פוסטים מאת נמרוד ספיר

  • 20 בפברואר 2017

    מתבגרים בכבוד: Japandroids - Near to the Wild Heart of Life

    לכאורה הנוסחה של Japandroids מוכרת להפליא, אפילו משעממת: עוד צמד גיטרה-תופים שמנגן רוקנרול מהיר אבל לא אגרסיבי, רועש אבל לא מרושע, מלא רוח נעורים אבל לא מרדני באמת. מי שיאזין להם לראשונה לאחר שקרא את ערימת השבחים שנשפכו על שני האלבומים הראשונים שלהם, או את הכתבות הנרגשות כשהתפרסמו שהצמד הקנדי חזר לפעילות אחרי חמש שנות שתיקה עלול להתאכזב - על זה כל הרעש?

    אבל ג'פנדרוידס מיצגים כנראה משהו גדול יותר מהמוזיקה שלהם: געגוע לרוקנרול בסיסי ולא יומרני, עם 100 אחוז לב ואפס אחוז טסטוסטרון, שמילא אצטדיונים בתחילת המאה ה-21. גם העובדה שהם כנראה לא מסוגלים לכתוב שיר גרוע, או שהאלבומים שלהם, שמורכבים תמיד מ-8 שירים מהודקים, תמיד משאירים טעם של עוד, בוודאי לא הזיקו. ואולי הדבר הכי חשוב בג'פנדרוידס הוא העובדה שמדובר באחת מהלהקות היותר מעוררות חיבה שקיימות: מעטיפות האלבומים הפשוטות, שמורכבות תמיד מצילום בשחור לבן של שני חברי הלהקה, דרך הגישה הפתוחה והחסרת בולשיט שלהם בראיונות ועד היכולת שלהם לכתוב שירי אהבה ישירים בלי להישמע לרגע נדושים או דביקים. באנגלית קוראים לזה "to wear your heart on your sleeve", וכשאתה שומע להקה שמצליחה לעשות את זה בליווי מפלי גיטרות ומעברי תיפוף בקצב רצחני, קשה להישאר אדישים.

    אחרי שני אלבומים כמעט זהים מוזיקלית, "Post Nothing" ו-"Celebration Rock", נראה שג'פנדרוידס מחפשים את הדרך לשבור את הנוסחה, או לפחות לעקם אותה קצת בפינות. אלבומם השלישי "Near to the Wild Heart of Life" הוא אלבום מסע שלוקח את הלהקה בין טורונטו, ניו אורלינס וניו מקסיקו, בין ברים אפלוליים וחדרי מלון מעופשים, ומכיל לצד עטיפת השחור ולבן הקבועה והלהיטים הצפויים של הלהקה (כמו שיר הנושא הפותח) גם קטעים פחות אופייניים כמו "North East South West" שמריח כמו להיט רדיו קולג'ים קליפורני, את הבלדה המסונתזת "I'm Sorry (For Not Finding You Sooner)" או "Arc Of Bar" בן השבע וחצי דקות שהוא הדבר הכי קרוב ליצירה שאפתנית שהלהקה שחררה אי פעם.

    אז נכון, לא מדובר באלבום מפתיע או מקורי במיוחד. אבל אם אתם מחפשים הפתעות או מקוריות, צמדי גיטרה-תופים הם לא המקום להתחיל בו. ועדיין, כמו בפעמים הקודמות, מדובר עדיין באחד האלבומים היותר כיפיים ומהודקים שתשמעו השנה, גם אם לראשונה בתולדות הלהקה נלוות לחגיגה גם תחושה קלה של עגמומיות. בני ה-30 ומשהו עם המפרצים הקלים בשיער הם כבר לא בני העשרים חסרי הדאגות שהופיעו על התמונה המטושטשת על עטיפת אלבום הבכורה. כנראה שאפילו ג'פנדרוידס לא יכלו להישאר צעירים לנצח, אבל הם מוכיחים שגם צמדי גאראז' יכולים להתבגר בכבוד.

    סגור לתגובות על מתבגרים בכבוד: Japandroids - Near to the Wild Heart of Life / כללי /

  • 30 בינואר 2017

    מיילי סיירוס ותיפוף על ההגה: החדשים של Flaming Lips ו-The xx

    לפני כמעט 15 שנה הפליימינג ליפס הוציאו את האלבום שהיה אמור לסיים את השלב ההרפתקני של הקריירה שלהם. "Yoshimi Battles the Pink Robots" זיקק את הצליל הפסיכדלי של הלהקה עד אותה עת, ועטף אותה באריזה נוצצת וקלה לעיכול. על אף ההצלחה האמנותית והמסחרית של האלבום, הוא הרגיש כמו אזור הנוחות שאותו הלהקה תמשיך להקיף בשארית הקריירה שלה. כשהאלבום הבא נשמע כמו הגרסה הדהויה של קודמו, הדרך מאותו רגע נראתה צפויה לחלוטין.

    אלא שהפליימינג ליפס הם כל דבר חוץ מלהקה צפויה. החל משנת 2009 הם החלו במסע מופלא של שחרור כמות עצומה של מוזיקה ופרויקטים מופרעים בסדר מופרכות עולה, כשהשיא הגיע ברצף של 11 פרויקטים מוזיקליים בשנת 2011, שהחלה עם שיר ששוחרר כ-12 ערוצי מוזיקה נפרדים ביוטיוב (מעין מחווה מוחלשת ל-"Zaireeka", אלבום ארבעת הערוצים שהם שחררו בעידן ה-CD), והסתיימה עם שיר באורך של 24 שעות שנמכר (במהדורה מוגבלת, למרבה המזל) במארז שכלל גולגולת אדם אמיתית לחלוטין. מרבית הפרויקטים האלו נעו בין המתיש לבלתי שמיע לחלוטין, אבל בין גימיק מוזיקלי אחד לאחר, הלהקה שחררה שניים מהאלבומים הטובים בקריירה שלה - "Embryonic" ו-"The Terror" - ששאבו השראה מהפרויקטים הניסיוניים של הלהקה, והרחיקו אותם הרחק מההתברגנות הצפויה של ימי Yoshimi.

    הביקורות המוקדמות הפושרות על "Oczy Mlody", אלבומם החדש שיצא בשבוע הקודם, גרמו לי ללא מעט חששות. גם הסינגלים המוקדמים, שכולם נשמעו כאילו הפליימינג ליפס סובלים מחשיפת יתר למיילי סיירוס, שותפתם האמנותית העיקרית בשנתיים האחרונות, בישרו רעות. אבל אחרי לא מעט האזנות לאלבום החששות שלי התבדו. אמנם מדובר באלבום הכי פחות מעניין וגם החלש ביותר של הלהקה בשנים האחרונות, בעיקר כיוון ששירי הפסיכדליית-סמים המרוככים והנעימים, שתמיד היו חלק מהקטלוג של הלהקה, תופסים כמעט מחצית ממנו.

    אבל הפליימינג ליפס לא איבדו עדיין את חוש ההרפתקנות שלהם, ובין הסינגלים המתנחמדים, מסתובבות כמה רצועות מבריקות ומלאות ברק כמו "There Should Be Unicorns", שלוקח את הכיוון הפסיכדלי למקום יותר רפטטיבי ו-drony, ו-"One Night While Hunting for Faeries and Witches and Wizards to Kill", שהתופים הרועמים והאלקטרוניקה השורטת שלו הם השיא של האלבום. גם אם האלבום מאבד לא מעט גובה לקראת הסיום (ובעיקר בשיר הסיום בהשתתפות הגברת סיירוס), בעידן שבו כל כך הרבה להקות "אינדי" הן למעשה להקות מיינסטרים עם הצלחה מוגבלת, ואחרי שכמעט כל להקה שאהבתי הצליחה להיכנס לשגרה משמימה, מדובר עדיין ביצירה שמזכירה לי שיש עדיין כמה אמנים שאלבום חדש שלהם ממשיך לעורר בי ציפייה של ממש לקראת משהו לא לחלוטין צפוי.

    קיצור תולדות הפופ: פעם כולם רצו שירים פשוטים עם שני אקורדים. אבל אי שם במהלך המעבר למאה ה-21, עיבודי הפופ המיינסטרימים נעשו דחוסים ועמוסים יותר ויותר, ודווקא הפשטות וההפקות העירומות הפכו ליותר ויותר "אינדי". אלבום הבכורה של The xx היה בדיוק כזה: אוסף של שירי מיינסטרים לכל דבר, שנארזו בהפקה מינימליסטית, מתונה ואוורירית, אבל כלל לא עניה. הפקה שנתנה מקום לכל הקשת תוף, נגיעה במיתר ובעיקר לקולות של סולנית הלהקה, Romy Madley Croft, הרחיקה אותם מהפקות המיינסטרים המתאמצות, ובדרך גם הפכה את חבר הלהקה Jamie XX למפיק מבוקש.

    קשה להגדיר את השינוי שהלהקה עשתה בין האלבום הראשון ל-"I See You", שיצא השבוע, כשינוי דרסטי. הלהקה עדיין מדשדשת באותה ביצה של אינדי-פופ עדין ומינימליסטי. גם ההבדלים בהפקה לא עצומים, בוודאי שחלקם היו קיימים גם באלבומם השני, גרסה טיפה יותר מופקת ופחות מוצלחת של אלבום הבכורה. תוספת של תקיעת חצוצרה פה, ביט אלקטרוני שם - שום דבר שגורם לעומס יתר או שמסריח מעודף מאמץ. אבל התוספות הקטנות מספיקות כדי לחנוק את מרווחי הנשימה שהעניקו את הקסם לאלבום הבכורה של הלהקה.

    האזנות חוזרות ונשנות גרמו לי לחבב את האלבום הזה יותר ויותר - בעיקר כשגיליתי שבתור האלבום הקצבי ביותר של הלהקה הוא עובד היטב כאלבום נהיגה ותיפוף על ההגה, בניגוד לקודמיו שהיו יותר אלבומי פוך ואזניות עם מקדם גבוה של הירדמות על ההגה. ודווקא השירים שהולכים עם הכיוון החדש עד הסוף - כמו הסינגל הראשון והקצבי "On Hold", ו-"Dangerous" שהוא הדבר הכי קרוב לשיר רחבת ריקודים שהלהקה אי פעם שיחררה - הם המוצלחים ביותר, בעיקר כי הם גוררים הכי פחות השוואות לשיאים של אלבום הבכורה. בסופו של דבר, "I See You" הוא ללא ספק אלבום נעים להאזנה, אפילו כיפי, אבל אבל גם די חסר יחוד, וקרוב בכמה צעדים לים הפופ המונוטוני שסביבו.

    סגור לתגובות על מיילי סיירוס ותיפוף על ההגה: החדשים של Flaming Lips ו-The xx / כללי /
פוסטים חדשים ←