• Mitski בבארבי: הנערה היפנית/אמריקאית הטובה ביותר

    צילום: Yifat LY

    ממבט ראשון, מיצקי והלהקה שלה נראים כמו סטודנטים טיפוסיים לאומנות: מיצקי המבוישת בלבוש מאוד יומיומי אך אלגנטי על הבס והשירה, גיטריסט חנון וממושקף שממקם את הגיטרה גבוה למדי ומתופף שדווקא עשה את הרושם של החבר מחוץ ללימודים שהגיטריסט הביא בכדי להשלים את הלהקה—טריו מינימליסטי שהתקבל בציפייה ואהבה גדולה מהקהל שמילא את הבארבי.

    מיצקי הצליחה להוציא מהבס טונים כבדים ורועמים למדי, ההפך המוחלט ממראה הסטודנטית המסתורית לאמנות. טון הבס שלה נשמע כאילו Krist Novoselic מנירוונה ניגן על הבמה. הצליל שלה היווה בסיס לכל ההופעה והמוזיקה שנוגנה נשענה על המנעד העוצמתי של מיצקי, על היכולת שלה לשיר כל הברה שתהיה ברורה ככל האפשר ונגינת בס מינימליסטית שכל פריטה עליו הרעידה את הבארבי. הגיטריסט החנון, שדווקא נפל בול למשבצת התלמיד לאומנות שהחליט להרים גיטרה, צבע את השירים בתפקידים צבעוניים וצלילים לא קונבנציונלים ולעתים גם לא ניגן בכלל. אבל הכוכב האמיתי של הטריו היה המתופף, אדם רחב ממדים שניגן על המערכת בדיוק רב, החל ממכות רכות ביותר ועד לחבטות חזקות למדי, כאילו כל מכה נבחרה בקפידה, הוא היה שיחת הערב שלי.

    מיצקי: כל פריטה הרעידה את הבארבי. צילום: יפעת גריצמן

    אבל היתה לי בעיה עם ההופעה. הרגשתי כאילו רוב השירים בנויים סביב הדינמיקה של "שקט, רועש, שקט", אותה דינמיקה שהפכה את הפיקסיז ללהקה שגרמה לנירוונה לכתוב שיר שמוכר 10 מיליון תקליטים. הקו המוזיקלי באמת נשמע כמו גרסה קצת יותר אמנותית של הפיקסיז, עם קול נשי חזק וטקסטים אינטימיים שהקהל יכול לשיר. רוב השירים היו באותו מיד-טמפו, פתיחה עם פריטות בס ולאחר מכן הצטרפות של תופים וגיטרה. הגיטרה ניגנה תפקיד מעניין, הבס והתופים ננעלו כמקשה אחת, מיצקי ריגשה את הקהל עם קולה הגדול, ויאללה לשיר הבא. לקהל כמובן זה לא הפריע להנות מכל רגע מההופעה, אבל עד השיר "Townie", בעל הטמפו המהיר יחסית, רוב הסט נשמע כמו וריאציה על הלהיט המדובר, "Your Best American Girl", שהתנגן לקול תרועת המעריצים שליוו את מיצקי בשירה מסונכרנת.

    ואם כבר מדברים על בית ספר לאומנות. הייתי מרגיש הרבה יותר שלם עם ההופעה ועם החומר שנוגן אם מיצקי הייתה באה רק עם המתופף. היה משהו יותר מינימליסטי וקודר ברגעים שהגיטריסט הפסיק לנגן וכל מה שנותר מהמוזיקה זו רק נגינת הבס הבסיסית עם סאונד גדול למדי שחיפה על היעדר גיטרה, יחד עם ליווי תופים וכמובן הקול של מיצקי. היינו יכולים לקבל את כל העולמות: גם יומרה אמנותית של הרכב בס-תופים נטול יומרות וירטואוזיות, רק עם קצב ותדרים נמוכים, וגם הופעה בעלת אווירה אינטימית וקודרת בהתאם לשירים המלנכוליים של מיצקי.

    לאחר סט קצר יחסית של פחות משעה הלהקה ירדה מהבמה לקול תשואות הקהל שרצה הדרן. הלהקה עלתה להדרן ראשון וניגנה את "Happy" הקצבי והפייבוריט שלי בסט. לאחר מכן הלהקה ירדה מהבמה רק כדי שמיצקי תחזור להדרן שני, כשהיא לבדה עם הגיטרה. היא הודתה לקהל על האהבה והתוודה שהיא מעולם לא ניגנה הדרן שלישי (הטעות במקור), תוך כדי שהיא פונה לילד קטן שהיה על כתפי אביו ווידאה שהילד נהנה ושיש לו אטמי אוזניים כדי שהשמיעה שלו לא תיפגם. מיצקי ניגנה על הגיטרה את "A Burning Hill" באותה דינמיקה שאפיינה את ההופעה. היא פרטה על המיתרים ברכות בעוד שהיא שרה מכל הלב ומכל גופה הקטן. מיד לאחר מכן היא עברה ל-"Class Of 2013" והחליפה את הפריטות העדינות לדיסטורשן חריף ואת השירה הנוגה והדינמית למשהו יותר עצמתי ועל גבול הצעקה. זו אמנם קלישאה, אבל אפשר לומר בביטחון שאף עין באולם לא נשארה יבשה, וסביר להניח שכולם וכולן התאהבו בנערה היפנית/אמריקאית הטובה ביותר.

    צילום: יפעת גריצמן

    תגובות »

  • אינטרו 49: עטלפים - טריפ אפלולי בחלל

    אומרים שהילדים עדיין שומעים דאבסטפ. אני לא מתחבר לקלישאות ההיפראקטיביות שממלאות את הז'אנר המקושקש הזה, כך שטוב לשמוע יוצר כמו עטלפים. אפילו שהוא עדיין בתיכון, האלקטרוניקה שלו מתחברת לי יותר לדברים ששמעתי בניינטיז כמו The Orb ו-Boards of Canada, לטראקים עם תחושה חלומית וביט טריפ הופי. יצא לו לאחרונה אלבום בכורה בבנדקמפ והוא מתכנן להופיע ואולי אפילו לחמם את רייסקינדר.

    1. מי אתה?

    עידו טרגנו.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    חוף הכרמל, התחלתי ב-2014 עם גראז׳ בנד שבא חינם עם המק ומשם אחרי שנה עברתי לאייבלטון. בעיקר עשיתי מוזיקה לעצמי שיהיה לי מה לשמוע לכיף וזה התפתח לשלב שבו אני מרגיש צורך לשתף את זה עם אחרים

    3. איך אתה מתארת את המוזיקה שלך?

    אפלולית וחדה באותו הזמן. כמו טריפ בחלל אבל יש מלא רוח ורעשים סטטים.

    4. כיצד בחרת בשם ההרכב?

    עטלפים נשמע מגניב ונראה טוב באנגלית. פעם זה היה עם סימן שאלה אבל זה נראה לי ממש מטומטם.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    מוזיקה שתשיג לי כבוד מההורים.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    רואה אחרים מנגנים, עובד על סט להופעה ולומד להיכשל בבגרויות.

    7. ממה אתה מושפע?

    הרבה מאוד מוזיקה אלקטרונית מכל מקום אפשרי, בצד קצת שוגייז, קצת היפ הופ, קצת פסיכדליה וממש ממש ממש קצת רוק. מבחינת להקות אני שומע בעיקר Death Grips, Aphex Twin, Georgi Barel, Sonic Youth, FKA Twigs, Ringo deathstarr ועוד כל מיני באותו הכיוון.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    Selected Ambient Works 85-92 - Aphex Twin. קל מדי.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    האלבום של קורי פלדמן. עושה לי להקיא.

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    את רייסקינדר בעזרת השם. אחד האמנים שאני הכי מעריך בארץ ובעולם.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    אני צריך כסף. ולהופיע.

    תגובות »

  • Eagulls בתמונע: נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם

    צילום: דודו רוזן

    מזג האוויר האפור גשום שלשום היה התפאורה המושלמת ללהקת Eagulls—הם הביאו אותו מלידס בצפון אנגליה הישר לתאטרון תמונע במרכז תל אביב. כבר מאיך שהסולן George Mitchell העמיד את עצמו על הבמה האג'נדה היתה ברורה: יגאלז לא באו להתחנף. זו לא היתה הופעה של "שלום תל אביב" ומונולוגים על חומוס ואפילו לא של הדרן, אלא הופעה בוייב צימרי עם סרט שחור-לבן שהוקרן ברקע ומבטים שמופנים לרצפה. משום מה הלהקה באה ללא הגיטריסט השני שלה, אבל העדרו לא הורגש כל כך כי הגיטריסט הנותר Mark Goldsworthy פרס שמיכה צבעונית של צלילים בין ג'וני מארר מהסמית'ס לוויל סרג'נט מאקו והבאנימן. חטיבת הקצב של המתופף Henry Ruddel והבסיסט ספק רואה חשבון Tom Kelly התבלטה הרבה יותר ממה שאפשר לשמוע באלבומי הלהקה והדגישה את היכולת המושלמת שלהם לנגן מקצבים מדויקים ומחזוריים נטולי אגו. הסולן מיטשל תקשר-לא תקשר עם הקהל, שיחק עם טייפ המנהלים שלו בין השירים, הסתכל פנימה-החוצה ושר וזז בצורה האידיוסינקרטית שלו. אפילו שהם ביצעו את הלהיטים מאלבום הבכורה ("Tough Luck", "Nerve Endings", "Posessed"), החומרים שבאמת זרחו על הבמה היו השירים החדשים יותר מאלבומם השני "Ullages", שירים כמו "Euphoria", "Skipping" וגם "My Life in Rewind" שזכה לשירה והנפת ידיים בקהל שמילא את תמונע. מי שהגיע לשמוע להקת פאנק עצבנית בטח התענג על האנרגיות של Deaf Chonky בחימום, אך התאכזב לגלות שיגאלז הפכו ללהקת פוסט-פאנק שנפלה אל תוך העצב. אבל מי שבא באוזניים פתוחות קיבל פסקול מלנכולי למה שנשאר מהחורף הישראלי, נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם שיודעת איך זה מרגיש.

    צילום: דודו רוזן

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 177: אוקיינוסים

    שעה של אינדי אקלקטי כולל החדש של Bucharest (בתמונה), הקאמבק של Jesus & Mary Chain והפופ ההולנדי החלומי של The Homesick.

    1. Bucharest - Oceans
    2. Cherry Glazerr - Moon Dust
    3. Muse - Muscle Museum
    4. לילי פרנקו - רוח
    5. The Jesus and Mary Chain - Amputation
    6. Primal Scream - Come Together
    7. Preoccupations - Anxiety
    8. Eagulls - Amber Veins
    9. סילבי ז׳אן - תהיה מדען
    10. The Homesick - St. Boniface
    11. אלה שיק בלום - שחררי אותי
    12. Abrao - Aguas Do Ganges
    13. Iggy Pop - Gold

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

    תגובות »

  • רון קציר מהצימר בראיון: "אם הציבור באמת מעוניין בזה, זה יכול להתקיים"

    חצי מוח על קטמין בהופעה בצימר. מימין: אסי תג'ר, רון קציר

    רון קציר, האיש והאמן מאחורי מועדון הצימר, אולי נראה קצת עייף אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם—גם צו הסגירה שניתן לאחרונה לצימר לא התיש אותו. "אני לא יודע מה זה אומר מותש", הוא מספר על כוס קפה. "זה פשוט מילה. אני עושה את זה כבר קרוב לתשע שנים, ומהשנה השנייה זו כבר כזו רמה של אינטנסיביות שאין טעם לדבר על תשישות—זה היום יום, זה החיים".

    אכן, כבר כתשע שנים שהצימר מתפקד בתור בית לסצנת השוליים התל אביבית. זה המקום שאפשר לראות בו את ההרכבים הכי מרתקים בעיר הרבה לפני שהם מקבלים הייפ: אמנים כמו לילה, רייסקינדר ודף צ'ונקי. בניגוד למועדונים אחרים בעיר שמנסים להיות עסקים רווחיים, הצימר מתפקד יותר כמו סקוואט בגישת DIY. כניסה עולה בדרך כלל בין 10-20 ש"ח, וכל עובדי המקום והאמנים פועלים ומופיעים בצימר בהתנדבות. לאחרונה המועדון עבר מרחוב הגדוד העברי עוד יותר דרומה לרחוב פרנצויז, ונראה לרגע שהכל בסדר, אך מסתבר שהצימר נכנס לקשיים כלכליים. כדי לפתור אותם הצימר פתח קמפיין הדסטארט לגיוס 60,000 ש"ח.

    הבלגן החל לאחרונה עם צו סגירה שהצימר חטף מהעירייה ל-30 יום פלוס חוב ארנונה של 16,000 ש"ח—ככל הנראה כחלק ממבצע לכבוד הסילבסטר. "לדעתי כל אירוע שהיה לו הרבה אטנדינג, הם הלכו לבדוק איך הרישוי מסביב", טוען קציר, "וחילקו מלא צווים—כל סלמה היה מלא. גם אצלנו הגיע איזה פקח מהפיקוח העירוני, אבל תוך דקה כבר הגיע כל הצוות, הם היו מוכנים בסביבה. זה לא ודאי". באותם ימים היה אמור להתקיים בצימר גם אירוע של אוהדי הפועל וחברי ANTIFA (ארגון אנטי פאשיסטי) לגיוס כסף לייצוג משפטי, והיה חשד שזה הרים דגל אדום לרשויות. "כנראה שהיו תכנים מאוד פרובוקטיביים באיוונט הזה", טוען קציר. "יכול להיות שזה הדליק את המשטרה, הם לא דיברו על זה. הם דיברו על האירוע שיש בו הרבה אטנדינג, ושזה גם חלק ממהלך גדול יותר. יכול להיות שהרגזנו מישהו, אבל זה לא בהכרח הסיבה".

    בניגוד למה שחושבים, קציר טוען שאין לעירייה משהו אישי נגד הצימר—נהפוך הוא. "מצאנו כל מיני רמות של הבנה בעירייה ותמיכה במעשי, בפועל. מבחינת תמיכה אקטיבית, היתה לנו המון המון תמיכה מהמחלקה לאמנות בעירייה. באמת, אין מה להגיד. ראש מחלקת אמנות אחראי במידה לא מועטה על ההישרדות שלנו עד היום: יודע לתמוך, לתת עצות, לתמוך ממש, דרך פרויקטים, כל דרך שהצליח לארגן. זה לא פשוט, פשוט כי אנחנו חריגים". קציר טוען שמבינים למעלה בעירייה שהמקום תורם לעיר וחיי התרבות, וזה כולל את חולדאי. "אדרבא, בצימר הראשון שהיה קטן התארח פעם ראש העיר עם איזה משלחת, עשו לו מן סיור במקומות תרבות אלטרנטיביים בעיר. לקחו אותו לצימר, והוא אמר, אני רואה שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה לא להפריע".

    הופעה של קובי אור בצימר

    אם אפילו ראש העיר לא חושב שצריך להתערב, אז מה בעצם הבעיה? בירוקרטיה. הצימר הוגדר בעבר בתור סטודיו לאמנות, אך בעקבות ביקור של פקח עוד במיקום הישן, הגדירו אותו מחדש כעסק מסחרי מה שגרר תוספת של אלפי שקלים בארנונה. "הגשתי ערר, היתה לי ועדת ערר. הועדה היתה בעדי, ראש הועדה היה בעדי, הוציאו פשרה, קיבלתי אותה, העירייה לא קיבלה. לא יודע מה, כבר היו אמורים להשיב".

    למרות שהם עזרו לך והם היו בעד הצימר?

    "השאלה מי זה הם—העירייה זה מאוד מורכב. יש אגף ארנונה, יש אגף רישוי, יש אגף פיקוח—זה לא אותם האגפים. לפעמים גם בין האנשים אין זרימה מלאה. זה גם יכול להיות, מטבע הדברים. בכל אופן, גם כשאתה מתרשם שיש רצון טוב, אין איזה מישהו שקושר את כל הקצוות—זה העבודה שלי עכשיו".

    וזה לא עוזר שיש אנשים שהם בעד?

    "אין אפילו את ההם שמנסים לסגור אותנו—זה הטיפשות של הגוף. לאו דווקא איזה יד מכוונת, פשוט הגוף שמתקשה לפעול גם כשיש הבנה. עדיין הדרגים התחתונים של הבירוקרטיה לא יכולים לפעול אחרת ממה שהם יודעים, ממה שהם רגילים. אז צריך שזה לא יהיה בן אדם אחד למעלה, שנעשה עבודה משותפת".

    העירייה מתקשה להגדיר את הצימר כי יש למקום כל מיני שימושים. "אנחנו מולטי פונקציונליים, אנחנו עושים הרבה דברים, אנחנו צריכים אפשרות שיום אחד אנחנו ככה, יום אחד מקום אחר: יום אחד יש במה, יום אחד אין במה, אירוע עם כיסאות, ואירוע בלי כיסאות—צריכים את כל הדברים האלה. צריכים גם להיפגש, הקהילה, וגם הקהילה זה אוסף קהילות, לא משנה. לשבת, סתם לדבר, לשתות משהו, לרקוד—חלק מהצרכים שלנו. אין איזה משהו בספר שמאפשר את כל אלה, שלא לדבר על המועדונית שאנחנו עושים לילדים, כאילו צריך להסתיר את זה בכלל. אתה לא יכול לקבל רישוי על כזה דבר".

    אפשר לשאול מדוע מלכתחילה הצימר לא מתנהל בצורה חכמה מבחינה כלכלית, אך לפי קציר זה חלק מעקרונות המקום. "כל השיטות שלנו למשוך כסף מהציבור זה רשתות עם חורים גדולים באופן מכוון, זה גישה שמחפשת לאזן בין חומר ורוח, אנחנו לא יכולים להיות קטנוניים עם החומר". קציר מעוניין שהצימר ימשיך להיות זמין גם לחסרי אמצעים. "אנחנו לא רוצים לקחת את ה-40-50 שקל האלה להופעות, אנחנו רוצים להיות נגישים! יבואו אנשים, בלי כסף בכיס, אתה צריך להכניס אותם—לפעמים זה חצי מהקהל של אותו הערב. פשוט אין לנו את המנגנונים האלה—בכוונה אין לנו את המנגנונים האלה. יש לנו מנגנונים שיאפשרו לנו בקושי לשרוד. המקום מכוון אותך למשהו אחר. אז מימון המונים, הדסטארט, אם יצליח לעמוד ביעד, ואפילו יכניס יותר, אז אולי יהיה לנו מספיק כסף להכיל את המפלצת הרעבתנית הזו, ויאפשר לנו סוג של לקנות את חירותנו".

    בעת הקלדת שורות אלה קמפיין ההדסטארט של הצימר הגיע ליעד, וקציר מקווה לעבור אותו. עכשיו שהסתיים צו הסגירה המקום חזר לפעול, אך ללא מכירת אלכוהול. הוא נמצא בתהליכי רישוי מול העירייה, וכחלק מהם הצימר עבר מבעלותו הפרטית של רון קציר לעמותה ציבורית שהוא הקים ב-2010 בשם מרכז תרבות אחר. הכסף שמגייסים בהדסטארט אמור לעזור לשיפוצים שדרושים לרישוי ובכלל: מהוספת מטפים ועד בניית שירותי נכים. קציר חושב שסגירת הצימר ועוד מקומות תרבות בעיר (כמו המינוס שתיים והתחת) מתאימים לרוח "תקופת הטראמפוטין", אך הוא לא מתכוון לוותר. "העניין הזה, כדי שישרוד, בתקווה ישגשג גם, צריך להוריד את התשישות מהלקסיקון ולהשאיר את המילים נחישות והתמדה. זה מה שעובד, בדרך כלל. וצריך להיות ראליסט—לא פסימי ולא אופטימי. להבין את המציאות, את הסביבה שבה אתה חי, איפה יש חללים שאליהם אתה יכול להכנס ולנצל אותם, לראות הזדמנויות, להיות סוג של אופורטוניסט לטובת העניין. ולאלתר. לא באופי שלנו לתכנן לטווח ארוך ממש, אז אתה מתקבע. המחשבה זה שאם הציבור באמת מעוניין בזה, זה יכול להתקיים. ואם לא, ואני עדיין חושב שזה ראוי והכרחי, אז צריך למצוא איזה דרך אחרת".

    תגובות »

  • Mitski בראיון: "אני מזדהה עם חוסר הזדהות"

    צילום: Ebru Yildiz

    אני לא בטוח שהמוזיקה של Mitski מעניינת אותי כמו שמעניינת אותי הדמות שמאחוריה. כן, הגיטרות המלוכלכות באלבום "Puberty 2" סיפקו לי את מנת הרוק שהייתי צריך ב-2016, אבל תמיד היה לי חשוב לשמוע את קולה של מיצקי ביניהן. הקול הייחודי והטקסטים שמתעסקים במשברי זהות אישיים בצורה כל כך חשופה וכואבת הם אלו שהפכו את מיצקי לאחת מגיבורות האינדי של השנה שעברה, ולאחת מהמוזיקאיות המעניינות ביותר שפועלות כרגע. היא מגיעה להופעה בבארבי ב-18.2, אז תפסתי אותה במייל לראיון על האלבום הסופר-מוצלח "Puberty 2", על יפן ועל המשמעות של להיות מבוגרת.

    "Puberty 2" מכיל רגעים אינטימיים שבהם הקול שלך נמצא בפרונט, לעומת רגעים שבהם הוא טובע בתוך חומות של גיטרות רועשות. עם איזה סאונד את מרגישה יותר בנוח לשיר?

    כל זה קורה מאוחר יותר בזמן המיקסים. כשאני מקליטה שירה הכלים נמצאים באותה עוצמה של ווליום, והתוצר הסופי לא משפיע על הביצוע שלי.

    בעטיפה של האלבום את עומדת בשדה והפנים שלך צבועים בלבן. האם זאת עוד התייחסות לנושא הגזע שנגעת בו גם בקליפ לשיר "Your Best American Girl"?

    לא, הושפעתי בעיקר מ-Butoh היפני (סגנון ריקוד, י"א) ועוד אמנויות במה מסורתיות שבהן האמנים צובעים את כל הפנים בלבן. בכך שצבעתי את הפנים בלבן, אבל רק חלקית ולא בכשרון רב, רציתי להראות שאני שייכת מרחוק למוצא הזה, אך לא מיומנת בו ולא מתמצאת בחלק גדול מהמסורת.

    נולדת ביפן, ולאחרונה הופעת שם לראשונה כמוזיקאית, יותר מעשור לאחר שהיית שם בפעם. איך זה הרגיש לחזור, ומה עשית בזמן שהיית שם?

    זאת הייתה הופעה מאוד מרגשת בשבילי, בגלל שבפעם האחרונה שהייתי שם הייתי רק חובבת מוזיקה חולמנית שעדיין לא עשתה את הצעד כדי להפוך לאמנית אמיתית. זה הרגיש כמו סוג של שיבה הביתה אחרי שיצאתי והתאמנתי והוכחתי את עצמי כמבוגרת. בזמן שהייתי ביפן נהניתי לעשות את הדברים הרגילים שבסופו של דבר אתה הכי מתגעגע לעשות כשאתה עוזב לכל כך הרבה זמן, כמו ללכת לחנות ספרים ולחנויות נוחות, או לאכול את האוכל המקומי. גם ביקרתי בכמה מקדשי שינטו, לא בגלל שאני דתייה, אלא בגלל שהם יפניים באופן מובהק ואי אפשר למצוא אותם בשום מקום אחר.

    ברכותיי על השיר "Your Best American Girl" שהגיע למקום השני ברשימת השירים הטובים ביותר של שנת 2016 ב-NPR! איזה מוזיקה חדשה הכי אהבת השנה?

    נפלתי לרצפה מהיופי של האלבום "A Seat At The Table" של Solange.


    אחד מהשירים הכי כובשים באלבום החדש שלך, לדעתי, הוא "My Body's Made of Crushed Little Stars" בו את מקבלת את העובדה שאת תמותי יום אחד, ומנמקת את זה בכך שאת "עובדת טוב יותר תחת דדליין". האם זאת המשמעות של התבגרות בעינייך? לקבל את העובדה שהחיים קצרים ושאת רק חלקיק קטן מיקום הרבה יותר גדול?

    אני חושבת שלהפך—זאת המשמעות של להיות מבוגר בעיניי. אני חושבת שילד עדיין לא מבין עד הסוף שהוא הולך למות, וטינאייג'רים חושבים שהם אלוהים. אני חושבת שברגע שאתה הופך למבוגר אתה מתחיל להבין כמה החיים באמת קצרים אך יקרים.

    אפרופו השיר הזה, את מתכוונת לבקר בירושלים או במקומות ספציפיים אחרים בישראל?

    לצערי, כמו עם כל המקומות שאבקר בהם במסע ההופעות, אני לא חושבת שאהיה שם מספיק זמן כדי באמת לראות אותם, ומה שאחווה יהיה מוגבל למה שנמצא מסביב למקום האירוע.

    תמונת הקאבר שלך בפייסבוק מכילה את שם האלבום שלך בפונט של הסדרה "Stranger Things". זה מתאים מאוד לשם האלבום, שנשמע כמו שם של סרט גרוע מהאייטיז. עד כמה עולם הקולנוע והטלוויזיה משפיע על המוזיקה שלך?

    אני חושבת שלקולנוע וטלוויזיה יש השפעה עמוקה על העבודה שלי, אבל אני לא לגמרי מבינה אותה עדיין. אני אף פעם לא מנסה במכוון לדמיין מחדש את מה שראיתי על המסך, אבל אני מושפעת מאוד בקלות ממדיה ומהדברים שמסביבי, ואני צופה בהמון סרטים.

    הוצאת ארבעה אלבומים בחמש שנים, שזה קצב די מרשים. את כבר חושבת על האלבום הבא?

    כן!

    הגעת לנקודה בקריירה שלך שבה את זוכה ליותר הכרה והערכה על המוזיקה שלך. האם זה שינה משהו בהתפתחות שלך כמוזיקאית במובנים של כתיבת שירים, הופעות וכו'?

    זה לא השפיע על הכתיבה שלי, אבל זה הפך אותי לעסוקה יותר, ואת המקומות שבהם אני מופיעה לטובים יותר.

    בתור ילדה שעברה בין כל כך הרבה מדינות עם ההורים, האם קל לך יותר לצאת למסע הופעות נרחב, במיוחד מחוץ לארה"ב?

    מסע הופעות דורש מאמץ מכל אדם עם גוף אנושי, אבל אני כן חושבת שזה עוזר שאין לי את רמת החיבור לקרקע שלרוב האנשים יש. אנשים בדרך כלל יוצאים למסע הופעות ומגלים כמה זה מלחיץ להיות אך ורק בסביבה לא מוכרת 24/7, וזה פחות מלחיץ בשבילי, כי אני יותר מזדהה עם חוסר הזדהות.

    תגובות »

  • בכורה: Zaga Zaga - Cancer Man

    דקה ואחת עשרה שניות—זה כל מה ש-Zaga Zaga צריכים כדי להשמיד אותנו ב-"Cancer Man". ארבעת חברי ההרכב לוקחים תורות בצריחה מכוונת בזמן שהגיטרות (בן טברסקי - גיטרה, זיו ארבל - גיטרה, בן גליקשטיין - בס) טוחנות אקורדים דיסוננטיים בקצב שבור שהמתופף "חשבון" מכתיב להם ב-240 BPM. זאגה זאגה היו מהירים ועצבניים כבר מדמו הבכורה, אך "Cancer Man" ו-"Black T" ששוחרר לא מזמן מראים שהם הידקו את הברגים אפילו עוד יותר חזק לקראת אלבום שני, כולל הפקה משודרגת. זאגה זאגה מודל 2017 יכולה להכנס בקלות לפלייליסט של חובבי רעש מתמטי כמו The Locust או Dillinger Escape Plan, ולעומת ים האמנים האקוסטיים בארץ, המוזיקה שלהם מייצגת את העצבים של הרחוב הישראלי בצורה הכי אותנטית.

    תגובות »