פוסטים מאת בן טברסקי

  • ביקורת סרט: "לונדון קוראת לי" - קיטש סיטי רוקרז

    אתם מכירים את הסיפור הזה של בחור פוגש בחורה והם מתאהבים למרות שיש ביניהם פערים שלמראית עין בלתי ניתנים לגישור? אתם יודעים, הבדל מעמדי, מרחק גאוגרפי, הבדלי מנטליות. מכירים את הסיפור הזה? בטח שכן, זה סיפור שמסופר מאז מעולם באינספור גרסאות ובשלל צורות ובצדק, מדובר בסיפור טוב. ב-"London Town" (או בעברית, "לונדון קוראת לי") השנה היא 1978 ושיי הוא ילד בן 15 ממשפחה קשת יום מעיירה פריפריאלית עם אבא שעובד בשתי עבודות ואחות קטנה שהתפקיד העיקרי שלה הוא להוות מטרד ובלת"ם. גיבור הסרט מקבל הזדמנות לבקר את אימו שעזבה את המשפחה לטובת חיים בעיר הגדולה. שיי נופל על הזדמנות לצאת לגיחה ללונדון הגדולה ופוגש בילדה בת גילו בשם סנדרין, פאנקיסטית לונדונית שיודעת איך להסתדר. היא יודעת גם איך לסובב את עולמו של שיי ולגרום לו להתאהב בה מעל הראש, ובעצם לוותר על מי שהוא על מנת להתחפש לפאנקיסט וללכת לראות את הלהקה החדשה שתשנה את חייו: הקלאש.

    עד כאן הפרמיס לא רע, סיפור אהבה בין שני ילדים על רקע תקופת הפאנק והכל מתובל במבטא אנגלי ובביטויים כמו "fook off" ו-"tosser". הבעיה היא שמעבר לסיפור הבנלי והידוע מראש של בן ממעמד הפועלים פוגש בת פאנקיסטית מהעיר הגדולה, אין יותר מדי עניין בסרט למעט כמה שחזורים לא רעים לאירועים חשובים שקרו ב-1978 - למשל ההופעה של הקלאש בויקטוריה פארק באירוע רוק נגד גזענות (אפשר לראות אותו גם במוקומנטרי "Rude Boy") או סתם מכות בין פאנקיסטים לשוטרים.

    מה שהסרט כושל באמת לשחזר זה את הדמות של ג'ו סטראמר המשוחק ע"י ג'ונתן ריס מארייס. לא זר לו לשחק מוזיקאי: הוא זכה בגלובוס הזהב על תפקידו בתור מלך הרוקנרול אלביס פרסלי במיני סדרה על חייו עם השם הברור מאליו "Elvis". אבל לא הייתי נותן לו קרדיט לשחק את ג'ו סטראמר מהסיבה הפשוטה שאין ממש דמיון פיזי בין השניים - למרות שג'ו סטראמר שיחק בעצמו דמות בשם אלביס בסרטו של ג'ים ג'רמוש "רכבת המסתורין". אבל חוץ מההקשר הקלוש הזה, כלום. ריס מאיירס הפך את ג'ו סטראמר לקלישאת פאנק, לבנאדם שמתלבש בבגדים קרועים ומעילי עור שלא מפסיק להתלהם ולדבר במבטא לונדוני כבד ולזרוק ססמאות מרקסיסטיות\פופוליסטיות ריקות מתוכן כגון "העם צריך לצאת לרחובות ולמחות", בעוד שסטראמר האמיתי דווקא היה בנאדם רהוט שידע להתבטא וגם ידע לשלב את זה עם שפה עממית.

    בכלל, אולי זה רק אני שמוטרד מהעניין, אבל כשאתה ניגש לשחק מוזיקאי לא כדאי לך ללמוד לנגן קצת על הכלי שלו? ג'יימי פוקס ידע לנגן על פסנתר אבל בכ"ז הרגיל את עצמו לנגן על עיוור בכדי לחקות כמה שיותר טוב את ריי צ'ארלס; דנזל וושינגטון למד לנגן חצוצרה בסרטו של ספייק לי "Mo' Better Blues"; ורוב הקאסט של "סקוט פילגרים נגד העולם" למדו לנגן על הכלים שלהם בשבועיים אינטנסיביים. איך זה שג'ונתן ריס מאיירס לא למד לזייף כמו שצריך איזה חמישה פאוור קורדס כדי לתת את האשליה שהוא יודע לנגן גיטרה? ואיך זה שאין אף פעם סרטי פאנק טובים? "SLC Punk" היה מביך, "Repoman" הוא סתם סרט טראש ו-"לונדון טאון", שמתרחש ברקע של תקופת פאנק מאוד פורייה, הוא לא יותר מאסופת קלישאות מביכות של אנשים שכנראה התחפשו לפאנקיסטים בפורים בכיתה ט' עם המוהיקן הצבוע, המעיל עור של אבא ואולי סיכה של הסקס פיסטולס או של האקספלויטד.

    לא ארחיב יותר מדי מאחר ורוב הסרט באמת מביך לצפייה, אבל יש קטע אחד שחצה כל גבול מבחינתי. מאחר ואביו נפצע בתאונת עבודה, שיי לוקח פיקוד על הבית ונאלץ לעבוד בלילות בתור נהג מונית (עבודתו השנייה של אביו, ממנה הוא דווקא לא נפצע). אבל מאחר והוא בן 15 הוא נאלץ להסוות את עצמו ולהתחפש לאישה על מנת להסיע את תושבי לונדון ולהרוויח כמה פאונדים. אני מצטער, אבל עבורי זה שווה ערך לשני ילדים שעומדים אחד על השני, מסירים את עצמם עם מעיל ארוך בעוד שהילד שמשמש בתור הראש מצייר על עצמו שפם ומעבה את הקול שלו על מנת להישמע ולהיראות מבוגר בכדי לקנות בירה, או להכנס לתוך פאב. כמובן ששיי מצליח להסיע את ג'ו סטראמר וסטראמר עצמו מצליח "ליפול לפח" ולנסות להתחיל עם הזהות הנשית של שיי (הוא קורא לו "bird" אם יש כאן אנגלופילים).

    חבל כי אני דווקא מכיר כמה אנשים שהקלאש שינו להם את החיים בגיל 15. אחד מהם הוא בן מיעוטים ממעמד הביניים שהלך לחנות תקליטים יד שניה ליד הבית שלו, ראה את אלבום הבכורה של הקלאש והחליט לתת לו צ'אנס לאור העובדה שהוא התאכזב מ-"London Calling". כשהאזין לשיר הפותח "Clash City Rockers" הוא לא האמין למשמע אוזניו: האנרגיות, הסאונד, האטיטיוד הכל דיבר אליו, לרגע אחד הכל הסתדר בגלל שתי גיטרות, בס ותופים ואותו ילד הרגיש שיש משמעות כלשהי לחיים. הילד הזה הוא אני. גם בסרט מציגים ילד בן 15 שחייו משתנים עקב המפגש עם הקלאש. לא ראיתי את השינוי הזה, אבל אני מניח שזה בגלל העובדה שלא ראיתי סרט טוב.

    הסרט יוקרן בבכורה ארצית בערוץ yes3, יום שלישי, 19.9, בשעה 22:00

  • סנוב מוזיקה: הילדים של אף פעם

    בתמונה: Modern Baseball, להקה של ילדים משעממים

    היי יא חתיכת ילד זין, מה חשבת לעצמך? כן כן אתה יא חתיכת ילד בין הגילאים 17-22, לומד בעירוני א'/תלמה ילין שהחליט להקים להקת אינדי מעפנה, מה חשבת לעצמך? יא חתיכת ילד פריווילג שלובש את הבגדים של אבא, שומע את הדיסקוגרפיה של אבא וקיבל מתנה ג'ז מאסטר שנת 69' מאבא, מה לעזאזל חשבת לעצמך שהרמת את הלהקה שלך, שבחרת את השם הזה ללהקה שלך וכתבת את השירים האלה, עם המילים האלה והריפים האלה!?

    אני מצטער על השפה הגסה, ואני מצטער על ההתכתשות המכלילה עם חתך האוכלוסייה של בני 17-22 למיניהם, אבל לכו קיבינימט, בחיי, שכן סדר העדיפויות שלכם פשוט לא נכון. אתם בתקופה אנרגטית, תקופה של ניסוי וטעייה ויש לרשותכם את האינטרנט, מאגר המידע הגדול ביותר אי פעם, ובמקום זה אתם נשמעים כמו גרסה דהויה לבני ה-32 האפורים שאתם מעריצים, אתם חולמים על להופיע במקומות מעפנים כמו הרוטשילד 12 והבוקסא, מקומות שלא היו מכניסים אתכם מלכתחילה כי אתם פשוט לא בגיל הנכון, במקום לארגן איזו הופעה מאולתרת בבית ריק של חבר שההורים שלו בדיוק טסו לחופשה באלפים, או סתם למצוא מקום שאשכרה יכניס את החברים שלכם מהשכבה. אתם כותבים memes שנונים במקום שירים טובים, אתם הולכים על בטוח במקום להתחרפן וליצור משהו חדש ודפוק ואתם מחפשים יותר מדי הכרה מאנשים שלא באמת אכפת להם מכם. אתם משקיעים את זמנכם בתספורות משונות והבעות פנים נוגות ומפנטזים על הרגע הזה שבו תוכלו להופיע באינדינגב.

    אחת הבעיות הגדולות שלי עם להקות צעירות היא שאין את התחושה של להקה שמראה רוח נעורים כלשהי, הכל נשמע עייף ולעוס ולפעמים זה נדמה כאילו אותם ילדים מבולבלים שבסופו של דבר מעטים מהם באמת ימשיכו להיות דור העתיד של הסצנה בארץ יתחילו משעממים וימשיכו משעממים. אתם צעירים, תנו לאנרגיות הדפוקות שקיימות בגיל הזה לעשות את שלהם. אתם מעריצים מישהו? סבבה, דברו איתו ובקשו ממנו לבוא להופעה, או שתופיעו עם הלהקה שלו או לחילופין קחו אותו בעירבון מוגבל, למעשה קחו את רוב העולם ואת רוב מה שנעשה בעירבון מוגבל מאחר והעולם בגילאים הללו (במידה ואתם בוחרים שלא להתגייס, שזו אגב בחירה נבונה) לשירותכם, תתפרעו עם המוזיקה, תטילו ספק באותם גיבורים מרוחקים, תעשו ברירות וחברויות עם להקות בסצנה שלכם ולהקות בני גילכם ואפילו תיצרו אתם סצנה חדשה כדי שאנשים כמוני יבואו לראות את ההופעה שלכם ויקבלו השראה. אל תפחדו להתפרע, אל תפחדו להיות דפוקים ואל תפחדו להיות לא מעודנים. אם רדיו הקצה לא ישמיע אתכם ופיצ'פורק לא יכתוב על הכישרון הרב והגיטרה מההורים, אז לפחות תעשו את המיטב מזה.

    עושה רושם שהילדים יושבים ומחכים שאיזשהו אירוע גדול יקרה או לחילופין שמישהו "רם דרג" יזמין אותם להופיע. אין מה לחכות ורוב הסיכויים שהאירועים גרועים והם לא כפי שאתם חושבים שהם וממילא הליינאפ מעפן. תרימו את האירוע שאתם רוצים לראות ולהופיע בו, תיצרו תחרויות פנימיות ביניכם לבין קולגות בני גילכם, תקנו את הכרטיס רכבת הזה ותופיעו בחיפה ובסופו של דבר הסביבה תיאלץ להדביק את הקצב אליכם ולא ההפך.כל עוד אתם בעמדת נוחה בחיים הצעירים שלכם, וכל מיני מבוגרים "מביני עניין" ממשיכים להציע לכם שוב ושוב הצעות שעל הנייר מפתות, אתם לעולם לא תצליחו להתפתח מעבר למה שעשיתם בגיל התיכון וסביר להניח שהתפישה שלכם לגבי עשייה עצמאית תשתבש לחלוטין.

    אז בחייאת ראבאק, בשביל העתיד של המוזיקה ובשביל שתפסיקו להיות כל כך משעממים, תנו בראש, תהיו דפוקים, תנצלו את המשאבים ואת השפע שהחיים האלה והתקופה הזאת המטירו עליכם ותגרמו לי לבוא להופעה שלכם עם עיניים נוצצות וחיוך מטופש.

    חבורה של טמבלים.

  • ביקורת דוקו: "אלילות טוקיו" - רגעים מצחיקים, אבסורדיים ומדכאים כאחד

    מה קורה כאשר משלבים בין פופ יפני מוגזם לחיים עצובים? מקבלים סרט דוקומנטרי מעניין למדי. "אלילות טוקיו", בבימויה של קיוקו מיאקה, הוא סרט שבוחן הערצה מסוג קצת שונה למה שאנחנו רגילים אליו כצרכני תרבות. הרי הערצה זה לא עניין חדש בתרבות הפופ - לכל אחד ואחת היה איזשהו מושא הערצה/הערכה/אהבה, כולנו תלינו פוסטרים על קירות חדרינו, שיננו מילים וחלמנו לפגוש את האנשים מאחורי המוזיקה. "אלילות טוקיו", כמו כל דבר יפני מציג תמונה מוגזמת של התופעה.

    האלילות הן בעצם זמרות/רקדניות/בדרניות בנות 10-22 ששרות שירי פופ יפני מתוקים ומוגזמים להחריד שנשמעים כמו זריקות אופטימיות מסרט אנימה היישר ללב. הן לבושות בתחפושות ונראות כמו בובות של Sailor Moon וקהל המעריצים ברובו המוחץ מורכב מגברים בני 40+ שמשקיעים את כל זמנם וכל הונם בהערצת האלילות. כאן אנחנו מקבלים תמונה עגומה במעט על התופעה. ילדות בנות 10-22 רוקדות בכדי לבדר גברים שיכולים להיות האבות שלהן והגברים חיים במעין פנטזיה פרוורטית תוך כדי שהם מלווים את האלילות האהובות עליהם בהופעות, עוקבים אחריהן ברשתות החברתיות ואף קונים להן מתנות.

    ההסברים לתופעה רבים: הגברים רווקים, מנהלים חיי שגרה אפורים ובלי שום מוטיבציה לעשות שום דבר מעבר. האלילות מעניקות להם סוג של נקודת אור. הגברים לובשים חולצות תואמות של האלילות שלהם, הולכים להופעות ושרים את השירים בסנכרון מושלם יחד עם הפלייבק והשירה של האלילה שהם מעריצים, תוך כדי כוריאוגרפיה מדייקת עם סטיקלייטים זוהרים וקריאות עידוד שלא היו מביישות אוהדי אולטרס שרופים של קבוצת כדורגל. למעשה ההערצה של אותם גברים הופכת להיות פולחן דתי לכל דבר. הגברים מתפללים להצלחה של האלילות ומאחלים שכוחן ישטוף את העולם ושנדע רק את האושר שהאלילה שלהם יודעת.

    האלילות מאפשרות למעריצים לחזור לשלב מאוד נאיבי בחיים, שלב שבו המעריץ המבוגר לא חייב ללבוש חליפה ולהתחייב לחיי משפחה אלא מקבל הנאה טהורה ותו לא. באופן כמעט פרוורטי המעריצים המבוגרים מסבירים שככל שהנערה צעירה יותר וטהורה יותר ככה היא יותר מוערצת והשיא עבור אותם מעריצים מתבטא במפגשי פנים מול פנים עם אותן אלילות, שם מזדמן להם להחליף כמה מילים ואף ללחוץ את ידן. האלילות מצידן שומרות על קשר הדוק עם המעריצים, זוכרות כל מעריץ ומעריץ ומפתחות איתם שיחות חולין, רחוק מאידאל כוכב הפופ האמריקאי עם שומרי הראש, השערוריות והפפרצי. טיילור סוויפט ידועה בתור אחת שמסתחבקת עם המעריצות שלה? האלילה היפנית ריו יודעת את השמות הפרטיים של כל אחד מהם ויודעת להחמיא על תספורת חדשה. מה גם שהשליטה בידיהן של האלילות. הן מחליטות כמה זמן המפגש, איך המעריצים יחבקו אותן בעת צילום התמונה ובסופו של דבר נראה שמערכת היחסים הזאת מבוססת על כבוד והערצה - שום דבר לא ייעשה בכדי לפגוע בכבודן של האלילות.

    אף על פי שכל מה שמתואר נשמע מגעיל, נצלני וסוטה יש מערכת חוקים מאוד נוקשת בתקשורת עם האלילות ולמעשה זה נדמה כאילו כל הצדדים מבינים היטב שמדובר בהערצה לשם תחושה ותו לא. אומנם המעריצים אכן נמשכים פיזית לאלילות אבל הם לא משלים את עצמם ולא חושבים שאי פעם ייווצר מצב לרומנטיקה - הכל מבוסס הערצה ותחושה שהמוזיקה והאלילות מספקות לאותן מעריצים אפורים עם הדיי ג'וב הסחטני, קו השיער הנסוג והדירה הבודדה בטוקיו.

    הסרט עצמו עובר בקלות ומצליח לעורר רגשות אנושיים כלפי אותן אלילות והמעריצים שלהן, הרבה רגעים מצחיקים לצד רגעים אבסורדיים ומדכאים כאחד בעיר המודרנית בעולם. אנחנו מצליחים ללמוד קצת יותר על תופעת האלילות ועל המנטליות של המעריצים בזכות ראיונות עם אנשי רוח, כלכלה, סטטיסטיקה ובידור המנתחים את המצב הסוציו-אקונומי של יפן ומסבירים לנו איך הגענו לגברים מבוגרים המעריצים ילדות צעירות. ליפנים יש הערכה עצמית נמוכה והיא קשורה לרוב למצב הפיננסי ולהתרסקות הכלכלית שיפן חוותה בשנות ה-90, מסביר פרשן אחד. פרשן אחר מקביל את לונדון של שנות ה-70 לטוקיו של ימינו ומסביר שמתוך הריק הכלכלי והקיפאון התרבותי האנגלים היו צריכים להמציא את הסקס פיסטולס, אז באותה נימה בדיוק, ליפנים יש את האלילות.

    סיימתי את הסרט עם גבה מורמת ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שזה די פסול, אבל מצד שני זה לא חדש לתרבות הפופ: סלינה גומז, אריאנה גרנדה וג'סטין ביבר התחילו כילדי פלא חמודים שיודעים לשיר טוב ולנענע את הישבן לבקשת המפיק, וגם בארץ יש לנו את נועה קירל ועדי ביטי שלזמן קצר עשו כותרות, והתגובה אליהם היא הרבה יותר חריפה מהעולם החצי פרוורטי של האלילות בטוקיו. השוני היחיד הוא חתך הגילאים של מעריצי האלילות שהוא במקרה הטוב 30+ וכל אותם בני 30 מתפקדים כסוג של שוגר דאדיז לאלילות לעומת המוני ילדים צרחניים בהופעה של ביבר. המכנה המשותף בין כולם הוא שהמוזיקה וההערצה היא זו שנותנת טעם לחייהם. אין ספק שבסופו של דבר מדובר בתופעה שהמילה "סוטה" מתיישבת עליה באופן הגיוני, אבל הסרט מצליח לשפוך אור על כל הצדדים בצורה מאוד קומוניקטיבית ומהנה, ועם לבטים רבים הבנתי שפשוט מדובר במעריצים שרוצים להרגיש צעירים ותמימים ולהשתחרר מכבלי היומיום המעיקים.

    *המלצה: לצפות באלילות טוקיו ולאחר מכן לצפות בסרט האנימה המבריק Perfect Blue על מנת לקבל קונטרה מעוותת לדוקומנטרי.

    "אלילות טוקיו" יוקרן ביום שלישי, 20.6, בשעה 22:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD

  • גילי יאלו ואבטה בריהון במרכז ענב: מיסטר דיינמייט

    זו היתה הפעם הראשונה שלי בהופעה במרכז ענב לתרבות. בחרתי מושב וחיכיתי לראות את גילי יאלו יחד עם אבטה בריהון מרביצים בי קצת מוזיקה אתיופית. באתי בור לחלוטין, דף חלק בכל הנוגע למוזיקה מאתיופיה, ואני מניח שקפה שחור חזק לא ממש נחשבים למוזיקה אתיופית מסורתית, ולמעשה לא ממש ידעתי מי אלו גילי יאלו ואבטה בריהון.

    זמן קצר אחרי שמצאתי לי מקום נוח לצפות בהופעה עלו הנגנים לבמה מינוס גילי יאלו: בן אילון על כלי ההקשה, אמיר שדות על הבס, יונתן אלבק על הגיטרה, נועם חבקין על הקלידים, ספי ציזלינג על החצוצרה ואבטה בריהון על הסקסופון טנור ושירה. הקהל היה מורכב מאנשים מבוגרים למראה, אתיופים, סטודנטים לאפריקה וכמובן חובבי מוזיקה שבאו לשאוב קצת מוזיקה אתיופית מסורתית.

    ההופעה התחילה והתפישה שלי לגבי מוזיקה אתיופית היתה קרובה למדי למה שהתנגן - סביר להניח שאם לא היו אומרים לי שמדובר במוזיקה אתיופית הייתי קורא לזה אפרוביט. הקצב היה רגוע, הבס וכלי ההקשה היו נעולים יחדיו, הגיטרה ליוותה את כולם בנגינה הדוקה ולא מתערבת וכלי הנשיפה נתנו את המלודיה העיקרית ואת התמה של השירים שנוגנו. המוזיקאים ידעו את החומר ואבטה בריהון הבריק עם נגינת סקסופון עילאית, כאילו ראיתי את ג'ון קולטריין במרכז ענב לתרבות, ואם זה לא מספיק, אבטה הרשים עם מנעד קולי מרשים כששר באמהרית.

    הבעיה היא שהאווירה היתה מעונבת מדי. הקהל ישב והגיב במחיאות כפיים בכל פעם שמוזיקאי אחר סיים לנגן את הסולו שלו, כאילו הייתי בקונצרט ג'אז משמים ולא בהופעה עם קצב שהמטרה העיקרית שלו היא להרקיד. לא משנה כמה תווים היו בסולו של המוזיקאי התורן, כל הקהל ישב על הכיסאות למעט אדם אחד שעמד כל ההופעה, רקד וספג את הצלילים שבקעו מהלהקה. בעיה נוספת מעבר להופעת הישיבה היתה ההופעה עצמה. עד כמה שהנגנים נשמעו מעולה יחד עם אבטה, זה הרגיש כאילו אני צופה בקונצרט ג'אז מאוד גנרי. יש תמה מסוימת לכל יצירה, חוזרים עליה כמה פעמים ולאחר מכן כל נגן לוקח לעצמו סולו ומקבל מחיאות כפיים מהקהל המתרשם. לא הבנתי מה קורה: איפה ההרמות של אפריקה? איפה הריקודים? ואיפה לעזאזל גילי יאלו? איך זה שהוא עדיין לא על הבמה?

    הלהקה סיימה לנגן קטע נוסף ואבטה הציג את האחד והיחיד, הכוכב של המופע, האיש שעובד הכי קשה בעסק, מיסטר דיינמייט בכבודו ובעצמו, סול בראדר מספר 1: מר גילי יאלו. יאלו, עם נוכחות נוטפת כריזמה ומספיק סוואג לחיים האלה וגם לגלגול הבמה הרים את העניינים. המוזיקה שנוגנה היתה הרבה יותר גרובית ומקפיצה לעומת הג'אז שנוגן לפני כן. יאלו שר באמהרית, רקד והרים את הבית. אם בחלקו הראשון של ההופעה רק אדם אחד קם ממושבו בכדי לרקוד, אז הפעם יותר ויותר אנשים קמו על מנת להזיז את הגוף. לאחר שהשיר הראשון נגמר, יאלו הפציר בקהל לקום ולרקוד, מאחר ו-"אין סיכוי שאתם כולכם יושבים בהופעה של מוזיקה אתיופית". הקהל נענה לבקשתו של יאלו, עלה על רגליו ורקד את יתר הערב. כל מבוגר בן 70 רקד כאילו הוא חזר לימי נעוריו, כל אשכנזי עם רגליים שמאליות הראה שהאדם הלבן דווקא מסוגל לרקוד וגילי יאלו לא הפסיק לתת אהבה ולקבל אהבה, וככה הוא הצליח להרים את כל מרכז ענב לתרבות ואת גן העיר.

    מדי כמה שנים יש טרנדים מוזיקליים ששמים מוזיקה איטוזרית יחסית על המפה: בין אם זה היה מוזיקה יוונית עם בום פם, או שירי פופ איטלקיים עם מונטיפיורי. פריחת הרכבי האפרוביט בשנים האחרונות הצליחה לעורר הדים בקרב צרכני המוזיקה המקומיים, וההופעה של גילי יאלו הצליחה להתעלות מעל כולם, בתקווה שהוא עצמו יוכל לשמש כצוהר לעוד הרבה מוזיקה אתיופית מסורתית טובה - מגילי יאלו, לאבטה בריהון, לאתיופיה ולאפריקה כולה.

  • ביקורת דוקו: "Gimme Danger" - רוקומנטרי גנרי ומשעמם

    כשהטריילר ל-"Gimme Danger" עלה לרשת לפני כשנה הוא לווה בשבחים וציפייה רבה, ובצדק. הרי מדובר בסרט של ג'ים ג'רמוש, אחד הקולנוענים האמריקאים היותר ייחודיים שמרבה להתעסק בתופעות אזוטריות שקורות באמריקה הקטנה יחד עם ידע נרחב במוזיקה, סגנון קולנועי מקורי למדי ובגדול הבנה כללית של איך סרט אמור להיראות ולהישמע. תוסיפו לזה את הסטוג'ס, אולי להקת הרוקנרול הטובה ביותר שאי פעם התקיימה על כוכב הלכת הזה. הסטוג'ס הם תופעה איזוטרית של אמריקה הקטנה שהצליחה לשנות את עולם הרוקנרול באמצעות שלושה אלבומים מדהימים אחד אחד, פרונטמן שהמציא מחדש את צורת ההופעה המקובלת ומוזיקה שהקדימה את זמנה. אז דוקומנטרי על הסטוג'ס בבימויו של ג'ים ג'רמוש? סביר להניח שזה יהיה הרוקומנטרי הטוב ביותר אי פעם.

    טעיתי. גימי דיינג'ר הוא לא יותר מרוקומנטרי גנרי ומשעמם מלא בראשים מדברים, מידע ממוחזר ובלי הרבה התפתחות או עניין. ראיתי יותר עניין ברוקומנטרים נוסח "האלבומים הקלאסיים" של VH1 ודומיהם, ואני מזכיר: מדובר בג'ים ג'רמוש שעשה סרט על הסטוג'ס, ארבעה חבר'ה מנודים מעיירת הפועלים אן ארבור שבמדינת מישיגן שמחליטים להקים להקה. ג'יימס אוסטרברג (איגי פופ) שגר בקרוון עם ההורים שלו מחליט לזנוח את התופים עליהם הוא ניגן במגוון להקות ומתחיל לשיר. הוא חובר לאחים סקוט ורון לבית משפחת אשטון. אל השלישייה הצטרף בחור מנודה נוסף בשם דייב אלכסנדר. לדייב היה שיער ארוך, הוא אהב מוזיקה מוזרה ורוקנרול והוא ניגן גיטרה חשמלית, סקוט תופים ורון בס. אחרי זמן מה של ג'ימג'ומים אינטנסיביים ואוונגרדיים למדי ההרכב עובר שינוי קל: דייב עובר לבס ורון לגיטרה והם משנים את שמם מה-Psychedelic Stooges ל-Stooges. הלהקה מקליטה אלבום ראשון שזוכה להתעלמות, אבל מניב שירים שייזכרו לעד כמו "I Wanna Be Your Dog" האלמותי. הלהקה מופיעה, מזעזעת את הנוער האמריקאי וחוזרת שנה לאחר מכן לאולפן להקליט אלבום שני שאומנם לא הניב אף להיט, אבל נשמע רלוונטי עד היום. הלהקה מתפרקת וכוכב עולה מאנגליה העונה לשם דייויד בואי מתעניין באיגי פופ. איגי טס לאנגליה, לא מרוצה מהנגנים האנגלים שהצמידו לו ומבקש שיביאו את ג'יימס וויליאמסון,חבר של הלהקה. וויליאמסון מוטס ללונדון, לא מרוצה מהמוזיקאים האנגלים ואיגי מחליט להביא את האחים אשטון שישמשו כחטיבת קצב. הלהקה מקליטה את "Raw Power", שמקדים את זמנו ולא נשמע כמו שום דבר שהוקלט באותה תקופה ועדיין נשמע רלוונטי לזמננו. האלבום נכשל והלהקה מתפרקת ואיש איש הולך לדרכו.

    אז מה הבעיה כאן בעצם? נתחיל מהעובדה שלעשות דוקומנטרי על הסטוג'ס זה בעייתי מלכתחילה מאחר ואין הרבה חומר ארכיוני על הלהקה, כך שרוב מה שמוצג בסרט אפשר למצוא בכיף ביוטיוב בלי להתאמץ. כל קטעי הלייב וראיונות ישנים עם חברי הלהקה, ובעיקר איגי, הם קטעים שראיתי ברשת הרבה פעמים לפני שראיתי את הסרט של ג'רמוש. רוב הסרט מתמקד באיגי שמספר את סיפורו האישי ואת סיפור הלהקה. מדובר באנשים מרקע של מעמד הביניים ומטה, ילדים שלא הסתדרו עם המסגרת שבה הם חיו וכל מה שהם רצו זה להקים להקה ולתת בראש. הסרט נשען על הפרמיס הזה פחות או יותר, כשאיגי לא ממש מחדש לצופה יותר מדי למעט אנקדוטות קטנות כמו העובדה שהוא זה שלימד את סקוט אשטון (מתופף הסטוג'ס) לתופף. פרטי טריוויה קטנים כאלו השאירו אותי ער במהלך הדוקומנטרי. לג'ים ג'רמוש לא היו הרבה אנשים לראיין. סקוט אשטון הוא בנאדם לקוני למדי שעד שהוא מדבר הוא מדבר מאוד לאט, וג'יימס וויליאמסון (גיטריסט הלהקה בתקופת "Raw Power") בא מרקע דומה לזה של איגי והוא בן אדם בעל כריזמה של מלפפון. מעבר להם, פחות או יותר כל מי שהיה מקושר לאיגי או הסטוג'ס באותם שנים מת: רון אשטון (הגיטריסט הראשון של הלהקה) מת, דייויד בואי מת, לו ריד מת, ניקו מתה, רוב חברי ה-MC5 מתו וגם כל חברי הסטוג'ס המקוריים. אפילו הסקסופוניסט של הסטוג'ס לא בין החיים וגם סקוט אשטון עצמו נפטר אחרי הצילומים, כך שמי שמדבר רוב הסרט הוא איגי, סקוט אשטון מדי פעם, ג'יימס וויליאמסון מדי פעם, מייק וואט (בסיסט ההופעות הנוכחי של הסטוג'ס) מדי פעם, ודני פילדס, מי שהיה המנהל של הסטוג'ס באותם ימים מטעם הלייבל אלקטרה.

    ראיון עם רון אשטון מהטלוויזיה ההולנדית, קטעים מהראיון נמצאים בסרט

    אבל היי, זה לא אומר שאין עם מה לעבוד! וויין קריימר, אחד מהגיטריסטים של ה-MC5 חי ולמעשה מצויין בסרט בתור מי שהמליץ לדני פילדס לבדוק את הסטוג'ס, אליס קופר, אחד מבניה היותר מוצלחים של דטרויט עדיין חי ותמיד יש לו מה לומר על הסטוג'ס מאחר והוא חלק במות עם הלהקה בזמן אמת, והרשימה יכולה להימשך. אבל מה עם המרואיינים הנוכחיים? נכון, סקוט אשטון לקוני ואיטי, אבל היה אפשר לתת לו עוד זמן מסך, במיוחד כשיש קטעי ראיון איתו יחד עם איגי פופ. נכון, ג'יימס וויליאמסון הוא בנאדם לא כריזמטי בעליל, אבל הוא מרואיין כשהגיטרה שלו עליו. אולי במקום לתת לו לדבר היה אפשר לתת לנגינה שלו לדבר? בסרט של שעה וחצי, ג'יימס וויליאמסון, שהוא אולי אחד מהגיטריסטים הכי טובים שאי פעם ניגנו רוקנרול, הגיטריסט שכתב את כל המוזיקה ב-"Raw Power" וסיפק השראה לדורות שיבואו וריפים לגיטריסטים שיילמדו, פרט על הגיטרה רק פעם אחת קצרה למדי. ונכון, מייק וואט אינו חבר סטוג'ס מקורי, אבל כן מדובר בחתיכת בסיסט ומוזיקאי גאון עם סיפור חיים מעניין למדי וכל מה שהיה אפשר לשמוע ממנו בסרט זה איך שהוא התקבל להרכב המקורי של הסטוג'ס - וגם זה בחיפזון.

    אם לא הייתי יודע שזה סרט של ג'ים ג'רמוש אז לא הייתי יכול לנחש שג'רמוש עשה אותו מאחר והסרט נראה כמו עוד רוקומנטרי גנרי בלי שמץ מטביעת העין הייחודית שלו. מעבר לראשים המדברים וקטעי הארכיון הממוחזרים שמהם הסרט מורכב, כמעין פילר קומי ג'רמוש קופץ לקאטים כמעט אינטואיטיביים של אסוציאציות שקשורות למה שהמרואיינים אמרו. אם איגי ציין שהוא גדל בקרוון, אז אנחנו נראה פוטג' ישן של קרוון; אם איגי ציין שהאחים אשטון היו נער בעייתי, אז אנחנו נראה קטע מסרט ישן המציג נוער בעייתי; אם איגי אמר שסקוט אשטון היה נאה ונראה כמו אלביס, אנחנו נראה פוטג' ישן של אלביס, וכו'. יחד עם קטעי אנימציה רעועים למדי שאמורים לשחזר סיפורים מהעבר, אין הרבה עניין בסרט עצמו למעט הסיפור של הסטוג'ס, הצורה בה איגי פופ מספר אותה והסנטימנט לאחת הלהקות היותר טובות שהיו ברוק, וזה חבל כי יש כאן חתיכת פרמיס וסיפור כללי מאוד חמוץ מתוק.

    הופעה של הסטוג'ס בפסטיבל מוזיקה בסינסנאטי ב1970, קטעים מתוך ההופעה נמצאים בסרט

    סקוט אשטון המשיך לתופף והיה חבר ב-Sonic Rendezvous של פרד סוניק סמית' מ-MC5. הוא ניסה לפרסם את עצמו כמתופף רוק, נכשל ועבד בעבודות מזדמנות כל חייו, החל משיפוצניק ועד לנהג מונית. רון אשטון הקים להקות רוקנרול אזוטריות כמו New Order (לא הלהקה שהוקמה על חורבות ג'וי דיוויז'ן) ו-Destroy All Monsters, הוא התגורר בבית אימו ואף עסק במשחק ושיחק תפקידים קטנים בסרטים דלי תקציב סוג ז'. דייב אלכסנדר נפטר ב-1975, וג'יימס וויליאמסון, אותו נער בעייתי מאן ארבור שנראה כאילו הוא נולד לנגן גיטרה ולהיות כוכב רוק, הלך ללמוד הנדסת מחשבים, נעלם מהעין הציבורית והפך להיות בכיר בסוני. איגי פופ נפל לסמים, התאשפז במוסד סגור וכמובן המשיך לעשות מוזיקה, להופיע ולקבל בצדק את מעמדו כאל רוקנרול. כל הסיפור הזה ומה שהסטוג'ס קיבלו זה סרט רוקומנטרי משעמם וחסר מעוף. לסרט אומנם קוראים "Gimme Danger" אבל חווית הצפייה היתה "No Fun".

    הסרט יוצג במסגרת פסטיבל דוקאביב:
    יום ראשון, 14.5 בשעה 20:30 – נמל תל אביב – כניסה חופשית
    יום שישי, 19.5 בשעה 21:15 בסינמטק 3
    ישודר בהמשך ב-hot8