• The Paz Band בבארבי: יודעים מה הם עושים ועושים את זה טוב

    צילום: אילנית תורג'מן

    הופעת רוק בישיבה - זה לא פרדוקס? כיסאות הפלסטיק הם זולים למחצה והקהל סביבי הוא מהסוג שנוזף כשהמעיל שלך מתחכך בו בטעות. פחדתי שככה אוכל לאפיין את דה פז בנד: רוק-בלוזי שפונה לאנשים שמחפשים משהו שלא באמת היה אף פעם. שמחתי לגלות שטעיתי.

    ישבתי בבמה הצדית של הבארבי, כשהלהקה עמדה על במה שהוקמה באמצע האולם ככה שהקהל יצר סביבם מעגל. בהתחלה נרתעתי מהרעיון של הופעה כזו של "360 מעלות", אבל המוזיקה במערכת (פיית׳ נו מור, השיר האהוב עליי של אר אי אם, ועוד) עידנה אותי אל תוך החוויה, ולאט לאט הבנתי שישיבה לא בהכרח תגרע מהופעה במקרה והיא תהיה טובה באמת. באתי בלי ציפיות, והרגשתי שבאתי כראוי כששמתי לב שאין כלים חשמליים על הבמה מלבד פסנתר חשמלי - הכל גיטרות אקוסטיות ומפוחיות. כשהלהקה עלתה להופיע, לא הופתעתי. השירים בוצעו בחן ובדיוק, אבל נשמעו כמו גרסאות מוקלות של מה שהם יכלו להיות, עם פריטת הגיטרה ואופן התיפוף הגנריים שהעלו לי לראש הופעות אקוסטיות מביכות שנכחתי בהן בימים עברו.

    מושא שם הלהקה. צילום: אילנית תורג'מן

    למרות שתשומת הלב שלי הלכה בעיקרה לזילות שבכלים האקוסטיים, לא יכולתי שלא להתרשם מגל דה פז עצמה, מושא שם הלהקה. היא מבצעת מושלמת, גם כזמרת וגם כפרפורמית. מבחוץ, נדמה שהיא שרה ביוהרה הבדיונית של זמרות רוק קלאסיות, אבל מקרוב - בין אם בגלל מיקום הבמה או אפילו סתם הקרבה המוחשית - ניכר שיש בה אמת. היא לא משקרת. הליריקה פשוטה וגובלת על פשטנית, עם שירים על הרצון להיות כוכבת או להיות חזקה, כמו ב-"Off The Grid" שבו היא שרה את הקלישאה המוכרת "I wanna be a superstar / I don't care what I have to do to get that far". בכל זאת, הביצוע והנכונות של דה פז מסיחות את דעתי מהנפילות, והלהקה והקהל נסחפו איתה, איכשהו.

    דה פז אפילו התבדחה אחרי השיר הראשון ("מה כיסאות?") ונראה שהיא נהנתה מהיכולת להעלות פאסאדה מבלי להישען עליה. המוזיקה כמעט ודורשת רהבתנות מצדה, אבל בין לבין השירים אפשר לראות אותה מצטנעת בטבעיות, זורקת הערות שנשמעות אותנטיות כמו "שמת לי את הסאונד המושקע? שישמע כאילו אני טובה", או "תודה על ההקשבה", שנשמעות אותנטיות בנסיבות, ולאחר כל בדיחה נשמעת ממנה איזו הערת אגב שבה היא מתחרטת בהומור מבויש על מה שהיא אמרה לפני כן. זה מעצים את הדמות שלה, הופך את הפומפוזיות שלה לכדי דמות שהיא אוהבת לשחק, אך לא חייבת לשחק.

    עכשיו זה הופעה חיה. צילום: אילנית תורג'מן

    בדיוק כשבאתי לומר שיש רף אנרגיה מסוים שהופעה במתכונת כזו מסוגלת להגיע אליו, עולה חמישיית מיתרים, גיטרות חשמליות נשלפות מן האין, וזה מרגיש שההופעה עומדת להתחיל באמת. השירים משמרים איזו גנריות מסוימת, אבל אין ספק שעכשיו זו הופעה חיה, ואני מפנים שדה פז בנד מודעים טוב מאוד לזה שנוסטלגיה היא המניע המהותי למוזיקה שלהם. נדמה שהם עושים את זה מאהבה ובאהבה, באמת ובתמים. הבלחי החדשנות והמקוריות מועטים, ואין ספק שההופעה יכלה לצמוח הרבה יותר עם מוזיקה קצת פחות ממוחזרת, אבל הם יודעים מה הם עושים והם עושים את זה טוב.

    דה פז בנד מותחים את גבול האינדי ומדגישים עובדה חשובה: בישראל, קשה שלא להיות "אינדי". שתי ההופעות האחרונות שראיתי על הבמה הזו היו של אסף אמדורסקי וסאל חרדלי - גם מוזיקה ניסיונית ועקומה וגם אחד מהאומנים החשובים בארץ הופיעו מול אותה כמות של קהל, פחות או יותר. זה מוסיף נופך שונה למוזיקה של דה פז בנד. בארה"ב, מוזיקה כזו הייתה פונה לקהל גנרי ולא עורקת ממנו בדרכה להצלחה (כזו או אחרת). המשחק אחר בישראל, וניכר שהלהקה מבינה את זה. יש משהו אנושי באירוע, כאילו יכולתי לגשת לחברי הלהקה בסוף והם היו מקבלים אותי בשמחה. היה אפשר לראות את זה על הבמה עצמה - כולם נהנו הנאה אנושית ואמיתית, דבר שלא מובן מאליו. ניכר שהם עושים את זה בשביל עצמם. האורחים לא היו אושיות מוזיקליות מוכרות, וכנראה הובאו להופעה לא בשביל למשוך קהל אלא בשביל לעשות את מה שהם יודעים לעשות. דה פז עצמה מספרת בענווה בראיון למגזין אוזניים שהם מעולם לא מילאו את הבארבי, ושבפעם הראשונה המקום אף היה כמעט ריק.

    360 מעלות. צילום: אילנית תורג'מן

    פסגת ההופעה הייתה ביצוע לשיר "New", עם עיבוד מיתרים שלא רק התאים למוזיקה אלא גם היה מעניין ומחושב כשלעצמו, והרגיש כמו זיקוק מלוא היופי לכדי שיר אחד. כשהם עצרו לברייק שבו דה פז שרה משפטים בשאלה-תשובה עם הקהל (שהוא, שוב, צעד נדוש, אך בוצע היטב), נשביתי באמת. כשנגמרה ההופעה הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום בהקיץ. לא בהכרח חלום אוטופי ואופורי, אלא אולי יותר כזה של הנאה ממוצעת, אבל זה כבר נוגע לטעם אישי, וגם מוזיקה טובה שמבוצעת במדויק לא תעורר את כל העולם בך אם היא לא תהיה לטעמך.

    אי אז לקראת סוף ההופעה, בדיוק כשסיימו את הלהיט "Got to Stay Alive", הפסנתרן ניגן נעימת המתנת-הוט לצלילי המונולוג סיום של דה פז. היא עצרה אותו ואמרה שלקחה לה שנייה לשים לב, אבל שיפסיק, "כי זה סחי". יש מן הסחי במוזיקה של דה פז בנד, אבל יש בהם גם הכרה והתבוננות. החוויה שהם מספקים נעולה הרמטית, כך שאין יותר מדי מקום להפתעה ועניין - חוויה מובטחת של "רוק" והנאה. ובכל זאת, גם בתוך החוויה הלא-מיוחדת-במיוחד הזו, מצאתי את עצמי נהנה, ואף מופתע - גם אם לא מאוד. למחרת, ההופעה לא נשארה איתי, אבל לימדה אותי להעריך מוזיקה באופן יותר מיידי וברגע הזה בלי להיות דורשני להחריד. יש לזה כוח.

    תגובות »

  • סנוב מוזיקה: מלכות עידן הדוש

    "בוא ואומר לך מה הציבור אוהב", מספר טוני ווילסון למפיק השידורים שלו בסרט "אנשי המסיבות", "הוצאות להורג פומביות". אולי הגיליוטינה כבר יצאה מכלל שימוש, אבל הציבור עדיין רוצה הוצאות להורג - של אופי. המועמד החדש על דוכן הנאשמים הוא ג'וש הומי, עד לאתמול אחד מהג'ינג'ים האהובים בעולם ומנהיג להקת קווינס אוב דה סטון אייג'. אבל במוצאי שבת הומי בעט במצלמה של צלמת בשם צ'לסי לורן במהלך הופעה בלוס אנג'לס. הומי גם חתך את עצמו, קרא לקהל "מפגרים" וירד על להקת מיוז שהופיעה באותו אירוע.

    הכותרות הדהדו והסטטוסים התנפנפו: הומי זה הדוש החדש. בבת אחת אנשים ביטלו לגמרי את הבן אדם שהם העריצו בגלל מעשה אחד ויחיד שכאילו הוכיח לנו מי זה ג'וש הומי "האמיתי". זה מזכיר לי קצת פתגם שתלוי במשרד של אבא שלי: "מרבית שונאיו של האדם הם אלו שנעזרו על ידו מיליון פעם ובפעם האחת והיחידה נבצר ממנו לעזור להם בטובה אחת ויחידה". זה לא משנה מה הומי עשה בעבר, לא אכפת לנו עד כמה אהבנו את האלבום "Songs for the Deaf" או שהומי הפריד קטטה במהלך הופעה - מהיום והלאה הומי הוא דוש.

    אני לא מצדיק את המעשים של הומי, הוא בעצמו התנצל על כך כבר כמה פעמים. מה שמרגיז אותי זה הקלות שבה אנחנו מבטלים בן אדם שלם בגלל מעשה אחד - וכך גם את האומנות שלו. יש למשל אנשים שלא מוכנים לשמוע יותר את ת'רסטון מור או סוניק יות' בגלל שמור תומך ב-BDS. לזמן מה היה חרם על הפיקסיז בגלל שהם ביטלו את ההופעה שלהם בארץ, חרם שהוסר כשהם בכל זאת הגיעו להופיע פה והצביע אולי על גודל האגו של הקהל הישראלי.

    אבל התמונה האנושית הרבה יותר מורכבת מזה. אף אחד מאיתנו לא טהור. כולנו, בלי יוצאים מן הכלל - חוץ מאולי אמא תרזה ואני בספק גם לגבי זה - עשינו מעשים שפגעו במישהו, בין אם בכוונה או לא, בין אם התחרטנו על כך או לא. לדעתי אגב זו הסיבה למה אנחנו ממהרים לערוך משפטי שדה וירטואליים, כדי להסיט את תשומת הלב למישהו אחר ולהמשיך לחשוב על עצמינו בתור אנשים טובים מאשר כאלה שגם עושים מעשים דושיים לפעמים. אם הומי היה עקבי במעשיו, סבבה, היה פייר לקרוא לו דוש, אבל לשפוט אותו בתור דוש לנצח נצחים לפי המעשה האחד הזה, שהוא למעשה כבר התנצל עליו, זה חוסר מודעות במקרה הטוב, ובאופן אירוני, דושיות במקרה הרע.

    מעבר לזה, בואו נדבר לרגע על רוקנרול. רוקנרול לא אמור להיות משהו נקי ופוליטיקלי קורקט ומוסרי, הוא אמור להיות מלוכלך וכאוטי ולגרום לכם לפקפק במוסר, להציב חלל בטוח שמטיל בספק את הנורמות החברתיות. הדוגמה הקיצונית לכך היא אולי ג'י ג'י אלין שהיה מתפשט ומחרבן על הבמה וזורק את החרא שלו על הקהל. הוא היה דמות מאוד פרובוקטיבית ולקח את הדברים לקצה, והיי, אנשים הלכו להופעות שלו בדיוק בגלל זה. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. בהופעה של ניק קייב בהיכל מנורה לפני כמה שבועות, קייב התעצבן על מישהו שתקע לו סמארטפון בפרצוף והעיף כאפה ליד של הבחור ההוא. איפה קריאות הגינוי נגד קייב? אין? מעניין. אני בטוח שאותו גבר התעצבן עליו לאללה, אבל אני ואחרים שמחנו על ההתנגדות של קייב לשימוש המוגזם בסמארטפונים בהופעות. רגע, אני דוש? מי פה הדוש לכל הרוחות!?

    אז לפני שאתם ממהרים לערוף את הראש של האומן הבא, תעצרו רגע לנשום ותחשבו על זה. האם זה באמת שווה לבטל אומן או אדם שלם בגלל מעשה אחד שלא אהבנו? למה יש לנו צורך כל כך עז לעשות את זה? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות של הגיבורים שלנו? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות שלנו? כנראה שלא.

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 213: אחד מהשניים

    צילום: מיכאל טופיול

    שעה של מוזיקה אקלקטית מהאינדי-דיסקו המנצנץ של רועי פרייליך, דרך רימיקס אפי של Acute ל-Dane Joe ועד לשוגייז האלפיני של MOLLY.

    1. Roy Freilich - Ehad Mehashnaim
    2. Half Japanese - Why Not
    3. Old table - Commercials Make Me Sad
    4. Juiceboxxx - Freaking Out
    5. AGE - Our Religion Is Truth
    6. Gel Set - Don't You Miss Me
    7. Dane Joe - Down and out in Jerusalem and Berlin
    8. Dane Joe - Down and out in Jerusalem and Berlin - ACUTE REMIX
    9. Irakli - Forgotten Melodies
    10. The Veldt - The Color of Love is Blue
    11. MOLLY - Glimpse

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • אינטרו 76: Me-Pgarim - פולחן שבטי תעשייתי

    קרם בורלסק הזמינו אותי לדג'ה בערב להקות בצימר. לא הכרתי את אף אחד מהשמות בליינאפ, מה שהבטיח לצאת עם תגליות חדשות - זה אחד מהקטעים החזקים בצימר. אחד מההרכבים שעלו היה רביעיה של גברים שנראו כאילו שזרקו אותם מהמידברן על התנהגות פרועה, גברים שעשו מוזיקה ניסיונית ושבטית שמעלה את השדים, נותנת להם לפצוח במחול אפל ומגרשת אותם לאבדון. קוראים לרביעייה הזו Me-Pgarim וזה הסיפור שלהם.

    1. מי חברי הלהקה?

    איליה מאידניק המשמיע רעש מהגרון ומנגן על מקדחה, מיקרופוני מגע ו-no input; דניס אחנוב האחראי על הביטים ורעשים נוספים; אייל גרינגרס שר(?) ומנגן על גיטרה + באס ותופים; ואדי לכטוס שמתופף על בובין שזה סוג של טמבורין שאמאני.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אייל ואיליה הכירו בטכניון שם ביצעו את הופעתם הראשונה בשימוש במיקסר סובייטי על צלחות במסגרת תחרות לכישרונות צעירים. את דניס הם פגשו בהופעה של אייל בסירופ חיפה אשר אז הופיע תחת השם Palagran, מיד אחרי שהכרנו יצאנו למסע מפגשי אימפרוביזציה שבועיים שלאחר שנה הובילו להופעתנו הראשונה כ-Me-Pgarim. לאחרונה נתקלנו באדי במדבר של הרי אילת, עשינו מדורה והוא הוציא את התוף השמאנאי שלו, שבוע אחרי הוא כבר הופיע איתנו בלבונטין 7.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    בקיצור: פולחן המשלב בין מוזיקה שבטית לרעש תעשייתי. באירוך: המוזיקה שלנו נוצרת במקום - זה התחיל מההופעה הראשונה שלנו ששכחנו (דניס הגאון) את המחשב עם השלד להופעה ונאלצנו לאלתר לחלוטין, אהבנו את הרעיון וזה מה שאנחנו עושים מאז. לפני שאנו עולים על הבמה אנו צובעים את עצמנו בצבעי שחור לבן עם דגש על שבטיות. כל הופעה הופכת לטקס ולעיתים אנו מזמינים גם את הקהל להיצבע ולהפוך לשבט לערב אחד ולהצטרף אלינו באנטי-תפילה אל הכלום.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    חיפשנו שם מפגר ועכשיו שוקלים לשנות אותו ל-Vagina Vedanta. מה דעתכם?

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לעורר כמה שיותר נשמות על מנת להילחם באדישות השולטת בעולמנו.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    איליה חוקר אוכלוסיות וירוסים בים האדום בדרך ל-PHD בביולוגיה ימית; דניס עובד כמתכנת ויוצר מוזיקה עצמאית תחת השם PSVSV; אייל מצייר מצלם ומנגן את עצמו למלחמה אינסופית בכלא הקיומי; אדי מתכנת ועורך טקסים שאמאניים.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מצד אחד ממוזיקה שבטית, טקסי פולחן וחניכה, מצד שני מנויז תעשייתי על שלל סוגיו ומוזיקה אלקטרונית.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    The Residents - Duck Stab! / Buster & Glen

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    "OK Computer" וכל אלבום שמכיל יוקללה..

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    Litterschpich. אין סיבה מיוחדת.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    הייתי רוצה להוסיף את מילות השיר "Peger" של ברברה.

    תגובות »

  • Holy Fuck בלבונטין 7: באו להרים

    צילום: אורנה טימן

    לא ידעתי מי הם הולי פאק. למעשה, עבורי הולי פאק זו הערה ששומעים רק בסרטי תיכון אמריקאים כשאחת מהדמויות ניצבת בפני חוויה מסעירה כמו להזמין מישהי ממש שווה לצאת או לאכול פיצה או משהו בסגנון. לאחר האזנה צפופה למוזיקה וצפייה בלייבים שונים של הלהקה חשבתי לעצמי, "הולי פאק, החבר'ה האלה ממש טובים!" וחדור ציפייה הלכתי ללבונטין ביום שבת על מנת לקבל מנה הגונה של הולי פאק.

    שולחנות עמוסים בציוד. צילום: אורנה טימן

    חברי הלהקה, בריאן בורצ'רד (אפקטים, גיטרה ושירה), גראהם וולש (אפקטים ושירה), מאט מקוויד (באס, גיטרה ואקפטים) ומאט שולץ (תופים) עלו לקולות מחיאות כפיים סוערות בחלל הלבונטין שהיה מלא עד אפס מקום, ומבלי לבזבז זמן פתחו עם "Chimes Broken" מתוך אלבומם האחרון "Congrats" מ-2016. בורצ'רד ווולש היו בקדמת הבמה עם שולחנות עמוסים במיקסרים, קלידים מכל הסוגים, פדאלים ועוד המון ציוד אנלוגי - זה נראה כאילו צריך ללמוד ארבע שנים בטכניון על מנת להבין את מה שהולך שם. בשביל באמת לחוות את החוויה החנונית במלואה, השולחנות הוקרנו על קירות הלבונטין בלייב במקביל להופעה. על השולחן של בורצ'רד היתה אפילו גיטרת סלייד שעליה הוא ניגן עם סכין למריחה (ובכך הראה לי שעשיתי שימוש לא נכון בסכין הזאת) ואפילו מכונה לחיתוך פילם של מצלמה שהוא השתמש בה בתור כלי נגינה לכל דבר. הלהקה סימפלה את עצמה על הבמה והשתמשה אך ורק בכלים אנלוגיים, לא היה מחשב אחד לרפואה על הבמה וטוב שכך.

    עוגת שכבות של דאפט פאנק יחד עם האפי מאנדייז. צילום: אורנה טימן

    אפשר לתאר את המוזיקה שלהם בשמות ארכאיים כמו דאנס-רוק או אלקטרו-רוק, אבל החבר'ה הקנדיים פשוט באו להרים. המרתף של הלבונטין עלה כמה קומות אל השמיים עם מוזיקה שנשמעה כמו עוגת שכבות של דאפט פאנק יחד עם האפי מאנדייז, פאטבוי סלים וקצת קראוט-רוק. בתור טבעוני שאוהב עוגות ותמיד מתבאס שאני לא יכול לאכול אותן במסיבות של חברים, אכלתי מהעוגה של הולי פאק בלי אפילו ללעוס. הלהקה הרקידה את כל הלבונטין מבלי להחמיץ פעמה אחת. בורצ'רד ווואלש רקדו בקדמת הבמה כאילו הם לא מתפעלים את המילניום פאלקון עם כל הציוד שיש לרשותם בעוד ששולץ תופף כאילו היה קית' מון מ-The Who ומקוויד איחד הכל עם ליינים רפטטיביים ומרקידים. שני המאטים לבשו חולצות תואמות (צירוף מקרים?) היוו חטיבת קצב הדוקה ואיפשרה לבורצ'רד ווואלש לעשות כרצונם ולעוף עם המוזיקה עם ההבטחה שהם תמיד ינחתו על הוואן.

    הולי פאק הצליחו לתמרן היטב בין רגעים חלומיים של דרים פופ למקצבי אינדסטריאל מרקידים, בין רגעי שקט להתפרצויות של מוזיקה קצבית שגרמו לאנשים למלמל דברים נוסח "בונא אחי, עולה לי" תוך כדי שכל המועדון רוקד. למעשה היתה הרגשה של מסיבה יותר מאשר של הופעה והרגשתי כמו בסרט "אנשי המסיבות" בסצנת רייב בהסיאנדה שבמנצ'סטר. ההופעה ארכה כשעה וחצי כולל הדרן והצליחה לגרום לי למלמל לעצמי "הולי פאק, זה היה טוב" והשכיחה ממני ש-"הולי פאק, מחר יום ראשון".

    מכונה לחיתוך פילם ככלי נגינה. צילום: אורנה טימן

    תגובות »

  • Holy Fuck בראיון: "היו לנו מעט מאוד חוויות שליליות בתור להקת חימום"

    קנדה היא כנראה המדינה המושלמת בעולם - יש לה את הנשיא הקול בהיסטוריה, בקרוב יהיה שם וויד חוקי וסצנת האינדי של המדינה מביישת את שכנתה הדרומית. השנה ייבאנו לפה איכות קנדית בדמות הפוסט-פאנק האפל של Preoccuations והאמריקנה ההזויה של Timbre Timber, וביום שבת 2.12 נייבא ללבונטין 7 את האלקטרו-רוקרים Holy Fuck. אולי אתם מכירים אותם בזכות קליפ מרדף המכוניות בין הכלבים לחתולים, ואולי בזכות הערבוב בין מקצבים רקידים בתיפוף חי וצלילים אלקטרוניים, שגרתיים ולא שגרתיים, כולל מקרין סרט 8 מ"מ ואקדחי צעצוע שהם ירו באוויר בהופעה-המסיבה. לכבוד האירוע, תפסתי במייל את חבר ההרכב Brian Borcherdt וביררתי איתו אם הוא יוצא למסיבות, איפה כדאי לקנות צעצועים מוזיקליים ומה הם למדו מלחמם את M.I.A.

    אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על הראיון?

    זה יום שבת קר ועצל. אני עם המשפחה, נשארנו בבית ואנחנו קוראים ספרים ואוכלים ארוחת בוקר ב-11!

    איזה מוזיקה אלקטרונית אתה שומע? אתה יוצא למסיבות?

    אני כבר לא יוצא כל כך למסיבות. אבל אחי הגדול לקח אותי לרייבים בתחילת הניינטיז. עדיין הייתי צעיר מדי מכדי לצלול לעומק של התרבות הזו, אבל, זה לגמרי הדהד בי ובהחלט השפיע עלי. כן, אני שומע מוזיקה אלקטרונית. אני יכול לשמוע כל דבר, זה תלוי במצב רוח. אם אני רוצה לשמוע טכנו מרקיד, אז אני מעדיף להקשיב לחומר יותר מינימלי או קצבי מאשר קטעים יותר "פופיים" ומלודיים, למרות שאני אוהב מלודיה טובה! הז'אנר הזה מסוגל לייצר כל כך הרבה דברים, זה ממש מעולה לשמוע מישהו שלוקח את זה לכיוון חדש, לדחוף גבולות ואפילו לאתגר את המאזין.

    במקור רציתם ליצור מוזיקה אלקטרונית בלי לופים, חיתוך, או תכנות. האם שברתם את הכללים?

    במקור קווי היסוד שלנו היו לאמץ מגבלות. ובאופן אירוני זה הגיע מאימוץ של מגבלות לא רק בתור מוזיקאים אלא גם בעקבות הציוד שהיה לנו באותו הזמן כדי לעשות את המוזיקה שרצינו לעשות. במשך הזמן התפתחנו, כמובן, וכמה מ-"החוקים" המקוריים כבר לא תקפים בהכרח. התחלנו לשלב סמפלר בהופעה שלנו כי הציוד שהשתמשנו בו לפני כן נהיה יותר מדי בלתי יציב (מקלדות צעצוע, ולרוב כלים שהם בכלל לא כלי נגינה). אבל, שוב, ההחלטה הזו הגיעה כדי לאמץ את המגבלות של מה שהדברים האלה מסוגלים לעשות, ולהבין שאולי זה לא בהכרח יעבוד עם הצורה שבה אנחנו רוצים להופיע. אז מצאנו פיתרון שעובד!

    ההרכב משתמש בכל מיני מכשירים שהם לא כלי נגינה כמו מצלמת 8 מ"מ ואקדחי צעצוע. באיזה סוג של מכשירים השתמשתם לאחרונה ובאיזה קטעים אפשר לשמוע אותם?

    בדיוק קיבלתי ציוד בדיקה ישן למודם טלפוני משנות השבעים שעושה כמה צלילים די מעניינים! זה מכשיר שחיפשתי במשך שנים. סוף כל סוף מצאתי אחד ברשת. זה עדיין לא נכנס לאף הקלטה.

    איפה אתם מחפשים מכשירים כאלה? איזה תכונות אתם מחפשים?

    חנויות יד שנייה וחנויות צדקה זה איפה שבד"כ תמצא את אקדחי הצעצוע הכי טובים, למרות שמקלדות הצעצוע הכי טובות הן די נדירות, בעיקר בגלל שמוזיקאים כבר מכירים אותן. אם יש משהו מאוד מסויים שאני רוצה, אז אי ביי זה איפה שאפשר למצוא את זה. כמו כל אומן, שיוצר בכל מדיה, אתה מחפש משהו שייצור ניצוץ יצירתי.

    מה הקטע עם העטיפה של "Bird Brains"?

    חברינו Seth Smith יצר את זה. הוא אומן ויזואלי סופר מוכשר וגם מוזיקאי.

    חיממתם אומנים גדולים כמו רדיוהד ו-M.I.A. איך היתה החוויה להופיע איתם לעומת הציפיות? למדת משהו מהטורים האלה?

    לעולם לא חיממנו את רדיוהד, אבל הופענו עם M.I.A והרבה להקות מדהימות אחרות שלגמרי היה לנו את הכבוד לחלוק איתן את הבמה. היו לנו מעט מאוד חוויות שליליות בתור להקת חימום. לרוב, כולם מאוד נחמדים וגם, בתור להקת חימום, אתה פשוט חייב לדעת מה המקום שלך בתוך זה, ולהיות עם הכי הרבה כבוד שאפשר, שזה אומר להגיע בזמן ולרדת מהבמה בזמן! ראינו איזה אנרגיה האומנים האלה מביאים לבמה מדי יום, וזה לגמרי מעורר השראה.

    אתם עומדים להגיע לתל אביב. מה שמעתם עליה? יש משהו שתרצו לעשות בזמן שתהיו בישראל?

    אני לא בטוח כמה זמן יהיה לנו לראות דברים, אבל מאוד אשמח לראות את יפו ואולי אפילו לשחות בים התיכון? לא בטוח מה יהיה מזג האוויר לשחייה בדצמבר. אבל אנחנו קנדיים, אז, זה סבבה גם אם זה יהיה קצת קר!

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 212: ספיישל יעל איזנברג

    צילום: מאיר כהן

    "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, השאיר עלי רושם כל כך עמוק שהחלטתי להזמין אותה לאולפן. השמענו אותו מההתחלה ועד הסוף ושוחחנו על השירים והעשייה המוזיקלית ובכלל על החיים. גיליתי שהיא מושפעת מאוד מלורה מרלינג, שסתו בן שחר (המסך הלבן, חיה מילר) תיפף בהקלטות, ובכלל, שהיא רגישה ומרתקת בדיוק כפי ששומעים במוזיקה שלה.

    1. יעל איזנברג - לביאה
    2. יעל איזנברג - קו כאב
    3. יעל איזנברג - למה הם פה
    4. יעל איזנברג - שם לילד
    5. Laura Marling - My Friends
    6. יעל איזנברג - אימא
    7. יעל איזנברג - האדם היחיד
    8. יעל איזנברג - כל אחת
    9. Elliot Smith - Everything Reminds Me Of Her
    10. יעל איזנברג - אבן
    11. יעל איזנברג - איש הקור
    12. יעל איזנברג - זרוקים

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »