פוסטים מתויגים עם ראיונות עם מוזיקאים

  • Betzefer בראיון: "נראה להקות מטאל ישראליות שיגיעו רחוק יותר מבצפר"

    בצפר חוזרת. להקת המטאל הוקמה כבר לפני כ-20 שנה על ידי חברי בית ספר מאזור מכבים-רעות, והם עשו היסטוריה כשחתמו בלייבל המטאל המפורסם Roadrunner. היום, לאחר שהסולן אביטל תמיר עזב כדי להתרכז בלהקת OSOG, הם גייסו למיקרופון את אהרון רגוזה מההרכב שרדהד, ובדיוק שחררו את הסינגל "Hand in Hand to Hell" שממשיך את הרוקנרול המטאלי שלהם בפול ספיד. הם ודאי ינגנו אותו מחר (13.4) בהופעה בבסקולה, ולכבוד הקאמבק תפסתי את מתופף בצפר רועי ברמן לראיון קצר במייל.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על השאלות?

    בבית, אחרי סיבוב של שישי בצהריים בתל אביב. היה אחלה יום אז קניתי מלא ירקות בשוק ויצאתי עם החברה לאכול סושי.

    מה קורה בימינו עם בצפר?

    כותבים חומרים חדשים, מתכוונים להוציא דיסק ראשון עם אהרון. לגלידה נולד בן לפני כמה חודשים ואהרון היה בטור עם שרדהד אז הכתיבה קצת נעצרה אבל אחרי ההופעה הקרובה בבסקולה נכנס שוב לראש של כתיבה.

    בצפר קיימת כבר כמעט 20 שנה בזמן שלהקות בארץ קמות ונופלות בקצב מהיר. איך הצלחתם להישאר ביחד כל כך הרבה זמן?

    הייתי אומר שזה בעיקר בזכות הקהל המדהים שנותן לנו כוחות כל פעם מחדש. בנוסף, אחרי כל כך הרבה שנים מאז ההתחלה, שעוד היינו בתיכון, למדנו איך להסתדר אחד עם השני ולא לקחת דברים בצורה רצינית מדי.

    החלפתם סולן לפני כשנה. איזה תגובות קיבלתם מהמעריצים לגבי השינוי הזה?

    זה שנוי במחלוקת. יש את אלה שקשה להם עם השינוי והרבה מאוד אנשים חושבים שאהרון משדרג ומביא אנרגיות חדשות ללהקה. אני מסכים עם האחרונים.

    איך הגיב האקס המיתולוגי אביטל תמיר על הסולן החדש והמוזיקה החדשה?

    האקס הוא חבר טוב והוא קיבל את זה עם הרבה הבנה. אפילו אהרון ביקר אותו והשמיע לו חומרים חדשים והוא קיבל בראש. הכל קול ובהבנה.

    לפי הויקיפדיה, אתם להקת המטאל הישראלית הראשונה שהוציאה אלבום בכורה בלייבל גדול. מה אתה חושב על סצנת המטאל הישראלית כרגע לעומת מה שהיה אז? איזה הרכב יוכל להיות לדעתך הבצפר הבא?

    אין לי שום מושג מה הולך היום במטאל הישראלי. Adamas מנגנים באותו חדר חזרות שאנחנו מנגנים ונשמע שיש שם המון פוטנציאל. באופן כללי, אני מרגיש שהדור הנוכחי של המוזיקאים היום מפוצץ בכישרון, אני בטוח שנראה להקות מטאל ישראליות שיגיעו רחוק יותר מבצפר, זה רק ענין של זמן. כל פעם שאני יוצא להופעות ורואה את החברה הצעירים מנגנים אני נדהם, לא היו דברים כאלה אז, בטח שלא בכזאת כמות.

    בכלל יש פריחה בשנים האחרונות של מטאל בעולם. מה היית ממליץ לנו לשמוע?

    Prince - Art Official Age
    Anderson Paak - Malibu
    Run the Jewels - 2

    אז יצא סינגל חדש בשם "Hand in Hand to Hell". יש תכניות לשחרר אלבום חדש? מה תוכל לספר עליו?

    יהיה מטאל ובתקווה בקרוב.

    מה עוד תרצה להוסיף?

    בואו להופעה בבסקולה ב-13.4 שלא יהיה לנו הקיץ של אביעד.

  • קארמה שי בראיון: "אפשר לקחת דברים קדושים, ודברים של הכל בדולר, ולשים אותם ביחד"

    צילום: Sander Dekker

    נתחיל בגילוי נאות: אני מכירה את כרמל מיכאלי כבר לא מעט שנים, וגם למדנו אמנות יחד בבצלאל. היום היא יוצרת תחת שם הבמה קארמה שי: סוג של אלטר אגו קסום שמשלב בין אמנות, מוזיקה, מחול ואסתטיקה דתית מרחבי הגלובוס. ראיינתי את קארמה שי לכבוד ההופעה שלה בפסטיבל האישה היפה בעיר (יום שבת 8.4), וביררתי איך היא משלבת בין אמנויות שונות, כיצד קמה לתחייה הדמות שלה, ומה הקשר שלה לסמלים דתיים.

    במשך השנים יצרת גם מוזיקה (למשל עם הג'אנק יארד קידס או Xerox Candybar) וגם אמנות פלסטית, בעיקר קולנוע, תוכלי לספר מתי ואיך התחיל החיבור בין האמנות למוזיקה?

    החיבור בין אמנות למוזיקה התחיל מגיל מאוד צעיר. תמיד אהבתי מוזיקה, ואני באמת לא כל כך מפרידה בין אמנות למוזיקה. פשוט לא ממש ידעתי איך לעשות מוזיקה, וזה הגיע בשלב יותר מאוחר, לקח לי קצת זמן להבין איך מתאים לי לעשות מוזיקה. אבל גם בתור ילדה הייתי מאוד מוזיקלית: שרתי וניגנתי על גיטרה, כתבתי שירים, כתבתי שירה. וכשהתחלתי לעשות אמנות, כבר בתיכון, התחלתי לעשות וידאו, ובוידאו הסאונד הוא מאוד משמעותי. התחלתי כבר אז לחשוב על סאונד ולהלחין מוזיקה לקטעי וידאו שלי, וככה דרך הוידאו בעיקר היה החיבור שלי למוזיקה וליצירה של מוזיקה.

    לפני מספר שנים השתתפת ביצירת תערוכה בשם "The Band of the Family of the Bell", יחד עם גלעד רטמן ורוני באס. התערוכה שילבה בין וידאו, פרפורמנס, מוזיקה ופולחן, אבל עדיין נכנסה תחת הקטגוריה של אמנות שמוצגת בגלריה וכוללת גם מוזיקה. היום נדמה שאין היררכיה, והמוזיקה, הפרפורמנס והויז'ואל ביצירה שלך משתלבים יחד באופן טוטאלי, או שאולי אפילו המוזיקה במקום הראשון. מה דעתך על זה והאם ההבחנות האלה בכלל משנות לך בתהליך היצירה?

    באמת ההבחנות האלה יותר הטרידו אותי יותר פעם, בתקופה שהייתי סטודנטית לאמנות. ובגלל שבאתי מרקע של אמנות חזותית ופלסטית בבצלאל, ששם מתעסקים המון בשאלה של מה זה אמנות, ולמה זה אמנות. ובאמת איך שסיימתי ללמוד אמנות, אחרי תואר ראשון ועוד תואר ראשון ואחר כך תואר שני, ממש השתחררתי מהעיסוק בסוגיה הזאת. היא כבר לא הייתה רלוונטית בשבילי פתאום, ולא מעניינת. אני פשוט עושה מה שבא לי ולא אכפת לי אם זה אמנות או לא אמנות. או אם זה מוזיקה. וגם ההגדרה שלי למה זה אמנות התרחבה, כך שמבחינתי כל תחום יצירתי מקרמיקה ועד, לא יודעת, פנטומימה, זה הכל אותה אמנות בשבילי. אז אני לא מפרידה כל כך בין המדיומים. כן יש מקום של היררכיה בין הדברים, אני חושבת שהמוזיקה היא מרכזית והיא מאוד מאוד חשובה, אבל בעיקר מה שנהיה חשוב בתקופה האחרונה זה הפרפורמנס שקורה על הבמה והפרפורמנס המוזיקלי.

    את מדברת לפעמים על כך שקארמה שי היא אלטר אגו, מעין אשה-מכשפה-אלה, שמאפשרת לך לגלות צדדים אחרים בעצמך, תוכלי לספר קצת על תהליך ההתפתחות של הדמות המסקרנת הזו?

    קארמה שי התחילה בעקבות תערוכת הסיום שלי בתואר השני של בצלאל שנקראה SHAKTI SHUGAR, וכללה בנייה של מן עולם פופ מאוד אינטנסיבי: חלל עם מסיבות, עם קטעי וידאו, עם תלבושות. זו הייתה הדרך שלי לייצר את הקסם, או את הפנטזיה הזאת, שגיליתי בעקבות טיול בהודו במהלך הלימודים שמאוד השפיע עלי. ואחר כך סיימתי את בצלאל, וחיפשתי מקום לעשות את האמנות שלי. ובוא נגיד שהאוצרות והגלריות לא חיכו בתור, וזה גם לא הכי עניין אותי. כלומר, כן חשבתי שזה מה שאני רוצה, אבל עוד לפני כן הופעתי וזה איכשהו זרם עם המעבר לתל אביב, לעשות דברים במסיבות, ולעשות מסיבות אמנות. וככה התחילו ההופעות הראשונות של קארמה שי—במסיבות שנקראו ג'קוזי שיצרתי יחד עם עוד קבוצה של חברים.

    אז קארמה שי היא כרמל. כלומר, קארמה זה הכינוי שלי. קארמה שי, האנרגיה הנשית יצירתית, זה הכוח שמניע אותי. זה מה שאני מביאה, זה מה שאני רוצה לתקשר לעולם. גם שאקטי שוגר זה אותו דבר. כלומר, שאקטי זה אנרגיה נשית יצירתית, אז שאקטי שוגר וקארמה שי זה כבר היה כזה המשך אחת של השנייה. ובאמנות יש את הדבר הזה של fake it till you make it. אתה יכול לשים על עצמך כל דמות, כל דבר, ובתוך הקונטקסט הוא מקבל איזושהי משמעות. אז פשוט רציתי נורא להיות רקדנית היפ הופ, ונורא רציתי להיות ראפרית. אז אמרתי טוב, בתוך האמנות שלי, כפרפורמנס, אני יכולה לעשות את זה. וחיפשתי תמיד סביבות טוטאליות לעשות בהן אמנות, חוויה חושית, מורכבת ועוצמתית. ומופעי פופ בעצם מאפשרים את זה: זה משהו שמכיל בתוכו רקדנים, תלבושות, תאורה, סיפור, מוזיקה. אז אני מרגישה שאני עובדת עם המדיום של פופ, וזה מקור השראה מאוד גדול בשבילי. קארמה שי גם מתפתחת כל הזמן, אני כל הזמן לומדת עליה עוד דברים. אבל היא ממש כמו איזה מן דמות אמנותית. כלומר, יש את כרמל של החיים, של היום יום, בן אדם רגיל כזה או אחר, עם המורכבויות שלו, אבל כשאני נכנסת לטריטוריה של אמנות ועושה את האמנות שלי אז אני ממש שם במאה אחוז, ואין מחסומים או גבולות. עם הזמן גם למדתי ופיתחתי את הכישורים, והטכניקה, ואת הפרפורמטיביות של הדמות הזאת. היא קמה לתחייה על במה או מול מצלמה, או סתם כשאני לבושה כמו קארמה שי ויוצאת. זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה למשל אחרי הופעות. זה מן כוח כזה שאני מתחברת אליו ולומדת אותו. הוא קשור לדברים רוחניים. הוא קשור לתחושה שפתאום כל מיני נשמות שכבר לא איתי בעולם הזה, או מלאכים ששומרים עלי. אני מרגישה כל מיני ערוצי אנרגיה שעוברים דרכי שכאילו נותנים לי את הכוח—גם כוח פיזי וגם הכוח המנטלי להפוך להיות קארמה שי.

    קארמה שי: מלאכים שומרים עליה. צילום: Sander Dekker

    בהופעות של קארמה שי ובקליפים שלך יש הרבה משתתפים, תוכלי לספר קצת על שיתופי פעולה מעניינים שהיו לך עם יוצרים אחרים, למשל ניסים טרטיאקוב שתרם מהסטיילינג וההשראה שלו למופעים?

    קארמה שי היא באמת פלטפורמה יצירתית שבחיים לא הייתי יכולה לעשות לבד. זה התחיל מזה שהייתי עובדת הרבה עם חברים, ובהמשך זה התפתח לזה שאני פונה או פונים אלי כל מיני יוצרים מתחומים שונים: בין אם זה צלמים, פרפורמרים, רקדנים, שחקנים, מאפרים, ספורטאים. ואני מאוד מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים, אני מאוד צריכה את ההתייעצות. ואני חושבת שזה מעולה שכמה מוחות ביחד נתרמים לאיזשהו חזון ולאיזושהי מטרה. ובאמת קארמה שי התחילה דרך ניסים טריאטקוב שהוא חבר טוב, שעבד איתי במשך שנתיים בקארמה שי. הוא היה הסטייליסט והבמאי של הרבה מהפרפורמנסים. היה בינינו חיבור יצירתי מאוד טוב, הרבה מאוד עניינים משותפים. הוא היה מומחה לפופ, והגיע מרקע של ריקוד, אז הוא ככה השלים אותי בפערים שהיו לי. ואני הגעתי מהרקעים של אמנות ושל מוזיקה אז אני הבאתי את הצדדים האלה. הוא מפריז, עם חוש אופנתי הכי טוב שאי פעם יצא לי לפגוש, אז זה היה חיבור ממש מדהים. וזה נמשך שנתיים. כרגע זה נפסק כי הוא חזר לפריז, אבל אולי בעתיד עוד נעבוד יחד שוב. בעבר הייתי עובדת עם כל מיני פרפורמרים משתנים, ועכשיו יש כבר קבוצה קבועה של שתי בנות שאני עובדת איתן שהן תמי קמינסקי מדף צ'ונקי, ותמר בן כנען, שהן רקדניות ופרפורמריות, אבל גם שותפות. כלומר הן רקדניות יוצרות, שותפות ליצירה של הכוראוגרפיה. גם סטיילינג אנחנו עושות ביחד. אז גם איתן אני עובדת בצורה של שיתוף פעולה יצירתי.

    הסגנון המוזיקלי שלך מאוד ייחודי ועם זאת מרגיש עדכני מאוד, עד כמה את מושפעת מהיפ הופ ופופ עדכני?

    כן, אני מאוד אוהבת היפ הופ ופופ. אבל בעיקרון אני לא כזה בן אדם שחופר וכל היום מקשיב ומגלה דברים חדשים, לצערי אין לי כל כך זמן לזה או שזה פשוט לא בתודעה שלי. אני שומעת, כזה, לא יודעת... את האלבום האחרון של דרייק, או את הדבר האחרון שיוצא כדי להיות בכל זאת בעניינים. בעיקר אני שומעת מוזיקה מאפריקה, אפרו-ביטס, או מוזיקה מג'מייקה, דאנס הול ורגאיי. אבל את המוזיקה שאני יוצרת אני פשוט שומעת בראש, ואני מאוד מחוברת לקצב, ולרגשות שמקצבים מעלים בי, אז אני פשוט מנסה לנתב את האנרגיה הזאת דרך השירה.

    יש היום בעולם אמנים / מוזיקאים שונים שמייצרים פרסונה טוטאלית, כמו למשל גריימז, ברוק קאנדי, די אנטוורד, או MIA, איזה אמנים מהסוג הזה מעוררים בך השראה?

    האמת שכל הרשימה של מה שאמרת הם אמנים שאני מאוד מאוד אוהבת ומעריכה—חלק יותר מבחינה מוזיקלית, כמו MIA וגריימז, וחלק יותר מבחינה אסתטית, כמו ברוק קאנדי ודי אינטוורד. אבל כן, זה מגניב מאוד לראות, להבין גם שזה לא מספיק רק לעשות מוזיקה, או אולי זה כן מספיק, אבל שאפשר גם לעשות מעבר לרק מוזיקה. אפשר גם להתעסק בעוד המון המון תחומים שקיימים בתוך עולם המוזיקה שהם ויזואליים. במיוחד כשכל המדיום הזה סופר מתווך דרך וידאו ודרך דימויים, שזה הצד היותר חזק שלי. כיף אדיר שיש אותם וזה כיף שברשימה הזו גם יש הרבה נשים, והלוואי שאני אהיה כמוהן. אני באמת ממש מעריצה את כל הרשימת אמנים האלה שנתת.


    הדמות של קארמה שי משלבת עולמות שלכאורה לא קשורים זה לזה לתוך תשלובת מהודקת ומהפנטת, דימויים רוחניים ודתיים, אלמנטים מתרבות הפופ, אופנה, מהם מקורות ההשראה שלך לשילובים האלה?

    כבר פירטת אותם בצורה טובה. מקורות ההשראה שלי הם דברים מוזרים, דברים אזוטריים, תתי-תרבויות. הרבה השראה מדרום תל אביב, והרבה השראה ממדינות עולם שלישי שיצא לי לבקר בהן במזרח אסיה, ובמרכז אמריקה. אני מחפשת פשוט דברים מוזרים שתופשים לי את העין, שמסקרנים אותי. או לעומת זאת לקחת תופעות חברתיות ולעשות עליהן איזושהי אסתטיזציה משלי. ובאמת לבדוק כמה אפשר לקחת דברים שהם מוזרים, או לא יפים, ומה קורה כשהופכים אותם ליפים. אם פעם רוב ההשראה הגיעה מאסתטיקה של המזרח— של הודו ושל סין, ושל יפן, ושל מדינות ערביות גם, לא יודעת, מצרים, או מרוקו—אני מנסה עכשיו למצוא את האקזוטיקה הזאת גם מסביבי בישראל, וגם דרך היהדות, ולחפש בכל זאת את האורנמנטיקה ואת הסמלים והקישוטים והדברים היפים שאפשר לקחת. ואני גם מתחברת מאוד למשמעות של הדברים, כלומר, אני לא נאמנה לדת אחת או לתרבות אחת, אבל אני רוצה ומנסה להתחבר ליופי שבכל אחת מהן. ואני מתעסקת בסמלים האלה ובתלבושות ובאביזרים מתוך המון המון התפארות והערכה. וגם כחומר גלם, כי אני פועלת בתוך איזושהי סביבה שההיררכיות בה קרסו, אז אני מרגישה שאפשר לקחת דברים קדושים, ודברים של הכל בדולר, ולשים אותם ביחד וליצור מזה משהו חדש משל עצמי.


    במופעים שלך יש שימוש בסמלים דתיים, למשל כיפות, ציציות, או מגני דוד בסגנון נחמן מאומן. האם יש לדימויים האלה משמעות מיוחדת בשבילך?

    אני רק אגיד שבאמת המטרה בכל הדברים האלה שאני עושה, כל העולמות שמתחברים, זה באמת בשביל ליצור, פשוט כי בא לי לראות את הדברים האלה מתממשים. בא לי לבדוק אותם. ובא לי לייצר יופי לא קונבנציונלי. דברים מאוד מאוד יפים שאף פעם לא ראינו. או שלפחות לא ראינו אותם בצורה הזאת. הם עדיין מכילים את המשמעות המקורית שלהם, אבל לא ראינו אותם ככה. וזה סופר מעורר בי השראה. לעשות את זה לסביבה שלי, ולקחת סמלים יהודיים, ולקחת ציציות. אני באה מרקע חילוני, אפילו כזה אנטי דתי, ועכשיו אני מתחברת לסמלים האלה ומבינה שהן מחוברים אלי, שהם שלי, ושאני יכולה להשתמש בהם. ואני יכולה לתת להם משמעות חדשה. באמת מתוך מטרה גם של לנתק את המגן דוד מהלאום, ולהחזיר אותו לסמל תנ"כי, או פשוט לצורה גאומטרית שיש בה שלמות מסוימת. אני פשוט מתחברת לכוח של הסמלים האלה, ובאמת מנסה לנתק אותם מהפוליטיקה שלהם. וגם לגבי ציציות וכיפות: יש משהו מרגש, כלומר, בתור אשה, בללבוש בגדים דתיים של גבר ולהפוך את זה ללוהט. זה כאילו קצת אסור, וזה כיף, וזה מעניין. ואיכשהו אני מרגישה שאם אני עושה את זה בצורה יפה, ולא בצורה שהיא מבזה, אז אני מקווה שזה גם יפתח לאנשים את הראש. ולא ייצור יותר מדי התנגדויות.


    בתקופת זירוקס קנדי בר אני זוכרת שדיברת על כך שאת מאלתרת מילים תוך כדי נגינה, כיום המילים של קארמה שי מרגישות כאילו יש בהן חשיבות רבה לפלואו, מצלול, ואלתור, לא פחות מאשר למשמעות הטקסטואלית. תוכלי לספר קצת על תהליך כתיבת המילים שלך?

    כן. אז באמת תהליך כתיבת המילים שלי הוא באלתור—של כל המוזיקה. אני קודם מתחילה לכתוב ביטים, ואחר כך אני ניגשת אליהם, אני מקליטה את הטייק הראשון, ואחרי שאני שמה אותם בצד, אני מקשיבה והמילים מתחילות לצאת ממני, בהתאם לתחושות והמחשבות שלי באותו רגע. ויוצא איזה מן פלואו קצת מוזר. אבל עם איזושהי אנרגיה. ואחר כך אני רואה מה יש שם שאני רוצה לשמור. כלומר אחר כך אני מקשיבה לזה ועורכת, מה עובד טוב ומה לא. מבינה את האנרגיה של השיר ואז מחליטה מה הכיוון שלו, מה המשמעות שיש בו כבר, שאני יכולה לחדד עוד יותר. אז אני קצת משנה את המילים ומסדרת אותן. הייתי ממש רוצה להיות מהאנשים האלה שיכולים לחשוב על נושא לשיר ואז לכתוב על זה. או קודם לכתוב מילים ואחר כאילו להלביש אותן על שיר. אבל זה לגמרי עובד אצלי מהכיוון הזה בינתיים. וכשאני כותבת אני מרגישה שאני כותבת מילים מאוד כדימויים. כלומר הרבה פעמים אני מבינה מה הכוונה, ואולי אנשים אחרים אומרים לי שהם לא מבינים על מה השירים מדברים, או שזה מופשט, אבל זה חשוב לי גם שהם יהיו פואטיים. ושהם יהיו כמו מן דימויים כאלה. ושפשוט יהיה בהם איזושהי אנרגיה או אווירה מסוימת בבחירה של המילים. ובאטיטיוד שהן נותנות לי כשאני שרה אותן שאני צריכה. כלומר, Where my boys be jigglin' jades, איפה הבנים שלי משקשקים יהלומים, אבל בשבילי זה ברור. איפה החברים והחברות שלי שהם רוצים גם להיות איתי בתוך פנטזיית הזוהר שלי. אז אולי באמת אני צריכה לעבוד על להיות יותר תקשורתית, או שלא… (מצחקקת).

    השנה שחררת את אי פי הבכורה שלך, "Spiritual Playgirl", תוכלי לספר קצת על תהליך העבודה להוצאת האי פי?

    וואו, להוציא אי פי. זו באמת הייתה פעם ראשונה שהוצאתי אי פי כמו שצריך. וזה היה עבודה מאוד ארוכה, במשך שנתיים בעצם. אבל זה היה תהליך למידה מטורף—על איך להביא את השירים שלי מרמה של סקיצות שכתבתי אותן כשידעתי אבלטון רק שבוע, למקום שהם בו עכשיו. ועוד עריכה ועוד עריכה, ועוד מיקס ועוד מיקס. וזה קרה, לאט לאט. ועם העטיפה שעשיתי. בקיצור זה היה תהליך מאוד ארוך וקצת מייגע. אבל אני מקווה שהאי פי הבא, שאני מקווה שיצא כבר בסוף הקיץ, לא יקח כל כך הרבה זמן. כבר יש לי שירים בשבילו. אבל כל תהליך ההקלטה והמיקס והמאסטרינג והטיימינג והיח"ץ, זה באמת סופר קשה, אני עכשיו ממש מסתכלת אחרת כשאנשים מוציאים אלבום, אני באמת מבינה איך שזה ממש לידה, זה משהו שאתה משקיע בו כל כך הרבה, ואז הוא יוצא החוצה. אבל זה מגניב, כי אני מכירה את זה דרך עולם האמנות שעובדים ועובדים נורא קשה ואז יש תערוכה, ואז התערוכה יורדת, וזהו. אבל לפחות במוזיקה, באלבום, יש קטעים של האי פי הזה, והוא תמיד יהיה קיים. והוא מייצג ומסכם את השנתיים האלה שעבדתי על השירים האלה. שאלה השירים שהתחלתי איתם להבין את קארמה שי ולהבין את עצמי, ואת מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי, וזה כיף. כיף שהצלחתי לעשות את זה.

    עם מי היית רוצה לשתף פעולה בפרויקט הבא שלך?

    לא יודעת בדיוק עם מי בדיוק, אבל בעקרון, האג'נדה שלי זה לעבוד עם כמה שיותר אנשים שהם לא מיינסטרים. אז הייתי רוצה להמשיך לעבוד עם עוד נשים, ועם אנשים קווירים, והייתי ממש רוצה לעבוד עם אנשים שהם… לא יודעת איך לנסח את זה שזה ישמע טוב, (מחייכת) עם בני הדודים שלנו. הייתי מאוד רוצה לעבוד עם אמנים ערבים, כדי ליצור חיבורים וקשרים וליצור קצת אור בנקודות האלה. ושבאמת הרעיון הזה של פלטפורמה ושל קהילה של קארמה שי תגדל, ושעוד אנשים יצטרפו ויהיו חלק מזה. זה הדבר שהכי משמח אותי. ובאמת קארמה שי זו הדרך שלי לתקשר ולהתחבר עם עוד אנשים בעולם, והקישורים החברתיים שלי קצת לוקים בחסר, אז דרך עבודה יצירתית זה כיף מאוד. וכשיש חיבור אז אלה תהליכים שהם ממש כיפיים ומצחיקים. הופעות זה מצד אחד רציני, אבל בחזרות אנחנו הכי עושים שטויות, ומתפרעים בכל מיני רעיונות.

    איזה תכניות לעתיד יש לך בשביל קארמה שי?

    אז אני מתכננת להוציא אי פי חדש, צילמנו וידאו חדש לפני כמה ימים. אני די מתכננת שהאי פי הבא יצא בבת אחת, כאיזשהו אלבום ויז'ואל. אני לא יודעת אם באמת אצליח לעשות את זה, כי זו תהיה הפקה משוגעת. ואני מתכננת כמה הופעות באירופה, בקיץ. זהו. וחוץ מזה להמשיך to kick ass, here. וכל יום מביא הזדמנויות חדשות. אה, ולכתוב שירים חדשים, זה מה שאני הכי רוצה. כבר כתבתי כמה, אבל אני באמת צריכה קצת להפסיק עם הופעות בשביל להתפקס על זה.

    אה, ושאלה אחרונה: הופעת לאחרונה בשבוע האופנה בסין, זה נשמע כמו חוויה מרתקת. איך היה להופיע מול קהל סיני שלא מכיר את המוזיקה שלך?

    הופעתי בשבוע האופנה בשנגחאי, הוזמנו לטור עם קבוצת יוצרים שקוראים להם ASIAN DOPE BOYS, שהם גם מן קבוצה של אמנים שעושים פרפורמנס, אופנה, מסיבות ומשתפים פעולה עם כל מיני מוזיקאים. היו שם שלוש הופעות בערים שונות במסיבות שונות שהם ארגנו. זה היה מדהים, זה היה פשוט חלום. הרגשתי כמו כוכבת פופ, for real. טיאן ג'או צ'ן היה בראשם של האנשים שהזמינו אותנו, אמן סיני מדהים ואחד האמנים האהובים עלי. אז כשהוא פנה אלי והזמין אותי הרגשתי כאילו מבחינתי כבר הצלחתי, בגלל שהאמן הכי אהוב עלי בעולם הזמין אותי בגלל האמנות שאני עושה, לסין. נהינו חברים מאוד טובים, והיה ממש ממש כיף. וזה היה באמת לחיות את החלום. וזה מדהים איך שאמנות יכולה לקחת אותך, או יותר נכון, איך קארמה שי יכולה לקחת אותי, כרמל, למחוזות שבחיים לא הייתי מצליחה להגיע אליהם בפני עצמי. ויש לזה כוח אדיר. אני לא יודעת, משהו שמה מדליק אנשים, ומדליק אותי, וזה קורה. ואם פשוט מתמידים וממשיכים לעסוק במה עושים ומערבים בו עוד אנשים (עכשיו זה קיים כבר שלוש שנים), אז זה כיף לראות שזה גדל ומתפתח ומביא איתו עוד הזדמנויות חדשות.

  • רותם אור, תמר קוקי אריאל, ואקו בראיון משולש לכבוד פסטיבל האישה הכי יפה בעיר

    צילום (ימין לשמאל): דנה וקסלר, ofek.muse.art, ניתיי שלום

    פסטיבל האישה הכי יפה בעיר חוזר ביום שבת 8.4 עם יצירה נשית משלל התחומים: מוזיקה, מחול, שירה, סטנד אפ, ועוד. לכבוד האירוע תפסנו את רותם אור (Totemo), תמר קוקי אריאל (אנטיגונה רקס) ואקו (Echo & Tito) לראיון משולש בנושא.

    בפסטיבל משתתפות כל מיני זמרות, ויש להן סגנון ווקלי מובחן. איך פיתחת את הסגנון הווקאלי שלך?

    אריאל: אני אישה כועסת. ככה זה נשמע.

    אור: מאז שקראתי את "How Music Works" של דיוויד בירן, אני כל הזמן נתקלת בדוגמאות של איך הסביבה והנסיבות משפיעות על המוזיקה המיוצרת. הייתי מקליטה את עצמי בחדר השינה שלי בתור מתבגרת, לרוב בשעות מוזרות מאוד. אז הייתי צריכה להיות מאוד שקטה, ואני חושבת שזה מאוד השפיע על איך שאני שרה עד היום. לקח לי זמן להבין שגם שקט אפשר לעשות בעוצמה, ולמרות שזה נשמע כמו סתירה—זה לא.

    אקו: כשרק התחלתי לשיר נחשפתי לרגאיי ולדאנסהול ונגנבתי על העניין, על הנוכחות של הבס והשירה, והתחלתי לחקות את מה ששמעתי. אחרי כמה זמן כשנכנסתי פנימה יותר וההשפעות שלי התרחבו חזרתי לאהבה הראשונה שלי: היפ הופ (רקדתי המון שנים). החלטתי שאני רוצה "לנקות" את המבטא שהרגיש לי לא אותנטי מהמקום שאני באה ממנו, ונראה לי שבין כל הערבוביה נשאר משהו באמצע בין רגאיי להיפ הופ למספרי סיפורים.

    האם ביצירה שלך יש תכנים שעוסקים בנשיות? אם כן, מה הם התכנים?

    אריאל: בסופו של יום אין ספק שהכי שווה להיות בת. חלק מהנושאים הנשיים והמתקתקים שאנחנו (אנטיגונה רקס) אוהבים לעסוק בהם ביצירה שלנו הם אונס, פערי שכר, השתקת הקורבן, ביוש נשים, ביוש מיניות נשית וכיבוש האישה שנמשל לפרקים לכיבוש העם הפלסטיני. וליפסטיק.

    אור: אני לא מרגישה שיש תכנים ביצירה שלי שעוסקים באופן מובהק בנשיות. אני לא מכירה שום הוויה אחרת, אז אני מניחה שזה מאוד מוטמע בתוך מה שאני עושה. אבל זה פחות מעסיק אותי, פשוט כי ההפרדה הזאת ל-"נשי" ו-"לא נשי" נשמעת לי ממש מצחיקה ולא מייצגת את העולם האמיתי.

    אקו: העולם הפנימי שלי מורכב מקבלה של האנרגיה הנשית והאנרגיה הגברית שבי, ואני משתדלת כשאני כותבת פשוט לתת מקום לכל התחושות האלה. אני מרגישה שעצם הקבלה הזאת נותנת ביטוי גדול לעיסוק המתמיד בניסיון הגדרת הנשיות ובצורך לשים אותה בקופסאות לפי הגדרה יותר חברתית מאשר פנימית ואישית.

    נשמע שיש המון מיזוגניה בתעשיית המוזיקה. מה החוויה הכי שלילית שיצא לך לחוות בתור אישה בתעשיית המוזיקה ואיך התמודדת איתה?

    אריאל: פעם הופעתי בברזילי עם להקת עבר והטמפון שלי השתגר החוצה על הצרחה הראשונה. מאז אני עם תחבושות. בנות, תעברו לתחבושות—טמפונים זה רעל לכוס.

    אור: אני בעיקר מרגישה את הפער בתחום המוזיקה מההקשר הטכנולוגי—אנשים כל הזמן מופתעים מכמה אני יכולה לעשות דברים לבד, ואיך שאני מתפעלת את כל האופרציה של ההופעה, גם באספקטים הטכניים שלה. ההפתעה הזאת נעימה לי כל פעם מחדש, אבל מן הסתם יש בה גם משהו קצת מצער בנוגע לאיך שאנשים תופסים נשים בתחומי הטכנולוגיה.

    אקו: החוויות האלו קורות כל הזמן, ובטח גם בכל מקצוע. לא זכורה לי חוויה ממש דרמטית כי למזלי אני מוקפת במלא אנשי מקצוע מדהימים ונעימים. אבל כשכן קורה משהו, קטן כגדול, אני מוצאת שהדרך הכי טובה שלי להתמודד היא פשוט לא לשתוק ולא לבלוע. להתעצבן אם צריך, להתעמת, להגיד בקול רם את מה שמפריע לי. אני לא ממש בוגרת לגילי, ולכן הכל חוזר אליך וקקה בידיך תמיד עובד.

    בד"כ מדברים על החסרונות של להיות אישה בתעשיית מוזיקה גברית, אך איזה יתרונות יש לכך לדעתך?

    אריאל: היתרונות מובהקים, כנשים בתעשיית המוזיקה אנחנו זוכות להשוואה מתמדת בין קולגות גם כשאין קשר בין היצירה שלנו מכיוון שצריך לצמצם אפשרויות ולא להתייחס ליצירה שלנו כיצירה נטו כי יש לנו ציצים. אנחנו גם זוכות לדירוג איכות ההופעה והמוזיקה שלנו לפי האסתטיקה שלנו וכמה אנחנו נחשבות לנאות על פי המבט הגברי, יתרון משמעותי על מוזיקאים זכרים שלרוב לא נשפטים ככה ורק צריכים לנגן יפה.

    אור: בהקשר של השאלה הקודמת—היכולת להפתיע אנשים היא כאמור קצת מאכזבת, אבל היא גם יכולה להיתפס כיתרון.

    אקו: אני לא חושבת שיש חסרונות בלהיות אישה בתעשייה, יש פשוט חוסר כמותי של נשים בתעשייה—וזה קשור הרבה לחינוך וחברה. אין בזה לא חיסרון ולא יתרון, בסופו של דבר, את האדם שאת, ולאנשים שאת עובדת איתם זה לא משנה אם את אישה או לא, רק שתהיי בת אדם. כמובן שבגדול, להיות אישה זה ניצחון ענק בחיים האלה והיכולת לראות את התמונה הגדולה או את התמונה הרגשית של סיטואציות עוזרת בחיים מאוד. וגם תמיד נראה לי שנשים הן ייצור הרבה יותר חזק, שזה תמיד יכול לעזור בחיים בכלל ובחיי יצירה בפרט.

    ושאלה אחרונה, עם איזו אישה הכי היית רוצה לשתף פעולה בפרוייקט הבא שלך?

    אריאל: יש המון מוזיקאיות מופלאות שהולכות להצטרף לשיתופי פעולה איתנו והרשימה רק גדלה, יש יותר מדי קיק אס ביצ'ז מלבחור וגם אין צורך לבחור אחת—כל הפיראטיות חברות.

    אור: אני שומעת הרבה לאחרונה מוזיקאית אמריקאית בשם מורלי (Morly) שאני מאוד מאוד אוהבת. אחרי שלפני כמה חודשים יצא לי להגשים חלום ולשתף פעולה עם ניק זאמוטו מהצמד The Books, אני לא פוסלת שום דבר בנוגע לעתיד.

    אקו: סימה נון. ראפרית, מופיעה עם ההצגה "תיכון מגשימים" והוציאה גם טיון באלבום האחרון של שקל. היא מעולה עם אחלה ווייב, אני מחכה לשמוע עוד חומרים שלה ומקווה שיצא לי לעשות איתה משהו.

  • ראיון מחומש עם Audacity + The Orions + Deaf Chonky + Häxxan + Sweatshop Boys

    המילה "Audacity" זה לא רק "חוצפה" בעברית או תוכנה חינמית לעריכת סאונד. מסתבר שיש גם להקת גאראג' פאנק כיפית מקליפורניה תחת אותו השם, והם מגיעים לארץ: יום חמישי 2.3 בוונדרבר בחיפה עם Häxxan ו-Sweatshop Boys, ויום שישי 3.3 בבסקולה בתל אביב עם Häxxan, The Orions ו-Deaf Chonky. אם אתם אוהבים את הפאנק שלכם מלודי, צעיר ומלוכלך, כדאי גם לכם להיות שם בפוגו. בינתיים שאלנו את כל החבר'ה כמה שאלות להקתיות וגילינו מי הכי פאנק כרגע.

    איך ואיפה אתם נוהגים לבלות בתור להקה מחוץ לחזרות והופעות?

    אודסטי: אנחנו אוהבים ללכת לבר המקומי שלנו, The Continental Room. לפעמים אנחנו נפגשים בבתים שלנו ופשוט מבלים ביחד. אנחנו גם נהנים מהרבה מסעדות סודיות ומעולות בעיר.

    אוריונז: כרגע הבילויים הכי פרועים שלא כוללים חזרות או הופעות מתקיימים בקבוצת הווטסאפ שלנו, איפה שרואים את הממים הכי מצחיקים ואת חידודי הלשון הכי שנונים.

    דף צ'ונקי: הלהקה זה תמי ועדי אז אנחנו פשוט כל הזמן בבילוי להקתי. בדרך כלל אנחנו נפגשות בבתים שלנו, ובכל מקום אחר, נגיד בסופר, בהופעות (של להקות אחרות), ברחוב. החיים הם בילוי אחד גדול.

    חסן: בהרי קליפורניה בחוות וויד, קוטפים וויד ומעשנים אותו יחדיו, וכותבים שירים לחסן.

    סווטשופ בויז: בעיקר בבתים החמימים והנעימים שלנו. אפשר למצוא את קרישר מבלה הרבה בספרייה כי הוא בדרך להיות דוקטור; דין נמצא לעתים קרובות בקולנוע כי הוא פשוט חי בסרט; נדב אוהב להסתובב בהרים עם הבגלמה שלו; ואיתי הוא היחיד שמשתולל ומרים את כל העיר עם הלהקה השנייה שלו: האוריונז.

    מה השיר שאתם הכי גאים בו ולמה?

    אודסטי: "Alpine Driver" כי יש בו ארבעה שינויי סולם וכתבנו אותו לפני 15 שנה!

    אוריונז: "Wray of Light/Sun Syrup", שני שירים שכתבנו וחיברנו יחדיו, אני חושב שכרגע הם גם מקבלים את התגובה הכי טובה בהופעות ובכל מקרה הם מייצגים איזושהי דרך או כיוון חדש שאנחנו הולכים בו לקראת האלבום הבא.

    דף צ'ונקי: תמי: "Kontrol", כי זה שיר ממש ישן ששנאנו והצלחנו לעבוד עליו ולשפר אותו לשיר שאנחנו פחות שונאות.
    עדי: אממ.

    חסן: שיר הנושא מהאי.פי האחרון שלנו, "רודיון". לא רק שזה שיר טירוף טירופים, זה מתמצת את חייו של רודיון כמלך העולם החופשי, את השנאה שלו לעבודות יום, את ההליכות שלו על החוף בבת ים, וחשוב ביותר את האהבה שלו ללהקת החסן (בס"ד).

    סווטשופ בויז: "The Boy Who Only Locks His Door". שיר מטריף שכתבנו בחזרה האחרונה—שווה לחכות לו!

    מה הסיפור הכי מוזר שקרה לכם בטור?

    אודסטי: פעם יצאנו מרכבת בטוקיו ומי שנסע איתנו נפל לתוך הרציף והיה צריך לקבל נסיעה באמבולנס יפני כדי להגיע לבית החולים. זו היתה פציעה נוראית!

    אוריונז: נעצרנו בגבול אוסטריה/גרמניה לבדיקה שגרתית ע"י המשטרה הגרמנית. השוטרים בדקו לכולנו דרכונים ורישיונות לרכב. במושב האחורי הבעלים של הוואן התקין מיטה שתשמש או למנוחה בין לבין או ללילות קשים. על המזרן שמנו את כל התיקים והחפצים שלנו. אחד השוטרים שהתעניין במיוחד שאל מה יש מתחת למזרן ואמרנו לו שאין כלום. חבר שלנו שנהג שאל אותו אם יירצה לראות בעצמו, וכשהשוטר השיב בחיוב התחלנו להעיף את כל הציוד מעל המזרן. הנהג הרים את המזרן ולהפתעת כולם חיכתה לנו שם חוברת פורנוגרפית. השוטרים נקרעו מצחוק ושחררו אותנו לדרכנו. אין טעם היה להסביר להם (או כנראה לכל אחד אחר) שזה לא שלנו וזה שבר את הקרח.

    דף צ'ונקי: לא יצאנו עדיין לטור בחו"ל אבל זה יקרה בקרוב. אנחנו מאמינות שקורים לנו דברים מוזרים כל הזמן אבל אנחנו לא קולטות שהם מוזרים. הכי קרוב למקרה מוזר היה מקרה מעצבן ב...חיפה! הופענו בוונדרבר בערב התרמה למרכז אשה לאשה. שם האירוע היה "פאנק נגד סקסיזם", וכשישבנו בחלל האמנים וכתבנו סטליסט ליד כל כלי הנגינה שלנו, נכנס המנהל והעיף אותנו מהחלל כי היה בטוח שאנחנו סתם גרופיות. הוא לא האמין לנו שאנחנו אמניות. יפה!

    חסן: טור זו חוויה מוזרה בפני עצמה, הרגעים המוזרים ביותר שקורים הם לרוב בתוך האוטו, אבל פעם הופענו בטובינגן בדרום גרמניה, והיה שם בחור אמריקאי, ששירת במלחמה באפגניסטן, שלעולם לא הוריד את משקפי השמש שלו, ובכל מקום שהיינו הוא "סרק" את השטח, ובגדול די עקב אחרינו. בבוקר שאחרי ההופעה הוא עדיין היה שם, עם המשקפי שמש, והשמיע לנו עופרה חזה.

    סווטשופ בויז: בטור השני שלנו, אחריי הופעה די פושרת בעיירת סטודנטים גרמנית בשם בילאפלד, המתופף שלנו נדב תקלט מזרחית אולדסקול ישראלי והרקיד חדר מלא בגרמנים במשך שעות. אחריי זה הוא והפרומוטר הלכו למסיבת רגאיי ועשו באף.

    מי לדעתכם הכי פּאנק כרגע ולמה?

    אודסטי: אני (סולן הלהקה מאט -ע"ש) כי לא החלפתי את התחתונים שלי שלושה וחצי שבועות ואני לא שם זין על זה!

    אוריונז: ברק כהן. הבן אדם עם דם בטמפרטורת קיפאון. איזה מאבק הוא מנהל באופן עצמאי מול גופי ענק והוא לא ממצמץ לרגע. אחד האנשים היחידים שמבינים שאם רוצים לשנות ולהזיז משהו צריך לקום מהכורסה ולעזוב את הפייסבוק. הוא גם התארח בהופעה של הפוסי של לוסי אז בכלל!

    דף צ'ונקי: כרגע לילה נמצאות במחשבות שלנו. הן מוציאות עכשיו אלבום, אחרי 4 שנים ללא. הן עושות הכל לגמרי בעצמן. לילה לא מנסות להיות משהו שהן לא והן מצליחות בצורה כל כך יפה ליצור מוזיקה כנה. כנות זה פאנק. זה לא משנה בכלל אם הסגנון נופל בדיוק בז'אנר, הגישה שלהן מעוררת בנו השראה. וגם בתכלס חוץ מזה כל סצנת הפאנק היא הכי פאנק כרגע כי כל המקומות נסגרו והכל גרוע אבל עדיין יש אנשים שמתעוררים בבוקר ועושים ומארגנים ויוצרים. יפה.

    חסן: איגי פופ, זה מסביר את עצמו, לא?

    סווטשופ בויז: רודי מחאסן. יש צורך להסביר?

    מה העצה הכי טובה שלכם ללהקות חדשות?

    אודסטי: תזהרו ממה שאתה מבקשים; אל תעזבו את הדיי ג'וב שלכם. העליות והירידות האמוציונליות והרוקנרול יכולים לפעמים לדרדר בן אדם לצורת הקיום הבסיסית ביותר. תשמרו על ראש נקי, זה עובד אם עובדים על זה, אז תעבדו על זה אתם שווים את זה! (אחד מהסלוגנים של Alcoholics Anonymous -ע"ש).

    אוריונז: בעיקר ליזום יותר בכל מה שנוגע להופעות. אנחנו חיים בתקופה שהופעות DIY הצטמצמו למצב שבו הן כמעט ולא קיימות. להקות מצפות שייגשו אליהן ויזמינו אותן להופיע במועדון או להצטרף לערבים שכבר קורים, שזה טוב ויפה, אבל הכי חשוב לנסות לשבור את המעגל הזה של ה-2-3 מועדונים קטנים שכן יתנו לכם במה באמצע השבוע, לנסות למצוא מקומות אלטרנטיביים ויצירתיים ולהביא את המוזיקה שלכם לכמה שיותר אוזניים. אה ולהשתפר. כל הזמן.

    דף צ'ונקי: אל תיקחו את עצמכם יותר מדי ברצינות. תעשו הכל בעצמכן כי זה הכי כיף. כשתאהבו את עצמכם כמו שאתם— כנראה תמצאו קהל שאוהב אתכם. זהו אשכרה זהו.

    חסן: אל תשימו זין על אף אחד.

    סווטשופ בויז: בגיל 30 תנגנו הרבה יותר טוב מעכשיו, אבל תהיו יותר מבואסים מהחיים מאי פעם. אם רק הקמתם להקה בגיל 30—ניצחתם את כולם.

  • רון קציר מהצימר בראיון: "אם הציבור באמת מעוניין בזה, זה יכול להתקיים"

    חצי מוח על קטמין בהופעה בצימר. מימין: אסי תג'ר, רון קציר

    רון קציר, האיש והאמן מאחורי מועדון הצימר, אולי נראה קצת עייף אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם—גם צו הסגירה שניתן לאחרונה לצימר לא התיש אותו. "אני לא יודע מה זה אומר מותש", הוא מספר על כוס קפה. "זה פשוט מילה. אני עושה את זה כבר קרוב לתשע שנים, ומהשנה השנייה זו כבר כזו רמה של אינטנסיביות שאין טעם לדבר על תשישות—זה היום יום, זה החיים".

    אכן, כבר כתשע שנים שהצימר מתפקד בתור בית לסצנת השוליים התל אביבית. זה המקום שאפשר לראות בו את ההרכבים הכי מרתקים בעיר הרבה לפני שהם מקבלים הייפ: אמנים כמו לילה, רייסקינדר ודף צ'ונקי. בניגוד למועדונים אחרים בעיר שמנסים להיות עסקים רווחיים, הצימר מתפקד יותר כמו סקוואט בגישת DIY. כניסה עולה בדרך כלל בין 10-20 ש"ח, וכל עובדי המקום והאמנים פועלים ומופיעים בצימר בהתנדבות. לאחרונה המועדון עבר מרחוב הגדוד העברי עוד יותר דרומה לרחוב פרנצויז, ונראה לרגע שהכל בסדר, אך מסתבר שהצימר נכנס לקשיים כלכליים. כדי לפתור אותם הצימר פתח קמפיין הדסטארט לגיוס 60,000 ש"ח.

    הבלגן החל לאחרונה עם צו סגירה שהצימר חטף מהעירייה ל-30 יום פלוס חוב ארנונה של 16,000 ש"ח—ככל הנראה כחלק ממבצע לכבוד הסילבסטר. "לדעתי כל אירוע שהיה לו הרבה אטנדינג, הם הלכו לבדוק איך הרישוי מסביב", טוען קציר, "וחילקו מלא צווים—כל סלמה היה מלא. גם אצלנו הגיע איזה פקח מהפיקוח העירוני, אבל תוך דקה כבר הגיע כל הצוות, הם היו מוכנים בסביבה. זה לא ודאי". באותם ימים היה אמור להתקיים בצימר גם אירוע של אוהדי הפועל וחברי ANTIFA (ארגון אנטי פאשיסטי) לגיוס כסף לייצוג משפטי, והיה חשד שזה הרים דגל אדום לרשויות. "כנראה שהיו תכנים מאוד פרובוקטיביים באיוונט הזה", טוען קציר. "יכול להיות שזה הדליק את המשטרה, הם לא דיברו על זה. הם דיברו על האירוע שיש בו הרבה אטנדינג, ושזה גם חלק ממהלך גדול יותר. יכול להיות שהרגזנו מישהו, אבל זה לא בהכרח הסיבה".

    בניגוד למה שחושבים, קציר טוען שאין לעירייה משהו אישי נגד הצימר—נהפוך הוא. "מצאנו כל מיני רמות של הבנה בעירייה ותמיכה במעשי, בפועל. מבחינת תמיכה אקטיבית, היתה לנו המון המון תמיכה מהמחלקה לאמנות בעירייה. באמת, אין מה להגיד. ראש מחלקת אמנות אחראי במידה לא מועטה על ההישרדות שלנו עד היום: יודע לתמוך, לתת עצות, לתמוך ממש, דרך פרויקטים, כל דרך שהצליח לארגן. זה לא פשוט, פשוט כי אנחנו חריגים". קציר טוען שמבינים למעלה בעירייה שהמקום תורם לעיר וחיי התרבות, וזה כולל את חולדאי. "אדרבא, בצימר הראשון שהיה קטן התארח פעם ראש העיר עם איזה משלחת, עשו לו מן סיור במקומות תרבות אלטרנטיביים בעיר. לקחו אותו לצימר, והוא אמר, אני רואה שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה לא להפריע".

    הופעה של קובי אור בצימר

    אם אפילו ראש העיר לא חושב שצריך להתערב, אז מה בעצם הבעיה? בירוקרטיה. הצימר הוגדר בעבר בתור סטודיו לאמנות, אך בעקבות ביקור של פקח עוד במיקום הישן, הגדירו אותו מחדש כעסק מסחרי מה שגרר תוספת של אלפי שקלים בארנונה. "הגשתי ערר, היתה לי ועדת ערר. הועדה היתה בעדי, ראש הועדה היה בעדי, הוציאו פשרה, קיבלתי אותה, העירייה לא קיבלה. לא יודע מה, כבר היו אמורים להשיב".

    למרות שהם עזרו לך והם היו בעד הצימר?

    "השאלה מי זה הם—העירייה זה מאוד מורכב. יש אגף ארנונה, יש אגף רישוי, יש אגף פיקוח—זה לא אותם האגפים. לפעמים גם בין האנשים אין זרימה מלאה. זה גם יכול להיות, מטבע הדברים. בכל אופן, גם כשאתה מתרשם שיש רצון טוב, אין איזה מישהו שקושר את כל הקצוות—זה העבודה שלי עכשיו".

    וזה לא עוזר שיש אנשים שהם בעד?

    "אין אפילו את ההם שמנסים לסגור אותנו—זה הטיפשות של הגוף. לאו דווקא איזה יד מכוונת, פשוט הגוף שמתקשה לפעול גם כשיש הבנה. עדיין הדרגים התחתונים של הבירוקרטיה לא יכולים לפעול אחרת ממה שהם יודעים, ממה שהם רגילים. אז צריך שזה לא יהיה בן אדם אחד למעלה, שנעשה עבודה משותפת".

    העירייה מתקשה להגדיר את הצימר כי יש למקום כל מיני שימושים. "אנחנו מולטי פונקציונליים, אנחנו עושים הרבה דברים, אנחנו צריכים אפשרות שיום אחד אנחנו ככה, יום אחד מקום אחר: יום אחד יש במה, יום אחד אין במה, אירוע עם כיסאות, ואירוע בלי כיסאות—צריכים את כל הדברים האלה. צריכים גם להיפגש, הקהילה, וגם הקהילה זה אוסף קהילות, לא משנה. לשבת, סתם לדבר, לשתות משהו, לרקוד—חלק מהצרכים שלנו. אין איזה משהו בספר שמאפשר את כל אלה, שלא לדבר על המועדונית שאנחנו עושים לילדים, כאילו צריך להסתיר את זה בכלל. אתה לא יכול לקבל רישוי על כזה דבר".

    אפשר לשאול מדוע מלכתחילה הצימר לא מתנהל בצורה חכמה מבחינה כלכלית, אך לפי קציר זה חלק מעקרונות המקום. "כל השיטות שלנו למשוך כסף מהציבור זה רשתות עם חורים גדולים באופן מכוון, זה גישה שמחפשת לאזן בין חומר ורוח, אנחנו לא יכולים להיות קטנוניים עם החומר". קציר מעוניין שהצימר ימשיך להיות זמין גם לחסרי אמצעים. "אנחנו לא רוצים לקחת את ה-40-50 שקל האלה להופעות, אנחנו רוצים להיות נגישים! יבואו אנשים, בלי כסף בכיס, אתה צריך להכניס אותם—לפעמים זה חצי מהקהל של אותו הערב. פשוט אין לנו את המנגנונים האלה—בכוונה אין לנו את המנגנונים האלה. יש לנו מנגנונים שיאפשרו לנו בקושי לשרוד. המקום מכוון אותך למשהו אחר. אז מימון המונים, הדסטארט, אם יצליח לעמוד ביעד, ואפילו יכניס יותר, אז אולי יהיה לנו מספיק כסף להכיל את המפלצת הרעבתנית הזו, ויאפשר לנו סוג של לקנות את חירותנו".

    בעת הקלדת שורות אלה קמפיין ההדסטארט של הצימר הגיע ליעד, וקציר מקווה לעבור אותו. עכשיו שהסתיים צו הסגירה המקום חזר לפעול, אך ללא מכירת אלכוהול. הוא נמצא בתהליכי רישוי מול העירייה, וכחלק מהם הצימר עבר מבעלותו הפרטית של רון קציר לעמותה ציבורית שהוא הקים ב-2010 בשם מרכז תרבות אחר. הכסף שמגייסים בהדסטארט אמור לעזור לשיפוצים שדרושים לרישוי ובכלל: מהוספת מטפים ועד בניית שירותי נכים. קציר חושב שסגירת הצימר ועוד מקומות תרבות בעיר (כמו המינוס שתיים והתחת) מתאימים לרוח "תקופת הטראמפוטין", אך הוא לא מתכוון לוותר. "העניין הזה, כדי שישרוד, בתקווה ישגשג גם, צריך להוריד את התשישות מהלקסיקון ולהשאיר את המילים נחישות והתמדה. זה מה שעובד, בדרך כלל. וצריך להיות ראליסט—לא פסימי ולא אופטימי. להבין את המציאות, את הסביבה שבה אתה חי, איפה יש חללים שאליהם אתה יכול להכנס ולנצל אותם, לראות הזדמנויות, להיות סוג של אופורטוניסט לטובת העניין. ולאלתר. לא באופי שלנו לתכנן לטווח ארוך ממש, אז אתה מתקבע. המחשבה זה שאם הציבור באמת מעוניין בזה, זה יכול להתקיים. ואם לא, ואני עדיין חושב שזה ראוי והכרחי, אז צריך למצוא איזה דרך אחרת".

  • Mitski בראיון: "אני מזדהה עם חוסר הזדהות"

    צילום: Ebru Yildiz

    אני לא בטוח שהמוזיקה של Mitski מעניינת אותי כמו שמעניינת אותי הדמות שמאחוריה. כן, הגיטרות המלוכלכות באלבום "Puberty 2" סיפקו לי את מנת הרוק שהייתי צריך ב-2016, אבל תמיד היה לי חשוב לשמוע את קולה של מיצקי ביניהן. הקול הייחודי והטקסטים שמתעסקים במשברי זהות אישיים בצורה כל כך חשופה וכואבת הם אלו שהפכו את מיצקי לאחת מגיבורות האינדי של השנה שעברה, ולאחת מהמוזיקאיות המעניינות ביותר שפועלות כרגע. היא מגיעה להופעה בבארבי ב-18.2, אז תפסתי אותה במייל לראיון על האלבום הסופר-מוצלח "Puberty 2", על יפן ועל המשמעות של להיות מבוגרת.

    "Puberty 2" מכיל רגעים אינטימיים שבהם הקול שלך נמצא בפרונט, לעומת רגעים שבהם הוא טובע בתוך חומות של גיטרות רועשות. עם איזה סאונד את מרגישה יותר בנוח לשיר?

    כל זה קורה מאוחר יותר בזמן המיקסים. כשאני מקליטה שירה הכלים נמצאים באותה עוצמה של ווליום, והתוצר הסופי לא משפיע על הביצוע שלי.

    בעטיפה של האלבום את עומדת בשדה והפנים שלך צבועים בלבן. האם זאת עוד התייחסות לנושא הגזע שנגעת בו גם בקליפ לשיר "Your Best American Girl"?

    לא, הושפעתי בעיקר מ-Butoh היפני (סגנון ריקוד, י"א) ועוד אמנויות במה מסורתיות שבהן האמנים צובעים את כל הפנים בלבן. בכך שצבעתי את הפנים בלבן, אבל רק חלקית ולא בכשרון רב, רציתי להראות שאני שייכת מרחוק למוצא הזה, אך לא מיומנת בו ולא מתמצאת בחלק גדול מהמסורת.

    נולדת ביפן, ולאחרונה הופעת שם לראשונה כמוזיקאית, יותר מעשור לאחר שהיית שם בפעם. איך זה הרגיש לחזור, ומה עשית בזמן שהיית שם?

    זאת הייתה הופעה מאוד מרגשת בשבילי, בגלל שבפעם האחרונה שהייתי שם הייתי רק חובבת מוזיקה חולמנית שעדיין לא עשתה את הצעד כדי להפוך לאמנית אמיתית. זה הרגיש כמו סוג של שיבה הביתה אחרי שיצאתי והתאמנתי והוכחתי את עצמי כמבוגרת. בזמן שהייתי ביפן נהניתי לעשות את הדברים הרגילים שבסופו של דבר אתה הכי מתגעגע לעשות כשאתה עוזב לכל כך הרבה זמן, כמו ללכת לחנות ספרים ולחנויות נוחות, או לאכול את האוכל המקומי. גם ביקרתי בכמה מקדשי שינטו, לא בגלל שאני דתייה, אלא בגלל שהם יפניים באופן מובהק ואי אפשר למצוא אותם בשום מקום אחר.

    ברכותיי על השיר "Your Best American Girl" שהגיע למקום השני ברשימת השירים הטובים ביותר של שנת 2016 ב-NPR! איזה מוזיקה חדשה הכי אהבת השנה?

    נפלתי לרצפה מהיופי של האלבום "A Seat At The Table" של Solange.


    אחד מהשירים הכי כובשים באלבום החדש שלך, לדעתי, הוא "My Body's Made of Crushed Little Stars" בו את מקבלת את העובדה שאת תמותי יום אחד, ומנמקת את זה בכך שאת "עובדת טוב יותר תחת דדליין". האם זאת המשמעות של התבגרות בעינייך? לקבל את העובדה שהחיים קצרים ושאת רק חלקיק קטן מיקום הרבה יותר גדול?

    אני חושבת שלהפך—זאת המשמעות של להיות מבוגר בעיניי. אני חושבת שילד עדיין לא מבין עד הסוף שהוא הולך למות, וטינאייג'רים חושבים שהם אלוהים. אני חושבת שברגע שאתה הופך למבוגר אתה מתחיל להבין כמה החיים באמת קצרים אך יקרים.

    אפרופו השיר הזה, את מתכוונת לבקר בירושלים או במקומות ספציפיים אחרים בישראל?

    לצערי, כמו עם כל המקומות שאבקר בהם במסע ההופעות, אני לא חושבת שאהיה שם מספיק זמן כדי באמת לראות אותם, ומה שאחווה יהיה מוגבל למה שנמצא מסביב למקום האירוע.

    תמונת הקאבר שלך בפייסבוק מכילה את שם האלבום שלך בפונט של הסדרה "Stranger Things". זה מתאים מאוד לשם האלבום, שנשמע כמו שם של סרט גרוע מהאייטיז. עד כמה עולם הקולנוע והטלוויזיה משפיע על המוזיקה שלך?

    אני חושבת שלקולנוע וטלוויזיה יש השפעה עמוקה על העבודה שלי, אבל אני לא לגמרי מבינה אותה עדיין. אני אף פעם לא מנסה במכוון לדמיין מחדש את מה שראיתי על המסך, אבל אני מושפעת מאוד בקלות ממדיה ומהדברים שמסביבי, ואני צופה בהמון סרטים.

    הוצאת ארבעה אלבומים בחמש שנים, שזה קצב די מרשים. את כבר חושבת על האלבום הבא?

    כן!

    הגעת לנקודה בקריירה שלך שבה את זוכה ליותר הכרה והערכה על המוזיקה שלך. האם זה שינה משהו בהתפתחות שלך כמוזיקאית במובנים של כתיבת שירים, הופעות וכו'?

    זה לא השפיע על הכתיבה שלי, אבל זה הפך אותי לעסוקה יותר, ואת המקומות שבהם אני מופיעה לטובים יותר.

    בתור ילדה שעברה בין כל כך הרבה מדינות עם ההורים, האם קל לך יותר לצאת למסע הופעות נרחב, במיוחד מחוץ לארה"ב?

    מסע הופעות דורש מאמץ מכל אדם עם גוף אנושי, אבל אני כן חושבת שזה עוזר שאין לי את רמת החיבור לקרקע שלרוב האנשים יש. אנשים בדרך כלל יוצאים למסע הופעות ומגלים כמה זה מלחיץ להיות אך ורק בסביבה לא מוכרת 24/7, וזה פחות מלחיץ בשבילי, כי אני יותר מזדהה עם חוסר הזדהות.

  • Eagulls בראיון: "רצינו שם שהוא נונסנס מוחלט"

    בזמן האחרון בריטניה מדשדשת מאחורי אמריקה, קנדה ואוסטרליה בכל מה שקשור למוזיקה חדשה. זה נשמע לי כאילו שיוצאים משם הרבה דברים נחמדים אך גנריים, שאף אחד בממלכה המאוחדת לא מרים את הראש וצועק על הממלכה המאוחדת כמו שצעקו פעם. ואז שמעתי את "Coffin", קטע פאנקיסטי ממכר עם סולן שצווח במבטא בריטי כאילו שהוא עושה קריוקי של אחד משירי ה-Sex Pistols. הסתבר שזה הרכב מהעיר לידס בצפון אנגליה בעל השם המבלבל Eagulls.

    אלבום הבכורה של היגאלז יצא על שם הלהקה. הם התגלו כהרכב פאנק-רוק בריטי שיודע לעשות שירי פופ קצביים עמוסים בריפים קליטים וליריקה דיכאונית, והכל בסאונד אייטיזי. זה אחד מהאלבומים היחידים מהשנים האחרונות שאני נהנה לחזור אליו, אלבום שהצליח ליצור מוזיקה על זמנית עם אצבע משולשת לתקופה הזמנית שלנו. האלבום השני של היגאלז, "Ullages" (סיכול אותיות של שם הלהקה וגם כמות הנוזלים האובדת מהתאיידות או נזילה במכל), לקח תפנית לשירים יותר אטיים ורחבים. סולן ההרכב George Mitchell התחיל לשיר יותר מלצווח, הדיסטורשנים הונמכו, ואפילו שהלהקה שונאת את התווית "פוסט-פאנק", הכיוון החדש לקח אותם למחוזות של הרכבים כמו Echo & The Bunnymen ו-Talk Talk והראה שהם לא להקה של טריק אחד.

    בשבוע הבא היגאלז ינחתו בארץ ויביאו את הסאונד הבריטי שלהם לתאטרון תמונע ב-13.2. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח בטלפון עם סולן ההרכב ג'ורג' מיטשל ולברר מה קרה לו בסין והודו, איך הוא עבד על השירה שלו ועל תקריות מוזרות בגלל שם הלהקה.

    איפה אתה נמצא כרגע, ומה עשית בדיוק לפני שהתקשרתי?

    אני על המיטה בחדר שלי ואני מצייר.

    אדיר, מה אתה מצייר?

    איש קירח, עם כובע מצחיק ווסט.

    ראיתי שהיתה לכם בדיוק הופעה עם The Fall בליברפול. איך היתה החוויה הזו, והאם יצא לך להיפגש עם Mark E. Smith (סולן הפול -ע"ש)?

    הממ, ובכן, זה היה היום די משעמם. אבל כן, ההופעה היתה טובה, ולא, לא יצא לי לדבר עם מארק. גם אם היתה לי את ההזדמנות הייתי נמנע ממנו כי הוא פשוט קצת משוגע, פשוט קצת מוזר, אז לא הייתי באמת רוצה לדבר איתו.

    ראיתי שהייתם בסיבוב הופעות גדול באסיה ושהופעתם בהודו וסין. האם זה מרגיש אחרת לעשות את ההופעות האלה לעומת המקומות הרגילים באירופה?

    כן, זה היה די שונה, אבל כשאתה מגיע לאולם הופעות נורמלי, אז הכל פשוט אותו הדבר: יש את הבמה הרגילה עם סטנד למיקרופון וזה הכל—כל מקום אותו הדבר כשאתה עומד על הבמה. אבל מחוץ לאולם, כן, זה היה שונה לגמרי, זה מאוד פותח את הראש לראות מקומות כמו סין והודו שהרבה אנשים, הרבה אנשים בריטיים, לא רואים את החלק הזה של העולם. אז כן, זה פתח את הראש וזה היה מעולה.

    האם הקהלים שם מתנהגים באיזושהי צורה מוזרה? אני יודע שביפן למשל קהלים מתנהגים אחרת מהנורמה שאנחנו רגילים אליה במערב.

    כן. בסין הקהל מאוד מאופק. הם לא אוהבים לקפוץ יותר מדי, הם מאוד מנומסים, כאילו שהם… אני לא יודע, הכל פשוט מוזר. אבל הם מאוד נהנו מזה. והודו, ניגנו שם בפסטיבל בהודו וזה היה די מצחיק. אני חושב כשהתחלנו לנגן אנשים פשוט לא ידעו מה לחשוב, אני חושב שבטח הפחדנו אותם או משהו כזה (מצחקק).

    איזה עוד להקות ניגנו בפסטיבל הזה? הם הייתם הלהקה היחידה שעשתה משהו פאנק/רוקי שכזה?

    כן, היינו הלהקה היחידה מהסוג שלנו שם, ושאר הלהקות די היו להקות רוק מיינסטרימיות, ואני חושב שהם התקשו עם מה שאנחנו עשינו. באותו הזמן זה היה מעולה. כלומר, אחרי ההופעה היו די הרבה אנשים שבאו אלינו ואמרו שזה היה מעולה ושהם ממש נהנו מזה ושלא יוצא להם לראות מוזיקה כזו יותר מדי. זו היתה הזדמנות טובה.

    אולי עשיתם היכרות למוזיקה כזו לחלק מהאנשים שם, אולי הם מעולם לא שמעו דבר כזה.

    כן, אי אפשר לדעת—יכול להיות שיש הודי שמתחיל להקת פאנק בזה הרגע.

    כן, זה יכול להיות מגניב! אתה יודע, אני עוקב אחרי יגאלז אפילו לפני אלבום הבכורה, וזה נראה שהלהקה הולכת וגדלה: אתם בסיבובי הופעות גדולים יותר, הופעתם אצל דיוויד לטרמן, קיבלתם פרס מה-NME (עבור הקליפ "Nerve Endings" -ע"ש). בתור חובב מוזיקה בטח היה לך רעיון איך זה מרגיש להיות בלהקה שנמצאת בתנופה כזו. אבל איך המציאות היום יומית לעומת מה שציפית?

    אף פעם לא ידעתי למה לצפות בכל מקרה, כי אני לא בן אדם פנטי. כשגדלתי לא באמת חשבתי, אה, יום אחד אני רוצה להיות בלהקת רוק גדולה! פשוט התגלגלתי לתוך זה. אבל כן, המציאות של זה, היא לא מה שזה נראה לרוב האנשים. אני חושב שרוב האנשים חושבים שאנחנו מטיילים בעולם ואז פשוט קופצים על הבמה ומנגנים, ושאנחנו חיים בצורה ראוותנית. אבל בכנות, זה לא באמת ככה. יש הרבה עבודה קשה שמושקעת בזה, וזה יכול להיות מלא בסטרס, וכן, זה גובה מחיר מהמוח, בהחלט.

    אני מכיר אותך רק דרך המוזיקה, אבל נראה שאתה בן אדם יותר מופנם, שאולי אתה צריך יותר ספייס או זמן כדי להירגע. אז איך אתה מתמודד עם זה כשאתה בדרכים ותקוע עם כמה חבר'ה ואומרים לך מה לעשות ולאן ללכת?

    כן, אני חושב שאני פשוט נאחז בבקבוק יין (מצחקק).

    בוא נדבר קצת על "Ullages". שמתי לב שסגנון השירה שלך מאוד התרחב באלבום לעומת האלבום הראשון שבו היתה לך הגשה יותר פאנקיסטית. איך עבדת על הקולות שלך בשביל האלבום הזה?

    אני חושב שזו היתה התקדמות מאוד טבעית. באלבום הראשון אף פעם לא באמת עשיתי סיבובי הופעות כמו שצריך ורק צרחתי כל הזמן, וברור שאם אתה צורח יותר מדי אתה מאבד את הקול שלך, אז סוג של למדתי איך לשיר במובן מסוים במקום פשוט לנבוח את הליריקה ולאבד את הקול שלי בכל פעם מחדש. אז כשזה הגיע לאלבום השני כתבתי הרבה יותר מלודיות ושירים אטיים שיש בהם יותר מרחב למלודיות הווקליות, זה פשוט קרה באופן טבעי. כלומר, בפעם הראשונות ששרתי, לא אשקר, הייתי עצבני ודאגתי אם אני נשמע טוב כשאני עושה את זה. זה פשוט קרה באופן טבעי ועכשיו אני מעדיף לשיר ככה.

    אז עכשיו אתה שר את השירים מהאלבום הראשון באופן אחר?

    לא, כלומר, למאזין הממוצע זה לא נשמע כאילו שאני שר אחרת, אבל היום אני שר יותר מאשר נובח, זה פשוט נשמע הרבה יותר טוב.

    כשקראתי ראיונות שלך הזכרת ש-Suede היתה אחת מההשפעות על האלבום הזה. באיזה אופן הם השפיעו עליך, והאם הם השפיעו גם על הקולות?

    כן, היינו ממש בני מזל שהם ביקשו מאיתנו לחמם אותם ב-Royal Albert Hall בלונדון, וכולנו היינו מעריצים של סווייד מאז שהיינו צעירים. ניגנו איתם בהופעה והתחלנו להקשיב להם הרבה יותר, בסביבות האלבום השני שלנו. למעשה דיברנו על זה שההתקדמות הטבעית שלנו, בתור להקה, נראית כמו הצורה שבה הם כתבו מוזיקה, אז באופן טבעי הסתכלנו עליהם כמקור להשראה. אבל מבחינת השירה, לא יודע, אני לא יכול להתחרות עם הקולות של Bret Anderson (סולן סווייד -ע"ש), אז לא היה שום אופן שבו הוא יכול להיות השראה לקולות שלי, אבל זה היה מאמץ טבעי עם הקולות שלי.

    נראה שאמנות חזותית משפיעה עליך, ואני חושב שיש לך תואר באמנות, נכון?

    כן, כן.

    מאוד אהבתי את העטיפות של האלבומים שלכם. איך עשיתם את העטיפה של "Ullages"? מדוע שמתם שם את המעין דחליל הזה?

    התמונה שהשתמשנו בה בשביל האלבום והסינגל שהוצאנו נעשתה על ידי צלם בשם Peter Mitchell—שום קשר אלי. אבל הוא צלם מקומי, אמן. ובכן, אני חושב שהוא בשנות השבעים שלו היום, והוא מקדיש את החיים שלו לשגרה שלו ולצורה שבה הוא מצלם תמונות, והוא מצלם המון תמונות בלידס ובאזור. היתה לו תערוכה וראיתי את העבודות שלו, ומיד התחברתי לזה ופשוט חשבתי שזה יהיה מושלם בשביל הלהקה והאסתטיקה שלנו. אז שאלתי אותו אם נוכל להשתמש בתמונות שלו בעטיפות שלנו, ושאלתי אותו ממש בצורה ביישנית, כי חשבתי שהוא יגיד לא או פשוט יצחק עלי, והוא אמר מיד כן, כמובן! הוא נתן לנו לרוץ עם זה ולעשות את מה שאנחנו רוצים עם האמנות שלו, וזו היתה ברכה, זה היה ממש טוב. הוא צלם מאוד מוכר עבור צלמים. אני לא חושב שעבור אאוטסיידרים הרבה אנשים מכירים אותו, אבל הוא השראה עצומה לחלק מהצלמים באנגליה, באמת. כן, זה כבוד שהיצירה שלו נמצאת על האלבום שלנו.

    מה לגבי היצירה המסוימת הזו משך את תשומת הלב שלך?

    הממ, מאוד אהבתי את האופן שבו אתה כמעט יכול לזהות שזה בריטי במובן מסוים… ובכן, אני לא יודע אם בריטי, זה פשוט… לא יודע, זה מאוד מתאים למוזיקה שלנו, ולצורה שבה זה מייצג עגמומיות ובלאי, ולראות יופי באופל, נראה לי. וזה סוג האמנות שאני מאוד נמשך אליו. כן, אני אוהב את זה.

    כן, אני מניח שיש שם נוכחות אנושית בתמונה, אבל למעשה זה גם ריק, כי אין שם באמת אף אחד, סוג של ניגוד. אולי התחברת לזה?

    כן, זו אחת מהסיבות שמאוד נמשכתי לזה, כי יש לזה תכונות של בן אדם, אבל למעשה זה לא אנושי. כן, זה ריקני, וזה עגמומי, זה מאוד מיושן ופשוט נראה… לא יודע, זה פשוט מתאים למה שאנחנו יוצרים, זה הולך ביחד ואני מאוד אוהב את זה.

    האם הוא גם צילם את התמונה באלבום הראשון, או שזה היה מישהו אחר?

    זה היה מישהו אחר, חברינו Andy Jones. למעשה הוא צילם את התמונה הראשונה ליצירה הראשונה ששחררנו אי פעם, ובמקור אמרנו שרצינו שהוא יצלם את כל התמונות, אבל הפעם הוא לא יכל לעשות את זה. אבל כן, העטיפה הראשונה, כן, זה היה פשוט מזל מאוד מאוד גדול שהצלחנו למצוא את הסיטואציה הזו עם המכונית השרופה ברחוב.

    גם זה צולם בלידס?

    זה היה בשפילד.

    אם כבר מדברים על האלבום הראשון, אחד מהשירים האהובים עלי הוא "Tough Luck", אבל לא הצלחתי לפענח את הליריקה עם שורות כמו "No arms, no hands, no legs, no feet, no space for toes". תוכל לספר לי על מה השיר?

    כן. כתבתי פואמה על, ובכן, זה היה פשוט על תרופה בשם Thalidomide. אני לא בטוח אם אתה מכיר את זה, אבל זה היה סם שהשתמשו בו אחרי המלחמה כדי למנוע בחילות בוקר עבור נשים בהריון, אבל הוא השפיע על הילדים שנולדו, כך שהיו אנשים שנולדו בלי גפיים, בלי בהונות, בלי ידיים וסבי הושפע מזה. השיר אומר, תחשבו על הפעולות שלכם, במובן מסוים, אל תעשו פשוט את מה שאומרים לכם לעשות, כי זה יוכל להסתיים עם ילד שאיבד את הגפיים שלו כי הרופא אמר לכם לקחת את התרופה הזו. אז, כן, כמו שאומרים "touch wood", אבל אז "tough luck" כי לקחת סיכון שהשפיע על חייו של מישהו אחר.

    זה כבד, במיוחד בהתחשב בכך שחיברתם את זה למוזיקה מאוד קצבית.

    כן, זה בערך התהליך בלהקה שלנו. אנחנו נוטים לכתוב דברים קליטים, במובן של מלודיות פופ ורגשות, אבל הנושא הוא תמיד די אפל.

    יש לי שאלה די טיפשית, אבל אני חייב לשאול. בטח שמעת כבר מיליון פעם ששם הלהקה שלכם יגאלז יכול להיות בקלות מבולבל עם השם של הלהקה המפורסמת ההיא מלוס אנג'לס. האם היו כל מיני בלבולים מוזרים בגלל זה?

    כן, כן. כשהיינו בתכנית של דיוויד לטרמן, היתה שם למעשה אישה, אמא ובתה שבאו לתכנית כי הם חשבו שהאיגלס מופיעים. תזכור שחלק מהם כבר מתים או זקנים מדי מכדי לעלות לבמה, זה היה לגמרי קורע שהיא חשבה ככה. והיה לנו מעריץ ענק של האיגלס שעקב אחרינו בטור ועשה לייק לכל פוסט שפרסמנו. כן, אני לא יודע, זה חלק מהעונג בשם שלנו. אבל זה לא המשמעות שלו, פשוט רצינו שם שהוא נונסנס מוחלט, לא היתה לזה שום משמעות אבל עכשיו יש לזה לאנשים מסוימים.

    מה התכניות שלכם לעתיד הקרוב בתור להקה?

    יש לנו כמה הופעות בצרפת השבוע, אז אנחנו באים לתל אביב, ואז אנחנו מתכננים לעשות הפסקה כדי לכתוב קצת ובתקווה לגבש מלא שירים ואז להקליט עוד אלבום.

    מעולה! יש לך רעיונות איך הוא ישמע, או שאתה בא לאולפן לגמרי בראש פתוח?

    בדרך כלל אנחנו פשוט שמים את עצמנו בתוך חדר, ודופקים את הראש ביחד עד שאנחנו הורגים אחד את השני או מתחילים לבכות, ואז משהו יוצא מזה! (מצחקק).