• Timber Timbre בראיון: "ההופעה שעשינו בבארבי היתה לי מאוד חשובה"

    לפני שנתיים הייתי צריך להכריע אם ללכת להופעה של ה-Swans או לזו של Timber Timbre—מסוג הצרות המדהימות שיש לנו בקיצים האחרונים מרוב הופעות בארץ. העדפתי באותו הערב את העדינות והאמריקנה של טימבר טימבר מאשר הכאוס המחריש של הסוואנס, ואני מאוד מרוצה מההחלטה הזו. הערב ההוא בבארבי היה קסום. הרבה בזכות הנוכחות של סולן ההרכב Taylor Kirk ששר בקול עמוק ומלא ברוך וגם בזכות הנגינה המינימליסטית והמדויקת של ההרכב עד לצליל הכי קטן, הוכחה שאפשר לעשות הופעה עם סאונד צלול בבארבי. עברו שנתיים מאז וקירק ושות' חוזרים לשם ב-30.8. ראיינתי את קירק במייל לכבוד האירוע לגבי המעבר לסינתי, אורבניזציה וההופעה הקודמת שלהם בארץ.

    קודם כל, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על הראיון?

    אני פשוט מקשיב להקלטה שהפקתי עם כותב שירים ממש מופלא בשם Joe Mortone ורושם הערות. עבדנו על אלבום בנאפולי בחודש הקודם ואנחנו מתכננים לסיים אותו בסתיו פה במונטריאול.

    האלבום האחרון שלכם מבוסס הרבה יותר על סינתיסייזרים. איך החלטת לקחת את הכיוון המוזיקלי הזה, ומי גיבורי הסינת' שלך?

    הייתי פשוט סקרן לגבי אינסטרומנטציה ופיל שונה. קיוויתי שנעשה משהו הרבה יותר אלקטרוני. אני חושב שהפשרה היתה להשתמש בהרבה פחות גיטרות וכלים אקוסטיים. אני לא יכול להודות בכך שיש לי גיבור סינת', אבל יש כמה אומנים שעלו בתור רפרנסים שוב ושוב: דיוויד בואי, ואנגליס, הרבי האנקוק, טירס פור פירס וטוק טוק.

    העטיפה של האלבום מראה גורדי שחקים בלילה בצורה כמעט אבסטרקטית כמו ציור דיגיטלי. מדוע בחרת בתמונה הזו לעטיפה? איך אתה רואה את חיי העיר ואורבניזציה בימינו?

    התמונה מגיעה ממגזין מאוד ישן על גורדי שחקים בניו יורק. היא כמעט בת 100 שנה ואיכשהו היא מרגישה על זמנית ופשוט איקונית לגבי צפיפות האוכלוסין הזו. נהייתי מאוד מודאג לגבי האורבניזציה וסגנון החיים וההרגלים שלי. אני מאוד סקפטי לגבי דרך החיים המודרנית הזו והנורמליזציה של בזבוז, זמניות ונוחות. אני חושב שנכנעו כל כך מהר ובהסכמה למהירות ולצפיפות החיים ואנחנו מתחילים לראות השלכות גלובליות מאוד קיצוניות לרמה הזו של האבדון.

    קראתי בראיון שעשית עבור Noisy שתמיד היתה לך אובססיה לחפצים קסומים. איזה סוג של חפצים קסומים נמצאים כעת בידך? איך השגת אותם מה קרה כשניסית להשתמש בהם?

    בהחלט כן, הדברים הבסיסיים: שרביט קסמים, שני מקלות מטאטא מעופפים, חמישה כדורי קריסטל וחצי תריסר קדרות בגדלים שונים. יש לי גם חפיסת טרוט, אבל חסר בה את קלף השישה גביעים, אז אני מאמין שהיא מקוללת.

    הופעתם בישראל לפני שנתיים, ומבחינתי זו היתה ההופעה הכי שברירית ומרגשת שראיתי באותה השנה. איך היתה החוויה שלך להגיע לארץ בפעם הראשונה ולעשות את ההופעה? מה אתה הכי זוכר לגבי הביקור וההופעה?

    זו החלטה/דיון מאוד מורכבים בשבילינו לבוא ולהופיע בתל אביב. והבחירה לבוא ולהופיע לא הרגישה כמו ניצחון גדול, במובן שלהחליט את ההחלטה הזו נהפך להפרה גדולה עבור הרבה אנשים. אנחנו מודעים להשלכות וחושבים שזה מאוד מייאש. עם זאת ההופעה שעשינו בבארבי היתה לי מאוד חשובה. אף פעם לא התקבלתי על ידי קהל בצורה כזו, והבנו דרך המסע הזה שלא הופענו מול אנשים שהיו פעילים או שותפים בתחזוק האפרטהייד. בגלל הסיבה הזו ואחרי הרבה התלבטות, החלטנו לחזור.

    גם מאוד אהבתי את זה שהעיבוד החי היה שונה ממה ששמעתי בבית, ועדיין מאוד עצמתי. איך אתם מתאימים את המוזיקה שלכם להופעות?

    אף פעם לא השקענו הרבה אנרגיה כדי לייצר מחדש עיבודים מוקלטים עבור הופעות חיות. עם "Sincerely, Future Pollution" אני חושב שהגענו הכי קרוב למה שהקלטנו, במובן שכל האלמנטים הרגישו מאוד מהותיים לשירים ואי אפשר היה להחסיר שום דבר. עם זאת, להופיע עם האלבום גרם לכך שהדברים נהיו קצת יותר חופשיים ומחוספסים וקצת יותר מהירים. אתה יודע, כמו רוקנרול.

    באופן כללי, יש לי תחושה שהמוזיקה שמגיעה מקנדה בימינו הרבה יותר הרפתקנית ומיוחדת לעומת מה שמגיע דרומית לגבול מארה"ב. האם אתה מסכים? אם כן, למה אתה חושב שזה המצב כרגע?

    מצטער אבל אני לא יודע! בהחלט יש בקנדה סצנה מאוד בריאה בכל הסגנונות, וכך זה היה כבר זמן מה. אני גם עוקב אחרי הרבה מוזיקה אמריקאית. יש פשוט כל כך הרבה הרכבים ארורים כרגע, זה כל כך רווי שקשה לי לעקוב אחרי מי מגיע מאיפה. אבל כן, השקענו הרבה בעצמינו כדי לטפח את הסצנה פה בקנדה.

    תגובות »

  • Black Lips בבארבי: המופרעים התעייפו

    צילום: ענבר שפס

    מספרים שחברי להקת הגאראז' רוק האמריקאית Black Lips עלו לבמה בהודו ב-2009, ובאמצע ההופעה התפשטו, התנשקו, ולאחר מכן נאלצו לברוח מהמשטרה לאחר שדרכוניהם הוחרמו על ידי המארגנים. בהופעה אחרת בלונדון, הקהל הוזמן לבמה ונוצרה מהומה—כל זה בנוסף להטלת נוזלי גוף, שתייה מרובה והתפרעות ללא גבולות. המהומה והמופרעות שמייצגות את הופעות ההרכב שהוקם בג'ורג'יה ב-2002 לא נכחו אמש בבארבי. עשר שנים לאחר שנתנו בלבונטין סט מופרע, קצר ומדויק, נראה שהבלאק ליפס פשוט התעייפו.

    אתמול המפשעות חיממו ונתנו מופע קצר אך מהנה בזמן שהקהל בשורה הראשונה התחיל לקפוץ ולדחוף בהתלהבות. ב-22:10 הבלאק ליפס עלו לבמה לקול תשואות הקהל, שלא הפסיק להתלהב, לפחות בהתחלה. צלילים של חצוצרות ליוו אותם, ועוד לפני שהם ביצעו שיר אחד בסיסט וסולן ההרכב ג'ארד סווילי צעק שהוא מתרגש להיות פה, והודה לקהל. ואז הם סופסוף התחילו בביצוע לשיר "Blasphemy". האנרגיה עלתה. אבל כבר מהשיר השני, הלהקה וגם הקהל נראו די מנומנמים. אמנם נזרקו לבמה ניירות טואלט ובלונים, והפוגואים בשורה הראשונה נמשכו, אך האנרגיה הגבוהה ירדה. ואז כשהם בצעו את "Modern Art", הקהל שוב התלהב ונרשמת עלייה חדה במפלס האנרגיה. וככה לאורך כל ההופעה: בשירים מסוימים הקצב והאנרגיה ירדו, ואז שוב עלו.

    גם הסאונד הבעייתי במקום הקשה על ההנאה. סווילי התעקש כמה וכמה פעמים שיביאו לו וויסקי לבמה, ונראה שהאלכוהול העסיק אותו יותר מכל. ראויה לשבח זומי רוסו, הסקסופוניסטית החדשה שהצטרפה להרכב באלבומם האחרון והמשובח "Satan's Graffiti or God's Art?". רוסו אמנם עמדה בצד הבמה אך הצלילים שהפיקה מהכלי ומקולה הורגשו וריגשו, במיוחד בשיר השמיני, "Crystal Night". בכלל, חבל שלא בוצעו יותר שירים מאלבומם האחרון וגם יותר להיטים. הקטעים שנוגנו מ-"Arabia Mountain", אלבומם השישי והאהוב עליי, היו ללא ספק הכי מהנים ומלהיבים.

    כעבור שעה בלבד, סווילי הניף אצבע משולשת לקהל וההרכב ירד מהבמה, מהר מדי. לאחר כמה דקות של קריאות מהקהל הם עלו להדרן יחד עם המפשעות, בביצוע משותף ומתבקש ל-"How Do You Tell a Child That Someone Has Died". המפשעות הקליטו בעבר גרסה לשיר בעברית, ועלו לבמה עם דפי מילים בניסיון ללמד את הבלאק ליפס לשיר בשפת הקודש. שתי הלהקות הסתדרו בזוגות, והשירה הרהוטה של חברי המפשעות לצד המלמולים חסרי הפשר של סווילי וחבריו יצרו הומור וחתמו את ההופעה הפושרת לפחות ברגע מיוחד אחד שישאר בזיכרון ובלב.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 201: איך נהיינו כל כך אפלים

    שעה של אינדי אקלקטי בלי דיבורים מהחדש של Royal Blood (בתמונה), דרך סיפור הטכנו על אהבה גרמנית של Ancient Methods ועד אסיד ויקטוריאני עם האינדי רוקרים Ulrika Spacek.

    1. Royal Blood - How Did We Get So Dark
    2. Porcelain - Sdom
    3. Bad Date - Bad Date
    4. Nine Inch Nails - Less Than
    5. All Leahter - I Do It With My Prick Out - Leg Lifters Remix
    6. Ancient Methods - German Love
    7. Blush Response - Unclean Spirit
    8. Phase Fatale - Under Marble
    9. X-102 - Mimas
    10. Daniel Avery + Alessandro Cortini - Sun
    11. The Bomber Jackets - Tosh Lines
    12. Alvvays - Dreams Tonite
    13. Wolf Alice - Don't Delete The Kisses
    14. Cheatahs - I
    15. Ulrika Spacek - Victorian Acid

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • אינטרו 63: ההולכים - מוזיקה ילידית

    גיטרות מינימליסטיות, חצוצרות שופריות וקולות מהדהדים מהמדבר—ההולכים עושים אינדי רוק פיוטי בעברית בין ירושלים לתל אביב.

    1. מי חברי הלהקה?

    יואב רבן - בס, ואדים מסקין - חצוצרה, גבריאל בן חורין - שירה, אלון אבנת - גיטרה, אסיף קאופמן-תופים.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אנחנו מירושלים ותל אביב ויפו והסטף. כולם מכירים את כולם, במשך השנים, אנחנו חברים—חלקנו משנות השמונים בירושלים, וחלקנו התחברנו זה לזה ולאחרים על ציר הזמן של המציאות החליפית.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    מוזיקה ישראלית. כמו שאין שתי מוזיקה הודית, או מוזיקה ערבית וכן הלאה, ככה אנחנו. עושים מוזיקה ילידית.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    זה אופייני לנו ללכת, ולהמשיך ללכת, לבד וביחד, וכשהולכים ביחד אז יוצא שאנחנו: ההולכים.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    אמת, כנות, שורשיות, מקומיות, חיים לקהילה הקטנה והמצומצמת שלנו.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    עבדים נרצעים.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מכל דבר, ומכלום.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    מי רוצה לנסוע בכלל למאדים.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    כל החרא שנעשה בשביל לחם ושעשועים.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    היינו רוצים לחמם את ההולכים, כי זה יהיה האתגר האולטימטיבי.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אומנות אמורה לפתוח את הנשמה, תרבות חיונית לקיום חברה. נמשיך ללכת.

    תגובות »

  • Flow Festival 2017: ניצוצות ותגליות אלקטרוניות

    צילום: עידו שחם

    לא תכננתי לנסוע שוב ל-Flow Festival. הליינאפ השנה לא נראה לי חזק מספיק בשביל להרחיק שוב לפינלנד, אך הזמנה של חברי מהלסינקי לבקר בקיץ החזירה אותי לעיר. ומה אתם יודעים, הטיסה הכי זולה היתה דווקא בסופש של פלואו וסימנה לי שאני צריך לשוב.

    נכנסתי למתחם הפסטיבל בדילוגים. כל היפים והיפות של הלסינקי והאזור זרמו פנימה דרך השער הראשי. משהו הרגיש לי שונה, והסתבר שהזיזו את השער כי שטח הפסטיבל גדל קצת מאז השנה שעברה ונוספו עוד מתחמים. פתחתי את האירוע ב-Voimala, מבנה תעשייתי גדול בצורה מלבנית עם תקרה גבוהה שהמירו למועדון טכנו למשך הפסטיבל. ראיתי שם סט של הטכנואיד הפיני Samuli Kemppi. הוא התחיל אותו עם אמביינט מול קהל מינימלי בזמן שוידאו ארט סטטי לבן ריצד. הביט נכנס והסט הלך והעמיק אל תוך התהום שיוצגה על המסכים על ידי צורות גאומטריות מתחלפות עם תרשימים של מעגלים חשמליים שהבזיקו מדי פעם וגרמו לי לתהות כמו גארי ניומן האם חברים הם חשמליים. האולם הלך והתמלא ועברתי לרקוד בשורה הראשונה עם הרייברים. הסאונד היה כל כך צלול וקריסטלי ששני בחורים שרצו להיבלע בו שמו יד על הרמקולים. אשת האבטחה במקום מיד הטילה עליהם וטו חד והם חזרו לצלול לתוך עצמם.

    סאמולי קמפי: טכנו אל תוך התהום. צילום: עידו שחם

    מיד אחרי הפתיח העמוק של קמפי עלו לבמה Model 500. לפני כמה שבועות ראיתי בפרגמון את דריק מיי, אחד משלושת הבלווילים שהם החבר'ה שהמציאו את הטכנו. ובכן, מודל 500 זה ההרכב של הבלוויל האהוב עלי בשלישיה: Juan Atkins. ההרכב שלו נקרא על שם הדגם המפורסם של פורד ועוסק בהתאם במכוניות ומוטוריקה טרנסצנדנטלית, התשובה הדטרויטית ל-"Autobahn" של Kraftwerk הדיסלדורפים. אטקינס פתח את ההופעה בשאלה "האם אתם מוכנים לקבל קצת פ'אנק היי-טקי?" ובין אם הקהל היה מוכן או לא אטקינס ושות' הרביצו עם מקל הקצב שלהם את השילוב בין הפ'אנק המופרע של ג'ורג' קלינטון למוזיקה המכונות האוטופית של הרביעייה מדיסלדוף בצורת מקצבים שבורים של מכונות תופים ובסים שמנים מתחת לארפג'ים מהחלל החיצון. הם ניגנו את כל הלהיטים כמו "No UFOs", "Night Drive" ו-"Cosmic Cars" בעזרת לפטופ, סינתיסייזרים וקולו החם והעבה של אטקינס שהשלים את החיבור בין האדם למכונה. "אנחנו על גג העולם ואנחנו אוהבים אתכם" שיתף אטקינס, והחום שלו הורגש דרך הביט.

    מודל 500: היי-טק פ'אנק. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    יצאתי מוקדם כדי לתפוס מקום בהופעה של Aphex Twin באוהל ה-Lapin Kulta, מותג הגולדסטאר המקומי. פגשתי שם את אליזה, ידידה מקומית שהכרתי בשנה שעברה, ואת חברתה שהיתה כל כך הארדקור פינית מרוחקת ומנוכרת שהיא סירבה לדבר איתי. על הבמה ריצ'ארד די ג'יימס, האיש מאחורי הכינוי, עמד באפלה במעמד גבוה עם עוד בחור, ככל הנראה הוי ג'יי שלו, מעל מסך לדים ענק כשמסכי לדים נוספים בגדלים וצורות שונות הקיפו אותם מכל כיוון. לא הבנתי עד כמה מדובר בסט או הופעה אלקטרונית חיה או שילוב של שניהם, אבל מה שזה לא היה זה היה כמו לקחת אסיד בלי לשים אפילו טיפה אחת בפה. אייפקס טלטל את הקהל במסע אלקטרוני בין טכנו לגליץ' לדאבסטפ מחורע לאמביינט לאלוהים יודע מה, טיול בנבכי התודעה החשמלית שלו. אם כי השואו האמיתי היה הוידאו ארט. מה שהחל בלוגו מרצד של אייפקס, שהתנוסס אגב על מי יודע כמה חולצות בפסטיבל, המשיך עם וידאו חי של חברי הקהל כאשר פרצופו של ג'יימס בגרסה שטנית במיוחד הודבק עליהם בזמן אמת. זה המשיך עם דמויות איקוניות מפינלנד, לדברי אליזה, מנהג מרוצים דרך דוגמנית צמרת ועד לשחקן אופרת סבון שפניהם עוותו מחוץ לפרופורציות אייפקס טווין סטייל. הקהל הריע בזמן שהפרצופים חזרו שוב ושוב על גבי רקעים משתנים תוך כדי שאורות לבנים בוהקים ריצדו מולנו עד כדי התקפי אפילפסיה פסיכדלית. הפינים איבדו את זה עד כדי כך שהם נהיו לישראלים והחלו לפלוש לספייס ולהידחף כאילו כלום, משהו שלא נעשה לרוב במדינה הצפונית הזו. הרגעתי את הרוחות עם קצת Lana Del Ray על הבמה הראשית וסוף ההופעה של Car Seat Headrest ב-Zalando Black Tent איפה שהקהל נראה די מותש או ממש מסטול או משועמם.

    אייפקס טווין: טריפ בלי לקחת אסיד. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    פופ שייקספירי עם Sparks ובריחה מהגשם עם Nina Kraviz

    היום השני של פלואו התחיל בשבילי עם ניצוצות, כלומר, עם להקת Sparks. תהיתי איך הקהל הצעיר של פלואו יגיב להרכב הותיק מלוס אנג'לס ולהפך—הם מאובנים מהסבנטיז שבכלל לא אופנתיים ועושים פופ שייקספירי מורכב ומאוד לא מוערך. הלכתי להופעה באוהל הלאפין קולטה עם עיתוני רוסי בשם יבגני שכותב לדבריו עבור ה-Russian Information Agency (לא הקגב לטענתו). יבגני מעריץ גדול של מוריסי והוא רצה לראות את ספארקס כי לדבריו מוריסי מאוד הושפע מהם. בהופעה הבנתי למה.

    ספארקס, האחים Ron ו-Russel Mael, עלו לבמה בליווי הרכב צעיר עם לוק אסירי של חולצות פסים ומכנסיים שחורים. בהופעה הקהל היה האסיר שלהם. לא הכרתי את המוזיקה מלבד כמה שירים, ובכל זאת רקדתי וחייכתי בלי הפסקה למרות החום והלחות באוהל, וכך גם האנשים סביבי כולל שתי ילדות היפסטריות שממש עפו על זה. ראסל אולי בן 68, אך הוא התרוצץ על הבמה כמו נער חרמן ותספורת הקרה השחור שלו הורידה לו כמה עשרות שנים מגילו. רון שמר על פני הנאצי החתומות שלו בזמן שהוא ניגן בנונשלנטיות בקלידים. הם עשו את להיט הניינטיז "My Way" וכן חומרים מפתיעים מאלבומם הקרוב "Hippopotamus". שיר הנושא שלו נשמע כמו שיר ילדים למבוגרים, קברט מורכב בפשטותו ומאוד משעשע עם ליריקה כמו "There's a woman with an abacus, a woman with an abacus, a woman with an abacus / She looks Chinese". ראסל שר כמו שהוא זז, בקלילות ונינוחות כולל הפלסטו המפורסם שבד"כ נשחק עם הגיל (נסו לחפש ביצועים חדשים של אלטון ג'ון לשיר "Rocket Man"). הקטע "Dick Around" גם בידר מאוד וגם שיר חדש ושובב בשם "Missionary Position". בשלב מסוים רון קם מהכיסא, הוריד את הז'קט, ודפק ריקוד מצחיק תוך כדי חיוך ענק עם עידוד עצום מהקהל. כמובן שבסוף פניו נחתמו מחדש והוא התיישב על הכיסא וניגב את בית השחי עם הז'קט בשביל האפקט הקומי. הלהיט של ההרכב "This Town Ain't Big Enough For Both Of Us" העיף את כולם מעבר לקצה, וראסל עוד סיפר לאחר מכן שאחיו רון חוגג 71 שנה—בעצם הגיל האמיתי של הדמות המסתורית שהוא שיחק כל השנים האלה. הכל הסתיים בשאגות עצומות ולפחות מעריץ אחד חדש.

    ספארקס: השפיעו על מוריסי. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    כשיצאנו מהאוהל יבגני הצביע לשמים שכוסו בשכבת עננים בצבע אפור עמוק. הלכנו לבמה הראשית איפה שהראפר המטורלל Danny Brown היה אמור להופיע. הדי ג'יי שלו שם ברקע את "Iron Man" של בלאק סאבאת', הצהרה מוזיקלית שכבר מדגימה למה בראון הוא הראפר האהוב עלי בגל אמני ההיפ הופ האחרון. אבל איך שהוא ירה את השורה הראשונה שלו, מבול עצום החל ליפול על הקהל ששלח אנשים לתפוס מכסה בצרחות. ההופעה נפסקה ובוטלה, וכך גם כל הפעילויות שתוכננו להיות בחוץ—אפילו מאהל הלאפין קולטה נסגר מחשש בטיחותי בגלל הרוחות (ובצדק, הסתבר יותר מאוחר שמקומות מסוימים בעיר הוצפו ושהרוחות עשו נזק) וגם הופעה של הרכב האינדסטריאל הבלגי Front 242 בוטלה. הצטופפתי בתוך מבנה שהקימו בו סושיה שנהפך לסאונה מרוב חום אנושי, ולאחר מכן הלכתי לחצר האחורית של ה-Resident Advisor. התחלתי לדבר בתור עם בחור אחד שהיה בתל אביב כבר ארבע פעמים ואף היה בבר מרתפי עם חפצי אספנות (הבוקסא). מה שמדהים זה שכמעט לכל הפינים שדיברתי איתם באקראי היה קשר לארץ: בין אם הם באו לבקר פה, עומדים לבוא לבקר, למדו פה, התנדבו פה, יצאו עם ישראלי/ת, או מכירים פינים אחרים שעשו משהו כזה.

    סינגין אין דה ריין. צילום: Flow Festival / Janita Autio

    כדי לא להיתפס שוב בגשם, הלכתי מהר לאולם הויימאלה האהוב עלי ולא הייתי היחיד לפי התור הארוך לכניסה. הדי ג'יית הרוסייה Nina Kraviz נתנה שם סט בלי להתמהמה בכלל. במשך משהו כמו שעתיים היא הפכה את הויימאלה לברגהיין, ואני מוכן להישבע שאחד מהטראקים אף הצהיר זאת עם סימפול של ווקאל מעוות שהכריז שוב ושוב "ברגהיין! ברגהיין! ברגהיין!" (שאלתי עוד מישהי והיא אמרה שהיא גם שמעה את זה). קרביץ שמה טכנו על הצד היותר מכאני-אנלוגי שלו אך עדיין מרקיד, בלי הפסקות לנשימה. האולם היה מפוצץ בקלאברים על כל מיני סמים ומלא ידיים מורמות. חשבתי לצאת להתאוורר קצת בחוץ, אך ברגע שראיתי את התור שעדיין יש מחות לדלת ויתרתי על הרעיון ונחתי בפנים. קרביץ סיימה את הסט בפול ספיד עם הארדקור טכנו ב-200 בי פי אם ומלא שריקות מהקהל בזמן שהוצג על המסך סמיילי איקוני עם האותיות n k במקום העיניים.

    נינה קרביץ: הפכה את האולם לברגהיין. צילום: עידו שחם

    יצאתי לנשום אוויר טרי בבמה הראשית עם The xx, הופעת השמוזינג האולטימטיבית שהתמלאה בזוגות אחרי הגשם. לעשות הופעה אינטימית מול איזה 10,000 איש, זו פוליאמוריה אמיתית, וזה בדיוק מה שהלהקה הצליחה לעשות. "אני אוהב פסטיבלים", סיפר בסיסט/סולן ההרכב Oliver Sim. "פסטיבלים כאלה הם פשוט הזדמנות להנות מעצמכם, אז תהנו". אוהל הלאפין קולטה חזר לפעולה עם הופעה של Flume—לא בדיוק כוס הקפה פילטר שלי (המשקה הלאומי של פינלנד), אך המוזיקה הטרנדית של האמן האוסטרלי פיצצה את האוהל באנשים ועזרה לי להמשיך את הצ'יל ולנוע לצד לצד בלי יותר מדי השקעה. את האנרגיות קיבלתי בחזרה דרך קערית קארי אדום עם אורז במכירת חיסול של שש יורו למנה, מה שהשאיר טעם של עוד ליום האחרון למחרת.

    The xx: פוליאמוריה אמיתית. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    טכנו היפנוטי עם Timo Kakulampi והופעת מסיבה עם Moderat

    היום האחרון של פלואו התחיל אי שם בצהריים ואני הגעתי רק בשעות הערב, אל אמצע הסט של השלומי שבן האמריקאי Ryan Adams. אדמס ניגן אמריקנה רגועה לאור השמש, לא משהו יוצא מן הכלל מבחינתי אז הלכתי לזלול אוכל טבעוני. יותר מאוחר פגשתי בחורה חמודה בשם אינה שהיא דווקא מעריצה גדולה שלו וקנתה כרטיס לאותו היום רק בשביל לראות אותו בהופעה, אם כי היא הכי העריצה את Iron & Wine שלדבריה לא מגיעים אף פעם לאירופה.

    בינתיים באולם הויימאלה האמן הפיני Timo Kakulampi התחיל את ההופעה בחשיכה מוחלטת. גיששתי את דרכי עם יד מושטת מלפני כדי לא להתנגש בשום דבר ועשיתי את דרכי קדימה. אנימציה של קווים נסגרים ריצדה על המסך בזמן שקקולמפי יצר טכנו אנלוגי והיפנוטי עם בסים עצומים ונחשולי סאונד שמקבלים אם מחברים את האוזן לשטקר. בהופעה שלו הבנתי שאולם הויימאלה היה הלוקיישן האהוב עלי בפסטיבל, ומה שהעיף אותי השנה זה לא השמות הגדולים שהיו הרבה יותר מפתים ב-2016 (איגי פופ, ניו אורדר, דוטר), אלא ההופעות האלקטרוניות, במיוחד אמנים מקומיים כמו קקולמפי שעשו את זה עמוק ואווירתי. והתאורה והוידאוארט באולם הוסיפו הרבה ממדים לחוויה: מאלומות אור שהוקרנו ישירות לרצפה כמו חרבות ג'דיי ועד ללייזרים חכמים. הויימאלה היה למעשה אחד מהמועדונים המרשימים שהייתי בהם אי פעם.

    טימו קקולמפי: נחשולי סאונד. צילום: עידו שחם

    Angel Olsen היתה לקראת סוף ההופעה כשהגעתי לאוהל השחור. הקהיל היה דליל והווייב שקט ורגוע, הרבה יותר מדי רגוע יחסית לשלושת הגיטרות שהיו על הבמה. לקח לי קצת זמן להיכנס לאווירה של אולסן, אך כשהיא הרימה את קולה והשקיעה את הנשמה היא שלחה לי רטטים דרך המערכת, ואז יצאה לג'אם שוגייזי עם ההרכב. "תודה שנשארתם, מעריכה אתכם", היא הודתה והוסיפה "מעריכה אתכם—זה מה שאומרים מאיפה שאני באה". ממה שחווייתי הייתי מעריך אם ההופעה הזו היתה מתרחשת במאורת ג'אז קטנה מאשר אוהל שחור.

    לפינאלה הגדול חלפתי על פניו של Frank Ocean הלכתי להופעה של טריו האלקטרוניקה הברלינאי Moderat. הרבה אנשים התלוננו על ההופעה שלהם בארץ בהאנגר 11, אך באוהל הלאפין קולטה הכל היה במקום: הסאונד, הביצועים והארט. זה היה אירוע היברידי בין הופעה למסיבה שנעה בין טכנו ברגהייני לאינדיטרוניקה בזכות השילוב בין הביטים של הצמד Modselektor לווקאלז האמוציונליים של Aparat. לא ברור מה קרה בארץ שזה התפשל, בפלואו זה עבד כמו מנוע גרמני משומן היטב.

    מודראט: אין תלונות. צילום: Flow Festival / Andrew Taylor

    יצאתי מוקדם כדי להביס את התורים ולהיכנס לאפטרפארטי הרשמי של הפסטיבל ב-Ääniwalli, מועדון שנמצא במבנה תעשייתי במרחק נסיעת אופניים מהפסטיבל. הדי ג'יי הגרמני Rødhåd השתלט על רחבה אחת, אך ברחבה השנייה הדי ג'יים המקומיים Katerina ו-J. Lindros הביסו אותו עם מוזיקה אלקטרונית הרבה יותר מגוונת ומרתקת. המסיבה עמדה להסגר לקראת ארבע בבוקר, ובהלסינקי נוהגים כמו ההלסינקים במיטב מסורת ה-"jatke" (הארכה) וזורמים הלאה לבלות כמה שעות באפטרפארטי סודי ואז לבר הקריוקי Populus הידוע לשמצה בזכות שעת הפתיחה המוקדמת שלו: 9 בבוקר.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 200: ספיישל Flow Festival 2017

    צילום: Flow Festival / Annikki Valomieli

    היה לי כל כך כיף בפינלנד בשנה שעברה, כך כשחברי הפינים הזמינו אותי לחזור ולבקר הקיץ אמרתי מיד "כן". גם הפעם אקפוץ ל-Flow Festival, הפסטיבל העירוני של הלסינקי שממוקם באזור תעשייה ליד ארובות ומפעלים. כשמו כן הוא, פסטיבל שמזרים את הקהל מבמה לבמה, כולל כל מיני הפתעות כמו דוכני אוכל גורמה, בית קולנוע למנוחה קלה ורחבת ריקודים מרימה בשביל להזיז קצת את ה-perse (תחת בפינית). השנה יופיעו שם אומנים מגוונים כמו: Aphex Twin, Carseat Headrest, Danny Brown, Sparks, Front 242, Deathgrips, Ryan Adams, Moderat, The xx, Angel Olsen ו-Jenny Hval. בשביל להרחיב את התודעה, החלטתי לשדר ספיישל דווקא עם האומנים היותר קטנים ומסקרנים, בעיקר מסקנדינביה וכולל כמה וכמה טכנואידים—להאזנה רציפה או סלקטיבית.

    Virta

    אלה לא טאטרן, אלא המקבילה הפינית שלהם: טריו שמשלב בין ג'אז נורדי, פוסט-רוק ואלקטרוניקה.

    Oranssi Pazuzu

    הרכב בלאק מטאל נסיוני מפינלנד שנקרא על שם שד בבילוני. איתן רדושינסקי מהמידנייט פיקוקס המליץ לי לשמוע אותם ואפשר להבין למה.

    Selvhenter

    הרכב נשי מהמחתרת של קופנהגן שמשלב בין פאנק, נויז, רוק נסיוני וכל מיני כלים פחות שגרתיים לסגנון כמו טרומבון, כינורות וסקסופון.

    Neutral

    צמד שבדי נסיוני וקצת קשוח, סוג של ולווט אנדרגראונד על סמים יותר קשים.

    Inga Mauer

    במקור מרוסיה, אינגה מאוור חיה היום בהולנד איפה שהיא יוצרת טכנו בחיבור לאינדסטריאל.

    Mirage Man

    מפיק/די ג'יי מהלסינקי בשם Roope Karhunen שיופיע בפלואו עם סט אמביינט.

    Samuli Kemppi

    גם הוא מהלסינקי, אלקטרונאי שיוצר טכנו עמוק ויש מאחוריו כבר 30 ריליסים והופעות ברחבי העולם.

    Planetary Assault Systems

    אחד משמות הבמה של לוק סלייטר, אחד מגדולי יוצרי הטכנו הבריטיים שפעיל תחתיו מאז 1993.

    Model 500

    הרכב הטכנו האגדי של חוואן אטקינס, אחד משלושת אבות הטכנו המקוריים. הם יעשו הופעה חיה בפסטיבל, כך שמאוד מסקרן להיות שם.

    Ona Kamu

    זמרת/מלחינה/רקדנית/אומנית פרפורמנס פינית שיוצרת אלקטרוניקה סקנדינבית בשילוב קולות.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • Bad Date בתקליט בירושלים: מאורע נדיר

    צילום: ענבר שפס

    הופעה של הרכב הגאראז'-רוק התל אביבי Bad Date היא מאורע די נדיר: הם הוקמו ב-2011 והתפרקו בגלל עזיבתו של הסולן/גיטריסט דני לוזון ללימודים בארה"ב. הם חזרו בשנה שעברה, הוציאו שני אלבומים, ומופיעים מאז רק בחודשי הקיץ עד לחזרתו של לוזון לחו"ל. בהרכב חברים גם איתמר נבו על הבס ורודי ברזין על תופים וקולות. ברזין הוא שם מוכר בסצנת האינדי וניגן בהרכבים רוצי בובה, ונדליסו וחסן. ההופעה בבר התקליט בירושלים אמש היתה בסך הכל הופעתם השנייה בעיר. אמנם החלל הקטן במקום לא היה מפוצץ, כי בכל זאת זה רק תחילת השבוע בירושלים, אך מי שנכח מאוד נהנה. חברי ההרכב תקשרו וצחקו עם הקהל, הודו כמה פעמים לכל מי שבא והתעניינו אם כולם ירושלמים.

    הנגינה שלהם היתה מהוקצעת ומדויקת כשהבס של נבו היה דומיננטי יותר משאר הכלים. לוזון שר באנגלית והתמסר לכל מילה ותו, באופן נפשי וגופני. כבר בשיר הראשון "Bad Date" הוא התקרב אל הקהל, עלה על כיסא וניגן בהתלהבות. בשיר "Gender Troubles", לוזון שר על נשים, גברים והיפוך תפקידים. משהו בשיר הזכיר לי את להקת Jane's Addiction באלבומה הראשון והשני, למשל את "No One's Leaving" בזכות הקצב המהיר, ההאטה בפזמון והתגברות שוב לקראת הסוף.

    הקטעים של בד דייט מהירים ושמחים אך חלקם היו איטיים, מלנכוליים ומהורהרים יותר. השפעות של רוק אמריקאי אינן זרות להם, כפי שאפשר להבין מהשיר האחרון בהופעה "Daniel Johnston Saved My Soul", אך ההרכב מכיר גם את סצנת האינדי הישראלית וביצע קאבר לשיר "בטון" של להקת מורה מחליפה—יהיה מעניין לשמוע אותם שרים יותר בעברית. אני מקווה שהם ימשיכו להופיע גם בארה"ב ולא רק לחודש אחד בארץ, משום שצפויה להם לדעתי הצלחה, בארץ או בחו"ל, כהרכב רוק שמספק קטעים מדויקים ומעניינים בלחן ובליריקה, בתקופה בה נראה כי הרוק הישראלי שוב נמצא בדעיכה.

    Bad Date יופיעו ב-7.8 בלבונטין 7 תל אביב

    תגובות »