פוסטים מתויגים עם ראיונות עם מוזיקאים

  • קריסטין הרש בראיון: "אני די עושה את אותם הדברים שוב ושוב"

    קריסטין הרש לא הלכה במסלול הסטנדרטי. היא הקימה את Throwing Muses כבר בתיכון עם חברתה הטובה/אחותה החורגת טניה דונלי (Breeders, Belly); הם היו הלהקה האמריקאית הראשונה שהוחתמה בלייבל הבריטי 4AD - כן, לפני הפיקסיז; היא עברה תאונת אופניים בגיל 16 שגרמה לאישיות נוספת לצוץ בתודעה שלה ולהכתיב לה שירים; היא כתבה ספר ילדים, אוטוביוגרפיה וגם ביוגרפיה על המוזיקאי ויק צ'סנאט; היא הקימה פלטפורמה בקוד פתוח להפצת מוזיקה ברשת; ויש לה כמובן גם קריירת סולו מצליחה ויותר פולקית לעומת להקת האם. ביום חמישי 14.6 היא תופיע בזאפה, אז לקחתי את ההזדמנות כדי לבדוק איתה למה היא אוהבת את טוויטר, האם היא מתגעגעת לתעשיית המוזיקה של פעם ואיך הסתדר לה לעשות דואט עם מייקל סטייפ מ-REM.

    היי קריסטין! קודם כל, איפה את כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני הולכת על קצות האצבעות בחדר מלון, מנסה להכין קפה מבלי להעיר את בני ואת הכלבלב שלו.

    יש לך חשבון טוויטר מאוד פעיל. למה בחרת במדיום הזה לעומת אחרים? קרה לך משהו יוצא מן הכלל בטוויטר?

    כשהיינו בבית הספר, חברי הלהקה ואני הפכנו העברת פתקים לאומנות ואז גם בפגישות בחברת התקליטים. טוויטר מזכיר לי את זה: ליצור חיבורים במעט מילים ותמונות, בתקווה להבהיר את העולם על ידי פיצוץ אנשים מצחוק.

    תעשיית המוזיקה השתנתה הרבה לאורך הקריירה שלך. יש משהו שאת מתגעגעת אליו מהעבר? ומה את אוהבת לגבי המצב הנוכחי?

    בתור מישהי ביישנית, נהניתי לתת למישהו אחר להתעסק במכירות, אבל בתור מוזיקאית, אני מעדיפה להגיע למאזינים מאשר ל-"מעריצים". צורת הפעולה הישנה היתה מאוד פוגענית; מכרו אופנות מאשר תוכן.

    האם הצלחת להתפרנס ממוזיקה מאז שהקריירה שלך יצאה לדרך עם Throwing Muses או שהיית צריכה לקחת דיי ג'ובס לאורך השנים?

    הדיי ג'וב היחיד שהיה לי חוץ מלכתוב ספרים היה בחנות טבע כשהייתי בתיכון. אבל השיער הכחול שלי ביאס אותם בזמנו.

    הקמת את Cash Music, ארגון ללא מטרות רווח שמספק פלטפורמה בקוד פתוח להפצת מוזיקה. איך נהיית מעורבת בזה? מה קורה עם זה כרגע?

    CASH (ראשי תיבות של The Coalition of Artists and Stakeholders) הגיע מתוך הכרח. הרעיון היה לעקוף את תעשיית המוזיקה המסורתית ולשים אומנות ומסחר על אותו השולחן, למצוא את הקהל שלנו מאשר לעבוד עליו. כרגע, בתור אומנית סולו, אני נתמכת על ידי מאזינים וכך גם בשאר הפרויקטים שלי (50FootWave, Throwing Musus).

    הזכרת בסשן של KEXP שהאישיות האחרת שלך כתבה את כל השירים שלך. האם ניסית להבין אותם כדי ללמוד על האישיות הזו? האם את כותבת גם שירים שלא מגיעים ממנה?

    לא כתבתי אף שיר מאז שנרפאתי. עכשיו אני אחת עם המוזיקה.

    הדואט המפורסם שלך עם מייקל סטייפ - איך זה קרה? האם דיברתם אי פעם לשתף פעולה שוב?

    מייקל דיבר בטלפון בזמן שהיו לי קשיים למקם מיקרופון לצ'לו. הגוון של הקול שלו כל כך התאים לשיר, שהפרעתי לשיחה וביקשתי ממנו לשיר קולות רקע.

    את עומדת להופיע בתל אביב. האם היית פה כבר? אם כן, מתי ואיך זה היה? אם לא, מה שמעת על המקום?

    למעשה אני עושה את אותו הדבר במוסך שלי, בתאטרון, במועדון רוק או לפני רבע מיליון איש בפסטיבל, מאיזושהי סיבה. הרבה פעמים אני לא יודעת איפה אני נמצאת בגלל שהעבודה שלי היא רק להתפקס. אבל ככל הנראה יש לי יום חופש לטייל.

    מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב? יש חומר חדש בדרך?

    יש לי אלבום סולו חדש שיצא באוקטובר שבדיוק סיימתי לפני שבוע. Throwing Muses נמצאים במחצית הדרך של סשן בחוף המערבי ואני כותבת עוד ספר. אני די עושה את אותם הדברים שוב ושוב. עד כה, אף אחד לא ביקש ממני לעצור.

    יש עוד משהו שתרצי להוסיף?

    לא, זה היה מעולה. תודה רבה!

  • פלורה בראיון: "הקהל הישראלי מגיע פחות סקרן להופעות מהקהל האירופאי"

    צילום: Louisa Stickelbruck

    יתכן מאוד שדמיינתי את זה, אבל נראה שפלורה חשה אי נוחות מסוימת להגיע לראיון ולסשן במרפסת. אפשר להבין אותה - זה לא פשוט לכולם לחשוף את עצמם לאדם זר ובסופו של דבר על דפי הבלוג. ראיונות יכולים להיות מסוג הדברים שמוזיקאים צריכים לסבול אחת לכמה זמן כדי לעשות את מה שהם באמת אוהבים: מוזיקה. מזל שצ'פטי, הכלבה שלי, התיישבה לידה על הספה בנונשלנט כדי לקבל אגרת ליטוף, ונראה שגרמה לה להרגיש קצת יותר בבית. מצד שני, למי שעד היום הספיקה לחמם ולהופיע עם אסף אבידן מעל כמה במות גדולות ומכובדות במיוחד, המרפסת שלי בטח נראתה קטנה במיוחד.

    "ניגנו מול עשרות אלפי אנשים בפסטיבלים, אפילו מול 100,000 איש. היה ממש כיף. כשניגנתי לבד בחימום, הרגשתי שיותר מתאים לי דווקא אולמות של 2,000 איש. אז זה הרגיש יותר מדויק. זה נשמע מצחיק, אבל אלה היו האולמות הקטנים. והאולמות המאוד גדולים של 6,000 איש, זה היה טו מאצ' לסולו. מבחינת החימומים, פשוט לנגן איתו בהרכב מול קהלים גדולים זה היה כיף".

    ואיך זה לחזור אחרי כל אלפי האנשים האלה, להופעות בארץ במקומות קטנים?

    "קשה מאוד, כי מתרגלים לטוב מהר. זה סטנדרטים אחרים, אפילו מה שהכי גבוה פה לא מתקרב למה שקורה שם - אני מדברת מבחינת איך שהפרומוטרים מתייחסים להופעות. שם זה ממש תעשיה הרבה יותר גדולה, אז ככה זה נראה. היא גם מתוקצבת. באירופה יש מלא כסף שנותנים לתרבות. הם שוחרי תרבות. הופעתי נגיד בלונדון באיזה מקום קטן. לא היו מלא אנשים, אבל היתה אווירה טובה, ערב של כמה הופעות. ואז יצא לי שוב לחזור ללונדון, וכשהייתי עם אסף, אם היה לי יום חופשי, הייתי הולכת להופיע בהופעה משלי, על הדרך. אז שוב חזרתי לאותו מקום, והיה קהל שבא לראות אותי. אחרי הופעה אחת! וכבר קיבלתי עוד פניה ללכת להופיע בעוד איזה מקום, ולא יכולתי כי לא הייתי באזור יותר. אבל הרגשתי שבמעט מאמץ, אנשים מתעניינים. זה תרבות של ללכת להופעות, של לצרוך מוזיקה. זה עניין גם של לכבד, כשיש הופעה אז לא לדבר. ובישראל זה יותר כמו אמריקה, ולא עשיתי טור באמריקה, אבל הבנתי שזה ככה - יותר רוקנרול, יותר בשיניים, יותר קשה. אנחנו מדינה מאוד קטנה ועדיין אני מרגישה שהקהל פה מגיע פחות סקרן. הקהל שלך זה הקהל שלך".

    אלה שכבר זכית בהם.

    "בדיוק. או שצריך לעשות באז מאוד גדול. יותר קשה פה להביא אנשים. אפילו גם כשיש קהל, עדיין מאוד קשה להביא אותם. זה קטע. וזה פשוט כי הכמויות פה הם לא גדולות למוזיקה שאני עושה כרגע. למרות שאני מרגישה שאני כן יכולה לפנות גם למיינסטרים, כרגע זה עדיין בתחום האינדי - למרות שבדיוק אתמול שלחו לי הודעה שהשמיעו אותי בארומה, אז מי יודע, אולי זה ישתנה?"

    פלורה הוא שם הבמה וגם השם השני של לירון משולם. כששאלתי למה היא בחרה בו כשם במה היא אמרה שהוא נשמע לה מוצלח יותר, וגם שהיא סבלה מהשם כשהייתה ילדה, ככה שזה היה סוג של סגירת מעגל לשים אותו בפרונט. כששאלתי אם יש קשר לשורה "יש שדים ששומרים עלי" בשיר "מותר", היא חייכה ואמרה שזה מעניין, שהיא מעולם לא חשבה על זה ככה, אבל היא אוהבת שכל אחד לוקח מהמילים משהו אחר. עד היום, היא הספיקה להוציא שלושה אלבומים: הראשון "Happy Today" והשני "Everything is Here" הורכבו משירים באנגלית, בעוד שהאלבום האחרון "מקום" כבר הכיל רק שירים בעברית. פלורה היא רק אחת מתוך קבוצה לא קטנה של מוזיקאים ישראלים שהקליטו שירים באנגלית ועשו לאחרונה את המעבר לעברית. ביניהם אפשר למנות את: בן גולן (אנגלית ב-Tree) ותומר ישעיהו (עם אנגלית ב-Isaiah) שהתארחו במרפסת בעבר, גבע אלון ואקו. כששאלתי את פלורה מה הוביל למעבר היא מיד תיקנה אותי.

    "לא עברתי לעברית. הקלטתי אלבום בעברית. עכשיו אני עובדת על עוד שלושה פרויקטים שאחד מהם הוא באנגלית. אני אוהבת אנגלית, אבל זה משהו אחר. אני נורא נהנית מהעברית, נורא נהנית מהחופש של השפה, יש כל כך הרבה מה לחקור. הבהירות שלה מאוד מעניינת. לקח לי זמן להרגיש בשלה בשפה הזאת. תמיד כתבתי גם בעברית, יש לי שירים מגיל 16 בעברית. אבל כשהייתי צריכה לבחור הבנתי שהשירים שלי באנגלית הם פשוט הרבה יותר בשלים. אז הלכתי עליה. ואז גם התחיל כל הקטע עם חו"ל ובכלל הלכתי על זה. ואז היה לי בראש שבאיזשהו שלב אני ארצה לחזור גם לעברית ולהתמודד גם עם האתגר הזה".

    אז למה בעצם לבחור לעשות את ההפרדה בין אלבום בעברית לאלבום באנגלית?

    "זה באמת משהו שאני שואלת את עצמי לפעמים. יכול להיות שאני אכניס איזה שיר בעברית לאלבום הבא באנגלית, אבל אני לא יודעת. זה באמת שאלה. עוד לא הצלחתי להבין אם זה מסתדר לי או שאני צריכה הפרדה מלאה".

    מעבר להחלפת השפה, נראה שגם הנושאים שבהם פלורה עוסקת באלבום האחרון עברו שינוי. במקום מילים שפונות החוצה ומתארות סיטואציות שונות בחייה, נראה שהיא התחילה לפנות יותר פנימה, במה שנראה כמו תהליך רוחני שהיא עוברת. "שיר לשיפור המצב רוח" למשל הוא אוסף של תרגולים רוחניים. כששאלתי את פלורה מאיפה היא אספה את כל אותם תרגולים היא צחקה. "'לחייך עד שזה מרגיש טבעי' זה ציטוט של אחד הבודהות. אומרים שאם אתה מצוברח, או לא מרגיש שבא לך לחייך, תכריח את עצמך לחייך. 20 דקות, ואז עצם זה שמתחת את השרירים בצורה של חיוך, הוא יהפוך לאמיתי. ניסיתי את זה כמה וכמה פעמים, לא הצלחתי להגיע 20 דקות. זה לא עזר לי". למרות זאת נראה שהחיוך, בין אם הוא טבעי או לא, משמש את פלורה במצבים בהם היא מרגישה פחות בנוח, למשל כשהיא טועה בנגינה במהלך הופעות. "הדרך שלי להתמודד עם טעויות על הבמה זה לחייך, זה מצחיק אותי. זה באמת מצחיק אותי".

    לי זה נראה כמו משהו שיכול דווקא מאוד להוציא מריכוז.

    "זה יכול להיות גם נוראי. קרה לי גם בהופעה שהתחלתי לשיר את "It's a Lie" ופשוט לא ידעתי איך זה מתחיל, אז עשיתי בריינסטורמינג עם האנשים, איך הייתם ממשיכים את השורה הבאה? והם ממש זרמו איתי, ונתנו שם הצעות ממש מגניבות וזה התפתח".

    "שיר לשיפור המצב רוח" נפתח גם בשורה "כל מה שהיה עד עכשיו נמחק". זה נראה לי כמו התרגול הכי קשה שיכול להיות למוזיקאים, כי את מה שפרסמת עד היום את לא יכולה למחוק באמת, ואת עוד צריכה להופיע עם השירים.

    "הלוואי שיהיה שיר בחיים שלי שיצליח כל כך שאני ארגיש שדי, אני לא יכולה לשיר אותו יותר. אני מאחלת לעצמי להגיע לשם. אני התכוונתי למשפט בקטע פשוט של להפסיק לאכול לעצמי את הראש במחשבות, בחרטות למיניהן, לאו דווקא של מוזיקה אלא של החיים. מתוך מקום של דף חלק. מ-עכ-שיו. מבחינת שירים של העבר, אני סבבה עם לשיר את אותם שירים. עברתי עם זה תהליך ואני עדיין עוברת עם זה תהליך, אבל אני פשוט כל פעם מבינה שאני שרה את זה אחרת. ואז הם יהיו חדשים. כמובן שזה יותר כיף לשיר שירים באמת חדשים. אבל אם אתה בהופעה באמת נאמן לעצמך, לקהל ולרגע, אז הכל חדש, ותמיד יהיה".

    פלורה ניגנה במרפסת את שיר הנושא מתוך "מקום" שיוצא בימים אלו כסינגל ושיר נוסף וחדש בעברית שנקרא "שמש". הדיוק והכוונה של פלורה בנגינה והשירה השאירו אותי מרותקים למוזיקה עד שלרגע שכחתי שאני מצלם את הפלא הזה. יש משהו בחוויה של לשמוע אותה לייב, ועוד יותר באקוסטי, שמתפספסת מעט באלבום. הצליל החם של הגיטרה הקלאסית והגרסה הערומה מחמיאים מאוד לקול שלה ונותנים לו לצאת החוצה בגוון הרבה יותר בהיר, שאיכשהו נעלם מעט בתוך ההפקה היותר אלקטרונית, שגם לה פלורה אחראית. כששאלתי אותה למה היא בחרה להפיק את עצמה בפעם הראשונה ב-"מקום" היא תיקנה אותי שוב. "לא בדיוק. ככה זה בעצם הוצג, אבל תכלס גם באלבום הראשון זה הפקה שלי בשיתוף עם בן זוגי (כפיר שריד). וגם שם ערכתי הכל, ובאלבום הקודם גם, שני שירים מתוך השישה זה הפקה שלי, וגם הארבעה זה עם בנו (הנדלר -נ"א), סוג של הפקה משותפת. תמיד הפקתי את המוזיקה שלי, פשוט במה שנקרא קרדיטים, זה תמיד השתנה. וגם תמיד יש שותפים לדרך, זה אף פעם לא באמת לבד. גם את האלבום האחרון לא באמת עשיתי לבד. אבל רציתי שהסיי האחרון יהיה שלי, אז בגלל זה הגדרתי את זה מלכתחילה שזה ההפקה שלי, ולי יש את המילה האחרונה. אני אחראית לכל תו וצליל בכל המוזיקה שלי מההתחלה".

    את רוצה תמיד שזה יהיה בשליטה שלך? מרגיש לי שדווקא יש חשש מסוים לפספס משהו. צורך באוזן חיצונית.

    "לא, בטח צריך. היתה לי אוזן חיצונית. גם בנו, גם דן זייתון שעזר בעיבודים, גם יש את ההרכב שהיה חלק גדול בזה, תמיד יש. בטח. יש את המקום שאתה יכול להגיע אליו בתור הכותב, ואז צריך את הבנאדם הנוסף שאתה סומך עליו, שייתן את האינפוט שלו. ההבדל הוא שבסופו של דבר אני ישבתי על המחשב וערכתי והחלטתי מה נכון ומה לא. הייתי פתוחה ובסופו של דבר אני בחרתי. אבל בוא נגיד שהאלבום לא היה נשמע בכלל אותו דבר בלי דן זייתון. דן הוא ממש חלק מאוד חשוב מהאלבום. מבחינת הסאונד הוא הקליט את הבס תופים, גם המיקסים".

    ההפקה גם הייתה הפעם יותר עשירה: היו כלי נשיפה וכינור בין היתר.

    "גם נבל. יותר התנסיתי בחיבור בין האלקטרוני לאקוסטי, זה מאוד מעניין אותי. לדוגמה, כתבתי שיר על איזשהו סאונד ופתאום בתוך הסאונד הזה שמעתי כלי נשיפה. אז היה לי ברור שאני רוצה עכשיו להוסיף לפה שלישיית כלי נשיפה. בא לי לתעתע בין הגבולות. שלא תבין לגמרי מה אתה שומע. אני אוהבת את החם ואת הקר ביחד, כיף לשחק בין הצבעים האלה, לטשטש את הגבולות וגם למתוח אותם ולראות מה עובד עם מה, איך זה משתלב - שני עולמות כל כך שונים אבל עובדים כל כך יפה ביחד. וגם לא הקלטתי כינור לפני כן והתחשק לי להתנסות בהקלטה. זה לא שלא עבדתי עם כנרים בחיי אבל לא במוזיקה המוקלטת".

    היום, פלורה עובדת על שלושה פרויקטים במקביל: אלבום קצר באנגלית, שירים חדשים בעברית ופרויקט אינסטרומנטלי, כשלא ברור לה בשלב הזה איזה מהם יצא קודם. נראה שבמובן מסוים פלורה אוהבת לא לבחור לעצמה העתידית מה היא צריכה לעשות, אלא מאפשרת לעצמה את החירות לבחור בכל רגע. כמו עם הכתיבה בעברית, היא נותנת לדברים להבשיל כמו מתוך עצמם עד שהם מוכנים. בסוף השיחה חשבתי שאולי אותה החירות מתבטאת גם בדיוק בכוונה שזיהיתי בנגינה ובשירה שלה. הנוכחות שלה יושבת לגמרי ברגע זה, ומאפשרת לה לבחור איך לשיר את השיר עכשיו, כמו חדש.

  • רועי פרייליך בראיון: "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר"

    צילום: ניצן אגסי

    "יש פה גיטרה!" הכריז רועי פרייליך (43) מיד כשיצא למרפסת שלי. הגיטרה הישנה שלי עם המיתרים החלודים עמדה במצבה הטבעי כקישוט בפינת המרפסת. הוא לא חשב פעמיים, הניח בצד את הגיטרה שהביא איתו בקייס והרים את שלי. אחרי מספר פריטות הוא החליט "אחלה גיטרה, אני אנגן איתה". המעריץ הסמוי שבי קפץ בהתרגשות בתוך החזה. כמו קמרון קרואו ב-"כמעט מפורסמים", התקשיתי להאמין שאני מארח את רועי פרייליך במרפסת שלי, כביכול מעמדת "האויב" כפי שחברי הלהקה הדמיונית קראו בסרט לקמרון העיתונאי.

    נתקלתי לראשונה בקולו של פרייליך ב-2009, כשיצא הסינגל "יום ראשון", וקצת לא האמנתי שיש מוזיקה כזאת בעברית, ועוד ברדיו. פרייליך היה בזמנו הסולן והגיטריסט של להקת נערות ריינס, שהצליחו ליצור הייפ תל אביבי מוצדק. "הוא אפילו נכנס לפלייליסט ערב (של גלגלצ - נ"א) שזה פוצץ לנו את המוח" מספר פרייליך על "יום ראשון". "ממש לא האמנתי שמשהו כזה יקרה. לא שזה לא שיר טוב - הגרסה שלו היא מאוד ביתית, מאוד דמואית, ועדיין זה הושמע ומושמע. חשבתי שאין לזה שוק. שאין לזה ביקוש. יש קהל מאוד מצומצם של אנשים שיבינו את זה, גם דרך הקושי של הדפינישן, שבכלל יקבלו את התמונה. והופתעתי מאוד ששירים כנראה צריכים להיות פשוט טובים, ולא משנה כמה טוב ניגנתם אותם או באיזה איכות הקלטת אותם, אם יש שם משהו אז זה יקלע. פתאום אמרתי אוקיי, אולי כדאי בכל זאת. בא קצת תיאבון".

    אותו תיאבון הוליד בסופו של דבר שני אלבומים מצליחים בממדי האינדי הישראלי: "נערות ריינס" ו-"לשמור על החברים". אחד מהסינגלים, "הילוך איטי", חרך את הפלייליסט של גלגלצ ב- 2012, אבל בתחילת הדרך פרייליך בכלל לא היה בטוח שהוא יכול או רוצה לעסוק במוזיקה - בטח שלא לשיר. "היו לי כל מיני גלגולים מוזיקליים כאלה ואחרים עם להקה בחיפה, ניסיתי גם לבד", הוא נזכר. "ואז החלטתי שאולי זה לא בשבילי כל עניין המוזיקה. הלכתי ללמוד קולנוע. בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי. הייתה לי אימת קהל נוראית. לחשוב על זה שאצליח לשיר אי פעם מול קהל היה מופרך לחלוטין ודמיוני. ובאיזשהו שלב, כמו רוב הדברים לא היתה ברירה. אמרתי שאם אני לא אשיר אז לא יהיה אף אחד שישיר פה. אז נאלצתי לקחת את זה על עצמי. בהופעה הראשונה של נערות ריינס לא ידעתי עד השנייה האחרונה אם אני הולך לעשות את זה או לא. כל שניה יכולתי לשבור את הכלים. אבל הטעימה הראשונה עברה בשלום, ואחר כך המשיכו עוד כמה שנים של ייסורים קשים לפני העלייה לבמה, ועכשיו זה כאילו בסדר".

    ועדיין, עם כל הייחודיות שבו, נראה שעד היום לפרייליך יש עניינים לא פתורים עם הקול. "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר. הכי מחמיא לי כשמישהו שולח משהו סופר מגניב מחו"ל ואומר לי שזה נורא מזכיר את השירה שלי, ואני לא מתווכח. אני זוכר את 'The Rapture' למשל - אז הרגשתי נוח פתאום, כי שמתי לב שיש אנשים שיש להם את השירה שלהם, ואתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר. זה היה: פאק איט!"

    פרייליך: "בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי". צילום: ניצן אגסי

    מבחינת המילים, נדיר היה לשמוע באותו זמן מוזיקה בעיבוד ובלחן כמו שעשיתם בריינס, בעברית.

    "היה אז המון רוקנרול באנגלית. היה נדיר למצוא מישהו שעושה את זה בעברית, את הסוג הזה של המוזיקה, שהעטיפה נשמעת מאוד לא מכאן, ההשפעות מאוד חיצוניות. לגבי זה אני מרגיש איזושהי חלוציות. אחרי ש-'הילוך איטי' נכנס לפלייליסט יום, אני חושב שזה קצת פתח אותו לעוד להקות ששרו בעברית".

    חשבת פעם לכתוב באנגלית?

    "אחת הטכניקות לכתיבת ליריקה זה להבין מה עובד באנגלית, למה משפט באנגלית עובד כל כך טוב על ליין מלודי בזמן שתגיד את אותו הדבר בעברית וזה לא עובד בכלל. עניינים של משקל ומצלול וכל מיני דברים כאלה. אז אם אתה מחפש את זה דרך האסתטיקה, אז זה גם זורק אותך לכתיבה אחרת, מאלץ אותך, מכופף אותך. אתה אומר אני רוצה שזה ישמע טוב למי שלא מכיר את השפה, ישב כמו רוקנרול. אז קודם כל אתה מגיע לשם, ואז את התוכן אתה מכופף לתוך הסידור הזה, ויוצר דברים מעניינים. תמיד כשאתה כותב זה טוב להכניס את עצמך לאיזושהי מגבלה שמאלצת למקד אותך למשהו והדברים מתחילים להסתדר".

    פרייליך הגיע למרפסת כדי לנגן שני שירים. הראשון מביניהם, "זאב זאב", הוא סינגל מתוך אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", שיושק בשבת הקרובה (24.2). "זאב זאב" הוא מעין תחינה לסליחה ופיוס של גבר לאישה בתוך חדר המיטות. גם בגרסה האלקטרונית והאפלולית וגם בגרסה האקוסטית, פרייליך מצליח להכניס אותנו לעומקי הסצנה, ולראות דרכה סצנה דומה בחיים שלך.

    בכללי, נראה שכתיבת המילים של פרייליך התבגרה, ואולי אפילו התברגנה מאז ימי ריינס. מי שהתחיל עם ההצהרה שהוא "רוצה להשאר רעב" ובקריאות טיזינג לאישה "תכבי את הטלוויזיה" כדי "להעיז להביע, להזיע", עבר באלבום הסולו הראשון לרחבת הריקודים עם הדיסקו של "הלילה היא תרקוד", והיום עם שירים כמו "זאב זאב" ו-"אחד מהשניים". הוא חושף בו פרטיים אינטימיים על זוגיות בשלבים מתקדמים, כמו למשל בהודאה "נמנמתי כשסיפרו בחדשות / וחלמתי עלינו" ובהמשך "דפדפתי כשכתבו בעיתונים ונדדתי אלייך / איך על רגע עדיפות שנים / אבל אקח אחד מהשניים". אותה חשיפה לאינטימיות הזוגית, שנראתה לי תמיד קשה ליוצרים, נפתרת בקלות יחסית אצל פרייליך. "אני לא כותב על מה שקרה לי היום. הדברים שאני כותב עברו איזשהו פרוסס שאני מודע אליו. לפעמים אלה אירועים במרחק של שנים ואתה מסתכל עליהם, זה לא בהכרח מדבר על בת הזוג שלי עכשיו. ואני חושב שגם במערכות היחסים הכי בריאות ומלבלבות, עדיין בני הזוג מתעסקים בדברים שהם לא נאמרים בקול רם והם יותר סמויים. אפילו ברמת האינטונציה ותחושות שאתה אפילו לא אומר אותם בקול רם לעצמך, וזה איזשהו תרגום של הדברים האלה. יש משהו מאד אינטואיטיבי בכתיבה. לנסות לייצר פרופיל כנה אבל מעורר אמפתיה, מעורר הזדהות. לפעמים זה מעורפל, לפעמים הזדהות של המאזין שאני מקווה שאתה לא יודע למה בדיוק זה שם. אבל משהו מרגיש נכון. אז לא צריך שההסבר שלו יהיה על השולחן. המאזין יכול לקחת את זה לחיים שלו, אני מקווה".

    ועכשיו כשנולד לך ילד, זה משפיע על היצירה? על הכתיבה?

    "תראה, בימים הראשונים של האבהות הייתי איתו המון בבית, כי בת הזוג שלי עבדה בבוקר, והוא עדיין רוב הזמן במיטה ולא עושה המון, היתה תקופה שסידרה לי מגירות של הרבה שירים. יש לי כבר איזה שני אלבומים שאני יכול עכשיו להיכנס ולהקליט אותם. אבל אח"כ כשהוא התחיל לגדול אז אין לך שניה. צריך המון אנרגיה והמון יכולות אלתור, איך אתה מעסיק אותו בלי להושיב אותו מול הטלוויזיה".

    פרייליך: "אתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר". צילום: ניצן אגסי

    יותר מההתבגרות בכתיבת המילים, השינוי המהותי ביצירת הסולו של פרייליך הגיעה בהפקה ובעיבודים - חיתוך חד מהרוקנרול הפוסט-פאנקי שאפיין את ריינס להשפעות ברורות של ניו-וייב, פ'אנק ודיסקו, כמו שאפשר לשמוע בין היתר בביצוע המקורי ל-"סערה חשמלית". "אני לא חושב שההבדל כזה גדול. ההרכב השתנה, זה כן. היינו טריו - גיטרה, בס, תופים וזה היה הצבע והסגנון וגם הדברים נכתבו בשביל שיתאימו לפורמט הזה. אני חושב שמבחינת המהות של השירים אין הבדל. דווקא אם תיקח אותם ערומים, תפשיט אותם מהכל, הם עדיין פחות או יותר עובדים על אותם תדרים, צבעים ונושאים. נראה לי כאילו אם אני צריך לעשות עכשיו הופעה של ריינס ואני צריך להכניס שירים חדשים ופשוט לכופף אותם אז זה יעבוד. זה לא ירגיש מוזר".

    רועי פרייליך והמתוקים רצח ישיקו את האלבום "הריגוש שבנפילה" ביום שבת 24.2 בבסקולה

  • אנה הלטה בראיון:"אין לי דבר כזה מוזיקת רקע"

    "אתה שומע את ה… מן כזה אייי צ'ייי?" שאלה אנה הלטה באמצע הראיון. גם אני שמעתי את זה, מין צליל מוזר של חריקה ברחוב היפואי מחוץ לבית הקפה. הלטה שחזרה את הצליל בצורה מרשימה, את הטכנו של העיר.

    השמיעה שלך עדיין טובה אני מבין.

    "יש לי הבדל בין שתי האוזניים לצערי, הבדל ממש קטן. כי אני רגילה לעבוד עם אוזניה אחת פה (אוזן שמאל -ע"ש), ושנים, ואז בגלל זה פה השמיעה שלי טיפלה יותר נמוכה. אבל זה לא משהו, זה ממש לא רציני. כשאני שמה שתי אוזניות בטיסה, אני לא מרגישה שפה אני שומעת פחות. שמתי לב שזה קורה עם הטלפון - אולי בגלל הזווית, לא?"

    גם לי זה מרגיש שונה כשאני מדבר בטלפון בצד אחד לעומת השני, נראה לי שגם פיזית זה מפעיל צד אחר במוח.

    "לי זה קורה עם הטלפון דווקא, אז אולי זו לא השמיעה, יכול להיות".

    נשמע דווקא שהשמיעה של אנה הלטה (37) בסדר גמור גם אחרי 15 שנה של תקלוטים, מאז שהיא הקימה את ליין הטכנו הירושלמי פאקוטק יחד עם צחי סוזנה. כיום הלטה חתומה בסוכנות הפריזאית No Shelter Booking ותופיע בהמשך החודש במוסקבה, אך ביום חמישי 11.1 תהיה מסיבת ערב של פאקוטק בקן הקוקייה ביפו עם הדי ג'יי הגרמני Richard Zepezauer ("מסיבה קלאסית, שמזמן לא עשינו, ומביאים די ג'יי כזה שהוא פקוטק סטייל - לא מפורסם אבל מאחורי הקלעים הוא מאוד ידוע, וגם מכובד") - כל זאת במסגרת פסטיבל תל אביב ווליום שכולל כנס ושלל אירועי מוזיקה אלקטרונית ברחבי תל אביב.

    איפה את חושבת שתל אביב עומדת יחסית לסצנה האלקטרונית בעולם?

    "שנינו יודעים (מחייכת) שבמקום טוב מאוד, במקום מדהים!"

    אנשים בחו"ל מכירים יוצרים ודי ג'יים שמנגנים פה?

    "גם מבחינת היצירה. רד אקסס זה אמא'לה פשוט".

    כן, הם ממש הצליחו.

    "כן, ובצדק. יותם אבני עכשיו, אמא'לה. לא קשור אם זה הקאפ אוב טי שלי או לא. אבל אמא'לה! פשוט כל הכבוד".

    בעצם את פעילה כבר לפחות 14-15 שנה. איך הסצנה המקומית נראית לך היום לעומת מה שהיה אז?

    "אני לא הייתי פה בשנות ה-2000/סוף שנות ה-90. אני לא חוויתי פה את כל האוקטופוס. לא יודעת. לא חוויתי כלום, לא הייתי בפינגווין".

    זה אייטיז.

    "כן, אבל אני חושבת שצחי (סוזנה - ע"ש) כן היה, יכול להיות".

    ולפי איך שאת רואה את זה, כשהתחלת את פקוטק לעומת מה שקורה היום?

    "אני התחלתי מהרייבים. הייתי בסופהביט, כל המקומות האלה. זה מה שאני מכירה. פשוט זה גם היה בתקופת הפיגועים יחסית אפשר לומר, בירושלים, ואני התחלתי טיפלה אחרי זה וגם תוך כדי, וטיפלה אחרי כל הגילויים שלי. זה כן נפל בול על הדיכוי שהיה בעיר, בירושלים. לפעמים היינו יוצאים לבר, איזה חמישה חברים, והיינו היחידים בעיר שהולכים ברחוב. אז קשה לי להשוות את זה למשהו. אני לא מכירה פאר, אני מכירה רק שיפור".

    היום את יוצאת למועדונים? אמרת לי שהיית באלפבית.

    "אני בקושי יוצאת, זה מה זה נדיר. כי אלף כל, אין לי זמן אם אני מתקלטת בסופשבוע. ואם אני לא מתקלטת - הנה, עכשיו בשישי לא תקלטתי, אז עשיתי ארוחה עם אחותי, ארוחת שישי כזאת, כיפית, ופשוט הלכתי לישון עם הבן שלי, ראינו סרט. ממש ממש לא רציתי ללכת".

    זה באמת קשה לעבוד בחיי הלילה ולנהל חיי משפחה.

    "לא, זה לא קשה, להפך, אני פנויה כל השבוע, אפשר לומר. כן, כי יחסית אין לי דיי ג'וב שאני מגיעה בשש בערב הביתה ורואה את הילד שעתיים ביום".

    אז איך השגרה שלך נראית בתור די ג'יית? כמה זמן את משקיעה באימון ולמצוא מוזיקה?

    "אני לא מתאמנת למען האמת. אני גם לא מאזינה לתקליטים בבית. אני בוחרת להתרגש מהם במסיבה".

    באמת? את לא שומעת את התקליט המלא עד שאת שמה אותו במסיבה?

    "לא, אם הוא חדש אז בטח שאשמע אותו מהתחלה ועד הסוף, ברור. אבל אני לא שוחקת אותו. אני לא שמה מוזיקת רקע, אין לי דבר כזה מוזיקת רקע. אם אני מקשיבה אני יושבת מול הדבר".

    וואלה. זה נדיר, לשמוע מוזיקה בלי הסחות דעת.

    "זהו, כי אחרת אתה לא עושה שום דבר באופן טוטאלי. עם מוזיקת רקע זה בלאגן, זה לא טוב".

    את אפילו לא הולכת ברחוב ושמה משהו?

    "לא, ממש לא. אם יש לי נסיעה ארוכה, אז אני מאוד מחכה לשעות האלה שאשים מוזיקה. אבל, לא".

    נגיד בטיסה?

    "כן כן, אבל זאת החלטה, אני לא סתם אשים".

    זה מאוד נדיר, רוב האנשים לא שומעים ככה מוזיקה היום.

    "כן, ויש כאלה ששומעים מוזיקה וקוראים ספר. שזה בכלל בשבילי... (צוחקת)"

    אני מכיר את זה, לפעמים זה נחמד שיש משהו ברקע מאשר שקט מוחלט.

    "כן, לי אין שום בעיה עם שקט (צוחקת)".

    לא תמיד שקט אצל הלטה. היא משקיעה הרבה זמן ואנרגיה בחיפוש אחר ריליסים חדשים, אך לא בסאונדקלאוד או יוטיוב, אלא בעיקר דרך האתרים של Juno והחנות הברלינאית האגדית Hard Wax. למעשה, הלטה מנגנת אך ורק מתקליטים, כפי שהיא עושה מתחילת הקריירה שלה. "יש לי קייס גדול כזה ל-100 תקליטים שבארץ אני משתמשת בו יחסית הרבה, וזה המון!" מספרת הלטה. "לא צריך 100 תקליטים, ממש לא. 100 תקליטים זה מספיק לדעתי ל-12 שעות, לא יודעת, 10 שעות. אבל זה כן מנווט אותך כי מי שמתקלט מדיסק און קי גם יכול לעשות את זה - פשוט פולדר קטן, לא טרהבייט ולהיות מוכן לכל דבר".

    אז למה בעצם את מעדיפה עדיין לקחת תקליטים - זה לסחוב את זה, תקליט יכול להשתבש לעומת קובץ דיגיטלי.

    "אני אוהבת את זה".

    למה את אוהבת את זה?

    "לא יודעת, כיף לי. אלף כל התחלתי ככה, אני לא מכירה משהו אחר. ואין לי סיבה מספיק טובה לעבור למדיה אחרת. כאילו, למה? אם הייתי מתחילה עם דיסק און קי ועוברת לתקלוט... פשוט התחלתי ככה. זה כמו קפה שחור. למה קפה שחור ולא במקניטה? כי אני פשוט רגילה לזה! (צוחקת). זה נוח. השוואה דבילית, עזוב (צוחקת). ממש לא, הכי לא".

    לפעמים רוצים סוגים אחרים של קפה.

    "אני תמיד שותה קפה שונה - גם אספרסו, גם קפה שחור. יש לי בבית גם מקניטה".

    אבל אין לך CDJ בבית.

    "האמת, CDJ זה אחלה דבר, יש לי כבוד לכלי הזה. זה מוציא סאונד טוב, זה למה הם עולים כל כך הרבה - מנגנון ה-output שלהם. במיוחד החדשים חדשים, הם אפילו יותר חזקים. אני אפילו לא טובה בדגמים - כאילו, האלה היותר חדשים? (צוחקת). אבל מי שקונה WAV-ים, מדהים! יש לי גם קצת, אני מנסה, שיהיה לי קצת גיבוי ב-USB".

    איזה דברים קנית לאחרונה?

    "וואו, מדהימים! קניתי Pinch, יוצר אנגלי/בריטי. לא יודעת איך לקרוא למוזיקה הזאת, בס יכול להיות? או אלקטרו? זה מהיר יחסית, סאונד מאוד מעניין. שמעתי את זה באינטרנט, ואמרתי, וואו! שמתי את זה בבית, והווליום של זה היה יותר נמוך, ואמרתי לא, לא יכול להיות שטעיתי. ואז שמתי את זה במסיבה, ופשוט יש שם המון תדרים נמוכים שדווקא לא בכל המועדונים בעיר הם בכלל יכולים לעבור, צריך לדעת איפה לשים את זה. אבל שמתי את זה במקום שזה עבר, וזה פשוט, אימוש. יש שם מספיק ווליום והכל. אז זה פינץ', כן".

    יש לך העדפה מבחינת סצנת טכנו של מקומות בעולם?

    "כן, אני שמה לב שיש לי הרבה מוזיקה מאנגליה. סתם, עכשיו עשיתי כזאת רשימה של כמה דברים, ומלא אנגלים, כן (צוחקת). גם כמובן הולנדים".

    יותר אסיד?

    "כן, אסיד, גם לא יודעת, מרטין שהוא לא אסיד. לא יודעת מה זה אפילו. זה גם בסים".

    נראה שעכשיו הטכנו מאוד טרנדי מבחינת זה שכל המועדונים רוצים טכנו.

    "עד היום אני אף פעם לא עשיתי סט עם פיור טכנו".

    איך את מגדירה בעצם טכנו?

    "טכנו זה מילה כללית לדעתי לכל המוזיקה האלקטרונית/מועדונית מהסצנה שלנו, לדעתי טכנו זה פשוט כיפה. ככה אפשר לקרוא לכל מה שמתנגן טכנו, אבל לא נכניס לזה דיסקו וכאלה דברים. ההאוס שאנחנו מנגנים זה גם די מונוטוני, זה לא soulful. אז זה כן טכנו. והדי ג'יים שמנגנים האוס, השיטה היא לא כמו פעם, כאילו קאטים, זה משהו אחר - זה דיפ האוס וניו יורק, אבל זה עדיין מונוטוני. זה מאוד מונוטוני תכלס. אפילו אם זה עם מילים".

    מועדונים אומרים לך לפעמים לא לשים דברים קשוחים מדי?

    "אם יש ניסיון כזה זה מצחיק אותי. כמעט ולא אומרים לי, אבל אם כן זה קורה, אני יושבת (מהנהנת), סבבה, כן, בסדר. 15 שנה אני עושה... בסדר, אוקיי, בסדר, כן, בטח, ברור. אני גם לא עקשנית. אני אף פעם לא אנגן דווקא חזק, אלא מה שזורם. זה כן אומנות. אז כאילו, וואלה!?"

    זה מצחיק שאם להקה תגיע להופיע אז יגידו להם אה, תנגנו את השירים האלה, אל תנגנו את השירים האלה. זה נשמע לי מוזר.

    "זה גם יכול לקרות. למה לא? ככל שהדברים הם יותר מיינסטרים, אז יותר יש לגיטימציה לדרוש, לבקש, כי יש יותר כסף. ואם בן אדם כבר הכניס את האצבע שלו בשלולית של המיינסטרים, אז כבר צריך להיות מודע לזה. זה גם לא משהו רע, כן? אבל צריך להיות מודע שאם מוציאים את האף מהאנדרגראונד אז צריך להבין שגם יבואו בדרישות. שוב פעם, ההחלטה אם להסכים או לא האומן מחליט, אבל שזה לא יפתיע. וגם הלהקות הכי מיינסטרים, בטח שיכולים לדרוש מהם, לבקש לשים להיט כזה וכזה בסטליסט. כי כל הלהקות רוצות לנגן את המוזיקה החדשה שלהם, לא את הלהיטים".

    יש לך תוכניות לשחרר עוד טראקים משלך?

    "לא, אין לי כאלה תוכניות, למען האמת. צריך לעבוד מאוד קשה כדי לעשות מוזיקה טובה, ואני לא עושה את זה. תכלס, אני אוהבת פשוט לתקלט. אולי מישהו קרייריסט אולי היה יכול להגיד את עצלנית, ואיך תסללי את הדרך לקריירה?"

    כן, שכל די ג'יי שרוצה להתקדם צריך לעשות גם הפקות משלו.

    "כן, בסדר, הבנו".

    את אומרת שזה לא הכרחי?

    "זה הכרחי, אבל מה אני אעשה? מה, אני אמציא משהו? מה זה השטויות האלה? לשבת ולעשות מוזיקה, זה דבר קדוש. עכשיו אשב בכוח? את הזמן הזה אני מעדיפה לבזבז בחנויות תקליטים, לשמוע. זה גם עבודה מאוד קשה. ברוב המקרים אני יכולה לשבת לשבת לשבת ואפילו לא למצוא תקליט אחד. ואני יודעת שיש לזה תוצאות, כשפתאום אתה שם תקליט ואתה קולט איזה אפקט יש לזה, זה אפקט מטורף".

  • Holy Fuck בראיון: "היו לנו מעט מאוד חוויות שליליות בתור להקת חימום"

    קנדה היא כנראה המדינה המושלמת בעולם - יש לה את הנשיא הקול בהיסטוריה, בקרוב יהיה שם וויד חוקי וסצנת האינדי של המדינה מביישת את שכנתה הדרומית. השנה ייבאנו לפה איכות קנדית בדמות הפוסט-פאנק האפל של Preoccuations והאמריקנה ההזויה של Timbre Timber, וביום שבת 2.12 נייבא ללבונטין 7 את האלקטרו-רוקרים Holy Fuck. אולי אתם מכירים אותם בזכות קליפ מרדף המכוניות בין הכלבים לחתולים, ואולי בזכות הערבוב בין מקצבים רקידים בתיפוף חי וצלילים אלקטרוניים, שגרתיים ולא שגרתיים, כולל מקרין סרט 8 מ"מ ואקדחי צעצוע שהם ירו באוויר בהופעה-המסיבה. לכבוד האירוע, תפסתי במייל את חבר ההרכב Brian Borcherdt וביררתי איתו אם הוא יוצא למסיבות, איפה כדאי לקנות צעצועים מוזיקליים ומה הם למדו מלחמם את M.I.A.

    אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על הראיון?

    זה יום שבת קר ועצל. אני עם המשפחה, נשארנו בבית ואנחנו קוראים ספרים ואוכלים ארוחת בוקר ב-11!

    איזה מוזיקה אלקטרונית אתה שומע? אתה יוצא למסיבות?

    אני כבר לא יוצא כל כך למסיבות. אבל אחי הגדול לקח אותי לרייבים בתחילת הניינטיז. עדיין הייתי צעיר מדי מכדי לצלול לעומק של התרבות הזו, אבל, זה לגמרי הדהד בי ובהחלט השפיע עלי. כן, אני שומע מוזיקה אלקטרונית. אני יכול לשמוע כל דבר, זה תלוי במצב רוח. אם אני רוצה לשמוע טכנו מרקיד, אז אני מעדיף להקשיב לחומר יותר מינימלי או קצבי מאשר קטעים יותר "פופיים" ומלודיים, למרות שאני אוהב מלודיה טובה! הז'אנר הזה מסוגל לייצר כל כך הרבה דברים, זה ממש מעולה לשמוע מישהו שלוקח את זה לכיוון חדש, לדחוף גבולות ואפילו לאתגר את המאזין.

    במקור רציתם ליצור מוזיקה אלקטרונית בלי לופים, חיתוך, או תכנות. האם שברתם את הכללים?

    במקור קווי היסוד שלנו היו לאמץ מגבלות. ובאופן אירוני זה הגיע מאימוץ של מגבלות לא רק בתור מוזיקאים אלא גם בעקבות הציוד שהיה לנו באותו הזמן כדי לעשות את המוזיקה שרצינו לעשות. במשך הזמן התפתחנו, כמובן, וכמה מ-"החוקים" המקוריים כבר לא תקפים בהכרח. התחלנו לשלב סמפלר בהופעה שלנו כי הציוד שהשתמשנו בו לפני כן נהיה יותר מדי בלתי יציב (מקלדות צעצוע, ולרוב כלים שהם בכלל לא כלי נגינה). אבל, שוב, ההחלטה הזו הגיעה כדי לאמץ את המגבלות של מה שהדברים האלה מסוגלים לעשות, ולהבין שאולי זה לא בהכרח יעבוד עם הצורה שבה אנחנו רוצים להופיע. אז מצאנו פיתרון שעובד!

    ההרכב משתמש בכל מיני מכשירים שהם לא כלי נגינה כמו מצלמת 8 מ"מ ואקדחי צעצוע. באיזה סוג של מכשירים השתמשתם לאחרונה ובאיזה קטעים אפשר לשמוע אותם?

    בדיוק קיבלתי ציוד בדיקה ישן למודם טלפוני משנות השבעים שעושה כמה צלילים די מעניינים! זה מכשיר שחיפשתי במשך שנים. סוף כל סוף מצאתי אחד ברשת. זה עדיין לא נכנס לאף הקלטה.

    איפה אתם מחפשים מכשירים כאלה? איזה תכונות אתם מחפשים?

    חנויות יד שנייה וחנויות צדקה זה איפה שבד"כ תמצא את אקדחי הצעצוע הכי טובים, למרות שמקלדות הצעצוע הכי טובות הן די נדירות, בעיקר בגלל שמוזיקאים כבר מכירים אותן. אם יש משהו מאוד מסויים שאני רוצה, אז אי ביי זה איפה שאפשר למצוא את זה. כמו כל אומן, שיוצר בכל מדיה, אתה מחפש משהו שייצור ניצוץ יצירתי.

    מה הקטע עם העטיפה של "Bird Brains"?

    חברינו Seth Smith יצר את זה. הוא אומן ויזואלי סופר מוכשר וגם מוזיקאי.

    חיממתם אומנים גדולים כמו רדיוהד ו-M.I.A. איך היתה החוויה להופיע איתם לעומת הציפיות? למדת משהו מהטורים האלה?

    לעולם לא חיממנו את רדיוהד, אבל הופענו עם M.I.A והרבה להקות מדהימות אחרות שלגמרי היה לנו את הכבוד לחלוק איתן את הבמה. היו לנו מעט מאוד חוויות שליליות בתור להקת חימום. לרוב, כולם מאוד נחמדים וגם, בתור להקת חימום, אתה פשוט חייב לדעת מה המקום שלך בתוך זה, ולהיות עם הכי הרבה כבוד שאפשר, שזה אומר להגיע בזמן ולרדת מהבמה בזמן! ראינו איזה אנרגיה האומנים האלה מביאים לבמה מדי יום, וזה לגמרי מעורר השראה.

    אתם עומדים להגיע לתל אביב. מה שמעתם עליה? יש משהו שתרצו לעשות בזמן שתהיו בישראל?

    אני לא בטוח כמה זמן יהיה לנו לראות דברים, אבל מאוד אשמח לראות את יפו ואולי אפילו לשחות בים התיכון? לא בטוח מה יהיה מזג האוויר לשחייה בדצמבר. אבל אנחנו קנדיים, אז, זה סבבה גם אם זה יהיה קצת קר!