פוסטים מתויגים עם ראיונות עם מוזיקאים

  • Priests בראיון: "להופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה"

    השיר "And Breeding" של Priests תפס אותי לא מוכנה. רגע אחרי לחיצה אקראית על הקטע ביוטיוב, הרגשתי שמישהו מוחץ את הגרון שלי באגרוף, מיתרי הקול שלי שכחו איך לעבוד, ולא יכולתי לעשות כלום חוץ מללחוץ ברפטטיביות על פליי. "Bodies and Control and Money and Power", זה היה השם של האלבום, כתוב בענק לבן על גבי אדום כמו דגל או שלט בהפגנה, המינימליזם של הייאוש.

    שלוש שנים אחרי סוף סוף יצא האלבום השני של Priests, שגם שמו מביע ייאוש מסוים: "Nothing Feels Natural". הוא הצליח לטפס שלב מעל האלבום הראשון בכל מה שקשור בסאונד: הוא מגוון ומפתיע יותר, כמו נסיעה בדרך תלולה שהעיקולים בה מפתיעים בכל רגע מחדש. הגיטרות צוללות בלי לקחת אוויר (למשל בשיר הנושא של האלבום), ורגע אחרי חוזרות לשורשי פוסט-פאנק פשוטים ("Niki") בלי לאבד את אווירת המסתורין. האלבום הצליח להביא את Priests לרמה גבוהה יותר של מודעות תקשורתית, גם בזכות התזמון של יציאתו—ממש רגע לאחר בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיא, וגם בזכות השורשים של הלהקה, אחת המשמעותיות בסצנה של וושינגטון DC.

    פריסטס הם להקה שעובדת קשה. הם עובדים בדיי ג'וב קשוחים (מלצרות למשל) ואת כל הזמן הפנוי שאין להם משקיעים במוזיקה. על הראיון ענתה סולנית ההרכב Katie Alice Greer (משמאל בתמונה). מהתשובות שלה עולה מצד אחד להקה מקצוענית שמורגלת בראיונות, בעיקר לאור ההצלחה של האלבום האחרון (למשל בקוצר הרוח שלה בשאלות פוליטיות). ומהצד השני משתקפת הקפדה עקבית לסרב לשחק את המשחק העיתונאי הרגיל. הסירוב של הלהקה לענות באופן בינארי, לחלק את העולם ל-"שחור" ו-"לבן" מעורר הערצה—היא מוכנה להסתכן בחוסר הבנה כדי להימנע מהמחלה המערבית הידועה שגורמת לנו לחלק את העולם לבדידים, תבניות מוכנות מראש.

    מבחינה מוזיקלית, האלבום החדש נשמע יותר משויף מהאלבום הקודם, עם יותר רבדים וסאונד שמושפע מפוסט-פאנק אבל לא מוגבל רק אליו. היה לכן חזון מסויים לסאונד של האלבום?

    רצינו שזה ישמע מאוד גדול ומרגש! אנחנו אוהבות כל מיני סוגים של מוזיקה ושואפות ליצור מוזיקה שמשקפת את כל ההשפעות שלנו. הלהקה שלנו כותבת את השירים ביחד, אז את גם שומעת ארבע קולות שונים בתוך השירים. זה יכול להיות מאתגר אבל מאוד מתגמל יצירתית בטווח הארוך.

    מה היו ההשפעות המוזיקליות בזמן ההקלטה, ובמיוחד לשיר "Suck"?

    הקשבנו להרבה פורטיסהד (האלבום "Third"), הקיור, הסטוג'ס, הריינקוטס, ביורק, פיונה אפל, פליטווד מאק. יצאנו לטור עם ההרכב Shopping (מבריטניה) וכתבנו את "Suck" אחרי זה, אז יש שם גם השפעה שלהם.

    האם היתה חוויה מסוימת שהשפיעה על המילים לשיר "Nothing Feels Natural"?

    הייתי פשוט מאוד עצובה, זו לא היתה חוויה מסוימת כמו שזו היתה תחושה של התפכחות ותסכול לטווח הארוך לגבי התהליך המתמשך של לנסות לגרום ללהקה לעבוד, לנסות להקליט אלבום, לנסות לשרוד דיי ג'וב עם עבודה שחורה ומשעממת מיום ליום בשכר נמוך—דברים כאלה.

    יש ניגוד מעניין בין פריסטס כלהקה פוליטית שמאוד מאמינה בשינוי חברתי, לעומת ליריקה כמעט אנטי-המנונית, מורכבת וקצת מעורפלת. האם זה נעשה במכוון?

    לא כל כך! אנחנו לא משקיעות הרבה מחשבה איך להתאים את הסאונד שלנו לאופן שבו אנשים תופסים אותנו. אני חושבת שהשירים שלנו מסובכים בגלל שאנחנו אנשים מסובכים עם רעיונות גדולים. המדיה החברתית היא כלי תקשורת מעולה, אבל אני חוששת שלפעמים זה משטיח הרבה ניואנסים בשיח ללוגיקה בינארית של "כן או לא" "שחור או "לבן". אז, זו הדרך הארוכה לומר שבאופן אישי אני לא חושבת שהשירים שלנו הם אנטי-המנוניים, אבל אם קשה לשיר אותם איתנו בהופעה בגלל שהם קצת יותר מורכבים מ-"Fuck Donald Trump", אז זה בסדר.

    בתור להקה מוושינגטון DC, איך לדעתכן האקלים הפוליטי הנוכחי משפיע עליכן?

    אני לא בטוחה כל כך, כאילו, אני בטוחה שזה משפיע אבל אנחנו לא חושבות על זה הרבה.

    האם השתתפתן בצעדת הנשים? ואם כן, תוכלי לספר לנו על החוויה?

    כן, כולנו היינו שם. היה מאוד צפוף, הכי הרבה אנשים ב-The Mall מאז ההשבעה השנייה של אובמה.

    בצעדה Gloria Steinem אמרה שיש "יתרון לחיסרון", ושלמרות המשבר הנוכחי בהיסטוריה נשים יתאחדו ויצברו עוד כוח. מה דעתך?

    אה, זה בטח נחמד בשביל גלוריה לראות את "היתרון". לא יודעת, זה נשמע לי מאוד תלוש מהמציאות. אני חושבת שזה סנטימנט אישי יפה אבל זה לא מתאים ולא עוזר להגיד לאנשים שיש יתרון בכניסה לתוך פשיזם—אנשים מתים כרגע.

    נראה שלאחרונה הפמיניזם נהיה "טרנדי" ושאחרי הרבה שנים פמיניזם היא כבר לא מילה "גסה". האם זה משפיע על התגובות למוזיקה שלכן?

    כן, מאוד! אני מסכימה שפמיניזם טרנדי, אחרי מלא זמן שזה נתפס כלא מגניב. זה קרה בגלל שנים של אידאולוגיה שמרנית שהציגה את הפמיניזם בתור הדבר הכי לא אטרקטיבי שיש. בכל מקרה, עכשיו זה מגניב להיות פמיניסטית. זה לא בהכרח דבר טוב או רע לגמרי. בהחלט משתמשים בזה בשביל למכור דברים.

    אמרת בראיון שהיתה תקופה בה ניסית לצרוך כמה שיותר אמנות שנעשתה על ידי נשים, בתור דרך להקיף את עצמך במהפכה הנשית נגד התרבות הגברית. בתור אמנית, איך את מתמודדת עם האתגר של לחתור תחת השפה הגברית?

    שאלה טובה! אני מנסה להיות מודעת באיזה אופן החברה והמדיניות המוסדית משנה את ראיית העולם האישית שלי ושל אחרים. למשל, אם יש מצב שבו גברים מרוויחים באופן לא פרופורציונאלי מעבודה שמשתתפות בה גם קולגות נשיות. זו אפליה מוסדית שקשה לתקן, אבל פשוט להיות מודעת אליה יכול לעזור למצוא דרך כדי לראות פתרון יותר מאוזן. בדרך כלל אני פשוט ריאקציונרית לגבי מקרים כאלה, כלומר אני יודעת שהעולם שם במרכז ערכים, פרספקטיבות ורעיונות גבריים בתור ברירת מחדל. אז בדרך כלל אשים במרכז ערכים נקביים ולא בינאריים, כי אני לא אוהבת את העולם שאנו חיות בו ואני רוצה שדברים ישתנו. לגברים עדיין יש מקום אבל הם לא צריכים להיות תמיד מלוהקים בתור הפרוטגוניסטים היחידים.

    מה הדבר הכי חשוב לכן בתור להקה?

    אני בטוחה שכל חברי הלהקה היו עונים על זה באופן אחר. בשבילי, הדבר הכי חשוב הוא לעשות מוזיקה שאני אוהבת, שמאתגרת, מרגשת, וכו'.

    בשיר "Puff" את מזכירה את ראש ממשלת ישראל בתור דוגמה למצב המתדרדר בעולם: "And Munayyer says Netanyahu's actually the best thing coz so much hate could only mean we're accelerating". האם חשבתן להופיע בתל אביב?

    שאלה קשה. כנראה שלא, כרגע. עם זאת התכתבתי לפני מספר חודשים עם מעריץ שגר בישראל. אני חוששת שלהופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה. אני יודעת, אני גרה בארה"ב, מקום מושבה של הממשלה הכי פחות אהובה עלי בעולם, אז אולי תשאלי, מה הנזק בלנסוע לאוטוקרטיה אלימה אחרת? זה מדרון חלקלק כמובן אבל צריך להציב את הגבול איפשהו. בכל מקרה, הרבה סולידריות לאנשים חושבים וחומלים בעולם שחיים תחת מנהיגים ממשלתיים נוראיים.

  • Moon Duo בראיון: "אפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש"

    אנחנו נמצאים בתקופה של התחדשות פסיכדלית, מה שאפשר לראות בקאמבק החקר המדעי של חומרים פסיכדליים (היה לא מזמן כנס גדול בנושא בארץ). גם המוזיקה הפסיכדלית חזרה לבעבע בתודעה, והצמד Moon Duo מפורטלנד נמצאים עמוק בזרם. מדובר בפרויקט שהוקם ב-2009 על ידי Erik "Ripley" Johnson מהרכב האסיד-רוק Wooden Shjips ו-Sanae Yamada. הם הוציאו מאז שמונה אלבומים שנעים בין קראוטרוק קצבי של מכונות לג'אמים פתוחים של גיטרות. בחודשים האחרונים יצא להם "Occult Architecture", אלבום בשני חלקים כשהראשון מייצג את היין (צד המוצל של הגבעה, הנשי, האפל, הלילה וכדור הארץ) והחלק השני את היאנג (הצד המואר של הגבעה, הזכרי, השמש, האור והשמים). הצמד ביקר בארץ ב-2010 והשבוע (יום רביעי 21.6) הם יחזרו לבארבי. לכבוד המופע, תפסתי את ריפלי ג'ונסון לראיון במייל וביררתי איתו כיצד הם צברו כל כך הרבה חומר, איך היתה נראית אדריכלות מגית ומה הוא למד מחוויות פסיכדליות.

    היי! איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני בבית בפורטלנד, מתכונן לטיסה לברלין. הייתי בדיוק במבשלה ואכלתי שם ארוחת ערב. היה משחק הוקי בטלוויזיה. סניי בברלין.

    בדיוק שחררתם את החלק השני של "Occult Architecture". איך אספתם כל כך הרבה חומר שרציתם לשחרר? היה איזשהו ניצוץ יצירתי שהבעיר את האש?

    בדרך כלל נותר לנו חומר מסשן הקלטות לאלבום. לרוב יש כמה שירים שלא נכנסים פנימה ויוצאים בסוף על 7" או בתור קטעי בונוס. הפעם פשוט היה לנו הרבה יותר, והשירים סוג של התחלקו באופן טבעי בין וייב אפל לבהיר, אז החלטנו לחלק אותם לשני אלבומים.

    עמוד הבנדקמפ שלכם מספר ששני החלקים הם כמו יין ויאנג. האם אתם בעניין של פילוסופיה סינית, למשל, דאויזם? האם אתם חיים אותה ביום יום?

    אנחנו יותר בעניין של בודהיזם אבל דאוזים לא שונה כל כך, לפחות בבסיס. יש לי עותק של ה-"דאו דה דג'ינג" מאז שהייתי צעיר וזה מדריך ממש שימושי לחיים. אנחנו יותר בעניין של מדיטציה מאשר איזשוהי סוג של דוגמה.

    אם אדריכלות מגית היתה קיימת בבניינים, כאלה שמייצגים את התבניות הנסתרות שיש בהכל, איך לדעתך הם היו נראים?

    ובכן, זה קיים בחלק מהבניינים אבל זה לא בהכרח ברור מאליו. יש ארכיטקטים שמושפעים מתורת הנסתר, הבונים החופשיים, סימבוליזם גנוסטי וכו'. יש אספקטים סודיים בחלק מהדברים, שהגיוניים מבחינה היסטורית. כנראה שלהימנע מרדיפה היה בעדיפות גבוהה. אנחנו יותר מתעניינים באספקט של המסתורין מאשר הסודיות.

    האם אתם חווים חוויות פסיכדליות באופן קבוע? תוכל לשתף תובנות שלמדת במהלך חוויות כאלה?

    ובכן, אני חושב שאפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש. זה דבר מאוד אישי ותלוי בעיקר עד כמה אתה פתוח לטבע ולמציאות שלך. אם את נותן למישהו אחר מנה של LSD או פסילוסיבין, הם יחשבו שהתבניות בכף היד שלהם מרתקות עד אינסוף, או הצליל של הרוח דרך העצים. הדברים הללו מרתקים, פשוט יותר קשה לראות אותם ברגע שהילדות מסתיימת. לילדים יש חוויות פסיכדליות כל היום. נראה לי שזו תובנה: תהיה יותר כמו ילד.

    הופעתם בארץ ב-2010 בתל אביב וירושלים. מה אתה הכי זוכר מהביקור פה וההופעות ההן?

    אני זוכר שזה היה ממש כיף והאנשים היו ממש אדיבים. אני זוכר שצפתי בים המלח, ביליתי בחנות תקליטים מדהימה בירושלים ושאכלתי את החומוס הטוב בחיי.

  • הראל שרייבר בראיון: וריאציות על זיכרון

    המוזיקאי האלקטרוני הראל שרייבר, האיש מאחורי הלייבל אק-דאק האגדי, פועל תחת שמות רבים: Mule Driver, The Models וגם Max Schreiber. ב-6.6 הוא ישיק באוגנדה ריליס חדש בתור מקס: "Variations on Memory". מדובר בפרויקט מתמשך בו שרייבר מקליט באופן אינטואיטיבי שירי זיכרון כפי שהוא זוכר אותם, והכל באינטרפרטציה משלו על סינתיסייזרים אנלוגיים, בדרך כלל בסשן אחד. לכבוד ההשקה, הזמנתי את שרייבר לספר קצת על הפרויקט המסתורי.

    איך התחיל הפרויקט?

    לפני כמה שנים, נסעתי באוטובוס ביום השואה וברדיו התנגנו שירי יום השואה, הייתי עם אזניות והשירים התערבבו במוזיקה ששמעתי. כשהגעתי הביתה/לסטודיו השיר "ההליכה לקיסריה" התנגן לי בראש. הציוד בסטודיו היה מחובר ודולק וכל הסינתיסייזרים היו מחוברים לפי קטע שהקלטתי באותו יום אבל לא הצלחתי לחזור ולנגן, כי "ההליכה לקיסריה", או יותר נכון לופ מתוכו (השורה הראשונה) הסתובב לי בראש. בניסיון להוציא את השיר מהראש התחלתי לנגן אותו על הסטאפ המורכב ונהניתי מאוד. אני לא נגן וירטואוז ולא ממש זכרתי את השיר אבל ניגנתי מה שזכרתי ממנו ונכנסתי לזה ועשיתי כל מיני וריאציות. בשלב מסויים לחצתי רקורד (יש לי טייפ שמחובר תמיד ומוכן להקלטה לצורך תיעוד ספונטני) וזה היה הקטע הראשון.

    בהמשך גיליתי שאני מוצא את עצמי שר משירי יום הזיכרון מידי פעם, אולי גם בגלל שזאת היתה תקופת ימי הזיכרון ונסעתי הרבה באוטובוסים ונתקעו לי שירים בראש, אבל בלי קשר גיליתי שהשירים האלה מלווים אותי (אותנו, אנשים שגדלו בארץ ואולי גם בגלל תקופות הפיגועים וכו') ויש להם איזשהו משקל או משמעות בחיים שלי. וכל פעם שנתקע לי שיר כזה בראש (בדרך כלל שורה מהשיר או חלק מהמנגינה) שיחקתי איתו על מכונה שפעלה בסטודיו ואם נכנסתי לזה אז גם יצא משהו.

    בגלל הצורה שהפרויקט התחיל, על הדרך ולא בתור משהו מתוכנן, אני מנסה לשמור אותו ככזה ולהקליט את הקטעים בצורה מידית ולא לעבוד עליהם וללמוד אותם אלא להוציא אותם בדרך שאני זוכר אותם ומרגיש אותם באותו רגע מכיוון אחר. בשנת 2005 יצא האי פי "The Proud Ones" בלייבל משהו על הדרך. הוא מבוסס על נעימת נושא של סרט משנות ה-50 באותו השם. הקטעים באי פי הם וריאציות על הנעימה ויכול להיות שהטכניקה שעבדתי בה אז עבדה גם באי פי הזה: יצירת והקלטת הקטע בסשן אחד בלי לתקן טעויות ובלי לתכנן—לא לחשוב, לנגן ולהקליט.

    שירי הזיכרון המוכרים מנוגנים לרוב על כלים אקוסטיים אך אתה משתמש בכלים אלקטרוניים. מדוע לדעתך זו ברירת המחדל של שירי הזיכרון הסטנדרטיים? באיזה אופן כלים אלקטרוניים משנים אותם?

    אני חושב שבתקופה שהתגבש הקונספט של ימי הזיכרון בארץ המוזיקה הנפוצה היתה אקוסטית. לא בטוח שהיו הרבה אופציות אחרות. יכול להיות שבעקבות זה התקבע איזה קונספט של עצב ורגש שמבוטא בעדינות ונוגות על כלים אקוסטיים ואף אחד לא הרגיש צורך לעדכן אותו. אני משתמש בכלים אלקטרוניים בעיקר ונוח לי להתבטא בכלים אלה. הרגש לא נוצר מהכלי שמנגנים בו אלא אצל הנגן או המאזין.

    לכלים אלקטרוניים יש מנעד סאונד רחב ובשימוש באולפן אפשר ליצור אווירה מסוימת שעוזרת "ליצר רגש" מסויים. מכיוון אחר, האזעקה שמשתמשים בא בימי זיכרון היא כלי אלקטרוני. גם בעבר כשהאזעקה היתה ידנית או אפילו שופר היא היתה כלי בסיסי ופשוט, שמפיץ הרבה רגש: סכנה מלחמה, או חג במקרה של שופר וכו'. כשאני שומע אזעקה בימי זיכרון אני חושב בעיקר על הפיזיקה והגלים ועל התאבכות הסאונד במרחב. אני לא בטוח שזה עוזר לי לזכור או שזה שונה מההתעסקות היום יומית בסאונד. בנוגע לשירי זיכרון פחות מסורתיים, אפשר למצוא גם מוזיקה פחות אקוסטית, לדוגמה Temple of the Dog ובטח גם אלבומים אלקטרונים (שכרגע לא עולים לי בראש).

    איזה שירי זיכרון השפיעו עליך בהקלטת הסשן האחרון?

    הסשן האחרון שמופיעי באי פי הוא "בלדה לחובש", והשפיע עליו השיר "בלדה לחובש". מעבר לזה אני לא יודע אם שירי זיכרון נוספים השפיעו עליו. אפשר אולי לשמוע השפעות של מוזיקה שהשפיעה עלי בכללי והיא בטח ISAN ואניו מוריקון—איסן אולי באווירה ומוריקונה בזה שכל דמות בשיר מקבלת סאונד משלה. זה גם השיר היחידי עם תופים (נראה לי). התופים זכורים לי בתור מחזק הדרמה בביצוע המקורי, אבל יכול להיות שאני טועה וככה אני מפרש את השיר. בנוסף יש את הזעקה מלאת הפאתוס "עלינו על מוקש" שבתור ילד תמיד הצחיקה אותי (וגם עכשיו). תדמיין מישהו שעלה על מוקש צועק בכזה פאתוס, הוא לא יצעק ויבכה ויקלל או ישתוק ויהיה בשוק או יתפקד בקור רוח מתוך סטרס ואדרנלין. אבל מה אני יודע לא הייתי במצב כזה.

  • Preoccupations בראיון: "אנחנו פשוט מוצאים דרכים מוזרות לייצר צלילים"

    מי שעוקב אחרי המאזין לא צריך הקדמה ל-Preoccupations (לשעבר Viet Cong): הם לקחו את מצעד אלבומי השנה האישי שלי גם ב-2016 וגם ב-2015, ראיתי אותם פעמיים בחו"ל איפה שהם פוצצו לי את השכל, ובכלל, לדעתי פריואוקיופיישנס היא הלהקה הכי מרתקת שצצה בשנים האחרונות. הרביעייה הקנדית הזו מקלגרי עושה מוזיקה מאוד אינטנסיבית ואינטיליגנטית עם כמות אדירה של רגש, מוזיקה שלא מפחדת להסתכל לאינסוף בעיניים ולדווח על החוויה. פוסט-פאנק, נויז-רוק, סינת'פופ, לואו-פיי—אפשר להדביק להם הרבה תוויות אבל בסופו של דבר זה פריאוקיופיישנס. הלילה (29.5) תוכלו לחוות את זה בתאטרון תמונע, ולכבוד ההופעה היה לי העונג לראיין בטלפון את סולן/בסיסט ההרכב Matt Flegel ולדבר איתו על חפצים משונים ליצירת סאונד, המרת אופל קיומי לקתרזיס מוזיקלי, וכן, גם על שינוי השם ואובדן הקהל שבא בעקבותיו.

    היי מאט, מה שלומך? מה אתה עושה בימים אלה?

    "הכל בסדר, חזרתי הביתה אחרי סוג של טור קצר, משהו כמו שבועיים, וחזרתי אתמול. התעוררתי הבוקר עם צינון לא נורמלי. וזה זמן טוב להיות חולה כשאני בבית מאשר בדרכים! (צוחק)"

    אני מניח שלמוזיקאים יש לפעמים את האינסטינקט הזה להיות חולים רק כשהם חוזרים הביתה, נכון?

    "כן, זה מצחיק כי כבר הרגשתי חולה, הרגשתי את זה לפני יומיים, ואני חושב שבצורה לא מודעת המוח שלי אמר, אוקיי, עוד שתי הופעות, אי אפשר להיות חולה עכשיו, וברגע שחזרתי הביתה, המוח שלי אמר תהיה חולה עכשיו (צוחק)".

    זה מוביל אותי לשאלה הבאה. ראיתי אתכם פעמיים: פעם אחת בברצלונה לפני שנתיים וגם בברלין בנובמבר.

    "אה, מגניב!"

    אני מעריץ גדול, אז ממש נהניתי. ההופעות שלכם היו מאוד אינטנסיביות ואתם מופיעים מלא. אז תהיתי איך אתם עושים את זה מדי יום, כי המוזיקה שלכם מאוד עמוקה, וזה לא כאילו שאתם באים לחייך ולבדר את כולם, זה כאילו שאתם צריכים להכנס למצב רוח מסוים. אז איך אתם עושים את זה?

    "אממ, זה קשה, כלומר זה קשה בחלק מהימים. אני חושב שההופעות האלה שראית, כמו זו שהיתה לפני פרימוורה היתה במועדון, נכון?"

    כן, אני חושב שקראו לזה הפורום או משהו כזה?

    "כן כן כן, משהו כזה. כלומר, בהופעה ההיא כולם מאוד התרגשו, כולם ציפו לפסטיבל וזו היתה ההתחלה שלו ואנחנו סוג של ניזונו מהאנרגיות של הקהל. אותו הדבר קרה בהופעה ההיא בברלין—אנשים מאוד התרגשו, וזה משפיע עלינו, ולא יודע, אנחנו מנסים שזה יהיה קצת שונה בכל פעם. כלומר, אנחנו מנגנים את אותו הסט בכל הופעה, אבל אנחנו אף פעם לא מנגנים את השירים בדיוק באותה צורה. אנחנו משנים אותם ומשאירים הרבה מקום לאלתור וכאלה. אנחנו גם שותים מלא בירה (צוחק)".

    ובהופעה הקול שלך ממש נמוך ומחוספס, אז זה בגלל הבירות?

    "כן, לפעמים, זה מצחיק. בדרך כלל בתחילת הטור אני יותר אומר את המילים, ולקראת הסוף אני יותר צועק אותן (צוחק)".

    עשית אי פעם אימון ווקלי, אתה עושה תרגילים?

    "כן, אני חייב לעשות אותם היום, רק בגלל שזה מאוד אינטנסיבי. אם אני לא עושה תרגילי נשימה אני יכול לאבד את הקול ממש מהר. אז אני עושה קצת תרגילי נשימה, אף פעם לא לקחתי באמת שיעורים. לקחתי כמה שיעורים רק כדי ללמוד איך לחמם את הקול שלי, אבל חוץ מזה, כלום. למעשה אני צריך לעשות את זה, זה משהו שאני בדיוק בודק עכשיו. זה משהו שממש כדאי לי לעשות בזמן שאני בחופש".

    איך למעשה התחלת לשיר?

    "תמיד שרתי איפה שאף אחד לא יכל לשמוע (צוחק). שרתי לעצמי בזמן הנהיגה. אבל אף פעם לא שרתי לפני כן בלהקה. בלהקה הקודמת שלי Women שרתי קולות רקע, אבל אף פעם לא הייתי בפרונט, רק קולות רקע והרמוניות וכאלה. בלהקה הזו, פשוט היינו צריכים זמר ואף אחד אחר לא רצה לעשות את זה, אז אני מניח שהרמתי את הכפפה".

    גם סקוט (מונרו - גיטריסט הלהקה ע"ש) שר קצת, נכון?

    "אה, כן כן כן, בדיוק. כן. אבל זה מוזר לשיר, זה מוזר לשים את עצמך שם בחוץ. אני מתחיל להרגיש יותר ויותר נוח עם זה".

    האלבום השני שלכם ממש העיף אותי בגלל כל מיני סיבות, אחת מהן היא שהוצאתם אותו קצת יותר משנה אחרי אלבום הבכורה, ולגמרי דילגתם מעל קללת האלבום השני. איך לכל הרוחות עשיתם את זה?

    "(צוחק) לא יודע. אני משתדל שלא לחשוב על דברים כאלה. כלומר, השקענו בו הרבה זמן, ועם חלק מהשירים שהקלטנו באלבום הזה עבדנו כבר שנים, מאז תחילת הלהקה, אז לא כולם לגמרי טריים. אבל אני חושב שהאלבום הבא שלנו יהיה מקולל (צוחק)".

    התחלתם כבר לעבוד עליו?

    "כן כן, אנחנו עובדים על זה. היינו בחופש רוב החורף, אז התכנסנו ביחד לכמה סשנים, זה בדרך. הייתי אומר שכתבנו בערך כבר חצי מהאלבום".

    הלהקה העסוקה בעולם!

    "ובכן, כן, לא יודע, זה הדבר היחידי שאנחנו עושים בימינו. לאף אחד מאיתנו אין יותר דיי ג'וב או משהו כזה, אז אין עוד מה לעשות (צוחק)".

    ראיתי את קטעי הוידאו הקצרים ששחררתם לפני האלבום השני. בראשון סקוט משתמש בוויברטור על תוף כדי לעשות צליל משונה. באיזה עוד דברים השתמשתם באלבום?

    "אה, יש כל מיני דברים. הרבה סאונדים. אני תמיד מקליט דברים עם הסמארטפון שלי. יש סאונד בשיר "Memory" שנלקח משלט חוצות מסתובב שהוא קצת שבור ועושה צליל משונה כזה, והסתובבתי בטורונטו באמצע הלילה, אני חושב שזה היה 3 או 4 בבוקר, והייתי קצת מסטול ושמעתי את הצליל הזה, ופשוט עמדתי שם מלא זמן עם האזניות והקלטתי אותו. וזה בערך איך השיר נכתב. היה לסאונד הזה מין קצב שבור, וזה נתן לנו השראה לחלק השני של השיר. אז זה היה מוזר, אבל אנחנו תמיד עושים ניסויים באולפן. אני אוהב לעשות דברים, אולי לא באופן הכי סטנדרטי. זה לא תמיד צריך להיות גיטרה וסינתיסייזר, זה יכול להיות די כל דבר".

    איזה דברים יש לכם באולפן? יש לכם מזלגות וסכינים וסירים או קרשים ומסורים? במה אתם משתמשים?

    "אה, כן, פשוט במה שיש בשטח. זה תלוי עד כמה אנחנו במצב רוח ניסיוני בכל רגע נתון, אבל עשינו כמה דברים דפוקים, לגמרי. אנחנו פשוט מוצאים דרכים מוזרות לייצר צלילים, אבל אני לא יכול להסגיר את הסודות שלנו (צוחק)."

    טוב, אנסה בהזדמנות אחרת. עוד משהו שאני אוהב לגבי המוזיקה שלכם זה הווריאציה. כלומר, יש להקות שמקליטות למעשה את אותו השיר שוב ושוב, אבל אתכם זה משהו אחר בכל פעם. אתם עושים את זה במכוון? יש חומרים שאתם זורקים לפח בגלל שאתם חושבים שזה דומה מדי למשהו אחר שעשיתם?

    "כן, אנחנו כל הזמן מעיפים דברים. אני תמיד רוצה לעשות אלבום שהייתי רוצה להקשיב לו. כלומר, אני אף פעם לא שומע את האלבומים שלנו, אבל העניין הוא לעשות משהו שהייתי רוצה לשמוע. וגם משהו שנוכל לנגן בהופעה, ואתה יודע, לנגן את אותם השירים כל פעם במשך 200 הופעות ועדיין לרצות לבצע אותם. אני פשוט אוהב את הגישה הזו למוזיקה. אני לא אוהב שירי פופ פשוטים שלא קורה בהם הרבה. אני אוהב היבטים מסוימים מזה, אבל לא הייתי רוצה לשמוע עשרה שירים כאלה ברציפות. אני אוהב לגוון את זה, נכון. זה עוזר לנו לשמור על עניין וכשאנחנו מנגנים להתכוון לזה, ואם אנחנו מתכוונים לזה אז זה עובר, לדעתי, יותר טוב למי שבא לראות אותנו".

    אני גם ממש אוהב את הליריקה שלך. אתה מתמודד בה עם דברים שאנשים לא אוהבים לדבר עליהם, דברים כמו מוות וחוסר משמעות החיים. האם זה מה שעובר לך בראש ביום יום, או שאתה משאיר את זה לכתיבה שלך?

    "הממ, זה תלוי. אני תמיד כותב כל מיני קטעים קצרים. אני בדרך כלל לא כותב ליריקה מההתחלה ועד הסוף בבת אחת. אולי אתחיל משורה או שתיים שכתבתי, אני כותב את הליריקה בסוף ההקלטות. בדרך כלל אני עובר על כל המחברות שלי ועל כל מה שרשמתי בנייד וגם על חתיכות של מפיות, מוצא את משמסתדר עם המלודיה שיש לי, ואז ממשיך משם. זה בדרך כלל אפל. אני לא אדם אפל בסופו של דבר ואני חושב שזה קשור פשוט ללתת לזה ביטוי באמנות ובמוזיקה. זה כמו קתרזיס טוב, להתמודד עם האופל בחיים, ובאופן כללי זה עוזר לי להיות שמח יותר אם אני מצליח להוציא את זה מהמערכת שלי דרך המוזיקה".

    כמו הצל של יונג שצריך ביטוי או שתהיה קטסטרופה.

    "כן, כן, בדיוק".

    אתה קורא הרבה? האם אתה מעוניין בספרות ופילוסופיה?

    "אה, כן, אני קורא כל הזמן. אני מוכן לקרוא כמעט כל דבר. בימים אלה אני מנסה להרחיב את האופקים שלי ולקרוא על המשבר הפיננסי באירופה, כי אני לא יודע על זה כלום, אז אני מנסה ללמוד על זה כמה דברים. אבל אני קורא הרבה פילוסופיה והרבה מדע בדיוני, אני קורא הרבה נובלות גרפיות, לא יודע, ביוגרפיות—די כל דבר".

    איזה ספרים ממש השפיעו עליך?

    "הממ, יש כל כך הרבה. אני חושב שאחד מהספרים הראשונים שהעיפו לי את המוח בנעורים היה "ארוחה עירומה" של בורוז. הוא עדיין אחד מהסופרים האהובים עלי בכל מה שקשור לכתיבה מוזרה, אפלה, פסיכדלית, של זרם התודעה. אחד מהספרים האהובים עלי בשנים האחרונות נקרא "השוטר השלישי" מאת הסופר האירי פלאן אובראיין. זה קצת מוזר, קצת פילוסופי, אבל פשוט כתוב יפה, ושוב סוג של פסיכדלי ומוזר. כלומר, זה לא בהכרח משפיע על היצירה שלי, אבל לפעמים זה כן. הרבה ממה שמשפיע זה כשמישהו אומר משהו מצחיק, או שאני חושב על משהו שיש לו משמעות מסוימת, ואז אכתוב את זה, וזה נכנס לתוך הליריקה שלנו".

    אחד מהדברים שמוזרים לדעתי זו הדרך שבה המוזיקה שלכם מתקבלת—לפחות ברשת. במצעדים של סוף השנה או שהייתם מדורגים ממש גבוה או שהייתם די נעדרים. אתה חושב שקשה לאנשים לעכל את המוזיקה שלכם? איזה תגובות אתם מקבלים?

    "כן, לא יודע. אני אף פעם לא קורא את החומר הזה אונליין. המדד היחיד שלי הוא לראות אנשים בהופעות. אז זה די שונה, וזה תלוי. אני שם לב כשאנחנו מנגנים בפסטיבלים, ואנחנו מנגנים בהרבה פסטיבלים, שזה קהל די שונה, כי רוב האנשים לא שם בהכרח בשביל לראות אותך, הם שם כי הם נמצאים בפסטיבל, הם רואים עוד להקות, והם שמעו עליך משהו אז הם באים. זה די מקטב. יש אנשים שאוהבים את זה ויש אנשים שעוזבים את ההופעה אחרי חצי מהסט. בהופעות שבהן אנחנו ההדליינרים, זה די מוטה להגיד על זה משהו, כי אנשים משלמים כסף כדי לראות אותנו. אבל זה קשה".

    נראה שאתם מנגנים במועדונים קטנים. חלק מהחברים שלי היו בשוק כשסיפרתי להם את זה, כי נראה שיש לכם תדמית יותר גדולה.

    "כן, אנחנו מנגנים בכל מיני מקומות. זה די מפוזר. וזה השתנה גם מאז ששינינו את שם הלהקה—חלק מהאנשים עוד מגלים שזה קרה, אנשים לא הבינו את זה עדיין. בהחלט שמתי לב לנפילה בנוכחות מאז ששינינו את שם הלהקה. לא אכפת לי. כל עוד יש שם מישהו שנוכל להופיע מולו לא אכפת לי כל כך".

    קיבלתי שתי שאלות מהקוראים שלי ולמעשה השאלה הראשונה קשורה לשם. אלון רפפורט שואל: המוזיקה שלכם מאוד עוצמתית ודוקרת ישר בבטן, אז מדוע יש לכם בעיות לבחור את השם המתאים ללהקה?

    "אוי, בן אדם, כלומר, לא יודע. לא בחרתי את השם וייט קונג מלכתחילה—זה היה המתופף שלנו ופשוט היינו צריכים שם ללהקה וכולנו הסכמנו שזה נשמע בסדר. כלומר, לא חשבתי שתהיה כזו תגובה חזקה לגבי השם הזה. אבל גם לא חשבתי שכל כך הרבה אנשים יאזינו למוזיקה שלנו. זה לא כאילו שנהיינו גדולים או משהו, אבל לא ידעתי שתהיה לנו איזושהי תשומת לב, חשבתי שנמשיך להסתובב בקלגרי ולהופיע מול 30 איש בחמש השנים הקרובות. אם הייתי יודע שנופיע בפסטיבלים גדולים, כנראה הייתי חושב יותר על השם, לא יודע. זה אחד מהדברים האלה. אני מעדיף לדבר על המוזיקה מאשר על שם הלהקה. נקראנו וייט קונג, זה היה המצב, זה רק שם, זה הדבר היחידי שכולם רצו לדבר עליו, ונמאס לי מזה מהר מאוד. אז שינינו אותו (צוחק)".

    פריאוקיופיישנס זה לא בדיוק השם הכי קליט, אז האם בחרתם אותו במכוון כדי לשמור על הקהל שבאמת אוהב את המוזיקה ולזרוק את כל השאר הצידה?

    "כן, נראה לי. אני חושב שזה מה שחשבנו באופן לא מודע. וייט קונג הוא בהחלט שם הרבה יותר עצמתי. אבל בגלל הסיבות הלא נכונות, ואני לא יודע איך זה בישראל, אבל בצפון אמריקה אנשים מאוד רגישים כרגע לגבי דברים כאלה. זה נהיה די מוגזם, אתה כבר לא יכול כל כך להגיד שום דבר מבלי שזה יכעיס מישהו. אז רציתי שם יותר תפל, כזה שאף אחד לא יוכל להיפגע ממנו (צוחק)".

    שאלה אחרונה מהקוראים, שסוג של התחלת לענות עליה: זוהר אלון שואל מה אנחנו עתידים לראות מכם בהמשך?

    "ובכן, אנחנו נמצאים בכמה טורים, זה יעסיק אותנו עד הסתיו. אנחנו רוצים לעשות עוד אלבום, או לפחות לכתוב אותו, עד סוף הקיץ. אני לא יודע אם נספיק להקליט הכל, אבל אני חושב שאפשר לצפות למשהו בתחילת השנה הבאה, כנראה באביב הבא—בתיאוריה. אני לא אמור להיות ספציפי, אבל זה בערך המועד שאנחנו חושבים עליו".

    יש לכם תכניות לארץ חוץ מההופעות?

    "כן, יש לנו כמה ימי חופש. אף פעם לא הייתי שם, אני מאוד רוצה לראות את ירושלים, אני מאוד רוצה לנסוע לים המלח. ונראה. זו מדינה קטנה, נכון?"

    כן, מאוד קטנה.

    "אז נראה. שמעתי דברים טובים על תל אביב, אז, לא יודע, אני חושב שנראה מה יקרה, אבל אני לגמרי רוצה לראות כמה דברים".

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף עבור המעריצים שלכם פה בישראל?

    "לא, כלומר, אנחנו מאוד מצפים לזה, מאוד מתרגשים. לא חשבתי שיזמינו אותנו להופיע שם".

    כן, אני גם הופתעתי.

    "כן. כלומר, אני מתרגש לראות איך זה שם ולפגוש אנשים, יהיה כיף! שמעתי דברים טובים".

    כן, נראה לי שרוב הלהקה ממש נהנות בארץ—אפילו רק בגלל זה שיש פה מלא שמש ואתה יכול ללכת לים ולאכול חומוס, אז כנראה שזה מספק את רוב הלהקות.

    "אה, כן, זה אמור. פשוט משהו אחר. והיינו במלא מקומות שלא הופענו בהם עד כה. במיוחד אמריקה ואירופה, די כיסינו אותן, אז זה מרגש להגיע למקום אחר".

    איפה לדעתך פריאוקיופיישנס הכי גדולה כרגע?

    "נראה לי שאנחנו יותר מצליחים באירופה מאשר בצפון אמריקה. אבל באופן כללי יש לנו מעריצי על בכל מקום. אנחנו לא יכולים למלא אולם גדול בכל מקום, אבל בערים גדולות הולך לנו ממש טוב. למשל בלונדון וניו יורק הולך לנו ממש ממש טוב, אבל במה שקשור לכמות. לגבי איכות, לא יודע, הייתי מעדיף להופיע מול מאה איש שנמצאים ממש בעניין לעומת 12,000 שבעיקר מסתכלים בסמארטפון שלהם ושולחים הודעות לחברים (צוחק)".

  • Betzefer בראיון: "נראה להקות מטאל ישראליות שיגיעו רחוק יותר מבצפר"

    בצפר חוזרת. להקת המטאל הוקמה כבר לפני כ-20 שנה על ידי חברי בית ספר מאזור מכבים-רעות, והם עשו היסטוריה כשחתמו בלייבל המטאל המפורסם Roadrunner. היום, לאחר שהסולן אביטל תמיר עזב כדי להתרכז בלהקת OSOG, הם גייסו למיקרופון את אהרון רגוזה מההרכב שרדהד, ובדיוק שחררו את הסינגל "Hand in Hand to Hell" שממשיך את הרוקנרול המטאלי שלהם בפול ספיד. הם ודאי ינגנו אותו מחר (13.4) בהופעה בבסקולה, ולכבוד הקאמבק תפסתי את מתופף בצפר רועי ברמן לראיון קצר במייל.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על השאלות?

    בבית, אחרי סיבוב של שישי בצהריים בתל אביב. היה אחלה יום אז קניתי מלא ירקות בשוק ויצאתי עם החברה לאכול סושי.

    מה קורה בימינו עם בצפר?

    כותבים חומרים חדשים, מתכוונים להוציא דיסק ראשון עם אהרון. לגלידה נולד בן לפני כמה חודשים ואהרון היה בטור עם שרדהד אז הכתיבה קצת נעצרה אבל אחרי ההופעה הקרובה בבסקולה נכנס שוב לראש של כתיבה.

    בצפר קיימת כבר כמעט 20 שנה בזמן שלהקות בארץ קמות ונופלות בקצב מהיר. איך הצלחתם להישאר ביחד כל כך הרבה זמן?

    הייתי אומר שזה בעיקר בזכות הקהל המדהים שנותן לנו כוחות כל פעם מחדש. בנוסף, אחרי כל כך הרבה שנים מאז ההתחלה, שעוד היינו בתיכון, למדנו איך להסתדר אחד עם השני ולא לקחת דברים בצורה רצינית מדי.

    החלפתם סולן לפני כשנה. איזה תגובות קיבלתם מהמעריצים לגבי השינוי הזה?

    זה שנוי במחלוקת. יש את אלה שקשה להם עם השינוי והרבה מאוד אנשים חושבים שאהרון משדרג ומביא אנרגיות חדשות ללהקה. אני מסכים עם האחרונים.

    איך הגיב האקס המיתולוגי אביטל תמיר על הסולן החדש והמוזיקה החדשה?

    האקס הוא חבר טוב והוא קיבל את זה עם הרבה הבנה. אפילו אהרון ביקר אותו והשמיע לו חומרים חדשים והוא קיבל בראש. הכל קול ובהבנה.

    לפי הויקיפדיה, אתם להקת המטאל הישראלית הראשונה שהוציאה אלבום בכורה בלייבל גדול. מה אתה חושב על סצנת המטאל הישראלית כרגע לעומת מה שהיה אז? איזה הרכב יוכל להיות לדעתך הבצפר הבא?

    אין לי שום מושג מה הולך היום במטאל הישראלי. Adamas מנגנים באותו חדר חזרות שאנחנו מנגנים ונשמע שיש שם המון פוטנציאל. באופן כללי, אני מרגיש שהדור הנוכחי של המוזיקאים היום מפוצץ בכישרון, אני בטוח שנראה להקות מטאל ישראליות שיגיעו רחוק יותר מבצפר, זה רק ענין של זמן. כל פעם שאני יוצא להופעות ורואה את החברה הצעירים מנגנים אני נדהם, לא היו דברים כאלה אז, בטח שלא בכזאת כמות.

    בכלל יש פריחה בשנים האחרונות של מטאל בעולם. מה היית ממליץ לנו לשמוע?

    Prince - Art Official Age
    Anderson Paak - Malibu
    Run the Jewels - 2

    אז יצא סינגל חדש בשם "Hand in Hand to Hell". יש תכניות לשחרר אלבום חדש? מה תוכל לספר עליו?

    יהיה מטאל ובתקווה בקרוב.

    מה עוד תרצה להוסיף?

    בואו להופעה בבסקולה ב-13.4 שלא יהיה לנו הקיץ של אביעד.

  • קארמה שי בראיון: "אפשר לקחת דברים קדושים, ודברים של הכל בדולר, ולשים אותם ביחד"

    צילום: Sander Dekker

    נתחיל בגילוי נאות: אני מכירה את כרמל מיכאלי כבר לא מעט שנים, וגם למדנו אמנות יחד בבצלאל. היום היא יוצרת תחת שם הבמה קארמה שי: סוג של אלטר אגו קסום שמשלב בין אמנות, מוזיקה, מחול ואסתטיקה דתית מרחבי הגלובוס. ראיינתי את קארמה שי לכבוד ההופעה שלה בפסטיבל האישה היפה בעיר (יום שבת 8.4), וביררתי איך היא משלבת בין אמנויות שונות, כיצד קמה לתחייה הדמות שלה, ומה הקשר שלה לסמלים דתיים.

    במשך השנים יצרת גם מוזיקה (למשל עם הג'אנק יארד קידס או Xerox Candybar) וגם אמנות פלסטית, בעיקר קולנוע, תוכלי לספר מתי ואיך התחיל החיבור בין האמנות למוזיקה?

    החיבור בין אמנות למוזיקה התחיל מגיל מאוד צעיר. תמיד אהבתי מוזיקה, ואני באמת לא כל כך מפרידה בין אמנות למוזיקה. פשוט לא ממש ידעתי איך לעשות מוזיקה, וזה הגיע בשלב יותר מאוחר, לקח לי קצת זמן להבין איך מתאים לי לעשות מוזיקה. אבל גם בתור ילדה הייתי מאוד מוזיקלית: שרתי וניגנתי על גיטרה, כתבתי שירים, כתבתי שירה. וכשהתחלתי לעשות אמנות, כבר בתיכון, התחלתי לעשות וידאו, ובוידאו הסאונד הוא מאוד משמעותי. התחלתי כבר אז לחשוב על סאונד ולהלחין מוזיקה לקטעי וידאו שלי, וככה דרך הוידאו בעיקר היה החיבור שלי למוזיקה וליצירה של מוזיקה.

    לפני מספר שנים השתתפת ביצירת תערוכה בשם "The Band of the Family of the Bell", יחד עם גלעד רטמן ורוני באס. התערוכה שילבה בין וידאו, פרפורמנס, מוזיקה ופולחן, אבל עדיין נכנסה תחת הקטגוריה של אמנות שמוצגת בגלריה וכוללת גם מוזיקה. היום נדמה שאין היררכיה, והמוזיקה, הפרפורמנס והויז'ואל ביצירה שלך משתלבים יחד באופן טוטאלי, או שאולי אפילו המוזיקה במקום הראשון. מה דעתך על זה והאם ההבחנות האלה בכלל משנות לך בתהליך היצירה?

    באמת ההבחנות האלה יותר הטרידו אותי יותר פעם, בתקופה שהייתי סטודנטית לאמנות. ובגלל שבאתי מרקע של אמנות חזותית ופלסטית בבצלאל, ששם מתעסקים המון בשאלה של מה זה אמנות, ולמה זה אמנות. ובאמת איך שסיימתי ללמוד אמנות, אחרי תואר ראשון ועוד תואר ראשון ואחר כך תואר שני, ממש השתחררתי מהעיסוק בסוגיה הזאת. היא כבר לא הייתה רלוונטית בשבילי פתאום, ולא מעניינת. אני פשוט עושה מה שבא לי ולא אכפת לי אם זה אמנות או לא אמנות. או אם זה מוזיקה. וגם ההגדרה שלי למה זה אמנות התרחבה, כך שמבחינתי כל תחום יצירתי מקרמיקה ועד, לא יודעת, פנטומימה, זה הכל אותה אמנות בשבילי. אז אני לא מפרידה כל כך בין המדיומים. כן יש מקום של היררכיה בין הדברים, אני חושבת שהמוזיקה היא מרכזית והיא מאוד מאוד חשובה, אבל בעיקר מה שנהיה חשוב בתקופה האחרונה זה הפרפורמנס שקורה על הבמה והפרפורמנס המוזיקלי.

    את מדברת לפעמים על כך שקארמה שי היא אלטר אגו, מעין אשה-מכשפה-אלה, שמאפשרת לך לגלות צדדים אחרים בעצמך, תוכלי לספר קצת על תהליך ההתפתחות של הדמות המסקרנת הזו?

    קארמה שי התחילה בעקבות תערוכת הסיום שלי בתואר השני של בצלאל שנקראה SHAKTI SHUGAR, וכללה בנייה של מן עולם פופ מאוד אינטנסיבי: חלל עם מסיבות, עם קטעי וידאו, עם תלבושות. זו הייתה הדרך שלי לייצר את הקסם, או את הפנטזיה הזאת, שגיליתי בעקבות טיול בהודו במהלך הלימודים שמאוד השפיע עלי. ואחר כך סיימתי את בצלאל, וחיפשתי מקום לעשות את האמנות שלי. ובוא נגיד שהאוצרות והגלריות לא חיכו בתור, וזה גם לא הכי עניין אותי. כלומר, כן חשבתי שזה מה שאני רוצה, אבל עוד לפני כן הופעתי וזה איכשהו זרם עם המעבר לתל אביב, לעשות דברים במסיבות, ולעשות מסיבות אמנות. וככה התחילו ההופעות הראשונות של קארמה שי—במסיבות שנקראו ג'קוזי שיצרתי יחד עם עוד קבוצה של חברים.

    אז קארמה שי היא כרמל. כלומר, קארמה זה הכינוי שלי. קארמה שי, האנרגיה הנשית יצירתית, זה הכוח שמניע אותי. זה מה שאני מביאה, זה מה שאני רוצה לתקשר לעולם. גם שאקטי שוגר זה אותו דבר. כלומר, שאקטי זה אנרגיה נשית יצירתית, אז שאקטי שוגר וקארמה שי זה כבר היה כזה המשך אחת של השנייה. ובאמנות יש את הדבר הזה של fake it till you make it. אתה יכול לשים על עצמך כל דמות, כל דבר, ובתוך הקונטקסט הוא מקבל איזושהי משמעות. אז פשוט רציתי נורא להיות רקדנית היפ הופ, ונורא רציתי להיות ראפרית. אז אמרתי טוב, בתוך האמנות שלי, כפרפורמנס, אני יכולה לעשות את זה. וחיפשתי תמיד סביבות טוטאליות לעשות בהן אמנות, חוויה חושית, מורכבת ועוצמתית. ומופעי פופ בעצם מאפשרים את זה: זה משהו שמכיל בתוכו רקדנים, תלבושות, תאורה, סיפור, מוזיקה. אז אני מרגישה שאני עובדת עם המדיום של פופ, וזה מקור השראה מאוד גדול בשבילי. קארמה שי גם מתפתחת כל הזמן, אני כל הזמן לומדת עליה עוד דברים. אבל היא ממש כמו איזה מן דמות אמנותית. כלומר, יש את כרמל של החיים, של היום יום, בן אדם רגיל כזה או אחר, עם המורכבויות שלו, אבל כשאני נכנסת לטריטוריה של אמנות ועושה את האמנות שלי אז אני ממש שם במאה אחוז, ואין מחסומים או גבולות. עם הזמן גם למדתי ופיתחתי את הכישורים, והטכניקה, ואת הפרפורמטיביות של הדמות הזאת. היא קמה לתחייה על במה או מול מצלמה, או סתם כשאני לבושה כמו קארמה שי ויוצאת. זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה למשל אחרי הופעות. זה מן כוח כזה שאני מתחברת אליו ולומדת אותו. הוא קשור לדברים רוחניים. הוא קשור לתחושה שפתאום כל מיני נשמות שכבר לא איתי בעולם הזה, או מלאכים ששומרים עלי. אני מרגישה כל מיני ערוצי אנרגיה שעוברים דרכי שכאילו נותנים לי את הכוח—גם כוח פיזי וגם הכוח המנטלי להפוך להיות קארמה שי.

    קארמה שי: מלאכים שומרים עליה. צילום: Sander Dekker

    בהופעות של קארמה שי ובקליפים שלך יש הרבה משתתפים, תוכלי לספר קצת על שיתופי פעולה מעניינים שהיו לך עם יוצרים אחרים, למשל ניסים טרטיאקוב שתרם מהסטיילינג וההשראה שלו למופעים?

    קארמה שי היא באמת פלטפורמה יצירתית שבחיים לא הייתי יכולה לעשות לבד. זה התחיל מזה שהייתי עובדת הרבה עם חברים, ובהמשך זה התפתח לזה שאני פונה או פונים אלי כל מיני יוצרים מתחומים שונים: בין אם זה צלמים, פרפורמרים, רקדנים, שחקנים, מאפרים, ספורטאים. ואני מאוד מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים, אני מאוד צריכה את ההתייעצות. ואני חושבת שזה מעולה שכמה מוחות ביחד נתרמים לאיזשהו חזון ולאיזושהי מטרה. ובאמת קארמה שי התחילה דרך ניסים טריאטקוב שהוא חבר טוב, שעבד איתי במשך שנתיים בקארמה שי. הוא היה הסטייליסט והבמאי של הרבה מהפרפורמנסים. היה בינינו חיבור יצירתי מאוד טוב, הרבה מאוד עניינים משותפים. הוא היה מומחה לפופ, והגיע מרקע של ריקוד, אז הוא ככה השלים אותי בפערים שהיו לי. ואני הגעתי מהרקעים של אמנות ושל מוזיקה אז אני הבאתי את הצדדים האלה. הוא מפריז, עם חוש אופנתי הכי טוב שאי פעם יצא לי לפגוש, אז זה היה חיבור ממש מדהים. וזה נמשך שנתיים. כרגע זה נפסק כי הוא חזר לפריז, אבל אולי בעתיד עוד נעבוד יחד שוב. בעבר הייתי עובדת עם כל מיני פרפורמרים משתנים, ועכשיו יש כבר קבוצה קבועה של שתי בנות שאני עובדת איתן שהן תמי קמינסקי מדף צ'ונקי, ותמר בן כנען, שהן רקדניות ופרפורמריות, אבל גם שותפות. כלומר הן רקדניות יוצרות, שותפות ליצירה של הכוראוגרפיה. גם סטיילינג אנחנו עושות ביחד. אז גם איתן אני עובדת בצורה של שיתוף פעולה יצירתי.

    הסגנון המוזיקלי שלך מאוד ייחודי ועם זאת מרגיש עדכני מאוד, עד כמה את מושפעת מהיפ הופ ופופ עדכני?

    כן, אני מאוד אוהבת היפ הופ ופופ. אבל בעיקרון אני לא כזה בן אדם שחופר וכל היום מקשיב ומגלה דברים חדשים, לצערי אין לי כל כך זמן לזה או שזה פשוט לא בתודעה שלי. אני שומעת, כזה, לא יודעת... את האלבום האחרון של דרייק, או את הדבר האחרון שיוצא כדי להיות בכל זאת בעניינים. בעיקר אני שומעת מוזיקה מאפריקה, אפרו-ביטס, או מוזיקה מג'מייקה, דאנס הול ורגאיי. אבל את המוזיקה שאני יוצרת אני פשוט שומעת בראש, ואני מאוד מחוברת לקצב, ולרגשות שמקצבים מעלים בי, אז אני פשוט מנסה לנתב את האנרגיה הזאת דרך השירה.

    יש היום בעולם אמנים / מוזיקאים שונים שמייצרים פרסונה טוטאלית, כמו למשל גריימז, ברוק קאנדי, די אנטוורד, או MIA, איזה אמנים מהסוג הזה מעוררים בך השראה?

    האמת שכל הרשימה של מה שאמרת הם אמנים שאני מאוד מאוד אוהבת ומעריכה—חלק יותר מבחינה מוזיקלית, כמו MIA וגריימז, וחלק יותר מבחינה אסתטית, כמו ברוק קאנדי ודי אינטוורד. אבל כן, זה מגניב מאוד לראות, להבין גם שזה לא מספיק רק לעשות מוזיקה, או אולי זה כן מספיק, אבל שאפשר גם לעשות מעבר לרק מוזיקה. אפשר גם להתעסק בעוד המון המון תחומים שקיימים בתוך עולם המוזיקה שהם ויזואליים. במיוחד כשכל המדיום הזה סופר מתווך דרך וידאו ודרך דימויים, שזה הצד היותר חזק שלי. כיף אדיר שיש אותם וזה כיף שברשימה הזו גם יש הרבה נשים, והלוואי שאני אהיה כמוהן. אני באמת ממש מעריצה את כל הרשימת אמנים האלה שנתת.


    הדמות של קארמה שי משלבת עולמות שלכאורה לא קשורים זה לזה לתוך תשלובת מהודקת ומהפנטת, דימויים רוחניים ודתיים, אלמנטים מתרבות הפופ, אופנה, מהם מקורות ההשראה שלך לשילובים האלה?

    כבר פירטת אותם בצורה טובה. מקורות ההשראה שלי הם דברים מוזרים, דברים אזוטריים, תתי-תרבויות. הרבה השראה מדרום תל אביב, והרבה השראה ממדינות עולם שלישי שיצא לי לבקר בהן במזרח אסיה, ובמרכז אמריקה. אני מחפשת פשוט דברים מוזרים שתופשים לי את העין, שמסקרנים אותי. או לעומת זאת לקחת תופעות חברתיות ולעשות עליהן איזושהי אסתטיזציה משלי. ובאמת לבדוק כמה אפשר לקחת דברים שהם מוזרים, או לא יפים, ומה קורה כשהופכים אותם ליפים. אם פעם רוב ההשראה הגיעה מאסתטיקה של המזרח— של הודו ושל סין, ושל יפן, ושל מדינות ערביות גם, לא יודעת, מצרים, או מרוקו—אני מנסה עכשיו למצוא את האקזוטיקה הזאת גם מסביבי בישראל, וגם דרך היהדות, ולחפש בכל זאת את האורנמנטיקה ואת הסמלים והקישוטים והדברים היפים שאפשר לקחת. ואני גם מתחברת מאוד למשמעות של הדברים, כלומר, אני לא נאמנה לדת אחת או לתרבות אחת, אבל אני רוצה ומנסה להתחבר ליופי שבכל אחת מהן. ואני מתעסקת בסמלים האלה ובתלבושות ובאביזרים מתוך המון המון התפארות והערכה. וגם כחומר גלם, כי אני פועלת בתוך איזושהי סביבה שההיררכיות בה קרסו, אז אני מרגישה שאפשר לקחת דברים קדושים, ודברים של הכל בדולר, ולשים אותם ביחד וליצור מזה משהו חדש משל עצמי.


    במופעים שלך יש שימוש בסמלים דתיים, למשל כיפות, ציציות, או מגני דוד בסגנון נחמן מאומן. האם יש לדימויים האלה משמעות מיוחדת בשבילך?

    אני רק אגיד שבאמת המטרה בכל הדברים האלה שאני עושה, כל העולמות שמתחברים, זה באמת בשביל ליצור, פשוט כי בא לי לראות את הדברים האלה מתממשים. בא לי לבדוק אותם. ובא לי לייצר יופי לא קונבנציונלי. דברים מאוד מאוד יפים שאף פעם לא ראינו. או שלפחות לא ראינו אותם בצורה הזאת. הם עדיין מכילים את המשמעות המקורית שלהם, אבל לא ראינו אותם ככה. וזה סופר מעורר בי השראה. לעשות את זה לסביבה שלי, ולקחת סמלים יהודיים, ולקחת ציציות. אני באה מרקע חילוני, אפילו כזה אנטי דתי, ועכשיו אני מתחברת לסמלים האלה ומבינה שהן מחוברים אלי, שהם שלי, ושאני יכולה להשתמש בהם. ואני יכולה לתת להם משמעות חדשה. באמת מתוך מטרה גם של לנתק את המגן דוד מהלאום, ולהחזיר אותו לסמל תנ"כי, או פשוט לצורה גאומטרית שיש בה שלמות מסוימת. אני פשוט מתחברת לכוח של הסמלים האלה, ובאמת מנסה לנתק אותם מהפוליטיקה שלהם. וגם לגבי ציציות וכיפות: יש משהו מרגש, כלומר, בתור אשה, בללבוש בגדים דתיים של גבר ולהפוך את זה ללוהט. זה כאילו קצת אסור, וזה כיף, וזה מעניין. ואיכשהו אני מרגישה שאם אני עושה את זה בצורה יפה, ולא בצורה שהיא מבזה, אז אני מקווה שזה גם יפתח לאנשים את הראש. ולא ייצור יותר מדי התנגדויות.


    בתקופת זירוקס קנדי בר אני זוכרת שדיברת על כך שאת מאלתרת מילים תוך כדי נגינה, כיום המילים של קארמה שי מרגישות כאילו יש בהן חשיבות רבה לפלואו, מצלול, ואלתור, לא פחות מאשר למשמעות הטקסטואלית. תוכלי לספר קצת על תהליך כתיבת המילים שלך?

    כן. אז באמת תהליך כתיבת המילים שלי הוא באלתור—של כל המוזיקה. אני קודם מתחילה לכתוב ביטים, ואחר כך אני ניגשת אליהם, אני מקליטה את הטייק הראשון, ואחרי שאני שמה אותם בצד, אני מקשיבה והמילים מתחילות לצאת ממני, בהתאם לתחושות והמחשבות שלי באותו רגע. ויוצא איזה מן פלואו קצת מוזר. אבל עם איזושהי אנרגיה. ואחר כך אני רואה מה יש שם שאני רוצה לשמור. כלומר אחר כך אני מקשיבה לזה ועורכת, מה עובד טוב ומה לא. מבינה את האנרגיה של השיר ואז מחליטה מה הכיוון שלו, מה המשמעות שיש בו כבר, שאני יכולה לחדד עוד יותר. אז אני קצת משנה את המילים ומסדרת אותן. הייתי ממש רוצה להיות מהאנשים האלה שיכולים לחשוב על נושא לשיר ואז לכתוב על זה. או קודם לכתוב מילים ואחר כאילו להלביש אותן על שיר. אבל זה לגמרי עובד אצלי מהכיוון הזה בינתיים. וכשאני כותבת אני מרגישה שאני כותבת מילים מאוד כדימויים. כלומר הרבה פעמים אני מבינה מה הכוונה, ואולי אנשים אחרים אומרים לי שהם לא מבינים על מה השירים מדברים, או שזה מופשט, אבל זה חשוב לי גם שהם יהיו פואטיים. ושהם יהיו כמו מן דימויים כאלה. ושפשוט יהיה בהם איזושהי אנרגיה או אווירה מסוימת בבחירה של המילים. ובאטיטיוד שהן נותנות לי כשאני שרה אותן שאני צריכה. כלומר, Where my boys be jigglin' jades, איפה הבנים שלי משקשקים יהלומים, אבל בשבילי זה ברור. איפה החברים והחברות שלי שהם רוצים גם להיות איתי בתוך פנטזיית הזוהר שלי. אז אולי באמת אני צריכה לעבוד על להיות יותר תקשורתית, או שלא… (מצחקקת).

    השנה שחררת את אי פי הבכורה שלך, "Spiritual Playgirl", תוכלי לספר קצת על תהליך העבודה להוצאת האי פי?

    וואו, להוציא אי פי. זו באמת הייתה פעם ראשונה שהוצאתי אי פי כמו שצריך. וזה היה עבודה מאוד ארוכה, במשך שנתיים בעצם. אבל זה היה תהליך למידה מטורף—על איך להביא את השירים שלי מרמה של סקיצות שכתבתי אותן כשידעתי אבלטון רק שבוע, למקום שהם בו עכשיו. ועוד עריכה ועוד עריכה, ועוד מיקס ועוד מיקס. וזה קרה, לאט לאט. ועם העטיפה שעשיתי. בקיצור זה היה תהליך מאוד ארוך וקצת מייגע. אבל אני מקווה שהאי פי הבא, שאני מקווה שיצא כבר בסוף הקיץ, לא יקח כל כך הרבה זמן. כבר יש לי שירים בשבילו. אבל כל תהליך ההקלטה והמיקס והמאסטרינג והטיימינג והיח"ץ, זה באמת סופר קשה, אני עכשיו ממש מסתכלת אחרת כשאנשים מוציאים אלבום, אני באמת מבינה איך שזה ממש לידה, זה משהו שאתה משקיע בו כל כך הרבה, ואז הוא יוצא החוצה. אבל זה מגניב, כי אני מכירה את זה דרך עולם האמנות שעובדים ועובדים נורא קשה ואז יש תערוכה, ואז התערוכה יורדת, וזהו. אבל לפחות במוזיקה, באלבום, יש קטעים של האי פי הזה, והוא תמיד יהיה קיים. והוא מייצג ומסכם את השנתיים האלה שעבדתי על השירים האלה. שאלה השירים שהתחלתי איתם להבין את קארמה שי ולהבין את עצמי, ואת מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי, וזה כיף. כיף שהצלחתי לעשות את זה.

    עם מי היית רוצה לשתף פעולה בפרויקט הבא שלך?

    לא יודעת בדיוק עם מי בדיוק, אבל בעקרון, האג'נדה שלי זה לעבוד עם כמה שיותר אנשים שהם לא מיינסטרים. אז הייתי רוצה להמשיך לעבוד עם עוד נשים, ועם אנשים קווירים, והייתי ממש רוצה לעבוד עם אנשים שהם… לא יודעת איך לנסח את זה שזה ישמע טוב, (מחייכת) עם בני הדודים שלנו. הייתי מאוד רוצה לעבוד עם אמנים ערבים, כדי ליצור חיבורים וקשרים וליצור קצת אור בנקודות האלה. ושבאמת הרעיון הזה של פלטפורמה ושל קהילה של קארמה שי תגדל, ושעוד אנשים יצטרפו ויהיו חלק מזה. זה הדבר שהכי משמח אותי. ובאמת קארמה שי זו הדרך שלי לתקשר ולהתחבר עם עוד אנשים בעולם, והקישורים החברתיים שלי קצת לוקים בחסר, אז דרך עבודה יצירתית זה כיף מאוד. וכשיש חיבור אז אלה תהליכים שהם ממש כיפיים ומצחיקים. הופעות זה מצד אחד רציני, אבל בחזרות אנחנו הכי עושים שטויות, ומתפרעים בכל מיני רעיונות.

    איזה תכניות לעתיד יש לך בשביל קארמה שי?

    אז אני מתכננת להוציא אי פי חדש, צילמנו וידאו חדש לפני כמה ימים. אני די מתכננת שהאי פי הבא יצא בבת אחת, כאיזשהו אלבום ויז'ואל. אני לא יודעת אם באמת אצליח לעשות את זה, כי זו תהיה הפקה משוגעת. ואני מתכננת כמה הופעות באירופה, בקיץ. זהו. וחוץ מזה להמשיך to kick ass, here. וכל יום מביא הזדמנויות חדשות. אה, ולכתוב שירים חדשים, זה מה שאני הכי רוצה. כבר כתבתי כמה, אבל אני באמת צריכה קצת להפסיק עם הופעות בשביל להתפקס על זה.

    אה, ושאלה אחרונה: הופעת לאחרונה בשבוע האופנה בסין, זה נשמע כמו חוויה מרתקת. איך היה להופיע מול קהל סיני שלא מכיר את המוזיקה שלך?

    הופעתי בשבוע האופנה בשנגחאי, הוזמנו לטור עם קבוצת יוצרים שקוראים להם ASIAN DOPE BOYS, שהם גם מן קבוצה של אמנים שעושים פרפורמנס, אופנה, מסיבות ומשתפים פעולה עם כל מיני מוזיקאים. היו שם שלוש הופעות בערים שונות במסיבות שונות שהם ארגנו. זה היה מדהים, זה היה פשוט חלום. הרגשתי כמו כוכבת פופ, for real. טיאן ג'או צ'ן היה בראשם של האנשים שהזמינו אותנו, אמן סיני מדהים ואחד האמנים האהובים עלי. אז כשהוא פנה אלי והזמין אותי הרגשתי כאילו מבחינתי כבר הצלחתי, בגלל שהאמן הכי אהוב עלי בעולם הזמין אותי בגלל האמנות שאני עושה, לסין. נהינו חברים מאוד טובים, והיה ממש ממש כיף. וזה היה באמת לחיות את החלום. וזה מדהים איך שאמנות יכולה לקחת אותך, או יותר נכון, איך קארמה שי יכולה לקחת אותי, כרמל, למחוזות שבחיים לא הייתי מצליחה להגיע אליהם בפני עצמי. ויש לזה כוח אדיר. אני לא יודעת, משהו שמה מדליק אנשים, ומדליק אותי, וזה קורה. ואם פשוט מתמידים וממשיכים לעסוק במה עושים ומערבים בו עוד אנשים (עכשיו זה קיים כבר שלוש שנים), אז זה כיף לראות שזה גדל ומתפתח ומביא איתו עוד הזדמנויות חדשות.

  • רותם אור, תמר קוקי אריאל, ואקו בראיון משולש לכבוד פסטיבל האישה הכי יפה בעיר

    צילום (ימין לשמאל): דנה וקסלר, ofek.muse.art, ניתיי שלום

    פסטיבל האישה הכי יפה בעיר חוזר ביום שבת 8.4 עם יצירה נשית משלל התחומים: מוזיקה, מחול, שירה, סטנד אפ, ועוד. לכבוד האירוע תפסנו את רותם אור (Totemo), תמר קוקי אריאל (אנטיגונה רקס) ואקו (Echo & Tito) לראיון משולש בנושא.

    בפסטיבל משתתפות כל מיני זמרות, ויש להן סגנון ווקלי מובחן. איך פיתחת את הסגנון הווקאלי שלך?

    אריאל: אני אישה כועסת. ככה זה נשמע.

    אור: מאז שקראתי את "How Music Works" של דיוויד בירן, אני כל הזמן נתקלת בדוגמאות של איך הסביבה והנסיבות משפיעות על המוזיקה המיוצרת. הייתי מקליטה את עצמי בחדר השינה שלי בתור מתבגרת, לרוב בשעות מוזרות מאוד. אז הייתי צריכה להיות מאוד שקטה, ואני חושבת שזה מאוד השפיע על איך שאני שרה עד היום. לקח לי זמן להבין שגם שקט אפשר לעשות בעוצמה, ולמרות שזה נשמע כמו סתירה—זה לא.

    אקו: כשרק התחלתי לשיר נחשפתי לרגאיי ולדאנסהול ונגנבתי על העניין, על הנוכחות של הבס והשירה, והתחלתי לחקות את מה ששמעתי. אחרי כמה זמן כשנכנסתי פנימה יותר וההשפעות שלי התרחבו חזרתי לאהבה הראשונה שלי: היפ הופ (רקדתי המון שנים). החלטתי שאני רוצה "לנקות" את המבטא שהרגיש לי לא אותנטי מהמקום שאני באה ממנו, ונראה לי שבין כל הערבוביה נשאר משהו באמצע בין רגאיי להיפ הופ למספרי סיפורים.

    האם ביצירה שלך יש תכנים שעוסקים בנשיות? אם כן, מה הם התכנים?

    אריאל: בסופו של יום אין ספק שהכי שווה להיות בת. חלק מהנושאים הנשיים והמתקתקים שאנחנו (אנטיגונה רקס) אוהבים לעסוק בהם ביצירה שלנו הם אונס, פערי שכר, השתקת הקורבן, ביוש נשים, ביוש מיניות נשית וכיבוש האישה שנמשל לפרקים לכיבוש העם הפלסטיני. וליפסטיק.

    אור: אני לא מרגישה שיש תכנים ביצירה שלי שעוסקים באופן מובהק בנשיות. אני לא מכירה שום הוויה אחרת, אז אני מניחה שזה מאוד מוטמע בתוך מה שאני עושה. אבל זה פחות מעסיק אותי, פשוט כי ההפרדה הזאת ל-"נשי" ו-"לא נשי" נשמעת לי ממש מצחיקה ולא מייצגת את העולם האמיתי.

    אקו: העולם הפנימי שלי מורכב מקבלה של האנרגיה הנשית והאנרגיה הגברית שבי, ואני משתדלת כשאני כותבת פשוט לתת מקום לכל התחושות האלה. אני מרגישה שעצם הקבלה הזאת נותנת ביטוי גדול לעיסוק המתמיד בניסיון הגדרת הנשיות ובצורך לשים אותה בקופסאות לפי הגדרה יותר חברתית מאשר פנימית ואישית.

    נשמע שיש המון מיזוגניה בתעשיית המוזיקה. מה החוויה הכי שלילית שיצא לך לחוות בתור אישה בתעשיית המוזיקה ואיך התמודדת איתה?

    אריאל: פעם הופעתי בברזילי עם להקת עבר והטמפון שלי השתגר החוצה על הצרחה הראשונה. מאז אני עם תחבושות. בנות, תעברו לתחבושות—טמפונים זה רעל לכוס.

    אור: אני בעיקר מרגישה את הפער בתחום המוזיקה מההקשר הטכנולוגי—אנשים כל הזמן מופתעים מכמה אני יכולה לעשות דברים לבד, ואיך שאני מתפעלת את כל האופרציה של ההופעה, גם באספקטים הטכניים שלה. ההפתעה הזאת נעימה לי כל פעם מחדש, אבל מן הסתם יש בה גם משהו קצת מצער בנוגע לאיך שאנשים תופסים נשים בתחומי הטכנולוגיה.

    אקו: החוויות האלו קורות כל הזמן, ובטח גם בכל מקצוע. לא זכורה לי חוויה ממש דרמטית כי למזלי אני מוקפת במלא אנשי מקצוע מדהימים ונעימים. אבל כשכן קורה משהו, קטן כגדול, אני מוצאת שהדרך הכי טובה שלי להתמודד היא פשוט לא לשתוק ולא לבלוע. להתעצבן אם צריך, להתעמת, להגיד בקול רם את מה שמפריע לי. אני לא ממש בוגרת לגילי, ולכן הכל חוזר אליך וקקה בידיך תמיד עובד.

    בד"כ מדברים על החסרונות של להיות אישה בתעשיית מוזיקה גברית, אך איזה יתרונות יש לכך לדעתך?

    אריאל: היתרונות מובהקים, כנשים בתעשיית המוזיקה אנחנו זוכות להשוואה מתמדת בין קולגות גם כשאין קשר בין היצירה שלנו מכיוון שצריך לצמצם אפשרויות ולא להתייחס ליצירה שלנו כיצירה נטו כי יש לנו ציצים. אנחנו גם זוכות לדירוג איכות ההופעה והמוזיקה שלנו לפי האסתטיקה שלנו וכמה אנחנו נחשבות לנאות על פי המבט הגברי, יתרון משמעותי על מוזיקאים זכרים שלרוב לא נשפטים ככה ורק צריכים לנגן יפה.

    אור: בהקשר של השאלה הקודמת—היכולת להפתיע אנשים היא כאמור קצת מאכזבת, אבל היא גם יכולה להיתפס כיתרון.

    אקו: אני לא חושבת שיש חסרונות בלהיות אישה בתעשייה, יש פשוט חוסר כמותי של נשים בתעשייה—וזה קשור הרבה לחינוך וחברה. אין בזה לא חיסרון ולא יתרון, בסופו של דבר, את האדם שאת, ולאנשים שאת עובדת איתם זה לא משנה אם את אישה או לא, רק שתהיי בת אדם. כמובן שבגדול, להיות אישה זה ניצחון ענק בחיים האלה והיכולת לראות את התמונה הגדולה או את התמונה הרגשית של סיטואציות עוזרת בחיים מאוד. וגם תמיד נראה לי שנשים הן ייצור הרבה יותר חזק, שזה תמיד יכול לעזור בחיים בכלל ובחיי יצירה בפרט.

    ושאלה אחרונה, עם איזו אישה הכי היית רוצה לשתף פעולה בפרוייקט הבא שלך?

    אריאל: יש המון מוזיקאיות מופלאות שהולכות להצטרף לשיתופי פעולה איתנו והרשימה רק גדלה, יש יותר מדי קיק אס ביצ'ז מלבחור וגם אין צורך לבחור אחת—כל הפיראטיות חברות.

    אור: אני שומעת הרבה לאחרונה מוזיקאית אמריקאית בשם מורלי (Morly) שאני מאוד מאוד אוהבת. אחרי שלפני כמה חודשים יצא לי להגשים חלום ולשתף פעולה עם ניק זאמוטו מהצמד The Books, אני לא פוסלת שום דבר בנוגע לעתיד.

    אקו: סימה נון. ראפרית, מופיעה עם ההצגה "תיכון מגשימים" והוציאה גם טיון באלבום האחרון של שקל. היא מעולה עם אחלה ווייב, אני מחכה לשמוע עוד חומרים שלה ומקווה שיצא לי לעשות איתה משהו.