• בכורה לסינגל "אין לי מקום" של ועדת חריגים

    vaadat charigim ein li makom

    "אין לי מקום בעולם הזה"—תחושה שהסתובבתי איתה במשך שנים מבלי להכיר בה או להבין אותה, מבלי בכלל לדעת שיש עוד אנשים כמוני. בשנים האחרונות גיליתי, בין היתר, שאני Third Culture Kid: אדם שגדל מחוץ לתרבות המקור שלו למשך תקופה משמעותית בשנות ההתפתחות. אחד מהסימפטומים של TCK, הוא היכולת להטמע בכל מקום, ובאותו הזמן, תחושת חוסר שיכות לשום מקום. חייתי לסירוגין בישראל ובגרמניה עקב שליחות של ההורים, כך שביליתי חצי מהילדות שלי שם וחצי שם. אבל אני לא מרגיש ישראלי, ואני לא מרגיש גרמני. אני שייך לתרבות שלישית, של אלה שלא שייכים לשום מקום. ועכשיו, ועדת חריגים—שכבר עם שם הלהקה סימנו את הטריטוריה האקסטריטוריאלית שלהם—משחררים את "אין לי מקום", סינגל ראשון לקראת אלבומם השני "השעמום שוקע", סטייטמנט שדופק כמו פטיש על מסמר הראש שלי. יובל הרינג נשמע כמו יובל בנאי הצעיר, בימים שעוד היה לו את הקול, זועק את המסר ממקום מרוחק שטוף סערה בחוף שעלה על גדותיו: "אין לי מקום בעולם הזה".

    תגובות »

  • המאזין ברדיו 77: ימאי

    nautical map

    The Listener 77: Nautical by Idosius on Mixcloud

    שעתיים של אינדי משובח: מסינת'פופ ועד מטאל כולל משולשת של מוזיקה בהשראת הים.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי ב-19:00

    תגובות »

  • ראיון עם Anatopia: לאהוב את ג'וליאן אסנאג'

    anatopia

    אני לא יודע מאיפה שמעתי עליהם. אני זוכר שהם לבשו לבן. אני זוכר שהם היו צמד של בחורה שובבה שלא פחדה לנענע את האגן ואירופאי בלונדיני שתפעל במקביל גיטרה תופים וקולות בקואורדינציה מרשימה. ואני זוכר שזה הרקיד.

    זו היתה ההופעה של להקת Anatopia: צמד הסינת'פופ הממזרי של הזוג הרענני-פרנקפורטי הנרייטה מורגנשטרן ו-Klaus Plötzlich. הנרייטה וקלאוס הכירו כשלמדו מוזיקה ופרפורמנס באמסטרדם, התאהבו, והתחילו לכתוב שירים ביחד. הם יגיעו לכמה הופעות בארץ כדי להשיק את אלבומם החדש "User Experience", אלבום שעוסק בתרבות ההיפר-דיגיטלית ועם הרבה קינק. ראיינתי את ההרכב במייל ושאלתי אם הם רואים את עצמם בתור סייבורגים, מה היה קורה אם הם היו פוגשים את מושא אהבתם ג'וליאן אסנאג' (מייסד Wikileaks) בבקסטייג', ומה הקטע עם קוד הלבוש.

    האלבום החדש שלכם נקרא "User Experience" ("חוויית משתמש") והשירים עוסקים בטכנולוגיה ובאינטרנט, אבל אתם מסרבים להשתמש בלפטופים בהופעות. האם אתם רואים את עצמכם יותר כלודיטים שורפי מכונות, או סייבורגים בחוד החנית, ולמה?

    "ובכן, למעשה אף אחד מהנ"ל—אולי יותר לסייבורגים בחוד החנית. לא תראה אותנו שורפים מחשבים, אנחנו אוהבים אותם יותר מדי. הטכנולוגיה כל כך מוטמעת בצורה שבה אנו חושבים כך שכולנו סוג של סייבורגים. זו לא שאלה של להיות בעד או נגד התהליך הזה. אנחנו מנסים לדבר על זה, לבטא את זה בשירים שלנו.

    "אנחנו לא רוצים שהמחשב ינגן את המוזיקה שלנו בהופעה חיה, אלא שאנחנו נננסה לחקות את המוזיקה שהמחשב מנגן—אם כבר מדברים על סייבורגים—כאילו ששטלו בנו מוזיקה נוצרה על ידי מכונות, ואנחנו רוצים לשחזר אותה מבלי להשתמש בכלים המקוריים. דווקא בגלל שאנחנו משתמשים במחשבים ברגעים אחרים בחיינו, הבמה היא סוג של האזור היחיד שנקי ממחשוב. המוזיקה זורמת דרך הגוף שלנו, שעובד כסוג של מעבד. זה אותו הדבר עם הליריקה:

    "הקלט הוא טכנולוגיה והאינטרנט
    מעובדת בעצמינו הכה אנושיים
    פלט: שיר

    "אנחנו גם פשוט רוצים שאנשים יראו את מה שהם שומעים. זה צורך בסיסי להבין את המכניזם שמלפניך ולעקוב אחרי כל צעד שלו. אנחנו אוהבים את זה. אנחנו אוהבים את האתגר, וההרגשה הזו יוצרת מתח מסוים, סוג של משימה בלתי אפשרית".

    “האקר" הוא שיר אהבה שובב לג'וליאן אסאנג' ואדוארד סנודן [המדליף הגדול בהיסטוריה -ע.ש.] מה הייתם עושים אם השיר היה עובד והייתם אשכרה פוגשים אותם בבקסטייג' אחרי הופעה?

    הנרייטה: "בצורה יבשה, אם הייתי פוגשת אותם בבקסטייג' הייתי מנסה לנעול אותם ולחטט להם בשכל; אולי לפתות אותם להיות חברים שלי עם קצת אלכוהול ובדיחות מפגרות. אני דווקא חושבת שג'וליאן אסנאג' מאוד סקסי, אבל כנראה לא המאהב הכי טוב".

    "וירוס" הוא שיר על הרצון להיות ויראלים. מדוע כל כך הרבה אנשים וחברות בימינו כל כך אובססיביים לגבי להיות ויראליים?

    "להפוך לויראלי זו תהילה מהירה ובזול. חברות רוצות את זה בגלל שזה הפרסום הכי טוב שהן יכולות לקבל וזה עולה להם הרבה פחות מאשר, למשל, פרסומות בטלוויזיה. עם אמנים זה יותר מורכב. תאורטית זו דרך לעקוף את תעשיית המוזיקה. נראה כאילו שיש לך יותר סיכוי להצליח אם תהפוך לויראלי מאשר להתדפק על דלתות הלייבלים וכו'. ותאורטית כל אחד יכול להפוך לויראלי. זו כנראה לא שאלה של כסף או מעמד: לכולם יש סיכוי שווה להפוך לכוכבים ויראליים (גם אם לחברות גדולות יש יתרון כי הן יכולות לשלם כדי לדחוף את התוכן שלהן). אם נהיית ויראלי זה אומר שהצלחת באיזשהו אופן, אבל אני חושב שהיום אנשים מתחילים להבין לאט לאט עד כמה זה שטחי וזמני זה "להצליח". השיר מדבר על ההקרבה שאנחנו והרבה מהחברים שלנו מוכנים לעשות בתקווה להגיע למלא אנשים, וכן, להפוך לויראליים. אנחנו עובדים כל הזמן, זה קצת טראגי".

    כחלק מהקמפיין מימון ההמונים שלכם, 89 איש תרמו כסף כדי לקבל רינגטונים אישיים. איך זה היה להקליט כל כך הרבה רינגטונים, ומה למעשה אמרתם ברינגטונים האלה?

    "שרנו ברינגטונים: "XXXX, זה הנייד שלך, גע בי, אני רוצה אותך". כדי להקליט אותם, לקחנו כל שם, דמיינו את האנשים, וניסינו לפתות אותם אחד אחד. זה היה ממש כיף. למעשה, נשמח לעשות עוד: מי שקורא את זה ורוצה רינגטון מוזמן לכתוב לנו".

    איך המצאתם את המכונה שמאפשרת לכם לנגן על גיטרה ותופים ולשיר באותו הזמן? איך מפעילים אותה?

    קלאוס: "פשוט רציתי ביט מאוד פשוט, וחשבתי "למה שמישהו יצטרף ללהקה רק כדי לנגן בום-טראח-בום-טראח?" אז לא ראיתי שום ברירה אחרת מאשר לעשות את זה בעצמי, ובכך התחלתי מסע ארוך של ניסוי וטעייה. בשנתיים הראשונות כנראה שלא היתה הופעה אחת מבלי שמשהו בהתקן שלי נשבר, יצא מהמקום, או עף מבמה. למזלנו, הנרייטה היתה חברת להקה מאוד סבלנית, ומעבר לכך, אפילו עשתה מופע מעולה של אישה אחת בזמן שהייתי עסוק בלתקן את הדברים שלי. כדי להפעיל את זה צריך שיהיה לך לב של אוגר ומיתרי ברך של צ'יטה".

    יש לאנטופיה אמצעים ויזואליים חזקים וקוד לבוש קשוח. מדוע אתם לובשים רק לבן?

    "הסיפור של הלבן התחיל כי כשיצאנו לדרך היינו בסצנת הסקווטים של אמסטרדם, איפה שהאתיקה המזרחית היה מבוססת בעיקר על שחור. אז רצינו להיות הפאנקיסטים בין הפאנקיסטים. לבן היה גם הצבע של מחשבי המק הסקסים בזמנו, והוא גם מרפרר לחללים אמנותיים חלקים ונקיים וגם לסרטי מד"ב משנות ה-60. ובנקודה מסוימת זה הפך להיות חוק קשוח שנהנינו לקיים. אנחנו אוהבים חוקים".

    ~~

    Anatopia יופיעו ב-27.2 בסירופ בחיפה, ב-14.3 בתל אביב בפסאז', ובירושלים (תתעדכנו בפייסבוק)

    תגובות »

  • קאט! 3 סצינות רוק ישראלי שמתפוצצות בזה הרגע מול הפרצוף שלכם

    israeli-punk

    נשף הרוקסן של אביב גפן גרם לכלי התקשורת לרקוד את הצ'ה צ'ה צ'ה: החל מהדרת נשים ברוק וכלה בנוסטלגיה למוזיקה הגרועה ביותר שנעשתה בארץ אי פעם. אבל בעוד שהכתבים מנסים להשיג עוד טראפיק על חשבון פמיניזם ונוסטלגיה, הם הזניחו את הנושא הכי חשוב—את ההווה.

    לצערי, יש מיתוס מאוד גדול שמכסה את סצינת השוליים כמו סערת אבק, שכדי להכיר מוזיקה שלא משודרת בגלגלצ ונעשתה אחרי 1999, צריך "להיות בסצינה". אז בואו אגלה לכם סוד: לא צריך להיות בסצינה כדי להיות בסצינה. כל מה שצריך לעשות זה ללכת. לאן ללכת? לכל מקום שיש בו הופעה.

    אבל אפילו החברים שלי חושבים שאני איזה גורו שמכיר בעל פה את לוח ההופעות של האפרכסת. וואלה, אין לי מושג אפילו מה קורה השבוע—כל מה שאני יודע לעשות זה לגגל שמות בפייסבוק ויוטיוב. לא צריך להיות גאון בשביל זה, ובכל זאת, אנשים עצלנים, הם רוצים לקבל את הכל מוכן ומומלץ מבלי שיצטרכו להקיש על המקלדת. אז בואו אחנוך אתכם ואכניס אתכם "לסצינה", למעשה לשלוש סצינות רוק ישראלי שמתפוצצות בזה הרגע. תגידו שהמאזין שלח אתכם.

    1. סצינת ה-Pאנק בקורו

    הפאנק לא מת—הוא פשוט שם עליכם זין. בשקט רועש, ברחוב יצחק שדה 32, מתקיים מקום שהתגלגל בין כמה דורות של יוצרים עצמאיים. הוא התחיל לפני כ-16 שנה בתור הפטיפון, הפך לבר טבעוני-פציפיסטי ושונא צבא בשם הרוגטקה, והיום הוא נקרא הקורו ומאכלס את סצינת הפאנק התל אביבית. המקום בגודל של חדר אמבטיה, כך שבערב צפוף תמצאו שם 30 איש. אבל זו בערך כמות האנשים שחזו בסקס פיסטולז ב-Lesser Free Trade Hall במנצ'סטר—מופע היסטורי ששינה את העולם. חוץ מלהקות של צעירים מיואשים שלא מפחדים לצרוח את זה—למשל Zaga Zaga, Sweatshop Boys ו-The Orions—הקורו מקיים גם הקרנות סרטים וקוריוקי. אגב, המקום חוגג בקרוב קורולדת.

    2. אינדי קונספטואלי בצימר

    עם כל הכבוד ללבונטין ולאוזן בר—ויש כבוד—השוליים הכי שוליים קורים צעד אחד מעבר לאזור הנוחות של דרום-מרכז תל אביב בצימר, רחוב הגדוד העברי 5. תתעלמו מהזונות והמחטים המשומשים, ותחפשו כניסה לחצר לא מסומנת אלא בצעירים מנוכרים שעומדים בחוץ ומתאמנים בלהיות משועממים. תשלשלו 10 ש"ח למי שנמצא (לפעמים) בכניסה, ותגלו חלל מתפרק בקטע הכי טוב שיש, איפה שלהקות אגדתיות מוקמות וזוגות מרושלים-יפים מתעלמים אחד מהשניה מרוב אהבה. ההופעות מאוד מגוונות מקלאסי-מודרני ועד רוקנרול ושוגייז, אבל בדרך כלל יש להן איזשהו גוון אמנותי יותר עם גיגים קבועים של אסף עדן AKA רייסקינדר באיזשהו פורמט וגלריה צמודה שמציגה אמנות ביזארית.

    3. רוק סטלנים ברחבי העיר

    מאז שהריאלטי ריהאב סנטר נסגר, יש חבורה של רוקרים סטלנים חסרי בית שנעים ממועדון למועדון. הסצינה הזו ממוקדת מסביב לאחים אבירן ועומר חביב מלהקת Great Machine וגם כפיר רימוך, מנהיג להקת הספייס-רוק לטאות הענק מכוכב הניבירו. החבורה הפסיכדלית הזו יוזמת המון ערבי להקות דוגמת ה-"Rock'n'roll Space Boat" או "זונת חלל" שקיבל תשומת לב לאחרונה בזכות ציור פורנוגרפי של מישהי שנראית כמו איילת שקד. כך או כך, החבר'ה האלה עובדים רק עם מגברים בעלי ווליום 11.

    מכירים עוד סצינות? מה לעשות שאני גר בתל אביב ומוגבל בזמן ותודעה—תעזרו לי להשכיל ותשאירו תגובה.

    קרדיט תמונה: עידן עזרא

    תגובות »

  • New Musik: פופ מתקתק ורובוטיקה אוטופיסטית

    new musik from a to b

    אוהבים את Future Islands? בגלל שאני סאקר של מציאות, קניתי את התקליט "From A to B" של New Musik ב-12 ש״ח. לא הכרתי אותם. גיליתי מאסטרפיס ניו-ווייב/סינת׳-פופ שמסתבר שהביקורות היללו אותו ושהוא השפיע קשות על מוזיקת הסינתי באייטיז. ובצדק: ההרכב משלב בין הפופ המתקתק של הביטלס ו-Electric Light Orchestra ובין הרובוטיקה האוטופיסטית של Kraftwerk. ומה אתם יודעים, אפילו יש שם קטע שנקרא "On Islands".

    תגובות »