פוסטים מתויגים עם ראיונות עם מוזיקאים

  • רועי פרייליך בראיון: "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר"

    צילום: ניצן אגסי

    "יש פה גיטרה!" הכריז רועי פרייליך (43) מיד כשיצא למרפסת שלי. הגיטרה הישנה שלי עם המיתרים החלודים עמדה במצבה הטבעי כקישוט בפינת המרפסת. הוא לא חשב פעמיים, הניח בצד את הגיטרה שהביא איתו בקייס והרים את שלי. אחרי מספר פריטות הוא החליט "אחלה גיטרה, אני אנגן איתה". המעריץ הסמוי שבי קפץ בהתרגשות בתוך החזה. כמו קמרון קרואו ב-"כמעט מפורסמים", התקשיתי להאמין שאני מארח את רועי פרייליך במרפסת שלי, כביכול מעמדת "האויב" כפי שחברי הלהקה הדמיונית קראו בסרט לקמרון העיתונאי.

    נתקלתי לראשונה בקולו של פרייליך ב-2009, כשיצא הסינגל "יום ראשון", וקצת לא האמנתי שיש מוזיקה כזאת בעברית, ועוד ברדיו. פרייליך היה בזמנו הסולן והגיטריסט של להקת נערות ריינס, שהצליחו ליצור הייפ תל אביבי מוצדק. "הוא אפילו נכנס לפלייליסט ערב (של גלגלצ - נ"א) שזה פוצץ לנו את המוח" מספר פרייליך על "יום ראשון". "ממש לא האמנתי שמשהו כזה יקרה. לא שזה לא שיר טוב - הגרסה שלו היא מאוד ביתית, מאוד דמואית, ועדיין זה הושמע ומושמע. חשבתי שאין לזה שוק. שאין לזה ביקוש. יש קהל מאוד מצומצם של אנשים שיבינו את זה, גם דרך הקושי של הדפינישן, שבכלל יקבלו את התמונה. והופתעתי מאוד ששירים כנראה צריכים להיות פשוט טובים, ולא משנה כמה טוב ניגנתם אותם או באיזה איכות הקלטת אותם, אם יש שם משהו אז זה יקלע. פתאום אמרתי אוקיי, אולי כדאי בכל זאת. בא קצת תיאבון".

    אותו תיאבון הוליד בסופו של דבר שני אלבומים מצליחים בממדי האינדי הישראלי: "נערות ריינס" ו-"לשמור על החברים". אחד מהסינגלים, "הילוך איטי", חרך את הפלייליסט של גלגלצ ב- 2012, אבל בתחילת הדרך פרייליך בכלל לא היה בטוח שהוא יכול או רוצה לעסוק במוזיקה - בטח שלא לשיר. "היו לי כל מיני גלגולים מוזיקליים כאלה ואחרים עם להקה בחיפה, ניסיתי גם לבד", הוא נזכר. "ואז החלטתי שאולי זה לא בשבילי כל עניין המוזיקה. הלכתי ללמוד קולנוע. בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי. הייתה לי אימת קהל נוראית. לחשוב על זה שאצליח לשיר אי פעם מול קהל היה מופרך לחלוטין ודמיוני. ובאיזשהו שלב, כמו רוב הדברים לא היתה ברירה. אמרתי שאם אני לא אשיר אז לא יהיה אף אחד שישיר פה. אז נאלצתי לקחת את זה על עצמי. בהופעה הראשונה של נערות ריינס לא ידעתי עד השנייה האחרונה אם אני הולך לעשות את זה או לא. כל שניה יכולתי לשבור את הכלים. אבל הטעימה הראשונה עברה בשלום, ואחר כך המשיכו עוד כמה שנים של ייסורים קשים לפני העלייה לבמה, ועכשיו זה כאילו בסדר".

    ועדיין, עם כל הייחודיות שבו, נראה שעד היום לפרייליך יש עניינים לא פתורים עם הקול. "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר. הכי מחמיא לי כשמישהו שולח משהו סופר מגניב מחו"ל ואומר לי שזה נורא מזכיר את השירה שלי, ואני לא מתווכח. אני זוכר את 'The Rapture' למשל - אז הרגשתי נוח פתאום, כי שמתי לב שיש אנשים שיש להם את השירה שלהם, ואתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר. זה היה: פאק איט!"

    פרייליך: "בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי". צילום: ניצן אגסי

    מבחינת המילים, נדיר היה לשמוע באותו זמן מוזיקה בעיבוד ובלחן כמו שעשיתם בריינס, בעברית.

    "היה אז המון רוקנרול באנגלית. היה נדיר למצוא מישהו שעושה את זה בעברית, את הסוג הזה של המוזיקה, שהעטיפה נשמעת מאוד לא מכאן, ההשפעות מאוד חיצוניות. לגבי זה אני מרגיש איזושהי חלוציות. אחרי ש-'הילוך איטי' נכנס לפלייליסט יום, אני חושב שזה קצת פתח אותו לעוד להקות ששרו בעברית".

    חשבת פעם לכתוב באנגלית?

    "אחת הטכניקות לכתיבת ליריקה זה להבין מה עובד באנגלית, למה משפט באנגלית עובד כל כך טוב על ליין מלודי בזמן שתגיד את אותו הדבר בעברית וזה לא עובד בכלל. עניינים של משקל ומצלול וכל מיני דברים כאלה. אז אם אתה מחפש את זה דרך האסתטיקה, אז זה גם זורק אותך לכתיבה אחרת, מאלץ אותך, מכופף אותך. אתה אומר אני רוצה שזה ישמע טוב למי שלא מכיר את השפה, ישב כמו רוקנרול. אז קודם כל אתה מגיע לשם, ואז את התוכן אתה מכופף לתוך הסידור הזה, ויוצר דברים מעניינים. תמיד כשאתה כותב זה טוב להכניס את עצמך לאיזושהי מגבלה שמאלצת למקד אותך למשהו והדברים מתחילים להסתדר".

    פרייליך הגיע למרפסת כדי לנגן שני שירים. הראשון מביניהם, "זאב זאב", הוא סינגל מתוך אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", שיושק בשבת הקרובה (24.2). "זאב זאב" הוא מעין תחינה לסליחה ופיוס של גבר לאישה בתוך חדר המיטות. גם בגרסה האלקטרונית והאפלולית וגם בגרסה האקוסטית, פרייליך מצליח להכניס אותנו לעומקי הסצנה, ולראות דרכה סצנה דומה בחיים שלך.

    בכללי, נראה שכתיבת המילים של פרייליך התבגרה, ואולי אפילו התברגנה מאז ימי ריינס. מי שהתחיל עם ההצהרה שהוא "רוצה להשאר רעב" ובקריאות טיזינג לאישה "תכבי את הטלוויזיה" כדי "להעיז להביע, להזיע", עבר באלבום הסולו הראשון לרחבת הריקודים עם הדיסקו של "הלילה היא תרקוד", והיום עם שירים כמו "זאב זאב" ו-"אחד מהשניים". הוא חושף בו פרטיים אינטימיים על זוגיות בשלבים מתקדמים, כמו למשל בהודאה "נמנמתי כשסיפרו בחדשות / וחלמתי עלינו" ובהמשך "דפדפתי כשכתבו בעיתונים ונדדתי אלייך / איך על רגע עדיפות שנים / אבל אקח אחד מהשניים". אותה חשיפה לאינטימיות הזוגית, שנראתה לי תמיד קשה ליוצרים, נפתרת בקלות יחסית אצל פרייליך. "אני לא כותב על מה שקרה לי היום. הדברים שאני כותב עברו איזשהו פרוסס שאני מודע אליו. לפעמים אלה אירועים במרחק של שנים ואתה מסתכל עליהם, זה לא בהכרח מדבר על בת הזוג שלי עכשיו. ואני חושב שגם במערכות היחסים הכי בריאות ומלבלבות, עדיין בני הזוג מתעסקים בדברים שהם לא נאמרים בקול רם והם יותר סמויים. אפילו ברמת האינטונציה ותחושות שאתה אפילו לא אומר אותם בקול רם לעצמך, וזה איזשהו תרגום של הדברים האלה. יש משהו מאד אינטואיטיבי בכתיבה. לנסות לייצר פרופיל כנה אבל מעורר אמפתיה, מעורר הזדהות. לפעמים זה מעורפל, לפעמים הזדהות של המאזין שאני מקווה שאתה לא יודע למה בדיוק זה שם. אבל משהו מרגיש נכון. אז לא צריך שההסבר שלו יהיה על השולחן. המאזין יכול לקחת את זה לחיים שלו, אני מקווה".

    ועכשיו כשנולד לך ילד, זה משפיע על היצירה? על הכתיבה?

    "תראה, בימים הראשונים של האבהות הייתי איתו המון בבית, כי בת הזוג שלי עבדה בבוקר, והוא עדיין רוב הזמן במיטה ולא עושה המון, היתה תקופה שסידרה לי מגירות של הרבה שירים. יש לי כבר איזה שני אלבומים שאני יכול עכשיו להיכנס ולהקליט אותם. אבל אח"כ כשהוא התחיל לגדול אז אין לך שניה. צריך המון אנרגיה והמון יכולות אלתור, איך אתה מעסיק אותו בלי להושיב אותו מול הטלוויזיה".

    פרייליך: "אתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר". צילום: ניצן אגסי

    יותר מההתבגרות בכתיבת המילים, השינוי המהותי ביצירת הסולו של פרייליך הגיעה בהפקה ובעיבודים - חיתוך חד מהרוקנרול הפוסט-פאנקי שאפיין את ריינס להשפעות ברורות של ניו-וייב, פ'אנק ודיסקו, כמו שאפשר לשמוע בין היתר בביצוע המקורי ל-"סערה חשמלית". "אני לא חושב שההבדל כזה גדול. ההרכב השתנה, זה כן. היינו טריו - גיטרה, בס, תופים וזה היה הצבע והסגנון וגם הדברים נכתבו בשביל שיתאימו לפורמט הזה. אני חושב שמבחינת המהות של השירים אין הבדל. דווקא אם תיקח אותם ערומים, תפשיט אותם מהכל, הם עדיין פחות או יותר עובדים על אותם תדרים, צבעים ונושאים. נראה לי כאילו אם אני צריך לעשות עכשיו הופעה של ריינס ואני צריך להכניס שירים חדשים ופשוט לכופף אותם אז זה יעבוד. זה לא ירגיש מוזר".

    רועי פרייליך והמתוקים רצח ישיקו את האלבום "הריגוש שבנפילה" ביום שבת 24.2 בבסקולה

  • אנה הלטה בראיון:"אין לי דבר כזה מוזיקת רקע"

    "אתה שומע את ה… מן כזה אייי צ'ייי?" שאלה אנה הלטה באמצע הראיון. גם אני שמעתי את זה, מין צליל מוזר של חריקה ברחוב היפואי מחוץ לבית הקפה. הלטה שחזרה את הצליל בצורה מרשימה, את הטכנו של העיר.

    השמיעה שלך עדיין טובה אני מבין.

    "יש לי הבדל בין שתי האוזניים לצערי, הבדל ממש קטן. כי אני רגילה לעבוד עם אוזניה אחת פה (אוזן שמאל -ע"ש), ושנים, ואז בגלל זה פה השמיעה שלי טיפלה יותר נמוכה. אבל זה לא משהו, זה ממש לא רציני. כשאני שמה שתי אוזניות בטיסה, אני לא מרגישה שפה אני שומעת פחות. שמתי לב שזה קורה עם הטלפון - אולי בגלל הזווית, לא?"

    גם לי זה מרגיש שונה כשאני מדבר בטלפון בצד אחד לעומת השני, נראה לי שגם פיזית זה מפעיל צד אחר במוח.

    "לי זה קורה עם הטלפון דווקא, אז אולי זו לא השמיעה, יכול להיות".

    נשמע דווקא שהשמיעה של אנה הלטה (37) בסדר גמור גם אחרי 15 שנה של תקלוטים, מאז שהיא הקימה את ליין הטכנו הירושלמי פאקוטק יחד עם צחי סוזנה. כיום הלטה חתומה בסוכנות הפריזאית No Shelter Booking ותופיע בהמשך החודש במוסקבה, אך ביום חמישי 11.1 תהיה מסיבת ערב של פאקוטק בקן הקוקייה ביפו עם הדי ג'יי הגרמני Richard Zepezauer ("מסיבה קלאסית, שמזמן לא עשינו, ומביאים די ג'יי כזה שהוא פקוטק סטייל - לא מפורסם אבל מאחורי הקלעים הוא מאוד ידוע, וגם מכובד") - כל זאת במסגרת פסטיבל תל אביב ווליום שכולל כנס ושלל אירועי מוזיקה אלקטרונית ברחבי תל אביב.

    איפה את חושבת שתל אביב עומדת יחסית לסצנה האלקטרונית בעולם?

    "שנינו יודעים (מחייכת) שבמקום טוב מאוד, במקום מדהים!"

    אנשים בחו"ל מכירים יוצרים ודי ג'יים שמנגנים פה?

    "גם מבחינת היצירה. רד אקסס זה אמא'לה פשוט".

    כן, הם ממש הצליחו.

    "כן, ובצדק. יותם אבני עכשיו, אמא'לה. לא קשור אם זה הקאפ אוב טי שלי או לא. אבל אמא'לה! פשוט כל הכבוד".

    בעצם את פעילה כבר לפחות 14-15 שנה. איך הסצנה המקומית נראית לך היום לעומת מה שהיה אז?

    "אני לא הייתי פה בשנות ה-2000/סוף שנות ה-90. אני לא חוויתי פה את כל האוקטופוס. לא יודעת. לא חוויתי כלום, לא הייתי בפינגווין".

    זה אייטיז.

    "כן, אבל אני חושבת שצחי (סוזנה - ע"ש) כן היה, יכול להיות".

    ולפי איך שאת רואה את זה, כשהתחלת את פקוטק לעומת מה שקורה היום?

    "אני התחלתי מהרייבים. הייתי בסופהביט, כל המקומות האלה. זה מה שאני מכירה. פשוט זה גם היה בתקופת הפיגועים יחסית אפשר לומר, בירושלים, ואני התחלתי טיפלה אחרי זה וגם תוך כדי, וטיפלה אחרי כל הגילויים שלי. זה כן נפל בול על הדיכוי שהיה בעיר, בירושלים. לפעמים היינו יוצאים לבר, איזה חמישה חברים, והיינו היחידים בעיר שהולכים ברחוב. אז קשה לי להשוות את זה למשהו. אני לא מכירה פאר, אני מכירה רק שיפור".

    היום את יוצאת למועדונים? אמרת לי שהיית באלפבית.

    "אני בקושי יוצאת, זה מה זה נדיר. כי אלף כל, אין לי זמן אם אני מתקלטת בסופשבוע. ואם אני לא מתקלטת - הנה, עכשיו בשישי לא תקלטתי, אז עשיתי ארוחה עם אחותי, ארוחת שישי כזאת, כיפית, ופשוט הלכתי לישון עם הבן שלי, ראינו סרט. ממש ממש לא רציתי ללכת".

    זה באמת קשה לעבוד בחיי הלילה ולנהל חיי משפחה.

    "לא, זה לא קשה, להפך, אני פנויה כל השבוע, אפשר לומר. כן, כי יחסית אין לי דיי ג'וב שאני מגיעה בשש בערב הביתה ורואה את הילד שעתיים ביום".

    אז איך השגרה שלך נראית בתור די ג'יית? כמה זמן את משקיעה באימון ולמצוא מוזיקה?

    "אני לא מתאמנת למען האמת. אני גם לא מאזינה לתקליטים בבית. אני בוחרת להתרגש מהם במסיבה".

    באמת? את לא שומעת את התקליט המלא עד שאת שמה אותו במסיבה?

    "לא, אם הוא חדש אז בטח שאשמע אותו מהתחלה ועד הסוף, ברור. אבל אני לא שוחקת אותו. אני לא שמה מוזיקת רקע, אין לי דבר כזה מוזיקת רקע. אם אני מקשיבה אני יושבת מול הדבר".

    וואלה. זה נדיר, לשמוע מוזיקה בלי הסחות דעת.

    "זהו, כי אחרת אתה לא עושה שום דבר באופן טוטאלי. עם מוזיקת רקע זה בלאגן, זה לא טוב".

    את אפילו לא הולכת ברחוב ושמה משהו?

    "לא, ממש לא. אם יש לי נסיעה ארוכה, אז אני מאוד מחכה לשעות האלה שאשים מוזיקה. אבל, לא".

    נגיד בטיסה?

    "כן כן, אבל זאת החלטה, אני לא סתם אשים".

    זה מאוד נדיר, רוב האנשים לא שומעים ככה מוזיקה היום.

    "כן, ויש כאלה ששומעים מוזיקה וקוראים ספר. שזה בכלל בשבילי... (צוחקת)"

    אני מכיר את זה, לפעמים זה נחמד שיש משהו ברקע מאשר שקט מוחלט.

    "כן, לי אין שום בעיה עם שקט (צוחקת)".

    לא תמיד שקט אצל הלטה. היא משקיעה הרבה זמן ואנרגיה בחיפוש אחר ריליסים חדשים, אך לא בסאונדקלאוד או יוטיוב, אלא בעיקר דרך האתרים של Juno והחנות הברלינאית האגדית Hard Wax. למעשה, הלטה מנגנת אך ורק מתקליטים, כפי שהיא עושה מתחילת הקריירה שלה. "יש לי קייס גדול כזה ל-100 תקליטים שבארץ אני משתמשת בו יחסית הרבה, וזה המון!" מספרת הלטה. "לא צריך 100 תקליטים, ממש לא. 100 תקליטים זה מספיק לדעתי ל-12 שעות, לא יודעת, 10 שעות. אבל זה כן מנווט אותך כי מי שמתקלט מדיסק און קי גם יכול לעשות את זה - פשוט פולדר קטן, לא טרהבייט ולהיות מוכן לכל דבר".

    אז למה בעצם את מעדיפה עדיין לקחת תקליטים - זה לסחוב את זה, תקליט יכול להשתבש לעומת קובץ דיגיטלי.

    "אני אוהבת את זה".

    למה את אוהבת את זה?

    "לא יודעת, כיף לי. אלף כל התחלתי ככה, אני לא מכירה משהו אחר. ואין לי סיבה מספיק טובה לעבור למדיה אחרת. כאילו, למה? אם הייתי מתחילה עם דיסק און קי ועוברת לתקלוט... פשוט התחלתי ככה. זה כמו קפה שחור. למה קפה שחור ולא במקניטה? כי אני פשוט רגילה לזה! (צוחקת). זה נוח. השוואה דבילית, עזוב (צוחקת). ממש לא, הכי לא".

    לפעמים רוצים סוגים אחרים של קפה.

    "אני תמיד שותה קפה שונה - גם אספרסו, גם קפה שחור. יש לי בבית גם מקניטה".

    אבל אין לך CDJ בבית.

    "האמת, CDJ זה אחלה דבר, יש לי כבוד לכלי הזה. זה מוציא סאונד טוב, זה למה הם עולים כל כך הרבה - מנגנון ה-output שלהם. במיוחד החדשים חדשים, הם אפילו יותר חזקים. אני אפילו לא טובה בדגמים - כאילו, האלה היותר חדשים? (צוחקת). אבל מי שקונה WAV-ים, מדהים! יש לי גם קצת, אני מנסה, שיהיה לי קצת גיבוי ב-USB".

    איזה דברים קנית לאחרונה?

    "וואו, מדהימים! קניתי Pinch, יוצר אנגלי/בריטי. לא יודעת איך לקרוא למוזיקה הזאת, בס יכול להיות? או אלקטרו? זה מהיר יחסית, סאונד מאוד מעניין. שמעתי את זה באינטרנט, ואמרתי, וואו! שמתי את זה בבית, והווליום של זה היה יותר נמוך, ואמרתי לא, לא יכול להיות שטעיתי. ואז שמתי את זה במסיבה, ופשוט יש שם המון תדרים נמוכים שדווקא לא בכל המועדונים בעיר הם בכלל יכולים לעבור, צריך לדעת איפה לשים את זה. אבל שמתי את זה במקום שזה עבר, וזה פשוט, אימוש. יש שם מספיק ווליום והכל. אז זה פינץ', כן".

    יש לך העדפה מבחינת סצנת טכנו של מקומות בעולם?

    "כן, אני שמה לב שיש לי הרבה מוזיקה מאנגליה. סתם, עכשיו עשיתי כזאת רשימה של כמה דברים, ומלא אנגלים, כן (צוחקת). גם כמובן הולנדים".

    יותר אסיד?

    "כן, אסיד, גם לא יודעת, מרטין שהוא לא אסיד. לא יודעת מה זה אפילו. זה גם בסים".

    נראה שעכשיו הטכנו מאוד טרנדי מבחינת זה שכל המועדונים רוצים טכנו.

    "עד היום אני אף פעם לא עשיתי סט עם פיור טכנו".

    איך את מגדירה בעצם טכנו?

    "טכנו זה מילה כללית לדעתי לכל המוזיקה האלקטרונית/מועדונית מהסצנה שלנו, לדעתי טכנו זה פשוט כיפה. ככה אפשר לקרוא לכל מה שמתנגן טכנו, אבל לא נכניס לזה דיסקו וכאלה דברים. ההאוס שאנחנו מנגנים זה גם די מונוטוני, זה לא soulful. אז זה כן טכנו. והדי ג'יים שמנגנים האוס, השיטה היא לא כמו פעם, כאילו קאטים, זה משהו אחר - זה דיפ האוס וניו יורק, אבל זה עדיין מונוטוני. זה מאוד מונוטוני תכלס. אפילו אם זה עם מילים".

    מועדונים אומרים לך לפעמים לא לשים דברים קשוחים מדי?

    "אם יש ניסיון כזה זה מצחיק אותי. כמעט ולא אומרים לי, אבל אם כן זה קורה, אני יושבת (מהנהנת), סבבה, כן, בסדר. 15 שנה אני עושה... בסדר, אוקיי, בסדר, כן, בטח, ברור. אני גם לא עקשנית. אני אף פעם לא אנגן דווקא חזק, אלא מה שזורם. זה כן אומנות. אז כאילו, וואלה!?"

    זה מצחיק שאם להקה תגיע להופיע אז יגידו להם אה, תנגנו את השירים האלה, אל תנגנו את השירים האלה. זה נשמע לי מוזר.

    "זה גם יכול לקרות. למה לא? ככל שהדברים הם יותר מיינסטרים, אז יותר יש לגיטימציה לדרוש, לבקש, כי יש יותר כסף. ואם בן אדם כבר הכניס את האצבע שלו בשלולית של המיינסטרים, אז כבר צריך להיות מודע לזה. זה גם לא משהו רע, כן? אבל צריך להיות מודע שאם מוציאים את האף מהאנדרגראונד אז צריך להבין שגם יבואו בדרישות. שוב פעם, ההחלטה אם להסכים או לא האומן מחליט, אבל שזה לא יפתיע. וגם הלהקות הכי מיינסטרים, בטח שיכולים לדרוש מהם, לבקש לשים להיט כזה וכזה בסטליסט. כי כל הלהקות רוצות לנגן את המוזיקה החדשה שלהם, לא את הלהיטים".

    יש לך תוכניות לשחרר עוד טראקים משלך?

    "לא, אין לי כאלה תוכניות, למען האמת. צריך לעבוד מאוד קשה כדי לעשות מוזיקה טובה, ואני לא עושה את זה. תכלס, אני אוהבת פשוט לתקלט. אולי מישהו קרייריסט אולי היה יכול להגיד את עצלנית, ואיך תסללי את הדרך לקריירה?"

    כן, שכל די ג'יי שרוצה להתקדם צריך לעשות גם הפקות משלו.

    "כן, בסדר, הבנו".

    את אומרת שזה לא הכרחי?

    "זה הכרחי, אבל מה אני אעשה? מה, אני אמציא משהו? מה זה השטויות האלה? לשבת ולעשות מוזיקה, זה דבר קדוש. עכשיו אשב בכוח? את הזמן הזה אני מעדיפה לבזבז בחנויות תקליטים, לשמוע. זה גם עבודה מאוד קשה. ברוב המקרים אני יכולה לשבת לשבת לשבת ואפילו לא למצוא תקליט אחד. ואני יודעת שיש לזה תוצאות, כשפתאום אתה שם תקליט ואתה קולט איזה אפקט יש לזה, זה אפקט מטורף".

  • Holy Fuck בראיון: "היו לנו מעט מאוד חוויות שליליות בתור להקת חימום"

    קנדה היא כנראה המדינה המושלמת בעולם - יש לה את הנשיא הקול בהיסטוריה, בקרוב יהיה שם וויד חוקי וסצנת האינדי של המדינה מביישת את שכנתה הדרומית. השנה ייבאנו לפה איכות קנדית בדמות הפוסט-פאנק האפל של Preoccuations והאמריקנה ההזויה של Timbre Timber, וביום שבת 2.12 נייבא ללבונטין 7 את האלקטרו-רוקרים Holy Fuck. אולי אתם מכירים אותם בזכות קליפ מרדף המכוניות בין הכלבים לחתולים, ואולי בזכות הערבוב בין מקצבים רקידים בתיפוף חי וצלילים אלקטרוניים, שגרתיים ולא שגרתיים, כולל מקרין סרט 8 מ"מ ואקדחי צעצוע שהם ירו באוויר בהופעה-המסיבה. לכבוד האירוע, תפסתי במייל את חבר ההרכב Brian Borcherdt וביררתי איתו אם הוא יוצא למסיבות, איפה כדאי לקנות צעצועים מוזיקליים ומה הם למדו מלחמם את M.I.A.

    אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על הראיון?

    זה יום שבת קר ועצל. אני עם המשפחה, נשארנו בבית ואנחנו קוראים ספרים ואוכלים ארוחת בוקר ב-11!

    איזה מוזיקה אלקטרונית אתה שומע? אתה יוצא למסיבות?

    אני כבר לא יוצא כל כך למסיבות. אבל אחי הגדול לקח אותי לרייבים בתחילת הניינטיז. עדיין הייתי צעיר מדי מכדי לצלול לעומק של התרבות הזו, אבל, זה לגמרי הדהד בי ובהחלט השפיע עלי. כן, אני שומע מוזיקה אלקטרונית. אני יכול לשמוע כל דבר, זה תלוי במצב רוח. אם אני רוצה לשמוע טכנו מרקיד, אז אני מעדיף להקשיב לחומר יותר מינימלי או קצבי מאשר קטעים יותר "פופיים" ומלודיים, למרות שאני אוהב מלודיה טובה! הז'אנר הזה מסוגל לייצר כל כך הרבה דברים, זה ממש מעולה לשמוע מישהו שלוקח את זה לכיוון חדש, לדחוף גבולות ואפילו לאתגר את המאזין.

    במקור רציתם ליצור מוזיקה אלקטרונית בלי לופים, חיתוך, או תכנות. האם שברתם את הכללים?

    במקור קווי היסוד שלנו היו לאמץ מגבלות. ובאופן אירוני זה הגיע מאימוץ של מגבלות לא רק בתור מוזיקאים אלא גם בעקבות הציוד שהיה לנו באותו הזמן כדי לעשות את המוזיקה שרצינו לעשות. במשך הזמן התפתחנו, כמובן, וכמה מ-"החוקים" המקוריים כבר לא תקפים בהכרח. התחלנו לשלב סמפלר בהופעה שלנו כי הציוד שהשתמשנו בו לפני כן נהיה יותר מדי בלתי יציב (מקלדות צעצוע, ולרוב כלים שהם בכלל לא כלי נגינה). אבל, שוב, ההחלטה הזו הגיעה כדי לאמץ את המגבלות של מה שהדברים האלה מסוגלים לעשות, ולהבין שאולי זה לא בהכרח יעבוד עם הצורה שבה אנחנו רוצים להופיע. אז מצאנו פיתרון שעובד!

    ההרכב משתמש בכל מיני מכשירים שהם לא כלי נגינה כמו מצלמת 8 מ"מ ואקדחי צעצוע. באיזה סוג של מכשירים השתמשתם לאחרונה ובאיזה קטעים אפשר לשמוע אותם?

    בדיוק קיבלתי ציוד בדיקה ישן למודם טלפוני משנות השבעים שעושה כמה צלילים די מעניינים! זה מכשיר שחיפשתי במשך שנים. סוף כל סוף מצאתי אחד ברשת. זה עדיין לא נכנס לאף הקלטה.

    איפה אתם מחפשים מכשירים כאלה? איזה תכונות אתם מחפשים?

    חנויות יד שנייה וחנויות צדקה זה איפה שבד"כ תמצא את אקדחי הצעצוע הכי טובים, למרות שמקלדות הצעצוע הכי טובות הן די נדירות, בעיקר בגלל שמוזיקאים כבר מכירים אותן. אם יש משהו מאוד מסויים שאני רוצה, אז אי ביי זה איפה שאפשר למצוא את זה. כמו כל אומן, שיוצר בכל מדיה, אתה מחפש משהו שייצור ניצוץ יצירתי.

    מה הקטע עם העטיפה של "Bird Brains"?

    חברינו Seth Smith יצר את זה. הוא אומן ויזואלי סופר מוכשר וגם מוזיקאי.

    חיממתם אומנים גדולים כמו רדיוהד ו-M.I.A. איך היתה החוויה להופיע איתם לעומת הציפיות? למדת משהו מהטורים האלה?

    לעולם לא חיממנו את רדיוהד, אבל הופענו עם M.I.A והרבה להקות מדהימות אחרות שלגמרי היה לנו את הכבוד לחלוק איתן את הבמה. היו לנו מעט מאוד חוויות שליליות בתור להקת חימום. לרוב, כולם מאוד נחמדים וגם, בתור להקת חימום, אתה פשוט חייב לדעת מה המקום שלך בתוך זה, ולהיות עם הכי הרבה כבוד שאפשר, שזה אומר להגיע בזמן ולרדת מהבמה בזמן! ראינו איזה אנרגיה האומנים האלה מביאים לבמה מדי יום, וזה לגמרי מעורר השראה.

    אתם עומדים להגיע לתל אביב. מה שמעתם עליה? יש משהו שתרצו לעשות בזמן שתהיו בישראל?

    אני לא בטוח כמה זמן יהיה לנו לראות דברים, אבל מאוד אשמח לראות את יפו ואולי אפילו לשחות בים התיכון? לא בטוח מה יהיה מזג האוויר לשחייה בדצמבר. אבל אנחנו קנדיים, אז, זה סבבה גם אם זה יהיה קצת קר!

  • Peter Hook בראיון: "מנצ'סטר נמצאת כרגע בתקופת מעבר בכל מה שקשור למוזיקה"

    כשהתחלתי לנגן בס בתחילת שנות האלפיים קיבלתי השראה משלושה בסיסטים: קים דיל מהפיקסיז, ברוס פוקסטון מהג'אם ופיטר הוק מג'וי דיוויז'ן/ניו אורדר. הוקי שינה את עולם הבס בגלל מגבר זול. לא שמעו אותו מנגן על המיתרים הנמוכים בחזרות של ג'וי דיוויז'ין, אך כשהוא ניגן על הגבוהים הליינים שלו חתכו דרך המיקס וסולן ההרכב איאן קרטיס קלט את זה ורצה עוד. ועוד זה מה שקיבלנו. הוקי מנגן ליינים גבוהים ומלודיים שקודחים דרך הגולגולת ומסרבים לצאת, וכמו שאני הושפעתי ממנו כך גם אינספור בסיסטים: מסימון גאלאפ מהקיור ועד קרלוס דנגלר מאינטרפול. הוקי יביא את הליינים האלה לבארבי ביום חמישי ויבצע קטעים מלהקות האם, ובינתיים ראיינתי אותו במייל וביררתי מה הוא חושב על הסרט "אנשי המסיבות", מי גיבורי הבס שלו ואיך הוא מרגיש כשהוא שומע שגנבו ממנו ליינים.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני במנצ'סטר כרגע, אנחנו באמצע חזרות. יש לנו קלידן חדש וההופעה בתל אביב תהיה הופעת ההדליין המלאה הראשונה שלו איתנו אז חשוב שנתאמן כדי שנהיה מוכנים!

    למיטב ידיעתי היית בישראל פעם אחת. מה אתה זוכר מההופעה ההיא ואיך היתה החוויה שלך פה?

    כן, הופענו בתל אביב ב-2011, אני זוכר שזו היתה הופעה מעולה עם קהל מאוד ידידותי ומכיר תודה. היה לנו כיף כי זה היה הביקור הראשון בישראל של כל אחד מאיתנו אז היה ממש נחמד לטייל קצת ותמיד מרגיש טוב להופיע בפעם הראשונה באיזשהו מקום.

    אחד מהסרטים האהובים עלי אי פעם הוא "אנשים המסיבות". איך הרגשת בפעם הראשונה שראית אותה? האם לדעתך הוא מייצג באופן נאמן את מה שקרה?

    "אנשי המסיבות" באמת סרט מעולה, אבל הוא יותר קומי מאשר נקודת מבט עובדתית לגבי מה שקרה באמת. יש שם כמה שקרים אבל זה יוצר סיפור יותר מבדר. כפי שטוני ווילסון נהג לומר: "אל תתנו לעובדות להפריע לסיפור טוב!"

    מה קורה בסצנת המוזיקה של מנצ'סטר בימינו? האם יש אומנים מבטיחים שכדאי לנו לשים לב אליהם?

    נראה שמנצ'סטר נמצאת כרגע בתקופת מעבר בכל מה שקשור למוזיקה. יש כרגע להקות כמו Blossoms למשל שהם מאוד פופולריים, אבל אני חושב שאנחנו עדיין מחכים לתנועה הגדולה הבאה.

    מי גיבורי הבס שלך?

    שני גיבורי הבס הכי גדולים שלי תמיד היו פול סימונון מהקלאש וז'אן ז'אק בורנל מהסטרנגלרס.

    יש לך חוש מעולה למצוא שורות בס קליטות. הן מאוד פשוטות ומלודיות, ריתמיות, אוונגרד ובכל זאת פופ. אתה משתמש בתהליך מסוים כדי לכתוב אותן?

    לגבי כתיבת מוזיקה, אני חושב שמצאתי דרך כתיבה שעובדת בשבילי ושאנשים אוהבים ואז ניסיתי להיצמד לנוסחה בהמשך הדרך. לפעמים הרעיונות הכי פשוטות יכולים ליצור את השירים הכי טובים.

    השפעת בבירור על הרבה בסיסטים - וגם עלי. איך אתה מרגיש כשאתה מקשיב למוזיקה ושומע מישהו שמנגן בסגנון שלך?

    אני אוהב את זה, אני חושב שזו מחמאה גדולה. לפעמים אנשים אומרים לי שמשהו נשמע כמו ג'וי דיוויז'ן או ניו אורדר והם מצפים שזה יעצבן אותי? האמת היא שבדרך כלל זה מאוד מחמיא לי, זה תמיד מרגיש טוב לדעת שהצלחת להשפיע על היצירה של מישהו אחר.

    זה בטח מעורר הרבה רגשות כשאתה נעמד מאחורי המיקרופון ומבצע שירים של ג'וי דיוויז'ן כפי שאתה עושה בסיבוב ההופעות הזה ובקודם. איך אתה מתכונן לזה? האם זה מלחיץ אותך?

    זה הלחיץ אותי הרבה יותר כשהתחלנו לעשות את זה ב-2010 כי אף פעם לא עשיתי את זה והייתי מאוד עצבני. היתה גם תגובת נגד מהרבה אנשים שלא חשבו שאני אמור לעשות את זה מלכתחילה. למרות זאת, אני יודע שאנחנו עושים עבודה טובה ושאנחנו עושים את זה בגלל הסיבות הנכונות, ועכשיו זה מרגיש כאילו שכבשנו הרבה אנשים. אנחנו מתכוננים באופן יסודי ועושים הרבה חזרות כדי לוודא שאנחנו נשמעים טוב כשאנחנו יוצאים לסיבוב הופעות.;

    הרבה אומנים מפורסמים עשו קאברים לשירי ג'וי דיוויז'ן במשך השנים. איזה מהם הכי אהבת ולמה?

    תמיד אהבתי את הגרסה של Nine Inch Nails ל-"Dead Souls". ביקשו גם מאיתנו (ניו אורדר, כנראה -ע"ש) לעשות לזה קאבר אבל חלק מחברי הלהקה לא רצו. הם ביקשו בסוף מניין אינץ' ניילס ואני חושב שזה יצא די טוב. הייתי מת להביא את טרנט רזנור לשיר איתנו "Dead Souls" באחת מההופעות.

    עבר זמן מה מאז ששחררת חומר מקורי. אתה עובד על משהו בימינו?

    זה לא כל כך נכון. שחררתי לא מזמן גרסה חדשה לשיר של Captain Beyond בשם "Dancing Madly Backwards", הוצאה משותפת ומאוד מעניינת עם להקת Ministry. לאחרונה היה לי גם להיט בצרפת כשניגנתי בס עם הרכב בשם Liminanas, הקטע יצא מעולה. בתחילת השנה שחררתי גם קטע עם חברי הוותיק Rusty Egan כחלק מאלבום סולו חדש שלו. כרגע אני עובד על קטע חדש עם Wolfgang Flur מקראפטוורק. אני תמיד עסוק!

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    שום דבר חוץ מזה שאנחנו מתרגשים לחזור לתל אביב ומקווים לראות את כולכם שם ושתהיה הופעה מעולה!

  • Slowdive בראיון: "אליסון עדיין נמצאת אי שם"

    מחר אני הולך אשכרה לרקוד בשתי חתונות: אחד מהחברים הותיקים שלי מתחתן בקסטיאל, ומעבר לפינה אחת מהלהקות האהובות עלי ביקום Slowdive תופיע בבארבי (כל הכרטיסים נמכרו). הכוכבים התיישרו בשבילי ואני לא יודע איך זה ירגיש לדלג בין התחברות קוסמית עם שוגייז לריקודים שיכורים עם פופ ים תיכוני. אבל הכוכבים נתנו לי גם הזדמנות לראיין במייל את Neil Halstead (משמאל בתמונה), הסולן/גיטריסט שהקים את סלואודייב. אז שאלתי אותו מה השתנה אצלם מאז הניינטיז, מה קורה עם אליסון ואיך הם שרדו את תקופת הלעג לשוגייז.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני נמצא בביתי בקורנוול באנגליה, התעוררתי מוקדם בגלל הג'ט לג. בדיוק הופענו בקוריאה וביפן אז חשבתי שאספיק לעשות כמה דברים. הה!

    הלהקה התאחדה רק לפני כמה שנים אחרי פרידה די ארוכה. באיזה אופן סלואודייב של היום שונה מגרסת הניינטיז?

    יש לנו הרבה יותר שער אפור. הרבה יותר ילדים.

    אם לשפוט לפי המוזיקה שלכם, אתם נשמעים כמו אנשים מאוד מופנמים ורגישים. האם זה נכון? מה אתם עושים בשביל הכיף?

    אני לא חושב שמישהו שפגש את רייצ'ל אי פעם חשד שהיא מופנמת באיזשהו אופן! אבל אני מבין את מה שאתה אומר. אני חושב שלכולנו יש דברים שאנחנו אוהבים לעשות. אני אוהב לגלוש, אני חי ליד האוקיינוס אז זה חלק גדול מחיי. לקרוא, לצאת להליכות, לבלות זמן עם משפחה וחברים, כל הדברים הרגילים.

    בוא נדבר על האלבום החדש "Slowdive". בשבילי אחד מהאלמנטים הבולטים במוזיקה שלכם זה הסאונד והאווירה שמשתנים מאלבום לאלבום. לאיזה סוג של סאונד כיוונתם הפעם? מה היו הרפרנסים המוזיקליים וההשפעות?

    בכל האלבומים שאני עושה, ובהחלט עם סלואודייב, מתחילים עם כמה רעיונות מוזיקליים קטנים. לאחר זמן מה יש לך הרבה רעיונות קטנים שכאלה. חלקים משירים, מלודיות, אטמוספירות. לופים, עריכות, דברים חסרי צורה או יותר מובנים. אולי אפילו שירים. באיזושהי נקודה האלבום מתחיל לקבל צורה. אני מרגיש שאנחנו יודעים איזה צורה זה יתפוס לפני שמתחילים רק לעיתים נדירות. אחד מהחלקים המהנים הוא לראות את זה בא ואז אולי בנקודה הזו מתחילים להתפקס על מה זה יכול להיות ומקבלים חזון למה שעושים ועובדים לקראתו. הפעם עשינו אלבום יותר פופי, אבל אני מרגיש שזה היה יכול להיות בקלות משהו הרבה יותר מופשט. כולנו שומעים דברים שונים ובגלל שזו היתה הפעם הראשונה מזה זמן מה שעבדנו היה לנו חשוב שזה ישמע כמו סלואודייב. נשמע ברור מאליו אבל זה היה שיקול חשוב.

    יש באלבום כתיבת שירים מאוד חדה, אבל גם תחושה של תעופה בחלל. האם אתה צופה בכוכבים? האם אתה מושפע ממדע בדיוני או אסטרונומיה באיזושהי צורה?

    כוכב נודד (Star roving), לא השיר, באופן כללי הוא מסע דרך הדמיון כמו שהוא מסע בכל מקום אחר. לפחות במובן שג'ק לונדון כתב עליו. אני בהחלט אוהב מד"ב ובהחלט מנסה ליצור אלבומים שמטיילים בחלל שנמצא בין הכוכבים לשכל.

    העטיפה של האלבום נראית כמו צללית של אדם בוכה בתוך סוג של קופסה אשלייתית עם רקע שחור. תוכל לספר על תהליך היצירה של האמנות הזו ומה המשמעות שלה בשבילך?

    התמונה לקוחה מתוך "Heaven and Earth Magi", אנימציה שנעשתה על ידי Harry Smith בשנות החמישים. אהבתי את האנימציה המוזרה והסוראליסטית הזו וכשחשבנו על האמנות ועל שם לאלבום חשבתי הרבה על הרעיון של קסם השמים והארץ. נראה שזה יושב על מקומות דומים כמו המוזיקה שעשינו באיזשהו אופן.

    לגבי השיר הקלאסי שלכם "Alison" - מי הבחורה המסתורית הזו שהחיים המבולגנים שלה עדיין מרתקים אותך? והוידאוקליפ שבו כאילו שכולם מתמזמזים במסיבה, איך צילמתם אותו?

    לקחנו את הכסף ש-Creation (הלייבל שלנו) נתן לנו ועשינו מסיבה! הזמנו את כל החבריםשלנו ונתנו לכמה חברים אחרים לצלם את זה. היה לנו כיף לעשות את הוידאוקליפ הזה. אני אוהב לראות אותו עכשיו כי זה כיף לראות שם כל כך הרבה מהחברים הותיקים שלנו. אליסון עדיין נמצאת אי שם אז אני לא יכול לחשוף יותר מדי לצערי. אבל היא גם משתתפת בוידאוקליפ.

    להקות שוגייז ידועות בכך שיש להם מלא פדלים לגיטרה (גם אני מודה באשמה). כמה יש לך? מה הפדלים האהובים עליך ובאיזה שירים אפשר לשמוע אותם?

    יש לי כמה. יש כרגע כל כך הרבה חברות פדלים שמייצרות אותם לפי דרישה וחלק מהכיף הוא למצוא פדלים חדשים כל הזמן. Mr Black Phaser הוא הפדל החדש האהוב עלי.

    איך שרדתם בשנים שבהם סלואודייב היו מקור ללעג? ואיך זה מרגיש היום כשאתם מקבלים את הכבוד הראוי שמגיע למוזיקה שלכם?

    הה! ובכן אני חושב שכשעשינו את האלבומים במשך שש שנים היינו ילדים והיה לנו כיף ונהנינו מזה. אף פעם לא נתנו יותר מדי תשומת לב לתקשורת. חלק מזה היה טוב, הרבה מזה ממש גרוע, אבל היה לנו קהל קטן ומגניב שנהנה ממה שעשינו ואני חושב שתמיד הרגשנו שהיינו מחוץ למיינסטרים והיינו די שמחים להיות במקום הזה. אף פעם לא ציפינו שמישהו יאהב אותנו. אז, אתה יודע, לא משנה מה התקשורת המיינסטרימית חשבה בזמנו אני חושב שתמיד הרגשנו שהיינו יותר חכמים מהם. לא בצורה מתנשאת, טוב אולי קצת, אבל ידענו מה אנחנו עושים וזה היה הגיוני בשבילינו גם אם זה לא היה הגיוני לרוב האנשים!

    איזה עצה היית נותן ללהקות שוגייז צעירות שהולכות בעקבותיך?

    אל תעשו את זה! הה! לא, אני חושב שלא משנה איזה מוזיקה אתה עושה פשוט תעשה את זה, אתה יודע. למה לא? זה רק מוזיקה!

    האם אתה רואה את האיחוד שלכם בתור משהו זמני, או שיש לכם תוכניות מסקרנות לעתיד?

    יש לנו כמה רעיונות לפרויקטים עתידיים אז נראה. יש לנו כמה הופעות השנה אז אנחנו במצב של טור כרגע וממש נהנים מהחוויה של להופיע ולנגן את השירים החדשים.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    תודה על השאלות עידו.

  • Timber Timbre בראיון: "ההופעה שעשינו בבארבי היתה לי מאוד חשובה"

    לפני שנתיים הייתי צריך להכריע אם ללכת להופעה של ה-Swans או לזו של Timber Timbre - מסוג הצרות המדהימות שיש לנו בקיצים האחרונים מרוב הופעות בארץ. העדפתי באותו הערב את העדינות והאמריקנה של טימבר טימבר מאשר הכאוס המחריש של הסוואנס, ואני מאוד מרוצה מההחלטה הזו. הערב ההוא בבארבי היה קסום. הרבה בזכות הנוכחות של סולן ההרכב Taylor Kirk ששר בקול עמוק ומלא ברוך וגם בזכות הנגינה המינימליסטית והמדויקת של ההרכב עד לצליל הכי קטן, הוכחה שאפשר לעשות הופעה עם סאונד צלול בבארבי. עברו שנתיים מאז וקירק ושות' חוזרים לשם ב-30.8. ראיינתי את קירק במייל לכבוד האירוע לגבי המעבר לסינתי, אורבניזציה וההופעה הקודמת שלהם בארץ.

    קודם כל, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על הראיון?

    אני פשוט מקשיב להקלטה שהפקתי עם כותב שירים ממש מופלא בשם Joe Mortone ורושם הערות. עבדנו על אלבום בנאפולי בחודש הקודם ואנחנו מתכננים לסיים אותו בסתיו פה במונטריאול.

    האלבום האחרון שלכם מבוסס הרבה יותר על סינתיסייזרים. איך החלטת לקחת את הכיוון המוזיקלי הזה, ומי גיבורי הסינת' שלך?

    הייתי פשוט סקרן לגבי אינסטרומנטציה ופיל שונה. קיוויתי שנעשה משהו הרבה יותר אלקטרוני. אני חושב שהפשרה היתה להשתמש בהרבה פחות גיטרות וכלים אקוסטיים. אני לא יכול להודות בכך שיש לי גיבור סינת', אבל יש כמה אומנים שעלו בתור רפרנסים שוב ושוב: דיוויד בואי, ואנגליס, הרבי האנקוק, טירס פור פירס וטוק טוק.

    העטיפה של האלבום מראה גורדי שחקים בלילה בצורה כמעט אבסטרקטית כמו ציור דיגיטלי. מדוע בחרת בתמונה הזו לעטיפה? איך אתה רואה את חיי העיר ואורבניזציה בימינו?

    התמונה מגיעה ממגזין מאוד ישן על גורדי שחקים בניו יורק. היא כמעט בת 100 שנה ואיכשהו היא מרגישה על זמנית ופשוט איקונית לגבי צפיפות האוכלוסין הזו. נהייתי מאוד מודאג לגבי האורבניזציה וסגנון החיים וההרגלים שלי. אני מאוד סקפטי לגבי דרך החיים המודרנית הזו והנורמליזציה של בזבוז, זמניות ונוחות. אני חושב שנכנעו כל כך מהר ובהסכמה למהירות ולצפיפות החיים ואנחנו מתחילים לראות השלכות גלובליות מאוד קיצוניות לרמה הזו של האבדון.

    קראתי בראיון שעשית עבור Noisy שתמיד היתה לך אובססיה לחפצים קסומים. איזה סוג של חפצים קסומים נמצאים כעת בידך? איך השגת אותם מה קרה כשניסית להשתמש בהם?

    בהחלט כן, הדברים הבסיסיים: שרביט קסמים, שני מקלות מטאטא מעופפים, חמישה כדורי קריסטל וחצי תריסר קדרות בגדלים שונים. יש לי גם חפיסת טרוט, אבל חסר בה את קלף השישה גביעים, אז אני מאמין שהיא מקוללת.

    הופעתם בישראל לפני שנתיים, ומבחינתי זו היתה ההופעה הכי שברירית ומרגשת שראיתי באותה השנה. איך היתה החוויה שלך להגיע לארץ בפעם הראשונה ולעשות את ההופעה? מה אתה הכי זוכר לגבי הביקור וההופעה?

    זו החלטה/דיון מאוד מורכבים בשבילינו לבוא ולהופיע בתל אביב. והבחירה לבוא ולהופיע לא הרגישה כמו ניצחון גדול, במובן שלהחליט את ההחלטה הזו נהפך להפרה גדולה עבור הרבה אנשים. אנחנו מודעים להשלכות וחושבים שזה מאוד מייאש. עם זאת ההופעה שעשינו בבארבי היתה לי מאוד חשובה. אף פעם לא התקבלתי על ידי קהל בצורה כזו, והבנו דרך המסע הזה שלא הופענו מול אנשים שהיו פעילים או שותפים בתחזוק האפרטהייד. בגלל הסיבה הזו ואחרי הרבה התלבטות, החלטנו לחזור.

    גם מאוד אהבתי את זה שהעיבוד החי היה שונה ממה ששמעתי בבית, ועדיין מאוד עצמתי. איך אתם מתאימים את המוזיקה שלכם להופעות?

    אף פעם לא השקענו הרבה אנרגיה כדי לייצר מחדש עיבודים מוקלטים עבור הופעות חיות. עם "Sincerely, Future Pollution" אני חושב שהגענו הכי קרוב למה שהקלטנו, במובן שכל האלמנטים הרגישו מאוד מהותיים לשירים ואי אפשר היה להחסיר שום דבר. עם זאת, להופיע עם האלבום גרם לכך שהדברים נהיו קצת יותר חופשיים ומחוספסים וקצת יותר מהירים. אתה יודע, כמו רוקנרול.

    באופן כללי, יש לי תחושה שהמוזיקה שמגיעה מקנדה בימינו הרבה יותר הרפתקנית ומיוחדת לעומת מה שמגיע דרומית לגבול מארה"ב. האם אתה מסכים? אם כן, למה אתה חושב שזה המצב כרגע?

    מצטער אבל אני לא יודע! בהחלט יש בקנדה סצנה מאוד בריאה בכל הסגנונות, וכך זה היה כבר זמן מה. אני גם עוקב אחרי הרבה מוזיקה אמריקאית. יש פשוט כל כך הרבה הרכבים ארורים כרגע, זה כל כך רווי שקשה לי לעקוב אחרי מי מגיע מאיפה. אבל כן, השקענו הרבה בעצמינו כדי לטפח את הסצנה פה בקנדה.

  • בן גולן בראיון: החיים אחרי טרי, צ'לסי הוטל ותפיסת הזמן

    החום והלחות של יולי בשילוב טיפוס במעלה שלוש קומות עם שתי גיטרות על הגב כנראה התישו מעט את בן גולן. הוא עמד עוד כמה שניות מתחת לפתח האוורור של המזגן, הגיטרות עדיין על גבו, מתאושש מהדרך, וכפי שהסתבר, גם מניסיונות להחזיר את מצבר האוטו שלו בחזרה לחיים.

    גולן הגיע אלי כדי לנגן שני שירים אקוסטיים מאלבום הסולו הראשון שישוחרר בקרוב ולספר את סיפורו דרך המוזיקה. הוא סחב את הגיטרה החשמלית עוד מהופעה בלילה הקודם עם הקאט אאוט קלאב, המגה פרויקט של ניצן חורש. "הכרתי את ניצן מהופעות של אלקטרה וטרי שעשינו ביחד", מספר גולן. "הדיבור תמיד היה דיבור טוב. אבל היה קצת מוזר בהתחלה הנעליים החדשות האלה. כל מיני דברים שלא הייתי מתקרב אליהם, כמו בואי של סוף הסבנטיז - זה היה בזוי בעיני. ואז אתה מקבל איזשהו רפנרס מהמציאות לדיוויד בואי ופתאום הסתכלתי על זה אחרת - אני אוהב את זה! זה משהו התפתחותי. אז הרבה פעמים מה שמשאיר אותך מאחורה זה אתה, התפיסה המקובעת שלך שהוצבה באיזשהו גרעין קשיחות של נעורים. אני מאמין שאם אתה מתיישב על משהו מספיק זמן, אתה תבין אותו. לחשוב שאני יודע הכל - ממש לא. אני יודע כלום. הרבה פעמים אני מרגיש שאנשים מסביבי יודעים הרבה יותר טוב. אני משתדל לשמור את האוזניים פתוחות, את הראש פתוח".

    בתוך הרכב כל כך גדול לא קורה לפעמים שמישהו מעלה איזה רעיון, וניצן כבר מקבל אותו ואתה אומר רגע זה לא נכון בכלל לשיר?

    "אין לא נכון, כי מה אתה יודע? מה שאתה מפתח עם הזמן זה סבלנות לתת לרעיון להתפתח גם אם אתה לא מסכים איתו בהתחלה. הרבה פעמים רעיון טוב גודל עליך לפני שאתה מבין אותו. בדיוק היתה לי שיחה על זה עם ניצן, הרבה דברים חשבתי בהתחלה: מה זה? ואחרי שבועיים שלושה שאתה שומע את זה, אתה מתחיל להתרגל לזה, ואז אתה מתחיל להבין את זה. מוזיקה זה דבר שקורה עכשיו, דבר שקורה תוך כדי שאתה עושה אותו. יש לי המון מה ללמוד מאנשים אחרים. יש אנשים מאוד חכמים סביבי למזלי, מוזיקאים מדהימים ודווקא אני מוצא שלפעמים ללמוד מאנשים אחרים זה מגניב".

    בראיון עם הקאט אאוט קלאב, קוואמי אמר שיש כל כך הרבה ז'אנרים שנכנסים לתוך ההרכב, ואתה אמרת שזה בסופו של דבר מוזיקה, ההגדרות האלה לא עוזרות, הן רק מפריעות.

    "אני לא חושב שהגדרות מפריעות - הן עוזרות למרכז רעיון. הן טובות עד נקודה מסוימת. בקאט אאוט קלאב מה שיפה זה שהמון רעיונות וגישות נכנסו לתוך חדר אחד. מהרגע שנכנסת לחדר מתחיל מה שנקרא ההיתוך, הפיוז'ן. ושם זה כבר לא עניין של הגדרה, זה כבר מגדיר את עצמו מחדש. וגם קאט אאוט, לקח זמן עד שזה התאזן, עד שהגענו לנוסחה שהיית נכונה".

    את הטירונות לגישה הקהילתית הזאת למוזיקה, גולן קיבל כנראה עוד בשנותיו בקיבוץ המעפיל. "הייתי בלינה משותפת עד גיל 6", הוא מספר עם בירה ביד במרפסת, אחרי שנרגע מעט מהחום. "עד אז לא ממש נחשפתי למוזיקה. זה יישמע נורא מצחיק, מעבר לשלישיית המעפיל, אני לא ממש זוכר מוזיקה לפני גיל 6. אני זוכר הרבה דברים אחרים, אבל לא מוזיקה. וברגע שנגמרה הלינה המשותפת, אח שלי הגדול כבר ישן בבית ספר ולא חזר הביתה. האח האמצעי היה אז באזור גיל 11, והוא כבר שמע מוזיקה: ביטלס, משינה. היה לנו בית מאוד קטן אז, בתים לא היו בנויים למשפחה גדולה. אז היינו ביחד אני והוא במיטת קומותיים וההורים במין מזרן על הרצפה. היינו ערים עד מאוחר והוא היה שם כל מיני דברים: ביטלס, פינק פלויד. הוא היה מאוד מתקדם לגילו מבחינת מה שהוא היה שומע. ואני גם הייתי שומע".

    וגיטרה היתה כלי הנגינה הראשון שלך?

    "לא. ניגנתי על פסנתר. החזקתי חודש. היה לי קשה עם התאוריה. ואז אתה יודע, כל הנספחים בקיבוץ שלחו אותי לאורגנית. על האורגנית למדתי כמה אקורדים זה היה ממש נחמד. היו אורגניות של הקיבוץ, ישבנו ארבעה ילדים בהתחלה, ובסוף נשארתי רק אני. המורה לאורגנית היה מורה לגיטרה בכלל, אז אמרתי אני רוצה ללמוד גיטרה, הוא אמר לי לא, לא, זה קשה, אתה לא תצליח. אתה צעיר מדי, לא לפני כיתה ד - הייתי אז בכיתה ב'. אח שלי שגר איתי בחדר היה מתופף אז למדתי ממנו קצת תופים. ואז בסוף הרשו לי בכיתה ג' להתחיל ללמוד גיטרה, וככה התחלתי לנגן לא חשבו שייצא מזה משהו".

    אחרי שנים של עבודה בתוך להקות, פתאום אתה נכנס למשהו שהוא לגמרי שלך. אתה מרגיש שזה מתקשר להתחלה?

    "אני חושב שזה נולד מתוך זה. גם על האלבום הזה עבדתי עם הרבה אנשים. מה זאת אומרת 'הרבה' (צוחק): עבדתי עם רועי חרמון (מפיק האלבום, טיגריס, ארמון -נ"א), עם נווה קורן המתופף של טרי, ואמיר שדות (טיגריס -נ"א) וגם דורון טלמון (ג'יין בורדו, קאט אאוט קלאב -נ"א) הצטרפה. היה איזשהו צורך שלי לראות תמונה של משהו שאני עושה מבחינה אומנותית, שאני לא קורא לזה אחראי, אלא נושא באחריות של התמונה, של מה שקורה בה. היה לי צורך לעשות יצירה אומנותית שהיא מתחילתה ועד סופה פרי רעיונותיי. מפה לשם, המפגש עם המציאות של לכתוב ולהביא את זה להקלטה, ולגרום לזה לקום... זה יהיה מופרך מצידי להגיד לך כמה מתוכנן זה היה. הרבה הסתברויות של הרבה מקרים, וגם עזרה מאנשים טובים שממש הייתי צריך את החיזוקים שלהם בשביל שזה ימשיך לקרות. אני לא חושב שלבד הייתה לי מספיק אמונה כדי להמשיך עם זה עד הסוף".

    איך הגיע החיבור עם רועי חרמון?

    "התחלנו בכלל נווה ואני לעבוד על זה, איזה חודשיים-שלושה, והגיע שלב שאמרנו יאללה הגיע זמן להתקדם. התחלנו לחשוב על כל מיני אנשים, ואז נווה נזכר ואמר תומר סיפר לי שיש איזה מישהו, ששווה לבדוק אותו: רועי חרמון, מארמון. הלכתי הביתה, הקשבתי לו המון, עד אז בכלל לא הכרתי אותו. וזה ישר מצא חן בעיני, מבחינת הסאונד, מבחינת הרעיונות, מבחינת הגישה הכללית".

    אפשר לשמוע שזה הוא בקלות. אני חושב שבטיגריס, בארמון ואפילו אצל תומר ישעיהו, ישר שומעים שזה הוא, שזה הקלידים שלו.

    "של האישיות שלו, אני חושב. הוא איש מיוחד, וזה יוצא החוצה. זה מתבטא בקלידים אבל…"

    קולות רועשים של מים שנשפכו מחלון לצידנו קטעו את קו המחשבה של גולן, ואת השיחה המאוד רצינית שלנו. שנינו התגלגלנו מצחוק. לא הייתי צריך להסביר שמדובר בסאונדים פריפריאליים של שיכונים.

    "אין כמו השיכון....הוא איש מיוחד, שמביא תמיד איזה פרספקטיבה טיפה אחרת לכל הדברים, ושמים לב לזה מהר. אני נורא אוהב את זה כי זה מפתיע אותי, אותי זה עושה מאוד יצירתי סיטואציה כזאת".

    בן גולן והגיטרה: לא חשבו שיצא מזה משהו

    למה עברית הפעם, אחרי שנים של אנגלית בטרי?

    "שמתי לב שאני דובר את השפה (מחייך). היתה לי התלבטות אם להמשיך לכתוב באנגלית או להתחיל לכתוב בעברית. כי היה לי איזשהו צורך. היו לי ניסיונות קודמים, כבר שנים שאני כותב בעברית: שירים, גם כתיבה חופשית של רעיונות או כל מיני דברים כאלה שרצים לי בראש. וכן, אני כותב הרבה זמן באנגלית, ונוצר מצב שזה כבר טיפה מוכר מדי. חיפשתי משהו לא מוכר. למרות שעברית זה כביכול הדבר הכי מוכר, גם שם, גיליתי שזה לא מספיק לכתוב מהמקומות שאני מכיר. איכשהו החיפוש אחרי מקומות שאני לא מכיר בעברית, מצאתי בזה יותר חופש. זה יותר ריגש אותי, זה גם יותר הפחיד אותי".

    למה זה מפחיד?

    "אנשים חיים באיזושהי אשליה שאם אתה הולך למשהו מסוים, אתה מוותר על משהו אחר שעשית. ולא, אתה יודע שזה קיים וממשיך. להפך דווקא אני חושב שבאיזשהו מקום העובדה שהלכתי למוטיב אחר, ויצרתי איזשהו משהו שהיה חדש גם לי, זה פתח גם את הצ'אנל השני, זה מפרה. עכשיו כשאני מסתכל על זה זה נראה נורא קצר, אבל זה תהליך שלקח לי כמה חודשים טובים, ועד שהתחלנו להקליט ועד שאתה מתחיל להרגיש איזשהו ביטחון בנקודה שאתה נמצא בה, שזה יותר עכשיו. היום אני מבין את זה יותר בקלות, ברגע ששמעתי את זה מוקלט, נפל לי האסימון ישר - זה היה העניין, אני לא מבין בכלל איך התלבטתי על זה".

    העברית הכוונה, שזה היה הדבר הנכון.

    "זה הדבר הנכון בנקודה הזו של החיים, של העשייה. בעיקר בקטע יצירתי. התחלתי להקליט אלבום באנגלית. היו כבר חמישה שירים מוקלטים, הקלטנו את השירה והלכתי הביתה והקשבתי לזה והבנתי שזה יפה אבל זה לא מרגש אותי. הייתי צריך משהו אחר, פה בעצם התחיל הטוויסט הזה".

    אז כל האלבום הוא בעברית, כל מה שהיה באנגלית נגנז?

    "כן, נגנז. מה זה נגנז? אני לא עושה את זה. אני לא מחפש לעשות את זה. גם אם בא לי נגיד לכתוב עוד אלבום באנגלית, אני אכתוב אלבום באנגלית, אני לא חושב שאחייה משהו ישן. אני מאמין שתמיד צריך להתחיל מחדש, אני לא מאלה שחופרים אחורה ומוציאים שירים ישנים".

    צריך להיות מאוד קשוב, מבחינתך מה עובד ומה לא. זאת נראית לי שאלה שעולה אצל הרבה אנשים. זה לא קל להגיד את זה, צריך הרבה אינטואיציה.

    "זה רגע כואב ומשחרר כאחד. אני לא אעיד על עצמי כבנאדם מאוד אינטואיטיבי. אבל זה עניין של הרגשה. אחד מהדברים ששאלתי את עצמי הוא: מה, אני אעשה את זה בלי להתרגש?"

    גולן ניגן שני קטעים מהאלבום החדש: "שיר שקיעה", שיצא כסינגל לפני מספר שבועות והזכיר לי מאוד את המחוזות הישראליים המוכרים מבית של שלום חנוך וכוורת; ו-"סרט נע", שיר שבדמיוני קיבל הפקה מערבונית דרמתית, אולי אפילו פסקול לסרט של האחים כהן על גבי מרחבי טבע בתוליים. הוא ניסה להסביר את השינוי באלבום הסולו לעומת הפסיכדליה של טרי. "חיפשתי להתחבר", הוא משתף. " איפה נקודת החיבור שלי. למקום שאני נמצא בו, לשפה שאני מדבר בה, לאדמה שאני דורך עליה, למציאות שאני חי בה יומיום. טרי, באיזשהו מקום פונה החוצה. גוף שלא מחפש להתחבר למשהו מסוים מעבר לעצמו. זה גם היופי וגם הכוח שלו. החוויה בטרי שהמוזיקה לא מוגשת לך על מגש. היא מבקשת ממך הרבה. באלבום הסולו זה היה שונה. לא חיפשתי משהו יותר מדי חיצוני, איך להתחבר לאנשים, כמו שרציתי להתחבר מאיזושהי כמיהה פנימית, הרצון להתחבר לעכשיו שלי".

    ואיך זה עבד עם נווה שהגיע איתך מטרי לפרוייקט?

    "נווה זה בנאדם שכנראה מכיר אותי הכי טוב מכל האנשים בעולם. הוא יודע מי אני, מה אני רוצה, לפעמים יותר טוב ממני. רועי (חרמון -נ"א) ידע לקחת את זה מאוד גבוהה ולתת אינסוף אפשרויות לכל שיר ונווה תמיד היה לו את הקטע שידע להישאר גם עם הרגליים על הקרקע. היה פה איזשהו איזון. יכול להיות שאני לא מודע לעצמי, אבל השתדלתי, ככל שהזמן עבר זה נהיה גם יותר קל, לתת לאנשים אחרים לעבודה. הרבה פעמים קרו דברים תוך כדי שהקפיצו את השד הישן - דווקא אז אני נותן לזה לקרות, ואז אחרי חצי שעה של עבודה, וואו זה התחיל להיות מדהים".

    אבל מה זה השד הישן הזה?

    "אני מחליט, האגו. הצד השני הוא גם סוג של אגו, אני נותן להם לעשות את זה, זה לא אני. אתה משחק ביניהם כל הזמן. אני חושב שאני לא מחזיק בכל האמת - כאילו אמרתי משהו "גדול" עכשיו - אבל כמטאפורה אני לא זה שמחזיק את כל האמת. האמת נמצאת במפגש בין כמה אנשים, שם יוצא המשהו האמיתי והאותנטי יותר, מאשר שהייתי יושב לבד. בעולם שלי הכוונה. יש אנשים שמסוגלים לעשות את זה. בלבד שלהם, והאותנטי יוצא. אני עוד לא שם, או אני לא שם בכלל, אני צריך את התנועה הרעיונית של כמה אנשים... קיבוצניק, אתה יודע".

    בשלב מסוים קצב השיחה נקטע מעט ונאלצתי לחפש את השאלה הבאה בפתקים שלי. גולן ניצל את ההזדמנות כדי לספר סיפור על רגע קטן מטור של הקאט אאוט. "כשנגמר הטור היתה לנו נסיעה אחרונה בלילה, מזלצבורג לפראג. קרח, פחד אלוהים. עכשיו אתה יודע זה נסיעה אחרי הופעה, אחרי טור של שבע הופעות בשמונה ימים, ממש קשוח. וזה נסיעה בלילה בקרח, במינוס... נמוך מדי! אמרנו: רק צריך להישאר ערים, זה נסיעה של 5 שעות עכשיו. אז ירון שראל, הבסיסט, שמשם הוא המשיך דווקא לטיול באוסטריה ונפרד מאיתנו, אמר: רק שתדעו, שכדי להישאר ערים, שיטה טובה שאני מצאתי עם השנים בטורים, שמי שליד הנהג ידבר עם הנהג, כי מוזיקאים מאוד אוהבים לדבר על עצמם. זה משאיר אותם ערים".

    אז אתה אומר פשוט לתת לך לדבר. אז איך נראה העתיד של טרי? זאת אומרת, יש שני אלבומים. אתם ממשיכים לנגן עכשיו?

    "כן, ממשיכים. עדיין עובדים על חומרים חדשים כל הזמן. הלהקה מתעסקת בלהרים שירים לאלבום, אבל כרגע יש ילדים לחלק מהחברים".

    ולך?

    "לא (צוחק), 34, עוד צעיר. עושים מוזיקה, הלהקה מחפשת מה המקום החדש שהיא יכולה להגיע דרכו".

    יש איזשהו שינוי בקו המוזיקלי או בתהליך היצירה?

    "בתהליך האישיותי, המבני של הלהקה. התבגרנו, תשמע. אף אחד מאיתנו לא רוצה לסחוב עכשיו את גלי העבר ולהיות שבוי של התפיסה של מה עשינו לפני 5-6 שנים - אנחנו רוצים להתפתח. זה דווקא שלב מעניין, כי כל אחד באיזשהו מקום לוקח רגע איזה צעד אחורה מבחינת הדחיפה, וצעד קדימה עם האוזן ועם הלב, וזה מביא משהו אחר לחדר חזרות".

    אז יש איזשהו שינוי בסאונד, באופי של היצירה? אם אני נגיד מאוד אוהב את הפסיכדליה של האלבומים הקודמים, אז נשמע אותה פחות?

    "מבחינתי זאת אגב שאיפה, לזוז מהנקודה שאתה נמצא בה".

    בן גולן: טרי עובדים על חומרים חדשים כל הזמן

    כי אני חושב שעד היום היתה אחידות מסוימת ביצירה שלכם, את טרי אפשר היה לזהות בקלות, אולי באלבום הבא זה יהיה יותר קשה?

    "לא. זאת אומרת, אני מוציא את עצמי מהמשוואה, אבל טרי היא להקה עם אופי. גם כששומעים את האלבום הראשון של תומר ישעיהו, אני שומע את הלהקה. למרות שזה בלעדיי. אבל שומעים שזאת טרי מיד. זו טביעת אופי שאי אפשר להתחמק ממנה. בראש משהו משתנה, זה תהליך מסקרן תמיד. אני גם שומע פער בין האלבום הראשון לשני. הוא קודר יותר קצת, אולי כבד יותר. אבל, זה עוד מוקדם מדי להגיד את זה. צריך לתת לזה לקרות, מבחינתי גם כמה שפחות לדבר על זה. זה תהליך. זה נגיד משהו שלמדתי עכשיו באלבום הזה. לא דיברתי על זה כמעט, מלבד כמה אנשים קרובים אף אחד לא ידע שאני עושה את זה. אם הייתי צריך עכשיו תוך כדי התהליך לענות על שאלות, זה היה חודר לתוך היצירה, זה היה משפיע עלי ולא רציתי את זה. רציתי איזושהי נאיביות מסוימת בתהליך. רק לקראת הסוף, כל מיני חברים שידעו שאני מקליט ושמעו את הסינגל, אמרו "מה בעברית? לא אמרת!" והנה".

    יש תחושה של יציאה מהדברים המוכרים למשהו חדש שאתה לא לגמרי מכיר אותו, ועם זאת לי זה נשמע מוכר לפחות ב-"שיר שקיעה". אולי לא מוכר ממך אבל מהקנון הכללי של מה שקורה פה.

    "לא ניסיתי להמציא משהו. ישבתי עם הגיטרה וכתבתי אותו תוך כמה דקות. אני לא רואה את עצמי כממציא של משהו. זה לא העניין שלי. אני מקיף את עצמי בממציאים. באמת. אנשים שהם אינובייטורס בכל מה שהם עושים, ואני לא רואה את עצמי ככה. אני מנסה לחבר דברים. שים את זה יחד והדברים קורים מעצמם. אז ככה זה גם עם שירים, אני לא מנסה לכתוב משהו שלא נכתב מעולם. היה פה משהו מעניין שנתתי לתהליך קצת לא מודע להוביל אותי. חיפשתי כל הזמן איפה הקול שלי יוצא בקלות. ממש ברמה הפיזית, איפה קל לו להיות, איפה קל לשירה לצאת החוצה. זה היה עניין גם של בחירת מילים. הלחן בא יחסית בקלות. על הטקסטים הייתי עובר כל הזמן, עד שפיזית היתה לי את המסוגלות להגיד את זה. אני מניח שזה התחבר לדברים שעברו דרכי במהלך השנים. כנראה יש משהו דווקא במוכר שאפשר למשהו לצאת החוצה. אם אני חושב על זה בסוג של רטרוספקטיבה זה מה שאפשר לזה לצאת החוצה".

    אתה אומר שאתה מחבר, אז מה חיברת פה?

    "אם אני אגלה לך, מה יישאר לי? (צוחק). חיברתי הרבה דברים. זה לא יהיה נכון להגיד. ראיתי איזה ראיון עם לאונרד כהן על "צ'לסי הוטל", שהוא התחרט שהוא סיפר שהשיר נכתב על ג'ניס ג'ופלין. והוא התחרט, כי ברגע שהוא סיפר שהוא כתב עליה, אז השיר נלקח מהמבחן האומנותי למבחן הרכילותי. זה לא משנה מאיפה השיר בא, זה משנה מה אתה מרגיש לגביו. אם אתה מרגיש שזה זה, אז מעולה, אם אתה לא אוהב את זה, גם בסדר גמור. אם אתה מגיב זה אחלה, ככה אני רואה את זה. לטוב ולרע. אז אני שומר לעצמי".

    טוב, אנסה מכיוון אחר. ברמה המקומית את מי אתה אוהב?

    "כחלק מהמחקר שלי (צוחק) על האלבום, בתחילת הכתיבה שמעתי המון את אריאל זילבר הראשון וזוהר ארגוב, אבל לא שמעתי הרבה מוזיקה בשנה וחצי האחרונות. השתדלתי לרוקן. מה עוד היה טוב? כל השמות בורחים. זה נורא מצחיק, כי באלבום הזה יותר ספרים השפיעו עלי".

    כמו מה?

    "'זכרון דברים' של יעקב שבתאי, קצת גם 'החיים כמשל' של פנחס שדה, ויותר ממנו 'ספר האגסים הצהובים' של שדה, אחד הספרים האחרונים שהוא כתב, כל מיני סיפורים קצרים ושירים. ספרים שהתעסקו בזמן. התעסקתי המון עם תפיסת זמן והיעדר תפיסת זמן. האלבום גם משחק על הרובד הזה. זמן כתפיסה. זמן הוא לא דבר ליניארי, אלא משהו תחושתי לחלוטין, ככה אני רואה את זה. אם שיר שקיעה הוא שלוש דקות, יש באלבום שירים של שש ושמונה דקות, ארוכים יותר, אז קראתי הרבה ספרים שמתעסקים עם תפיסת זמן, התפרקות של תפיסת זמן, התפרקות של חומרים, של חברות, או של תפיסות אישיות, או של תפיסות משפחתיות-חברתיות, איך לזמן יש נטייה להתרחק ולהתפורר כל הזמן. גם קצת לייבוביץ', עד שקצת נחלשו לי העיניים, ואני צריך להחליף משקפיים אז אני לא קורא כבר כמה חודשים. אז זה יותר, בעיקר רעיונות שהשפיעו. מוזיקאים, מן הסתם, כל מה ששמעתי בחיי השפיע. אני לא רואה מישהו מוזיקלית אחראי שהלך ככה. סופרים זה כבר משהו אחר".

    הזמן באמת התפרק במהירות: שעה וחצי של סשן וראיון חלפו כמו עשרים דקות. אחרי התרעננות נוספת במזגן יצאנו לחפש כבלים לרכב. למזלנו, השכן האגרונום מקומת הקרקע, שכבר הניע לי את האוטו בעבר ומחזיק תמיד כבלים בבגז', היה בבית. חיברנו פלוסים ומינוסים, בן הניע ונפרדנו בשלום ותודה לאגרונום.

    אלבום הסולו של בן גולן ייצא בלייבל אווזה, בן גולן יפתח את המופע של תומר ישעיהו ב-5.8 באוזן בר

    מאסטרינג לשני הקטעים: הראל שרייבר