פוסטים מאת עיליי אשדות

  • עיליי אשדות מבונז'ור משינז: איך עזרתי להתחיל סצנת אימו בגיל 14

    בונז'ור משינז בסטודיו של משה, ספטמבר 2013. צילום: דודו רוזן

    בונז'ור משינז היתה המקבילה המוזיקלית לחלום רטוב ראשון. התחלנו בגיל 14 בעקבות הצעה גחמנית שלי לאחר בהייה שמוטת-לסת בקטעי וידאו של הופעות בהן הלהקות בגובה הקהל, כולם צועקים ומתחבקים, וההורמונים כמעט חוצים את המסך. המוזיקה שלנו נשמעה כמו ההצעה - פזיזה ומבולבלת, מונעת בידי אותו דחף הורמונלי, שהיה קיצוני ולא מוסבר. חדרי החזרות היו יקרים מדי וצורך ליצור היה חזק מדי, אז היינו פורצים למקלט של עירוני א' ומנגנים. הרעיון היה להרגיש שאפשר ליצור משהו שיהיה שלנו. עשינו הרבה טעויות. לא הרבה נשאר. זה היה ראוי.

    היינו ארבע להקות וזו היתה שנה וחצי, פחות או יותר. קשה להיות ההיסטוריון היחיד לתופעה שכזו - הפחד לטמא ולעוות גדול מדי - אבל זה חיוני, להנציח לפי זכרון אישי זה עדיף על לא להנציח בכלל. על פני השטח, הכוח שהניע את כולנו היה המוזיקה. הסצנה אכן היתה "סצנת מוזיקה" וההופעות היו המוקד, אבל מהות העניין נמצאה ברצון לתנועה. החברים שלנו היו בדיוק כמונו: בני גיל עקום, מלאי אקנה ורגשות מודחקים, תלמידי אומנויות מסכנים תקועים באמונה שלא יכול להיות גרוע יותר - שלא לדבר על זה שהיכולת להדחיק באופן מוחלט כל חלקיק אחריות תרמה מאוד. מוקפים באנשים האלו, השאיפה היתה לעשות משהו אנושי וחברתי, דבר להיתלות בו בתקופה בה אין במה להיתלות, והכל ריחף בריק המשונה שבו מרחפות כל שנות גיל ההתבגרות. אז התחלנו לכתוב שירים בלי תוכנית מובהקת בציפייה שמשהו יקרה, מה שתאם את התקופה בהתחשב בזה שכולם חיכו שמשהו יקרה.

    3.jpg

    בסוף ההופעה האחרונה של בונז'ור, אפריל 2014. מימין: רועי רונן, עיליי אשדות, ברק סוריאן, עמרי קרן. צילום: אילי פארי

    היינו טעונים בביטחון מוגזם שגבל בחוצפה והושתת בעיקר על היעדר ניסיון מוחלט. עמרי קרן היה גיטריסט עילוי עם חוש הומור של ילד בן שש על קטמין; או ברק סוריאן, מתופף שעבר דרגות וסוגי ביזריות עם הזמן ובכל זאת נשאר הגורם השפוי בהרכב. אני הייתי לא מפותח, מטומטם חברתית, ועצוב באופן הגנרי והסתום שבו ילדים בני 14 יכולים להיות עצובים. סביר להניח שזה לא היה עובד אחרת. המוזיקה הייתה "אימו": הגדרה שהתעוותה עם הזמן, ומוצאת את השורשים שלה בגל אמריקאי מתחילת שנות התשעים ששם דגש על קתרזיס ויהי מה. הלהקה קפטן ג'ז, לדוגמה, שהיו מפרקים בתים ומיתרי קול מתוך רצון דחוף להביע משהו שהיה לא מובן, אפילו בעיניהם. סאונד של התרסקות, פיזית ונפשית. ההשפעה עלינו הייתה ברורה - השירים היו באנגלית, חלקית מתוך כבוד למסורת שממנה באנו, וכמובן שגם כי בגיל 14 הפחד לחשוף רגשות אנושיים אמיתיים היה גדול מנשוא (למרות שהיה ברור שכולם הבינו מה אני אומר בכל מקרה).

    מיד לאחר שבונז'ור הגיחו לעולם, הוקמו שלושה הרכבים אחרים שהיוו את מהות העניין: היט דה פיג'ן בוי, שהוציאו דמו יפהפה ושכוח אל, ובזמנם הפנוי היו מעלים קטעי וידאו לדף הפייסבוק שלהם שנעשו מוכרים יותר מהמוזיקה עצמה; קאונאשי, שההוצאה היחידה שלהם עלומה כל כך שקל לשכוח שהיא התקיימה בכלל; לונהמור, שאולי לא הוציאו אף חלקיק מוזיקה אחד לעולם, אבל זה לא מנע מחצי מהמכרים שלי להסתובב עם חולצה שלהם, הזכר היחיד למשהו שבקושי היה (למרות שזו באמת חולצה יפה). האנשים האלו לא היו צריכים להיות חברים מראש כדי למצוא איזושהי אחדות ונחמה - אדם שסוחב איתך מגברים נהיה חבר; אדם שמחזיק לך את הסטנד מול הקהל המתפרע נהיה חבר; אם היית אומר שהמוזיקה "נשמעה טוב" גם כשהיא נשמעה כמו אשמדאי מתועל דרך ניאגרה מוגברת, סביר להניח שהיית חבר.

    הרגשנו שלא היה לנו איפה להופיע וזה לא היה רחוק מהאמת. גם כשהיינו יוצאים מהעיר, היו מעט מאוד מקומות בהם באמת היה אפשר לנגן. בהתחשב בזה שאפילו לא היה לנו איך לצאת - עם כל כך הרבה ציוד, כל כך מעט שנים ואפס רישיונות - החלטנו שנופיע בכל מקום שבו נוכל. היה הלך קבוע לארגון ההופעות: בררנו את הליינאפ אם רק על פי הזמינות של כולם ואירגנו ספליט - מונח שמתייחס להוצאות שמכילות שירים ממספר להקות, שבו השתמשנו בשגגה להופעות מרובות-להקות - כי היינו אדישים ומטומטמים. פתחנו צ'אטים בפייסבוק שהתחילו בלוגיסטיקה שנוגעת לציוד והסתיימו בטרור מילולי על כל פניו - למשל, "מה המקשים באלדר סקרולז?", שנשאל בהיפר-הומור, מהמשפטים היותר נהירים. היתה אווירה של חופש מוחלט - אף אחד מאיתנו לא עבר את כיתה י', והיה נדמה שיכולנו לעשות כל מה שרצינו. ניכסנו פיסת עולם לעצמנו. כמובן שמנקודת מבט חיצונית זה הדגיש את היותנו ילדים ממזרים חסרי כבוד, מה שבעצם היה הדבר היחיד שהחזיק את הקהילה הזו והשאיר אותה חיה. אחרי ההכנות הבסיסיות, היינו עושים סבב תחינה - ניגשים לכל אחד או אחת שהיו זמינים בייאוש המעצבן המתאים לילדים בגיל הזה, בתקווה הצנועה שיתנו לנו סלון או גג ובידיעה שכנראה נשמיד אותם לחלוטין.

    גם ידענו שהמשטרה תבוא, אבל במהרה זה נעשה חלק מהותי מהעניין, הסכנה שבדבר. אלו היו רק הופעות, אבל משהו בחתרנות-דיאט הזו גרם להכל להרגיש חי יותר. המוזיקה היתה אמצעי. התכלית היתה ההופעות, שלקראתן לא רק הלהקות התאגדו אלא גם כל נער גוש-דני מבולבל שהתעניין. מודיעים לשכנים שבועות מראש, תולים ניירות על בניינים בהם היינו מזייפים מסיבות ימי הולדת ומתפללים שהשכנים החרדים לא ימוטטו הכל ומפנים את הבית ומטהרים אותו מכל פריט שעשוי להיגנב או להישבר, כי בגיל 14 האלכוהול פוטנטי הרבה יותר. ביום ההופעה היינו מארגנים את הכלים, וכל מה שנשאר לעשות היה לדבר על מה לא עד שמגיע הזמן להתחיל לנגן. אלו הדברים שאפיינו את אותה התקופה. לנדב את הבית היתה מצווה שמימית, דבר שעשה את הרשת האנושית הזו לכמעט דתית. היינו סוחבים ציוד במכוניות של ההורים, באופניים, ברגל ובמה שנדמה כיגונו של העולם כולו, ואנשים היו מגיעים להופעה אחד-אחד והיה נדמה לרגעים שאלו לא היו הופעות אלא מסיבות חטיבה מביכות, לא שונות מאלו בסרטי הכיתה של בתי ספר פריפריאליים.

    אבל בהופעות היה כאוס. בקבוקים וצעצועים הושלכו לאוויר תחת מזגן שמקרר סלון חנוק ומלא בילדים שצועקים את השירים אם רק לשם הצעקה, ממלמלים את הבין לבין באדיקות - עוד אחד מהטקסים שהדגישו את הדתיות שבדבר, ואולי מתחת לכל הבלבול וההמולה אלו באמת היו חוויות דתיות. אני זוכר מישהי גובה כסף באלימות מנערים מסכנים בני 14, ביניהם החברה שלי לשעבר, אבודה בשאון. אני זוכר את רועי רונן, הבסיסט שלנו, תקוע מעל הקהל ולא מסוגל לרדת. אני זוכר כשמישהו ניגש למיקרופון לספר בדיחה בזמן שאני מכוון את הגיטרה בקושי רב, או את קאונאשי מופיעים בתחפושת בחדר אירועים בבניין ברמת אביב שלו קראנו "העומר אדם". הסאונד היה באמת דוחה, היה הרבה מאוד רעש. הקהל מול הלהקה, הקהל על הקהל, ועוד הפרות סוטות של מוסכמות הופעה למיניהן - הוכחה מושלמת ל-"להקה/הקהל" כפלינדרום, שני הפכים שמשלימים אחד את השני ויוצרים ישות בלתי נפרדת.

    2.jpg

    אני על קהל באחוזת זרצקי, יוני 2013. צילום: רן הירש

    החברות השאירה את זה בחיים - האנשים שהיו שרים את כל המילים לשירים שלא יצאו לעולם, והאנשים שנעשו חברים רק כי אהבו את המוזיקה באופן מספיק טהור. היה טורניר כדורגל של הסצנה, שבו היט דה פיג'ן בוי ניצחו 14-2 והמתופף שלנו ברק זכה בחולצת תופים מבר המצווה של רועי. שמות הלהקות נכתבו בצחוק על קירות וכרזות בבתי ספר. היה הרבה יופי בהתחברות הבלתי נמנעת שבארגון משותף, והנכונות בלתת בית או לתת יד, שהיו הרבה יותר מסתם בית או סתם יד. כל הלהקות התפרקו מאז, ואנחנו בבונז'ור הספקנו כבר להתאחד. ככל שהזמן חולף, והדברים האלו נעשים לזיכרונות רחוקים יותר ויותר, מה שמחלחל ומהדהד הוא הנכונות האנושית - הרצון לעשות טוב ולהתהוות בטוב בידיעה שזה עשוי להיות כל מה שיש לנו. וזו אכן תקופה שנאבדת לאט בזמן, מונצחת בסרטונים ותמונות, בהם נזרקות ביצים ונשברת דלת הכניסה לבניין של שגריר הטראפ יאנג הפנר, או שמגיעים שוטרים וריטלין מוסנף באחורי הקהל בזמן שילדות בנות 14 רצות לשירותים להקיא דם.

    משונה לחשוב, ועם הזמן זה נהיה משונה יותר ויותר, אבל זה באמת קרה. הפראיות והמוזרות של החיים, שנעשו יותר ויותר דחופים ככל שגיל ההתבגרות הכה חזק יותר ויותר, דחקו ביצירה, שהרגישה לאט לאט כמו המוצא היחיד. זה הרעיון שנשאר מהתקופה הזו: הידיעה שישנה יכולת לשמר איזה דחף נעורי ובלתי נלאה, גם כשמתבגרים לתוך הוויית האינדי שבה נדמה שהמקום היחיד שנשאר לנגן בו אחרי לבונטין 7, הצימר והמזקקה זה מרתפים בקיבוץ מגידו או בחצר של סבתא שלך בגני תקווה. היופי בעובדה שדבר שכזה קרה בגיל כזה צעיר הוא לא שזה "קוּל" או מרשים, אלא שזה מוכיח שברגע שזה נוגע לרצון האותנטי ליצור - משמע, תשוקה אמיתית, זו שמניעה את הכוכבים וגורמת לך לבכות מפרקים מסוימים של "בנות" - מגיע כוח שמסוגל להתעלות על כל מקום ועל כל זמן. בין אם אתה בן 14 ומרגיש שכל העולם נכון לקראתך, ובין אם אתה בן עשרים ומשהו ומרגיש אבוד בסצנה שנדמית מנוכרת ונעולה - נראה שאותו הכוח נמצא שם לנצח.