פוסטים מאת בן טברסקי

  • גילי יאלו ואבטה בריהון במרכז ענב: מיסטר דיינמייט

    זו היתה הפעם הראשונה שלי בהופעה במרכז ענב לתרבות. בחרתי מושב וחיכיתי לראות את גילי יאלו יחד עם אבטה בריהון מרביצים בי קצת מוזיקה אתיופית. באתי בור לחלוטין, דף חלק בכל הנוגע למוזיקה מאתיופיה, ואני מניח שקפה שחור חזק לא ממש נחשבים למוזיקה אתיופית מסורתית, ולמעשה לא ממש ידעתי מי אלו גילי יאלו ואבטה בריהון.

    זמן קצר אחרי שמצאתי לי מקום נוח לצפות בהופעה עלו הנגנים לבמה מינוס גילי יאלו: בן אילון על כלי ההקשה, אמיר שדות על הבס, יונתן אלבק על הגיטרה, נועם חבקין על הקלידים, ספי ציזלינג על החצוצרה ואבטה בריהון על הסקסופון טנור ושירה. הקהל היה מורכב מאנשים מבוגרים למראה, אתיופים, סטודנטים לאפריקה וכמובן חובבי מוזיקה שבאו לשאוב קצת מוזיקה אתיופית מסורתית.

    ההופעה התחילה והתפישה שלי לגבי מוזיקה אתיופית היתה קרובה למדי למה שהתנגן—סביר להניח שאם לא היו אומרים לי שמדובר במוזיקה אתיופית הייתי קורא לזה אפרוביט. הקצב היה רגוע, הבס וכלי ההקשה היו נעולים יחדיו, הגיטרה ליוותה את כולם בנגינה הדוקה ולא מתערבת וכלי הנשיפה נתנו את המלודיה העיקרית ואת התמה של השירים שנוגנו. המוזיקאים ידעו את החומר ואבטה בריהון הבריק עם נגינת סקסופון עילאית, כאילו ראיתי את ג'ון קולטריין במרכז ענב לתרבות, ואם זה לא מספיק, אבטה הרשים עם מנעד קולי מרשים כששר באמהרית.

    הבעיה היא שהאווירה היתה מעונבת מדי. הקהל ישב והגיב במחיאות כפיים בכל פעם שמוזיקאי אחר סיים לנגן את הסולו שלו, כאילו הייתי בקונצרט ג'אז משמים ולא בהופעה עם קצב שהמטרה העיקרית שלו היא להרקיד. לא משנה כמה תווים היו בסולו של המוזיקאי התורן, כל הקהל ישב על הכיסאות למעט אדם אחד שעמד כל ההופעה, רקד וספג את הצלילים שבקעו מהלהקה. בעיה נוספת מעבר להופעת הישיבה היתה ההופעה עצמה. עד כמה שהנגנים נשמעו מעולה יחד עם אבטה, זה הרגיש כאילו אני צופה בקונצרט ג'אז מאוד גנרי. יש תמה מסוימת לכל יצירה, חוזרים עליה כמה פעמים ולאחר מכן כל נגן לוקח לעצמו סולו ומקבל מחיאות כפיים מהקהל המתרשם. לא הבנתי מה קורה: איפה ההרמות של אפריקה? איפה הריקודים? ואיפה לעזאזל גילי יאלו? איך זה שהוא עדיין לא על הבמה?

    הלהקה סיימה לנגן קטע נוסף ואבטה הציג את האחד והיחיד, הכוכב של המופע, האיש שעובד הכי קשה בעסק, מיסטר דיינמייט בכבודו ובעצמו, סול בראדר מספר 1: מר גילי יאלו. יאלו, עם נוכחות נוטפת כריזמה ומספיק סוואג לחיים האלה וגם לגלגול הבמה הרים את העניינים. המוזיקה שנוגנה היתה הרבה יותר גרובית ומקפיצה לעומת הג'אז שנוגן לפני כן. יאלו שר באמהרית, רקד והרים את הבית. אם בחלקו הראשון של ההופעה רק אדם אחד קם ממושבו בכדי לרקוד, אז הפעם יותר ויותר אנשים קמו על מנת להזיז את הגוף. לאחר שהשיר הראשון נגמר, יאלו הפציר בקהל לקום ולרקוד, מאחר ו-"אין סיכוי שאתם כולכם יושבים בהופעה של מוזיקה אתיופית". הקהל נענה לבקשתו של יאלו, עלה על רגליו ורקד את יתר הערב. כל מבוגר בן 70 רקד כאילו הוא חזר לימי נעוריו, כל אשכנזי עם רגליים שמאליות הראה שהאדם הלבן דווקא מסוגל לרקוד וגילי יאלו לא הפסיק לתת אהבה ולקבל אהבה, וככה הוא הצליח להרים את כל מרכז ענב לתרבות ואת גן העיר.

    מדי כמה שנים יש טרנדים מוזיקליים ששמים מוזיקה איטוזרית יחסית על המפה: בין אם זה היה מוזיקה יוונית עם בום פם, או שירי פופ איטלקיים עם מונטיפיורי. פריחת הרכבי האפרוביט בשנים האחרונות הצליחה לעורר הדים בקרב צרכני המוזיקה המקומיים, וההופעה של גילי יאלו הצליחה להתעלות מעל כולם, בתקווה שהוא עצמו יוכל לשמש כצוהר לעוד הרבה מוזיקה אתיופית מסורתית טובה—מגילי יאלו, לאבטה בריהון, לאתיופיה ולאפריקה כולה.

  • ביקורת דוקו: "Gimme Danger" - רוקומנטרי גנרי ומשעמם

    כשהטריילר ל-"Gimme Danger" עלה לרשת לפני כשנה הוא לווה בשבחים וציפייה רבה, ובצדק. הרי מדובר בסרט של ג'ים ג'רמוש, אחד הקולנוענים האמריקאים היותר ייחודיים שמרבה להתעסק בתופעות אזוטריות שקורות באמריקה הקטנה יחד עם ידע נרחב במוזיקה, סגנון קולנועי מקורי למדי ובגדול הבנה כללית של איך סרט אמור להיראות ולהישמע. תוסיפו לזה את הסטוג'ס, אולי להקת הרוקנרול הטובה ביותר שאי פעם התקיימה על כוכב הלכת הזה. הסטוג'ס הם תופעה איזוטרית של אמריקה הקטנה שהצליחה לשנות את עולם הרוקנרול באמצעות שלושה אלבומים מדהימים אחד אחד, פרונטמן שהמציא מחדש את צורת ההופעה המקובלת ומוזיקה שהקדימה את זמנה. אז דוקומנטרי על הסטוג'ס בבימויו של ג'ים ג'רמוש? סביר להניח שזה יהיה הרוקומנטרי הטוב ביותר אי פעם.

    טעיתי. גימי דיינג'ר הוא לא יותר מרוקומנטרי גנרי ומשעמם מלא בראשים מדברים, מידע ממוחזר ובלי הרבה התפתחות או עניין. ראיתי יותר עניין ברוקומנטרים נוסח "האלבומים הקלאסיים" של VH1 ודומיהם, ואני מזכיר: מדובר בג'ים ג'רמוש שעשה סרט על הסטוג'ס, ארבעה חבר'ה מנודים מעיירת הפועלים אן ארבור שבמדינת מישיגן שמחליטים להקים להקה. ג'יימס אוסטרברג (איגי פופ) שגר בקרוון עם ההורים שלו מחליט לזנוח את התופים עליהם הוא ניגן במגוון להקות ומתחיל לשיר. הוא חובר לאחים סקוט ורון לבית משפחת אשטון. אל השלישייה הצטרף בחור מנודה נוסף בשם דייב אלכסנדר. לדייב היה שיער ארוך, הוא אהב מוזיקה מוזרה ורוקנרול והוא ניגן גיטרה חשמלית, סקוט תופים ורון בס. אחרי זמן מה של ג'ימג'ומים אינטנסיביים ואוונגרדיים למדי ההרכב עובר שינוי קל: דייב עובר לבס ורון לגיטרה והם משנים את שמם מה-Psychedelic Stooges ל-Stooges. הלהקה מקליטה אלבום ראשון שזוכה להתעלמות, אבל מניב שירים שייזכרו לעד כמו "I Wanna Be Your Dog" האלמותי. הלהקה מופיעה, מזעזעת את הנוער האמריקאי וחוזרת שנה לאחר מכן לאולפן להקליט אלבום שני שאומנם לא הניב אף להיט, אבל נשמע רלוונטי עד היום. הלהקה מתפרקת וכוכב עולה מאנגליה העונה לשם דייויד בואי מתעניין באיגי פופ. איגי טס לאנגליה, לא מרוצה מהנגנים האנגלים שהצמידו לו ומבקש שיביאו את ג'יימס וויליאמסון,חבר של הלהקה. וויליאמסון מוטס ללונדון, לא מרוצה מהמוזיקאים האנגלים ואיגי מחליט להביא את האחים אשטון שישמשו כחטיבת קצב. הלהקה מקליטה את "Raw Power", שמקדים את זמנו ולא נשמע כמו שום דבר שהוקלט באותה תקופה ועדיין נשמע רלוונטי לזמננו. האלבום נכשל והלהקה מתפרקת ואיש איש הולך לדרכו.

    אז מה הבעיה כאן בעצם? נתחיל מהעובדה שלעשות דוקומנטרי על הסטוג'ס זה בעייתי מלכתחילה מאחר ואין הרבה חומר ארכיוני על הלהקה, כך שרוב מה שמוצג בסרט אפשר למצוא בכיף ביוטיוב בלי להתאמץ. כל קטעי הלייב וראיונות ישנים עם חברי הלהקה, ובעיקר איגי, הם קטעים שראיתי ברשת הרבה פעמים לפני שראיתי את הסרט של ג'רמוש. רוב הסרט מתמקד באיגי שמספר את סיפורו האישי ואת סיפור הלהקה. מדובר באנשים מרקע של מעמד הביניים ומטה, ילדים שלא הסתדרו עם המסגרת שבה הם חיו וכל מה שהם רצו זה להקים להקה ולתת בראש. הסרט נשען על הפרמיס הזה פחות או יותר, כשאיגי לא ממש מחדש לצופה יותר מדי למעט אנקדוטות קטנות כמו העובדה שהוא זה שלימד את סקוט אשטון (מתופף הסטוג'ס) לתופף. פרטי טריוויה קטנים כאלו השאירו אותי ער במהלך הדוקומנטרי. לג'ים ג'רמוש לא היו הרבה אנשים לראיין. סקוט אשטון הוא בנאדם לקוני למדי שעד שהוא מדבר הוא מדבר מאוד לאט, וג'יימס וויליאמסון (גיטריסט הלהקה בתקופת "Raw Power") בא מרקע דומה לזה של איגי והוא בן אדם בעל כריזמה של מלפפון. מעבר להם, פחות או יותר כל מי שהיה מקושר לאיגי או הסטוג'ס באותם שנים מת: רון אשטון (הגיטריסט הראשון של הלהקה) מת, דייויד בואי מת, לו ריד מת, ניקו מתה, רוב חברי ה-MC5 מתו וגם כל חברי הסטוג'ס המקוריים. אפילו הסקסופוניסט של הסטוג'ס לא בין החיים וגם סקוט אשטון עצמו נפטר אחרי הצילומים, כך שמי שמדבר רוב הסרט הוא איגי, סקוט אשטון מדי פעם, ג'יימס וויליאמסון מדי פעם, מייק וואט (בסיסט ההופעות הנוכחי של הסטוג'ס) מדי פעם, ודני פילדס, מי שהיה המנהל של הסטוג'ס באותם ימים מטעם הלייבל אלקטרה.

    ראיון עם רון אשטון מהטלוויזיה ההולנדית, קטעים מהראיון נמצאים בסרט

    אבל היי, זה לא אומר שאין עם מה לעבוד! וויין קריימר, אחד מהגיטריסטים של ה-MC5 חי ולמעשה מצויין בסרט בתור מי שהמליץ לדני פילדס לבדוק את הסטוג'ס, אליס קופר, אחד מבניה היותר מוצלחים של דטרויט עדיין חי ותמיד יש לו מה לומר על הסטוג'ס מאחר והוא חלק במות עם הלהקה בזמן אמת, והרשימה יכולה להימשך. אבל מה עם המרואיינים הנוכחיים? נכון, סקוט אשטון לקוני ואיטי, אבל היה אפשר לתת לו עוד זמן מסך, במיוחד כשיש קטעי ראיון איתו יחד עם איגי פופ. נכון, ג'יימס וויליאמסון הוא בנאדם לא כריזמטי בעליל, אבל הוא מרואיין כשהגיטרה שלו עליו. אולי במקום לתת לו לדבר היה אפשר לתת לנגינה שלו לדבר? בסרט של שעה וחצי, ג'יימס וויליאמסון, שהוא אולי אחד מהגיטריסטים הכי טובים שאי פעם ניגנו רוקנרול, הגיטריסט שכתב את כל המוזיקה ב-"Raw Power" וסיפק השראה לדורות שיבואו וריפים לגיטריסטים שיילמדו, פרט על הגיטרה רק פעם אחת קצרה למדי. ונכון, מייק וואט אינו חבר סטוג'ס מקורי, אבל כן מדובר בחתיכת בסיסט ומוזיקאי גאון עם סיפור חיים מעניין למדי וכל מה שהיה אפשר לשמוע ממנו בסרט זה איך שהוא התקבל להרכב המקורי של הסטוג'ס—וגם זה בחיפזון.

    אם לא הייתי יודע שזה סרט של ג'ים ג'רמוש אז לא הייתי יכול לנחש שג'רמוש עשה אותו מאחר והסרט נראה כמו עוד רוקומנטרי גנרי בלי שמץ מטביעת העין הייחודית שלו. מעבר לראשים המדברים וקטעי הארכיון הממוחזרים שמהם הסרט מורכב, כמעין פילר קומי ג'רמוש קופץ לקאטים כמעט אינטואיטיביים של אסוציאציות שקשורות למה שהמרואיינים אמרו. אם איגי ציין שהוא גדל בקרוון, אז אנחנו נראה פוטג' ישן של קרוון; אם איגי ציין שהאחים אשטון היו נער בעייתי, אז אנחנו נראה קטע מסרט ישן המציג נוער בעייתי; אם איגי אמר שסקוט אשטון היה נאה ונראה כמו אלביס, אנחנו נראה פוטג' ישן של אלביס, וכו'. יחד עם קטעי אנימציה רעועים למדי שאמורים לשחזר סיפורים מהעבר, אין הרבה עניין בסרט עצמו למעט הסיפור של הסטוג'ס, הצורה בה איגי פופ מספר אותה והסנטימנט לאחת הלהקות היותר טובות שהיו ברוק, וזה חבל כי יש כאן חתיכת פרמיס וסיפור כללי מאוד חמוץ מתוק.

    הופעה של הסטוג'ס בפסטיבל מוזיקה בסינסנאטי ב1970, קטעים מתוך ההופעה נמצאים בסרט

    סקוט אשטון המשיך לתופף והיה חבר ב-Sonic Rendezvous של פרד סוניק סמית' מ-MC5. הוא ניסה לפרסם את עצמו כמתופף רוק, נכשל ועבד בעבודות מזדמנות כל חייו, החל משיפוצניק ועד לנהג מונית. רון אשטון הקים להקות רוקנרול אזוטריות כמו New Order (לא הלהקה שהוקמה על חורבות ג'וי דיוויז'ן) ו-Destroy All Monsters, הוא התגורר בבית אימו ואף עסק במשחק ושיחק תפקידים קטנים בסרטים דלי תקציב סוג ז'. דייב אלכסנדר נפטר ב-1975, וג'יימס וויליאמסון, אותו נער בעייתי מאן ארבור שנראה כאילו הוא נולד לנגן גיטרה ולהיות כוכב רוק, הלך ללמוד הנדסת מחשבים, נעלם מהעין הציבורית והפך להיות בכיר בסוני. איגי פופ נפל לסמים, התאשפז במוסד סגור וכמובן המשיך לעשות מוזיקה, להופיע ולקבל בצדק את מעמדו כאל רוקנרול. כל הסיפור הזה ומה שהסטוג'ס קיבלו זה סרט רוקומנטרי משעמם וחסר מעוף. לסרט אומנם קוראים "Gimme Danger" אבל חווית הצפייה היתה "No Fun".

    הסרט יוצג במסגרת פסטיבל דוקאביב:
    יום ראשון, 14.5 בשעה 20:30 – נמל תל אביב – כניסה חופשית
    יום שישי, 19.5 בשעה 21:15 בסינמטק 3
    ישודר בהמשך ב-hot8

  • Mitski בבארבי: הנערה היפנית/אמריקאית הטובה ביותר

    צילום: Yifat LY

    ממבט ראשון, מיצקי והלהקה שלה נראים כמו סטודנטים טיפוסיים לאומנות: מיצקי המבוישת בלבוש מאוד יומיומי אך אלגנטי על הבס והשירה, גיטריסט חנון וממושקף שממקם את הגיטרה גבוה למדי ומתופף שדווקא עשה את הרושם של החבר מחוץ ללימודים שהגיטריסט הביא בכדי להשלים את הלהקה—טריו מינימליסטי שהתקבל בציפייה ואהבה גדולה מהקהל שמילא את הבארבי.

    מיצקי הצליחה להוציא מהבס טונים כבדים ורועמים למדי, ההפך המוחלט ממראה הסטודנטית המסתורית לאמנות. טון הבס שלה נשמע כאילו Krist Novoselic מנירוונה ניגן על הבמה. הצליל שלה היווה בסיס לכל ההופעה והמוזיקה שנוגנה נשענה על המנעד העוצמתי של מיצקי, על היכולת שלה לשיר כל הברה שתהיה ברורה ככל האפשר ונגינת בס מינימליסטית שכל פריטה עליו הרעידה את הבארבי. הגיטריסט החנון, שדווקא נפל בול למשבצת התלמיד לאומנות שהחליט להרים גיטרה, צבע את השירים בתפקידים צבעוניים וצלילים לא קונבנציונלים ולעתים גם לא ניגן בכלל. אבל הכוכב האמיתי של הטריו היה המתופף, אדם רחב ממדים שניגן על המערכת בדיוק רב, החל ממכות רכות ביותר ועד לחבטות חזקות למדי, כאילו כל מכה נבחרה בקפידה, הוא היה שיחת הערב שלי.

    מיצקי: כל פריטה הרעידה את הבארבי. צילום: יפעת גריצמן

    אבל היתה לי בעיה עם ההופעה. הרגשתי כאילו רוב השירים בנויים סביב הדינמיקה של "שקט, רועש, שקט", אותה דינמיקה שהפכה את הפיקסיז ללהקה שגרמה לנירוונה לכתוב שיר שמוכר 10 מיליון תקליטים. הקו המוזיקלי באמת נשמע כמו גרסה קצת יותר אמנותית של הפיקסיז, עם קול נשי חזק וטקסטים אינטימיים שהקהל יכול לשיר. רוב השירים היו באותו מיד-טמפו, פתיחה עם פריטות בס ולאחר מכן הצטרפות של תופים וגיטרה. הגיטרה ניגנה תפקיד מעניין, הבס והתופים ננעלו כמקשה אחת, מיצקי ריגשה את הקהל עם קולה הגדול, ויאללה לשיר הבא. לקהל כמובן זה לא הפריע להנות מכל רגע מההופעה, אבל עד השיר "Townie", בעל הטמפו המהיר יחסית, רוב הסט נשמע כמו וריאציה על הלהיט המדובר, "Your Best American Girl", שהתנגן לקול תרועת המעריצים שליוו את מיצקי בשירה מסונכרנת.

    ואם כבר מדברים על בית ספר לאומנות. הייתי מרגיש הרבה יותר שלם עם ההופעה ועם החומר שנוגן אם מיצקי הייתה באה רק עם המתופף. היה משהו יותר מינימליסטי וקודר ברגעים שהגיטריסט הפסיק לנגן וכל מה שנותר מהמוזיקה זו רק נגינת הבס הבסיסית עם סאונד גדול למדי שחיפה על היעדר גיטרה, יחד עם ליווי תופים וכמובן הקול של מיצקי. היינו יכולים לקבל את כל העולמות: גם יומרה אמנותית של הרכב בס-תופים נטול יומרות וירטואוזיות, רק עם קצב ותדרים נמוכים, וגם הופעה בעלת אווירה אינטימית וקודרת בהתאם לשירים המלנכוליים של מיצקי.

    לאחר סט קצר יחסית של פחות משעה הלהקה ירדה מהבמה לקול תשואות הקהל שרצה הדרן. הלהקה עלתה להדרן ראשון וניגנה את "Happy" הקצבי והפייבוריט שלי בסט. לאחר מכן הלהקה ירדה מהבמה רק כדי שמיצקי תחזור להדרן שני, כשהיא לבדה עם הגיטרה. היא הודתה לקהל על האהבה והתוודתה שהיא מעולם לא ניגנה הדרן שלישי (הטעות במקור), תוך כדי שהיא פונה לילד קטן שהיה על כתפי אביו ווידאה שהילד נהנה ושיש לו אטמי אוזניים כדי שהשמיעה שלו לא תיפגם. מיצקי ניגנה על הגיטרה את "A Burning Hill" באותה דינמיקה שאפיינה את ההופעה. היא פרטה על המיתרים ברכות בעוד שהיא שרה מכל הלב ומכל גופה הקטן. מיד לאחר מכן היא עברה ל-"Class Of 2013" והחליפה את הפריטות העדינות לדיסטורשן חריף ואת השירה הנוגה והדינמית למשהו יותר עצמתי ועל גבול הצעקה. זו אמנם קלישאה, אבל אפשר לומר בביטחון שאף עין באולם לא נשארה יבשה, וסביר להניח שכולם וכולן התאהבו בנערה היפנית/אמריקאית הטובה ביותר.

    צילום: יפעת גריצמן

  • קרקס ההזיות של שטובי בבארבי: טריפ מסביב לעולם

    (צילום: אילנית תורגמן)

    החורף הפתאומי שפקד את הסופ"ש לא מנע משטובי למלא את הבארבי ביום שישי האחרון. מה שכונה "קרקס ההזיות של שטובי" לא אכזב והבארבי כולו היה על הרגליים במשך שעתיים.

    לוליינים פוזרו במיקומים אסטרטגיים באולם, רקדניות עלו על הבמה וכולם היו צבועים בצבעי נאון זרחניים. אדם המחופש לעץ עם שרביט זוהר וכתר לראשו עבר בין הקהל שוב ושוב. הייתי מכנה אותו מלך היער, אילולא זן פטריות בעל אותו השם כבר לקח את הכינוי. כל אווירת הקרקס והמוזיקה של שטובי וההרכב יצרו אווירה של טריפ. אומנם שום דבר לא היה מוגזם מדי, אבל התאורה, הצבעים והלוליינים הכניסו את כולם לאווירה, כאילו זה היה סירק דה סוליי במסיבת טבע.

    על הבמה היו יונתן אלטר (תופים), זיו הרפז (בס), מרתה דיין (חליל), עומר דיין (ספוקן וורד) וכמובן שטובי, לבוש בחליפת גוף אדומה. הוא ניגן על סמפלר, טרמין, בוזוקי ו-EWI (כלי נשיפה אלקטרוני המאפשר לחקות ולסמפל מגוון רחב של צלילים). תוך כדי שהוא מתפקד על מגוון של כלי נגינה הוא לא הפסיק לרקוד, לקפוץ ולשלהב את הקהל שבתמורה החזיר לו בתשואות וקפץ עוד ועוד.

    המוזיקה נעה בין מוזיקת רייבים סטנדרטית שנכנסת ללופ שלא נגמר: הנגנים על הבמה חוזרים על איזשהו מוטיב, יש בנייה לשיא מסויים, וכשהשיא מגיע הלופ מתפרץ בחזרה ושטובי קופץ גבוה יותר מהפעם הקודמת. לא כל הקטעים נוגנו במקצב האומצה אומצה האופייני למוזיקה אלקטרונית. היו מגוון של מקצבים ואפילו שבירות בקצב, דבר שהפך את הקטעים למעניינים יותר. אמנם שטובי עצמו היה אנרגטי בצורה יוצאת מן הכלל, אך יונתן אלטר, שהיה על התופים, סחב במו ידיו שעתיים של מופע מבלי להחמיץ מכה.

    יחד עם המקצבים האלקטרוניים החיים נוסף האלמנט האתני בהופעה. מצד אחד הקצב זרק אותנו למידברן או למסיבת טבע, מצד שני היו השפעות של מוזיקת עולם, בעיקר גוונים מהמזרח. וכאן היתה הבעיה שלי. אולי אני מניאק שלא רוקד, אבל אחרי זמן מה הרגשתי כאילו שאני בלופ אינסופי שלא ממש מגיע לשום מקום (במיטב המסורת של לופים אינסופיים). כל בילדאפ לשיא מסויים הרגיש לי כמו אותו הבילדאפ לאותו השיא, וגם אם הייתי מניאק שכן רוקד, לא הייתי יכול להחזיק שעתיים של שטובי. בשלב מסויים כל הצלילים שהופקו מהבמה התערבבו לעיסה אחת גדולה של סאונד כך שהדבר הכי קוהרנטי שיכלתי לשמוע היה רק המקצב. אולי כל זה היה חלק מהרעיון של קרקס ההזוי, אולי אני באמת צריך לרקוד לפחות קצת. מה שבטוח זה שכל מי שהיה בבארבי עבר חוויה של מסע עולמי.

  • "ריצה" של קבוצת תיאטרון רות קנר: נוגע בנקודות נשכחות ואפלות

    לא ידעתי למה לצפות כשהלכתי לראות את "ריצה", מעין מחזמר אוונגרדי מאת רות קנר בניצוחו המוזיקלי של אבשלום אריאל לפי הסיפור "ריצה אצל הים" של ס. יזהר. מעולם לא קראתי את כתביו של יזהר, לא ראיתי אף אחד מהטיזרים ששוחררו לרשת ובנוסף להכל, לא רצתי בעצמי למעלה מחצי שנה.

    על רגל אחת, מדובר בקבוצת צעירים היוצאת לטיול במצדה כדי לשיר מול זריחת השמש. הטיול משתבש וכל המסע הופך להיות התמודדות מול איתני הטבע. בהתאם, לאורך השעה וחצי של המופע היתה תחושת לחץ ואי נעימות: 14 איש—מוזיקאים, שחקנים, וזמרים—ניגנו במחזה מוזיקה אינטנסיבית, מלחיצה, צורמת ואף מוטרפת—כאילו קינג קרימזון סיפקו פסקול לתיאטרון אוונגארד.

    תחושות הבלבול והלחץ נכחו לכל אורך המופע. הכל היה דחוס והיה קשה להתמקד רק בדבר אחד בהצגה, ולא היה אף רגע קליט או נעים לרפואה. המוזיקה היתה דיסוננטית, ההרמוניות עגומות, והשחקנים שרו ושיחקו כאילו הם אחוזי דיבוק. מה שכן, הביצועים היו מדויקים ברמות מעוררות פליאה. המוזיקה גרמה לי לתהות מה מאולתר בדיוק רב ומה כתוב בקפדנות רבה, וכישורי המשחק והמונולוגים של השחקנים גרמו לי לחשוב האם מדובר בטקסט ששונן בע"פ או שמא מונולוג חופשי ע"פ הסיפור.

    ההרגשה הכללית אחרי דבר שכזה היתה אי נעימות וזעזוע. בגלל כל האינטנסיביות והדחיסות של הביצוע באמת הרגשתי כאילו אני נוכח בטיול שיצא מכלל שליטה, כאילו אתם ברכב עם עוד אנשים שלא מפסיקים לעלות לכם על העצבים כשבחוץ 40 מעלות ובפנים המזגן מקולקל והרדיו גם. תחושת המועקה של "כל מה שתוכנן ירד לטימיון" היה פקטור עיקרי במופע יחד עם המוזיקאים והשחקנים שהעבירו את ההרגשה של מזג אוויר סוער בלי אפקטים—רק הם, בשר ודם וכלי נגינה.

    עם כל הזעזוע והטלטול החיובי, היתה הרגשה קצת מסורבלת במופע. היה מאוד קשה להבין את הסיפור ואת קו העלילה ואם לא הייתי קורא את התקציר מהתוכנייה אז הייתי הולך לאיבוד. השפה שהשחקנים דיברו ושרו בה היתה ארכאית מדי לטעמי (סביר להניח שמטעמי היצמדות למקור), לא ידעתי עם מי אני אמור להזדהות (אם בכלל), ועצם העובדה שהמופע היה ברובו בטון צורם הוא לא נתן רגעי מנוחה—אפילו במונולוגים חסרי המוזיקה תחושת המועקה ריחפה לה באולם. אבל לאחר שעה וחצי, עם הסיום הפתאומי של המופע, הרגשתי כמו חדש, כאילו אני אחרי "היי" של ריצה ממש אינטנסיבית, עם כל הרגשות העזים, הזעזוע, והטלטול. למרות הסרבול, "ריצה" הצליח לגעת בנקודות הנשכחות והאפלות של הנפש.

  • פוסט אורח: סיכום 2016 של בן טברסקי בפאנק ובדברים דומים

    אפשר בכיף לומר ש-2016 היתה שנה מזעזעת בכל מובן אפשרי. אז הנה האלבומים שעשו לי את השנה:

    Absolute Power - Absolute Power

    הארדקור פאנק מהיר וכועס שלא משאיר סיכוי לשום דבר. אלבום הבכורה של הלהקה יצא בלייבל ההארדקור Youth Attack של מארק מקוי מתהילת צ'ארלס ברונסון. האלבום הזה הוא סופה של ריפים מהירים, שינויי קצב תכופים (מהר, מהר יותר, איטי וכבד, ממש מהר) ושירים קצרים וכועסים. 16 שירים בפחות מ20 דקות.

    G.L.O.S.S - Trans Day Of Revengs EP

    היה הרבה הייפ על גלוס, יש שיאמרו שבצדק, ויש שיאמרו שזאת היתה להקת גימיק ותו לא. אני התאהבתי בהם מהשמיעה הראשונה של דמו הבכורה ב-2015. הם עושים הארדקור פאנק שמצד אחד גנרי, אבל מצד שני כועס וכנה להחריד. אני האמנתי לכל מילה ולכל תו שיצאה מהלהקה הזאת, ולכן לא האמנתי שהאי פי שיצא השנה (וגם האי פי האחרון, הלהקה הספיקה ליצור כותרות ולהתפרק) יוכל להתעלות על מקודמו, אבל הוא התעלה עם שירים מהירים יותר וכועסים יותר שפשוט גורמים לדם לרתוח בעורקים ולרצות לשבור את כל מה שמדכא בעולם הזה

    Youth Avoiders - Spare Parts EP

    יות' אבוידרז הצרפתים הוציאו ב-2013 את אלבום הבכורה שלהם שלא יצא לי מהמוח זמן רב, שירי פאנק מלודיים, רוקנרוליים, מהירים וקליטים להחריד. האי פי הזה לוקח את כל מה שהיה טוב באלבום הבכורה של יות' אבוידרז רמה אחת קדימה, הביצוע הדוק יותר, השירים מהירים יותר והכל מלודי וחכם. עבודת גיטרות שמשלבת את הסאונד וההרגשה של גיטרות רוקנרול אל האגרסיה והמהירות של הפאנק.

    Rixe - Les Narf A Vif EP

    ריקס, להקה נוספת מצרפת לוקחת את הפאנק האנגלי של סוף שנות השבעים/תחילת שנות השמונים ומכניסה לזה את ההרגשה של להיות צרפתי מעמד הפועלים ששותה יין זול מקרטון עם החברים בסוף יום העבודה ושופך את כל הרעל שלו על החיים. פאנק בגובה העיניים ובצרפתית, אומנם וורקינג קלאס, אבל קלאס.

    Blood Pressure - Need To Control

    תמיד כשיש בלהקת הארדקור בחור שנראה כמו טכנאי מחשבים, או מורה פרטי למתמטיקה, אז סביר להניח שהלהקה הזאת הולכת לכסח. אלבום הבכורה של בלוד פרשר הוא כזה, מרביץ ולא מרחם מהשיר הראשון עד לשיר האחרון. עם סולן חנון שנשמע כאילו הוא הולך לאכול אותך ולהקה שנשמעת כמו טלפון בהול לטיפול נמרץ. ניד טו קונטרול מעלה את לחץ הדם של המאזין לרמה גבוהה למדי. עשרה שירים ברבע שעה ואז ריפיט.

    Vaaska - Futuro Primitivo EP

    ואסקה הם להקת די ביט הארדקור פאנק מטונפת מאוסטין טקסס ששרים בספרדית. מספיק לשמוע את הסולן צועק את שמות השירים במבטא ספרדי כבד בשביל להישאב לאי פי הזה ולהתחיל לרקוד פוגו בחדר שלך ולשבור את התמונה הממוסגרת שלך מהגן כשהיית בן 5. עשו טובה, בשיר הראשון תעבירו ישר ל-1:19 ותשמעו את הסולן צועק "Furturo Primitivo!", או לחילופין תתחילו משיר 4 ותשמעו את הסולן צועק "Histeria!". אני יכול להעיד על עצמי שאני כן נכנסתי להיסטריה.

    Uranium Club - All Of Them Naturals

    האלבום הזה נשמע כאילו לקחו כמה סטודנטים לאמנות, העמידו מולם את הערך המילוני של רוקנרול, ואמרו להם לעשות עם זה מה שהם רוצים, ולעשות את זה פאנק. אין ספק שמדובר באלבום שנון וחד מצד אחד יש שיר כמו "The Lottery" שנשמע כמו ויכוח של בנאדם בינו לבין עצמו כשהמוח שלו הוא בעצם מגבר פנדר טווין ריברב. מצד שני יש קטע אינסטרומנטלי כמו "Who Made The Man?" שנשמע כמו פסקול סרף של צוללת הטובעת לאיטה בתחתית האוקיינוס.

    Dangers - The Bend In The Break

    האלבום הזה הוא מעין תשובה אוטומטית לכל הספקנים שמשום מה חושבים שאין כבר מה לחדש בהארדקור. זה כלום עבור דיינג'רז מלוס אנג'לס שהחל מאלבום הבכורה שלהם מ-2007 סומנו כאחת מהלהקות היותר יצירתיות, חכמות, ועצבניות בהארדקור האמריקאי. עם הריליס הנוכחי דיינג'רז ממשיכים לחדש בהארדקור שלהם. מצד אחד יש שירי הארדקור מהירים ועצבניים להחריד כמו "Those Sad Pelbes Down Below" המהיר והאפל בעל הברייקים הרבים, דרך "Loose Cigarettes",על תקן השיר שאמור לקרוע למאזין את הלב בלי שום דרך להתגבר עליו—חמש דקות של מלנכוליה ועצבות—ועד לשיר כמו "Softer Science" עם הבייס ליין והמקצב המרקידים והקלידים המתפרצים בפזמון. כל זה מעביר אותנו מעין מסע מטלטל באלבום הארדקור צבעוני שנוגע בכל רגש ובכל נקודה בגוף. הארדקור.

    ויש גם קליפ!

    Death Index - Death Index

    נמאס לי מלהקות פוסט פאנק עכשוויות, בעיקר בגלל שאף אחת מהן לא מראה שום מאמץ להסתיר את העובדה שהן נשמעות אך ורק כמו ג'וי דיוויז'ן. למעשה זה גרם לי לסלוד אפילו מג'וי דיוויז'ן. ואז דת' אינדקס הגיעו ועשו פוסט פאנק ש-לא-נשמע כמו ג'וי דיוויז'ן, אבל כן נשמע אחרת ואף מהיר! גם Doom and gloom וגם פוגו, חי נפשי!

    ויש גם קליפ!

    Joliette - Ataxico

    ג'וליאט הם רביעייה מפואבלה מקסיקו שמנגנים פוסט הארדקור כועס חזק ועצבני בספרדית. באלבומם הנוכחי יש שבעה שירים על חצי שעה כשכל שיר הוא אתגר בפני עצמו עם שינויי משקל רבים, שינוי טמפו רבים ואינספור ריפים. ג'וליאט מצליחים להיות וירטואוזים מבלי לאבד טיפה מהכעס העצום במוזיקה שלהם. אני לא יודע מילה בספרדית, אבל אני יכול להעיד שאין פה רחמים.

    ויש גם קליפ!

    Super Unison - Auto

    סופר יוניסון ממשיכים את דרכם של להקות פוסט הארדקור נוסח Drive Like Jehu ו-Jawbox ועושים את זה אפילו טוב יותר. אם מישהו היה מבקש ממני המלצה לפוסט הארדקור או לחילופין לתת לו מה ההגדרה לפוסט הארדקור (דבר שלא קורה אף פעם) הייתי מפנה אותו לאלבום הזה.

    ויש גם קליפ!

    Head Wound City - A New Wave Of Violance

    לאחר אי פי אחד בלבד שיצא ב-2005 והופעה אחת בלבד באותה שנה שהאי פי יצא, הסופרגרופ של הפוסט הארדקור המורכב מאנשים מ-The Locust, The Blood Brothers, ו-The Yeah Yeah Yeahs החליטו להתאחד ב-2014 ולהקליט אלבום חדש שנשמע כמו הארדקור פאנק משנת 2055. מצד אחד אגרסיבי ומהיר, מצד שני בעל מבני שירים לא שגרתי וסאונדים שגורמים לגיטרות להישמע כמו חלליות.

    ויש גם קליפ!

    La Luna - Always Already

    לה לונה נשמעים כמו ההרגשה הזאת של ללכת הביתה ב-5:30 לפנות בוקר כשהשקיעה מאיימת לחשוף יום חדש וחיים מלאי הרהורים. גם ביום הכי חם בשנה המוזיקה הזאת נשמעת כמו פתיתי שלג של עצבות שמכסים את הלב.

    ויש גם קליפ!

    ישראלים

    MooM - Second EP

    מום הוציאו איפי של ארבעה שירים שלא עולים על שלוש דקות. מצד אחד זה מעצבן כי הייתי רוצה לשמוע עוד מהלהקה הזאת. מצד שני אלו שלושת הדקות הכי עצבניות שתועדו בארץ ב-2016. החל משיר הפתיחה, "פיגועי דקירות" האקטואלי להחריד ("מדינה מטונפת שבה אלימות היא תרבות / מושתת על מסורת של מלחמה בלחות"), ועד לפריטה האחרונה ב-"The Bloody Dog" האלבום הזה כותש את כל מה שבדרכו.

    ויש גם קליפ!

    מחלקת חניקות שוטרים - מי מרגיש מובך עכשיו EP

    מחלקת חניקות שוטרים התפרקה השנה אבל לא לפני שהם השאירו לנו אי פי אחד אחרון של שישה שירים פוליטיים מרושלים ומעולים כאחד. חבל שהתפרקו ואל תגידו מח"ש.

    The Orions - Lightning Stroke Twice

    אומנם לא פאנק, אבל מבוצע ע"י פאנקס. האוריונס לוקחים את הז'אנר הארכאי, הגנרי והמשעמם של הסרף, שהוא בדרך כלל לא יותר מקוריוז של סרטי טרנטינו, ונותנים לו חתיכת בעיטה בתחת ומוסיפים יצירתיות, עבודת גיטרות שמציירת חופים שמעולם לא נבראו, ודרייב של להקת פאנק שרק רוצה לנגן מהר. פעם הבאה שאדם כלשהו מזמזם את הנעימה ההיא מהסרט ההוא של טרנטינו, אז שמישהו ידאג להשמיע לאותו אדם את האוריונז.

    ויש גם קליפ!

    להקות נספות שהוציאו יופי של ריליסים השנה

    Drei Affen, Cheap Appeal, Mindset, La Bella, Itto, Krimewatch, Angel Du$t, Youth Funeral, ועוד רבים אחרים.

    הלאה עם 2016, ברוכה הבאה 2017 ואיגי הבא בתור.

  • Zaga Zaga בטור טור: הייקו ראשון

    בן טברסקי יצא לטור אירופאי עם להקת הפוסט-הארדקור Zaga Zaga ומדווח לייב מהשטח בעזרת סדרה של שירי הייקו.

    כמה מקורי
    ישראלים בברלין
    כמה מקורי

    לוקיישן- ברלין
    הבוקר שאחרי ההופעה

    הייקו צורת שירה שמקורה ביפן המסורתית.
    מורכב מ5-7-5 הברות
    הייקו לספק תובנה מעניינת או מסר רוחני