פוסטים מאת המאזינים

  • המאזין ברדיו 206: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי

    צילום: גאיה סעדון

    באסה למי שלא מחובר לשוליים. סצנת האינדי המקומית מעולם לא היתה מגוונת, פוריה ומקצועית יותר, וזה רק הולך וגדל. יש פה יותר ריליסים ביותר סגנונות ובאיכות יותר גבוהה משהיה אי פעם: מהרוקנרול הכיפי של המסך הלבן, דרך הפולק הים התיכוני של תומר ישעיהו ועד להיפ הופ הרגיש של נצ'י נצ' שמופיע גם בבלוג האיזוטרי שלנו וגם בראש מצעד שירי השנה של גלגלצ. במאזין זה עסקים כרגיל, שמחה גדולה לסכם שנה פסיכית באינדי הישראלי בהשתתפות עידו שחם, ניצן אגסי, ירדן אבני וענבר שפס - בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה. מאחלים שתהיה עוד שנה מוזיקלית מדהימה.

    המסך הלבן - המסך הלבן

    ניצן: יותר תופעה בלתי מוסברת מאשר להקה. המחסור הקשה באקסצנטריות באומנות הישראלית הוליד את אחד המופעים הקיצוניים ביותר מאז שולץ ופורטיס בתחילת דרכו. "המם אותי", השיר שפותח את האלבום שיצא במקור בגרסה קצת שונה באלבום "אחוזת בית" של רד אקסס, הוא קלחת של מיניות, אופל וטירוף, ומזקק את המהות של המסך כפי שהם באו לידי ביטוי עד היום. אני תוהה כמה רחוק עד פי התהום הם עוד יכולים לקחת את עצמם.

    עידו: זה גלאמי, זה סקסי, זה ניהיליסטי - זה המסך הלבן. מדהים לראות את הדרך שהם עשו מאז ימי שעלת נפוצה ועד היום, והכל בזכות עבודה קשה, הרבה יצירתיות ומלא הופעות. המסך הלבן גורמת לפורמט להקת הרוקנרול המיושן להראות שוב צעיר וכיפי, עובדה שהילדים בולעים את זה כמו ריטלין ושרים בהופעות את כל השירים וצועקים את הסלוגן "יחי המסך הלבן!". תאהבו או תשנאו אותם, המסך הלבן היא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה ונראה שהם פה כדי להישאר ולהשאיר מכה בפגוש של התרבות הישראלית.

    סילבי ז'אן - שתיים

    ניצן: זמן ושמיעות חוזרות עושים טוב לאלבום כמו "שתיים". בשמיעה ראשונה הוא עלול להיות מעט מתסכל - המון שאלות עולות וקשה להבין מה רוצים מאיתנו. עם הזמן, אפשר לשמוע נקודות אור אופטימיות שמסתתרות בתוך עומס הצלילים האפלים. האקורדים המהורהרים והמילים הלא ברורות מעלים בראש נרטיביים אפשריים שונים. שירים לקוניים כמו "תהיה מדען" שהרגישו לי כמו נונסנס מוחלט בהתחלה, התגבשו לכדי הרעיון של שינוי פרדיגמה, מחברה שמכתיבה לבניה ללכת להיהרג במלחמות לחברה שמכתיבה לילדיה לרדוף אחרי תארים והשכלה. גם עכשיו, אני לא לגמרי בטוח למה התכוונו סילבי ז'אן, ודווקא המיסטיות הזאת מושכת אותי פנימה כל פעם מחדש, לנסות לפצח את האלבום, שבניגוד לרוב הרשימה הזאת מרגיש ברובו כמו יצירה שלמה ומאוחדת, למעט "לא נתאבד הפעם" ו-"משהו רע" החריגים.

    ג'ימבו ג'יי - בואו לפני

    ניצן: קצת כמו לינה דנהאם, ג'ימבו ג'יי מנסה לנבא את הצלחתו (ובסופו של דבר את התרסקותו) בשירים כמו "תזכרי" ושיר הנושא, בו הוא מזהיר אותנו מפני היום שבו יחרשו אותו ברדיו (הנה הגענו). ג'ימבו ג'יי מעסיק את המיקרופון בעזרת מכונת הירייה של הפה שלו במה שמרגיש כמו קצב אש של 10 מילים בשנייה (איך זה שאף אחד עוד לא המציא אפליקציה לספירת מילים בשמיעה?). הוא רץ על הגרובים של פצצתי כמו יוסיין בולט על ספידים, ונוגע בנקודות מרכזיות בחוויה הישראלית ובחייו. ב-"עשיתי", למשל, ג'ימבו עובר בשלוש תחנות מרכזיות בחיי ההתגברות של ישראלי ממוצע: צה"ל, הטיול שאחרי והסמים - את הבית על הנושא האחרון החליטו לצנזר החוצה בגלגל"צ. על הדרך הוא גם מצביע לנו על ההתניה חסרת הפשר בעברית הפוסט-מודרנית לצמצם את כל הפעלים, לפועל האחד והיחיד: ע.ש.ה.

    ירדן: כל להקה צריכה איזון, והמופע של ויקטור ג'קסון היתה לגמרי מאוזנת. אם פדרו גראס התגלה באלבום שלו בתור החלק הפואטי ומלא החשיבות העצמית של הלהקה, ג'ימבו ג'יי מתגלה באלבום הבכורה שלו כסטנדאפיסט שיורה מילים במהירות-על וזורק פאנצ'ים בלי להפסיק עד שהבטן כואבת לך מצחוק. גם כאן, כמו אצל פדרו, היה חסר לי את החצי השני של הלהקה. השירים כאן כיפיים ומקפיצים, וכיף לראות אותם מקבלים חיים חדשים לאחר שראיתי אותם פעמים רבות בהופעה, אבל עדיין ציפיתי ליותר שירים שבהם לא אדע אם לצחוק או לבכות. יש סיבה שהרבה יותר אהבתי השנה את המחזמר "תיכון מגשימים" שפדרו וג'ימבו כתבו ביחד מאשר את אלבומי הסולו שלהם. וגם אם משהו מרגיש חסר, ג'ימבו ג'יי הוא עדיין אחד הראפרים המוכשרים בארץ, ואלבום הבכורה שלו מוכיח בדיוק את זה.

    פדרו גראס - חצי סוגריים

    ירדן: אם אתם רוצים לשמוע את המוזיקה המקורית ביותר שיצאה בישראל השנה, הגעתם לכתובת הנכונה. אפשר להתווכח על היומרנות והחשיבות העצמית של פדרו גראס, אבל מעט קטעים שיצאו השנה יכולים להתמודד מול שירים כמו "מאיפה אני בא" או "מי ייקח את זה". אנחנו צריכים עוד כותבים כמו גראס שמאחורי כל מילה שלהם עומד עולם שלם ומפורט, ואנחנו צריכים מפיקים כמו איציק פצצתי שיוצר חזונות מוזיקליים פרועים ומדויקים כל פעם מחדש, ומככב בעוד כמה אלבומים ברשימה הזאת. האלבום הזה הוא ניצחון גדול לאמנים האלו, וניצחון ענקי להיפ הופ הישראלי.

    נצ'י נצ' - שפל וגאות

    ירדן: "שפל וגאות" מרגיש כמו נצחון בסוף המסע הארוך שנצ'י נצ' עשה בשנים האחרונות. הוא הוציא אלבומים שבהם הוא החזיר את הדם לפנים של ההיפ הופ הישראלי, ובכל אחד מהם הוא למד לשייף את האמירה שלו ולהוריד את החומות מסביב. "שפל וגאות" הוא האלבום שבו תהליך ההתבגרות שלו מגיע לשלב הסופי. הוא מוותר פה לחלוטין על דאחקות כמו "בום שאקה לאק" והופך את ההגשה שלו לרצינית יותר מבלי לאבד את היכולת לקרוץ למאזין מדי פעם. הוא מצליח לדבר בצורה אמינה ולא מזיעה ממאמץ יתר על כל דבר שהוא רוצה: ממחאה דרך שירי אהבה ופרידה ועד למשברי זהות. נצ'י נצ' מצליח להתעסק בכל זה ועדיין ליצור יצירה שלמה ואחידה, שבה הוא מוכיח שהוא לגמרי יכול להציב את עצמו סוף סוף ליד האמנים שהוא מצטט בשיריו ללא הפסקה.

    איה כורם - 2023

    ירדן: שנה עברה מאז שהאלבום הכה-מצופה של איה כורם יצא, ואני חושב שאני עדיין בשוק ממנו. ישבתי להאזין לו אחרי המון זמן אחרי שקצת הזנחתי אותו, והכל עדיין שם: הסיפור המרתק, הרגעים המרגשים, המצחיקים והמטלטלים ממנו, שיתופי הפעולה והאירוחים המוצדקים. מעל כל זה עומדת העובדה שעם כל הקולות השונים שנשמעים באלבום, הקול הכי חזק הוא זה שלא נשמע: קולה של איה כורם, שהיא והמאבק שעברה בשנים האחרונות עומדים מאחורי הטקסטים מתחילת האלבום ועד הסוף העצוב והכנוע. "2023" נשמע כמו איך שמוזיקה ישראלית צריכה ויכולה להישמע בתשע"ז: מלאת תקווה, שאפתנות ואומץ.

    לונא אבו נסאר - מערבולת

    ירדן: לונא אבו נסאר מהממת אותי באופן שבו היא מתייחסת למוזיקה: הכל מונח במקום הנכון, הביטים מחכים בסבלנות למיתרים, המוזיקה עוטפת את המילים והערבית הולכת יד ביד עם העברית. וכשהתוצר שלה הוא כל כך חד ומדויק, אבו-נסאר מציגה את החזון המוזיקלי הסבוך שלה מבלי להסתבך. הנסיוניות האמביינטית שמקשטת את שירי "מערבולת" מתעכלת די בקלות כשהם מלווים את הטקסטים הרגישים של אבו-נסאר. זאת המוזיקה הכי סוחפת ומטלטלת שיצאה השנה בארץ, ואולי בגלל זה קצת קשה לי למצוא את המילים כדי להגדיר אותה עד הסוף.

    יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף

    עידו: אלבום הבכורה של יעל איזנברג יצא רק לפני כמה שבועות, אבל כבר אחרי השמיעה הראשונה הבנתי שזה אלבום השנה שלי במוזיקה הישראלית. איזנברג מסתובבת בסצנת הזמרים/משוררים כבר זמן מה - ומסתבר שהיא גם שחקנית. "אני יודעת שמדובר בסוף" ממש הפתיע אותי. הוא מתעסק כביכול בנושאים הכי לעוסים בחברה הישראלית - משפחה, ילדים והורות - אבל איזנברג עושה את זה מהמקום הכי אישי, רגיש ושברירי שיש. ההפקה של יונתן לויטל שוברת את שיגרת האקוסטית מסביב למדורה עם פרקשן מינימליסטי, אלקטרוניקה מדוייקת ואפילו פידבק של גיטרה חשמלית. ההגשה של איזנברג לוקחת דווקא צעד אחורה ומזמינה אותנו להתקרב ולהקשיב טוב למה שיש לה להגיד.

    אור אדרי - כידוד

    עידו: אור אדרי היא בסיסטית על שמנגנת עם כל מיני אומני על כמו אסף אמדורסקי ואביב מארק, והיא גם היתה בהרכב מונטי פיורי ויצרה עם זואי פולנסקי את צמד הסינת'פופ REO. השנה היא הוציאה אלבום סולו מאוד חלומי ואווירתי שמזכיר לי את Air וקרני פוסטל. לצערי הוא לא הגיע למספיק אוזניים, אולי בדיוק בגלל שהוא איכותי מדי וחסר טודו בום. "כידוד" יצא בנוער אבוד, הלייבל החדש של יובל הרינג מוועדת חריגים שיצאו בו עוד ריליסים מסקרנים השנה.

    פלורה - מקום

    ירדן: פלורה צולחת את אתגר העברית באלבום החדש שלה, וזה לגמרי לא מובן מאליו. האווירה המוזיקלית שהיא בנתה סביבה הכניסה אותה למלכודת הקלישאות שלתוכה נופלות רוב הזמרות/יוצרות הישראליות. היא מצליחה לצאת מזה בעזרת הגשה כנה ולא מושלמת של טקסטים בהם היא מחפשת בעיקר שקט נפשי. כל זה עטוף במעטפת אינדי-פופ נעימה לאוזן, באלבום שנשמע כמו הצעד הראשון בפתיחת דף חדש ונקי בחיים.

    Midnight Peacocks - Katastroffa

    עידו: קולקטיב הסירקוס-קור של המוח והקישקע איתן רדושינסקי חוזר באלבום שלישי, עשר שנים מאז הריליס הקודם. והפעם: שילוב בין בלאק-מטאל לרוק פרוגרסיבי ומוזיקה פרסית עם עיסוק בנושאים שחורים כמו הרג וחורבן, אך כמו מבי-מובי בצורה צבעונית וקורצת שמחליקה את הכל לתוך האוזן. "Katastroffa" הוא בכלל לא קטסטרופה, הוא דוגמה לאיך אפשר לעשות אלבום רוק כבד במזרח התיכון.

    מתרוממות - מתרוממות

    עידו: יש מלא פאנק בארץ. רובו מאוד טכני ומופק כהלכה, אך חסר אמירה לגבי מה שקורה כאן ועכשיו, בזמנים של שלטון פאשיסטי ישראלי וחברה גזענית שאוכלת את עצמה. וזה למה בחרתי באי פי הבכורה של מתרוממות, הרכב שמביא לסצנה תוכן סופר פוליטי ומגדרי/קווירי בעברית שלא מתנצלת על שום דבר. הם יורקים בפרצוף ומהר בשירים של דקה של זעם, ונראה לי שהם רק הצעקה הראשונה בגל של פאנקי עברי חדש.

    האוסף הראשון של נוער אבוד

    עידו: "הדברים האלה קורים" של בונז'ור מאשינס יצא באוסף הראשון של הלייבל נוער אבוד. הבן של יזהר אשדות מנגן בהרכב, כולם די צעירים בני 18-19 ועברו מאנגלית לעברית כמו שעוד הרבה הרכבים עשו בעת האחרונה ונשמע שזה מתאים להם. זה הקטע של יובל הרינג, לעזור להרכבי שוליים מקומיים לשיר בעברית, אך ליצור מוזיקה שמתכתבת עם מקומות אחרים בעולם. האוסף הראשון של נוער אבוד מכיל בדיוק דברים כאלה ואפשר לשמוע בו גם את דיסקו אלסטי (ההרכב של מתופף ועדת חריגים יובל "גוטה" גוטמן), סאל חרדלי ונאפולי. האוסף יצא גם על קסטה בלייבל האמריקאי Burger Records שלדבריו של הרינג שמעו אותו בלופים.

    הפוסי של לוסי - מסיתים למרד

    ירדן: פאנק, בסופו של דבר, היה סמל של חברות בשבילי. התאהבתי במינטמן, הקלאש והראמונס כי שמעתי חבורה של נערים שמכירים אחד את השני כל החיים ומשתמשים בשפה שהם יצרו ביחד כדי ליצור משהו חדש משלהם. מנקודת המבט הזאת, הפוסי של לוסי הם הכי הרבה פאנק שאי פעם היה פה. חבורת התיכוניסטים מיבנה הקימה את הלהקה בגיל 15, ומרוב מחויבות לאותה תקופה הם אפילו לא שינו את שמה האווילי של הלהקה. אחרי שהם איבדו את הסולן עמרי גולדין בפיגוע בתחילת העשור שעבר, הם חוזרים בכל הכוח עם "מסיתים למרד" ושרים על כל מה שמרגיז אותם באמת, על פוליטיקאים מושחתים, ספורט מקולקל ועל הזמן שלא חוזר. על כל זה הם שרים מהבטן והקרביים, והם יכולים להיות זועמים, מצחיקים ומרגשים באותו שיר. יחד עם קין והבל 90210, הפוסי של לוסי מובילים גישה שצריכה להיות יותר נפוצה בפאנק הישראלי: פאנק שמגיע מהשכונה, מההמון, ולא מסתכל עליו מלמעלה.

    תומר ישעיהו - בוידעם

    ניצן: תומר ישעיהו חושף ב-"בוידעם" צד יותר חלומי שלו, שמתחבר מצוין לקלידי הדרים-פופ של רועי חרמוןשגם הפיק את האלבום. אם "אופניים חשמליים" נכנס בשנה שעברה לרשימה שלי בעיקר בזכות הליריקה החשופה ושבורת הלב, ב-"בוידעם" אלה העיבודים וההפקה שתפסו אותי. ישעיהו מרים שוב את הבוזוקי ומכשף עליו מנגינות עם שורשים ים-תיכוניים והודו-פקיסטניים, במיוחד בקטעים האינסטרומטליים כמו רצועת הנושא ו-"די.ג'י יהודה" (קיסר?), אבל גם בקטעי מעבר כמו "שבועיים בשנה". בשיר הנ"ל וברוב השירים האחרים תומר מתאר במילותיו שני עולמות שונים שרצים במקביל בתודעתו: עולם המציאות התל אביבית הקשה ועולם החלום, שם הוא מפליג במחוזות אירופה הים תיכונית.

    אמיר ברסלר - Afro Golden Line

    ניצן: בחברת "מיינל", יצרנית גרמניה למצילות תופים, התאהבו באמיר ברסלר (קותימן אורקסטרה) והטיסו אותו להקליט להם ארבעה שירים כדי להשוויץ ביכולות התיפוף הוירטואוזיות שלו על המצילות שלהם. מזל שהם עשו את זה, כי אחרת אולי לא היינו זוכים לשמוע את החיבור הפאנקי-ג'אזי-אפריקאי בין ריג'וייסר (קלידים), ספי ציזלינג (חצוצרה) ועוזי רמירז (גיטרה) בסינגל "Afro Golden Line", או את הבי-סייד שלו "Fish", חידוש לקטע מבית היוצר של LBT שמתחיל עם צ'יל פסיכדלי, צובר תאוצה גרובית בעזרת המהירות הבלתי אפשרית של ברסלר על המערכת, ומתכנס חזרה פנימה לתוך עצמו. אם תחפשו את הקטעים האלה ביוטיוב תוכלו לראות את ברסלר עושה בידיים שלו דברים שהעיניים שלכם לא יספיקו לעבד. נשאר רק לקוות ששיתוף הפעולה הזה יהפוך להיות משהו קבוע יותר בהמשך.

    Tinoyke - Tinoyke

    ניצן: צמד אלקטרוני שמורכב מרועי כפרי ועומרי אנגל. את כפרי לא צריך להציג כמובן, אבל אם עוד לא ראיתם את המחרוזות רדיוהד וביטלס של אנגל, זה הזמן לעצור הכל, להתארגן על חיתול למבוגרים ולהיכנס ליוטיוב. באי פי שלהם אין רגעים מצחיקים - רק צלילים מסונתזים נוצצים, ביטים שבורים וקולות רקע שברור שכפרי אחראי להם. ומאיפה השם "Tinoyke"? הניחוש שלי הוא שזה לציון התינוק שנולד לכפרי בערך באותה תקופה, אבל לכו תנסו להבין את הראש של מי שאחד המערכונים שלו נקרא "אף, אוזן, גרוניך".

    Folly Tree - Consolidate

    ניצן: אלבום בכורה מרשים של אלכס משה וחבורת הנגנים המוכשרים שסביבה. נדיר מאוד שלהקה מגיעה לאלבום הבכורה שלה עם סאונד כל כך מובחן וייחודי ושבמקביל מצליח להרגיש מוכר וביתי. הכתיבה של משה באנגלית מדברת למקום פנימי בתוכי שהעלה נועם עצום להיזכר בו. שירים כמו "Big Fish" ו-"Cut The Rope" בעלי איכות סינמטית ומקרינים בראש סצינות דרמטיות על אהבה ופרידה.

    אפור גשום - אור חשאי

    עידו: אפור גשום חוקרים כל מיני כיוונים באלבומו השלישי "אור חשאי": עברית ואנגלית, שקט וכאסח, אור וצל. האלבום הזה מרגיש יותר מקוטע לעומת הקודם "מבפנים", אך עדיין מרתק להקשיב לו ולשמוע מה קורה בראשה וליבה של מובילת ההרכב מיכל ספיר שמצליחה ליצור שוגייז בלי ליפול לקלישאות של הז'אנר - ועוד עם מודעות פוליטית. אם אתם הולכים לשמוע רק שיר אחד, תקשיבו לקטע "The Coldest Light" האמוציונלי שקורע אותי כל פעם מחדש.

    אלון עדר ולהקה - השמרנים שוב באופנה

    ירדן: אלון עדר למד המון מההצלחה של "קצת אהבה לא תזיק". "השמרנים שוב באופנה" הוא האלבום הכי נגיש שלו עד כה, אבל הוא ממש לא ממחזר ומשחזר את אותה השיטה - אלו מיטב המהלכים והטריקים של עדר שנשלפים במהירות אור בכמה מהשירים הכי יפים ונעימים של השנה האחרונה. יש פה קצת מחאה ואסקפיזם, ובעיקר מנגינות עוטפות ומחבקות ומילים חודרות של אחד מהיוצרים הכי מעניינים בארץ כיום, שהראה שהוא לא צריך להתחכם יותר מדי כדי ליצור מוזיקה מקורית.

    Adi Ulmansky - Dreamin' EP

    עידו: היוצרת/מפיקה עדי אולמנסקי עולה כל שנה יותר גבוה. ב-"Dreamin'" היא ממשיכה לחקור את השילוב בין היפ הופ, טראפ ואר אן בי להפקה אלקטרונית של וואן-וומאן-שואו, רק הפעם עם תכנים הרבה יותר אישיים - למשל "Pink Pills" שמדבר על השימוש של אולמנסקי בגלולות נגד דיכאון. דווקא הקטע יוצא הדופן, "Snow" הסינת'פופי, תפס ונכנס לפלייליסט בגלגלצ וטוב שכך, כי צריך עוד פופ מתקתק ואינטליגנטי שכזה במיינסטרים הישראלי.

    אלבומים שלא נכנסו לתוכנית

    הודנא אורקסטרה - אלם

    ניצן: גרובים מפתים מאפריקה. הודנא אורקסטרה חוקרת בסינגל "אלם" צלילים וכלי נגינה מאתיופיה יחד עם כותב השיר והזמר דמיסו בלטה. בבי-סייד הצטרף אליהם ההרכב ADYEBO לגרסה המשלבת בין דאב למוזיקה אתיופית המסורתית. "אלם" הוא צוהר והזמנה להכנס לעולם המוזיקלי הלא מוכר של אפריקה שמקים אותנו מהספה ומכריי לזוז.

    רועי חרמון - גמביה

    ניצן: רועי חרמון לא מפסיק לעבוד. הוא חבר בהרכבים ארמון וטיגריס, הקים במהלך השנה הזו את הלייבל "אווזה", ובמקביל הספיק להוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "גמביה". העבודה של חרמון מזכירה מאוד את ההשפעות האביתר בנאיות שלו שבאו כבר לידי ביטוי בארמון. הקשר בין שני האלבומים בולט בעיקר בזכות צלילי הקלידים שכל כך מייחדים אותו, וכן בשירים בהם משתתפת דניאלה תורג'מן, סולנית ארמון. כבר מהצלילים הראשונים, חרמון סוחף אותנו אחריו לתוך מרחב אלטרנטיבי למציאות הנוקשה, מעלה אותנו על ענן רך ואוורירי, מלטף בקולו עם מילים שמשקיטות כל רעש תודעתי בלתי רצוי ונותנות לנו פשוט להיות.

    Dunes - Psychedelic Hummus

    ניצן: גאראז' פסיכדלי איכותי הוא דבר שקשה למצוא באזורינו. Dunes הגיעו השנה בלי התרעה עם אלבום שמשלב השפעות מכמה מהלהקות האהובות עלי ביותר: Tame Impala, Black Keys, UBK וקותימאן. דווקא החוצפה של דיונז ללבוש את ההשראות שלהם על קדמת דש הבגד יוצרת שילוב סוחף ונועז. הרודס הרוטט ברצועה הפותחת "Gold" והקול העוצמתי של עדי שיפר הם רק דוגמה קטנה לקונטרסט המרהיב בין בלוז עדין לרוק מאצ'ואיסטי, בין פאז מפוצץ עור תוף לגיטרות מהורהרות.

    Volume Pool - Empty Stations

    ענבר: "וואו, בטוח שהם מכאן? בכלל לא נשמע שהם ישראלים!" היתה המחשבה הראשונה שעברה בראשי כששמעתי את "Emily" של Volume Pool, הרכב אינדי-רוק חדש מתל אביב. זו מחשבה די מאוסה: המשפט הזה נאמר פעמים רבות כשרוצים לפרגן למוזיקה מקומית שמושרת באנגלית. אך במקרה של ווליום פול קשה להימנע מהמחשבה הזו, ולא רק בגלל האנגלית. מאור ויזל (גיטרה,הפקה וקולות), נעמן שדמי (קלידים והפקה) נפגשו בהרכב של שי נובלמן וצירפו אליהם את הזמר אורי שדה ונגנים נוספים. אלבום הבכורה שלהם "Empty Stations" כולל שבעה קטעים הנעים בין אינדי-פופ סיקסטיזי מרענן ומתוק ("Emily") לרוקנרול פאזי-פסיכדלי ("Angels Fly").יש כאן מלודיות פשוטות ושוברות לב, שירה חלומית וסאונד המשלב בין פופ לרוק באופן מדויק.

    Yavin Aalto - Cara Sui

    ענבר: נסו לחשוב מתי שמעתם לאחרונה אלבום אמביינט שנוצר על ידי אמן ישראלי. בעוד אלבומים של אמנים מרחבי העולם כמו Biosphere ו-Huerco S זוכים לשבחים בבלוגים ובמגזינים, הז'אנר נדיר בסצנה המקומית. ולכן "Cara Sui", אלבום הבכורה של יבין אלטו, מהפנט ומסקרן. אלטו, שהוא החיפאי בן ה-30 גל עוז, יוצר מוזיקה כבר מגיל צעיר במגוון סגנונות: גאראג', מוזיקה קלאסית, פאנק ונויז (Yelena, Diekvar) ומוזיקה אלקטרונית. ב-"Cara Sui" אלטו משלב אמביינט אקספירמנטלי, נויז רך ואלקטרוניקה אפלה. בתהליך העבודה על האלבום, הוא חקר את מקור הסמפל. אלטו פירק וסימפל צלילים שונים, אפילו מקטעי היפהופ, אך לדבריו ההשפעות העיקריות באלבום זה באות ממלחינים מודרניים כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך, ומיוצרים אלקטרוניים כמו The Field ו-Oneohtrix Point Never. בניגוד לאלבומים אווירתיים יותר שלא דורשים מהמאזין את מלוא תשומת הלב, "Cara Sui" מסקרן לכל אורכו, והצלילים בו בוהקים ביופיים. האפלה והמסתורין שבאלבום נשמרים עד לסופו ואפילו מתחזקים בקטע האחרון והעוצמתי "Let Tomorrow Sleep" בו מתארח הזמר דויד אבי דולב, המכשף את המאזין בקולו. אין ספק שמדובר באלבום נדיר מהעטיפה ועד למוזיקה מז'אנר הנדיר כל כך בסצנה המקומית.

    עידו ישדר בקרוב תוכנית המשך עם עוד מוזיקה שווה מהשנה החולפת

  • 10 הופעות שאסור לפספס באינדינגב 2016

    אינדינגב אשכרה מתקיים בפעם העשירית. הולכות להיות מעל ל-100 הופעות, כך שיהיה קשה מאוד לבחור למה ללכת' במיוחד למי שלא עוקב אחרי סצנת המוזיקה. אבל אל תדאגו. חרשנו בשבילכם על התוכניה ואספנו לכם עשר המלצות להופעות שאסור לפספס, בסדר כרונולוגי. תהנו!

    יום חמישי

    21:00 - במת החיפושית - Deaf Chonky

    עידו שחם: הרציניים שיגיעו לאינדינגב ביום חמישי בערב יוכלו לפתוח את הפסטיבל בבום עם אחת הלהקות הרותחות בסצנה: Deaf Chonky. צמד הבנות עושות גאראג'-Pאנק אינטיליגנטי עם הרבה הומור, וההופעה שלהן בטח תהיה מלאה באנרגיות ג'ינג'יות ומוי כיף. הן הוציאו לא מזמן את אלבום הבכורה "Farsh", הבחירה שלי לאלבום השנה העברית שעברה, אז כדאי לשמוע אותו וללמוד את המילים ולקפוץ פוגו בבית. אם אתם ממש רציניים אז תישארו בבמת החיפושית לאחר מכן להופעה של צמד הרוקרים מהחלל החיצון Elephant Hive.

    יום שישי

    15:00 - במת הקוף - שלום גד והיהלומים

    ירדן אבני: הופעה של שלום גד באינדינגב היא אירוע אדיר בעיקר מכיוון שהיא מתרחשת באזור שבו כנראה רוב השירים שלו נולדו - מהגיאוגרפי ("בסוף המדבר") ועד לאירוע עצמו ("אינדינגב") - אין מקום יותר טוב לשמוע את גד. עדיין לא הייתי בהופעה שלו, אבל אני מנחש שהיא תהיה כמו טקס דתי: הקהל יהיה מורכב ממעריצים אדוקים שישירו ביחד עם הזמר את כל השירים שלו, מילה אחרי מילה, כאילו זה הטקסט הכי קדוש בעולם. ככה זה עם השירים של גד, הם מורכבים ממשפטים שנשארים איתך לאורך כל החיים, והמעט שנשאר לנו לעשות זה לשיר ביחד איתו כהוקרת תודה.

    22:00 - במת הקוף - נצ'י נצ'

    ירדן: כבר הייתי בכמה הופעות של נצ'י נצ', ובכל אחת מהן הייתי בשמים, אבל האווירה המדברית של האינדינגב מרגישה לי הרבה יותר טבעית למוזיקה של נצ'י נצ' - משהו בתערובת הארצישראלית של ההיפ הופ שלו, ביחד עם ההשפעות הבולטות שהוא שואב מרגאיי פשוט גורמות לי לזמזם את השירים שלו בצורה טבעית בכל פעם שאני מטייל בנגב. תוסיפו לזה את האנרגיות התמיד-מטורפות שלו ושל הקהל האדוק, ותקבלו את אחת ההופעות המדוברות של האינדינגב הקרוב.

    23:15 - במת הקוף - APE RECORDS

    ירדן: תמיר מוסקט הוא אחד מהמפיקים העסוקים והפוריים במוזיקה הישראלית, וההופעה שלו באינדינגב היא מעין השקה של הלייבל החדש שהקים ביחד עם אייל גרונברג: APE RECORDS. הם כבר הוציאו שיר למרינה מקסימיליאן בלומין ואני לא יכול לחכות לראות איך הוא מבוצע בהופעה חיה. מוסקט יארח בהופעה את בלומין יחד עם תומר יוסף (שותפו ללהקת בלקן ביט בוקס), גלעד כהנא, ו-A-WA. כל השמות כאן הם פרפורמרים מעולים שיודעים לשרוף במות, וההתאחדות שלהם ביחד על במה אחת לא משאירה הרבה סיכוי לבמת הקוף של האינדינגב.

    23:30 - במת הפיל - Häxxan (אם בא לכם יותר רוקנרול)

    ניצן אגסי: הלהקה היחידה שאני מרשה לעצמי להמליץ עליה לפני שראיתי אותה בהופעה. רק מתוכנית הלייב שחסן הקליטו לרדיו הקצה הבנתי שזאת הולכת להיות אחת מההופעות אחוזות הטירוף באינדינגב הקרוב: להקת גאראז'-Pאנק שזורקת על המאזינים ריפים תזזיתיים עמוסים בפאז, הרמוניות ווקאליות קליטות, ומקצבים בטמפו בלתי אפשרי. "Fight for Your Right to Smoke Cannabis" הוא כנראה שיר הפאנק הטוב ביותר ששמעתי בשנה האחרונה. השורה "open up your mind what you're gonna find" לא יצאה לי מהראש במשך שבוע בפעם הראשונה ששמעתי אותו, ובכל פעם שאני שומע את השיר היא חוזרת לשם בחזרה ומסרבת לצאת. כמו בכל להקת פאנק טובה, המרכיב החשוב ביותר הוא המתופף אורי רנרט, שמזכיר את סגנון התיפוף המדויק אך דפוק של רע מוכיח באלבום הראשון של זקני צפת. אם אתם מרגישים צורך לפרוק אגרסיות בריקוד חסר חוקים זו ההופעה ללכת אליה.

    0:30 - במת הפיל - Midnight Peacocks מארחים את יהלי סובול

    עידו: אחרי היעדרות של 7 שנים, המידנייט פיקוקס מחזירים למדבר את הסירקוס-קור, ז'אנר מומצא שמשלב בין מטאל למוזיקה ערבית וקברט. במרכז ההרכב נמצא מוח העל הסוטה איתן רדושינסקי, ואפשר לסמוך עליו בשביל שיקבץ סביבו חבורה חדשה של נגנים מוכשרים וינהיג טקס רוקנרול פגני שבו הכל יכול לקרות. בפעם האחרונה התרחשה היסטוריה אינדינגבית כאשר בחור צעיר, שהתברר כלוקה במחלת נפש, לקח את הבס של רדושינסקי וניפץ אותה לגזרים. הייתי שם כזה קרה, ואני ממליץ לכם להיות שם כשמי יודע מה יקרה, וגם לרכוש את האלבום החדש שלהם "Katastroffa" שיהיה זמין בינתיים רק בדוכני הדיסקים של הפסטיבל. אגב, למי שנבהל מפוטנציאל הסחיות של יהלי סובול, אפשר להירגע - הוא ניגן בהרכב של אביב מארק והפילהרמונית וכיסח שם את הגיטרה, מה שגם הפיקוקס אירחו באינדינגב את ערן צור כשקרתה התקרית הנ"ל ועזרו לו להתחבר לצד האפל של הכוח.

    1:45 - במת הקוף - Shtuby Band Experience

    עידו: בתקופה האחרונה מתהלך בארץ חיזר ורוד ושמו שטובי. שטובי הגיע מגלקסיה רחוקה ומתקדמת שנמצאת בעידן של שלום בין-כוכבי, כך שכל מה שנשאר לתושביה לעשות זה לחגוג. בגלל טעות בניווט, שטובי עבר ליד כדור הארץ. הוא ירד לכוכב שלנו כדי לקדם את השלום ולהרים את המסיבות-הופעות של החיים עם הרכב נגנים שעושה סוג של אלקטרוניקה עם הפרעת קשב. אני יודע שעמדתם כל היום והשעה כבר מאוחרת, אז תצרכו את החומרים הרלוונטיים ותתכוננו לזוז.

    יום שבת

    15:00 - במת הקוף - האחים רמירז ודני דורצ'ין

    ניצן: החיבור בין האחים רמירז לדורצ'ין הוא לא רק מתבקש, אלא בשנה האחרונה הפך להיות עניין שבשגרה. האחים רמירז פועלים ביחד ולחוד במספר לא קטן של הרכבים באינדי המקומי בעשור האחרון, והם חברו לדורצ'ין בתחילת השנה להקליט את אלבומו השני "So The Story Goes". התוצר הוא שילוב טבעי בין הבלוז המחוספס שדורצ'ין מספק ל-Fאנק, גרוב, והרוקבילי של האחים רמירז. החיבור הזה יצר כמה שירים שהוציאו מדורצ'ין את המיטב, וכמה שירים אחרים שמרגישים כאילו הם היו יכולים להיכנס בקלות לאלבום הרביעי של האחים. גם בהופעה חיה, דורצ'ין מרגיש כמו האח מאמא אחרת של הרמירזים. האווירה המשוחררת והג'אמים החופשיים והארוכים אליהם נכנסת החבורה המוכשרת הזאת נותנים לפעמים את התחושה שנכנסנו לחזרה פרטית ומהוקצעת במיוחד. את ההשפעה של הרמירזים על המוזיקה של דורצ'ין אפשר כאמור לשמוע בקלות באלבום המשותף, אבל יהיה זה מעניין יותר לשמוע את דורצ'ין משלב את נגינת המפוחית והגיטרת סלייד שלו לתוך שירים של הרמירזים כמו "Sweet Lady" הבלוזי, "Pirlo" הפאנקי, או "Baby Chicken Walk" הרוקנרולי.

    16:00 - במת הקוף - חיה מילר

    עידו, ניצן, וירדן: לכל אחד מאיתנו יש טעם מוזיקלי קצת שונה, אבל אם יש להקה אחת שכולנו מסכימים עליה זו חיה מילר. הטריו הזה מנגן רוק עברי כבר זמן מה, אך בשנה האחרונה הם הוציאו את "+1" שסחף אותנו עם ליריקה עכשווית וגיטרה-באס-תופים בלוזיים. המילרים אפילו יותר חייתיים בהופעות, אז זו תהיה כנראה ההזדמנות האחרונה שלכם בפסטיבל להוציא את האייר גיטאר מהקייס הבלתי נראה שלה ולתת איזה סולו ממיס פנים.

    17:00 - במת הקוף - שי בן צור

    ניצן: אם אני צריך להמר על ההופעה שתהיה ההפתעה של אינדינגב 2016, זאת תהיה ההופעה של שי בן צור. כדי להבין למה, צריך להכיר ארבע עובדות:

    1. שי בן צור הוציא בסוף שנה שעברה את אלבומו השלישי בשם "ג'ונון", בהפקה משותפת עם ג'וני גרינווד מרדיוהד ולהקת הרג'אסטן אקספרס, המכילה לא פחות מ-19 נגנים הודים.
    2. בן צור והלהקה נמצאים בעיצומו של מסע הופעות לקידום האלבום, אשר החל בהודו ועובר בתחילת נובמבר לאירופה, שם יחברו לגרינווד.
    3. באתר הפסטיבל לא פורט מה יהיה הפורמט בו בן צור ינגן. בסיבוביו הקודמים בישראל הופיע בן צור עם הרכבים שונים, ביניהם שילוב של מוזיקאים ישראלים כשהבולט בהם היה יוסי פיין, וחלק מהמוזיקאים הרג'אסטנים, כאשר לאחת ההופעות הצטרף גם גרינווד.
    4. מפיקי האינדינגב נוטים לספק במהלך הפסטיבלים הפתעות שלא ניתן למצוא בליינאפ המפורסם. בשנה שעברה למשל, ההפתעה הגיעה בצורת הופעה של פורטיס שפרץ לבמת הקוף ללא התרעה. השנה ההפתעה עלולה לבוא בצורת להקה של 19 נגנים מופלאים או אפילו בהגחה של גרינווד לבמה. אף העובדה שבן צור יהיה זה שלמעשה ינעל את הפסטיבל במיקום לא סקסי במיוחד בליינאפ, לא מורידה בעיני מהאפשרות שגרינווד יקח חלק בהופעה - למרות שהוא רגיל לעלות עם רדיוהד כהדליינר, גרינווד מתורגל להופיע בפסטיבלים קטנים בשעות צהריים גם עם פרויקט אחר שלו, ה-London Contemporary Orchestra.

    אבל גם אם נשים בצד את ההימור הפרוע שלי, ובן צור יעלה לבמה עם הרכב אקוסטי מצומצם, ההופעה שלו היא עדיין ההמלצה הראשית שלי לאינדינגב הקרוב. בן צור מצליח ליצור בהופעותיו אווירה אינטימית עם הקהל גם באמפי רחב ידיים. כל תו מנוגן וכל מילה נהגית בתשומת לב מופתית. בן צור מנצח על הלהקה בסימני ידיים ומבטים, תוך כדי שירה ונגינה על גיטרה וחליל. וחשוב מכל, המלודיות המתפתלות והמילים הפיוטיות שלו לוקחות גם את המאזינים שלא חזרו לאחרונה מהודו למסע רוחני.

  • 10 אלטרנטיבות לשירי השנה של גלגלצ

    בשבוע שעבר פורסם המצעד השנתי של גלגלצ. תוצאותיו אולי שיקפו את טעם מאזיני התחנה, אך הבחירות שלהם הצביעו על הנתק העמוק בין המרכז לשוליים ולא כללו את המוזיקאים האהובים עלינו השנה. בגלל שהתאכזבנו, החלטנו להציע אלטרנטיבות לעשירייה הפותחת במצעד, שירים ברוח דומה לאלה שאשכרה נבחרו ושביקום אחר היו הופכים בקלות לשירי השנה.

    10. 3421 - Bipolar
    במקום: האולטראס, איתי לוי ודי ג'יי אילון מתנה - מסיבה בחיפה

    ירדן אבני: "מסיבה בחיפה" בכלל לא מתעסק בחיפה. התפקיד של חיפה בשיר הוא של עיר משנית, המקום שבו לא סביר שהבחורה שיוצאת עם איתי לוי תימצא, ולכן עצם העובדה שהיא בחיפה הוא הרמז הראשון לבגידה שלה בהמשך הפזמון. התפקיד הזה הולם את חיפה, כי חיפה תמיד הייתה העיר האלטרנטיבית, שתמיד נמצאת במקום השני, והסצנה המוזיקלית שלה מתפקדת בהתאם. זה לא מפתיע שאין הרבה מוזיקאים חיפאים במצעד השנתי - אם כי הבולט מביניהם הוא סטטיק בכבודו ובעצמו.

    אז השיר שצריך לייצג את חיפה צריך להיות שייך לסצנה האלטרנטיבית שלה, וההרכב הכי חם מבחינתי השנה הוא 3421 - הרכב שמנגנן דאבסטפ עם כלים חיים, והוציא את אלבום הבכורה שלו "Bipolar" בתחילת השנה. ההופעות שלהם, אגב, הן המסיבות העיקריות שתוכלו למצוא בחיפה עם היפסטרים שרוקדים לצלילי דאבסטפ מוזר וחצי-רקיד ונראים כמו מחזה איזוטרי לעיני צופה מהצד.

    9. כהן@מושון - גדות הירקון
    במקום: סטטיק ובן אל תבורי - ברבי

    ירדן: "ברבי", הלהיט שהביא את סטטיק ובן אל תבורי אל המעמד של כוכבי פופ לגיטימיים, מתעסק באחת הדמויות שכותבי פופ הכי שונאים: אישה שמנפנפת אותם. בעיני אותם כותבים יש רק דרך אחת לנצח אותה: לרדד אותה ולהפוך אותה למישהי שגיבור השיר עושה לה טובה שהוא בכלל יוצא איתה. השיר מתחיל בדיוק בניסיון כזה. האישה שמתוארת בשיר היא מזויפת ("יש לה את אותו חיוך בכל תמונה") ושקרנית ("וסיפורים שאף גבר לא קנה") והיא עומדת בניגוד לגיבור שיש לו ערך ומעמד בעיני כולם ("יש עלי דיבור שאת לא תאמיני"), אבל איכשהו הגיבור כן רוצה אותה, ומשיג אותה בסוף על ידי כך שהוא מעליב אותה וקורא לה "ברבי". השיר הזה מייצג תופעה בעייתית שחוזרת על עצמה יותר מדי בפופ וההיפ הופ הישראלי, של שירי "אהבה" שבהם הגברים הם המלכים והנשים הן הנסיכות חסרות הישע שזכו, איכשהו, שהמלך המושלם הזה יבחר בהן ויושיע אותן.

    מי שמצליחים להתחמק מהתופעה הזו והקלישאות שלה הם צמד ההיפ הופ כהן@מושון. מאז האלבום הראשון שלהם ב-2008, היה משהו בשירי האהבה שלהם שהיה אמיתי וכנה יותר משאר שירי האהבה שהפופ הישראלי כל כך אוהב ליפול איתם לקלישאות נוחות. מערכות היחסים שכהן ומושון מציגים בשירים שלהם מורכבות יותר מבחור מתאהב מבחורה, ובעיקר אמיתיות יותר - לכל אחד מהדמויות בסיפור יש אופי שמשפיע על הדרך שאליה מערכת היחסים מתקדמת. אולי הדוגמה לתמצית מערכות היחסים של כהן@מושון מוצגת בסינגל מהאלבום החדש שלהם "גדות הירקון". כהן ומושון פוגשים בחורה שדומה מאוד לברבי של סטטיק ובן אל: בחורה עצמאית ופיכחת, ולכן היא לכאורה קשה להשגה. אם סטטיק ותבורי מרגישים מאוימים מאותה בחורה, כהן ומושון נדלקים עליה בצורה נורא אנושית. הם מודעים לכך שכמוהם, גם לה יש כוונות נסתרות מעבר לאיך שהיא מציגה את עצמה בפומבי, אבל הערמומיות והמודעות החברתית שלה רק גורמים לצמד הראפרים להימשך אליה יותר. זה לא סיפור מושלם, אבל חוסר המושלמות היא מה שהופך אותו לאמין הרבה יותר מסיפור האהבה החיוור של בן אל וסטטיק. כהן מתאר את הבחורה בשיר כ-"פגי באנדי ב'נשואים פלוס' שלי", וזאת מטאפורה הרבה יותר מצחיקה ומדויקת מ-"ברבי".

    8. גלעד כהנא - אפריקה שלי
    במקום: אליעד - מיאמי

    עידו שחם: אליעד הצליח להכניס שני שירי אהבה בכייניים לעשירייה הפותחת, רחוק מעבר לגבול הטעם הטוב. למעשה, העיר המפורסמת מפלורידה היא פרט שולי בשיר ששמו הוא "מיאמי" שמדבר בכלל על רומן עם בחורה מסתורית: "שיכורים מאהבה, שם על החוף / אני חלמתי על מיאמי, מיאמי". לא ברור אם הם אשכרה היו במיאמי או שמדובר באסקפיזם של אליעד שבורח למקום אחר דווקא כשהוא נמצא בים עם בחירת ליבו. שאר השיר מלא ברצף של שורות מסתוריות סטייל שלמה ארצי שכאילו אומרות הרבה אבל בעצם לא אומרות כלום, למשל: "את נמצאת שם תמיד ושותקת / את הסודות שלחשתי בשקט / מילים שאמרנו, הולכות איתי עד היום".

    בזמן שאליעד חולם על מיאמי, לגלעד כהנא יש את "אפריקה שלי", איפה שהוא "חושב על פוליטיקה / במקום על רומנטיקה". נכון, גם לכהנא יש טקסטים לא ברורים ולא מובן כל כך מה אפריקה מייצגת בשיר הזה, אבל כהנא מציג מסתורין ועומק אמיתיים במילים שלו לעומת הפסאדה של אליעד. כהנא מהרהר בשיר על בעיות אקזיסטנציליסטיות ("אין לי כלל זמן / לחשב את קצי המובן / בא לי בכלל / להרגיש שאני נמצא כאן"), ובזמן שאליעד מחפש ישועה במערכות יחסים ופנטזיות על עיר מרוחקת, כהנא מתגבר על עצמו ופשוט ממשיך הלאה: "אני כבר לא חושב / אודות זאב זאב / פשוט לוקח צעד / יד אחת פשוטה / יד אחת קפוצה / שוכח את הפחד".

    7. איה זהבי פייגלין - חדרה
    במקום: עידן עמדי - חלק מהזמן

    ירדן: את המשבר הקיומי שחווה עידן עמדי ב-"חלק מהזמן" אפשר להבין בשתי השורות הראשונות: "חלק מהזמן היו לי חששות / על מה שרציתי להגיד / ולא אמרתי ואולי כבר לא אומר". עמדי חווה הרהורים על מה שהוא פספס בחייו ויש פה משהו שבאמת רבים חווים בחיים וקל להזדהות איתו. הבעיה היחידה שאחרי שתי השורות האלו לא קורה כלום. עמדי ממשיך להגיד בווריאציות שונות של משפטים גנריים את אותו הדבר, ומשאיר את מה שהיה יכול להיות שיר עמוק על משבר רציני של שלב מכונן בחיים כסתם הרהור רדוד, שמשמש כרקע למוזיקה היפה שמתנגת ברקע. כל זה לא באמת משנה, כי עמדי הוא לא אמן של מילים. הוא רוצה שתחשבו ככה, אבל המילים שלו הן לא יותר מגיבוב של קלישאות שהודבקו בצורה גסה ביחד ולא באמת אומרות שום דבר. אני לא מאמין לעמדי בשירים שלו, וזה אולי הדבר הכי הכרחי לדמות הזמר-יוצר המוכשר שהוא מתיימר להיות.

    עמדי יכול ללמוד קצת מאיה זהבי פייגלין (לשעבר סולנית כל החתיכים אצלי) שהוציאה בתחילת השנה את "שבעה שירים", אלבום בכורה בהפקת הילה רוח. הדבר שהכי קסם לי בשירים הקטנים והיפים של פייגלין, הוא שדרך המילים שלה הרגשתי שאני פוגש ולומד להכיר חברה חדשה. גם היא, בדומה לעמדי, חווה משברים קיומיים - בעיקר שהיא באמת חלק אינטגרלי מעולם המבוגרים שהיה כל כך זר לה עד עכשיו - אבל היא עושה את זה עם הרבה יותר עומק ונפח דרך הטקסטים שלה, שמלאים בתובנות סתמיות לכאורה שבעצם מרחיבות עוד קצת את השקפת החיים המעניינת של הזמרת. הפייבוריט האישי שלי מהאלבום הוא "חדרה". פייגלין מתחילה בשיר הזה בתור נערה חולמנית שחושבת שאם רק היא תעצום עיניים כל מה שהיא תרצה יקרה, אבל בפזמון היא כבר מבינה ש-"אי אפשר לעצום עיניים / באמצע הכביש" וזאת הצהרה שהיא גם מצחיקה וטיפשית כמו שהיא מפוכחת ומלמדת המון על תהליך ההתבגרות שפייגלין עוברת בשירים שלה.

    6. REO - אולי
    במקום: אליעד - אור

    עידו: מדוע אין נשים בעשירייה הפותחת של מצעד השנה של גלגלצ? האם קהל המצביעים מיזוגני? קחו למשל את "אור" של אליעד. מדובר בשיר אהבה שמציג רק את נקודת המבט הגברית, של בחור אבוד שמנסה לחזר אחרי יקירת ליבו עם כל מיני מחמאות ציוריות ("כדור הארץ הוא שלך / כוכבים יאירו לי אותך"). בטוויסט מפתיע בפזמון, מסתבר שלבחורה שמאירה את חייו קוראים, איך לא, אור ("צריך אותך כדי לזכור, להדליק את ה… / אור, אולי תתני לי אור?"). זה גרם לי לתהות: מי זו אור? ומה עם נקודת המבט שלה על החיזור הנואש של אליעד?

    אחרי ריסרץ' מעמיק בדיפ ווב וניתוח של נתונים בטבלאות אקסל, מצאתי את התשובה. אותה אור היא אור אדרי מהצמד REO (שחברה בו גם זואי פולנסקי), ונקודת המבט שלה מוצגת בשיר שכבר הכותרת שלו אומרת הכל: "אולי". השיר נפתח בשורות "לא יודעת מה יכול להיות / אני עומדת על ענן רחוק", ומראה שאור קצת מנותקת כרגע רגשית, הרחק מתחנוניו של אליעד שעסוק בלכבוש אותה. הבית השני מבשר בשורות עוד יותר גרועות בשביל אליעד. אם עד כה אור היתה במצב לא ברור, עכשיו אנחנו בספק אם היא תדליק את האור: "השעה היא לכיבוי אורות / הפעם בוא ניתן לזה לקרות". אבל בפזמון, השיר מציג לפתע אופציה אחרת ולא מחייבת: "אולי אבוא מחר / אני לא פוסלת שום דבר / החשק המוכר / אומר עכשיו הכל מותר". אליעד, כנראה שאור לא מוכנה להתחייב אליך כרגע, וכדאי שתתחיל להקשיב לה במקום להתבכיין.

    5. רם אוריון - 13 בלילה
    במקום: עומר אדם - אחרי כל השנים

    עידו: "אחרי כל השנים איתך / רציתי להגיד לך / אוהב אותך הרבה יותר / מכל מה שנדמה לך" - אלה המילים הנוגות שזיכו את עומר אדם במקום החמישי במצעד, מילים ששמענו מזמרים רומנטיים בפופ הישראלי כבר טריליון פעם. לא אמשיך לצטט עוד מהשיר שממשיך ללעוס את אותו הנושא ללא התפתחות. מוזיקלית, הקטע מנסה דווקא להפתיע עם דרמה: הוא נפתח עם גיטרה אקוסטית נוגה, באמצע נכנסים פתאום כינורות, אחריהן חצוצרות מסונתזות, ובסוף פורצת להקה מלאה שאמורה להביא אתכם לים של דמעות בשתי עיניכם.

    "לא ידעתי מה לעשות / נגמר לי כל האוויר בריאות / הם אמרו זה ישאיר צלקות", מספר רם אוריון בקטע "13 בלילה". רם אוריון לא מייבב, אלא מספר את הדברים כפי שהם, ואם כבר הוא מלא בכעס. אין לו קלישאות לספר לאהובתו - אם כבר, יש לו רצון שהיא תרגיש את הכאב שלו ותגיב בהזדהות בפזמון "ואמן את בוכה ליד הטלפון". אוריון אף עושה בית ספר לעומר אדם כשהוא לוקח את הקלישאה "אין דבר העומד בפני הרצון" והופך אותה על ראשה בבית השני: "לא ידעתי איפה לקבור / זכרונות שנמאס לי לשמור / זו שעה משונה תסתכלי בשעון / אין דבר העומד בפני הרצון". העיבוד ל-"13 בלילה" מלא באקורדים Pאנקיסטיים על גיטרה חשמלית, ריפים שמנים על הבאס, וקלידים מינימליסטיים שלא מנסים לחקות כלים אחרים אלא נשמעים כמו שהם. הרפטטיביות של הקטע, לעומת האובר-דרמטיות בעיבוד של עומר אדם, מכניסה אותנו למצוקה של אוריון באותה שעה מוזרה בצורה הרבה יותר מדויקת ומשכנעת.

    4. שלום גד - מלחמה ואהבה
    במקום: סטטיק ובן אל תבורי - סלסולים

    ירדן: סטטיק ובן אל תבורי, תופתעו או לא, הם צמד לגיטימי במיינסטרים הישראלי. הפופ המסחרי שלהם עושה בדיוק מה שפופ מסחרי בישראל צריך לעשות: להביא טרנדים עדכניים והשפעות מז'אנרים אחרים (במקרה שלהם R&B והיפ הופ שמעורבבים עם רגאטון ומוזיקה מזרח-תיכונית), לעשות מוזיקה שתענה על הצרכים של קהל היעד המרכזי שלהם, בני הנוער, ולספק אסקפיזם. הסעיף האחרון הוא הדבר שגלגצ היו זקוקים לו נואשות בשנה האחרונה. בשנה כל כך טעונה פוליטית ורגשית, התחנה שמייצגת את המיינסטרים הייתה אמורה לספק את מה שהמיינסטרים תמיד אמור לספק: בריחה מהמציאות. מה שסטטיק ובן אל מבקשים מאיתנו זה לעבור ברחבי הארץ, להנות ולשכוח מהכל. ב-"כביש החוף" הם חושבים מחשבות חיוביות בזמן נסיעה על כביש החוף, וב-"סלסולים" הם שמים את כל הבעיות בצד, בזמן שהם נהנים מהבריזה של אילת ומה-"בלאגן" שיש בתל אביב, בזמן שהם רוקדים איזה ריקוד מוזר.

    כל זה מבורך לדעתי, בעיקר בגלל שעד לפני שנתיים גלגלצ הייתה תקועה על "סוף שבוע רגוע" לאורך כל השבוע עם להיטים שקטים ומדכאים, ואמנם צריכה להיות פה יותר מחאה, אבל גם אסקפיזם הוא מצרך חשוב בתרבות הישראלית. ובכל זאת, תבורי וסטטיק צריכים לדעת שאפשר להיות אופטימיים גם בלי לשים את כל הבעיות בצד. שלום גד תמיד מומחה בכתיבת שירי פופ מושלמים, והוא עושה בדיוק את זה באלבום החדש שלו, "הכל חדש". בשנים האחרונות גד התחיל לגעת יותר ויותר בפוליטיקה ואקטואליה (מומלצת במיוחד טרילוגיית אלבומי "המצב" שלו מ-2011-2012) ואת האלבום החדש הוא פותח עם ההצהרה "מלחמה זה עובר / אהבה זה לנצח" - לכאורה משפט קיטשי וסתמי, אך יש כל כך הרבה תקווה בעיבוד של השיר ובדרך שבה גד ונגה שלו שרים את אותה מנטרה חוזרת שלא נותרת ברירה אחרת חוץ מלהאמין שהפתרון היחיד הוא פשוט לאהוב. זה אולי הקסם הכי גדול ב-"הכל חדש". האופטימיות המתחדשת של גד הולכת יד ביד עם המבט המפוכח שלו על המצב המסובך שהחברה הישראלית נמצאת בו, ואלו בדיוק השירים שגלגלצ צריכה עכשיו.

    3. Inbalance - Different Girl
    במקום: משה פרץ ועומר אדם - היא רק רוצה לרקוד

    ניצן אגסי: "היא רק רוצה לרקוד", וזהו. אנחנו לא יודעים כלום על הבחורה במרכז השיר, רק דבר אחד, היא רוצה לרקוד. יש באמת בחורה כזו בעולם? כזו שאפשר לרדד לתכונת אופי (בקושי) אחת? אפילו להגדיר את הדמות הזאת כחד ממדית תהיה מחמאה אדירה לכותב השיר.

    רם אוריון לעומת זאת, שר באלבום האחרון של ענבל פרלמוטר "Inbalalnce" על בחורה אחרת, שונה. כזו שטובעת לפעמים ביגון, שחשמל גורם למחשבות שלה להתרוצצות פרועה. זאת שלפעמים לא מרוצה מעצמה ורוצה להיות מישהי אחרת. אחת שאי אפשר לתפוס אותה בקולר, או בזנב. אחת שכשמסיימים לקרוא עליה שיר, נותרת כחידה לא פתורה. האם הבחורה הזאת היא ענבל? יכול להיות, כנראה שלא באמת נדע. איזה בחורה אתם הייתם מעדיפים?

    2. ערוץ הכיבוד - ככה זה אצלנו
    במקום: דדי דדון - מתוקה מהחיים

    ניצן: "מתוקה מהחיים" היא פארודיה רכה יותר מפירה צבאי. איך אנחנו יודעים את זה? כי היא השתלבה בפלייליסט הגלגלצי יחד עם השירים האחרים במקומות הראשונים כל כך בקלות, בלי שאף אחד שם לב שמדובר בפארודיה. כי ילדים על אופניים חשמליים מנגנים אותו ברצף עם "טרמינל 3" ו-"שישי בצהריים". כי סאחיירים בכל הגילאים מזמזמים אותו בלי שמץ של אירוניה או תשומת לב למילים. בסוף, הוא יהפוך להיות כמו "ילדה סוכר" של מוקי, שיר שאף אחד לא ידע שנועד להיות במקור פארודיה.

    מהצד השני שלי הפלייליסט, לידוי, אסטמה ושקד פררה בעטו כל כך חזק במילים המגוחכות של זמרים כמו איב אנד ליר וסטטיק ובן אל תבורי, שגם הגלגלצניקים הרדודים ביותר לא יוכלו שלא לצחוק ממילים כמו "יש לי סוללות A4 ואחי צלם מגנטים / טבק טעם אורז ונרגילה עם פייטים". אין פרט מיותר בשיר ובקליפ: משמות אנשי המסיבה כמו" דר קשני", דרך המגן דוד המוטבע על צד השיער של לידוי, ועד אבא של שקד (במלעיל) זיקו פררה. כנראה שלא תרקדו לצלילי הרימיקס של השיר הזה בחתונה של בת הדודה שלכם, וזה בסדר גמור.

    1. חיה מילר - כסף מאמא | אלון עדר - קפ"ק | חנן בן ארי - יאללה
    במקום: חנן בן ארי - החיים שלנו תותים

    עידו: מסתבר שביבי שולט לא רק על "ישראל היום", אלא גם על מצעד השנה של גלגלצ. איך אחרת תסבירו את ההגעה של "החיים שלנו תותים" למקום הראשון? שורה אחרי שורה, חנן בן ארי מודה בשיר המקפיץ הזה על כל הבעיות שיש לנו בארץ, ועוד בחרוזים: פקקים, שחיתויות, ואפילו ליקויי בנייה - והמקהלה מודה ועונה לו בתשובה "קשה". אבל בפזמון בן ארי מבטל את כל הבעיות וטוען כי "אין לנו זכות בכלל להתלונן / הכל טפו חמסה וברוך ה' כי: / החיים שלנו תותים!". בבית השלישי הוא אף לוקח את כל התלונות בחזרה. הוא אומר ש-"פתחנו פה ג'ורה", מודה על דברים שיש לו כמו הרוח, השבת, והילדות, ומסיים ברפרנס ל-"תודה" של עוזי חיטמן, שיר הלל לאותו ה'. להראות עד כמה מדינת ישראל חזקה ומשגשגת בעזרת ה' ולבטל בהינף יד את הסירחון שעולה מבפנים נשמע לי כמו ביביזם במיטבו.

    בגלל שרוק קופח לגמרי מהמצעד, אני מציע להחליף את המקום הראשון בשיר "כסף מאמא" של חיה מילר. כמו "החיים שלנו תותים", השיר עוסק בבעיות חברתיות, רק על גבי מצע בס-תופים-גיטרות בלוזי. במקום ססמאות הסטיקר של בן ארי, כותב השיר דני הדר מודה בבעיות של החיים בארץ בגוף ראשון ("שוב זורקים אותי, שוב אני בלי עבודה / יש לי פגישה בחמש עם הבוס ובשבע התקף חרדה"), ובמקום הכחשה עצמית, חיה מילר זורקים לנו את האמת בפרצוף ומספרים בפזמון איך בכל זאת הם מתמודדים עם בעיות האבטלה ויוקר המחיה: "כסף מאמא, כסף מאמא / תמיד אפשר לבקש קצת כסף מאמא". השיר אף נכלל באוסף "אוהלים אדירים" שיצא בעקבות המחאה של 2011, והוא ימשיך להיות רלוונטי עד שכבר לא יהיה יותר כסף לאמא.

    ניצן: ב-"החיים שלנו תותים" חנן בן ארי זורק אין ספור ססמאות על כמה שקשה לנו כאיזה גוש קולקטיבי לא ברור, ובסוף פותר את הכל באמירה הנבובה ש-"אין לנו על מה להתלונן" כי החיים שלנו תותים.

    ב-"קפ"ק", אלון עדר מודה שהוא "רק מתלונן שהחיים הקשים", אבל חושף צרות אישיות בכנות בוטה כמו "אני שונא את העולם והוא מחזיר לי חרא / זה עצוב לי שנולדתי בשנות הבררה", שמחברות את המאזין הקשוב כיחיד שהוא עולם שלם ולא כפיסה קטנה בפאזל לאומי.

    ירדן: האמת היא ששמחתי ש-"החיים שלנו תותים" זכה בשיר השנה - בין היתר בגלל שהוא יותר טוב משאר השירים שהגיעו לעשירייה, ולדעתי יש בו אמירה צינית ומחאתית שקהל שלם של מאזינים פספס בגדול. אני בעיקר שמח שחנן בן ארי קיבל את מלוא תשומת הלב וזכה להצלחה גדולה עם "איזון", אלבום הבכורה שהוא הוציא השנה, שיש בו הרבה יותר מהדאחקה של "תותים". בן ארי מערבב באלבום הזה בין רוק, Fאנק, סול, R&B, היפ הופ וגוספל ומשלב בו רעיונות של אמונה על הצד היפה ביותר שלה. זה נשמע לרגעים כמו חזון אחרית הימים של המצב הנוכחי של המדינה: רעיונות חילוניים ודתיים, מודרניים ועתיקים, שנמצאים זה לצד זה ושואבים השפעות אחד מהשני - כמו הרמוניה שאנחנו צריכים לשאוף אליה.

    תמצית האלבום של בן ארי לא עוברת דרך הסינגלים שלו, ולכן את "החיים שלנו תותים" הייתי מחליף בשיר שבאמת מייצג את חנן בן ארי של "איזון": השיר "יאללה". הוא גם שיר מחאה הרבה יותר בוטה מ-"תותים", שקורא לכולם לצאת לרחובות ו-"להתעורר", והוא גם מייצג את התערובת המוזיקלית הנהדרת שחנן בן ארי יוצר בשירים שלו. הבעיה העיקרית שלי עם המצעד של גלגלצ היא שלמרות שתחנת הרדיו התחילה השנה לדחוף יותר מוזיקה שהסאונד שלה רלוונטי ועדכני לא רק מטעמי רייטינג, אף לא אחד משירי המצעד העיד על השינוי הזה. ובכל זאת, התקווה היחידה שיש בו היא העובדה שבמקום הראשון נמצא בן ארי, אולי האמן היחיד במצעד שמראה לאן המוזיקה הישראלית באמת הולכת בשנת 2016.

  • המאזין ברדיו 157: סיכום שנת ה'תשע"ו באינדי הישראלי

    קרדיט צילום: גאיה סעדון

    ספיישל סיכום האינדי הישראלי של שנת ה'תשע"ו, יחד עם כתבי הבלוג ירדן אבני וניצן אגסי - להאזנה בלחיצה על המשולש או קריאה סלקטיבית.

    חיה מילר - 1+

    ניצן: לא מעט אנשים מגדירים את חיה מילר בתור הקול של דור ה-Y הישראלי, כנראה כי קוסטה קפלן, סולן ההרכב, כותב מילים שמגיעות מחוויה אישית, אבל נוגעות בביקורתיות בנקודות רגישות לזמן והמקום שבו אנו חיים. "כסף מאמא", שדווקא נכתב על ידי דני הדר, סובב סביב הנושאים הללו. "+1" הוא אלבום רוק מהסוג שאנחנו כבר לא רגילים כל כך לראות: עוקצני ורגיש בו זמנית, ובועט במקומות מוצנעים.

    ירדן: ללהקות באינדי הישראלי יש הרגל מגונה להתפרק נורא מהר ולשלוח את חבריהן לקריירות סולו. לעומתן, חיה מילר לא מרגישה כמו נקודת ההתחלה של חברי הלהקה בדרך לקריירת סולו מוצלחת, אלא בתור להקה שמתקיימת בזכות העבודה המשותפת של חבריה. אוהבים להבליט את קוסטה קפלן, בעיקר בגלל שהמוזיקה של הלהקה נצמדת מאוד לטקסטים שלו, אבל גם העבודה של סתו בן-שחר על התופים ושל אודי בונן על הבס חיונית לא פחות כחלק מהנוסחה המנצחת שהלהקה מיישמת ב-"+1", אולי האלבום החברתי (ולא בדיוק "אלבום מחאה" כמו שאוהבים לקרוא לו) הכי מדויק של תקופת פוסט-מחאת-האוהלים, תקופה שבה אנחנו מתרכזים בעיקר בבעיות שלנו, ולאו דווקא באיך לפתור איתן, אלא איך לחיות איתן.

    עידו: האלבום היחיד ששלושתנו הסכמנו עליו, ובצדק.

    שלום גד - הכל חדש

    ירדן: שלום גד הוא הדמות האהובה עליי באינדי הישראלי. כבר עשרים שנה שהוא מוציא אלבומים שלא דומים לשום דבר אחר בארץ, והוא מנצל בהם בגאווה רבה את היכולת המדהימה שלו לכתוב שירי פופ מושלמים, וגם מציג נקודת מבט ייחודית וחשובה על החברה הישראלית מעיניהם של מעמד הפועלים והעולים החדשים (גד עלה לישראל מצרפת בגיל 10). נקודת המבט הזאת לא בדיוק משתנה מדי אלבום, אלא משתדרגת. באלבום החדש, למשל, גד נשמע אופטימי מתמיד - המילים הראשונות שפותחות את האלבום הן "מלחמה זה עובר, אהבה זה לנצח". האופטימיות הזאת היא תוצאה של "לידה מחדש" שגד מספר שעבר בשנים האחרונות. גד נשמע מפוכח יותר מתמיד, ומביא באלבום תובנות על התמודדות עם החיים והבנה שרק אתה אחראי לאושר שלך. האלבום הזה מרגיש אפילו יותר רחב יריעה וגדול מטרילוגיית אלבומי "המצב" שקדמה לו, ומוכיח שגד רק משתבח עם השנים.

    חשש אמיתי - הודעה מוקלטת

    עידו: אחת מהתגליות הכיפיות של השנה. מדובר בארבעה חברים מגבעתיים שמושפעים מבריטפופ וניו ווייב ישראלי, והאי פי הראשון שלהם משקף נוסטלגיה נעורית שכזו דרך אינדי פופ קליט.

    רם אוריון - גרמנים באוגנדה

    עידו: לדעתי, אלבום הסולו הכי טוב של רם אוריון. הוא כתב אותו במשך שהות באיסלנד ולקח צעד אחורה מבחינה הפקתית כדי לעשות אלבום לואו פיי יותר מהרגיל. בכלל, רם אוריון נהיה לעמוד התווך של האינדי הישראלי: החל מההשפעה שלו כחבר בנושאי המגבעת, דרך עבודת הפקה נרחבת (חיה מילר, הילה רוח, שילה פרבר, ועוד), ועד לניסור גיטרה בהרכבים שונים (ערן צור, אביב מארק, ועוד). רם אוריון גם הולך להרבה הופעות, משהו שלא הרבה אומנים עושים - אפילו בשוליים.

    אלון עדר - קסיו זעם

    ניצן: אלון עדר יוצר בד"כ בלדות אהבה באלבומי הלהקה שלו. ב-"קסיו זעם" הוא מוציא את כל הרעל והתסכול שיש לו על כל העולם, כולל על עצמו. האלבום הוקלט כולו על מקלדות וגיטרת קסיו, מה שהופך אותו למעין אלבום לואו-פיי. חלק מהשירים חושפניים מאוד, ברמת ה- TMI, בחלקם אלון עדר חוטא בניסיון לעשות ראפ ונכשל קשות, ובחלקם האחר הוא יוצר מהקסיו דברים שקשה להאמין שניתן להוציא מהכלים הנחותים האלה.

    ענבל פרלמוטר ורם אוריון - Inbalance

    ניצן: מדובר באלבום של ענבל פרלמוטר מהמכשפות שהוקלט לפני 20 שנה עם רם אוריון, היה אמור לצאת כקלטת לואו-פיי ויצא רק השנה. ענבל נהרגה בתאונת דרכים בשנת 97', ומאז הוצאת הקלטת הוקפאה. רם אוריון הוציא את האלבום בחודש מרץ להורדה בבנדקמפ. ההכנסות ממנו נתרמות כולן לאגודת צער בעלי חיים.

    טל פוגל - אל החצר הגדולה

    ירדן: האלבום החדש של טל פוגל הצליח לפגוע לי ברגש החשוף בזמן שאני חווה את התקופה שהכי נכונה לשמוע אותו: בין תחילת הצבא לסיום הלימודים, כשאני לא בטוח אם אני ילד מגודל או מבוגר טרי. פוגל מתעסקת באלבום בהתבגרות, והיא מתעסקת בה כאילו היא טראומה. היא מנסה להתכחש אליה, וכל הזמן חוזרת אל העבר הפשוט יותר, שלאורך כל האלבום הזה נשמע מרוחק, כמו תמונה ישנה. "אל החצר הגדולה" לא מרגיש כמו השיא של פוגל, אלא יותר מסמן את הפוטנציאל שטמון בה, ולכן אני לא יכול לחכות לדבר הבא שהיא הולכת לעשות.

    REO - מכונת הזמן של הלב

    עידו: דיסקו-פופ חלומי בעברית מהצמד זואי פולנסקי (בלה טאר, Ex Lion Tamer) ואור אדרי (Monti Fiori, אביב מארק, ועוד). בראיון שהן עשו פה במאזין, הן ציינו בתור רפרנסים להקות רוק ישראלי כמו מוניקה סקס והרכבי פופ כמו מנגו, והמוזיקה שלהן יושבת בדיוק בין המשבצות האלה, והכל בהפקה חלקה של שיק אירופאי.

    ארמון - ארמון

    ירדן: התאהבתי באלבום של ארמון לפני כמעט שנה, והתחלתי לחזור אליו רק בקיץ האחרון, כשהצלילים המתוקים שלו נשמעו לי נכונים. ארמון עושים את המוזיקה האלקטרונית הכי אהובה עלי: אלקטרוניקה "חמה", עם אסתטיקה ששוטפת אותך מכל הכיוונים, שהכי מרגשת דווקא ברגעים הכי סינתטיים שלה. דרך האלקטרוניקה הזאת ארמון עושים שירי פופ מושלמים, פסיכדליים לעתים, שמרכיבים אלבום גדוש ושלם של להקה שכל חבריה נמצאים בשיאם.

    אדם כהן - קשת

    ירדן: הייתי רוצה להגיד שהעובדה שאדם כהן נשאר אלמוני למרות האלבום המעולה שלו היא הפשע הכי גדול שנעשה במוזיקה הישראלית בשנת ה'תשע"ו, אבל חלק גדול מהפשע הזה נגזר מכך שכהן עצמו בוחר להסתיר את עצמו מאור הזרקורים: הוא בקושי מתראיין, אין עליו שום מידע בעמוד הבנדקמפ שלו, ואין לו דף אמן בפייסבוק. הכל נראה רבה יותר הגיוני ברגע ששומעים את המוזיקה שלו: מינימליסטית, ביישנית, עם הקול של כהן ברקע ולא בפרונט, כאילו הוא שר לעצמו במקרה. זה לא מונע מהאלבום החדש שלו, הרביעי בחמש השנים האחרונות, להיות האלבום הכי טוב ששמעתי בשנה האחרונה. כהן הוא הזמר/יוצר הכי עדכני שפועל כרגע בדרך שהוא משלב בין צורה לתוכן. בעוד זמרים/יוצרים אחרים משתמשים בכלים מסורתיים יותר כמו גיטרה, כהן משתמש בסינתיסייזרים, לופרים, וסמפלרים. הוא מדבר על החיים היומיומיים שלו וההתמודדות איתם מעל למצע הזה, ועל סוג של מציאת משמעות בחיים שכאלה. נכון, זה לא מהפכני - אביתר בנאי, לדוגמה, עשה את בדיוק אותו דבר ב-"שיר טיול" מ-1999, אבל הגיע הזמן שיותר אמנים ישאבו השראה מהאלבום ההוא של בנאי, וכהן עושה זאת בצורה מבריקה, ובעיקר מרגשת.

    Totemo - Desire Path

    ירדן: אם האי פי הקודם של טוטמו היה מינמילסטי וקודר יחסית, כי הוא עסק בהתמודדות של רותם אור עם מחלת הסרטן, האי פי החדש מציג את אור לאחר ההתגברות על המחלה. היא באה לכאן עם כוחות מחודשים וסאונד גדול יותר, כולל כלים יפניים שתורמים לאווירת ה-"זן" והאיזון של השירים. אישית, יותר התחברתי להוצאה הזאת, אבל אני בעיקר אוהב להאזין לצמד האי פיז ביחד, אחד אחרי השני, ולשמוע את הניגוד הגדול שקיים ביניהם, למרות שמדובר רק בשנתיים.

    שי בן צור עם ג'וני גרינווד והרג'טסאן אקספרס - ג'ונון

    ניצן: שי בן צור הוא מוזיקאי ישראלי שיוצר שילוב בין מוזיקה הודית מסורתית לטקסטים בעברית ובשפות הודיות. באלבום האחרון הוא חבר לג'וני גרינווד מרדיוהד, שהיה שותף לעיבוד והפקת האלבום. ראיתי אותו בהופעה השנה בשוני, ונראה שהקהל שלו היה מורכב בעיקר מבוגרי טיול בהודו. בעקבות ג'ונון והשת"פ עם גרינווד, הוא קיבל את כרטיס הכניסה הראשון לקהל האינדי הישראלי, ויופיע באינדינגב הקרוב.

    דוד פרץ - ארץ שלא שם

    ירדן: את דוד פרץ, ובעיקר את השירים מהאלבום שהוא הוציא השנה, אני מכיר כבר זמן מה. פרץ כתב והופיע איתם בשנים שעברו מאז אלבומו הקודם "הייקו בלוז". ועדיין, הופתעתי לגלות איך השירים האלה, שחלקם כבר מוכרים לי, הצליחו להתלכד ביחד ליצירה שלמה שנשמעת עדכנית ורעננה. פרץ מנסה פה לתפוס את ההוויה המוזיקלית של עיר מולדתו באר-שבע, והפולק המדברי שלו לגמרי עושה את העבודה יחד עם יכולות הכתיבה והעיבוד הנהדרות של פרץ.

    TATRAN - Soul Ghosts

    ניצן: TATRAN אמנם לא הוציאו אלבום אולפן השנה, אבל כמעט כל הופעה שלהם יכולה להיות מוקלטת לאלבום מכובד כפי שהיא. הם בחרו להוציא לאור הקלטה של הופעה בזאפה עם וויב מחשמל, ובמקרה יצא לי להיות בה. הקטע "Lemon" מתוכו הוא כנראה אחד מהקטעים הסוחפים והאנרגטיים ביותר שהם יצרו עד היום.

    Alaska Snack Time

    ניצן: להקה חדשה ומעניינת בגל האינסטרומנטלי הישראלי שהוציאה אלבום בכורה. AST יוצרים שילוב מפוזר בין מוזיקה אלקטרונית, ג'אז, ביטים, והיפ הופ. בשירים כמו "Gutza" הם משלבים בין האווירה המטרידה שאפשר למצוא אצל חלוצי הגל Tiny Fingers, והתחכום ההרמוני והוירטואיזיות של TATRAN.

    Kutiman - 6AM

    ניצן: זאת הייתה שנה מוצלחת מאוד לקותימאן. הפרויקט "thru you" קיבל תשומת לב נוספת בזכות הסרט הדוקומנטרי "Presenting Princess Shaw" שעוקב אחרי זמרת שקותי השתמש בקטעי היו-טיוב שלה ליצירת שירים בפרויקט. בנוסף, קותי הוציא לראשונה מזה כ-9 שנים אלבום אולפן מלא של יצירות שהן כולן שלו בשיתוף עם חברים מהאורקסטרה, איתה הוא מופיע.

    כהן@מושון - ימים ארוכים

    ירדן: יש אלבום אחד עיקרי שאני לוקח מהשנה המצוינת שהייתה להיפ הופ הישראלי, והוא של הצמד מיכאל כהן ומיכאל מושונוב. בחמש השנים מאז האלבום הקודם שלהם (שאני אישית פחות אהבתי) הצמד הספיק להקליט באמריקה, להשתתף בפרויקטי צד ולהפיק בשביל אמנים אחרים, וכל זה כדי להיות מנוסים יותר ועם רעב להגיע לשיאים חדשים. ובחיי, כמה שהם הצליחו. כל אחד מהשירים ב-"ימים ארוכים" יכול להתמודד בתור אחד השירים הטובים של הצמד, שהצליח למקסם את מה שהם עושים הכי טוב: היפ הופ כיפי שמסמפל באהבה מוזיקה ישראלית ישנה, עם ראפ עברי שנון וזורם, והפקה שעומדת בסטנדרטים של הז'אנר בשאר העולם.

    Raaul - לשרוף לטרוף

    עידו: צמד של נגני העל עידו אגמון וגיא שכטר שעובדים עם פורטיס ועוד אמנים רבים. הם הוציאו אלבום שני עם סוג של סטונר-רוק/אלטרנטיב עברי שלא קיבל מספיק תשומת לב. התופים הגדולים והצעקות בקטע הנושא "לשרוף לטרוף" מזכירים את ביסטי בויז בקטע ממש טוב..

    I Was A Bastard - I Was A Bastard

    עידו: עברית היתה השפה המועדפת לאינדי-רוק השנה, אבל להקת I Was A Bastard עשו את זה מעולה באנגלית. אחרי אי פי שקט ואיטי הם הלכו על סאונד גדול ורועש, וזה הצליח. האלבום כולל השפעות של להקות כמו Radiohead ו-Elbow רק מבלי שזה ישמע כמו חיקוי, והפקה מקומית שסוף כל סוף מכבדת את הגיטרות במיקס.

    Dia Malo - Stillness

    עידו: שוגייז תל אביבי באנגלית בהנהגתו של מקים הלהקות הסדרתי דיוויד בלאו (Bill & Murray, David Blau & Good Band, ועוד). אלבום הבכורה שלהם מאוד רועש, אך מתחת לחריקות הסוניק יות'-יות יש שירים מאוד קליטים ורגישים.

    Double Jackal - Decay

    עידו: להקה חיפאית צעירה שהוציאה השנה רק שני קטעים, אך עוררה את הסקרנות שלי בגלל סאונד לא שגרתי: שילוב בין זמר נשמה מדוכא לנגנים חובבי נויז. הגיטריסט שלהם סיפר במדור "אינטרו" פה במאזין שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ומרגישים שיש להם משהו וירטואוזי שמחכה להתפרץ החוצה, בתקווה בקרוב.

    Deaf Chonky - Farsh

    עידו: אלבום השנה שלי מגיע משתי בנות שנפגשו בסניף של מרכנתיל ברחובות והקימו להקה. "Farsh" מלא בגאראג'-רוקנרול Pאנקיסטי ויש אפילו מוזיקת עם על הדרך, הכל באנרגיות משתוללות ומלא כיף וגם ותחושה שיש פה מסר חשוב.

    אלבומים שלא נכנסו לתוכנית:

    דני דורצ'ין -So The Story Goes

    ניצן: דני דורצ'ין התחיל כלהקת בלוז של איש אחד. באלבום השני שלו הוא חבר לאחים רמירז והתפתח גם לכיוונים של Fאנק, קאנטרי, ורוק. למרות שההפקה של ספי רמירז מוציאה את המירב מהשירים, תוכלו לקבל את החוויה המיסטית של דורצ'ין מנגן לבדו רק בהופעות ובאלבום הראשון.

    רועי פרייליך - הריגוש שבנפילה

    ניצן: פרייליך, הזכור מנערות ריינס, אמור להוציא בקרוב את אלבום הסולו השני שלו "הריגוש בנפילה". שני הסינגלים הראשונים שיצאו ממנו מסמנים שפרייליך ממשיך באלבום החדש בכיוון הדיסקו שהוא עשה באלבום "מעלה עשן", כשנראה שההשפעות של דוויד בואי מתקופת "Let's Dance" תופסות מקום נרחב יותר בעיבודים ובהפקה. לפרייליך יש יכולות כתיבת להיטים, סטייל, ופרמופנס נדירים באזורנו. זה יוצר רף ציפיות גבוה לאלבום הקרוב.

    תומר ישעיהו - אופניים חשמליים

    ניצן: תומר ישעיהו ממשיך ליצור פולק אמריקאי עם השפעות מהודו-פקיסטאן והמזרח התיכון כמו שהוא יצר בלהקת Isaiah, אחד השילובים המעניינים ששמעתי בשנים האחרונות. בניגוד לאייזאה, הפעם המילים הן בעברית, ונכתבו על ידו ובעזרת עמיר לב, סיפורים קטנים וויזואליים על החיים. רצועה מומלצת: "חורף של ים תיכון", שם ניתן להיזכר ביכולות הנגינה הווירטואוזיות של ישעיהו על גיטרה ובוזוקי.

    Benjamin Esterlis - The Blue Bay

    עידו: אם דיוויד לינץ' היה עושה רימייק לסדרת האייטיז ספינת האהבה, הייתי ממליץ להשתמש ב-"The Blue Bay" של בנימין אסתרליס (AKA מורפלקסיס) בתור הפסקול. המיני-אלבום הוקלט על טייפ ארבע ערוצים, אך הוא נשמע מאוד עשיר ומחוספס בו זמנית, מעין שילוב בין בלאדות תמימות של שנות החמישים לטריפ הופ פרנואידי של סוף שנות התשעים, קצת כמו הוייב מ-"Moon Safari" של להקת Air.