פוסטים מאת ירדן אבני

  • נצ'י נצ' בשוני: מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות

    צילום: יובל הרינג

    נצ'י נצ' הגיע להשקת "שפל וגאות" בסימן של דף חדש: יש לו ביד את אחד מאלבומי הראפ הישראלי המרעננים של השנים האחרונות. ב-"שפל וגאות" נצ' בוגר ומפוכח יותר, הוא לומד להכיר את עצמו ולשקף את זה דרך המוזיקה שלו. ההשקה באמפי שוני (20.7) מהווה עלייה בסטטוס שלו כאומן שרגיל למועדונים חשוכים ועובר אל הצד המואר של זאפות עתירות קהל. היה מעניין לראות כיצד הוא יתאים את הסגנון שלו למקום קצת יותר מיושב מהרגיל, ולשמחתי מהר מאוד התבהר שהוא הולך להפוך את כל האולם לכלי משחק בידיו. עם קהל נאמן ומתרחב שיודע כל מילה כאילו היתה תורה שבעל פה, נצ' הצליח להטריף את הצופים תוך שנייה ולהפוך את המקום לחאפלה אחת גדולה.

    אותה חאפלה היתה בחירה מוקפדת של השירים הגדולים שלו. הוא פתח את ההופעה עם "בור ועם הארץ", שיר שהיה נשלף בעבר רגע לפני שהערב הגיע לסופו. נצ' מגיע למסע ההופעות החדש עם כל כך הרבה כוח, שהוא יכול להתחיל עם שיר שבשנים האחרונות היה אחד מהשיאים הגדולים שלו. מהרגע הזה המשיך נצ' משיא לשיא, כשעבר משירים ששוברים את הבמה ("הללויה") לשירים ששוברים רגשית ("חסידה צחורה", בו נצ' בקושי היה יכול לסיים משפט מבלי להשתנק בהתרגשות). גם כשהוא עצר לרגע לשיר שירים שקטים ועדינים יותר, כמו "הריני", הוא הצליח לרגש ולגעת בנקודה הרכה של הלב רק מלעצום עיניים ולהתמסר.

    הרגעים המקפיצים לא איחרו לבוא. "סבבה" ו-"איידישע ראסטאמן" הם מעלי-חיוך תמידיים, אבל יותר מהם בלטו שירי המחאה החדשים מ-"שפל וגאות". חששתי מהאופן שבו יעכלו את השירים האלו, שלפעמים הולכים צעד אחד יותר מהרגיל לכיוון הקצה, אבל כשקהל שלם דקלם אותם כאילו הם לא יצאו לפני רגע התחלתי ליהנות ולהיכנס לאטרף. המחאה של נצ'י נצ' לא תמיד עובדת, אבל לשמוע קהל שלם צועק "עם ארבעת אלפים איש או רק ארבעתנו" זה לא משהו שרואים כל יום, וזה יותר מרענן מכל סיסמה חסרת תוכן של אמנים אחרים שמתיימרים לעשות מחאה. השיר "עגל הזהב" בלט במיוחד וכולל ציטוטים משירים מתוך "כנען 2000" של שב"ק ס'. אף אחד לא בא להופעת ההשקה של אותו אלבום, אבל אתמול אמפי שלם צרח בפה אחד את אותן המילים הנוקבות, וזה כשלעצמו אחד מההישגים המשמחים של נצ'י נצ'. אי אפשר לדבר עליו בלי חבריו לעשייה, ובאמת המופע היה עתיר באירוחים צפויים יותר או פחות: טונה, שקל, סולג'יי, לוקץ' ושי צברי (בביצוע שובר ל-"חסידה צחורה") הגיעו ועשו שמח. המפגש ביניהם לבין נצ' הרגיש יותר כמו יציאה של חבורת חברים קרובים מאשר הופעת השקה, וכל אחד מהם נתן ממיטב יכולותיו בדיוק כמו שהוא נהנה מלחלוק עם נצ' את הבמה.

    נצ'י נצ' הוא אומן מורכב שמגיע לשלב בקריירה בו הוא צריך להבין יותר טוב את מה שהוא עושה. כמו תמיד, הוא משחק ומתרוצץ על הבמה, מתרגש, צוחק, נהנה, מתחבק ומתנשק, ובכל הזמן הזה מלהטט בקפדנות בין ז'אנרים, מעביר את ההופעה מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות—ועדיין לא דיברנו על אלפי הנושאים שהוא מתעסק בהם, מפוליטיקה דרך פרידה ועד למשפחה. התפקיד של נצ' כרגע הוא למצוא סדר בכל הדברים האלה, לנסות להבין מה מניע אותו. אחרי ההופעה הזאת התשובה די ברורה. ההופעה זרקה לי מהראש כל תיאוריה על דמות החברה הישראלית כפי שהוא משרטט אותה ב-"שפל וגאות" או על ההשפעות המוזיקליות הנרחבות שלו. כל מה שעניין אותי היתה הדרך בה הוא הצליח להיכנס לתוך הלב של כל שיר ושיר, ואם הלב הזה יישאר במקום הנכון, אז כמו שנצ' אמר בעצמו, הוא יוכל להגיע לכל פינה, לאט לאט.

  • "כל הזמן הזה" של נצ'י נצ': ליבו הגדול של הראפר

    ב-2013 הוציא נצ'י נצ' את "בור ועם הארץ", אלבום שמצא אותו בתקופה המאתגרת יותר בחייו אחרי אלבום אחד שכבר נכשל, וכן, אהובה שעזבה אותו במפתיע. נצ'י נצ' כתב כמה שירים מהאלבום על אותה פרידה, וביניהם "קפה וסיגריה" ו-"איזבל" שיצאו כסינגלים ואפילו הצליחו להשתחל למיינסטרים הגלגלצי, בתקופה שהימצאות של שיר היפ הופ בעברית בפלייליסט לא היתה מובנת מאליה. היתה לי בעיה במשך המון זמן עם "איזבל". זה שיר מהנה שעשוי מעולה, אבל שימוש בביטויים כמו "שקר החן והבל היופי" וכן גם ההשוואה של מושא השיר לאשתו התחמנית של המלך אחאב מהמקרא, איזבל, הם דברים שמפריעים לי עד היום כשאני שומע את השיר. יש בו בעיקר זעם, אמנם זעם כואב וכנה של אדם עם לב שבור, אבל כזה שגם פשוט לא מאפשר לצד השני של הסיפור להישמע.

    "שירים כמו 'איזבל' … הם שירים שאני לא חי איתם ביום יום. אני לא מסתובב ברחובות עצוב ושבור לב, כאוב ובוכה על מר גורלי. אם כבר ההפך הוא הנכון. אני משוחרר. העצב כבר לא חי בתוכי"—את המילים האלה כתב נצ'י שנתיים לאחר יציאת השיר, בפוסט בדף הפייסבוק האישי שלו. בז'אנר עם כל כך הרבה אגו צריך וואחד ביצים כדי שראפר יבקר בצורה כזאת שיר שלו שהיה חלק גדול מהפריצה שלו. עכשיו יצא השיר הראשון מהאלבום החדש שבדרך, "כל הזמן הזה", ובו נצ'י נצ' חוזר להתמודד עם אותה פרידה טראגית. כשהוא לא זועק את הפזמון, הוא שר את הבתים בקול חדש. בפעם הראשונה בקריירה שלו, הוא נשמע רגוע יותר, בוגר יותר, שלו יותר, ומספר את הצד השני של אותה פרידה על גבי קלידים שזורקים את המאזין בחזרה ל"בלוז הלב השבור"—אולי השיר שהתעסק בצורה הכי כואבת בהתמודדות של נצ'י עם הפרידה. הסיפור מסופר דרך עיניה של הבחורה שאותה הוא אהב, שמנסה להזכיר לו את הרגעים היפים שהיו להם ביחד ומספרת על הרגעים הקשים שלה שהביאו לסוף מערכת היחסים. "כשניסיתי להשתנות בשבילך ולהיות אשת חלומותיך / כשרצית קלאסה הייתי ביונסה / כשרצית שכונה הייתי פרחה" שר נצ'י נצ', ויותר משזו שורה כנה ואמיצה על הרגעים הפחות נעימים של מערכות יחסים, זאת שורה שסוף כל סוף מזכה את דמות האישה הבוגדנית של שירי ההיפ הופ הישראלי מכל אשמה.

    עד כה, נצ' הסתכל על העבר שלו מנקודת מבט די טראגית כשהוא חזר להתמודדות שלו עם מות אמו ולילד הביישן שהיה בפתח תקווה באלבום "ברוכים הבאים לפתח תקווה". כן, הפרידה ההיא היא גם אחד מהאירועים הכי מכוננים בחייו, ואולי בגלל זה "כל הזמן הזה" ריגש אותי כל כך. משהו בהגשה השלווה של נצ', נקודת המבט המיוחדת של הדוברת בשיר וההפקה של דודו טסה וניר מימון שיושבת בול עם הלב הגדול של הראפר—כל אלו יוצרים את הרגע בו נצ'י נצ' סוף כל סוף משלים עם העבר שלו. פעולות כאלה, שמעידות על תהליך התבגרות שלא הרבה ראפרים ישראלים עברו עדיין, הופכות את נצ'י נצ' לאמן הגדול שהוא צריך להיות. ממש ממש עוד מעט יצא אלבומו הבא "שפל וגאות", ו-"כל הזמן הזה" מעיד על כיוון חדש ומסקרן של הראפר הישראלי החשוב של הרגע.

  • בכורה: פדרו גראס - חצי סוגריים

    צילום: גנאדי שקולניק

    לכל חובב מוזיקה יש מערכת יחסים כזאת או אחרת עם יומרנות. אני גדלתי על להקות כמו פינק פלויד ו-The Who שיצרו מוזיקה מלאת חשיבות עצמית, יצירתיות ורוחב יריעה, שיצאה על גבי אלבומי קונספט כפולים. לאחר מכן המשכתי לפאנק ואינדי שלימדו אותי להתרחק מהיומרה כמו מאש ולחפש את הרגש, והיום הרגלי השמיעה שלי יחסית מאוזנים. אני עדיין מעקם את האף כשאני שומע מוזיקה שמסריחה מיתר חשיבות עצמית, אבל אני בהחלט מבין את החשיבות של יומרנות. כן, לא כל אמן יודע להבחין בין מוזיקה שמנסה בכוח להיות גדולה מהחיים לבין מוזיקה שבאמת מנסה לחדש משהו, אבל בלי השאיפה לעשות משהו גדול מהחיים כמה מהאלבומים הגדולים בחיי לא היו קיימים, כמו גם כמה פלאי תבל כמו רדיוהד וקנדריק לאמאר.

    ההתפכחות שלי בנוגע ליומרה עזרה לי בשנים האחרונות להיפתח כלפי אלבומים שעל הנייר אני אמור לשנוא. בשנה שעברה זה קרה לי עם האלבום החדש של איה כורם, ועכשיו זה קורה לי שוב עם "חצי סוגריים", האלבום החדש של פדרו גראס. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב מאוד את קטעי הספוקן וורד שלו בתחרויות הפואטרי סלאם, וכמובן שזה עוזר שהמופע של ויקטור ג'קסון שלו הם אחד מהרכבי ההיפ הופ הכי טובים שפועלים בארץ. ובכל זאת, מהרגע שהוא הכריז שהוא מתכוון להוציא את "אלבום הספוקן וורד הראשון בעברית" התחלתי קצת לחשוש. קטעי הספוקן וורד של מופעי הפואטרי סלאם בכלל ושל פדרו בפרט מאופיינים בכל כך הרבה תיאטרליות וכשיעבירו אותם מהבמה לאולפן ייפער בהם חור שצריך להשלים. הסינגלים מהאלבום לא העיפו אותי, וחוץ מזה מי רוצה לשמוע שעה שלמה של שירה מדוברת?

    ובכן, אני יכול להגיד לכם שאכלתי וואחד כובע כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה. פדרו מצליח להעביר שעה שלמה של שירים שמתחברים אחד לשני כיצירה אחת, וזה מרגיש הגיוני וזורם לחלוטין. הקטעים המוכרים של פדרו מההופעות מוצגים כאן באור חדש ומקבלים יותר נפח, בעיקר בזכות ההפקה העשירה והמהלכים המוזיקליים של איציק פצצתי, שבכל פעם מחדש מוצא דרכים אחרות לפוצץ לי את המוח עם החלטות מבריקות: למשל את "מי יקח את זה", שיר ישן של פדרו על תנועות וסימנים מוסכמים שמסמלים זמן והתבגרות, שפצצתי הפך לטקס שבטי עתיק עם מקצבים אפריקאים.

    לאורך כל האלבום היומרנות בולטת, מובילה ומשפיעה על השירים, שכל אחד מהם מרגיש כמו פרט עצום בתוך אלבום שהוא גדול וארוך גם ככה, ומשום מה זה לא מרגיש טרחני, אלא מרענן. בזמן האחרון ההיפ הופ הישראלי סובל מאינפלציה של אמנים שמתאמצים להישמע הכי עיוני ושכונה, במידה כזאת שרמת השאפתנות של פדרו גראס מרגישה חיונית. כן, פלד זה כיף, אבל ההיפ הופ הישראלי יכול לספק טקסטים יותר עמוקים ועשירים משל "קוקוס".

    אחד השירים הבולטים באלבום הוא "מאיפה אני בא", השיר היחיד שהוא פרופר היפ הופ וראוי להיכנס לפנתאון המתרחב של שירי הז'אנר המופתיים בעברית. הוא בעיקרון עוד שיר האדרה עצמית טיפוסי, אבל השפה העשירה והשנונה של פדרו עוזרת לבנות את דמות הראפר הפואטי שלו, ובעיקר מסבירה בצורה מקורית מאיפה הוא בא—כשהוא למשל נותן Shoutout לנוסעי קו 26. בסך הכל פדרו ממשיך לעשות כאן בדיוק מה שהוא עשה עם ויקטור ג'קסון: ליצור היפ הופ שנע על הסקלה בין הגבוה והנמוך, בין אלתרמן לשבק ס, ולטשטש את הגבולות ביניהם.

  • Mitski בראיון: "אני מזדהה עם חוסר הזדהות"

    צילום: Ebru Yildiz

    אני לא בטוח שהמוזיקה של Mitski מעניינת אותי כמו שמעניינת אותי הדמות שמאחוריה. כן, הגיטרות המלוכלכות באלבום "Puberty 2" סיפקו לי את מנת הרוק שהייתי צריך ב-2016, אבל תמיד היה לי חשוב לשמוע את קולה של מיצקי ביניהן. הקול הייחודי והטקסטים שמתעסקים במשברי זהות אישיים בצורה כל כך חשופה וכואבת הם אלו שהפכו את מיצקי לאחת מגיבורות האינדי של השנה שעברה, ולאחת מהמוזיקאיות המעניינות ביותר שפועלות כרגע. היא מגיעה להופעה בבארבי ב-18.2, אז תפסתי אותה במייל לראיון על האלבום הסופר-מוצלח "Puberty 2", על יפן ועל המשמעות של להיות מבוגרת.

    "Puberty 2" מכיל רגעים אינטימיים שבהם הקול שלך נמצא בפרונט, לעומת רגעים שבהם הוא טובע בתוך חומות של גיטרות רועשות. עם איזה סאונד את מרגישה יותר בנוח לשיר?

    כל זה קורה מאוחר יותר בזמן המיקסים. כשאני מקליטה שירה הכלים נמצאים באותה עוצמה של ווליום, והתוצר הסופי לא משפיע על הביצוע שלי.

    בעטיפה של האלבום את עומדת בשדה והפנים שלך צבועים בלבן. האם זאת עוד התייחסות לנושא הגזע שנגעת בו גם בקליפ לשיר "Your Best American Girl"?

    לא, הושפעתי בעיקר מ-Butoh היפני (סגנון ריקוד, י"א) ועוד אמנויות במה מסורתיות שבהן האמנים צובעים את כל הפנים בלבן. בכך שצבעתי את הפנים בלבן, אבל רק חלקית ולא בכשרון רב, רציתי להראות שאני שייכת מרחוק למוצא הזה, אך לא מיומנת בו ולא מתמצאת בחלק גדול מהמסורת.

    נולדת ביפן, ולאחרונה הופעת שם לראשונה כמוזיקאית, יותר מעשור לאחר שהיית שם בפעם. איך זה הרגיש לחזור, ומה עשית בזמן שהיית שם?

    זאת הייתה הופעה מאוד מרגשת בשבילי, בגלל שבפעם האחרונה שהייתי שם הייתי רק חובבת מוזיקה חולמנית שעדיין לא עשתה את הצעד כדי להפוך לאמנית אמיתית. זה הרגיש כמו סוג של שיבה הביתה אחרי שיצאתי והתאמנתי והוכחתי את עצמי כמבוגרת. בזמן שהייתי ביפן נהניתי לעשות את הדברים הרגילים שבסופו של דבר אתה הכי מתגעגע לעשות כשאתה עוזב לכל כך הרבה זמן, כמו ללכת לחנות ספרים ולחנויות נוחות, או לאכול את האוכל המקומי. גם ביקרתי בכמה מקדשי שינטו, לא בגלל שאני דתייה, אלא בגלל שהם יפניים באופן מובהק ואי אפשר למצוא אותם בשום מקום אחר.

    ברכותיי על השיר "Your Best American Girl" שהגיע למקום השני ברשימת השירים הטובים ביותר של שנת 2016 ב-NPR! איזה מוזיקה חדשה הכי אהבת השנה?

    נפלתי לרצפה מהיופי של האלבום "A Seat At The Table" של Solange.


    אחד מהשירים הכי כובשים באלבום החדש שלך, לדעתי, הוא "My Body's Made of Crushed Little Stars" בו את מקבלת את העובדה שאת תמותי יום אחד, ומנמקת את זה בכך שאת "עובדת טוב יותר תחת דדליין". האם זאת המשמעות של התבגרות בעינייך? לקבל את העובדה שהחיים קצרים ושאת רק חלקיק קטן מיקום הרבה יותר גדול?

    אני חושבת שלהפך—זאת המשמעות של להיות מבוגר בעיניי. אני חושבת שילד עדיין לא מבין עד הסוף שהוא הולך למות, וטינאייג'רים חושבים שהם אלוהים. אני חושבת שברגע שאתה הופך למבוגר אתה מתחיל להבין כמה החיים באמת קצרים אך יקרים.

    אפרופו השיר הזה, את מתכוונת לבקר בירושלים או במקומות ספציפיים אחרים בישראל?

    לצערי, כמו עם כל המקומות שאבקר בהם במסע ההופעות, אני לא חושבת שאהיה שם מספיק זמן כדי באמת לראות אותם, ומה שאחווה יהיה מוגבל למה שנמצא מסביב למקום האירוע.

    תמונת הקאבר שלך בפייסבוק מכילה את שם האלבום שלך בפונט של הסדרה "Stranger Things". זה מתאים מאוד לשם האלבום, שנשמע כמו שם של סרט גרוע מהאייטיז. עד כמה עולם הקולנוע והטלוויזיה משפיע על המוזיקה שלך?

    אני חושבת שלקולנוע וטלוויזיה יש השפעה עמוקה על העבודה שלי, אבל אני לא לגמרי מבינה אותה עדיין. אני אף פעם לא מנסה במכוון לדמיין מחדש את מה שראיתי על המסך, אבל אני מושפעת מאוד בקלות ממדיה ומהדברים שמסביבי, ואני צופה בהמון סרטים.

    הוצאת ארבעה אלבומים בחמש שנים, שזה קצב די מרשים. את כבר חושבת על האלבום הבא?

    כן!

    הגעת לנקודה בקריירה שלך שבה את זוכה ליותר הכרה והערכה על המוזיקה שלך. האם זה שינה משהו בהתפתחות שלך כמוזיקאית במובנים של כתיבת שירים, הופעות וכו'?

    זה לא השפיע על הכתיבה שלי, אבל זה הפך אותי לעסוקה יותר, ואת המקומות שבהם אני מופיעה לטובים יותר.

    בתור ילדה שעברה בין כל כך הרבה מדינות עם ההורים, האם קל לך יותר לצאת למסע הופעות נרחב, במיוחד מחוץ לארה"ב?

    מסע הופעות דורש מאמץ מכל אדם עם גוף אנושי, אבל אני כן חושבת שזה עוזר שאין לי את רמת החיבור לקרקע שלרוב האנשים יש. אנשים בדרך כלל יוצאים למסע הופעות ומגלים כמה זה מלחיץ להיות אך ורק בסביבה לא מוכרת 24/7, וזה פחות מלחיץ בשבילי, כי אני יותר מזדהה עם חוסר הזדהות.

  • כנס סאונדצ'ק: דיאלוג בתוך קהילה מתפתחת

    (צילום: יובל אראל)

    היום הראשון של סאונדצ'ק, ועידת המוזיקה העצמאית הראשונה בישראל, הרגיש בהתחלה קצת כמו הקונגרס הציוני בבזל: חבורה של אנשים שמוזיקה היא החיים שלהם באים לראות כיצד לקדם את המטרה המשותפת שלהם, ולספק לתרבות העצמאית בישראל עוד דחיפה קדימה.

    באתי לועידה עם חשש מסויים. פנלים תמיד מרגישים לי כמו חבורה של אנשים שמסכימים אחד עם השני, ולא מצליחים באמת לצאת עם מסקנות מהשיחה שלהם. שמחתי לראות כמה מהר התבדיתי. את הועידה פתח "בנייה והיווצרות של קהילה אלטרנטיבית ושיתופית", פנל של אנשי עשייה חשובים שמייצגים אג'נדות שונות באינדי הישראלי. שרון קנטור הנחתה את הפנל שכלל את קוואמי מרדיו הקצה, דוד פרץ הבאר שבעי, גילי דה קיד הירושלמי מתחנת הרדיו האינטרנטית רעש Hour, אבירן חביב מלהקת גרייט מאשין, ובן ריפתין החיפאי שעומד מאחורי הסירופ והפלסטר, עליו כתבתי לא מזמן.

    יותר מהכל, הפנל הציג את נקודות המבט השונות שיש למשתתפים יחסית למקום שממנו הם פועלים. גילי דה קיד העלה טענה מעניינת על כך שאין מספיק נכונות מצד התקשורת להתייחס ליוזמות מוזיקליות שמתרחשות מחוץ לתל אביב. ריפתין רואה את הפעילות שלו כשליחות, מכיוון שבחיפה אין הרבה מקומות עצמאיים שמצליחים להתקיים, ולכן לכל מועדון שמחזיק מעמד יש חשיבות. דוד פרץ היה היחיד שייצג את העשייה העצמאית בפריפריה מבין חברי הפנל, ולכן היה זה שמודע יותר לחשיבות של תמיכה פיננסית מצד העירייה, מה שגרם לויכוח הקולני ביותר של אותו ערב. "אבל זה כסף ממסדי" טענה קנטור, ואליה הצטרף חביב שהתנגד לרעיון של שיקולים כספיים במסגרת עשייה מוזיקלית.

    בניית קהילה אלטרנטיבית משותפת (צילום: יובל אראל)

    היה מעניין ביותר לראות את המקום של תל אביב בתוך הקהילה העצמאית ששורטטה במהלך הערב. בעוד שהלא-תל-אביבים שהשתתפו בועידה הדגישו את החשיבות של עידוד יצירה במקומות שמהם הם באו, הם גם היו מודעים לכך שתל אביב היא המרכז התרבותי שממנו הכי קל לקדם את האינדי הישראלי, ולכן חשוב להראות נוכחות גם שם. ובכל זאת, בלט מאוד הניתוק הגדול של העיר הגדולה משאר הסצנות, משרון קנטור שהתייחסה לחיפה כפריפריה, דרך קוואמי שלאכזבתי לא ניצל את העובדה שבמסגרת רדיו הקצה הוא לא מתרכז בעיר מסוימת כדי לספק נקודת מבט אחרת, ועד לסיפור של שי צברי כנער מבת ים שמרגיש מאוים מהמיתוס של הסצנה התל אביבית.

    הסיפור של צברי הגיע מהשיחה שניהל עם סער גמזו מרדיו קול הקמפוס לאחר הפנל, וגם היא התפתחה לכיוונים מעניינים. השם הרשמי של השיחה היה "מהי פריפריה תרבותית?", אך גמזו וצברי החליפו על כך כמה משפטים בודדים על מנת להעביר את מוקד השיחה לנושאים יותר מעניינים, שבמרכזם היחס בין המיינסטרים לאלטרנטיבי, ואיפה בדיוק אמן צריך למקם את עצמו בסקלה ביניהם. צברי דיבר יפה על ההבנה שלו לאחר שנים רבות של חוסר הכרה מצד התקשורת לכך שהוא צריך להבין מי הוא, מאיפה הוא בא, ומה הוא רוצה להגיד עם המוזיקה שלו. בניגוד לפנל שנערך לפניו, הוא גם ענה על שאלות של צופים מהקהל, רבים מהם מוזיקאים בעצמם שמנסים להבין איך אפשר בכל זאת להתקדם ולקבל התייחסות והכרה על המוזיקה שלהם.

    צברי וגמזו (צילום: יובל אראל)

    בתור צופה מהקהל, הייתי רוצה לראות את אנשי האינדי הישראלי מקיימים סוף כל סוף דיאלוג שיעזור להם להבין יותר טוב את המשמעות של קהילת האינדי הישראלית כקהילה מאוחדת, שאני, ואני מניח שרוב האנשים שקוראים את הבלוג הזה, רואים את עצמם כחלק ממנה. היו בין משתתפי הועידה המון ניגודים ואי הבנות, בין אם זה של אבירן חביב שפשוט לא הבין למה דוד פרץ כל כך מדגיש את חשיבות הכסף בעשייה עצמאית, או סער גמזו ואנשים מהקהל שהבינו את דבריו של שי צברי לגבי מיתוג עצמי כמשהו מסחרי במקום אישי, למרות שהוא התכוון בדיוק להפך. ובכל זאת, זה לא מעיד על קהילה שלא מתקשרת, אלא בדיוק להפך: הניגודים האלו הובילו לדיאלוגים הכי חזקים שהתנהלו באותו ערב, וזה אולי מה שהקהילה המתפתחת שלנו הכי זקוקה לו.

    אי אפשר לצפות מהיום הראשון של סאונדצ'ק לספק איזשהן שורות תחתונות או מסקנות, אבל הפנלים והשיחות שנוהלו במהלך הערב העלו מספר שאלות מרכזיות שיהדהדו בהמשך הועידה: מה הקהילה האלטרנטיבית צריכה לשפר או לשמר כדי להגיע למטרות שלה? האם כל חבר בקהילה הזאת צריך להתרכז אך ורק באג'נדה שלו? האם זה נכון וטוב שיש מרכז גאוגרפי לעשייה העצמאית בישראל וכמה זה פוגע במקומות אחרים? אולי התשובות לא יגיעו בסוף השבוע הזה, אך עדיין חשוב לנסות להגדיר את המטרה שאליה העשייה העצמאית במוזיקה הישראלית מכוונת. בראיון שיובל הרינג נתן למאזין, הוא ציין שהוא הבין כי היצירה שלו וגם הלייבל החדש שלו הם תחביבים שהוא לוקח ברצינות רבה, ושהוא סבל כשניסה לעשות מוזיקה בצורה מלאה. הרינג לקח כיוון אחד ומאוד מסויים בתחום האינדי, אבל זה עזר לו להבין יותר טוב את המטרות שלו בתור יוצר עצמאי בישראל, והגיע הזמן שגם בתור קהילה נבין יותר טוב את המטרות שלנו.

  • רייסקינדר בפלסטר: מלמולי זרם תודעה

    (צילום: מאיה רויזמן)

    כשמועדון הסירופ נסגר בשנה שעברה, ההרכבים בחיפה החלו לחפש מועדון אחר שישמש בתור בית ראוי, אך לא נשאר מקום שמתאים למידותיו של הסירופ: הקהל של הוונדרבר רגיל להופעות מטאל ורוק כבד, בעוד שהסינקופה קטן ואינטימי מדי. התקוות נתלו במקום הבא שיקים בן ריפתין, הבעלים המיתולוגי של הסירופ. לאחר שנה של ציפייה, ריפתין פתח את הפלסטר: מועדון קטן ברחוב שער פלמר—כלומר, קרוב לנמל ורחוק מבתי המגורים של תושבי העיר.

    מהר מאוד מבינים שהפלסטר ממש לא מנסה להיות כמו קודמו. המקום נראה כמו מסדרון שנהפך לבר. רוב השבוע יש בעיקר תקלוטים, וההופעות הן בדרך כלל הופעות של איש אחד. ביום חמישי האחרון הופיע רייסקינדר, כשלידו שולחן עם סמפלר ומיקרופון עם אפקטים. החלל קטן ואין במה כך שהקהל פשוט התגודד סביב רייסקינדר והשתדל לא לעמוד עליו ולהפריע לו. הקרבה הפיזית אליו, בזמן שהוא מלמל זרם תודעה אל תוך ביטים שבורים, גרמה להתרגלות מהירה לאופי המוזר של המוזיקה, גם לאלו שלא הכירו אותה לפני. זה עבד בצורה כל כך טובה עד שבנקודה מסוימת, הבסים חדרו מתחת לעור והמלודיה נכנסה אל תוך הראש, והיתה הרגשה שנמצאתי ממש בתוך מרכז התהליך היצירתי של המוח של רייסקינדר. בשלב מסוים כמה מהטקסטים שלו אפילו נשמעו לי הגיוניים, ואם שמעתם אי פעם שיר של האמן, אתם יודעים שזה הישג אדיר.

    הפלסטר: תמונה מייצגת (צילום: מאיה רויזמן)

    גם הנוכחות, או האנטי-נוכחות, של רייסקינדר פעלה לטובתו. הוא התעקש לא לצאת מהוייב של המוזיקה שלו לרגע: כל פעם שהוא היה צריך לתקשר עם הסאונדמן, הוא שר לו; כשהמוזיקה הפסיקה בין שיר ושיר, הוא מצידו עדיין המשיך להתנועע ולרקוד; וכשנראה שהוא מנסה להגיד לקהל משהו, הווקאלז היו באפקט או שבאמצע המשפט התחילו "בטעות" הביטים של השיר הבא. כל החוסר תקשורת הזאת הרגישה כמו חלק בלתי נפרד מהמוזיקה, ובעיקר מהטקסטים של רייסקינדר. הקהל החיפאי שהגיע לא הפתיע אותי. היה ברור שאראה את החלק ההיפסטרי של העיר, שרובו הגדול מכיר את השירים של רייסקינדר, ממלמל יחד איתו ורוקד בלי הפסקה לצליליו. בזכות הקהל המסור זאת גם הייתה אחת ממסיבות הריקודים הכי טובות שהייתי בהן בזמן האחרון—ולא חשבתי שזה מה שאכתוב על הופעה של רייסקינדר.

    הפלסטר אמנם הוכיח שיש קהל בחיפה שרק מחכה שיביאו אליו עוד אמנים לא שגרתיים, אבל החור הגדול שנפער ברחוב הנאמנים, הכתובת של הסירופ ז"ל, עדיין קיים. הפלסטר עדיין לא מרגיש כמו מקום שישמש בית לסצנת האינדי בעיר: נראה שבינתיים יש פחות דגש על הופעות ויותר על מסיבות ותקלוטים, ומגבלות הגודל ותפוסת הקהל הקטנה מונעות ממנו לאפשר הגעה של מגוון רחב של אמנים והרכבים. בעיקר, אין עדיין מקום בחיפה שירגיש להרכבים ברחבי הארץ כמו מקום שחובה להופיע בו. דבר חשוב שכן קורה בפלסטר, וכאן בהחלט מגיע הקרדיט לבן ריפתין המנוסה, הוא שיש התאמה מושלמת בין המידות של המקום להופעות שמגיעות אליו: בחודשים שלפני מופע הסמפלר של רייסקינדר הגיעו בין היתר דני דורצ'ין עם המופע-של-איש-אחד שלו, והילה רוח בהופעת ישיבה עם קוסטה קפלן. אלו הופעות שמנצלות את האינטימיות והמידות הקטנות של הפלסטר, ונותנות לקהל ציפיות מראש, שכך תיראה ותרגיש הופעה במקום. כמו הסירופ, גם הפלסטר מרגיש כמו מקום שמישהו שאשכרה מבין במוזיקה מנהל אותו, והוא יכול וצריך לשמש דוגמה לשאר מועדוני ההופעות בחיפה, שיביאו אמנים מעניינים יותר ומוכרים פחות, מבלי לאבד את הקהל למופעים של הזאפה.

  • חיה מילר בלבונטין 7: פרידה מלהקה אגדית

    (צילום: gaya's photos)

    תמונת הנושא בפייסבוק של הופעת הפירוק של חיה מילר הציגה את חברי הלהקה מפנים את השאריות של הלוגו השבור שלהם מאחורי במת האינדינגב, מספר רגעים אחרי שסולן ההרכב קוסטה קפלן שבר והשליך אותו מהבמה. באותה הופעה, שעליה כתבתי כמה מילים במסגרת סיקור האינדינגב, הציניות והייאוש בשירי הלהקה היו בולטים מתמיד, ובנוסף להערה כמעט-אגבית של המתופף סתו בן-שחר שזהו האינדינגב האחרון שלהם, הסוף של חיה מילר הרגיש קרוב מאוד.

    הוא באמת היה קרוב. חודש לאחר מכן פורסמה הודעה על הפירוק בעמוד הפייסבוק של הלהקה, וההופעה האחרונה בהחלט נערכה בערב חמישי האחרון בלבונטין 7. הגעתי ללבונטין עם תחושה מוזרה. להקה שהרגישה לי נצחית הגיעה לסופה בהופעה, וברור לכל המשתתפים שזוהי הפעם האחרונה שבה הם יהנו מההרכב הזה. זה הרגיש כמו זוג ותיק שנפרד: הקיום שלהם היה כל כך מובן מאליו, שזה קצת מעצבן שהוא נגמר עם השלמה הדדית ובלי דרמה, אשמים או סכסוכים.

    חיה מילר בפעם האחרונה (צילום: gaya's photos)

    חיה מילר בפעם האחרונה (צילום: gaya's photos)

    אז אחרי העיכובים הרגילים (בחייאת, כבר 2017, למה אנחנו עדיין מעשנים לתוך פנים של אחרים, דוחפים מרפקים לצלעות ועולים בשעה איחור לבמה?) עלו קפלן, בן שחר, ואודי בונן בפעם האחרונה בתור חיה מילר מול מעריצים נרגשים בלבונטין. "אנחנו הולכים לנגן שירים שלא ניגנו המון זמן" הודיע קפלן חגיגית "וזה הולך להיות ארוך". ארוך זה בהחלט היה. הלהקה ניגנה מעל שעתיים וביצעה את רוב שיריה, במה שהרגיש יותר כמו הופעת מחווה. במהלך השנה האחרונה, הלהקה ניגנה בעיקר את שירי האלבום האחרון, "+1", ולכן רוב השירים שאליהם חזרה הלהקה בהופעתה האחרונה היו שירי האלבום הקודם, "חיי מדף" מ-2013. זה היה אלבום שחיבבתי, אבל הוא סבל מאיזו בוסריות שמנעה ממני לחזור אליו, ושבסופו של דבר גרמה לו להחוויר לצד "+1". בחמישי בערב, לעומת זאת, השירים הישנים של חיה מילר הפכו לכמוסת זמן, והחזירו את הלהקה לתחילת דרכה, לתקופה שבה הם היו הסוד הכמוס הכי גדול של סצנת האינדי התל אביבית, וכל מי שראה אותם כל כך התלהב שנהפך למיסיונר שלהם.

    בתור אחד שנחשף אליהם רק בחצי השני של הקריירה שלהם, היה מרגש לראות את הלהקה חוזרת לימים בהם היא היתה שורפת במות. הבנתי את ההתרגשות משירים כמו "לא רוקדת שאף אחד לא מסתכל" או "קשיים בנשימה", שבהופעה קפלן הטעין בהם כל כך הרבה אנרגיות, שהיה קשה שלא לשיר איתו. נקודת השיא מבחינתי היתה "עשרים שנה", שיר על חגיגות יום הולדת עשרים שבעצם עוסק באבדן הילדות, וקיבל משמעות מחודשת רגע לפני שהלהקה תלתה את הכלים.

    לא רק השירים הצליחו להחזיר את הלהקה והקהל בזמן, אלא תחושת הפראות של ההופעה. אם חיה מילר אוהבים להשתולל בהופעות טיפוסיות, בהופעה הזו הם לא הראו סימני-איפוק רבים. כמו תמיד, כל אחד מהלהקה נראה כאילו הוא מנגן לעצמו סולו עם הכלי שלו, ורק בצירוף מקרים מופלא נוצר שיר קוהרנטי שבו כל הכלים מסתנכרנים. סתו בן-שחר התפרע והכה על התופים שלו בכל הכוח, קוסטה כוון את הגיטרה לסולם שונה תוך כדי סולו, החליף כלים עם חבריו ועבר אל הפסנתר כשצריך, ואודי בונן סיפק איזון ויציבות בין הבלאגן שיצרו חבריו, כמו בסיסט טוב.

    סולואים מסתנכרנים (צילום: Gaya's photos)

    כל זה הרגיש כמו אירוע חד-פעמי שהלהקה ממש השקיעה בו—מהסטליסט המטורף ועד לוידאו החי שסיפקו Sniff.tv והוקרן על קירות הלבונטין, ההופעה הזאת מצטרפת להשקת האלבום של המסך הלבן ברשימה המתרחבת של הופעות חשובות להיסטוריית האינדי הישראלי. אולי זה הקסם שייחד את חיה מילר, ההרגשה שמשהו חשוב ושונה במוזיקה הישראלית קורה ממש מול העיניים שלנו.

    ואז הגיע הרגע להיפרד, ואם זה הרגיש בלתי אפשרי בתחילת הערב, בסופו תחושת ההשלמה כבר שכנה בתוכי בבטחה. חיה מילר הוכיחו במהלך ההופעה שני דברים חשובים: הראשון הוא שהשירים שלהם שייכים לתקופה אחרת, תקופה שבה הם היו במקום אחר בחייהם שממנו נכתבו השירים והם לעולם לא יוכלו לחזור אליו; הדבר השני הוא שכל אחד מהם ממשיך לחקור את הדברים שהוא יכול לעשות עם המוזיקה שלו, וכבר לא יכול להתרכז בעבר. המוות של הלהקה מרגיש טבעי ונכון, ואפילו חשוב למעמד שלה באינדי הישראלי—זה הסוף המושלם בדרך של חיה מילר להפוך ללהקה אגדית באמת, ועל כמה להקות ישראליות אפשר להגיד את זה בשנים האחרונות?