פוסטים מאת נמרוד ספיר

  • ביקורת אלבום: Algiers - The Underside Of Power - בין גוספל לפוסט-פאנק

    מבין אלפי הצירופים האפשריים של ז'אנרים מוזיקליים, השילוב בין גוספל ופאנק לא נשמע כמו אחד היותר טבעיים—למעשה זה כמו משהו שלקוח מחולצה פארודית של Threadless. אבל במחשבה שניה, למרות התהום שפעורה בין שתי המסורות המוזיקליות הללו, יש ביניהן גם דמיון מסויים: שני הז'אנרים נתפסים כסגנון מוזיקלי של "חלשים" ושניהם באים ממקום יצרי ומכילים לרוב קריאה לפעולה. אני לא בטוח לחלוטין ש-Algiers היא הלהקה הראשונה שעושה את החיבור בין פוסט-פאנק לגוספל, אם כי גוגל לא ידע להציע אף להקה אחרת. שמעתי כבר לא מעט חיבורים בין מוזיקה שחורה שורשית ומוזיקת נשמה לפאנק ולרוקנרול, וגם להקות שמשלבות מוזיקה דתית ורוקנ'רול לא חסרות. ובכל זאת הצליל של אלג'ירס (להבדיל מההרכב הישראלי אלג'יר) נשמע לאוזני רענן לחלוטין.

    שלא במפתיע, הלהקה נמצאת בשיאה, הן באלבום הבכורה מ-2015 והן באלבום החדש "The Underside Of Power", במקומות בהם הלהט הדתי פוגש את הגיטרות החורקות בשיא העוצמה. קחו למשל את "Cry Of The Martyrs" שנפתח בביט אלקטרוני. הקול של פרנקלין ג'יימס פישר מתחיל בשירה/תפילה עמוסה במוטיבים דתיים כשהתופים מלווים אותו כתחליף למחיאות כף לפי הקצב. המוזיקה נעצרת לפתע בדיוק באמצע השיר. קיר הדיסטורשן מטביע את השירה, שהופכת למהדהדת ואפלולית, יותר בימת מועדון מעושן מאשר כנסייה. השיר הבא, "The Underside Of Power", עושה את המהלך ההפוך כשליין הבס האייטיזי נשבר לפתע על ידי השירה הנלהבת ומגיעה לשיאה בפזמון מלא התעלות וקריאת "וווההווו!" שהייתה גורמת לכל פאנקיסט אמיתי להשליך בקבוקים מלאי שתן לעבר הבמה.

    Algiers.jpg

    אלג'ירס: גורמים לפאנקיסטים להשליך בקבוקי שתן על הבמה

    אבל נדמה שבאלבום הנוכחי אלג'ירס התעייפו מעט מהנישה שחצבו להם, ולא מעט מהשירים פונים לכיוון אחר: בין אם זה פוסט-פאנק קלאסי ("Animals"), אלקטרוניקה ("Plague Years"), מוזיקת סול שחורה ("Mme Rieux") או ביקור מפתיע למדי במחוזות פינק פלוידיים בשיר "Hymn for an Average Man". וגם אם לא כל הניסיונות האלה עולים יפה, הם רק מחזקים את התחושה שאלג'ירס היא אחת הלהקות הנדירות שיכולות להיחשב למקוריות בעולם מוזיקלי שנותרו בו פחות ופחות גבולות לפרוץ.

  • All Them Witches בבארבי: יושבים בול על הטעם הישראלי

    צילום: לורי שטטמאור

    בכל פעם שאני מגיע לבארבי ברכב, אני מנסה לחזות מראש את הצפיפות בהופעה על פי "מדד הסונול", שנקבע על פי המרחק בין תחנת הדלק שליד הבארבי למקום החניה הפנוי הקרוב. גם אתמול בערב, רבע שעה לפני תחילת ההופעה של All Them Witches, המדד לא הטעה אותי—המרחק הגדול יחסית בין מקום החניה שלי לתחנת הדלק חזה במדויק את הצפיפות בתוך המועדון, שהיה בתפוסה גבוהה בהרבה מהציפיות שלי מהלהקה האלמונית למדי (כך הנחתי).

    אז מזמן הפסקתי לנסות לחזות את הפופולריות של הופעות אינדי בישראל—לפחות לא כשחוזה גונזלס ממלא את הבארבי שלוש פעמים בשנה, בעוד ש-Preoccupations המופלאים מופיעים מול אולם חצי ריק בתמונע. אבל אחרי שנכחתי בהופעה של אול דם וויצ'ס (שאלבומה האחרון, "Sleeping Through the War", הוא אחד מהאהובים עלי בחודשים האחרונים), קל לי יותר להבין את סוד ההצלחה. המוזיקה של הרביעייה האמריקאית יושבת בול על הטעם הרוקנרולי הישראלי. היא מתחלקת פחות או יותר שווה בשווה בין שירים מלודיים עם התפרצויות דיסטורשן מהירות ושירי ג'ימג'ום בלוזיים ארוכים ומפוזרים. זו להקה שמצליחה לפנות גם לפלצני אינדי כמוני, וגם לחבר הזה שלכם שטוען שלא יצא אף אלבום רוק נורמלי מאז שנה 97'. בחיי שראיתי כמה אנשים שמניפים ידיים מקורננות בקטע לא אירוני בכלל.

    ולאול דם יש עוד נכס: הסולן. וכשאני אומר סולן אני לא מתכוון ל-"מי שעמד הכי קרוב למיקרופון כשהקלטנו את סינגל הבכורה, אז זרמנו עם זה" כמו ביותר מדי להקות קטנות. לצ'רלס מייקל פארק ג'וניור יש קול חרוך ומלא אופי, עם מבטא נשווילי שמעלה טעמים של ברבן זול, ושירה שעוטפת היטב את המלודיות של הלהקה במקום לשכב עליהן בעצלתיים. גם הנוכחות הבימתית שלו מזכירה יותר את זאת של הסולנים הגדולים של שנות ה-90, ולא את זמרי האינדי הנבוכים של המאה ה-21. השירים של הלהקה משתמשים בנכס הזה היטב, כשבין חפירה לחפירה השירים נפתחים על מנת לאפשר לשירה לתפוס את המקום המרכזי.

    החלק החלש בהופעה היה כנראה השירים מהזן השני, אלה שהתמקדו בחפירות גיטרות ארוכות, ויכלו לעבוד טוב יותר באוויר הפתוח של פסטיבל מוזיקה עם קהל ששרוע על הדשא מאשר במועדון סגור מול קהל צפוף ומזיע. ברגעים אלה מרבית הטלפונים כוונו לפרצופי האנשים ולא אל הבמה. ההופעה הסתיימה בהדרן מיותר למדי—לא רק כיוון שהוא הגיע אחרי הופעה ארוכה וחצי שעה אחרי שהלהקה התנצלה על כך שהם נאלצו לעזוב כל כך מהר, אלא גם כיוון שללהקה חסר את השיר האחד הזה שהוא קונצנזוס שיאחד סביבו את הקהל לרגע שיא של ממש. ובכל זאת, התחושה ביציאה הייתה שצפיתי בלהקה שלא רק מילאה בצדק את הבארבי, אלא שבעידן אחר, קצת יותר ידידותי להמנוני רוקנרול שמשאירים צילצולים באוזניים, היתה יכולה להופיע על במות גדולות בהרבה.

  • גרנדדי בבארבי: הדברים הקטנים יותר

    צילום: נטלי לוין ספיר

    אפשר לחזות בקלות את התפוסה של הבארבי על פי תפוסת החניה לאורך רחוב קיבוץ גלויות. בערב ההופעה של Grandaddy אמש (יום שלישי 21.3) טור המכוניות נראה ארוך במיוחד—לא רק כיוון שהבארבי היה מלא לחלוטין, אלא גם כיוון שהקהל שמילא אותו לא הורכב מהצעירים התל אביבים התפרנים והנערים שמתפללים לתפוס את האוטובוס האחרון לחולון. לפחות מחצית מהבארבי נתפס על ידי קהל שנראה צעיר רק במקצת מהאנשים שעל הבמה, ובוודאי היה יותר מודאג משעת העזיבה של הבייביסיטר משעות הפעילות של התחבורה הציבורית. זה לא מפתיע כשמדובר בלהקה שהגיעה לכל אוזן חובבת אינדי לפני קצת יותר מ-15 שנה, וכנראה לא רכשה לה מאז הרבה קהל חדש.

    יאמר לזכותם של גרנדדי שהם לא נשענו יותר מדי על תהילת העבר הזו. "The Sophtware Slump", האלבום שאחראי לעובדה שהם הצליחו למלא את הבארבי פעמיים, זכה לנציגות של ארבעה שירים בלבד, תוך ויתור על להיטים פוטנציאליים כמו "Chartsengrafs" ו-"Broken Household Appliance National Forest" שהיו מעוררים את האנשים שעברו להישענות מנומנמת על הבר בכמה מהשירים החדשים יותר. באופן מפתיע, הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, "The Crystal Lakes", זכה לביצוע החלש ביותר בהופעה, וסבל מסאונד לא מאוזן ובסים מוגזמים. דווקא "He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot" השקט והמונוטוני הפתיע כשיא הערב. המינימליזם שלו אפשר כמות מדודה אבל מורגשת של אלתור ומשחק, והקהל ליווה אותו בשירה נרגשת לכל אורכו. האלבום החדש, לעומת זאת, התגלה כבסיס נהדר לכמה מהביצועים היותר מוצלחים של הערב, שבראשם "Evermore".

    אבל הזיכרונות שישארו אצלי מההופעה הם לא הביצועים—שכמו במרבית הופעות הרוק לא הצליחו לייצר נוכחות בעלת קיום מופרד מהגרסאות המוקלטות שלהם—אלא הדברים הקטנים יותר: השיחות המבוישות אך המשעשעות של ג'ייסון ליטל עם הקהל, הרגע שבו כולם התבקשו לצעוק את השם שלהם בו זמנית, חוסר התיאומים בין חברי הלהקה, והתחושה הכללית של מפגש מחזור של מאזיני הקצה לשנת 2000 בקהל, מהתקופה שרוק גיטרות עוד היה סחורה חמה. הדבר שאזכור יותר מכל הוא ההבנה עד כמה הסטייל של גרנדדי מושלם. לכאורה מוזר לדבר במונחים כאלו על מוזיקאים שמתקרבים לגיל חמישים עם מראה מדובלל מעצרת בחירות של טראמפ (כולל כובעי המצחיה האדומים). אבל הכרס והזקנים העבותים נשברו על ידי חולצת הכלבלבים המצועצעת של המתופף—ממש כפי שמוזיקת האמריקנה השורשית של הלהקה נשברת עם סינטיסייזרים פרימיטיביים שמלווים שירי קאנטרי דרומיים מאת רובוטים מדוכאים. אפילו הוידאו ארט היה מדויק להפליא, צילומי נוף פסטורליים שכנראה צולמו במצלמת 8 מ"מ שעברה תאונה מצערת עם פטיש ומגנט. גרנדדי תמיד הייתה להקה שעסקה בטכנולוגיה שבורה, עקומה, מנוכרת ולא יעילה, וכל אלמנט בהופעה שלהם השתלב היטב בנרטיב הזה. כשחושבים על זה, מערכת הסאונד שזייפה דווקא במה שאמור היה להיות רגע השיא רק תרמה את חלקה לעלילה של הערב.

  • נאמן לפרנצ'ייז: Grandaddy - Last Place

    קשה להאמין שהידיעה על החזרה לפעילות של Grandaddy עוררה את אותו פרץ עיקומי אפים ונחירות בוז ציניות מצד סנובי אינדי כמו שמקבלים קאמבקים של להקות ותיקות—גם כי הלהקה הוציאה את אלבומה האחרון לפני עשור. זה לא זמן ארוך מספיק כדי להפוך אותם ללהקת עבר של ממש, אבל בעיקר כי מדובר בלהקה שהצליחה בשיאה להחזיק את המקל בשני קצותיו. הם שחררו ממש בתחילת המילניום את "The Sophtware Slump", אלבום קונספט שאפתני שהגיע כמעט לכל אוזן חובבת אינדי (ולזמן קצר, גם למאזיני גלגלצ וצופי MTV), אבל גם לשמור על הילה צנועה שמנעה גל נגד של הייטרים מהסוג שזוכות לו להקות כמו רדיוהד או הפליימינג ליפס. וגם אם שני האלבומים שבאו אחרי יצירת המופת הזו לא עמדו בסטנדרטים שזו הציבה, תתקשו למצוא מבקרים ומאזינים שמיהרו להכתיר אותם כ-"has beens". גם העובדה שחבריה נושקים לגיל חמישים לא ממש אמורה להפריע ללהקה לחזור לבמה, כי המוזיקה שלה תמיד הייתה חפה מרוח נעורים פראית, והעדיפה לעסוק באפרורי והחלוד. למעשה, המעבר לגיל המעבר עשוי אפילו להלום אותם.

    בשבועיים שעברו מאז יציאת אלבומם החדש "Last Place", קראתי עליו לא מעט ביקורות. אחד הדברים היותר מעניינים שגיליתי הוא שהביקורות הטובות והרעות שהוא זוכה להן נקראות כמעט באותה צורה. כולן מתייחסות לאותו אלבום מופת שמטיל צל על כל ריליס של גרנדדי מאז, ורובן מסכימות ש-"Last Place" מצליח לשחזר בצורה די יעילה את הצליל והאווירה שלו. ואכן, נראה שגרנדדי הלכו על האינסטינקט הראשוני של כל להקה שעושה קאמבק: לשלוף את קלטות הגיבוי מהארון ולנסות לשחזר את התצורה האופטימלית של הלהקה.

    אז כן, האלבום הזה בהחלט לוחץ חזק על בלוטות הנוסטלגיה: מהסינטיסייזרים הפרימיטיביים וקולו של ג'ייסון ליטל ועד לעיסוק האובססיבי בטכנולוגיה, כולל העלאה מיותרת באוב של ג'ד, הרובוט הדיכאוני שהיה הכוכב של שניים מהשירים הטובים ביותר של "The Sophtware Slump", שכמובן קיבלה שדרוג לעידן הסמארטפונים. וכן, האלבום בהחלט עושה זאת בהצלחה לא קטנה, וכולל את כמה מהשירים הטובים ביותר של הלהקה בשלושת אלבומיה האחרונים, כמו "Evermore" שלפני עשור בוודאי היה חורך מצעדי אינדי, או "The Boat is in the Barn" ו-"A Lost Machine" העגמומיים והמקסימים. יותר מכל האלבום הזה מזכיר את "Sumday", אלבומם השלישי שגם הוא היה הד לא קלוש כלל ליצירת המופת שיצאה שנתיים לפניו.

    מה שמפריד באמת בין שוחרי לקוטלי "Last Place" הוא השאלה האם יש טעם באלבום שאמנם עומד היטב בפני עצמו, אבל כזה שכל האזנה שלו גם מעוררת געגוע ליצירה אחרת, שיצאה 17 שנה לפניו? מתוך הנחה שמרבית מאזיניו מכירים היטב את ההיסטוריה של הלהקה (קשה לי לראות את גרנדדי רוכשים לעצמם מעריצים חדשים מדור ה-Z), אלבום כזה לא ישפט לעולם בפני עצמו. "Last Place" הוא סרט ההמשך ליצירת פולחן, והשאלה היא האם אתם מצפים ממנו להתעלות לרמה של המקור, או יכולים להסתפק בכך שהוא לא מביך את הפרנצ'ייז.

  • מתבגרים בכבוד: Japandroids - Near to the Wild Heart of Life

    לכאורה הנוסחה של Japandroids מוכרת להפליא, אפילו משעממת: עוד צמד גיטרה-תופים שמנגן רוקנרול מהיר אבל לא אגרסיבי, רועש אבל לא מרושע, מלא רוח נעורים אבל לא מרדני באמת. מי שיאזין להם לראשונה לאחר שקרא את ערימת השבחים שנשפכו על שני האלבומים הראשונים שלהם, או את הכתבות הנרגשות כשהתפרסמו שהצמד הקנדי חזר לפעילות אחרי חמש שנות שתיקה עלול להתאכזב—על זה כל הרעש?

    אבל ג'פנדרוידס מיצגים כנראה משהו גדול יותר מהמוזיקה שלהם: געגוע לרוקנרול בסיסי ולא יומרני, עם 100 אחוז לב ואפס אחוז טסטוסטרון, שמילא אצטדיונים בתחילת המאה ה-21. גם העובדה שהם כנראה לא מסוגלים לכתוב שיר גרוע, או שהאלבומים שלהם, שמורכבים תמיד מ-8 שירים מהודקים, תמיד משאירים טעם של עוד, בוודאי לא הזיקו. ואולי הדבר הכי חשוב בג'פנדרוידס הוא העובדה שמדובר באחת מהלהקות היותר מעוררות חיבה שקיימות: מעטיפות האלבומים הפשוטות, שמורכבות תמיד מצילום בשחור לבן של שני חברי הלהקה, דרך הגישה הפתוחה והחסרת בולשיט שלהם בראיונות ועד היכולת שלהם לכתוב שירי אהבה ישירים בלי להישמע לרגע נדושים או דביקים. באנגלית קוראים לזה "to wear your heart on your sleeve", וכשאתה שומע להקה שמצליחה לעשות את זה בליווי מפלי גיטרות ומעברי תיפוף בקצב רצחני, קשה להישאר אדישים.

    אחרי שני אלבומים כמעט זהים מוזיקלית, "Post Nothing" ו-"Celebration Rock", נראה שג'פנדרוידס מחפשים את הדרך לשבור את הנוסחה, או לפחות לעקם אותה קצת בפינות. אלבומם השלישי "Near to the Wild Heart of Life" הוא אלבום מסע שלוקח את הלהקה בין טורונטו, ניו אורלינס וניו מקסיקו, בין ברים אפלוליים וחדרי מלון מעופשים, ומכיל לצד עטיפת השחור ולבן הקבועה והלהיטים הצפויים של הלהקה (כמו שיר הנושא הפותח) גם קטעים פחות אופייניים כמו "North East South West" שמריח כמו להיט רדיו קולג'ים קליפורני, את הבלדה המסונתזת "I'm Sorry (For Not Finding You Sooner)" או "Arc Of Bar" בן השבע וחצי דקות שהוא הדבר הכי קרוב ליצירה שאפתנית שהלהקה שחררה אי פעם.

    אז נכון, לא מדובר באלבום מפתיע או מקורי במיוחד. אבל אם אתם מחפשים הפתעות או מקוריות, צמדי גיטרה-תופים הם לא המקום להתחיל בו. ועדיין, כמו בפעמים הקודמות, מדובר עדיין באחד האלבומים היותר כיפיים ומהודקים שתשמעו השנה, גם אם לראשונה בתולדות הלהקה נלוות לחגיגה גם תחושה קלה של עגמומיות. בני ה-30 ומשהו עם המפרצים הקלים בשיער הם כבר לא בני העשרים חסרי הדאגות שהופיעו על התמונה המטושטשת על עטיפת אלבום הבכורה. כנראה שאפילו ג'פנדרוידס לא יכלו להישאר צעירים לנצח, אבל הם מוכיחים שגם צמדי גאראז' יכולים להתבגר בכבוד.

  • מיילי סיירוס ותיפוף על ההגה: החדשים של Flaming Lips ו-The xx

    לפני כמעט 15 שנה הפליימינג ליפס הוציאו את האלבום שהיה אמור לסיים את השלב ההרפתקני של הקריירה שלהם. "Yoshimi Battles the Pink Robots" זיקק את הצליל הפסיכדלי של הלהקה עד אותה עת, ועטף אותה באריזה נוצצת וקלה לעיכול. על אף ההצלחה האמנותית והמסחרית של האלבום, הוא הרגיש כמו אזור הנוחות שאותו הלהקה תמשיך להקיף בשארית הקריירה שלה. כשהאלבום הבא נשמע כמו הגרסה הדהויה של קודמו, הדרך מאותו רגע נראתה צפויה לחלוטין.

    אלא שהפליימינג ליפס הם כל דבר חוץ מלהקה צפויה. החל משנת 2009 הם החלו במסע מופלא של שחרור כמות עצומה של מוזיקה ופרויקטים מופרעים בסדר מופרכות עולה, כשהשיא הגיע ברצף של 11 פרויקטים מוזיקליים בשנת 2011, שהחלה עם שיר ששוחרר כ-12 ערוצי מוזיקה נפרדים ביוטיוב (מעין מחווה מוחלשת ל-"Zaireeka", אלבום ארבעת הערוצים שהם שחררו בעידן ה-CD), והסתיימה עם שיר באורך של 24 שעות שנמכר (במהדורה מוגבלת, למרבה המזל) במארז שכלל גולגולת אדם אמיתית לחלוטין. מרבית הפרויקטים האלו נעו בין המתיש לבלתי שמיע לחלוטין, אבל בין גימיק מוזיקלי אחד לאחר, הלהקה שחררה שניים מהאלבומים הטובים בקריירה שלה—"Embryonic" ו-"The Terror"—ששאבו השראה מהפרויקטים הניסיוניים של הלהקה, והרחיקו אותם הרחק מההתברגנות הצפויה של ימי Yoshimi.

    הביקורות המוקדמות הפושרות על "Oczy Mlody", אלבומם החדש שיצא בשבוע הקודם, גרמו לי ללא מעט חששות. גם הסינגלים המוקדמים, שכולם נשמעו כאילו הפליימינג ליפס סובלים מחשיפת יתר למיילי סיירוס, שותפתם האמנותית העיקרית בשנתיים האחרונות, בישרו רעות. אבל אחרי לא מעט האזנות לאלבום החששות שלי התבדו. אמנם מדובר באלבום הכי פחות מעניין וגם החלש ביותר של הלהקה בשנים האחרונות, בעיקר כיוון ששירי הפסיכדליית-סמים המרוככים והנעימים, שתמיד היו חלק מהקטלוג של הלהקה, תופסים כמעט מחצית ממנו.

    אבל הפליימינג ליפס לא איבדו עדיין את חוש ההרפתקנות שלהם, ובין הסינגלים המתנחמדים, מסתובבות כמה רצועות מבריקות ומלאות ברק כמו "There Should Be Unicorns", שלוקח את הכיוון הפסיכדלי למקום יותר רפטטיבי ו-drony, ו-"One Night While Hunting for Faeries and Witches and Wizards to Kill", שהתופים הרועמים והאלקטרוניקה השורטת שלו הם השיא של האלבום. גם אם האלבום מאבד לא מעט גובה לקראת הסיום (ובעיקר בשיר הסיום בהשתתפות הגברת סיירוס), בעידן שבו כל כך הרבה להקות "אינדי" הן למעשה להקות מיינסטרים עם הצלחה מוגבלת, ואחרי שכמעט כל להקה שאהבתי הצליחה להיכנס לשגרה משמימה, מדובר עדיין ביצירה שמזכירה לי שיש עדיין כמה אמנים שאלבום חדש שלהם ממשיך לעורר בי ציפייה של ממש לקראת משהו לא לחלוטין צפוי.

    קיצור תולדות הפופ: פעם כולם רצו שירים פשוטים עם שני אקורדים. אבל אי שם במהלך המעבר למאה ה-21, עיבודי הפופ המיינסטרימים נעשו דחוסים ועמוסים יותר ויותר, ודווקא הפשטות וההפקות העירומות הפכו ליותר ויותר "אינדי". אלבום הבכורה של The xx היה בדיוק כזה: אוסף של שירי מיינסטרים לכל דבר, שנארזו בהפקה מינימליסטית, מתונה ואוורירית, אבל כלל לא עניה. הפקה שנתנה מקום לכל הקשת תוף, נגיעה במיתר ובעיקר לקולות של סולנית הלהקה, Romy Madley Croft, הרחיקה אותם מהפקות המיינסטרים המתאמצות, ובדרך גם הפכה את חבר הלהקה Jamie XX למפיק מבוקש.

    קשה להגדיר את השינוי שהלהקה עשתה בין האלבום הראשון ל-"I See You", שיצא השבוע, כשינוי דרסטי. הלהקה עדיין מדשדשת באותה ביצה של אינדי-פופ עדין ומינימליסטי. גם ההבדלים בהפקה לא עצומים, בוודאי שחלקם היו קיימים גם באלבומם השני, גרסה טיפה יותר מופקת ופחות מוצלחת של אלבום הבכורה. תוספת של תקיעת חצוצרה פה, ביט אלקטרוני שם—שום דבר שגורם לעומס יתר או שמסריח מעודף מאמץ. אבל התוספות הקטנות מספיקות כדי לחנוק את מרווחי הנשימה שהעניקו את הקסם לאלבום הבכורה של הלהקה.

    האזנות חוזרות ונשנות גרמו לי לחבב את האלבום הזה יותר ויותר—בעיקר כשגיליתי שבתור האלבום הקצבי ביותר של הלהקה הוא עובד היטב כאלבום נהיגה ותיפוף על ההגה, בניגוד לקודמיו שהיו יותר אלבומי פוך ואזניות עם מקדם גבוה של הירדמות על ההגה. ודווקא השירים שהולכים עם הכיוון החדש עד הסוף—כמו הסינגל הראשון והקצבי "On Hold", ו-"Dangerous" שהוא הדבר הכי קרוב לשיר רחבת ריקודים שהלהקה אי פעם שיחררה—הם המוצלחים ביותר, בעיקר כי הם גוררים הכי פחות השוואות לשיאים של אלבום הבכורה. בסופו של דבר, "I See You" הוא ללא ספק אלבום נעים להאזנה, אפילו כיפי, אבל אבל גם די חסר יחוד, וקרוב בכמה צעדים לים הפופ המונוטוני שסביבו.