• קילר פילר: על האחרון של All Them Witches

    download

    זמן קריאה: 2 דקות

    איתי שומרי האזין ל-"Dying Surfer Meets His Maker", אלבומם האחרון של All Them Witches מנאשוויל לקראת הופעתה ב-24.2 בבארבי

    קשה לייצר בימינו מסתורין: האינטרנט והמידע האינסופי שהוא אוצר בתוכו צמצמו את הפער שבין הקהל למוזיקאים וכל פיפס קטן שיוצא למישהו מהפה מוקלט, מצולם, משותף, ומועתק. לכן כשלהקה מצליחה לבלבל אותי ולגרום לי לתהות על קנקנה, אני מוצא את עצמי מרותק. All Them Witches היא כזאת, להקה שבדף הפייסבוק שלה כתוב תחת תיאור הז'אנר המוסיקלי - "תקשיבו". אז הקשבתי.

    All Them Witches נמצאת בסביבה מאז שנת 2012 ומייצרת שיח בעולם המוזיקה האלטרנטיבי עם סיקורים במגזינים נחשבים כמו Pop Matters ו-Consequence Of Sound. מפתיע לגלות שאת אווירת המסתורין הזאת הלהקה מייצרת על ידי נגינה בלבד. הם לא מסרבים להתראיין, זהותם ידוע ואין כל כוונה להסתירה, הם פעילים ברשתות החברתיות (יש להם חשבונות טוויטר ואינסטגרם), ואין להם שום גימיק. למראית עין הם להקה שגרתית לחלוטין, אבל אלבומה השלישי כלל לא שגרתי.

    12698398_1259049954122128_1074556830171830208_o

    כל המכשפות הללו

    באופן מסויים האלבום מזכיר לי את הדיזינגוף סנטר—לא פעם הלכתי שם לאיבוד בתור נער. בגלל צורתו הלא שגרתית, אין תחושת מיצוי ומגלים בו משהו חדש בכל ביקור. שלא ישתמע מדבריי שאני איזה עכבר קניונים, אך האלבום הזה מייצר את אותו אפקט. בשמיעה ראשונה הוא מזמין וגם נורא מבלבל ומעייף. אבל יש בו משהו שקורא לך לחזור ולהאזין לו שוב, ובהאזנה השנייה פתאום שומעים עוד פרטים.

    האלבום נפתח בקבלת פנים נעימה עם "Call Me a Star", שיר בלוזי חמים במבנה סטנדרטי לחלוטין. מיד אחר כך, כאילו משום מקום, מתחיל קטע אינסטרומנטלי רפטטיבי של למעלה מ-8 דקות בשם "El Centro" שלא מצדיק את אורכו. המבנה הזה ממשיך ככל שצוללים לעומק הדיסק. השיר השלישי "Dirt Preachers", שהוא גם הסינגל היחידי, נשמע כמו גירסה סטונרית של הבלק קיז ומציג גרוב חזק ופסיכדלי. השיר ממשיך אל תוך עוד קטע אינסטרומנטלי בלוזי ממוחזר קצת וצפוי—מרגישים שהלהקה מנסה לייצר עומק סינתטי על ידי הכלאה בין שירים פופים לבין קטעים אינסטרומנטליים ארוכים. המבנה הלא סטנדרטי בחציו הראשון של האלבום לא מטשטש את העובדה שמדובר עד כה באלבום פשוט וצפוי, אך למרות הפילרים האינסטרומנטליים הבינוניים, שני השירים הסטנדרטיים היו מספיק מעניינים כדי לשמור על תשומת ליבי.

    התפנית המיוכלת חלה בדיוק באמצע. לפתע נדמה שהלהקה מסגלת את פורמט האלבום והשירים מרגישים יותר אפויים ופחות מאולתרים. הזרימה המוזיקלית נהיית אחידה ומדויקת מרגע השבירה הזה ועד לסיום. "Mellowing" המרגיע הוא קטע קצר ונעים של גיטרות אקוסטיות, ומיד לאחר מכן מגיע "Open Passageways" ההמנוני, בו סולן הלהקה Charles Michael Parks שר את המשפט הנהדר "תלעס את האהבה שלך ותבלע". אחריו מגיע עוד קטע אינסטרומנטלי, שנקרא "Welcome to the Caveman Future", קטע סטונרי שמתאים לאופי של האלבום, אך בשונה מאחיו הוא קצר ולא מעיק. האלבום נגמר עם צמד הקטעים "Talisman" ו-"Blood and Sand / Milk and Endless Waters: השיר הכי טוב באלבום שהולך ומתעצם עד לסולו גיטרה מלא רגש, ועם, איך לא, עוד קטע אינסטרומנטלי בעל אופי גיטריסטי חזק.

    מעניין שהחלק הארי של האלבום הוא אינסטרומנטלי מה שמעיד על משיכה של חברי ההרכב לנגן ולא לשאול שאלות. בעוד שהפילרים בחצי הראשון הרגישו מיותרים, בחצי השני הם היו מדויקים ותרמו לשטף האלבום. אין לי ספק ש-All Them Witches הם חיות במה ושהשירים הללו מקבלים בוסט של אנרגיה בהופעות החיות, אך במבחן האלבום הם משיגים תוצאה בינונית. אפשר לגוון עם ג'אמים בהופעה, אבל כשמקליטים אלבום שרובו אינסטרומנטלי זה מצריך צידוק מוזיקלי—מה שהוקלט הוא כאן להישאר, והיה ניתן להשחיז מעט את החלקים האלו. כשהלהקה תעלה על בימת הבארבי בסוף החודש, זה כבר יהיה סיפור שונה לחלוטין.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 126: איפה שהאור נכנס

    primal-scream-sky-ferreira

    זמן קריאה: דקה אחת

    קאמבקים של Eagulls, PJ Harvey, Primal Scream ועוד אינדי אקלטקי בלחיצה פליי.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

     

    תגובות »

  • אינטרו 15: Double Jackal - סולואים ממיסי פנים על שוגייז

    double jackal (Medium)

    זמן קריאה: 2 דקות

    כשקיבלתי המלצה לשמוע את "Bliss" של להקת Double Jackal (תודה ליקיר הבלוג בן טברסקי) ידעתי שאני בעניין תוך כמה שניות. הקטע נפתח בפידבק. אחריו נכנסות גיטרות שבורות יחד עם הבאס והתופים ויש המון המון ריברב על הקולות ששרים אלינו אי שם מהירח. שמחתי במיוחד כי יש לטעמי יותר מדי ווקאלז ופחות מדי גיטרות בהפקות בארץ, מה שגם לי יש להקה שהולכת לכיוון כזה וטוב לגלות שאנחנו לא לבד שם בחוץ. אז הזמנתי את דאבל ג'קל לסשן הכרות.

    1. מי חברי הלהקה?

    נמרוד דביר - שירות, מתן לוי - תופים, מיכל לשנסקי - באס, יאיר טרגנו - גיטרות/הפקה.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    יאיר: כולנו למדנו באותו בית הספר בחיפה. אני ומתן הכרנו כשהחלפנו הצעות מוזיקליות בשיעור מתמטיקה בתיכון, אי שם ב-2013 הרחוקה. אחרי זה הוא הציע לי להצטרף ללהקה שלו עם נמרוד. את מיכל צירפנו לאחרונה אחרי חיפושים מייגעים אחר באסיסט\ית.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    יאיר: רצף של טעויות שאיכשהו עובד. עם המון ריברב.
    מתן: Striped-shirts-and-leather-jackets-core.
    מיכל: יאיר הורג לנו את האוזניים וכולנו מקווים שישמעו את שאר הכלים מתישהו.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    יאיר: סבא של מתן קורא לו "תןתן" = תן כפול 2 = Double Jackal.
    מיכל: יאיר הוא דיקטטור.
    יאיר: ):

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    מתן: להביא משהו אחר לסצנה של המוזיקה בארץ.
    יאיר: להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    יאיר: אני מצלם הופעות, להקות ובכללי. בנוסף לזה עוזר סאונד ומצלם סטילס בתכנית "חי על הקצה" ברדיו הקצה.
    מיכל: אני מכינה טי שירטים עם הציורים שלי.
    מתן: אני לא מנגן אני מתופף :(

    7. ממה אתם מושפעים?

    מתן: בהתחלה הושפעתי בעיקר מבריט פופ של שנות ה90, בעיקר אואזיס. אח"כ נפתחתי לעולמות יותר רחבים של מוזיקה, מפופ ל-fאנק ל-pאנק ומה לא.מבחינת ליריקות ההשפעה העיקרית שלי היא כנראה הסגנון כתיבה של אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז.
    מיכל: השירים והלהקות שאני שומעת משתנים בערך כל חודש, אבל אני חושבת שתפקידי הבס שלי מושפעים בעיקר מלהקות בכיוון הפופי כמו The Vaccines ,Clones of Clones, או Tennis. מדי פעם גם להקות קצת יותר כבדות כמו The Black Keys.
    יאיר: רוב מה שיצא בלייבל Captured Tracks, פסיכדליה ואמביינט. מדי פעם גם להקות קצת יותר כבדות כמו Meshuggah, Deafheaven, קין והבל 90210 או The Black Keys.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    יאיר: או "Loveless" של My Bloody Valentine, או "Oshin" של DIIV.
    מתן: תלוי בתקופה, כרגע כנראה את "Pet Sounds" כי אני חושב שהוא לא ימאס עליי לעולם.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    מתן: כל אלבום של "הצל". ואת הצל עצמו, וזה בלי לשמוע אף אלבום שלו.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    מתן: בארץ אני חושב שהכיוון בינתיים הוא לחמם את ועדת חריגים. אם אחלום ממש רחוק אז ארקטיק מאנקיז, Unknown Mortal Orchestra, The Vaccines, Tame Impala.
    יאיר: DIIV. כי הם הלהקה האהובה עליי בכל הזמנים וזו רק שאלה של זמן עד שנרנג'ה יביא אותם לארץ ואני רוצה לחמם אותם בחייאת נרנג'ה.
    נמרוד: Soulja Boy.
    מיכל: מה שמתן אמר

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    יאיר: תאמצו כלבים ואל תקנו ממגדלי כלבים גזעיים, יו.
    מתן: #דור_תסגור.
    מיכל: ארבע מיתרים אפס רחמים.

    הופעות קרובות:
    11.2 - ביחד עם Meuban וסוג ב׳, ליבירה, חיפה
    18.2 - תחרות הלהקות "כוכב מת", פפאיתו, תל אביב

    קרדיט צילום: יאיר טרגנו

    תגובות »

  • וייניל: סקס, סמים, וחברות תקליטים

    úîåðåú äñãøä:åééðéì òåðä 1 (2016) *** Local Caption *** åéðéì1 åéðéìòåðä1 åéðéìò1ô0 åééðéì1 åééðéìòåðä1 åééðéìò1ô0 åéðéì

    זמן קריאה: 3 דקות

    באחת מהסצנות בסדרה החדשה "VINYL", גיבור הסדרה ריצ'י פינסטרה מקבל טיפ ממנהל משופשף שמסכם במשפט אחד את הגישה של חברות התקליטים: “מוזיקאים הם לא חברים שלך—הם מוצרים".

    הסדרה, שתעלה במקביל ב-yes וב-HBO ב-15.2, מציפה הרבה תהיות לגבי תעשיית המוזיקה. "וייניל" מתרחשת בניו יורק של 1973 ומספרת את סיפורה של התעשייה דרך פינסטרה, מנהל לייבל שנקרע בין האהבה שלו למוזיקה והרצון שלו לעשות כסף. מדובר בפרויקט משותף של מיק ג'אגר ובמאי העל מרטין סקורסזה ("הזאב מוול סטריט", "החבר'ה הטובים") שמתגלגל כבר 20 שנה, היה אמור להפוך לסרט, ויוצא סוף כל סוף בתור סדרת טלוויזיה. חוץ מג'אגר וסקורסזה מעורב בסדרה גם Terence Winter, היוצר של "אימפריית הפשע" ו-"הזאב מוול סטריט", ולגמרי אפשר לראות את הקו שמחבר בין היצירות שלו ל-"וייניל". אגב, מי שמשחק את פינסטרה הוא אחד מכוכבי "אימפריית הפשע" בובי קאנוויל, מעין אל פאצ'ינו צעיר בגרסה עוד יותר שבורה ועצבנית. הוזמנתי לצפות בפרק הבכורה הכפול באוזןבר לפני שהוא עולה לאוויר, אז לפני שתמשיכו הלאה: זהירות, ספוילרים.

    ג'אגר: "הם היו כל כך מטורפים שהיה קשה לכתוב עד כמה הם היו משוגעים בחיים האמיתיים"

    ג'אגר: "הם היו כל כך מטורפים שהיה קשה לכתוב עד כמה הם היו משוגעים בחיים האמיתיים"

    החתונה בין ג'אגר לסקורסזה מולידה סיפור שמלא בסקס, סמים, רוקנרול—ופשע: הלייבל מחזיק מרקחה לא חוקית במגירה, "מעלים" תקליטים שלא נמכרו בחנויות, ומשחד שדרני רדיו עם לחיצות יד של 100 דולר. הקו בין המציאות לדמיון מאוד מטושטש בסדרה וגרם לי לרוץ לויקיפדיה לבדוק מה אשכרה קרה. מצד אחד, פינסטרה נפגש מאחורי הקלעים עם לד זפלין והולך להופעה פרועה במיוחד של הניו יורק דולס שממומטת את הבניין; מצד שני, הלייבל שלו American Century מעולם לא היה קיים, והניו יורק דולס אולי העיפו שכלים אך הם לא הפילו בניינים, לפחות לא תרתי משמע. בהתחשב בסגנון של סקורסזה שנוטה לשלב בין ריאליזם למצבי תודעה פנימיים, יכול להיות שרק עולמו של פינסטרה התמוטט עליו באותה הסצנה.

    מסתבר שהדברים שנראים הכי מוגזמים בסדרה מבוססים על חוויות אמיתיות, כמו מנהלי לייבל מחורפנים ומעורבות של המאפיה בתעשייה. בראיון לאתר Billboard.com, ג'אגר מספר על מנהלי הלייבלים כי "הם היו כל כך מטורפים שהיה קשה לכתוב עד כמה הם היו משוגעים בחיים האמיתיים ולצפות שאנשים אשכרה יאמינו שאיש עסקים יכול להתנהג ככה"—למשל כשג'אגר הגיע פיכח לפגישה עם מנהל מהלייבל של CBS שהיה מסומם לגמרי. ואילו לגבי המאפיה, סקורסזה מספר באותה הכתבה כי "היה אפשר לעשות כסף במה שנהפך לתעשיית המוזיקה, והמאפיה רצתה פיסה מזה."

    ג'אגר

    ג'אגר וקאנוויל בפעולה על הסט

    מעבר לדרמה ולפשע, הסדרה היא חגיגה מוזיקלית של ניו יורק בשנות השבעים: מהגלאם רוק, דרך מוזיקת נשמה, ותחילת ה-Pאנק. סקורסזה מצליח להעביר את התחושה הסובייקטיבית איך זה מרגיש להיות בהופעה משוגעת מעבר לקלישאות הקולנועיות של אנשים מחויכים עם ידיים באוויר, של איך זה מרגיש לטבוע בתוך הצלילים ולהיות מוצף ברגשות בזמן שקורה מאורע בחלל האולם, בדיוק כפי שקורה באותה הופעה של הניו יורק דולס. הרבה שירים מושמעים במהלך פרק הבכורה בפול ווליום, לפעמים בזמן שאמנים שרים או מנגנים אותם. בסצנה חזקה במיוחד, פינסטרה עובר דרך הארלם איפה שהוא נחשף לקסם של המוזיקה השחורה החדשה של הסבנטיז ומבקש מהנהג לעצור. הוא שואל מה זו המוזיקה הזו ומי אחראי על המסיבה, אך מגורש משם באיומי אקדח. הסדרה לא מיפה את הדברים וחושפת גם את המוזיקה הצ'יזית של הסבנטיז, כולל תקרית דיפלומטית עם אחד מהאוסמונדס וקטילה של "I'd Really Love to See You Tonight" של England Dan & John Ford Coley. "היו אפילו דברים יותר גרועים," ג'אגר מגלה בראיון לבילבורד. "כשמסתכלים אחורה מה היו התקליטים שמכרו הכי הרבה, זה קורע מצחוק. זה ממש שעשע אותי, אבל אמרתי כל הזמן למנהל המוזיקלי שהיה יותר מדי דרעק [בפסקול]. היו לנו דיונים ארוכים כמה דרעק יכלנו להכניס." הפאנק יורק בסדרה דרך תגלית מרעישה של אחת מנשות הלייבל: להקת Nasty Bits. ג'יימס ג'אגר, הבן של, מגלם את סולנה Kip Stevens שמזכיר את חלוץ הפאנק האמריקאי ריצ'ארד הל. אולי נאסטי ביטס מעולם לא היו קיימים, אך בעולם האמיתי ג'אגר הצעיר הוא אשכרה סולן של להקת פאנק בשם Turbogeist.

    חלק מהקהל שהוזמן לראות את פרק הבכורה כלל את חברי תיסלם—דני בסן, יזהר אשדות, ויאיר ניצני—שישבו ביחד וצפו בסדרה. תיסלם הוקמה בכלל ב-1980 ופעלה בארץ, אבל בזמן שהם חזו במציאות המפוברקת של ניו יורק ממש הסתקרנתי איזה סצנות עלו להם בראש מחיי הרוקנרול הארץ ישראלים. האם גם פה עשו כמויות של קוק, שיחדו שדרני רדיו, ורקדו טנגו עם העולם התחתון? האמת נמצאת אי שם, מתחת לקרחת של יאיר ניצני.

    תגובות »

  • Cut Out Club בהופעה: הקרקס המופלא של ניצן חורש

    20160205_234529

    זמן קריאה: 3 דקות

    איתי שומרי הלך להופעה הקרקסית של הקאט אאוט קלאב ב-5.2 בבסקולה וחקר את ההעלמות המסתורית של מתופף ההרכב

    נכנסתי אל שעריי הבסקולה בשעה 9:40 עם חברתי שרון. התמקמנו על יד המדרגות בקצה המועדון, שם חלקנו קיר עם ערן צור. הדקות החלו לחלוף, השעה 10:00 הפכה ל-10:30, וזו הפכה ל-11:00, ואין כל עדות ללהקה. מוזר, חשבתי, מדוע העיכוב הגדול? ואז בזווית של העין ראיתי את ניצן חורש מסתובב, חסר שקט בין ירכתי הבמה. חושי העיתונאי שלי מיד החלו לרחרח ועשיתי את דרכי במדרגות אל עבר הקומה השנייה של האולם, לנסות לדלות קצת מידע מחדר האמנים. התיישבתי על בר המשקיף אל הבמה ודיברתי עם בת זוגתו של יורק האש. היא סיפרה לי שמתופף הלהקה, חגי פרשטמן, נעלם. רוקנרול, חשבתי לעצמי, ורותקתי למסע החיפושים.

    דורון טלמון, סולנית ג'יין בורדו, הייתה הראשונה לעלות לבמה, ובאקט אינטליגנטי החליטה לשתף את הקהל הסבלני במה שמתרחש מאחורי הקלעים. "המתופף המקסים שלנו תקוע בכביש, ומגיע במונית" טלמון אמרה, והבטיחה שתהיה הופעה "בת זונה". מיד אחריה עלו ניצן ושאר החברים. הם החליטו לא לחכות ושלפו במקצועיות את שירם "The Haunted" בגירסה אקוסטית. הביצוע נשמע מהודק והקולות של חורש טלמון, ודניאלה מילוא השתלבו בטבעיות. ואז לפתע, כמו בתוכנית ריאלטי מבויימות היטב, הגיח פרשטמן המתופף בשיא השיר לתרועות הקהל והתחיל לתופף עם הלהקה—הפתיח הכי טוב שחורש ולהקתו יכלו לבקש.

    20160205_232613

    התחילו הכי חזק ולאט לאט הגבירו. Cut Out Club

    אחרי התחלה כזו, קאט אאוט קלאב כבשו את הקהל עם מוזיקה שנעה בין ג'אז ,קברט, Fאנק, ודיסקו, כשעל הכל מנצח גרוב רוקנרולי חזק. אבל אם זה לא הספיק למישהו, הלוליינים של הבסקולה הצטרפו לחגיגה. השילוב עם הלוליינים הרגיש כלכך טבעי שיהיה לי קשה לדמיין את המופע הזה בלעדיהם. בשיר המקפיץ "Tears Like a Storm" זו הייתה לוליינית שירדה מתקרת האולם ועשתה פעלולים לצלילי הגיטרה של חבר להקת TREE בן גולן.  לאחר מכן, בחור חביב בחליפה נוצצת ירד מלמעלה בשיר "Out of My World" והחזיר את המועדון לשנות השבעים כשהוא ייצב כדור דיסקו על הראש. מרענן לראות להקת רוקנרול שמשקיעה כל כך הרבה מחשבה במופע שלה. ברור שחברי ההרכב נהנו מההופעה, ובכלל לא הפריע שתשומת הלב לא תמיד הייתה נתונה להם—גם הם לטשו עיניים לאיש שירק אש מעל ראשיהם באחד משיאי הערב.

    לא היתה נפילת אנרגיה ברגעים שבהם הלהקה לא לוותה על ידי מופע הקרקס של הבסקולה, כמו בשיר "Dead Club Med" שבו הסקסופוניסט רועי בר יהודה והבסיסט ירון שראל השתלטו על האווירה עם קטע דיסקו אפל. הרגע המאכזב היחיד של הערב נרשם דווקא בשיר האהוב ביותר של הלהקה (קרוב ל-50 אלף צפיות ביוטיוב), שהוא גם השיר הראשון שלה שיצא כסינגל, "We Are the Ghosts". משהו בקולות של מילוא וטלמון לא עבד, והפזמון, שבגרסה המוקלטת שלו הוא החלק שבו השיר ממריא, נשמע מעט מזויף ומאכזב. מעבר לכך, זו הייתה תצוגת רוקנרול מעוררת כבוד: ההופעה זרמה, בחירת השירים הייתה נכונה וכך גם התאמת האקטים הקרקסיים, למשל הברנש בחליפה הלבנה שהופיע ב-"We Are the Ghosts", מעין רוח רפאים שעשתה ג'אגלינג עם כדורי בדולח קטנים ומכושפים. ניצן לא הרבה לדבר במהלך ההופעה חוץ משיחות טעם וצחקוקים עם הקהל בשורות הראשונות. המבטים בין חברי הלהקה, הצחוקים בין השירים והאינטראקציה הבימתית מעידים כי יש ביניהם חיבור חזק ואמיתי. הבסקולה סיפק חלל נהדר להופעה. המקום משמש ביום יום בתור בית ספר ללוליינות. הוא בנוי בצורה מעוגלת ומרווחת, ומעניק תחושת אנדרגראונד אולד סקולית. התקרה הגבוהה והבמה העמוקה מאפשרים למועדון להיות מאוורר וניתן לראות את הבמה בצורה טובה מכל מקום במתחם. יש עדיין לאן להשתפר בתחום הסאונד, שלפרקים הרגיש מעורבל מדי, אך ניתן להכריז על הבסקולה כאלטרנטיבה מעניינת למועדוני העיר.

    20160206_000055 (1)

    The Funk Is Strong With This One

    הלהקה סיימה את ההופעה עם שני שירים ומופע משותף של כל הקרקס יחד—אפילו הקלידן שי רוט הצטרף לשעשוע עם ג'אגלינג וחורש הצהיר עליו "שזו הפעם הראשונה שהוא עושה ג'אגלינג מזה עשרים שנה". אם לשפוט לפי העובדה שהוא ניגן תוך כדי, זה היה על הכיפאק. הקו אותו החלו הקאט אווט קלאב בהופעה בבסקולה חייב להימשך, ואף להתרחב. יש להם קלף מאד ייחודי ביד ויחד עם המוזיקה הכיפית שלהם הם מסוגלים לייצר מופעים חווייתיים שיגדילו את מעגל המעריצים שלהם אל מחוץ למדינת תל אביב. מיד אחרי ההופעה החל לרדת גשם זלעפות והתחזית מבשרת שהימים הקרובים יהיו סוערים. אני בטוח שהחוויה שסיפקו ניצן חורש ולהקתו ישאירו חותם צבעוני שילווה את כל מי שהיה בבסקולה בימים האפורים הללו.

    20160206_003834

    מופע צבעוני לימים אפורים

     

    תגובות »