• אינטרו 37: Redlines - גרוב גרוזיני

    redlines

    נשמע שדם ניינטיזי זורם בעורקים של להקת Redlines. הרוק שלהם אלטרנטיבי וגרובי כמו הרוק של Red Hot Chili Peppers ו-Jane's Addiction, רק שרדליינס הזריקו לתוכו גם השפעות חוץ אמריקאיות, למשל בקטע הכפיים "Gruziny Groove". הזמנתי אותם להכרות אם כי הם בחרו להשאר מסתוריים.

    1. מי חברי הלהקה?

    נועם יהוד על הגיטרה ושירה, דור יעקובסון על הבס והשירה הנוספת, וגיא רומן על התופים ולא על השירה.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    נועם ודור מראשון לציון ומכירים בערך מגיל אפס, גיא מגבעתיים. נפגשנו דרך עבודת טלמרקטינג מהגהינום שביום אחד מפיל לסתות גילינו שאנחנו מנגנים ולא סתם עובדים ביחד בגהינום.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    אבן וגלגול.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    זה קשה מדי כדי לנסח במילים אנושיות.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לנגן כמה שיותר.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    שמים לחם על השולחן.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מהכל. בכללי אנחנו להקה של מושפעים.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    נועם: האלבום הלבן של הביטלס.
    דור: "Stadium Arcadiom" של רד הוט.
    גיא: יותר מדי אפשרויות. כנראה תלוי בחללית.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    כלום. אנחנו יפי נפש.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    נועם ודור: רד הוט, אין שאלה.
    גיא: טיים אימפלה כי אז יהיה אפשר לבחור בלהקה אחרת לאלבום למאדים.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    תודה רבה עידו.

    הופעות קרובות:
    30.9 - השקת אלבום באוזן בר, תל אביב

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 155: אגרוף מסריח

    tool

    שעה של אינדי אקלקטי מציון 20 לאלבום המטאל המופתי "Ænima" של Tool (בתמונה), דרך רצף של טכנו מכאני, ועד לאבל של ניק קייב.

    1. Tool - Stinkfist
    2. I Was A Bastard - My Head
    3. יוסי אלפנט - טריק מיפן
    4. Cybotron - Clear
    5. Pan Sonic - Lähetys / Transmission
    6. Ø - Lasi
    7. The Models - Unit Creamshnit Confused Machines CM03
    8. Fort Romeau - Insides
    9. Air - Venus
    10. The Aprons - Ever Lasting Happiness
    11. Nick Cave & The Bad Seeds - Anthrocene
    12. R.E.M. - Radio Song

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

    תגובות »

  • Klaus Johann Grobe בראיון: קיץ שוויצרי

    klaus-johan-grobe2

    השם המפואר Klaus Johann Grobe לא שייך לאיזה מלחין אוסטרי לא מוכר מתקופת הבארוק, אלא לצמד שוויצרים. זה היה אמור להיות פרויקט חד פעמי של החברים Sevi Landolt (משמאל - קלידים וקולות) ו-Daniel Bachmann (מימין - תופים וקולות) ב-2011. הם רצו להקליט אי פי ביחד ולעשות כמה הופעות, אבל כל העותקים של האי פי נמכרו, ואפשר להבין למה. לנדלוט ובאכמן משלבים בין סינתיסייזרים אנלוגיים ברוח הקראוטרוק לבין שירי ריקודים Fאנקיים עם באס מתגלגל והמון גרוב, והם אפילו שרים בגרמנית שובבה שמדגדגת את האוזן. אלבום הבכורה שלהם "Im Sinner Der Zeit" ("במובן של הזמן") יצא לפני שנתיים והופץ עלי ידי הלייבל האמריקאי Trouble In Mind, והשנה יצא אלבומם השני "Spagat Der Liebe" ("שפגט האהבה"), אלבום כיפי עם צליל וינטאג'י ואחת מהיציאות האהובות עלי השנה. רגע לפני שהם נהיים לכוכבי על, תפסתי את לנדלוט לראיון במייל בדיוק כשהם חזרו מטור בארה"ב וביררתי איתו מי זה קלאוס יוהאן גרובה, איך הם הצליחו להקליט אלבום קיצי בשווייץ האפרורית, ואיך זה שלא שמענו על עוד להקות משווייץ.

    אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני יושב בבית בבזל, מנסה להרגע ולהתקרר אחרי ליל קיץ חם וחסר שינה. אה, ואוכל פיסטוקים.

    אני חייב לשאול, מי זה קלאוס יוהאן גרובה ואיך בחרתם את השם הזה ללהקה שלכם?

    זה סך הכל שם ללהקה שלנו (או בזמנו הפרויקט). נראה לי שהיינו קצת משועממים עם כל שמות להקות ה-"the" או דברים אובר-אינטלקטואליים כמו "I went out to kill my sister but started to dance instead". זה הרגיש כמו השם הנכון כשהמצאנו אותו וזה עדיין מרגיש נכון. אבל אם חשבת שקלאוס יוהאן גרובה הוא בן אדם או אלטר אגו, אז לא, זה לא.

    קראתי שהתוכנית המקורית שלכם היתה להקליט רק אי פי אחד בתור קלאוס יוהאן גרובה. מה דחף אתכם להמשיך הלאה?

    היה לנו פשוט מאוד כיף וקיבלנו תגובות מעולות מהקהל. אני חושב ששנינו הופתענו קצת מאיך שזה הלך, אבל הרגשנו שיש לנו עוד דברים שיכלנו לנסות עם הלהקה הזו, אז המשכנו וזה גדל. לא היו לנו שום תוכניות מראש.

    אני אוהב את האלבום האחרון שלכם "Spagat Der Liebe", הוא נשמע כמו אלבום מאוד שימשי ולמעשה הוא ממש מתאים למזג האוויר בתל אביב. איך הצלחתם להכנס למצב רוח המתאים כדי לכתוב ולהקליט אותו?

    זה פשוט קרה לנו באופן טבעי. היה לנו קצת קשה בזמן כתיבת "Im Sinne der Zeit" עם כל מיני דברים אישיים שדיכאו אותנו. זה היה מאוד שונה עם "Spagat der Liebe". אף קטע לא היה מוכן מראש, אלא רק סקיצות מאוד ראשוניות. אז נפגשנו שבוע לפני שנכנסנו לאולפן והתחלנו להתארגן ולכתוב שירים. בסופו של דבר פשוט הלכנו לאולפן ודי יצרנו שם את כל האלבום. ואתה צודק, הבנו בזמנו שאנחנו מאוד שמחים עם החיים שלנו. עם זאת, חשבנו לעשות אלבום פופ עוד לפני שהתחלנו את ההקלטות, אבל לא ידענו עד לשבועיים אחרי שסיימנו את ההקלטות שזה יצא די שמח וקיצי.

    ההפקה שלכם נשמעת מאוד פריכה ווינטג'ית, היא מזכירה לי את סוג ההפקה שאפשר לשמוע בתקליטים של סרג' גינסבורג ו-Air. איך יצרתם את הצליל הזה?

    זה מאוד קשור לכלי הנגינה שאנחנו משתמשים בהם. הכל אנלוגי לגמרי מהאורגנים, דרך הסינתיסייזרים, הבאס והתופים, ועד לאפקטים כמו ריוורב ודיליי. זה פשוט הציוד שתמיד השתמשנו בו מאז שהתחלנו לעשות מוזיקה. אז אנחנו מרגישים מאוד בנוח עם כל כלי הנגינה הישנים והחצי עובדים האלה. אין כמעט עריכה באלבומים שלנו אז אפשר לשמוע חוסר שלמויות פה ושם אבל זה לא דבר רע. הקלטנו את שני האלבומים באולפן בשם Dala Studios ב-Winterthur. דוויד, המהנדס, תמיד יודע מה אנחנו רוצים והפך את האולפן לאנלוגי לגמרי. אנחנו תמיד מדברים איתו על הכל, איזה סאונד אנחנו רוצים וכו' והוא פשוט מוסיף את החלק שלו.

    ddd

    קלאוס יוהאן גרובה: "נמשיך עם מה שמרגיש לנו נוח"

    מה אתה יכול לספר לנו על העטיפה הגרובית של "Spagat der Liebe"?

    היא עוצבה על ידי יחד עם אשתי Manu. יש לנו אולפן לעיצוב גראפי בבזל בשם "Go! Grafik". די עשינו את מה שחשבנו שמשקף את המוזיקה ואז שינינו את זה כך שזה יהיה קצת מוגזם מבחינה ויזואלית (כלומר כמו המוזיקה שלנו). כן, ואז תמיד צריך את הדברים הקטנים האלה שאנשים מבינים או לא או אוהבים או שונאים ושפתוח לפרשנות. אז יש שם רגליים. דני אהב ואישר את זה.

    הזכרתם בראיון שאתם חובבי מוזיקה גדולים וראיתי בעמוד הפייסבוק שלכם תמונה שלכם בחנות תקליטים. למה אתם מקשיבים בימינו? איזה תקליטים הוספתם לאוסף שלכם?

    שנינו אוהבים מוזיקה ישנה משנות השישים ועד לשנות התשעים המוקדמות. מצד שני אנחנו שומעים גם הרבה דברים חדשים. אנחנו קונים המון תקליטים כל הזמן אז קשה להגיד מה היתה הקנייה האחרונה. בדיוק קניתי קצת תקליטים צרפתיים מ-MP2000 ו-Chappel Library בשבוע שעבר ובימים החמים האלה גיליתי מחדש כמה תקליטי Walter Wanderley מוקדמים. זמנים טובים! יש לנו גם אובססיה עם Todd Rundgren כרגע.

    הייתם בדיוק בסיבוב הופעות בארה"ב. איך קיבלו שם את המוזיקה שלכם, ואיך התרשמת מאמריקה?

    ארה"ב היתה מאוד נחמדה אלינו. ההופעות הלכו הרבה יותר טוב ממה שחשבנו, הרבה אהבה וריקודים בכל מקום. הופתענו לפגוש המון אנשים פתוחים, ידידותיים, עם ראש טוב. זה הרגיש קצת כמו בית. הקהל מדבר איתך בין לבין שירים ואחרי ההופעה, וזה משהו שאנחנו לא רגילים אליו באירופה. היה לנו ממש כיף.

    אין הרבה להקות משווייץ שמקבלות הכרה בינלאומית—אני יכול לחשוב רק על Yello ו-Young Gods. מדוע לדעתך זה המצב? האם יש להקות אחרות משווייץ שכדאי לנו לשמוע?

    קשה לי לומר למה. אף פעם לא היינו חלק מסצנה אז אנחנו לא יודעים כל כך מה קורה. הניחוש שלי הוא שהרבה להקות מנסות יותר מדי או מנגנות גדול מדי ישר מההתחלה במקום לתת לדברים להתרחש בטבעיות. המוזיקה תמיד צריכה לבוא קודם וכל התדמית והצורך להיות מגניבים וכו' יכולים לחכות. אני חושב שהרבה להקות בשווייץ מנסות להישמע ולהתנהג כמו מקורות ההשפעה הבינלאומיות שלהן מאשר למצוא סגנון כנה משלהן. עוד סיבה יכולה להיות כסף, כי יקר לחיות בשווייץ אז קשה לעשות הרבה הופעות במדינות אחרות כי התשלום מאוד נמוך יחסית למדינה שלנו. אם אתה בלהקה קטנה או כמעט גדולה לא תוכל באמת להרוויח כסף. אבל בכל מקרה, יש לנו מלא להקות טובות כרגע, Blind Butcher לדוגמה או Fai Baba. הן להקות עם צליל ייחודי והרבה כישרון שעובדות מאוד קשה.

    איך אתה מרגיש לגבי כל תשומת הלב שאתם מקבלים בימינו? האם ציפיתם שזה יקרה?

    לא בהחלט לא ציפינו לכך. זה מרגיש טוב כמובן, אבל בכנות אנחנו לא חושבים על זה הרבה כרגע. הופתענו שמישהו רצה לשמוע את האי פי הראשון שלנו. ואז הופתענו שלייבל אמריקאי רצה להוציא את אלבום הבכורה שלנו ושהאלבום קיבל הכרה כל כך טובה בכל מקום. ועכשיו הופתענו ש-"Spagat der Liebe" שוב התקבל יפה. אז אני מניח שפשוט נמשיך עם מה שמרגיש לנו נוח.

    תגובות »

  • אלון עדר ולהקה בבסקולה: וספי רמירז בגרמניה

    %d7%9c%d7%94%d7%a7%d7%94-%d7%9e%d7%9c%d7%9e%d7%a2%d7%9c%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%91

    "איפה ספי?" צעק קול גברי בקדמת הקהל. אלון עדר, שבדיוק התיישב על הקלידים אף אל אף עם השורה הראשונה, ענה בפשטות "ספי בגרמניה". הוא הוסיף עוד כמה מילים על כך שיש שירים חדשים ונתן קיו עם הראש לכינור להתחיל את "כל טיפה של רגש". ניתן ללמוד שני דברים על אלון עדר מהדקה הקצרה הזו: הראשון הוא שספי (רמירז) ציזלינג, נגן החצוצרה בלהקה אליו התייחס הבחור, הוא אחד המרכיבים המשמעותיים בה, ובאמת היה חסר לאורך המופע; והשני, את הישירות נטולת הגינונים של אלון עדר. זה נכון שכשאתה נמצא בגובה העיניים עם הקהל קשה לשמור על דיסטנס, אבל הנינוחות והפשטות שבה הוא ענה לשאלה יצאה לעדר בשיא המגניבות ושברה את הקיר הרביעי תוך שנייה.

    בהופעה של אלון עדר יש המון שירים חדשים. עדר הוא אולי המוזיקאי הפורה ביותר בישראל בחמש השנים האחרונות—משנת 2011 עד היום הוא הספיק להוציא ארבעה אלבומים ואי פי מטונף אחד. האלבום החמישי התחיל לעשות את צעדיו הראשונים בהופעה בשבת האחרונה בבסקולה. שירים חדשים כמו "אל תעזבי אותי" ממשיכים את הקו של עדר בין אמנים כמו ששת, אריק איינשטיין, וג'ון לנון. עדר עובד בשיטת האלפקה: לועס קלות את הדברים שעולים לו מהבטן ויורק אותם במהירות החוצה. דוגמה טובה לכך הוא האלבום האחרון שעדר הוציא בלי הלהקה: "קסיו זעם". זה אלבום מעט יוצא דופן לעבודה של עדר שהוקלט כולו על מקלדות וגיטרות קסיו. מדובר ביצור לואו-פיי מלוכלך ועצבני כיאה לשמו, שמכיל פרטים אישיים מפורטים ("אני אוהב שרואים לך את הקפ"ק בתחתונים ושיהיו רפויים ושיהיו ישרים"), והפקה שנעה בין גולמיות משעשעת לניסיוניות מרשימה. למרות שהרגשתי שהסיכוי שעדר יבצע את אחד משירי קסיו בהופעה הוא קלוש, חלק קטן בי עדיין קיווה ש-"א.ע. בעיר בין האורות" או "קאי לאן" יקבלו את גרסאות הלהקה שמגיע להם. לצערי, הם לא הגיעו בין השירים החדשים והלהיטים מהאלבומים הקודמים.    

    עדר וסובול - החלק המיותר בהופעה

    עדר וסובול: החלק המיותר בהופעה

    יהלי סובול עלה להתארח לשלושה שירים. רוב האנשים על הבמה והסביבה נראו מרוגשים מהעניין. בעיני, האירוח של סובול היה החלק המיותר בהופעה—לא נוצרה איזו כימיה מיוחדת או אנרגיה מרעננת ומחודשת שהלהקה לא הצליחה לייצר לבדה עד אותו שלב. כשסובול עלה חשבתי על התלונות של עדר על המיינסטרים הישראלי ב-"קסיו זעם" כשהוא מדקלם "זה רק שלומי שבת דואט עם שלומי שבן". אותם השלומים מגיעים מאותו אזור שממנו מגיע סובול ושאליו שואף לפעמים גם עדר להגיע עם שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק". אולי עדר חושב שלאנשי גלגל"צ לעולם לא יצא לשמוע את הקסיו שלו, ואולי זה חלק מהעניין של שיטת האלפקה: פשוט יורקים לכל הכיוונים, בלי מסננים.

    במהלך הערב, עדר חלק את המיקרופון גם עם שני חברים מהלהקה. נדב הולנדר, שעשה בשאר ההופעה עבודה מדויקת על הבס, התיישב על הקלידים ושר את "יומבו", בלדה רומנטית שכתב. ב-"בואי נחמה" עדר ורן דרום (גיטרה) שרו את אותן המילים בעברית וערבית כל אחד בתורו, ויצרו יחד אווירת יום הזיכרון/יום הנכבה. המעבר מהאווירה הכבדה ל-"פרה זה פרה זה פרה", שמספר על מבקר מסעדות שכבר טעם הכל והחליט לאכול את עצמו למוות, הייתה קומית משהו. ב"פרה" החצוצרה של ספי הייתה חסרה מאוד למשל בפראזה שלא הגיעה אחרי המילים "ביסק סרטנים", והזכירה שוב את חשיבותו של ציזלינג בסאונד של הלהקה. אך מכיוון שקולו של עדר וההגשה מלאת הרגש הם עדיין השדרה המרכזית סביבה נבנה הסאונד, שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק" ו-"יש" שהגיעו לקראת סוף ההופעה השכיחו מעט את חסרונו של ציזלינג, ובעיקר הדגישו עד כמה בחמשת השנים האחרונות בהן עדר יוצר, הוא הצליח לאסוף קובץ לא קטן של שירים שאמנים אחרים היו מתגאים בהם גם לאחר קריירה של עשר שנים. 

    הגשה מלאת רגש

    עדר: כל טיפה של רגש

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 154: לפרוץ לאלדי

    fat-white-family

    שעה של אינדי אקלקטי מחבורת הזבל הלונדונית Fat White Family (בתמונה), דרך רצף פוסט-Pאנק לכבוד הסתיו, ועד לילדים הגראנג'ים מלוס אנג'לס Love Ghost (תיקון טעות: גילאי הלהקה הם בין 13-15).

    1. Fat White Family - Breaking Into Aldi
    2. Slaves - Spit It Out
    3. Cold Meat - I Hate Myself
    4. Cold Pumas - The Slump
    5. Crystal Castles - Fleece
    6. Factory Floor - Dial Me In
    7. Preoccupations - Memory
    8. Bauhaus - In The Flat Field
    9. Lebanon Hanover - Hollow Sky
    10. Bloodhounds On My Trail - Over The Wall
    11. I Was A Bastard - El Voce
    12. Love Ghost - Friday Afternoon

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

    תגובות »

  • ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM

    6am

    קותימאן הוא מסוג האנשים שכנראה אין להם אזור נוחות. למעט אולי "2 Thru You", שחזר על הרעיון של הפרויקט הראשון ומיקסס עשרות קטעי יוטיוב לקובץ שירים חדשים, קותימאן נוטה לפלוש לאזורים חדשים בכל יצירה שלו. האי פי האחרון "Space Cassava" הוסיף עוד אלמנטים פסיכדליים על ה-fאנק מאלבומו הראשון של קותימאן, וציפיתי שהוא יעמיק בהמשך הדרך לתוך קטעי צלילה ארוכים באותו כיוון. אך באלבומו האחרון "6AM" קותימאן לוקח אותנו ביד לטיול בפינות חדשות של המרחב המוזיקלי שלו, הפעם בהקלטות שביצע בעצמו על מגוון כלים בעזרת כמה מהנגנים והזמרים שעובדים איתו גם באורקסטרה שלו.

    כבר בקטע הפותח "Jaffa Beach", קותימאן זורק אותנו לסבנטיז עם ריף גיטרה פסיכדלי ממריץ, אם כי מעט שחוק, והתופים מתגלגלים לתוך ג'אם ארוך. הקטע ממשיך לרכוב על אותו ביט רוק פשוט, עליו קותימאן בונה שכבות של קלידים וגיטרות שנעים בחופשיות במרחב בין fאנק, רוק וג'אז. עומס הצלילים שנזרק לתוך האוזניים מזכיר שוב את הייעוד של קותימאן: לסנתז ולערבב כמות ומגוון של צלילים אשר בידיים של מפיקים אחרים היו נשמעים כמו ברדק מבולבל.

    המיקסים הלא שגרתיים של קותימאן לא תמיד עובדים באופן מושלם. האקורדים העצלנים והרועדים בפתיחה של "She's a Revolution" לא מתכתבים בכלל עם מעבר התופים המהיר שבא אחריהם וגם לא ממש עם אווירת הדאב-רגאיי של השיר. קותימאן משלב שוב את אותם האקורדים בסיום השיר, ואין לכך הצדקה—זו בחירה אסתטית שמזכירה את סוג העבודה שלו ב-"Thru You". בזמנו סלחתי לו על החיבורים הלא מושלמים בשל הפלא שהוא בכלל הצליח לחבר קטעי יוטיוב ממוזיקאים שלא נפגשו לעולם. כאן החסד הזה לא עומד לזכותו, אך כשהשיר ממשיך, הקצב המהיר והממכר והלחן הקליט גרמו לי לשכוח את כל התלונות. מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אדם שפלן פותח את הגרון בעוצמות שרק קרולינה יכולה לגבור עליהם. גם כאן מדובר בבחירה לא רגילה, עם קטע מעבר שבו קרולינה שרה בגבוהים-גבוהים שלה בסולם ערבי מעל אותו ביט גרובי שממשיך מהבית לקטע המעבר. מכיוון שעד אותו הרגע שבו קרולינה שואגת לא ניתן לשמוע אפילו רמז לפלרטוט עם אלמנטים ערביים, קטע המעבר מפתיע עם הכיוון החדש שהשיר קיבל, ותוך מספר שניות הוא מרגיש שוב טבעי לחלוטין. 

    אם יש בעיה משמעותית אחת באלבום, היא ששמו לא מתאים לאופי המפוזר שלו. השעה שש בבוקר גורמת לחשוב על תקליט עם מוזיקה רגועה לתחילת היום או סיום הלילה. בפועל, כל שיר באלבום זורק אותי לזמן אחר ביממה ומקום אחר בעולם. שיר הנושא, קטע ג'ז שנפתח בצלילי פסנתר גבוהים וחצוצרה מאנפפת זרק אותי דווקא לפאב אפלולי בניו יורק הגשומה בשתיים בלילה, ולולא הצלילים החלליים שקותי מלביש באמצע השיר על האווירה הרגועה, אולי גם לשנות ה-20 של המאה הקודמת. "Stranger on the Follow", בעל המילים והלחן הנאיביים והאופטימיים, הזכיר ברובו להיט שהביטלס שכחו לשחרר לאוויר העולם, ולקח אותי לשנות ה-60 החופשיות. "Dangerous" נשמע כמו שיר פתיחה לסרט ג'יימס בונד, וקטעי הסקסופון שבו נשמעים כאילו יצאו ישירות מהחלקים האפלים ביותר של "Blackstar" של בואי.

    ההפקה השאפתנית הזו מצליחה להפתיע, וההפתעות ממשיכות להתגלות ככל שמקשיבים לאלבום. קותימאן, בדומה לאמנים אחרים כמו Alt J או רדיוהד, לא מצליח להסתפק במועט ומעמיס עלינו את כל הטוב שהוא יכול למצוא בארגז הכלים הכבד שלו, ככה שלעיתים השירים מרגישים מעט עמוסים בכל הטוב הזה, אך בשמיעות חוזרות מתגלות פנינים שקשה להאמין שפספסתי. דוגמה נהדרת לכך היא קטע הצ'יל החללי "Ze'elim". הקטע נבנה בהדרגה על שני אקורדים של גיטרה חשמלית רגועה שמתווספים אליה כלי קשת, ליין בס רפטטיבי, תופים, כלי הקשה, ציוצי ציפורים, ושכבות של סינתיסייזר עם חתימת ההיכר הפסיכדלית של קותי. עדיין, כשמעט מתאמצים, ניתן לשמוע באמצע הדקה השנייה צלילי ראצ'ט מתגרדים בעונג סביב הקצב. רגעים כאלה גורמים לאלבום להיות מהנה גם בהאזנות חוזרות וקפדניות. 

    האקס פקטור של היצירה של קותי היא היכולת לשבור חומות ולהביא כמות עצומה של מרכיבים לא קשורים לכאורה לאותה תערובת עשירה. "Thru You" משחק על הקונספט הזה לא מעט, אבל מבחינתי הוא נותר תמיד בגדר גימיק, כיף קליל ולא מחייב. החכמה של קותימאן ב-"6AM" היא דווקא ביכולת לבצע את המיקסים האלה לא כשילוב בין עשרות קטעי מוזיקה אקראיים ולא קשורים או על גבי מצע של fאנק, כמו שהוא עשה באלבומים הקודמים, אלא על בסיס מספר ז'אנרים שהוא נגע בהם עד היום בטעימה. מהבחינה הזאת, ומבחינת שלל הצלילים והאלמנטים החדשים שקותימאן מיישם לאותה גישה, מדובר בהפקה שמאתגרת, גם אם לא ברמת המהפך, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על קותי ועל מוזיקה. גם אם לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו עד היום, ואכן אף אחד מהשירים לא מצליח להידבק לאוזן ולהזיז אותנו כמו "Music is Ruling My World" מאלבום הבכורה, קותימאן מצליח להשאיר אותנו מסוקרנים ולהחזיק בסימן שאלה גדול: איך הוא יפתיע אותנו בפעם הבאה?

    תגובות »

  • אינטרו 36: Bad Date - קסם הברדק המצ'וקמק

    bad-date

    (צילום: גוני ריסקין)

    הם שרופים על לואו-פיי, מתפקדים רק בקיץ, ולשם שלהם יש משמעות אחרת ממה שחשבתם—תכירו את Bad Date.

    1. מי חברי הלהקה?

    דני לוזון – שירה וגיטרה, איתמר נבו – בס וקולות, רודי ברזין – תופים וקולות.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    דני ואיתמר חברי ילדות מנתניה. עברנו יחד הרבה גלגולים מוזיקליים אבל מה שבאמת העיף לנו את המוח היו ההופעות שראינו בבית פיתקית בת”א, אליהן התחלנו ללכת באמצע העשור הקודם. גילינו שם שפה מוזיקלית חדשה ומסעירה ואתיקת DIY במובן הכי טהור ויפה שלה. רודי תמיד הסתובב באזורים המוזיקליים שלנו (הצימר פינת פיתקית) וברגע שנוצרה הזדמנות בקיץ שעבר להקים מחדש את הלהקה ולהתחיל לנגן עם רודי הרגשנו אהבה מצליל ראשון.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    בחצי חיוך, אפשר לקרוא לזה קסם הברדק המצ'וקמק. אנחנו מאוד מושפעים מהרכבי לואו-פיי, גאראז', ופוסט פאנק מחו"ל כגון Sebadoh, Pavement, The Fall ו-Ty Segall. אנחנו אוהבים את הסאונד הלא מצוחצח, אבל תמיד מחפשים להעביר הגיוון דרך אי הסדר. היבט נוסף בתיאור המוזיקה שלנו זה השילוב בין מקומי וחו”ל. כולנו התגוררנו תקופות בחו"ל וספגנו משם לא מעט. אבל היצירה שלנו גם מאוד מקומית.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    בגלגול הראשון של הלהקה ב-2011, כתבנו המון שירים פוליטיים על מגדר ומעמד. החזון היה קצת יותר פאנק, ברוח להקות כגון Fugazi ו-Crass. במשך תקופה ארוכה לא הצלחנו למצוא שם להרכב, ואז החלטנו לקרוא ללהקה על שם אחד השירים. זה מצחיק כי אפילו השיר הזה הוא לא באמת שיר על דייטים אלא יותר מראה שחורה המופנית כנגד סחים בורגנים, אבל אנחנו לא יכולים לשלוט באיך אנשים מפרשים את השם.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    אנחנו בסיטואציה מעניינת כי דני מתגורר ולומד כיום בקליפורניה. לכן הלהקה מתפקדת בעיקר כלהקת קיץ. אנחנו מנסים להספיק כמה שיותר בכל קיץ. בקיץ שעבר הופענו המון והקלטנו את אלבום הבכורה שלנו. הקיץ השקנו את האלבום, ולשמחתנו הספקנו גם לכתוב ולהקליט אי פי חדש שייצא בקיץ הבא.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    דני לומד לדוקטורט בספרות באוניברסיטת ברקלי; איתמר עובד בחנות טבע ורוקד סווינג; ורודי עובד בעיר, בין היתר במועדון הבסקולה.

    7. ממה אתם מושפעים?

    ההשפעה יכולה להגיע מהמון כיוונים: שיטוט בעיר, זוגיות, ספר טוב, פוליטיקאי מושחת, שיחה קולנית באוטובוס. אנחנו משתדלים תמיד לשמור על אוזן פתוחה למרחב שסביבנו ולהגיב אליו ביצירה.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    השאלה הכי קשה בעולם. מעדיפים לארוז תקליטים ולא בגדים. אם בכל זאת חייבים לבחור אחד, אז נלך על "Slanted and Enchanted" אלבום הבכורה המבריק של Pavement מ-1992—להיטי זהב מוגשים ברישול מחויך וכובש. Stephen Malkmus הוא גיבור גיטרה ואחד האנשים הכי קולים בעולם.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    זה ממש לא משהו שמעניין אותנו לעשות.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    גם כאן יש מיליון ואחת תשובות אפשריות אז נלך על להקה שלצערנו כבר לא קיימת: מונו אדיקטד אסיד מן. לפני שעמי שלו כבש את העולם עם המונוטוניקס הוא הנהיג את ההרכב המבריק הזה ברוח השילוש הקדוש של דם יזע ואלכוהול. אנחנו מלאי געגועים למועדון הפטיפון ז"ל שבמידה רבה סלל את הדרך לאינספור להקות לואו פיי ופאנק מקומיות עכשוויות.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אמנם לשלושתנו יש קילומטראז' לא קטן בסצנת השוליים המקומית, אבל הקיץ הזה היה מרגש במיוחד, כי זכינו לעבוד עם הרבה מוזיקאים, אמנים ואנשים שאנחנו ממש מעריצים כמו יוני כדן ועמית איצקר. אנחנו ממש מודים לכל מי שהושיט/ה יד ועזר/ה לקיץ שלנו להיות כ"כ פרודוקטיבי וכייפי. הסצנה המוזיקלית בתל אביב מעולה ברמה עולמית.

    האלבום החדש של Bad Date זמין להורדה בחינם בבנדקמפ

    תגובות »