופי הדעת שוב ושוב בפיצוצים שהולכים וגדלים עד שהכל מוצף. חצי הצמד Mika Vainio נפטר לפני כמה חודשים, אירוע מצער אם כי הוא השאיר מאחוריו המון מוזיקה גם בתור אמן סולו, למשל בפרויקט Ø שלקח כיוון עוד יותר מינימליסטי מהרכב האם.

    ומעבר לזה יש את המפיק האיטלקי Alessandro Adriani שמחבר בין טכנו לפוסט-פאנק עם סטים מעולים בסאונדקלאוד; יש את Ancient Methods הגרמני ששחרר השנה אי פי בשם "First Siren" שנשמע כמו פרויקט הטכנו של טרנט רזנור מניין אינץ' ניילס; יש את הדי ג'יי הבריטי Blawan שאני פחות אוהב את הסטים שלו, אם כי טראק האימה "Why They Hide The Bodies Under My Garage" גורם לי לרצות לפצוח בריקוד הזומבי של מייקל ג'קסון (הקטע אגב זכה לקאבר של להקת הנויז-רוק האהובה עלי Girl Band); וכמובן מקדימי הז'אנר Kraftwerk, New Order, Yello ועוד ועוד ועוד. והיי, גם בארץ עושים טכנו: תבדקו את Red Axes והלייבל Garzen Records, את The Models והלייבל Confused Machines (ראה ראיון עם מקים הלייבל איתמר ויינר), את ההרכב TV.OUT והלייבל Parallax—ואם אתם מכירים עוד טכנו שווה תוסיפו תגובות בבקשה. אני מתחזק ביוטיוב רשימת האזנה פתוחה של מוזיקה אלקטרונית וכשאני מוצא משהו שאני אוהב אני משתדל להוסיף אותו לשם. אם אתם מתחברים לטעם שלי, אתם יכולים לשים את זה ברקע ולרשום בצד כשאתם שומעים משהו טוב. בסופו של דבר זה לא משנה אם זה כן טכנו או לא טכנו—העיקר שזה מזיז את הרוח שבמעטפת.

    תגובות »

  • המאזין 198: ספיישל Melvins עם אביב מארק

    שעה של Melvins לכבוד אלבומם החדש "A Walk With Love & Death" עם פרשנות ממומחה המלווינס וסנדק האינדי אביב מארק (סאבווי סאקרס, אביב מארק והפילהרמונית, אביב מארק והנצח).

    1. Melvins - Aim High
    2. Melvins - Black Heath
    3. Melvins - Queen Powder Party
    4. Melvins - Sober-delic (acid only)
    5. Melvins - Euthanasia
    6. Melvins - What's Wrong with You?
    7. Melvins - Edgar the Elephant
    8. Melvins - Flaming Creature
    9. Melvins - Christ Hammer
    10. Melvins - Cactus Party
    11. Melvins - Cardboa Negro

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • סנוב מוזיקה: תעזבו בשקט את צ'סטר בנינגטון

    ההתאבדות הפתאומית של סולן להקת לינקין פארק צ'סטר בנינגטון עוררה גל מאסיבי של תגובות בפייסבוק. הפעם אלה לא היו סטטוסים משתפכים של אנשים שניכסו לעצמם את המוות שלו, כפי שעשו עם דיוויד בואי וג'ורג' מייקל, אלא בעיקר תגובות של קטילות וגיחוך. בנינגטון אולי לא היה אמן זיקית עם קריירה של חמישים שנה או כוכב פופ מהאייטיז שנהפך ליקיר קהילת הגייז, אבל ראוי לתת לו קצת יותר כבוד, ובעיקר לשים סוף לתחביב המאוס של לרדת על נו מטאל.

    למקרה שביטויים כמו "באג 2000" או "אלכוהול חופשי, ימבה כוסיות, די ג'יי מאמסטרדם" לא אומרים לכם כלום, נו מטאל, יענו מטאל חדש, הוא תת ז'אנר שמשלב בין מטאל לסגנונות אחרים כמו היפ הופ, רוק אלטרנטיבי ופ'אנק. הז'אנר נוצר בהשראת הרכבים כמו רייג' אגיינסט דה משין, ניין אינץ' ניילס ופיית' נו מור שלקחו אלמנטים מהמטאל, ז'אנר כביכול מאוד פדנטי ונוקשה, והתיכו אותם עם צלילים ורגשות אחרים שכביכול לא אמורים ללכת ביחד אבל עבדו מעולה: ראפ, מלנכוליה ואפילו הומור. כוכבי הנו מטאל כמו קורן, דפטונס ולימפ ביזקיט היו מושפעים מהרכבים כמו פנתרה וסלייר באותה מידה שהם היו מושפעים מאמנים כמו ד"ר דרה ומיי בלאדי וולנטיין. וכך הם יצרו מוזיקה היברידית שהיתה פורצת דרך וניסיונית ומרתקת, אך נהרסה במהרה על ידי נוסחתיות של חברות תקליטים ולהקות שקפצו מהר על העגלה.

    לינקין פארק הקליפורניים לא באמת חידשו שום דבר כשהם הגיחו לסצנה. היו כבר מספיק הרכבי מטאל/היפ הופ שכאלה, אך אלבום הבכורה שלהם "Hybrid Theory" שיצא בשנת 2000 הציג את הגרסה הכי מלוטשת ופופית של השילוב הזה בלי הסליז של קורן או השוגייז של דפטונז, עם הרבה יותר סקרצ'ינג וראפר בשם מייק שינודה שיודע לעשות ראפ וסולן בשם צ'סטר בנינגטון שיודע פאקינג לשיר. עוד בימים שלהקות מכרו אלבומים, לינקין פארק פרטו על המיתרים של ילדי האימו של הזמנים ההם, ובזמן שהקולגות שלהם מכרו פלטינום הם מכרו יהלום. תאהבו או לא תאהבו את הז'אנר או המוזיקה, קשה להתווכח עם ההצלחה ועם שירים כמו "Crawlin'" או "In The End", שאגב הגיחו בתקופה של שיא המסחרה של פופ להקות הבנים/בנות בדמות בריטני איכס והבקשיט בויז—מה אתם הייתם מעדיפים לשמוע?

    אישית, בסוף שנות התשעים/תחילת האלפיים נכנסתי חזק לתוך הנו מטאל והתענגתי על הרכבים כמו קורן, דפטונס, וכן, אפילו הלהקה הכי מושמצת עם הסולן הכי מושמץ אי פעם, ולא בצדק (נשאיר את זה לפעם אחרת): לימפ ביזקיט. זו המוזיקה שאהבתי לשמוע אז, ואולי אני כבר לא כל כך שומע אותה היום, חוץ מדפטונס מפעם לפעם, אבל בתור מישהו שהיה שם בזמן אמת כשכל הסצנה הזו התפרצה, אני עדיין מבין את הייחוד והמשיכה שלה, משהו שאולי פשוט לא תוכלו לראות היום אם לא הייתם שם בעצמכם. זו היתה בזמנו המוזיקה של הפריקים, של האנשים שהרגישו לא שייכים, קצת אחרי הקריסה של הבריטפופ והגראנג' וקצת לפני שהסטרוקס והווייט סטרייפס החזירו את הכל בחזרה אחורה, מעין תקופת דמדומים מוזיקלית שכזו. אז כן, במבט לאחור ההפרזות והקלישאות של הז'אנר נראות מגוחכות ומוגזמות, אבל בואו לא נשכח שאופנה מוזיקלית היא חרב פיפיות—לא רק כי האופנה יכולה פתאום להתחלף לגמרי ונו מטאל ימצא את עצמו איכשהו שוב בזירת ה-"אין" (אם האייטיז חזרו, כל דבר יכול לחזור). גרוע מכך, אתם עלולים למצוא את עצמכם נהנים מהמוזיקה שירדתם עליה פעם. אז תחשבו טוב טוב לפני שאתם פותחים את הלפטופ ויורדים על נו מטאל, מה שגם כבר ירדו על הז'אנר הזה כל כך הרבה שזה מעלה פיהוק גדול—תמצאו מטרה אקזוטית ומאתגרת יותר. אני מוכן לשים אגב את השמקלס שלי שכל הקוטלים האלה בכלל לא טרחו לשמוע אלבום נו מטאל אחד בחייהם, אלא מדובר בטרוללים בינוניים ביותר.

    מעבר לקטילות הנו מטאל ההו כה צפויות, בואו נזכור שיש שם בן אדם שקראו לו צ'סטר בנינגטון. בנינגטון היה נשוי, היו לו שישה ילדים, הוא היה זמר, הוא היה חבר של כריס קורנל, והוא אף עבר בילדותו התעללות מינית. מרגישים פתאום פחות טוב עם עצמכם שקטלתם אותו? יופי. ובלי קשר לכל התוויות האלה, בנינגטון היה פשוט בן אדם. אז לפני שאתם מעלים את הערך העלאק חברתי שלכם על ידי כך שאתם מורידים את ערכו של מישהו אחר, וזה בלי קשר לכוכבי נו מטאל מתים, תעצרו שניה ותשאלו את עצמכם אם זה באמת שווה את זה. ואפילו שאני לא איזה מעריץ גדול ואני לא בעניין של הילולת המוות של סלבס, צ'סטר בנינגטון, נוח על משכבך בשלום.

    תגובות »

  • נצ'י נצ' בשוני: מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות

    צילום: יובל הרינג

    נצ'י נצ' הגיע להשקת "שפל וגאות" בסימן של דף חדש: יש לו ביד את אחד מאלבומי הראפ הישראלי המרעננים של השנים האחרונות. ב-"שפל וגאות" נצ' בוגר ומפוכח יותר, הוא לומד להכיר את עצמו ולשקף את זה דרך המוזיקה שלו. ההשקה באמפי שוני (20.7) מהווה עלייה בסטטוס שלו כאומן שרגיל למועדונים חשוכים ועובר אל הצד המואר של זאפות עתירות קהל. היה מעניין לראות כיצד הוא יתאים את הסגנון שלו למקום קצת יותר מיושב מהרגיל, ולשמחתי מהר מאוד התבהר שהוא הולך להפוך את כל האולם לכלי משחק בידיו. עם קהל נאמן ומתרחב שיודע כל מילה כאילו היתה תורה שבעל פה, נצ' הצליח להטריף את הצופים תוך שנייה ולהפוך את המקום לחאפלה אחת גדולה.

    אותה חאפלה היתה בחירה מוקפדת של השירים הגדולים שלו. הוא פתח את ההופעה עם "בור ועם הארץ", שיר שהיה נשלף בעבר רגע לפני שהערב הגיע לסופו. נצ' מגיע למסע ההופעות החדש עם כל כך הרבה כוח, שהוא יכול להתחיל עם שיר שבשנים האחרונות היה אחד מהשיאים הגדולים שלו. מהרגע הזה המשיך נצ' משיא לשיא, כשעבר משירים ששוברים את הבמה ("הללויה") לשירים ששוברים רגשית ("חסידה צחורה", בו נצ' בקושי היה יכול לסיים משפט מבלי להשתנק בהתרגשות). גם כשהוא עצר לרגע לשיר שירים שקטים ועדינים יותר, כמו "הריני", הוא הצליח לרגש ולגעת בנקודה הרכה של הלב רק מלעצום עיניים ולהתמסר.

    הרגעים המקפיצים לא איחרו לבוא. "סבבה" ו-"איידישע ראסטאמן" הם מעלי-חיוך תמידיים, אבל יותר מהם בלטו שירי המחאה החדשים מ-"שפל וגאות". חששתי מהאופן שבו יעכלו את השירים האלו, שלפעמים הולכים צעד אחד יותר מהרגיל לכיוון הקצה, אבל כשקהל שלם דקלם אותם כאילו הם לא יצאו לפני רגע התחלתי ליהנות ולהיכנס לאטרף. המחאה של נצ'י נצ' לא תמיד עובדת, אבל לשמוע קהל שלם צועק "עם ארבעת אלפים איש או רק ארבעתנו" זה לא משהו שרואים כל יום, וזה יותר מרענן מכל סיסמה חסרת תוכן של אמנים אחרים שמתיימרים לעשות מחאה. השיר "עגל הזהב" בלט במיוחד וכולל ציטוטים משירים מתוך "כנען 2000" של שב"ק ס'. אף אחד לא בא להופעת ההשקה של אותו אלבום, אבל אתמול אמפי שלם צרח בפה אחד את אותן המילים הנוקבות, וזה כשלעצמו אחד מההישגים המשמחים של נצ'י נצ'. אי אפשר לדבר עליו בלי חבריו לעשייה, ובאמת המופע היה עתיר באירוחים צפויים יותר או פחות: טונה, שקל, סולג'יי, לוקץ' ושי צברי (בביצוע שובר ל-"חסידה צחורה") הגיעו ועשו שמח. המפגש ביניהם לבין נצ' הרגיש יותר כמו יציאה של חבורת חברים קרובים מאשר הופעת השקה, וכל אחד מהם נתן ממיטב יכולותיו בדיוק כמו שהוא נהנה מלחלוק עם נצ' את הבמה.

    נצ'י נצ' הוא אומן מורכב שמגיע לשלב בקריירה בו הוא צריך להבין יותר טוב את מה שהוא עושה. כמו תמיד, הוא משחק ומתרוצץ על הבמה, מתרגש, צוחק, נהנה, מתחבק ומתנשק, ובכל הזמן הזה מלהטט בקפדנות בין ז'אנרים, מעביר את ההופעה מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות—ועדיין לא דיברנו על אלפי הנושאים שהוא מתעסק בהם, מפוליטיקה דרך פרידה ועד למשפחה. התפקיד של נצ' כרגע הוא למצוא סדר בכל הדברים האלה, לנסות להבין מה מניע אותו. אחרי ההופעה הזאת התשובה די ברורה. ההופעה זרקה לי מהראש כל תיאוריה על דמות החברה הישראלית כפי שהוא משרטט אותה ב-"שפל וגאות" או על ההשפעות המוזיקליות הנרחבות שלו. כל מה שעניין אותי היתה הדרך בה הוא הצליח להיכנס לתוך הלב של כל שיר ושיר, ואם הלב הזה יישאר במקום הנכון, אז כמו שנצ' אמר בעצמו, הוא יוכל להגיע לכל פינה, לאט לאט.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 197: מזויף מדי

    שעה של אינדי אקלקטי כולל האינדי-דיסקו של Hockey (בתמונה), שוגייז גות'י מאת Drab Majesty ושיר אהבה לאייקון ישראלי מהאי פי הטרי של Deaf Chonky.

    1. Hockey - Too Fake
    2. Kings of Leon - Over
    3. WALL - Save Me
    4. Cheatahs - Coared
    5. Total Slacker - Turn on the Lights
    6. Drab Majesty - Cold Souls
    7. Mogwai - Coolverine
    8. Nick Höppner - All By Themselves My Belle
    9. Oceansize - Women Who Love Men Who Love Drugs
    10. Bark Psychosis - Absent Friend
    11. DEAF CHONKY - Kosta Kaplan

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • אינטרו 61: זיו - אין דרך אחת

    צילום: אורית פניני

    אהבתי את "ימים שלמים" של זיו מהצליל הראשון. הביט מזהיר שמגיע קטע טראפ, אבל אז נכנס קולה המרחף של זיו ואחר כך אפילו פריטה של גיטרה חלומית. הוא אהב אותה במילים, היא אהבה אותו בצלילים—אבל אפשר גם וגם.

    1. מי את?

    אני זיו.

    2. מאיפה את ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    נולדתי וגדלתי בירושלים. כשהייתי בת 12 החלטתי שאני רוצה להיות גיטריסטית. טיילתי עם הכלבים של כל השכונה עד שחסכתי מספיק כסף וקניתי את הגיטרה החשמלית הראשונה שלי במזומן. אני לא אשכח את החיוך הממזרי שנמרח לי על הפנים כששילמתי למוכר ב-״כלי זמר״ תלפיות על הגיבסון אס ג׳י האדומה הזאת. שם הכל התחיל.

    3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?

    ביטים רגישים וחלליים. אם הייתי צריכה לייחס את המוזיקה שלי לז׳אנר אז אני מניחה שהיא נעה בין אר אן בי, היפ הופ וטראפ.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    אמא בחרה לי ואבא הסכים.

    5. מה את שואפת לעשות מבחינה מוזיקלית?

    להקל על אנשים בחיי היום יום שלהם. להאט את קצת הנסיעה שלהם בעזרת המוזיקה. אני לא מנסה לחולל מהפכות או לשנות את העולם—בשביל זה יש פעילים חברתיים שעושים עבודה מדהימה. מוזיקה ואומנות נועדה כדי לגרום לאמן ולאנשים שצורכים אותה להבין את עצמם ולהרגיש פחות לבד בעולם הזה. אז השאיפות שלי מבחינה מוזיקלית הן ליצור כמה שיותר מוזיקה ולהופיע על כמה שיותר במות כל החיים כדי לגעת בכמה שיותר אנשים.

    6. מה את עושה חוץ מלנגן?

    כלום, אני פאקינג צריכה לעשות משהו חוץ מביטים כל היום. חשבתי על קורס קרמיקה.

    7. ממה את מושפעת?

    צבעים, סאונדים, תחושות, אבל בעיקר מרגעים וסיטואציות בחיים. רגע זה מה שגורם לי לכתוב שיר ממש טוב. מבחינת ז׳אנרים מוזיקליים אני מושפעת מג׳אז, בוסה נובה, רגאיי, היפ הופ, טראפ—כל מה שבא לי בטוב באוזן.

    8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    Cortex - Troupeau Bleu

    9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?

    אלבום התמונות של היטלר כילד. למה שאני אמחק אלבום מוזיקלי כלשהו? אם אני לא אוהבת משהו אני פשוט לא אקשיב לו אבל דאיים לא אני אמחק אלבום מדפי ההיסטוריה זאת קארמה רעה.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    אריקה באדו כי היא המנטור הרוחני והמוזיקלי שלי וכל פעם שאני מבולבלת או עצובה אני מקשיבה לשירים שלה ונזכרת מה עלי לעשות.

    11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אין דרך אחת. לכל אחד יש את הדרך שלו. הכי חשוב לא להסתכל ימינה שמאלה, כמו סוס עם רתמה על העניים—רק ישר. אני לא הסתדרתי מעולם בשום מסגרת, וזה לא כי אני בעייתית, או מנסה למרוד, אלא כי הייתי צריכה את המסגרת שלי. הייתי במקומות נמוכים בחיים, אבל למדתי שהטעם של הגשמה עצמית שווה את כל הקשיים בחיים. מאוד כדאי להישאר נאמן לעצמך כי אפשר לזייף הרבה דברים בחיים, אבל אי אפשר לזייף אמת.


    תגובות »

  • שי בן צור, ג'וני גרינווד והרג'סטאן אקספרס באלמא: בין עניבות ושרוואלים

    צילום: יואב איתיאל

    בשער הכניסה לאלמא, "מרכז אמנויות מלון יוקרה" בזיכרון יעקב, עמדו שלושה שומרים. הראשון כיוון אותי שני מטרים קדימה לשומר שנמצא קרוב יותר לשער, השני שאל אותי את שאלות הבידוק הרגילות והשלישית פתחה את השער. כל אחד מהם היה חנוט בחליפה מעונבת, ועטה ארשת רצינית של חשיבות. מוטיב האבטלה הסמויה חזר על עצמו גם בלובי המלון, שם עמדו בשורה צוות פקידי קבלה חסרי מעש, מתבוננים בעוברים ושבים בתקווה שאחד מהם יפנה אליהם ויבקש עזרה. הפורמליות המעונבת והמעוצבת של המקום נעה באי נוחות, בהשוואה לאורחים המשוחררים של המקום: תערובת של יוצאי הודו בשרוואלים נוחים ומעריצי רדיוהד בג'ינסים ומבטים מסוקרנים.

    שי בן צור, ג'וני גרינווד והגרעין הקשה של הרג'סטאן אקספרס באו לחתום בארץ באופן לא רשמי את מסע ההופעות האירופאי, בו הם בן היתר גם חיממו את רוב ההופעות של רדיוהד. באופן לא רשמי, רק כי מעצם החגיגיות של ההופעה הזאת אולי היה אפשר לשכוח שבן צור והלהקה מחממים את ההופעה בפארק ביום רביעי הקרוב—וכן, הבנתם נכון, גרינווד יחמם את עצמו. האירוע אתמול בערב, בא ליצור סגירת מעגל אומנותית לאלבום שהקליטו יחד גרינווד ובן צור, על ידי הוספת תערוכת צילומים של שרונה קטן (אשתו של גרינווד) למה שהיה חלקו השני של הערב: סרט של פול תומס אנדרסון המתעד גם הוא את תהליך יצירת האלבום "ג'ונון".

    התערוכה, הקטנה יחסית, השאירה זמן פנוי להסתובב במרפסת של המלון: לראות את ג'וני חולף על פני ממש מקרוב ומנסה להתחמק מסלפים של מעריצים, לתצפת על בריכות הדגים של מעיין צבי והים שטבעו באור השקיעה, הכל עם כוס יין ביד. כ-20 תצלומים המשלבים טכניקות צביעה, תפסו מספר רגעים יפיפיים בחלקים המבוימים יותר ופחות של צילומי האלבום. הכי אהבתי את הצילומים הספונטניים של ההכנה לצילום העטיפה של "ג'ונון", שם 19 הנגנים ההודים יושבים מתמקמים במקומותיהם כמו ילדים לצילום לכיתתי, מסדרים אחד לשני את הטורבנים, משבללים את השפמים ומברישים שאריות אבק מהווסתים החגיגיים.

    רג'סטאן אקספרס: בטאבלות ובמחולות. צילום: יואב איתיאל

    הסרט נכנס לעומקם של עוד רגעים כאלו מהקלטות האלבום בארמון הרג'סטאני, רק נטול פילטרים. אנדרסון הכניס את המצלמה שלו במגושמות נלהבת לפינות הסודיות ביותר של ההפקה: מגירוש היונים מהיכל ההקלטה הראשי, דרך השעות המתות (מחשמל) בהן הנגנים נוחרים בקרבת המיקרופונים, ועד אמצעי טיפול מפוקפקים בכלי נגינה. הוא מצליח לספר עם העדשה שלו עשרות סיפורים של חלק נכבד מהאנשים המעורבים בהפקת האלבום, והם כולם צבעוניים ומלאי חיים. הסאונד באולם אלמא הצליח למשוך אותנו חזק פנימה לתוך ההיכלים עם התקרות הגבוהות של ארמון רג'סטאן.

    הכתוביות נחתכו בקאט, ובמקומן האירו פנסי התאורה אל אחורי האולם הענק, שם עמדו נגני הבראס והמתופפים של הלהקה. הם ניגנו ברפפטטיביות את המנגינה הראשית, המלאה בשמחת חיים משיר הנושא של האלבום, ירדו במורד המדרגות האולם תוך כדי שהם רוקדים בתהלוכה אחד אחרי השני. מאחורי גבינו, גרינווד, בן צור ושני זמרי הקאוול (סגנון שירה המאפיין את אזור רג'סטאן בהודו) עלו לבמה בשקט. משם והלאה הקהל התחלק לשלושה: המשרוואלים קמו מכיסאותיהם והתקרבו לרקוד בטירוף בקדמת הבמה והמעברים עם המוזיקאים; מעריצי רדיוהד ישבו בנימוס אינטלקטואלי מרוחק ונראו מעט מאוכזבים; ומספר קטן של חובבי אומנות מפונפנים נראו כאילו הם נקלעו בטעות לערב הזה.

    האכזבה של מעריצי רדיוהד מובנת כי גרינווד תפס חלק מינורי יחסית בהופעה והסתכם בליווי עם גיטרה נקייה או בס שנבלעו בעוצמות הרעש של כלי הנשיפה וההקשה. למעט בביצוע המצוין ל-"קלנדר", שם הצלילים המתוכנתים מהמק-בוק של גרינווד שלטו בחלל, רוב הזמן הוא נשאר לעמוד בפינה האחורית של הבמה בביישנות האופיינית לו עם הגיטרה על הצוואר, או רוכן לכיוון המחשב עם הגב אלינו—יותר כטכנאי מאשר מוזיקאי. ההופעה שלו החווירה במיוחד לעומת בן צור והלהקה שרקדו, הניפו ידיים באוויר, צעקו למיקרופונים, סובבו וזרקו מקלות תופים באוויר והרימו בכל שיר יותר ויותר אנשים מהכיסאות ולקדמת הבמה. הפרקשניסט צ'וגה שניגן על שלל כלים מוזרים בלט במיוחד בהופעה, וביניהם: מעין מלקחיים גדולים למנגל עם תריסר מצילתיים קטנות, קסטנייטות הודיות ענקיות איתן הוא שיחק משחקי שאלה-תשוה של כפיים עם הקהל ומה שנראה כמו חוט דנטלי שעשה רעש של קפיץ. עד סוף ההופעה יותר ממחצית מהקהל היה על הרגליים, רוקדים עם נגני הבראס והפרקשן, וחיכו באמונה נאיבית להדרן שלא הגיע, גם כשהאורות כבר דלקו בכל האולם. מעריצי בן צור נאלצו לחזור אל המכוניות ולזמזם בראש מתנועע מצד לצד את מנגינת החצוצרות של ג'ונון.

    איפה גרינווד? צילום: יואב איתיאל

    תגובות »