פוסטים מאת בן טברסקי

  • Shabazz Palaces בבארבי: שבט הזולו נדד למאדים

    אני תמיד רוצה להרחיב את האופקים שלי, לחוות דברים שבד"כ לא חווים, ולכן הלכתי להופעה של צמד ההיפ הופ הניסיוני שאבז פלאסס בבארבי. הצמד מגיע כל הדרך מסיאטל הקרה. הם חתומים בלייבל סאב פופ, כמעט 30 שנה אחרי הגראנג', והגיעו לתת לנו מנה הגונה של היפ הופ אומנותי, ניסיוני ופסיכדלי.

    ישמעל באטלר (מיקרופון וסאמפלרים) וטנדאי מרייר (כלי ההקשה, קולות רקע וגם סמפלרים) עלו לקול תשואות הקהל כששניהם נראו כאילו ברחו מעטיפה של הרבי הנקוק מהסבנטיז. חמושים במשקפי שמש, הם החלו במסע אל עבר העתיד הלא נודע עם ביטים אבסטרקטיים של היפ הופ משנת 3000. עוצמת הבאסים הרעידה את הבארבי, את הלב, סדקה את מסך הסמארטפון ואני די בטוח שגם העלימה לי 20 שקלים. המיקרופון של באטלר היה עמוס בהד וההגשה שלו הדהדה ברחבי החלל בעוד שמרייר שר קולות רקע והרמוניות תוך כדי שהוא מכה בתופים. הרגשתי שאני רואה את סיימון וגרפונקל רק במקום צמד יהודים מניו יורק אני צופה בשני חייזרים מסיאטל.

    המוזיקה היתה איטית ואווירתית והיה קשה להבין על מה באטלר שר, אם כי הוא שימש כאינסטרומנט לכל דבר. מרייר ריחף מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ. הוא הזכיר לנו שהשורשים של המוזיקה הזאת נעוצים באפריקה בעזרת תיפוף אינטנסיבי על קונגס שלאו דווקא ישב עם הביטים של באטלר, אבל כן יצר אפקט סטריאו של חוסר קוהרנטיות ופסכידליה, כאילו שבט הזולו נדד למאדים והקליט שם אלבום.

    כל אווירת ההיפ הופ/אומנות/אוונגרד/אחי עולה לי שת'לא מאמין החזיקה ממש טוב אבל רק ל-45 דקות, ואחרי כשעה התחלתי להרים גבה. כל השירים היו באותו הטמפו, היה קשה כבר לעקוב מתי שיר מתחיל ומתי הוא נגמר ולמעשה היה קשה להבדיל בין השירים עצמם. הכל הרגיש כמו עיסה אחת גדולה עם המון רעשי חלל וגרוב אוונגרדי שג'ורג' קלינטון אומנם היה מתגאה בהם, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי תוהה אם יש להם גם שירים בטמפו אחר ואפילו חיכיתי שההופעה תסתיים. ההופעה אכן הסתיימה לאחר שעה וחצי שהרגישו כמו שיר אחד ארוך.

    אין ספק ששאבאז פאלאסס מביאים היפ הופ חדש שמעניין את האוזן, אבל בסופה של שעה וחצי מה שהחזיק את ההופעה הם צלילים מעניינים ולא שגרתיים שנשמעו מדי פעם בתוך אותו שיר ארוך, מעין פסקול שמרתק אותך לספה, בתנאי שהספה מרחפת בחלל החיצון. אומנם בחלל לא שומעים אותך צורח, אבל כן מפיקים ביטים מעניינים. מצד שני, אתה עדיין תקוע בחלל.

  • Holy Fuck בלבונטין 7: באו להרים

    צילום: אורנה טימן

    לא ידעתי מי הם הולי פאק. למעשה, עבורי הולי פאק זו הערה ששומעים רק בסרטי תיכון אמריקאים כשאחת מהדמויות ניצבת בפני חוויה מסעירה כמו להזמין מישהי ממש שווה לצאת או לאכול פיצה או משהו בסגנון. לאחר האזנה צפופה למוזיקה וצפייה בלייבים שונים של הלהקה חשבתי לעצמי, "הולי פאק, החבר'ה האלה ממש טובים!" וחדור ציפייה הלכתי ללבונטין ביום שבת על מנת לקבל מנה הגונה של הולי פאק.

    שולחנות עמוסים בציוד. צילום: אורנה טימן

    חברי הלהקה, בריאן בורצ'רד (אפקטים, גיטרה ושירה), גראהם וולש (אפקטים ושירה), מאט מקוויד (באס, גיטרה ואקפטים) ומאט שולץ (תופים) עלו לקולות מחיאות כפיים סוערות בחלל הלבונטין שהיה מלא עד אפס מקום, ומבלי לבזבז זמן פתחו עם "Chimes Broken" מתוך אלבומם האחרון "Congrats" מ-2016. בורצ'רד ווולש היו בקדמת הבמה עם שולחנות עמוסים במיקסרים, קלידים מכל הסוגים, פדאלים ועוד המון ציוד אנלוגי - זה נראה כאילו צריך ללמוד ארבע שנים בטכניון על מנת להבין את מה שהולך שם. בשביל באמת לחוות את החוויה החנונית במלואה, השולחנות הוקרנו על קירות הלבונטין בלייב במקביל להופעה. על השולחן של בורצ'רד היתה אפילו גיטרת סלייד שעליה הוא ניגן עם סכין למריחה (ובכך הראה לי שעשיתי שימוש לא נכון בסכין הזאת) ואפילו מכונה לחיתוך פילם של מצלמה שהוא השתמש בה בתור כלי נגינה לכל דבר. הלהקה סימפלה את עצמה על הבמה והשתמשה אך ורק בכלים אנלוגיים, לא היה מחשב אחד לרפואה על הבמה וטוב שכך.

    עוגת שכבות של דאפט פאנק יחד עם האפי מאנדייז. צילום: אורנה טימן

    אפשר לתאר את המוזיקה שלהם בשמות ארכאיים כמו דאנס-רוק או אלקטרו-רוק, אבל החבר'ה הקנדיים פשוט באו להרים. המרתף של הלבונטין עלה כמה קומות אל השמיים עם מוזיקה שנשמעה כמו עוגת שכבות של דאפט פאנק יחד עם האפי מאנדייז, פאטבוי סלים וקצת קראוט-רוק. בתור טבעוני שאוהב עוגות ותמיד מתבאס שאני לא יכול לאכול אותן במסיבות של חברים, אכלתי מהעוגה של הולי פאק בלי אפילו ללעוס. הלהקה הרקידה את כל הלבונטין מבלי להחמיץ פעמה אחת. בורצ'רד ווואלש רקדו בקדמת הבמה כאילו הם לא מתפעלים את המילניום פאלקון עם כל הציוד שיש לרשותם בעוד ששולץ תופף כאילו היה קית' מון מ-The Who ומקוויד איחד הכל עם ליינים רפטטיביים ומרקידים. שני המאטים לבשו חולצות תואמות (צירוף מקרים?) היוו חטיבת קצב הדוקה ואיפשרה לבורצ'רד ווואלש לעשות כרצונם ולעוף עם המוזיקה עם ההבטחה שהם תמיד ינחתו על הוואן.

    הולי פאק הצליחו לתמרן היטב בין רגעים חלומיים של דרים פופ למקצבי אינדסטריאל מרקידים, בין רגעי שקט להתפרצויות של מוזיקה קצבית שגרמו לאנשים למלמל דברים נוסח "בונא אחי, עולה לי" תוך כדי שכל המועדון רוקד. למעשה היתה הרגשה של מסיבה יותר מאשר של הופעה והרגשתי כמו בסרט "אנשי המסיבות" בסצנת רייב בהסיאנדה שבמנצ'סטר. ההופעה ארכה כשעה וחצי כולל הדרן והצליחה לגרום לי למלמל לעצמי "הולי פאק, זה היה טוב" והשכיחה ממני ש-"הולי פאק, מחר יום ראשון".

    מכונה לחיתוך פילם ככלי נגינה. צילום: אורנה טימן

  • ביקורת על "סיפורים מהאוטובוס" של מייק ג'אדג': הצד המגניב של הקאנטרי

    האם הייתם רוצים לראות סרט תיעודי קצר המספר על מולטי-אינסטרומנטליסט מחונן וכותב שירים בחסד שהגיע מעולם הפשע, ניגן עם הגדולים בתחומו, הנפיק להיטים שהצליחו לחצות ז'אנרים ואפילו לקבל חתיכת קאבר מאחת מלהקות הפאנק הטובות אי פעם? אה וכל זה באנימציה. בטח שהייתם רוצים לראות כזה דבר, אתם רק בני אדם.

    "סיפורים מהאוטובוס" היא סדרה תיעודית חדשה של מייק ג'אדג', יוצר "ביוויס ובאטהד", "המלך היל" ו-"סיליקון ואלי". הסדרה סוקרת את הצד היותר איזוטרי של הקאנטרי שג'אדג', יליד הדרום, גדל עליו. במונולוג הפתיחה ג'אדג' המאוייר יושב באוטובוס של מסע הופעות ומספר לנו על הקאנטרי שנתפש כז'אנר ארכאי, מיושן ומשעמם ואפשר להבין למה. קאנטרי לא מקבל הרבה יחסי ציבור כז'אנר שמגניב לאהוב במיוחד לאור העובדה שהמוזיקה נתפשת כעממית, המונית וטראשית. הז'אנר גם מגיע מהחלק היותר מפוקפק של ארה"ב שידוע בעיקר בגלל מבטאים כבדים, גזענות וחוסר סובלנות, גילויי עריות ובמבט שטחי שהמדיה מאכילה אותנו, מקום מאוד לא ליברלי. ג'אדג' בא להפריך את כל זה באמצעות "סיפורים מהאוטובוס".

    הפרק הראשון מתמקד בזמר הקאנטרי Johnny Paycheck שהכרתי רק בזכות גרסת ה-Dead Kennedys לשיר "Take This Job And Shove It", אחד מלהיטיו הגדולים של פייצ'ק שגרם לאחת מלהקות הפאנק היותר פוליטיות להעניק לו קאבר שדורס כל בוס ומשמיד כל מעסיק. פייצ'ק נולד לשם דונלד יוג'ין ליטל וניחן בכישרון מוזיקלי. כבר בגיל 9 הוא ניגן וכתב שירים על גיטרה. בנעוריו הוא היה גונב טסות של מכוניות ולאחר מכן את המכוניות עצמן, וכשלא היה מרוצה היה מחזיר אותן וגונב מכוניות אחרות. בהמשך חייו הוא נהפך לנגן להשכיר וניגן יחד עם הגדולים ביותר בקאנטרי. אחת מהן היתה אגדת הקאנטרי פטסי קליין שפיטרה את ג'וני לאחר שזה ניסה לגנוב ממנה את האוטו.

    הפרק עמוס באנקדוטות מעניינות ואפילו הזויות על חייו של פייצ'ק כשהכל מלווה באנימציה מרשימה שנראית כמו שילוב של "המלך היל" ל-"וואלס עם באשיר", ראיונות מאוירים עם חברי עבר ומוזיקאים שניגנו איתו יחד עם קטעי שחזור מאוירים. שלא לדבר על העובדה שהסיפור עצמו של ג'וני פייצ'ק הוא פשוט סיפור מעניין וכל כך מצחיק על אדם קטן שהצליח להגיע לפסגה וליפול ממנה חזק רק כדי להגיע אליה פעם נוספת ולהפיל את עצמו שוב: החל מקריזים ופרנויה של קוקאין אליו ג'וני היה מכור, ועד לשימוש מוגזם באקדחים. כמו למשל באיזשהו לילה כשפייצ'ק היה באוטובוס של מסע ההופעות תחת השפעה כבדה של קוקן. הוא דרש לאכול המבורגר כפול, והמסר הועבר למנהל האישי שלו שהעביר את זה לנהג האוטובוס. הנהג סירב לעצור ובתגובה המנהל האישי של פייצ'ק ירה באוזנו של הנהג, ואם זה לא מספיק הוא הוריד אותו מההגה רק כדי להמשיך לדפוק לו אגרופים. מיותר לציין שפייצ'ק הספיק לאכול וגם להתארגן על עוד שקית של הסם. זו רק דוגמה לסיפור אחד מיני רבים של זמר שהצליח עם אטיטיוד של פורע חוק (גם בגלל העובדה שהוא היה פושע אמיתי), דמיון פיזי לצ'ארלס מנסון וחיים מרתקים שגרמו לי להאזין לשיריו לאחר הצפייה בפרק.

    "סיפורים מהאוטובוס" זמין ב-yesVOD, פרק חדש יעלה מדי שבוע ב-yes דוקו

  • ביקורת סרט: "לונדון קוראת לי" - קיטש סיטי רוקרז

    אתם מכירים את הסיפור הזה של בחור פוגש בחורה והם מתאהבים למרות שיש ביניהם פערים שלמראית עין בלתי ניתנים לגישור? אתם יודעים, הבדל מעמדי, מרחק גאוגרפי, הבדלי מנטליות. מכירים את הסיפור הזה? בטח שכן, זה סיפור שמסופר מאז מעולם באינספור גרסאות ובשלל צורות ובצדק, מדובר בסיפור טוב. ב-"London Town" (או בעברית, "לונדון קוראת לי") השנה היא 1978 ושיי הוא ילד בן 15 ממשפחה קשת יום מעיירה פריפריאלית עם אבא שעובד בשתי עבודות ואחות קטנה שהתפקיד העיקרי שלה הוא להוות מטרד ובלת"ם. גיבור הסרט מקבל הזדמנות לבקר את אימו שעזבה את המשפחה לטובת חיים בעיר הגדולה. שיי נופל על הזדמנות לצאת לגיחה ללונדון הגדולה ופוגש בילדה בת גילו בשם סנדרין, פאנקיסטית לונדונית שיודעת איך להסתדר. היא יודעת גם איך לסובב את עולמו של שיי ולגרום לו להתאהב בה מעל הראש, ובעצם לוותר על מי שהוא על מנת להתחפש לפאנקיסט וללכת לראות את הלהקה החדשה שתשנה את חייו: הקלאש.

    עד כאן הפרמיס לא רע, סיפור אהבה בין שני ילדים על רקע תקופת הפאנק והכל מתובל במבטא אנגלי ובביטויים כמו "fook off" ו-"tosser". הבעיה היא שמעבר לסיפור הבנלי והידוע מראש של בן ממעמד הפועלים פוגש בת פאנקיסטית מהעיר הגדולה, אין יותר מדי עניין בסרט למעט כמה שחזורים לא רעים לאירועים חשובים שקרו ב-1978 - למשל ההופעה של הקלאש בויקטוריה פארק באירוע רוק נגד גזענות (אפשר לראות אותו גם במוקומנטרי "Rude Boy") או סתם מכות בין פאנקיסטים לשוטרים.

    מה שהסרט כושל באמת לשחזר זה את הדמות של ג'ו סטראמר המשוחק ע"י ג'ונתן ריס מארייס. לא זר לו לשחק מוזיקאי: הוא זכה בגלובוס הזהב על תפקידו בתור מלך הרוקנרול אלביס פרסלי במיני סדרה על חייו עם השם הברור מאליו "Elvis". אבל לא הייתי נותן לו קרדיט לשחק את ג'ו סטראמר מהסיבה הפשוטה שאין ממש דמיון פיזי בין השניים - למרות שג'ו סטראמר שיחק בעצמו דמות בשם אלביס בסרטו של ג'ים ג'רמוש "רכבת המסתורין". אבל חוץ מההקשר הקלוש הזה, כלום. ריס מאיירס הפך את ג'ו סטראמר לקלישאת פאנק, לבנאדם שמתלבש בבגדים קרועים ומעילי עור שלא מפסיק להתלהם ולדבר במבטא לונדוני כבד ולזרוק ססמאות מרקסיסטיות\פופוליסטיות ריקות מתוכן כגון "העם צריך לצאת לרחובות ולמחות", בעוד שסטראמר האמיתי דווקא היה בנאדם רהוט שידע להתבטא וגם ידע לשלב את זה עם שפה עממית.

    בכלל, אולי זה רק אני שמוטרד מהעניין, אבל כשאתה ניגש לשחק מוזיקאי לא כדאי לך ללמוד לנגן קצת על הכלי שלו? ג'יימי פוקס ידע לנגן על פסנתר אבל בכ"ז הרגיל את עצמו לנגן על עיוור בכדי לחקות כמה שיותר טוב את ריי צ'ארלס; דנזל וושינגטון למד לנגן חצוצרה בסרטו של ספייק לי "Mo' Better Blues"; ורוב הקאסט של "סקוט פילגרים נגד העולם" למדו לנגן על הכלים שלהם בשבועיים אינטנסיביים. איך זה שג'ונתן ריס מאיירס לא למד לזייף כמו שצריך איזה חמישה פאוור קורדס כדי לתת את האשליה שהוא יודע לנגן גיטרה? ואיך זה שאין אף פעם סרטי פאנק טובים? "SLC Punk" היה מביך, "Repoman" הוא סתם סרט טראש ו-"לונדון טאון", שמתרחש ברקע של תקופת פאנק מאוד פורייה, הוא לא יותר מאסופת קלישאות מביכות של אנשים שכנראה התחפשו לפאנקיסטים בפורים בכיתה ט' עם המוהיקן הצבוע, המעיל עור של אבא ואולי סיכה של הסקס פיסטולס או של האקספלויטד.

    לא ארחיב יותר מדי מאחר ורוב הסרט באמת מביך לצפייה, אבל יש קטע אחד שחצה כל גבול מבחינתי. מאחר ואביו נפצע בתאונת עבודה, שיי לוקח פיקוד על הבית ונאלץ לעבוד בלילות בתור נהג מונית (עבודתו השנייה של אביו, ממנה הוא דווקא לא נפצע). אבל מאחר והוא בן 15 הוא נאלץ להסוות את עצמו ולהתחפש לאישה על מנת להסיע את תושבי לונדון ולהרוויח כמה פאונדים. אני מצטער, אבל עבורי זה שווה ערך לשני ילדים שעומדים אחד על השני, מסירים את עצמם עם מעיל ארוך בעוד שהילד שמשמש בתור הראש מצייר על עצמו שפם ומעבה את הקול שלו על מנת להישמע ולהיראות מבוגר בכדי לקנות בירה, או להכנס לתוך פאב. כמובן ששיי מצליח להסיע את ג'ו סטראמר וסטראמר עצמו מצליח "ליפול לפח" ולנסות להתחיל עם הזהות הנשית של שיי (הוא קורא לו "bird" אם יש כאן אנגלופילים).

    חבל כי אני דווקא מכיר כמה אנשים שהקלאש שינו להם את החיים בגיל 15. אחד מהם הוא בן מיעוטים ממעמד הביניים שהלך לחנות תקליטים יד שניה ליד הבית שלו, ראה את אלבום הבכורה של הקלאש והחליט לתת לו צ'אנס לאור העובדה שהוא התאכזב מ-"London Calling". כשהאזין לשיר הפותח "Clash City Rockers" הוא לא האמין למשמע אוזניו: האנרגיות, הסאונד, האטיטיוד הכל דיבר אליו, לרגע אחד הכל הסתדר בגלל שתי גיטרות, בס ותופים ואותו ילד הרגיש שיש משמעות כלשהי לחיים. הילד הזה הוא אני. גם בסרט מציגים ילד בן 15 שחייו משתנים עקב המפגש עם הקלאש. לא ראיתי את השינוי הזה, אבל אני מניח שזה בגלל העובדה שלא ראיתי סרט טוב.

    הסרט יוקרן בבכורה ארצית בערוץ yes3, יום שלישי, 19.9, בשעה 22:00

  • סנוב מוזיקה: הילדים של אף פעם

    בתמונה: Modern Baseball, להקה של ילדים משעממים

    היי יא חתיכת ילד זין, מה חשבת לעצמך? כן כן אתה יא חתיכת ילד בין הגילאים 17-22, לומד בעירוני א'/תלמה ילין שהחליט להקים להקת אינדי מעפנה, מה חשבת לעצמך? יא חתיכת ילד פריווילג שלובש את הבגדים של אבא, שומע את הדיסקוגרפיה של אבא וקיבל מתנה ג'ז מאסטר שנת 69' מאבא, מה לעזאזל חשבת לעצמך שהרמת את הלהקה שלך, שבחרת את השם הזה ללהקה שלך וכתבת את השירים האלה, עם המילים האלה והריפים האלה!?

    אני מצטער על השפה הגסה, ואני מצטער על ההתכתשות המכלילה עם חתך האוכלוסייה של בני 17-22 למיניהם, אבל לכו קיבינימט, בחיי, שכן סדר העדיפויות שלכם פשוט לא נכון. אתם בתקופה אנרגטית, תקופה של ניסוי וטעייה ויש לרשותכם את האינטרנט, מאגר המידע הגדול ביותר אי פעם, ובמקום זה אתם נשמעים כמו גרסה דהויה לבני ה-32 האפורים שאתם מעריצים, אתם חולמים על להופיע במקומות מעפנים כמו הרוטשילד 12 והבוקסא, מקומות שלא היו מכניסים אתכם מלכתחילה כי אתם פשוט לא בגיל הנכון, במקום לארגן איזו הופעה מאולתרת בבית ריק של חבר שההורים שלו בדיוק טסו לחופשה באלפים, או סתם למצוא מקום שאשכרה יכניס את החברים שלכם מהשכבה. אתם כותבים memes שנונים במקום שירים טובים, אתם הולכים על בטוח במקום להתחרפן וליצור משהו חדש ודפוק ואתם מחפשים יותר מדי הכרה מאנשים שלא באמת אכפת להם מכם. אתם משקיעים את זמנכם בתספורות משונות והבעות פנים נוגות ומפנטזים על הרגע הזה שבו תוכלו להופיע באינדינגב.

    אחת הבעיות הגדולות שלי עם להקות צעירות היא שאין את התחושה של להקה שמראה רוח נעורים כלשהי, הכל נשמע עייף ולעוס ולפעמים זה נדמה כאילו אותם ילדים מבולבלים שבסופו של דבר מעטים מהם באמת ימשיכו להיות דור העתיד של הסצנה בארץ יתחילו משעממים וימשיכו משעממים. אתם צעירים, תנו לאנרגיות הדפוקות שקיימות בגיל הזה לעשות את שלהם. אתם מעריצים מישהו? סבבה, דברו איתו ובקשו ממנו לבוא להופעה, או שתופיעו עם הלהקה שלו או לחילופין קחו אותו בעירבון מוגבל, למעשה קחו את רוב העולם ואת רוב מה שנעשה בעירבון מוגבל מאחר והעולם בגילאים הללו (במידה ואתם בוחרים שלא להתגייס, שזו אגב בחירה נבונה) לשירותכם, תתפרעו עם המוזיקה, תטילו ספק באותם גיבורים מרוחקים, תעשו ברירות וחברויות עם להקות בסצנה שלכם ולהקות בני גילכם ואפילו תיצרו אתם סצנה חדשה כדי שאנשים כמוני יבואו לראות את ההופעה שלכם ויקבלו השראה. אל תפחדו להתפרע, אל תפחדו להיות דפוקים ואל תפחדו להיות לא מעודנים. אם רדיו הקצה לא ישמיע אתכם ופיצ'פורק לא יכתוב על הכישרון הרב והגיטרה מההורים, אז לפחות תעשו את המיטב מזה.

    עושה רושם שהילדים יושבים ומחכים שאיזשהו אירוע גדול יקרה או לחילופין שמישהו "רם דרג" יזמין אותם להופיע. אין מה לחכות ורוב הסיכויים שהאירועים גרועים והם לא כפי שאתם חושבים שהם וממילא הליינאפ מעפן. תרימו את האירוע שאתם רוצים לראות ולהופיע בו, תיצרו תחרויות פנימיות ביניכם לבין קולגות בני גילכם, תקנו את הכרטיס רכבת הזה ותופיעו בחיפה ובסופו של דבר הסביבה תיאלץ להדביק את הקצב אליכם ולא ההפך.כל עוד אתם בעמדת נוחה בחיים הצעירים שלכם, וכל מיני מבוגרים "מביני עניין" ממשיכים להציע לכם שוב ושוב הצעות שעל הנייר מפתות, אתם לעולם לא תצליחו להתפתח מעבר למה שעשיתם בגיל התיכון וסביר להניח שהתפישה שלכם לגבי עשייה עצמאית תשתבש לחלוטין.

    אז בחייאת ראבאק, בשביל העתיד של המוזיקה ובשביל שתפסיקו להיות כל כך משעממים, תנו בראש, תהיו דפוקים, תנצלו את המשאבים ואת השפע שהחיים האלה והתקופה הזאת המטירו עליכם ותגרמו לי לבוא להופעה שלכם עם עיניים נוצצות וחיוך מטופש.

    חבורה של טמבלים.

  • ביקורת דוקו: "אלילות טוקיו" - רגעים מצחיקים, אבסורדיים ומדכאים כאחד

    מה קורה כאשר משלבים בין פופ יפני מוגזם לחיים עצובים? מקבלים סרט דוקומנטרי מעניין למדי. "אלילות טוקיו", בבימויה של קיוקו מיאקה, הוא סרט שבוחן הערצה מסוג קצת שונה למה שאנחנו רגילים אליו כצרכני תרבות. הרי הערצה זה לא עניין חדש בתרבות הפופ - לכל אחד ואחת היה איזשהו מושא הערצה/הערכה/אהבה, כולנו תלינו פוסטרים על קירות חדרינו, שיננו מילים וחלמנו לפגוש את האנשים מאחורי המוזיקה. "אלילות טוקיו", כמו כל דבר יפני מציג תמונה מוגזמת של התופעה.

    האלילות הן בעצם זמרות/רקדניות/בדרניות בנות 10-22 ששרות שירי פופ יפני מתוקים ומוגזמים להחריד שנשמעים כמו זריקות אופטימיות מסרט אנימה היישר ללב. הן לבושות בתחפושות ונראות כמו בובות של Sailor Moon וקהל המעריצים ברובו המוחץ מורכב מגברים בני 40+ שמשקיעים את כל זמנם וכל הונם בהערצת האלילות. כאן אנחנו מקבלים תמונה עגומה במעט על התופעה. ילדות בנות 10-22 רוקדות בכדי לבדר גברים שיכולים להיות האבות שלהן והגברים חיים במעין פנטזיה פרוורטית תוך כדי שהם מלווים את האלילות האהובות עליהם בהופעות, עוקבים אחריהן ברשתות החברתיות ואף קונים להן מתנות.

    ההסברים לתופעה רבים: הגברים רווקים, מנהלים חיי שגרה אפורים ובלי שום מוטיבציה לעשות שום דבר מעבר. האלילות מעניקות להם סוג של נקודת אור. הגברים לובשים חולצות תואמות של האלילות שלהם, הולכים להופעות ושרים את השירים בסנכרון מושלם יחד עם הפלייבק והשירה של האלילה שהם מעריצים, תוך כדי כוריאוגרפיה מדייקת עם סטיקלייטים זוהרים וקריאות עידוד שלא היו מביישות אוהדי אולטרס שרופים של קבוצת כדורגל. למעשה ההערצה של אותם גברים הופכת להיות פולחן דתי לכל דבר. הגברים מתפללים להצלחה של האלילות ומאחלים שכוחן ישטוף את העולם ושנדע רק את האושר שהאלילה שלהם יודעת.

    האלילות מאפשרות למעריצים לחזור לשלב מאוד נאיבי בחיים, שלב שבו המעריץ המבוגר לא חייב ללבוש חליפה ולהתחייב לחיי משפחה אלא מקבל הנאה טהורה ותו לא. באופן כמעט פרוורטי המעריצים המבוגרים מסבירים שככל שהנערה צעירה יותר וטהורה יותר ככה היא יותר מוערצת והשיא עבור אותם מעריצים מתבטא במפגשי פנים מול פנים עם אותן אלילות, שם מזדמן להם להחליף כמה מילים ואף ללחוץ את ידן. האלילות מצידן שומרות על קשר הדוק עם המעריצים, זוכרות כל מעריץ ומעריץ ומפתחות איתם שיחות חולין, רחוק מאידאל כוכב הפופ האמריקאי עם שומרי הראש, השערוריות והפפרצי. טיילור סוויפט ידועה בתור אחת שמסתחבקת עם המעריצות שלה? האלילה היפנית ריו יודעת את השמות הפרטיים של כל אחד מהם ויודעת להחמיא על תספורת חדשה. מה גם שהשליטה בידיהן של האלילות. הן מחליטות כמה זמן המפגש, איך המעריצים יחבקו אותן בעת צילום התמונה ובסופו של דבר נראה שמערכת היחסים הזאת מבוססת על כבוד והערצה - שום דבר לא ייעשה בכדי לפגוע בכבודן של האלילות.

    אף על פי שכל מה שמתואר נשמע מגעיל, נצלני וסוטה יש מערכת חוקים מאוד נוקשת בתקשורת עם האלילות ולמעשה זה נדמה כאילו כל הצדדים מבינים היטב שמדובר בהערצה לשם תחושה ותו לא. אומנם המעריצים אכן נמשכים פיזית לאלילות אבל הם לא משלים את עצמם ולא חושבים שאי פעם ייווצר מצב לרומנטיקה - הכל מבוסס הערצה ותחושה שהמוזיקה והאלילות מספקות לאותן מעריצים אפורים עם הדיי ג'וב הסחטני, קו השיער הנסוג והדירה הבודדה בטוקיו.

    הסרט עצמו עובר בקלות ומצליח לעורר רגשות אנושיים כלפי אותן אלילות והמעריצים שלהן, הרבה רגעים מצחיקים לצד רגעים אבסורדיים ומדכאים כאחד בעיר המודרנית בעולם. אנחנו מצליחים ללמוד קצת יותר על תופעת האלילות ועל המנטליות של המעריצים בזכות ראיונות עם אנשי רוח, כלכלה, סטטיסטיקה ובידור המנתחים את המצב הסוציו-אקונומי של יפן ומסבירים לנו איך הגענו לגברים מבוגרים המעריצים ילדות צעירות. ליפנים יש הערכה עצמית נמוכה והיא קשורה לרוב למצב הפיננסי ולהתרסקות הכלכלית שיפן חוותה בשנות ה-90, מסביר פרשן אחד. פרשן אחר מקביל את לונדון של שנות ה-70 לטוקיו של ימינו ומסביר שמתוך הריק הכלכלי והקיפאון התרבותי האנגלים היו צריכים להמציא את הסקס פיסטולס, אז באותה נימה בדיוק, ליפנים יש את האלילות.

    סיימתי את הסרט עם גבה מורמת ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שזה די פסול, אבל מצד שני זה לא חדש לתרבות הפופ: סלינה גומז, אריאנה גרנדה וג'סטין ביבר התחילו כילדי פלא חמודים שיודעים לשיר טוב ולנענע את הישבן לבקשת המפיק, וגם בארץ יש לנו את נועה קירל ועדי ביטי שלזמן קצר עשו כותרות, והתגובה אליהם היא הרבה יותר חריפה מהעולם החצי פרוורטי של האלילות בטוקיו. השוני היחיד הוא חתך הגילאים של מעריצי האלילות שהוא במקרה הטוב 30+ וכל אותם בני 30 מתפקדים כסוג של שוגר דאדיז לאלילות לעומת המוני ילדים צרחניים בהופעה של ביבר. המכנה המשותף בין כולם הוא שהמוזיקה וההערצה היא זו שנותנת טעם לחייהם. אין ספק שבסופו של דבר מדובר בתופעה שהמילה "סוטה" מתיישבת עליה באופן הגיוני, אבל הסרט מצליח לשפוך אור על כל הצדדים בצורה מאוד קומוניקטיבית ומהנה, ועם לבטים רבים הבנתי שפשוט מדובר במעריצים שרוצים להרגיש צעירים ותמימים ולהשתחרר מכבלי היומיום המעיקים.

    *המלצה: לצפות באלילות טוקיו ולאחר מכן לצפות בסרט האנימה המבריק Perfect Blue על מנת לקבל קונטרה מעוותת לדוקומנטרי.

    "אלילות טוקיו" יוקרן ביום שלישי, 20.6, בשעה 22:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD

  • גילי יאלו ואבטה בריהון במרכז ענב: מיסטר דיינמייט

    זו היתה הפעם הראשונה שלי בהופעה במרכז ענב לתרבות. בחרתי מושב וחיכיתי לראות את גילי יאלו יחד עם אבטה בריהון מרביצים בי קצת מוזיקה אתיופית. באתי בור לחלוטין, דף חלק בכל הנוגע למוזיקה מאתיופיה, ואני מניח שקפה שחור חזק לא ממש נחשבים למוזיקה אתיופית מסורתית, ולמעשה לא ממש ידעתי מי אלו גילי יאלו ואבטה בריהון.

    זמן קצר אחרי שמצאתי לי מקום נוח לצפות בהופעה עלו הנגנים לבמה מינוס גילי יאלו: בן אילון על כלי ההקשה, אמיר שדות על הבס, יונתן אלבק על הגיטרה, נועם חבקין על הקלידים, ספי ציזלינג על החצוצרה ואבטה בריהון על הסקסופון טנור ושירה. הקהל היה מורכב מאנשים מבוגרים למראה, אתיופים, סטודנטים לאפריקה וכמובן חובבי מוזיקה שבאו לשאוב קצת מוזיקה אתיופית מסורתית.

    ההופעה התחילה והתפישה שלי לגבי מוזיקה אתיופית היתה קרובה למדי למה שהתנגן - סביר להניח שאם לא היו אומרים לי שמדובר במוזיקה אתיופית הייתי קורא לזה אפרוביט. הקצב היה רגוע, הבס וכלי ההקשה היו נעולים יחדיו, הגיטרה ליוותה את כולם בנגינה הדוקה ולא מתערבת וכלי הנשיפה נתנו את המלודיה העיקרית ואת התמה של השירים שנוגנו. המוזיקאים ידעו את החומר ואבטה בריהון הבריק עם נגינת סקסופון עילאית, כאילו ראיתי את ג'ון קולטריין במרכז ענב לתרבות, ואם זה לא מספיק, אבטה הרשים עם מנעד קולי מרשים כששר באמהרית.

    הבעיה היא שהאווירה היתה מעונבת מדי. הקהל ישב והגיב במחיאות כפיים בכל פעם שמוזיקאי אחר סיים לנגן את הסולו שלו, כאילו הייתי בקונצרט ג'אז משמים ולא בהופעה עם קצב שהמטרה העיקרית שלו היא להרקיד. לא משנה כמה תווים היו בסולו של המוזיקאי התורן, כל הקהל ישב על הכיסאות למעט אדם אחד שעמד כל ההופעה, רקד וספג את הצלילים שבקעו מהלהקה. בעיה נוספת מעבר להופעת הישיבה היתה ההופעה עצמה. עד כמה שהנגנים נשמעו מעולה יחד עם אבטה, זה הרגיש כאילו אני צופה בקונצרט ג'אז מאוד גנרי. יש תמה מסוימת לכל יצירה, חוזרים עליה כמה פעמים ולאחר מכן כל נגן לוקח לעצמו סולו ומקבל מחיאות כפיים מהקהל המתרשם. לא הבנתי מה קורה: איפה ההרמות של אפריקה? איפה הריקודים? ואיפה לעזאזל גילי יאלו? איך זה שהוא עדיין לא על הבמה?

    הלהקה סיימה לנגן קטע נוסף ואבטה הציג את האחד והיחיד, הכוכב של המופע, האיש שעובד הכי קשה בעסק, מיסטר דיינמייט בכבודו ובעצמו, סול בראדר מספר 1: מר גילי יאלו. יאלו, עם נוכחות נוטפת כריזמה ומספיק סוואג לחיים האלה וגם לגלגול הבמה הרים את העניינים. המוזיקה שנוגנה היתה הרבה יותר גרובית ומקפיצה לעומת הג'אז שנוגן לפני כן. יאלו שר באמהרית, רקד והרים את הבית. אם בחלקו הראשון של ההופעה רק אדם אחד קם ממושבו בכדי לרקוד, אז הפעם יותר ויותר אנשים קמו על מנת להזיז את הגוף. לאחר שהשיר הראשון נגמר, יאלו הפציר בקהל לקום ולרקוד, מאחר ו-"אין סיכוי שאתם כולכם יושבים בהופעה של מוזיקה אתיופית". הקהל נענה לבקשתו של יאלו, עלה על רגליו ורקד את יתר הערב. כל מבוגר בן 70 רקד כאילו הוא חזר לימי נעוריו, כל אשכנזי עם רגליים שמאליות הראה שהאדם הלבן דווקא מסוגל לרקוד וגילי יאלו לא הפסיק לתת אהבה ולקבל אהבה, וככה הוא הצליח להרים את כל מרכז ענב לתרבות ואת גן העיר.

    מדי כמה שנים יש טרנדים מוזיקליים ששמים מוזיקה איטוזרית יחסית על המפה: בין אם זה היה מוזיקה יוונית עם בום פם, או שירי פופ איטלקיים עם מונטיפיורי. פריחת הרכבי האפרוביט בשנים האחרונות הצליחה לעורר הדים בקרב צרכני המוזיקה המקומיים, וההופעה של גילי יאלו הצליחה להתעלות מעל כולם, בתקווה שהוא עצמו יוכל לשמש כצוהר לעוד הרבה מוזיקה אתיופית מסורתית טובה - מגילי יאלו, לאבטה בריהון, לאתיופיה ולאפריקה כולה.