פוסטים מאת בן טברסקי

  • DJ Scotch Egg בלבונטין 7: כמו שלב בונוס בסופר מריו

    די ג'יי סקוץ' אג בפעולה (תמונה מתוך הבוילר רום)

    הלכתי ללבונטין בליל שישי בשעה שלא אופיינית לי, אחרי חצות, השעה של המסיבות שמבריחה אותי הביתה לישון מתחת לשמיכה כמו הילד הטוב שאני. לא הפעם. הפעם אמן הברייק-קור היפני DJ Scotch Egg הגיע לשחק עם המועדון כמו שלב בונוס בסופר מריו.

    אחרי הופעה קטלנית למדי של מכונת הרג שהצדיקו את השם שלהם, עלה לבמה הדי ג'יי היפני (שיגרו אישיהארה) עם שיער ארוך אסוף בקוקו ומראה כללי של גיימר שאוסף כלפי מג'יק. הוא נראה כמו האקר בסרטי שוד שנשאר בתוך הוואן כדי למוטט מרחוק את מערכת האבטחה של הבנק/מוזיאון/קזינו שזה עתה נשדד. אישיהארה חיבר את הציוד והגיימבוי שלו והמטיר על הלבונטין מקצבי ברייקביט/גאבר/ספיד קור/איך שלא תקראו לזה אלקטרוני אינטסיבי תוך כדי שהוא מופיע כאילו שהוא זמר בלהקת הארדקור פאנק. הוא צרח לתוך מיקרופון עמוס באפקטים, טיפס על שולחנות והיה תזזיתי למדי. המוזיקה דפקה במהירות שגורמת לצוואר לכאוב. על קירות הלבונטין הוקרנו כל מיני מהלכים ממשחקי נינטנדו ישנים, אבל המוזיקה נשמעה כמו השלב הכי קשה של "Bullet Hell".

    האינטנסיביות של המוזיקה וההופעה לא השאירה אותי אדיש. עקבתי אחרי הצלילים, רקדתי את חיי ומדי פעם הצצתי לראות איזה משחק מוקרן על הקיר. אומנם המוזיקה היתה חסרת רחמים, אבל היא היתה קומוניקטיבית עם צלילים נוסטלגיים ממשחקי וידאו ובלי שום חנופה או קיטש. די ג'יי סקוטש אג הצליח להשתמש בגיימבוי (מהסוג האפור, זה שנראה כמו לבנה) לא רק בתור אינסטרומנט, אלא בתור כלי נשק שמשאיר אחריו אדמה חרוכה, או לפחות ספיקרים שרופים. המוזיקה דפקה, הקהל רקד ואני חזרתי הביתה ב-5 בבוקר בהרגשה שהצלחתי להביס את הבוס הכי קשה בשלב הכי קשה באיזה משחק וידאו איזוטרי שבכלל לא קיים.

  • Shabazz Palaces בבארבי: שבט הזולו נדד למאדים

    אני תמיד רוצה להרחיב את האופקים שלי, לחוות דברים שבד"כ לא חווים, ולכן הלכתי להופעה של צמד ההיפ הופ הניסיוני שאבז פלאסס בבארבי. הצמד מגיע כל הדרך מסיאטל הקרה. הם חתומים בלייבל סאב פופ, כמעט 30 שנה אחרי הגראנג', והגיעו לתת לנו מנה הגונה של היפ הופ אומנותי, ניסיוני ופסיכדלי.

    ישמעל באטלר (מיקרופון וסאמפלרים) וטנדאי מרייר (כלי ההקשה, קולות רקע וגם סמפלרים) עלו לקול תשואות הקהל כששניהם נראו כאילו ברחו מעטיפה של הרבי הנקוק מהסבנטיז. חמושים במשקפי שמש, הם החלו במסע אל עבר העתיד הלא נודע עם ביטים אבסטרקטיים של היפ הופ משנת 3000. עוצמת הבאסים הרעידה את הבארבי, את הלב, סדקה את מסך הסמארטפון ואני די בטוח שגם העלימה לי 20 שקלים. המיקרופון של באטלר היה עמוס בהד וההגשה שלו הדהדה ברחבי החלל בעוד שמרייר שר קולות רקע והרמוניות תוך כדי שהוא מכה בתופים. הרגשתי שאני רואה את סיימון וגרפונקל רק במקום צמד יהודים מניו יורק אני צופה בשני חייזרים מסיאטל.

    המוזיקה היתה איטית ואווירתית והיה קשה להבין על מה באטלר שר, אם כי הוא שימש כאינסטרומנט לכל דבר. מרייר ריחף מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ. הוא הזכיר לנו שהשורשים של המוזיקה הזאת נעוצים באפריקה בעזרת תיפוף אינטנסיבי על קונגס שלאו דווקא ישב עם הביטים של באטלר, אבל כן יצר אפקט סטריאו של חוסר קוהרנטיות ופסכידליה, כאילו שבט הזולו נדד למאדים והקליט שם אלבום.

    כל אווירת ההיפ הופ/אומנות/אוונגרד/אחי עולה לי שת'לא מאמין החזיקה ממש טוב אבל רק ל-45 דקות, ואחרי כשעה התחלתי להרים גבה. כל השירים היו באותו הטמפו, היה קשה כבר לעקוב מתי שיר מתחיל ומתי הוא נגמר ולמעשה היה קשה להבדיל בין השירים עצמם. הכל הרגיש כמו עיסה אחת גדולה עם המון רעשי חלל וגרוב אוונגרדי שג'ורג' קלינטון אומנם היה מתגאה בהם, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי תוהה אם יש להם גם שירים בטמפו אחר ואפילו חיכיתי שההופעה תסתיים. ההופעה אכן הסתיימה לאחר שעה וחצי שהרגישו כמו שיר אחד ארוך.

    אין ספק ששאבאז פאלאסס מביאים היפ הופ חדש שמעניין את האוזן, אבל בסופה של שעה וחצי מה שהחזיק את ההופעה הם צלילים מעניינים ולא שגרתיים שנשמעו מדי פעם בתוך אותו שיר ארוך, מעין פסקול שמרתק אותך לספה, בתנאי שהספה מרחפת בחלל החיצון. אומנם בחלל לא שומעים אותך צורח, אבל כן מפיקים ביטים מעניינים. מצד שני, אתה עדיין תקוע בחלל.

  • Holy Fuck בלבונטין 7: באו להרים

    צילום: אורנה טימן

    לא ידעתי מי הם הולי פאק. למעשה, עבורי הולי פאק זו הערה ששומעים רק בסרטי תיכון אמריקאים כשאחת מהדמויות ניצבת בפני חוויה מסעירה כמו להזמין מישהי ממש שווה לצאת או לאכול פיצה או משהו בסגנון. לאחר האזנה צפופה למוזיקה וצפייה בלייבים שונים של הלהקה חשבתי לעצמי, "הולי פאק, החבר'ה האלה ממש טובים!" וחדור ציפייה הלכתי ללבונטין ביום שבת על מנת לקבל מנה הגונה של הולי פאק.

    שולחנות עמוסים בציוד. צילום: אורנה טימן

    חברי הלהקה, בריאן בורצ'רד (אפקטים, גיטרה ושירה), גראהם וולש (אפקטים ושירה), מאט מקוויד (באס, גיטרה ואקפטים) ומאט שולץ (תופים) עלו לקולות מחיאות כפיים סוערות בחלל הלבונטין שהיה מלא עד אפס מקום, ומבלי לבזבז זמן פתחו עם "Chimes Broken" מתוך אלבומם האחרון "Congrats" מ-2016. בורצ'רד ווולש היו בקדמת הבמה עם שולחנות עמוסים במיקסרים, קלידים מכל הסוגים, פדאלים ועוד המון ציוד אנלוגי - זה נראה כאילו צריך ללמוד ארבע שנים בטכניון על מנת להבין את מה שהולך שם. בשביל באמת לחוות את החוויה החנונית במלואה, השולחנות הוקרנו על קירות הלבונטין בלייב במקביל להופעה. על השולחן של בורצ'רד היתה אפילו גיטרת סלייד שעליה הוא ניגן עם סכין למריחה (ובכך הראה לי שעשיתי שימוש לא נכון בסכין הזאת) ואפילו מכונה לחיתוך פילם של מצלמה שהוא השתמש בה בתור כלי נגינה לכל דבר. הלהקה סימפלה את עצמה על הבמה והשתמשה אך ורק בכלים אנלוגיים, לא היה מחשב אחד לרפואה על הבמה וטוב שכך.

    עוגת שכבות של דאפט פאנק יחד עם האפי מאנדייז. צילום: אורנה טימן

    אפשר לתאר את המוזיקה שלהם בשמות ארכאיים כמו דאנס-רוק או אלקטרו-רוק, אבל החבר'ה הקנדיים פשוט באו להרים. המרתף של הלבונטין עלה כמה קומות אל השמיים עם מוזיקה שנשמעה כמו עוגת שכבות של דאפט פאנק יחד עם האפי מאנדייז, פאטבוי סלים וקצת קראוט-רוק. בתור טבעוני שאוהב עוגות ותמיד מתבאס שאני לא יכול לאכול אותן במסיבות של חברים, אכלתי מהעוגה של הולי פאק בלי אפילו ללעוס. הלהקה הרקידה את כל הלבונטין מבלי להחמיץ פעמה אחת. בורצ'רד ווואלש רקדו בקדמת הבמה כאילו הם לא מתפעלים את המילניום פאלקון עם כל הציוד שיש לרשותם בעוד ששולץ תופף כאילו היה קית' מון מ-The Who ומקוויד איחד הכל עם ליינים רפטטיביים ומרקידים. שני המאטים לבשו חולצות תואמות (צירוף מקרים?) היוו חטיבת קצב הדוקה ואיפשרה לבורצ'רד ווואלש לעשות כרצונם ולעוף עם המוזיקה עם ההבטחה שהם תמיד ינחתו על הוואן.

    הולי פאק הצליחו לתמרן היטב בין רגעים חלומיים של דרים פופ למקצבי אינדסטריאל מרקידים, בין רגעי שקט להתפרצויות של מוזיקה קצבית שגרמו לאנשים למלמל דברים נוסח "בונא אחי, עולה לי" תוך כדי שכל המועדון רוקד. למעשה היתה הרגשה של מסיבה יותר מאשר של הופעה והרגשתי כמו בסרט "אנשי המסיבות" בסצנת רייב בהסיאנדה שבמנצ'סטר. ההופעה ארכה כשעה וחצי כולל הדרן והצליחה לגרום לי למלמל לעצמי "הולי פאק, זה היה טוב" והשכיחה ממני ש-"הולי פאק, מחר יום ראשון".

    מכונה לחיתוך פילם ככלי נגינה. צילום: אורנה טימן

  • ביקורת על "סיפורים מהאוטובוס" של מייק ג'אדג': הצד המגניב של הקאנטרי

    האם הייתם רוצים לראות סרט תיעודי קצר המספר על מולטי-אינסטרומנטליסט מחונן וכותב שירים בחסד שהגיע מעולם הפשע, ניגן עם הגדולים בתחומו, הנפיק להיטים שהצליחו לחצות ז'אנרים ואפילו לקבל חתיכת קאבר מאחת מלהקות הפאנק הטובות אי פעם? אה וכל זה באנימציה. בטח שהייתם רוצים לראות כזה דבר, אתם רק בני אדם.

    "סיפורים מהאוטובוס" היא סדרה תיעודית חדשה של מייק ג'אדג', יוצר "ביוויס ובאטהד", "המלך היל" ו-"סיליקון ואלי". הסדרה סוקרת את הצד היותר איזוטרי של הקאנטרי שג'אדג', יליד הדרום, גדל עליו. במונולוג הפתיחה ג'אדג' המאוייר יושב באוטובוס של מסע הופעות ומספר לנו על הקאנטרי שנתפש כז'אנר ארכאי, מיושן ומשעמם ואפשר להבין למה. קאנטרי לא מקבל הרבה יחסי ציבור כז'אנר שמגניב לאהוב במיוחד לאור העובדה שהמוזיקה נתפשת כעממית, המונית וטראשית. הז'אנר גם מגיע מהחלק היותר מפוקפק של ארה"ב שידוע בעיקר בגלל מבטאים כבדים, גזענות וחוסר סובלנות, גילויי עריות ובמבט שטחי שהמדיה מאכילה אותנו, מקום מאוד לא ליברלי. ג'אדג' בא להפריך את כל זה באמצעות "סיפורים מהאוטובוס".

    הפרק הראשון מתמקד בזמר הקאנטרי Johnny Paycheck שהכרתי רק בזכות גרסת ה-Dead Kennedys לשיר "Take This Job And Shove It", אחד מלהיטיו הגדולים של פייצ'ק שגרם לאחת מלהקות הפאנק היותר פוליטיות להעניק לו קאבר שדורס כל בוס ומשמיד כל מעסיק. פייצ'ק נולד לשם דונלד יוג'ין ליטל וניחן בכישרון מוזיקלי. כבר בגיל 9 הוא ניגן וכתב שירים על גיטרה. בנעוריו הוא היה גונב טסות של מכוניות ולאחר מכן את המכוניות עצמן, וכשלא היה מרוצה היה מחזיר אותן וגונב מכוניות אחרות. בהמשך חייו הוא נהפך לנגן להשכיר וניגן יחד עם הגדולים ביותר בקאנטרי. אחת מהן היתה אגדת הקאנטרי פטסי קליין שפיטרה את ג'וני לאחר שזה ניסה לגנוב ממנה את האוטו.

    הפרק עמוס באנקדוטות מעניינות ואפילו הזויות על חייו של פייצ'ק כשהכל מלווה באנימציה מרשימה שנראית כמו שילוב של "המלך היל" ל-"וואלס עם באשיר", ראיונות מאוירים עם חברי עבר ומוזיקאים שניגנו איתו יחד עם קטעי שחזור מאוירים. שלא לדבר על העובדה שהסיפור עצמו של ג'וני פייצ'ק הוא פשוט סיפור מעניין וכל כך מצחיק על אדם קטן שהצליח להגיע לפסגה וליפול ממנה חזק רק כדי להגיע אליה פעם נוספת ולהפיל את עצמו שוב: החל מקריזים ופרנויה של קוקאין אליו ג'וני היה מכור, ועד לשימוש מוגזם באקדחים. כמו למשל באיזשהו לילה כשפייצ'ק היה באוטובוס של מסע ההופעות תחת השפעה כבדה של קוקן. הוא דרש לאכול המבורגר כפול, והמסר הועבר למנהל האישי שלו שהעביר את זה לנהג האוטובוס. הנהג סירב לעצור ובתגובה המנהל האישי של פייצ'ק ירה באוזנו של הנהג, ואם זה לא מספיק הוא הוריד אותו מההגה רק כדי להמשיך לדפוק לו אגרופים. מיותר לציין שפייצ'ק הספיק לאכול וגם להתארגן על עוד שקית של הסם. זו רק דוגמה לסיפור אחד מיני רבים של זמר שהצליח עם אטיטיוד של פורע חוק (גם בגלל העובדה שהוא היה פושע אמיתי), דמיון פיזי לצ'ארלס מנסון וחיים מרתקים שגרמו לי להאזין לשיריו לאחר הצפייה בפרק.

    "סיפורים מהאוטובוס" זמין ב-yesVOD, פרק חדש יעלה מדי שבוע ב-yes דוקו

  • ביקורת סרט: "לונדון קוראת לי" - קיטש סיטי רוקרז

    אתם מכירים את הסיפור הזה של בחור פוגש בחורה והם מתאהבים למרות שיש ביניהם פערים שלמראית עין בלתי ניתנים לגישור? אתם יודעים, הבדל מעמדי, מרחק גאוגרפי, הבדלי מנטליות. מכירים את הסיפור הזה? בטח שכן, זה סיפור שמסופר מאז מעולם באינספור גרסאות ובשלל צורות ובצדק, מדובר בסיפור טוב. ב-"London Town" (או בעברית, "לונדון קוראת לי") השנה היא 1978 ושיי הוא ילד בן 15 ממשפחה קשת יום מעיירה פריפריאלית עם אבא שעובד בשתי עבודות ואחות קטנה שהתפקיד העיקרי שלה הוא להוות מטרד ובלת"ם. גיבור הסרט מקבל הזדמנות לבקר את אימו שעזבה את המשפחה לטובת חיים בעיר הגדולה. שיי נופל על הזדמנות לצאת לגיחה ללונדון הגדולה ופוגש בילדה בת גילו בשם סנדרין, פאנקיסטית לונדונית שיודעת איך להסתדר. היא יודעת גם איך לסובב את עולמו של שיי ולגרום לו להתאהב בה מעל הראש, ובעצם לוותר על מי שהוא על מנת להתחפש לפאנקיסט וללכת לראות את הלהקה החדשה שתשנה את חייו: הקלאש.

    עד כאן הפרמיס לא רע, סיפור אהבה בין שני ילדים על רקע תקופת הפאנק והכל מתובל במבטא אנגלי ובביטויים כמו "fook off" ו-"tosser". הבעיה היא שמעבר לסיפור הבנלי והידוע מראש של בן ממעמד הפועלים פוגש בת פאנקיסטית מהעיר הגדולה, אין יותר מדי עניין בסרט למעט כמה שחזורים לא רעים לאירועים חשובים שקרו ב-1978 - למשל ההופעה של הקלאש בויקטוריה פארק באירוע רוק נגד גזענות (אפשר לראות אותו גם במוקומנטרי "Rude Boy") או סתם מכות בין פאנקיסטים לשוטרים.

    מה שהסרט כושל באמת לשחזר זה את הדמות של ג'ו סטראמר המשוחק ע"י ג'ונתן ריס מארייס. לא זר לו לשחק מוזיקאי: הוא זכה בגלובוס הזהב על תפקידו בתור מלך הרוקנרול אלביס פרסלי במיני סדרה על חייו עם השם הברור מאליו "Elvis". אבל לא הייתי נותן לו קרדיט לשחק את ג'ו סטראמר מהסיבה הפשוטה שאין ממש דמיון פיזי בין השניים - למרות שג'ו סטראמר שיחק בעצמו דמות בשם אלביס בסרטו של ג'ים ג'רמוש "רכבת המסתורין". אבל חוץ מההקשר הקלוש הזה, כלום. ריס מאיירס הפך את ג'ו סטראמר לקלישאת פאנק, לבנאדם שמתלבש בבגדים קרועים ומעילי עור שלא מפסיק להתלהם ולדבר במבטא לונדוני כבד ולזרוק ססמאות מרקסיסטיות\פופוליסטיות ריקות מתוכן כגון "העם צריך לצאת לרחובות ולמחות", בעוד שסטראמר האמיתי דווקא היה בנאדם רהוט שידע להתבטא וגם ידע לשלב את זה עם שפה עממית.

    בכלל, אולי זה רק אני שמוטרד מהעניין, אבל כשאתה ניגש לשחק מוזיקאי לא כדאי לך ללמוד לנגן קצת על הכלי שלו? ג'יימי פוקס ידע לנגן על פסנתר אבל בכ"ז הרגיל את עצמו לנגן על עיוור בכדי לחקות כמה שיותר טוב את ריי צ'ארלס; דנזל וושינגטון למד לנגן חצוצרה בסרטו של ספייק לי "Mo' Better Blues"; ורוב הקאסט של "סקוט פילגרים נגד העולם" למדו לנגן על הכלים שלהם בשבועיים אינטנסיביים. איך זה שג'ונתן ריס מאיירס לא למד לזייף כמו שצריך איזה חמישה פאוור קורדס כדי לתת את האשליה שהוא יודע לנגן גיטרה? ואיך זה שאין אף פעם סרטי פאנק טובים? "SLC Punk" היה מביך, "Repoman" הוא סתם סרט טראש ו-"לונדון טאון", שמתרחש ברקע של תקופת פאנק מאוד פורייה, הוא לא יותר מאסופת קלישאות מביכות של אנשים שכנראה התחפשו לפאנקיסטים בפורים בכיתה ט' עם המוהיקן הצבוע, המעיל עור של אבא ואולי סיכה של הסקס פיסטולס או של האקספלויטד.

    לא ארחיב יותר מדי מאחר ורוב הסרט באמת מביך לצפייה, אבל יש קטע אחד שחצה כל גבול מבחינתי. מאחר ואביו נפצע בתאונת עבודה, שיי לוקח פיקוד על הבית ונאלץ לעבוד בלילות בתור נהג מונית (עבודתו השנייה של אביו, ממנה הוא דווקא לא נפצע). אבל מאחר והוא בן 15 הוא נאלץ להסוות את עצמו ולהתחפש לאישה על מנת להסיע את תושבי לונדון ולהרוויח כמה פאונדים. אני מצטער, אבל עבורי זה שווה ערך לשני ילדים שעומדים אחד על השני, מסירים את עצמם עם מעיל ארוך בעוד שהילד שמשמש בתור הראש מצייר על עצמו שפם ומעבה את הקול שלו על מנת להישמע ולהיראות מבוגר בכדי לקנות בירה, או להכנס לתוך פאב. כמובן ששיי מצליח להסיע את ג'ו סטראמר וסטראמר עצמו מצליח "ליפול לפח" ולנסות להתחיל עם הזהות הנשית של שיי (הוא קורא לו "bird" אם יש כאן אנגלופילים).

    חבל כי אני דווקא מכיר כמה אנשים שהקלאש שינו להם את החיים בגיל 15. אחד מהם הוא בן מיעוטים ממעמד הביניים שהלך לחנות תקליטים יד שניה ליד הבית שלו, ראה את אלבום הבכורה של הקלאש והחליט לתת לו צ'אנס לאור העובדה שהוא התאכזב מ-"London Calling". כשהאזין לשיר הפותח "Clash City Rockers" הוא לא האמין למשמע אוזניו: האנרגיות, הסאונד, האטיטיוד הכל דיבר אליו, לרגע אחד הכל הסתדר בגלל שתי גיטרות, בס ותופים ואותו ילד הרגיש שיש משמעות כלשהי לחיים. הילד הזה הוא אני. גם בסרט מציגים ילד בן 15 שחייו משתנים עקב המפגש עם הקלאש. לא ראיתי את השינוי הזה, אבל אני מניח שזה בגלל העובדה שלא ראיתי סרט טוב.

    הסרט יוקרן בבכורה ארצית בערוץ yes3, יום שלישי, 19.9, בשעה 22:00