פוסטים מאת ניצן פינקו

  • Priests בראיון: "להופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה"

    השיר "And Breeding" של Priests תפס אותי לא מוכנה. רגע אחרי לחיצה אקראית על הקטע ביוטיוב, הרגשתי שמישהו מוחץ את הגרון שלי באגרוף, מיתרי הקול שלי שכחו איך לעבוד, ולא יכולתי לעשות כלום חוץ מללחוץ ברפטטיביות על פליי. "Bodies and Control and Money and Power", זה היה השם של האלבום, כתוב בענק לבן על גבי אדום כמו דגל או שלט בהפגנה, המינימליזם של הייאוש.

    שלוש שנים אחרי סוף סוף יצא האלבום השני של Priests, שגם שמו מביע ייאוש מסוים: "Nothing Feels Natural". הוא הצליח לטפס שלב מעל האלבום הראשון בכל מה שקשור בסאונד: הוא מגוון ומפתיע יותר, כמו נסיעה בדרך תלולה שהעיקולים בה מפתיעים בכל רגע מחדש. הגיטרות צוללות בלי לקחת אוויר (למשל בשיר הנושא של האלבום), ורגע אחרי חוזרות לשורשי פוסט-פאנק פשוטים ("Niki") בלי לאבד את אווירת המסתורין. האלבום הצליח להביא את Priests לרמה גבוהה יותר של מודעות תקשורתית, גם בזכות התזמון של יציאתו—ממש רגע לאחר בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיא, וגם בזכות השורשים של הלהקה, אחת המשמעותיות בסצנה של וושינגטון DC.

    פריסטס הם להקה שעובדת קשה. הם עובדים בדיי ג'וב קשוחים (מלצרות למשל) ואת כל הזמן הפנוי שאין להם משקיעים במוזיקה. על הראיון ענתה סולנית ההרכב Katie Alice Greer (משמאל בתמונה). מהתשובות שלה עולה מצד אחד להקה מקצוענית שמורגלת בראיונות, בעיקר לאור ההצלחה של האלבום האחרון (למשל בקוצר הרוח שלה בשאלות פוליטיות). ומהצד השני משתקפת הקפדה עקבית לסרב לשחק את המשחק העיתונאי הרגיל. הסירוב של הלהקה לענות באופן בינארי, לחלק את העולם ל-"שחור" ו-"לבן" מעורר הערצה—היא מוכנה להסתכן בחוסר הבנה כדי להימנע מהמחלה המערבית הידועה שגורמת לנו לחלק את העולם לבדידים, תבניות מוכנות מראש.

    מבחינה מוזיקלית, האלבום החדש נשמע יותר משויף מהאלבום הקודם, עם יותר רבדים וסאונד שמושפע מפוסט-פאנק אבל לא מוגבל רק אליו. היה לכן חזון מסויים לסאונד של האלבום?

    רצינו שזה ישמע מאוד גדול ומרגש! אנחנו אוהבות כל מיני סוגים של מוזיקה ושואפות ליצור מוזיקה שמשקפת את כל ההשפעות שלנו. הלהקה שלנו כותבת את השירים ביחד, אז את גם שומעת ארבע קולות שונים בתוך השירים. זה יכול להיות מאתגר אבל מאוד מתגמל יצירתית בטווח הארוך.

    מה היו ההשפעות המוזיקליות בזמן ההקלטה, ובמיוחד לשיר "Suck"?

    הקשבנו להרבה פורטיסהד (האלבום "Third"), הקיור, הסטוג'ס, הריינקוטס, ביורק, פיונה אפל, פליטווד מאק. יצאנו לטור עם ההרכב Shopping (מבריטניה) וכתבנו את "Suck" אחרי זה, אז יש שם גם השפעה שלהם.

    האם היתה חוויה מסוימת שהשפיעה על המילים לשיר "Nothing Feels Natural"?

    הייתי פשוט מאוד עצובה, זו לא היתה חוויה מסוימת כמו שזו היתה תחושה של התפכחות ותסכול לטווח הארוך לגבי התהליך המתמשך של לנסות לגרום ללהקה לעבוד, לנסות להקליט אלבום, לנסות לשרוד דיי ג'וב עם עבודה שחורה ומשעממת מיום ליום בשכר נמוך—דברים כאלה.

    יש ניגוד מעניין בין פריסטס כלהקה פוליטית שמאוד מאמינה בשינוי חברתי, לעומת ליריקה כמעט אנטי-המנונית, מורכבת וקצת מעורפלת. האם זה נעשה במכוון?

    לא כל כך! אנחנו לא משקיעות הרבה מחשבה איך להתאים את הסאונד שלנו לאופן שבו אנשים תופסים אותנו. אני חושבת שהשירים שלנו מסובכים בגלל שאנחנו אנשים מסובכים עם רעיונות גדולים. המדיה החברתית היא כלי תקשורת מעולה, אבל אני חוששת שלפעמים זה משטיח הרבה ניואנסים בשיח ללוגיקה בינארית של "כן או לא" "שחור או "לבן". אז, זו הדרך הארוכה לומר שבאופן אישי אני לא חושבת שהשירים שלנו הם אנטי-המנוניים, אבל אם קשה לשיר אותם איתנו בהופעה בגלל שהם קצת יותר מורכבים מ-"Fuck Donald Trump", אז זה בסדר.

    בתור להקה מוושינגטון DC, איך לדעתכן האקלים הפוליטי הנוכחי משפיע עליכן?

    אני לא בטוחה כל כך, כאילו, אני בטוחה שזה משפיע אבל אנחנו לא חושבות על זה הרבה.

    האם השתתפתן בצעדת הנשים? ואם כן, תוכלי לספר לנו על החוויה?

    כן, כולנו היינו שם. היה מאוד צפוף, הכי הרבה אנשים ב-The Mall מאז ההשבעה השנייה של אובמה.

    בצעדה Gloria Steinem אמרה שיש "יתרון לחיסרון", ושלמרות המשבר הנוכחי בהיסטוריה נשים יתאחדו ויצברו עוד כוח. מה דעתך?

    אה, זה בטח נחמד בשביל גלוריה לראות את "היתרון". לא יודעת, זה נשמע לי מאוד תלוש מהמציאות. אני חושבת שזה סנטימנט אישי יפה אבל זה לא מתאים ולא עוזר להגיד לאנשים שיש יתרון בכניסה לתוך פשיזם—אנשים מתים כרגע.

    נראה שלאחרונה הפמיניזם נהיה "טרנדי" ושאחרי הרבה שנים פמיניזם היא כבר לא מילה "גסה". האם זה משפיע על התגובות למוזיקה שלכן?

    כן, מאוד! אני מסכימה שפמיניזם טרנדי, אחרי מלא זמן שזה נתפס כלא מגניב. זה קרה בגלל שנים של אידאולוגיה שמרנית שהציגה את הפמיניזם בתור הדבר הכי לא אטרקטיבי שיש. בכל מקרה, עכשיו זה מגניב להיות פמיניסטית. זה לא בהכרח דבר טוב או רע לגמרי. בהחלט משתמשים בזה בשביל למכור דברים.

    אמרת בראיון שהיתה תקופה בה ניסית לצרוך כמה שיותר אמנות שנעשתה על ידי נשים, בתור דרך להקיף את עצמך במהפכה הנשית נגד התרבות הגברית. בתור אמנית, איך את מתמודדת עם האתגר של לחתור תחת השפה הגברית?

    שאלה טובה! אני מנסה להיות מודעת באיזה אופן החברה והמדיניות המוסדית משנה את ראיית העולם האישית שלי ושל אחרים. למשל, אם יש מצב שבו גברים מרוויחים באופן לא פרופורציונאלי מעבודה שמשתתפות בה גם קולגות נשיות. זו אפליה מוסדית שקשה לתקן, אבל פשוט להיות מודעת אליה יכול לעזור למצוא דרך כדי לראות פתרון יותר מאוזן. בדרך כלל אני פשוט ריאקציונרית לגבי מקרים כאלה, כלומר אני יודעת שהעולם שם במרכז ערכים, פרספקטיבות ורעיונות גבריים בתור ברירת מחדל. אז בדרך כלל אשים במרכז ערכים נקביים ולא בינאריים, כי אני לא אוהבת את העולם שאנו חיות בו ואני רוצה שדברים ישתנו. לגברים עדיין יש מקום אבל הם לא צריכים להיות תמיד מלוהקים בתור הפרוטגוניסטים היחידים.

    מה הדבר הכי חשוב לכן בתור להקה?

    אני בטוחה שכל חברי הלהקה היו עונים על זה באופן אחר. בשבילי, הדבר הכי חשוב הוא לעשות מוזיקה שאני אוהבת, שמאתגרת, מרגשת, וכו'.

    בשיר "Puff" את מזכירה את ראש ממשלת ישראל בתור דוגמה למצב המתדרדר בעולם: "And Munayyer says Netanyahu's actually the best thing coz so much hate could only mean we're accelerating". האם חשבתן להופיע בתל אביב?

    שאלה קשה. כנראה שלא, כרגע. עם זאת התכתבתי לפני מספר חודשים עם מעריץ שגר בישראל. אני חוששת שלהופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה. אני יודעת, אני גרה בארה"ב, מקום מושבה של הממשלה הכי פחות אהובה עלי בעולם, אז אולי תשאלי, מה הנזק בלנסוע לאוטוקרטיה אלימה אחרת? זה מדרון חלקלק כמובן אבל צריך להציב את הגבול איפשהו. בכל מקרה, הרבה סולידריות לאנשים חושבים וחומלים בעולם שחיים תחת מנהיגים ממשלתיים נוראיים.

  • פוסט אורח: ריוט! פנזין 4 - קת'לין האנה

    לכבוד השקת גליון 4 של ריוט, הזמנו את הריוט גרררל ניצן פינקו שהקימה את הפנזין + תוכנית הרדיו בקצה לספר על אשת אשכולות הPאנק שכל הגיליון מוקדש לה: Kathleen Hanna.

    קצת קשה לדמיין היום איך נראה עולם המוזיקה בתחילת הניינטיז. הקליפים שהתנגנו ב-MTV היו חזות הכל והם אלו שחרצו לרוב את גורלם של מכירות אלבומים. וברוב המקרים בהם הייתם פותחים/ות את הטלוויזיה על MTV, החלוקה שהייתן/ם נתקלים/ות בה הייתה ברורה מאוד: הגברים היו המנגנים/המבצעים/הכוכבים הראשיים, בעלי הקול וההשפעה, והנשים בדרך כלל חפץ נחמד ברקע, אקססורי בלתי מזיק אך בלתי מועיל, ממש כמו בקליפ הידוע "Addicted to Love" של רוברט פאלמר. אבל כמו בכל תחום שיש בו מרכז ושוליים, כשהגלים של הזרם המרכזי נשברים נוצר הזרם התחתי, שמתעקש לזרום אל הים.

    קת'לין האנה לא התאימה לתבנית של הבחורה החמודה שנראית טוב ושותקת. היא היתה ונשארה יפהפיה, אבל כל כולה היתה התנגדות: כדי לזעזע את המבט של החברה בה היא היתה כותבת SLUT בטושים ובליפסטיק על החזה שלה, מערערת את כל התפיסות הקיימות לגבי איך בחורה צריכה להתנהג ולהתהלך בעולם. האנה לא אוהבת כשמכתירים אותה בתור מובילת תנועת המחאה המוזיקלית הריוט גרררל. השאיפה שלה לא הייתה להיות הסמל של התנועה, או של התקופה. היא רצתה ליצור התנגדות בהיקף עממי, ענקי, של בנות חמושות בגיטרות שדורשות לקבל את המקום החברתי שמגיע להן.

    והיא הצליחה. ממוזיקאיות אינדי כמו Grimes ומרדית' גרייבס (Perfect Pussy) ועד להרכבים כמו War On Women וגם דף צ'ונקי שלנו, המורשת שלה ממשיכה להדהד. וזו הסיבה המרכזית שהחלטנו להקדיש לה את כל הגליון החדש של ריוט!, הפנזין העצמאי שלנו. זה הגליון הרביעי של הפנזין, שאנחנו משקיעות בו את הלילות והימים שלנו וכל רגע פנוי שאין לנו, ויוצרות מדפיסות ומפיצות לגמרי לבד. עד השקת הפנזין תוכלו לשמוע עוד על קת'לין האנה והלהקות השונות שלה (Bikini Kill, Le Tigre, Julie Ruin) בתוכנית המוזיקה המהפכנית של רדיו הקצה בשידור חי בימי שני ב-14:00 או באון דימנד מתי שבא לכם/ן.

    קטע מתוך פנזין #4

    את הקסטה הראשונה שלהן ביקיני קיל הוציאו ב-1991. האלבום נפתח בריף גיטרה ששאוב מעולמות הרוק הכבד, והקול של האנה, לא מעובד, פרוע וספק כועס ספק מיואש, מתפרץ פנימה ומתאר סיטואציה שמוכרת להרבה מאיתנו: "אני בולעת את הגאווה שלי, לועסת את הפצעים שלך, אוכלת לעצמי את הלב, בולעת את השפיך שלך, זה החלק שלי בזה".

    כבר מהרגע הראשון אין שום ספק שזה הדבר האמיתי. ביקיני קיל לוקחות את הסיטואציות היומיומיות, האישיות והמשפילות שאנחנו רוצות להדחיק כי אף אחד לא הכין אותנו אליהן, ודוחפות לנו אותן חזרה לפרצוף. האלבום ממשיך עם "Feels Blind" שמזקק בצורה הטובה ביותר את המהות של הלהקה ואת המסר שהן רצו להעביר. האנה מתארת את החיים כמשהו שאנחנו נאלצות לשרוד—החיים עבור נשים הם מאבק בלתי פוסק במפלצות בלתי נראות כמו הפרעות אכילה ("as a woman I was taught to always feel hungry") ובחברה שאין לנו שום אפשרות להתפתח בה או לברוח ממנה. כשהאנה צועקת "we eat your hate like love" היא מאירה את הפוטנציאל המהפכני של כל אחת מאיתנו. למרות הכנפיים הקצוצות שלנו אנחנו יכולות להפוך את הכלום שאנחנו מקבלות מהחברה, את השנאה, את הקושי—למשהו שאפשר לצמוח מתוכו.

    החשיכה שביקיני קיל מדברות עליה מוכרת לכולנו בצורה כזו או אחרת. אם זה הפחד התמידי כשאנחנו הולכות ברחוב בלילה, המבטים המצמיתים/מפשיטים מהבוס, התסכול המכלה כשאת יודעת שיכולת לקבל את העבודה הזו אם רק לא היית אישה, שהרופא היה מאמין לך אם היית נולדת לגוף אחר. ביקיני קיל נותנות לנו יד ומובילות אותנו החוצה מתוך החושך הזה ומזכירות לנו שאנחנו לא צריכות שהעולם ילמד אותנו שום דבר—אנחנו יכולות ללמד אחת את השנייה.

    ההשקה תתקיים ב-22.11 בכולי עלמא, תל אביב