פוסטים מתויגים עם ראיונות עם מוזיקאים

  • לי רנלדו בראיון: "זה די נסיוני בשבילי לנגן כרגע על גיטרה אקוסטית"

    צילום: Anna Bogaciovas

    ת'רסטן מור אולי תפס את הפוקוס בתור גיטריסט/סולן סוניק יות', אבל הקקופוניה השמימית שלהם לא היתה קורית לולי עבודת הגיטרה של שותפו ללהקה לי רנלדו. הם יצרו ביחד צליל חדש של רוקנרול שחיבר בין פאנק לאוונגארד, עם כיוונוני מיתרים לא שגרתיים, ובעיקר, מלא אנרגיה ותעוזה להתעלל בגיטרות חשמליות כדי להוציא מהן כמה שיותר וואט. רנלדו תפס מדי פעם את עמדת הזמר בהרכב, אך הוא גם עומד בזכות עצמו עם 13 אלבומי סולו שהוא שיחרר כבר מאז 87', 16 ספרים פרי עטו וגם אומנות ויזואלית - שלא לדבר על הפקות ושיתופי פעולה. כעת רנלדו מגיע ב-20.9 למרכז ענב בתל אביב. הוא יבצע הופעת סולו אינטימית שתכלול את הסיפורים מאחורי המוזיקה וסשן שאלות-תשובות עם הקהל. לכבוד ההופעה, תפסתי אותו במייל וביררתי איתו איך הוא ניגש לגיטרה האקוסטית לעומת החשמלית, מתי בכלל הוא התחיל לנגן גיטרה ומה הוא הרגיש כשבחרו בו בתור הגיטריסט הטוב בעולם.

    היי! קודם כל, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית לפני הראיון?

    אני נמצא כרגע בטיסה מבוגוטה בקולומביה לסנטיאגו בצ'ילה בטור בדרום אמריקה עם הטריו שלי. ביליתי את הימים האחרונים בבוגוטה וזה היה הביקור הראשון שלי בעיר.

    באלבום האחרון שלך "Electric Trim" שיתפת פעולה עם המוזיקאי הספרדי Raul Fernandez. איך נפגשתם ומדוע החלטת לעבוד איתו?

    נפגשנו כשההרכב שלי עבד איתו על האלבום "Acoustic Dust" ב-2013 בברצלונה. האלבום הזה היה אוסף של שירים שהוקלטו באופן אקוסטי. לאחר מכן דיברתי עם ראול על האפשרות לעבוד ביחד על חומר חדש, ובתחילת 2015 קיבלנו את ההזדמנות כשהוא בא לעבוד איתי בניו יורק ולנסות לפתח כמה שירים. שנינו מאוד אהבנו את מה ששמענו והחלטנו לעשות ביחד את האלבום האחרון "Electric Trim".

    עבדנו על האלבום לסירוגין במהלך שנה של סשנים באולפן. באלבום מנגנים חברים מההרכב שלי The Dust שכולל את Steve Shelley, Alan Licht, Tim Luntzel ומוזיקאים נוספים (Nels Cline, Sharon Van Etten, Kid Millions), אבל זה לא "אלבום להקה" במובן שבו היה האלבום הקודם שלי "Last Night On Earth". באלבום הזה מעורבת יותר "הפקה" - תהליך מאוד שונה מאשר להקליט להקה "בלייב" בחדר שזה מה שעשינו ב-"Last Night On Earth", על פי המודל שהשתמשנו בו בסוניק יות' במשך שנים. יש באלבום הרבה אלמנטים אקוסטיים וגם גיטרות חשמליות - ערבוב די טוב בין השניים - וגם סמפלים וביטים לצד תיפוף מסורתי. אני מאוד גאה באלבום הזה, אני חושב שזה אחד מהדברים הכי טובים שעשיתי אי פעם. היתה שם הרבה עבודה קשה אבל סך הכל היה כיף לעשות אותו, ושיתוף הפעולה שלי עם ראול עוד ממשיך - למעשה בדיוק סימנו סשנים ראשונים לקראת האלבום הבא שלי.

    הזכרת בסשן האחרון שלך ב-KEXP שיש סיפור מאוד מוזר מאחורי הליריקה של "Uncle Skeleton", אבל לא סיפרת אותו. תוכל לשתף אותו בבקשה?

    זה לא סיפור מוזר, אבל יש סיפור קטן מאחורי השיר הזה. הכנתי את הלחן - אני חושב שזה סוג של "מערבון היפי" כמו השיר "Me and My Uncle" של Papa John Phillips. היתה לנו ליריקה לפזמון, אבל לא היתה לנו ליריקה לבתים. זה היה אחד מהשירים האחרונים שעבדנו עליהם עבור האלבום, ובנקודה מסוימת ראול אמר שנצטרך להשאיר את השיר הזה להזדמנות אחרת אם לא נוכל לסיים את הליריקה. אבל מאוד אהבתי את הלחן ולא רציתי להשאיר אותו על שולחן העריכה. רוב הליריקה ב-"Electric Trim" נוצרה מתוך שיתוף פעולה שלי עם חברי, הסופר Jonathan Lethem. לפעמים הוא שלח לי ליריקה ששמתי בצד. אחת מהליריקות המוזרות שלו הגיעה על עמוד שנקרא "Let The Skeleton Breathe". כשקראתי את המילים בפעם הראשונה לא התחברתי אליהן בכלל, חשבתי שאין סיכוי שאוכל לשיר אותן, ושמתי אותן בצד. רק זמן מה לאחר מכן גיליתי שהן מושפעות מספר שהוא עבד עליו באותו הזמן, "A Gambler's Anatomy". לקחתי אותן למיקרופון כדי לתת להן צ'אנס - הייתי די נואש כדי למצוא דרך כלשהי להציל את השיר הזה - והפלא ופלא, הן התאימו אליו כמעט באופן מושלם. המילים חסרת ההגיון האלה כמעט התאימו לבית ונהיו לפתע הגיוניות לגמרי בהקשר של השיר! עשינו כמה שינויים קטנים והכל הסתדר.

    יש ב-"Electric Trim" הרבה גיטרות אקוסטיות. איך אתה ניגש לאקוסטית לעומת חשמלית?

    למעשה, הגישה שלי לא כל כך שונה. אני מנגן בכוונון פתוח ומחפש טקסטורות מעניינות וצירופים הרמוניים. בזמן האחרון אני מרגיש שיותר ברור לי איך אני נשמע על גיטרה אקוסטית - וזה קצת יותר תובעני, בלי כל המעטפת של רעש ווליום. למדתי לנגן על אקוסטית, וזה תמיד יהיה ככה, אפילו אם החשמלית היא הכלי המרכזי שלי במשך שנים - לפחות באופן פומבי! אני מנסה לגשת בכל מה שאני עושה עם גישה די פתוחה ו-"ניסיוניות". בימים אלה אני מנסה לאתגר את עצמי לעשות משהו שונה, לקחת את המוזיקה שלי לכיוונים חדשים. זה די נסיוני בשבילי לנגן כרגע על גיטרה אקוסטית, אחרי היסטוריה כל כך ארוכת שנים עם החשמלית. זה נראה לי כמו המהלך הכי רדיקלי שאני יכול לעשות, בהתחשב בהיסטוריה האישית שלי עם רוק רועש וחשמלי. אבל אפילו כשאני מנגן על גיטרות אקוסטיות יש עדיין קצת חשמל באוויר והגברה, ואני עדיין מגלה טכניקות וכיוונונים חדשים. למעשה, הגיטרה החשמלית מתחילה להתגנב בחזרה פנימה בטור הקרוב - אנגן גם על האקוסטית וגם על החשמלית. ההופעות האקוסטיות האחרונות שלי איפשרו לי להופיע באולמות ישיבה יותר אינטימיים, וזה גם חלק מהאתגר. זה די מתגמל לשתף את החוויה עם הקהל באולמות קטנים - אני מרגיש הרבה יותר מחובר לקהל, אבל שוב, זה גם הרבה יותר חשוף מאשר שתהיה להקה סביבי וכל הרעם החשמלי הזה. אמשיך לעשות מוזיקה ניסיונית והקלטות אבסטרקטיות גם על חשמליות וגם על אקוסטיות. כרגע אני נהנה מהאתגר לעבוד במוד של כתיבת שירים והאקוסטית די מתאימה לפרקטיקה הזו.

    אתה מנגן גיטרה כבר די הרבה זמן. באיזה גיל התחלת? איך אתה שומר על עניין ואתגר אחרי כל כך הרבה זמן?

    התחלתי לנגן גיטרה בסביבות גיל 13, כשלמדתי שירים של הביטלס, בוב דילן, ניל יאנג, וקרוסבי סטילס ונאש, משהו כזה. היה לי בן דוד מבוגר יותר שהראה לי כמה כיוונונים פתוחים, מה שנהפך לאטרקציה מיידית, ויותר מאוחר הוביל לכדי שיטת עבודה. הגיטרה היא כמו תזמורת ניידת. יש סיבה למה מוזיקאים וטרובאדורים מסתובבים איתה במשך מאות שנה. במובן מסוים הגיטרה היא כלי הליווי המושלם לקול האנושי. אין לי שום בעיה לשמור על עניין בכלי. לכל כלי יש את האופי שלו ובכל פעם שאני מרים אחד חדש אני מגלה דברים מעניינים.

    מגזין ספין בחר בך יחד עם ת'רסטן מור בתור הגיטריסטים הכי טובים אי פעם. איך זה גרם לך להרגיש? במי אתה היית בוחר לראש הרשימה ולמה?

    ובכן, ההבחנה הזו ניתנה לת'רסטן כמה שנים מוקדם יותר על ידי מגזין הרולינג סטון שמיקם אותנו במקומות ה-33 וה-34. זה נשמע הוגן! כשספין הכריזו עלינו במקום הראשון, ובכן, קודם כל זה היה סוג של כבוד, אני מניח, אבל כבוד קצת מוזר ממגזין שלעולם לא באמת תמך במוזיקה של סוניק יות'! מצד שני, זה נראה לנו אבסורדי שהם ישימו אותנו במקום הראשון! עם כל הגיטריסטים המדהימים שיש, זה נראה לנו טיפשי שדווקא אנחנו נהיה בראש הרשימה. זה לא היה לעניין מבחינתנו. כן, יצרנו סגנון משלנו, אבל איכשהו ההבחנה הזו היתה קצת מפוספסת מצידם. זה כאילו שהם לא באמת ידעו על מה הם מדברים, חה.

    לצערנו המלחין/מוזיקאי גלן ברנקה נפטר השנה. איך הוא השפיע עליך בתור מוזיקאי? האם היית איתו בקשר לפני שהוא מת?

    גלן היה אחד מהמוזיקאים הכי רדיקאליים ובעלי חזון שפגשתי בחיי. כשנפגשנו בפעם הראשונה בשנות השבעים המאוחרות והקשבתי למוזיקה שלו, מעולם לא שמעתי משהו כזה. היצירה שלו השפיעה עלי בכל כך הרבה צורות. גלן הגיע מעולם התיאטרון והוא היה מאוד מודע לדרמה שהופעה יוצרת על במה. זה היה אחד מהאלמנטים החזקים שהוא עבד איתם, הסוג של דרמה הגדולה של התצוגה - הווליום הקיצוני והדינמיקה של המוזיקה. זה אחד מהדברים שקיבלתי ממנו. הוא נתן לי השראה בכל כך הרבה צורות. כמובן, העובדה שהוא הוציא את שני האלבומים הראשונים של סוניק יות', כשלאף אחד אחר לא היה אכפת מאיתנו - הוא ראה את הפוטנציאל שלנו וזה מדהים להיזכר בזה. נשארנו בקשר, גם אם לא קרוב, עד שהוא נפטר. באופן מסוים, אם לא ראית את המוזיקה שלו בהופעה, אולי לעולם לא "תבין את זה", אבל ההופעות שלו לאורך השנים היו מהחוויות המוזיקליות הכי מאתגרות ומדהימות שחוויתי בחיי. הוא חשב על מוזיקה באופן מעמיק ותמיד נתן 100% בהופעה.

    למה נוכל לצפות מההופעה שלך בתל אביב? האם אתה מתכנן לעשות עוד דברים בזמן שתהיה בישראל?

    הטור הזה נקרא "Solo Songs and Stories". זו הולכת להיות הופעת סולו, עם כלים חשמליים ואקוסטיים. ההופעה שלי כרגע כוללת בעיקר שירים מ-"Electric Trim" - אם כי בגרסה יותר מופשטת. מאוד מעניין אותי לנגן את השירים בפורמט סולו - בדומה לאיך שהם נכתבו במקור. אספר כיצד הם נוצרו, אדבר או אקריא קטעים מהספרים שלי, אראה קטעי וידאו ואעשה סשן שאלות-תשובות עם קריין ועם הקהל. הרעיון הוא לפתוח קצת את חוויית ההופעה ולנסות לתת להופעות האינטימיות האלה היבט יותר אישי. מה שיקרה בפועל עדיין לא ברור - ברגע שהטור יתחיל נראה מה עובד ומה לא! זה יהיה הביקור השלישי שלי בישראל - לצערי הנסיבות לא מאפשרות לי לעשות הרבה הפעם, אבל אנסה לראות ולחוות את כל מה שאוכל.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    רק שאני מאוד שמח לחזור לישראל ולנגן את המוזיקה שלי לכל מי שמעוניין לשמוע אותה.

  • איה זהבי פייגלין בראיון: "הוצאת ארבעה אלבומים. שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד"

    צילום: ניצן אגסי

    כשאיה זהבי פייגלין התמקמה על המרפסת שלי, הקונטרסט בין הלוק ההיפסטרי משהו שלה לבין הגיטרה הספרדית שנשלפה מהקייס קפץ לי ישר לעיניים. "התחלתי לנגן על גיטרה קלאסית. יש בחדרה זוג שהם בעל ואישה, מרסלו ודלית, הם מורים אגדה בחדרה. למדתי הרבה שנים גיטרה קלאסית עם אוריינטציה דרום אמריקאית, ספרדית. אבל לא שרתי אף פעם, ולא כתבתי שירים, לא חשבתי שזה הכיוון. וכשנרשמתי לבית ספר רימון, באתי על תקן גיטריסטית, רציתי ללמוד גיטרה ג'אז. אמרתי שיש לי הרבה ידע מהעולם הקלאסי, עכשיו אני אלמד קצת ג'אז, אני אלמד לאלתר".

    אהבת ג'אז?

    "לא! (צוחקת) בדיוק. זו שאלה ממש מצוינת כי לא אהבתי ג'אז, מעולם לא שמעתי ג'אז, אבל החלטתי שזה מה שאני רוצה. אז אובייסלי זה לא עניין אותי. הלימודים התחילו ולא היה לי שום עניין בזה. ואז, סתם כדי למלא את המערכת שעות, כולם ברימון אמרו לי: 'תקחי את השיעור אצל יהודה עדר, להלחנת שירים. כולם לוקחים את זה, את חייבת'. אז המציאות היתה שמצאתי את עצמי מתעניינת רק בשיעור הזה, ורק בלכתוב שירים, ולמצוא חן בעיניו, להיות טובה וללמוד כל דבר שאני יכולה ממה שהוא נותן. וזה הפך להיות כל עולמי. וזה הרגע שמצאתי מה אני רוצה לעשות".

    באותו קורס של יהודה עדר, פייגלין התחילה לאסוף אצלה את החתיכים במה שהפך להיות כל החתיכים אצלי: זה התחיל עם גלעד מאיר (גיטרה) שלמד איתה באותו קורס, הוד שריד (תופים) שניגן איתו בלהקה אחרת ובסוף נמרוד לביד (בס) שלמד גם הוא ברימון. מפה לשם הם זכו בתחרות רוק רימון עם אחד השירים שפייגלין כתבה. הופעה שהוקלטה והפכה להיות נשק יום הדין של החתיכים כנגד איה.

    "כל פעם שהם היו רוצים לעצבן אותי, הם היו שמים פליי. שום דבר שאני אגיד לא יסביר לך עד כמה זה נורא איך שאני שרה שם. זה לא רק זיופים. זה גם בן אדם שבאמת לא יודע לשלוט בקול שלו, מאיפה להוציא את זה: מהבטן, מהחזה, מהראש, מהאף. אני נשמעת כמו קרפדה ומזייפת לאורך כל השיר. זה לקח שנים עד שהגעתי למקום שבו אני נמצאת היום שאני אומרת, יש לי את הדבר הזה, אני יודעת לשלוט עליו, סבבה לפעמים אני יכולה לזייף, אבל אם אני מתרכזת אני יודעת להביא את מה שאני רוצה. אני ממש זוכרת את הקטע הזה, שבאלבום השני עם כל החתיכים אצלי, שגילי הגיטריסט שלנו שעשה את המיקסים, שלח את המיקס לאחד השירים. לחצתי פליי, הליין גיטרות ראשון, והנה 3-2-1 הזמרת נכנסת ואני מכווצת, ואז זה נכנס ואני אומרת, אה וויי מזל וברכה, זה בסדר. אני מחכה שיגיע הקרפד, ולא, זה נשמע נורמלי! (צוחקת)"

    בין הרוק רימון לשני האלבומים שהוקלטו, החתיכים יצאו בחיפוש אחרי קהל מחוץ לגבולות פלורנטין, מה שהביא את פייגלין לבדה עד לכוכב נולד לאודישן ותוכנית אחת לפני שנופתה החוצה. "חוץ מזה שאני לא רוצה לצפות בזה, אבר אגן, מבחינת זה שהלכתי על זה, זה היה אדיר. כי כאילו באתי לתוך הדבר הזה שהכי עורר בי סלידה אז. אני כולי ברוקנרול ובפאנק, וזה נגד כל הערכים והאג'נדות שלי. אבל כאילו אמרתי, פאק איט, אני מקבלת במה מטורפת. אני אקח את הבמה הזאת, ואני אנצל אותה כדי להעביר את המוזיקה שלי ואת האטיטיוד שלי, ואת כל החתיכים אצלי, לקהל של בני נוער וחיילים שצופים בתוכנית ולא היה לנו גישה אליהם. היינו כאילה להקה מגניבה תל אביבית כזאת, שמופיעה לתל אביבים, אז עוד לא היתה את המילה היפסטר, אבל זה מה שהיינו. רק שלא היינו נורא מגניבים".

    אחרי שש שנים עם החתיכים, פייגלין החליטה שהיא מפרקת את החבילה ויוצאת לדרך עצמאית. האלבום הראשון שהוציאה, "שבעה שירים", בהפקה של הילה רוח, חתך פניה חדה מהפאנק של החתיכים לכיוון הרבה יותר אקוסטי. שני השירים שפייגלין ניגנה בסשן על המרפסת, "חדרה" ו-"ג'וק" הגיעו ממנו. "חדרה" הוא שיר שמספר בציניות על מערכת היחסים של איה עם כיסא השוט-גאן במכונית. שורת הפזמון "אי אפשר לעצום עיניים" נשמעת בהתחלה הכי צ'יזית בעולם ונחשפת כעבור רגע כפשוט דרך מסוכנת לנהוג, כשמתווספת לה שורת ההמשך "באמצע הכביש".

    "יש איזה חוויה ואז אני כותבת. זה הקטע המסוכן, שאת כל השירים אני כותבת תוך כדי נהיגה, כי זה הזמן הכי פילוסופי שיש לי ביום. כי אני נוסעת מאיפשהו לאנשהו, אני באוטו לבד, יש דרך וזה הזמן שהמוח חושב את המחשבות, ומעבד את החוויות שהיו היום, או שהיו פעם. בעיקר שם צפים השירים והשורות, ואני לא רוצה שזה יעלם, אז אני רושמת את זה לתוך הטלפון תוך כדי נהיגה. אז השיר הזה אובייסלי לא רק נכתב על החוויה של להיות באמצע הכביש, אלא באמת הייתי באמצע הכביש כשאני כותבת, ואומרת לעצמי שאי אפשר לעצום עיניים כי זה מסוכן. אבל לכתוב בפתקים, תוך כדי, זה סבבה (צוחקת)."

    השיר שקיבל את התהודה המשמעותית ביותר מהאלבום הראשון, וגרם לקהל באינדינגב 2017 לשאוג אותו בקולי קולות, הוא "גיבור". רק שבזמן הכתיבה שלו, מסתבר, הוא היה קרוב מאוד להיגנז. "אני חושבת שנכתבו לשיר הזה 80 בתים. כל פעם שיניתי את הסיפורים בבתים. הפזמון הזה של 'לא לפחד ולא לעצור, אני הולך להיות גיבור', אני ידעתי שיש לי אס. אבל באותה מידה שידעתי שיש לי אס, אני כאילו התפדחתי באס הזה, זה היה לי נשמע כמו: מה זה הקיטש המגעיל הזה? מה את ילדה בת 14? איפה העוקץ שלך? איפה הציניות? איפה הרוקנרול הטקסטואלי? מה זה הבושות האלה? זה היה נשמע לי כמו כל מה שבזתי לו בתור נערה, או בחורה צעירה שעושה רוקנרול. אבל גם באותה מידה שבזתי לזה, לא יכולתי להתעלם מזה שיש לי פה פזמון מטורף, שנכנס לראש ולא יוצא. ושאני יודעת שהוא מרגש כי אני יודעת איך ומאיפה ומתי כתבתי אותו. יושבת על הספה בסלון ובוכה. זה אצלי תמיד הראשון בצ'ק ליסט, אם בכיתי או לא בכיתי - גם אם זה השיר הכי מצחיק בעולם, או הכי מתריס. אם כתבתי אותו ובכיתי אז אני יודעת קודם כל, וי ראשון על זה שזה מחובר. זה בא באמת מהלב. עכשיו, מה זה בכיתי. ייללתי! אז גם זה, זה מהתמודדויות של אתה מול התדמית שיש לך לגבי מה אתה אמור להיות, ומה אתה רוצה שאנשים יחשבו עליך, וכל המסע הזה של "שבעה שירים" היה להיפרד מהתדמית הזאת שאני חושבת שיש לי ושאני צריכה להמשיך לקיים, שקשורה לרוקנרול ולמגניבות ולציניות, ולמודעות העצמית. די! עשיתי את זה 6 שנים עם הלהקה, הוצאתי שני אלבומים כאלה, אני רוצה להתבגר מזה. זה לא מעניין אותי יותר כבר".

    נראה שאיה התגברה לגמרי על כל השאלות האלו ב-"אמריקה" שיצא באמצע שנת 2017 - אי פי של חמישה שירי אלקטרו פופ בהפקה של אריאל טוכמן, מי שבדרך כלל מפיק שירים לאומני מיינסטרים כמו שרית חדד, עומר אדם ולירן דנינו. זה שיתוף פעולה לא שגרתי שהביא פופ אייטיזי, מלא בסינטים והמנונים קליטים כמו שיר הנושא "אמריקה" ו-"ספורט". ואחריו - תקופת יובש.

    את כותבת עכשיו?

    "לא. זה מאוד מצער אותי".

    מה עושים כשלא כותבים?

    "בהתחלה מנסים לכתוב בכוח, שזה מה שעשיתי עד לא מזמן. אנחנו כמה חברות שכולנו מוזיקאיות יוצרות. אנחנו עושות סדנה עם יהודה עדר, של כל מיני זמרות, והוא נותן לנו תרגילי כתיבה. ונפגשים פעם בשבועיים, ומשמיעים את השירים. אז גם ניסיתי כל הזמן לשמור את עצמי במסגרות של כתיבה וגם כל יום להכריח את עצמי לכתוב. אבל אי אפשר להכריח דבר כזה. זאת אומרת אולי כן אפשר אני לא יודעת".

    אמרת שלבכות עוזר, את אולי צריכה לראות סרטים עצובים.

    "זה גם לא עוזר. אובייסלי אם הייתי יודעת מה לעשות אז הייתי עושה את זה מיד, כי זה גורם לי סבל רב, זה שאני לא כותבת. אני כל כך סובלת מזה, שבא לי לעזוב את המקצוע שאני לא אצטרך להתמודד עם הסיטואציה של חוסר השראה או חוסר יצירתיות. אני מעדיפה להגיד: אני לא רוצה, אני לא מוזיקאית יותר. לחפש את עצמי במקום אחר. אני מקווה באמת שזאת תקופה, ושתגיע תקופה אחרת. רק שיש את הפחד שזה לא תקופה אלא שזה פשוט הסוף. נגמר לך מה להגיד, הבערה הפנימית - כבתה. המעיין - התייבש. וזהו תגידי תודה שהוצאת ארבעה אלבומים, שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד. אני לא יודעת אם הפחד הולך להתממש או שזה פשוט תקופה והיא תחלוף".

  • איתי זבולון מ-Mayonesa בראיון: "המון אנשים רעבים לתוכן מעניין, מורכב, שונה"

    איתי זבולון אולי ויתר על ויתרתי, אבל לפני שנתיים הוא חזר עם טריו טרי בשם Mayonesa. הצחוקים בעברית הוחלפו בהרהורים רגשיים באנגלית והפאנק באינדי רוק יותר מגוון. עכשיו כשהם משיקים את אלבום הבכורה "Everything" (שבת 25.8 בלבונטין) תפסתי את זבולון לראיון במייל וביררתי איתו מה גרם לו לקחת את הפנייה המוזיקלית הזו, איך היו החיים בתור מנהל המידנייט פיקוקס והאם נראה ממנו בקרוב עוד דמויות ויראליות כמו יניר האחמ"ש.

    היי איתי, אז איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני נמצא בדירה "שלי". אכלתי מלפפון חמוץ. למרות שהתרחקתי משימורים בחודשים האחרונים, עדיין אני מוצא יופי בשימורי חמוצים ובלבבות דקל.

    באינטרו שעשיתם אצלי בבלוג כתבתם שתרצו לאחד את להקת גרנדדי ולחמם אותה, ואז להקת גרנדדי אשכרה התאחדה והגיעה לארץ. הלכת להופעה? ניסית לארגן חימום? אם כן, מדוע זה לא צלח?

    לא, הייתי בהודו. זה היה מצער שלא יכולתי ללכת להופעה של להקה שאני אוהב ומעריך. מצד שני - היה לי ממש כיף שם.

    נראה שלקחת פנייה די חדה מויתרתי למיונזה - עברת מעברית לאנגלית, מפאנק מכסח לאינדי רוק יותר איטי ורך והחלפת את הצחוקים והסאטירה בהרהור ורגש. אתה גם מרגיש שיש הבדל גדול בין שתי הלהקות? מה גרם לך לנסות משהו ממש שונה?

    ברור שיש הבדל. מיונסה היא ביטוי שונה עם קונטקסט שונה. קשה לי להגדיר מה "גרם" לעשות את הפנייה, זה פשוט קרה. חלק מהשירים של האלבום שיוצא נכתבו בזמן שטיילתי בחו"ל. אולי שינוי הנוף גרם לי להסתכל על דברים באופן אחר? אולי השפה השונה נתנה לי להביע מקומות שלא הייתי רגיל לכתוב עליהם בעברית. אבל, גם המיונז אוהבים לכסח, נדמה לי ששמעת רק קומץ מהשירים.

    איך אתה חושב שמעריצי ויתרתי יקבלו את המוזיקה של מיונזה?

    אין לי מושג. אני מקווה שיאהבו ואם לא סחטיין.

    הסאונד של מיונזה מזכיר לי אינדי רוק אמריקאי מהניינטיז וגם ריליסים מפאסט מיוזיק כמו ה-Walkie Talkies ו-Plastic Peacocks. יש בזה משהו או שממש פספסתי? מה בעצם היו הרפרנסים שלכם לאלבום?

    אנחנו מאוד אוהבים מוזיקה מהניינטיז. יש בשירים של הלהקה (וגם באלה שלא שמעת), מנעד רחב של השפעות: פוסט-רוק, גראנז', מטאל, פאנק, פופ.

    אומרים אגב שהיית פעם המנהל של המידנייט פיקוקס. מה נדרשת לעשות בתפקיד? מדוע פרשת?

    זה נכון. הייתי מעריץ קרוע של הפיקוקס. מצאתי בהופעה שלהם שילוב פנטסטי של תיאטרון, קברט ומוזיקה. הייתי מגיע להופעות שלהם בכל הארץ. מתי שהוא הציעו לי לנהל אותם. בשביל ילד בן 21, להסתובב עם הלהקה שהוא הכי אוהב, היה פנטסטי. עשינו כל מני דברים ביחד: הפקנו קליפ. ארגנו הופעות. אכלנו בורקס. עשינו צחוקים. היה כיף.

    מלא אנשים מכירים אותך בזכות דמויות היוטיוב שלך כמו יניר האחמ"ש או ווהאן. אתה מרגיש שההכרה הזו עוזרת למוזיקה שאתה עושה?

    קצת. זה אולי גורם לאנשים שמכירים אותי מדברים אחרים שעשיתי להיחשף למוזיקה שאולי הם לא היו שומעים עליה.

    למעשה מזה זמן מה שלא עשית דמות ויראלית חדשה ואני בטוח שרבים היו רוצים לראות את זה. אפשר לשאול למה?

    שמע. אני עושה הרבה פחות סרטונים, אבל זה לא שאני לא עושה בכלל. לפני שנה עשיתי את "כביסה מלוכלכת - הטריילר" ולפני כמה חודשים שיחררתי את יצירת האוונגרד "בני, בתי". לא מזמן צילמתי וידאו חדש והוא בעריכות. סטיי טיונד!

    9. בכללי, מה אתה חושב על מה שקורה עכשיו בסצינת המוזיקה בארץ? איזה אומנים מקומיים אתה אוהב כרגע?

    יש יותר יוזמות, פסטיבלים ואירועים מאי-פעם. מאוד מגניב. צריך להמשיך לתת וליזום. המון אנשים רעבים לתוכן מעניין, מורכב, שונה. יש אחלה להקות, ישנות וחדשות: רגל סברס, דף צ'ונקי, אינגה-דינגו, הגרייט מאשין, קין והבל, לילי פרנקו, נוט און טור, בונז'ור מאשינז, איפהשהו, סווטשופ בויז ועוד.

    10. יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    יש לנו הופעת השקה! שהרי היא הסיבה למה הראיון הזה מתקיים! מוצ"ש, 25.8, 22:00, לבונטין 7! אורחים מיוחדים: ערוץ הכיבוד ושוזין!

  • קריסטין הרש בראיון: "אני די עושה את אותם הדברים שוב ושוב"

    קריסטין הרש לא הלכה במסלול הסטנדרטי. היא הקימה את Throwing Muses כבר בתיכון עם חברתה הטובה/אחותה החורגת טניה דונלי (Breeders, Belly); הם היו הלהקה האמריקאית הראשונה שהוחתמה בלייבל הבריטי 4AD - כן, לפני הפיקסיז; היא עברה תאונת אופניים בגיל 16 שגרמה לאישיות נוספת לצוץ בתודעה שלה ולהכתיב לה שירים; היא כתבה ספר ילדים, אוטוביוגרפיה וגם ביוגרפיה על המוזיקאי ויק צ'סנאט; היא הקימה פלטפורמה בקוד פתוח להפצת מוזיקה ברשת; ויש לה כמובן גם קריירת סולו מצליחה ויותר פולקית לעומת להקת האם. ביום חמישי 14.6 היא תופיע בזאפה, אז לקחתי את ההזדמנות כדי לבדוק איתה למה היא אוהבת את טוויטר, האם היא מתגעגעת לתעשיית המוזיקה של פעם ואיך הסתדר לה לעשות דואט עם מייקל סטייפ מ-REM.

    היי קריסטין! קודם כל, איפה את כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני הולכת על קצות האצבעות בחדר מלון, מנסה להכין קפה מבלי להעיר את בני ואת הכלבלב שלו.

    יש לך חשבון טוויטר מאוד פעיל. למה בחרת במדיום הזה לעומת אחרים? קרה לך משהו יוצא מן הכלל בטוויטר?

    כשהיינו בבית הספר, חברי הלהקה ואני הפכנו העברת פתקים לאומנות ואז גם בפגישות בחברת התקליטים. טוויטר מזכיר לי את זה: ליצור חיבורים במעט מילים ותמונות, בתקווה להבהיר את העולם על ידי פיצוץ אנשים מצחוק.

    תעשיית המוזיקה השתנתה הרבה לאורך הקריירה שלך. יש משהו שאת מתגעגעת אליו מהעבר? ומה את אוהבת לגבי המצב הנוכחי?

    בתור מישהי ביישנית, נהניתי לתת למישהו אחר להתעסק במכירות, אבל בתור מוזיקאית, אני מעדיפה להגיע למאזינים מאשר ל-"מעריצים". צורת הפעולה הישנה היתה מאוד פוגענית; מכרו אופנות מאשר תוכן.

    האם הצלחת להתפרנס ממוזיקה מאז שהקריירה שלך יצאה לדרך עם Throwing Muses או שהיית צריכה לקחת דיי ג'ובס לאורך השנים?

    הדיי ג'וב היחיד שהיה לי חוץ מלכתוב ספרים היה בחנות טבע כשהייתי בתיכון. אבל השיער הכחול שלי ביאס אותם בזמנו.

    הקמת את Cash Music, ארגון ללא מטרות רווח שמספק פלטפורמה בקוד פתוח להפצת מוזיקה. איך נהיית מעורבת בזה? מה קורה עם זה כרגע?

    CASH (ראשי תיבות של The Coalition of Artists and Stakeholders) הגיע מתוך הכרח. הרעיון היה לעקוף את תעשיית המוזיקה המסורתית ולשים אומנות ומסחר על אותו השולחן, למצוא את הקהל שלנו מאשר לעבוד עליו. כרגע, בתור אומנית סולו, אני נתמכת על ידי מאזינים וכך גם בשאר הפרויקטים שלי (50FootWave, Throwing Musus).

    הזכרת בסשן של KEXP שהאישיות האחרת שלך כתבה את כל השירים שלך. האם ניסית להבין אותם כדי ללמוד על האישיות הזו? האם את כותבת גם שירים שלא מגיעים ממנה?

    לא כתבתי אף שיר מאז שנרפאתי. עכשיו אני אחת עם המוזיקה.

    הדואט המפורסם שלך עם מייקל סטייפ - איך זה קרה? האם דיברתם אי פעם לשתף פעולה שוב?

    מייקל דיבר בטלפון בזמן שהיו לי קשיים למקם מיקרופון לצ'לו. הגוון של הקול שלו כל כך התאים לשיר, שהפרעתי לשיחה וביקשתי ממנו לשיר קולות רקע.

    את עומדת להופיע בתל אביב. האם היית פה כבר? אם כן, מתי ואיך זה היה? אם לא, מה שמעת על המקום?

    למעשה אני עושה את אותו הדבר במוסך שלי, בתאטרון, במועדון רוק או לפני רבע מיליון איש בפסטיבל, מאיזושהי סיבה. הרבה פעמים אני לא יודעת איפה אני נמצאת בגלל שהעבודה שלי היא רק להתפקס. אבל ככל הנראה יש לי יום חופש לטייל.

    מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב? יש חומר חדש בדרך?

    יש לי אלבום סולו חדש שיצא באוקטובר שבדיוק סיימתי לפני שבוע. Throwing Muses נמצאים במחצית הדרך של סשן בחוף המערבי ואני כותבת עוד ספר. אני די עושה את אותם הדברים שוב ושוב. עד כה, אף אחד לא ביקש ממני לעצור.

    יש עוד משהו שתרצי להוסיף?

    לא, זה היה מעולה. תודה רבה!

  • פלורה בראיון: "הקהל הישראלי מגיע פחות סקרן להופעות מהקהל האירופאי"

    צילום: Louisa Stickelbruck

    יתכן מאוד שדמיינתי את זה, אבל נראה שפלורה חשה אי נוחות מסוימת להגיע לראיון ולסשן במרפסת. אפשר להבין אותה - זה לא פשוט לכולם לחשוף את עצמם לאדם זר ובסופו של דבר על דפי הבלוג. ראיונות יכולים להיות מסוג הדברים שמוזיקאים צריכים לסבול אחת לכמה זמן כדי לעשות את מה שהם באמת אוהבים: מוזיקה. מזל שצ'פטי, הכלבה שלי, התיישבה לידה על הספה בנונשלנט כדי לקבל אגרת ליטוף, ונראה שגרמה לה להרגיש קצת יותר בבית. מצד שני, למי שעד היום הספיקה לחמם ולהופיע עם אסף אבידן מעל כמה במות גדולות ומכובדות במיוחד, המרפסת שלי בטח נראתה קטנה במיוחד.

    "ניגנו מול עשרות אלפי אנשים בפסטיבלים, אפילו מול 100,000 איש. היה ממש כיף. כשניגנתי לבד בחימום, הרגשתי שיותר מתאים לי דווקא אולמות של 2,000 איש. אז זה הרגיש יותר מדויק. זה נשמע מצחיק, אבל אלה היו האולמות הקטנים. והאולמות המאוד גדולים של 6,000 איש, זה היה טו מאצ' לסולו. מבחינת החימומים, פשוט לנגן איתו בהרכב מול קהלים גדולים זה היה כיף".

    ואיך זה לחזור אחרי כל אלפי האנשים האלה, להופעות בארץ במקומות קטנים?

    "קשה מאוד, כי מתרגלים לטוב מהר. זה סטנדרטים אחרים, אפילו מה שהכי גבוה פה לא מתקרב למה שקורה שם - אני מדברת מבחינת איך שהפרומוטרים מתייחסים להופעות. שם זה ממש תעשיה הרבה יותר גדולה, אז ככה זה נראה. היא גם מתוקצבת. באירופה יש מלא כסף שנותנים לתרבות. הם שוחרי תרבות. הופעתי נגיד בלונדון באיזה מקום קטן. לא היו מלא אנשים, אבל היתה אווירה טובה, ערב של כמה הופעות. ואז יצא לי שוב לחזור ללונדון, וכשהייתי עם אסף, אם היה לי יום חופשי, הייתי הולכת להופיע בהופעה משלי, על הדרך. אז שוב חזרתי לאותו מקום, והיה קהל שבא לראות אותי. אחרי הופעה אחת! וכבר קיבלתי עוד פניה ללכת להופיע בעוד איזה מקום, ולא יכולתי כי לא הייתי באזור יותר. אבל הרגשתי שבמעט מאמץ, אנשים מתעניינים. זה תרבות של ללכת להופעות, של לצרוך מוזיקה. זה עניין גם של לכבד, כשיש הופעה אז לא לדבר. ובישראל זה יותר כמו אמריקה, ולא עשיתי טור באמריקה, אבל הבנתי שזה ככה - יותר רוקנרול, יותר בשיניים, יותר קשה. אנחנו מדינה מאוד קטנה ועדיין אני מרגישה שהקהל פה מגיע פחות סקרן. הקהל שלך זה הקהל שלך".

    אלה שכבר זכית בהם.

    "בדיוק. או שצריך לעשות באז מאוד גדול. יותר קשה פה להביא אנשים. אפילו גם כשיש קהל, עדיין מאוד קשה להביא אותם. זה קטע. וזה פשוט כי הכמויות פה הם לא גדולות למוזיקה שאני עושה כרגע. למרות שאני מרגישה שאני כן יכולה לפנות גם למיינסטרים, כרגע זה עדיין בתחום האינדי - למרות שבדיוק אתמול שלחו לי הודעה שהשמיעו אותי בארומה, אז מי יודע, אולי זה ישתנה?"

    פלורה הוא שם הבמה וגם השם השני של לירון משולם. כששאלתי למה היא בחרה בו כשם במה היא אמרה שהוא נשמע לה מוצלח יותר, וגם שהיא סבלה מהשם כשהייתה ילדה, ככה שזה היה סוג של סגירת מעגל לשים אותו בפרונט. כששאלתי אם יש קשר לשורה "יש שדים ששומרים עלי" בשיר "מותר", היא חייכה ואמרה שזה מעניין, שהיא מעולם לא חשבה על זה ככה, אבל היא אוהבת שכל אחד לוקח מהמילים משהו אחר. עד היום, היא הספיקה להוציא שלושה אלבומים: הראשון "Happy Today" והשני "Everything is Here" הורכבו משירים באנגלית, בעוד שהאלבום האחרון "מקום" כבר הכיל רק שירים בעברית. פלורה היא רק אחת מתוך קבוצה לא קטנה של מוזיקאים ישראלים שהקליטו שירים באנגלית ועשו לאחרונה את המעבר לעברית. ביניהם אפשר למנות את: בן גולן (אנגלית ב-Tree) ותומר ישעיהו (עם אנגלית ב-Isaiah) שהתארחו במרפסת בעבר, גבע אלון ואקו. כששאלתי את פלורה מה הוביל למעבר היא מיד תיקנה אותי.

    "לא עברתי לעברית. הקלטתי אלבום בעברית. עכשיו אני עובדת על עוד שלושה פרויקטים שאחד מהם הוא באנגלית. אני אוהבת אנגלית, אבל זה משהו אחר. אני נורא נהנית מהעברית, נורא נהנית מהחופש של השפה, יש כל כך הרבה מה לחקור. הבהירות שלה מאוד מעניינת. לקח לי זמן להרגיש בשלה בשפה הזאת. תמיד כתבתי גם בעברית, יש לי שירים מגיל 16 בעברית. אבל כשהייתי צריכה לבחור הבנתי שהשירים שלי באנגלית הם פשוט הרבה יותר בשלים. אז הלכתי עליה. ואז גם התחיל כל הקטע עם חו"ל ובכלל הלכתי על זה. ואז היה לי בראש שבאיזשהו שלב אני ארצה לחזור גם לעברית ולהתמודד גם עם האתגר הזה".

    אז למה בעצם לבחור לעשות את ההפרדה בין אלבום בעברית לאלבום באנגלית?

    "זה באמת משהו שאני שואלת את עצמי לפעמים. יכול להיות שאני אכניס איזה שיר בעברית לאלבום הבא באנגלית, אבל אני לא יודעת. זה באמת שאלה. עוד לא הצלחתי להבין אם זה מסתדר לי או שאני צריכה הפרדה מלאה".

    מעבר להחלפת השפה, נראה שגם הנושאים שבהם פלורה עוסקת באלבום האחרון עברו שינוי. במקום מילים שפונות החוצה ומתארות סיטואציות שונות בחייה, נראה שהיא התחילה לפנות יותר פנימה, במה שנראה כמו תהליך רוחני שהיא עוברת. "שיר לשיפור המצב רוח" למשל הוא אוסף של תרגולים רוחניים. כששאלתי את פלורה מאיפה היא אספה את כל אותם תרגולים היא צחקה. "'לחייך עד שזה מרגיש טבעי' זה ציטוט של אחד הבודהות. אומרים שאם אתה מצוברח, או לא מרגיש שבא לך לחייך, תכריח את עצמך לחייך. 20 דקות, ואז עצם זה שמתחת את השרירים בצורה של חיוך, הוא יהפוך לאמיתי. ניסיתי את זה כמה וכמה פעמים, לא הצלחתי להגיע 20 דקות. זה לא עזר לי". למרות זאת נראה שהחיוך, בין אם הוא טבעי או לא, משמש את פלורה במצבים בהם היא מרגישה פחות בנוח, למשל כשהיא טועה בנגינה במהלך הופעות. "הדרך שלי להתמודד עם טעויות על הבמה זה לחייך, זה מצחיק אותי. זה באמת מצחיק אותי".

    לי זה נראה כמו משהו שיכול דווקא מאוד להוציא מריכוז.

    "זה יכול להיות גם נוראי. קרה לי גם בהופעה שהתחלתי לשיר את "It's a Lie" ופשוט לא ידעתי איך זה מתחיל, אז עשיתי בריינסטורמינג עם האנשים, איך הייתם ממשיכים את השורה הבאה? והם ממש זרמו איתי, ונתנו שם הצעות ממש מגניבות וזה התפתח".

    "שיר לשיפור המצב רוח" נפתח גם בשורה "כל מה שהיה עד עכשיו נמחק". זה נראה לי כמו התרגול הכי קשה שיכול להיות למוזיקאים, כי את מה שפרסמת עד היום את לא יכולה למחוק באמת, ואת עוד צריכה להופיע עם השירים.

    "הלוואי שיהיה שיר בחיים שלי שיצליח כל כך שאני ארגיש שדי, אני לא יכולה לשיר אותו יותר. אני מאחלת לעצמי להגיע לשם. אני התכוונתי למשפט בקטע פשוט של להפסיק לאכול לעצמי את הראש במחשבות, בחרטות למיניהן, לאו דווקא של מוזיקה אלא של החיים. מתוך מקום של דף חלק. מ-עכ-שיו. מבחינת שירים של העבר, אני סבבה עם לשיר את אותם שירים. עברתי עם זה תהליך ואני עדיין עוברת עם זה תהליך, אבל אני פשוט כל פעם מבינה שאני שרה את זה אחרת. ואז הם יהיו חדשים. כמובן שזה יותר כיף לשיר שירים באמת חדשים. אבל אם אתה בהופעה באמת נאמן לעצמך, לקהל ולרגע, אז הכל חדש, ותמיד יהיה".

    פלורה ניגנה במרפסת את שיר הנושא מתוך "מקום" שיוצא בימים אלו כסינגל ושיר נוסף וחדש בעברית שנקרא "שמש". הדיוק והכוונה של פלורה בנגינה והשירה השאירו אותי מרותקים למוזיקה עד שלרגע שכחתי שאני מצלם את הפלא הזה. יש משהו בחוויה של לשמוע אותה לייב, ועוד יותר באקוסטי, שמתפספסת מעט באלבום. הצליל החם של הגיטרה הקלאסית והגרסה הערומה מחמיאים מאוד לקול שלה ונותנים לו לצאת החוצה בגוון הרבה יותר בהיר, שאיכשהו נעלם מעט בתוך ההפקה היותר אלקטרונית, שגם לה פלורה אחראית. כששאלתי אותה למה היא בחרה להפיק את עצמה בפעם הראשונה ב-"מקום" היא תיקנה אותי שוב. "לא בדיוק. ככה זה בעצם הוצג, אבל תכלס גם באלבום הראשון זה הפקה שלי בשיתוף עם בן זוגי (כפיר שריד). וגם שם ערכתי הכל, ובאלבום הקודם גם, שני שירים מתוך השישה זה הפקה שלי, וגם הארבעה זה עם בנו (הנדלר -נ"א), סוג של הפקה משותפת. תמיד הפקתי את המוזיקה שלי, פשוט במה שנקרא קרדיטים, זה תמיד השתנה. וגם תמיד יש שותפים לדרך, זה אף פעם לא באמת לבד. גם את האלבום האחרון לא באמת עשיתי לבד. אבל רציתי שהסיי האחרון יהיה שלי, אז בגלל זה הגדרתי את זה מלכתחילה שזה ההפקה שלי, ולי יש את המילה האחרונה. אני אחראית לכל תו וצליל בכל המוזיקה שלי מההתחלה".

    את רוצה תמיד שזה יהיה בשליטה שלך? מרגיש לי שדווקא יש חשש מסוים לפספס משהו. צורך באוזן חיצונית.

    "לא, בטח צריך. היתה לי אוזן חיצונית. גם בנו, גם דן זייתון שעזר בעיבודים, גם יש את ההרכב שהיה חלק גדול בזה, תמיד יש. בטח. יש את המקום שאתה יכול להגיע אליו בתור הכותב, ואז צריך את הבנאדם הנוסף שאתה סומך עליו, שייתן את האינפוט שלו. ההבדל הוא שבסופו של דבר אני ישבתי על המחשב וערכתי והחלטתי מה נכון ומה לא. הייתי פתוחה ובסופו של דבר אני בחרתי. אבל בוא נגיד שהאלבום לא היה נשמע בכלל אותו דבר בלי דן זייתון. דן הוא ממש חלק מאוד חשוב מהאלבום. מבחינת הסאונד הוא הקליט את הבס תופים, גם המיקסים".

    ההפקה גם הייתה הפעם יותר עשירה: היו כלי נשיפה וכינור בין היתר.

    "גם נבל. יותר התנסיתי בחיבור בין האלקטרוני לאקוסטי, זה מאוד מעניין אותי. לדוגמה, כתבתי שיר על איזשהו סאונד ופתאום בתוך הסאונד הזה שמעתי כלי נשיפה. אז היה לי ברור שאני רוצה עכשיו להוסיף לפה שלישיית כלי נשיפה. בא לי לתעתע בין הגבולות. שלא תבין לגמרי מה אתה שומע. אני אוהבת את החם ואת הקר ביחד, כיף לשחק בין הצבעים האלה, לטשטש את הגבולות וגם למתוח אותם ולראות מה עובד עם מה, איך זה משתלב - שני עולמות כל כך שונים אבל עובדים כל כך יפה ביחד. וגם לא הקלטתי כינור לפני כן והתחשק לי להתנסות בהקלטה. זה לא שלא עבדתי עם כנרים בחיי אבל לא במוזיקה המוקלטת".

    היום, פלורה עובדת על שלושה פרויקטים במקביל: אלבום קצר באנגלית, שירים חדשים בעברית ופרויקט אינסטרומנטלי, כשלא ברור לה בשלב הזה איזה מהם יצא קודם. נראה שבמובן מסוים פלורה אוהבת לא לבחור לעצמה העתידית מה היא צריכה לעשות, אלא מאפשרת לעצמה את החירות לבחור בכל רגע. כמו עם הכתיבה בעברית, היא נותנת לדברים להבשיל כמו מתוך עצמם עד שהם מוכנים. בסוף השיחה חשבתי שאולי אותה החירות מתבטאת גם בדיוק בכוונה שזיהיתי בנגינה ובשירה שלה. הנוכחות שלה יושבת לגמרי ברגע זה, ומאפשרת לה לבחור איך לשיר את השיר עכשיו, כמו חדש.