פוסטים מאת ירדן אבני

  • עמיר לב בוונדרבר: להרגיש את החשמל מהשמש

    צילום: נאטישה שפנר

    זו תקופה מושלמת למוזיקה של עמיר לב. הקיץ בשיאו, אנשים יוצאים לרחוב ואת מדינת ישראל מלווה ריח כללי של זיעה וייאוש. לב תמיד ידע להגיע ברגעים האלו ולמצוא כנות מאחורי הייאוש הזה, בין אם זה עם "נוגע בדרכון" בתקופת צוק איתן או עם "לפעמים אני מאושר" בתקופת האינתיפאדה השנייה. לב לא נוגע ישירות באירועים הפוליטיים-בטחוניים שקורים סביבו, אלא בחוויה שעומדת מאחוריהם - השירים הכי טובים שלו מהולים בחרדה ובטראומה שמלווים את ההתמודדות הישראלית עם אירועי היום יום.

    לקיץ הנוכחי לב הגיע עם אלבום חדש, "חשמל מהשמש", ואיתו גם מופע שהגיע ביום חמישי האחרון לוונדרבר בחיפה. על הבמה ליווה את לב ההרכב הטרי שהוא גיבש עבור האלבום: נווה קורן (TREE) על התופים, היתאם בשארה על כלי הקשה ותומר ישעיהו בתפקיד אורח על גיטרה. בהופעה לב ניגן את האלבום מתחילתו ועד סופו והשאיר זמן לשיר אחד או שניים מהקטלוג המפואר שלו.

    כששמים את שירי העבר של לב מול השירים החדשים, מבינים עד כמה "חשמל מהשמש" הוא משב רוח מרענן בנוף המוזיקלי של הזמר הוותיק. את רעש הגיטרות והקצב שנותן בראש החליפו נגינות עדינות ומדויקות יותר, יחד עם הקצב המזרח-תיכוני של בשארה שבלט בהופעה והראה כמה צלילים שונים ומגוונים אפשר ליצור עם תוף מרים ודרבוקה. לב וההרכב ניגנו בצורה מאופקת ושלווה, שדרשה מהקהל ריכוז והזמינה אותו להקשיב למשפטים המעטים אך מדויקים שמעטרים את שירי האלבום.

    החרדה והטראומה התחלפו בשקט נפשי. לב מוצא ב-"חשמל מהשמש" רגעים קטנים בחיי היום יום ומעצים אותם. הוא עושה זאת באמצעות חזרה על אותם משפטים קצרים, אליהם הוא מצליח לזקק עולם ומלואו. מעבר לרפטטיביות הזאת קיימים סיפורים בעלי גילויים קטנים-גדולים על החברה האנושית. השיר "מרים", למשל, הוא סיפור על אחותו הנכה של לב (כך לפחות נאמר בשיר) שמקבלת אישור לגראס רפואי מרופא אחד שהיה מוכן לעזור לה. על הבמה, כשלב חזר על הפאנץ' הסופי "יש אנשים טובים", הוא הגניב חיוך, כאילו הוא נזכר איך הבין זאת לראשונה ביום ההוא מחוץ לביטוח לאומי.

    ההופעה היתה מלאה ברגעים כאלה, של הבעת שביעות רצון מלאת כנות לנוכח המוזיקה החדשה שלב יצר. לא סתם המופע משחזר את האלבום מרגעיו הראשונים ועד הסוף לפי הסדר - זוהי חגיגה של ההישג שלב וההרכב שלו השיגו ב-"חשמל מהשמש". לב לא רק חייך ממילותיו, אלא ממש התנועע ורקד לצלילי השירים. בשארה, קורן וישעיהו הגיבו באהבה: הם צחקו מהפאנצ'ים והנהנו על כל אבחנה במילותיו.

    הגעתי להופעה על מנת להבין יותר טוב את האלבום. יש אנרגיה משכרת לסיפורים הקטנים האלה על השגרה היומיומית, מנהג המונית שעוצר לראות את השקיעה ועד בתו הקטנה של לב שמתמודדת כל כך יפה עם המוות של סבא שלה. האנרגיה הזאת באה לידי ביטוי בקצב שסיפקו בשארה וקורן, והרגעים הכי טובים בהופעה היו כשהקצב הזה הועצם והתרחב, ממש כמו הרגעים הקטנים בשירים. נראה שלב עדיין בוחן עד כמה הוא יכול למשוך את הקצב הזה ולשחק איתו, אבל הוא ללא ספק עשה איתו עבודה טובה בלהעביר את האנרגיה שעומדת מאחורי "חשמל מהשמש" - ממש יכולתי להרגיש את אותו חשמל.

    לב סגר את ההופעה עם "שנינו", השיר שלקח לי הכי הרבה זמן להבין, וכעת הוא האהוב עלי מבין שירי האלבום. לב חוזר בו לזכרונות עם אהובתו, מרגעים בעבר הרחוק ("שנינו בלובליאנה"; "שנינו באזכרה") דרך רגעים שמרגישים חסרי זמן מוגדר ("שנינו כשהכל טוב") ועד רגעים מההווה או העבר הקרוב ("שנינו אתמול"). כשלב דיבר בעבר על אהבה, הוא התייחס אליה כעל משהו חמקמק שיכול להיגמר בכל רגע ("דם בטלוויזיה, רק שנינו מסתכלים / תאהבי אותי תמיד, תאהבי אותי", מתוך "תאהבי אותי תמיד"). ב-"שנינו", ובכלל ב-"חשמל מהשמש", נראה כי לב סוף סוף מבין שהאהבה היא כאן איתו ועכשיו, וזה כל מה שחשוב.

  • אינטרו 93: עדן דרסו - בדרך להיות מלכת הראפ הראשונה בישראל

    כשדי ג'יי מש הוציא את אלבומו האחרון, "מחט על תקליט", לא ציפיתי שמכל השמות הגדולים שבאו להתארח על הביט מי שהכי תרשים אותי תהיה עדן דרסו האלמונית. הראפרית בת ה-19 נתנה בית לא ייאמן עם "יהיה מה שיהיה", והשאירה אותי עם פה פעור ורעב גדול לשמוע ממנה עוד. מאז היא הוציאה עוד כמה שירים, ולמרות שעדיין אפשר לספור אותם על יד אחת, דרסו מוקפת באנשים בעלי פרופיל גבוה בסצנה (מש ועידו מימון הפיקו לה שירים), מוציאה מיני-להיטים שיכולים להיתקע בראש למשך ימים, ונמצאת בדרך הנכונה לפרוץ. למרות שיש ראפריות מוכשרות כמו אקו וסימה נון, בראפ הישראלי עדיין אין דמות נשית מובילה, ועם פלואו, חריזה וסטייל כמו של עדן דרסו, היא לגמרי יכולה לסלול את הדרך ולהיות מלכת הראפ הראשונה בישראל.

    1. מי את?

    אני שלומית עדן דרסו, בת 20, חיילת, ראפרית, זמרת.

    2. מאיפה את ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    אני מרחובות, שכונת קרית משה born and raised. תמיד הייתי שרה, מנסה לשמור את זה לעצמי אבל בסביבות היסודי התחלתי להשמיע ולשיר לאנשים והם התחילו להגיד לי שאני שרה טוב. וככה את כל הטקסטים שהייתי כותבת, אם זה סיפורים קצרים או סתם מיני יומן הייתי הופכת לבתים ופזמון, והיפ הופ תמיד היה בבית - אני מגיעה מבית של חמישה אחים ועוד אחות גדולה ואני הבת זקונים אז שאבתי את הטעם המוזיקלי שלי בעיקר בגלל מה שהם שמעו וככה התחלתי במהרה גם לכתוב ראפ.

    3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?

    אני מתארת את המוזיקה שלי כמוזיקה וורסטילית, מעצימה ובעיקר כיפית. בגלל שאני מסרבת לעשות רק ראפ אני מוכרחת גם לשיר קצת ואם רוצים שאעשה פזמון אני מתעקשת על וורס, וקשה לי להישאר על סגנון אחד. אני אוהבת לקפץ כמה שיותר בין כל המשבצות ומעצימה כי אני מסרבת לכתוב דיס על נשים בשירים שלי. אני בעיקר מעצימה את עצמי הראפרית בז'אנר שהוא כולו/רובו גברים. אני דואגת להזכיר לעצמי שזה לא אומר כלום. אני אוהבת לכתוב על צבע העור שלי, על השיער שלי והגוף שלי כי אני יודעת טוב מאוד שכשאני הייתי קטנה יותר הייתי כל כך רוצה לשמוע מישהי אומרת את זה ואוהבת את הדברים האלה בעצמה כדי שאני אלמד לאהוב את המאפיינים האלה בי כמו שאני אוהבת עכשיו.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    אין לי שם במה, אני לפעמים קוראת לעצמי עדן די ואני משתמשת בו בעיקר כשאני נהנית על הביט, כשאני עושה טראפ וכשאני מרימה לעצמי. אני חושבת שאני עושה את זה כי כשאני עדן דרסו אני באה עם יותר מטען במילים, כי זה בלי ניקוד. שאני משאירה את זה בתור עדן דרסו אני מכריחה את כולם לבטא את השם משפחה שלי נכון ולהקשיב לי יותר בבירור, אבל כשאני רוצה רק לעשות כיף ולהנות על הביט אז זה עדן די כי זה וייב של "בואו נהנה עזבו את איך שאתם מבטאים את השם משפחה שלי לא נכון".

    5. מה את שואפת לעשות מבחינה מוזיקלית?

    השאלה הזאת תמיד מסבכת אותי כי דברים קורים כל כך מהר. עד לא מזמן השאיפה היחידה שלי הייתה לעמוד באולפן ואז השאיפה היתה שיכינו ביט במיוחד בשבילי, וכשהשגתי את זה שאפתי לעשות קובץ שירים משלי, וכשזה יקרה אני אשאף להופעת יחיד ואז זה יהיה הופעת יחיד שלי בכל הארץ. בקיצור אני לא שואפת רחוק אני רוצה את זה צעד צעד כרגע השאיפה שלי זה הופעת יחיד.

    6. מה את עושה חוץ מלנגן?

    אני כותבת סיפורים קצרים, ממש ממציאה דמויות ועלילות. רוב הסיפורים הדמויות מבוססות על האנשים הסובבים אותי, אה ואני יודעת כמה אקורדים בגיטרה.

    7. ממה את מושפעת?

    אני מושפעת מאוד מלורן היל, אני מאוד רוצה להיות ה-"אל בוגי" של ההיפ הופ הישראלי (רק שאני רוצה קצת יותר אלבומים) מבחינת כבוד ושתמיד ראו אותה ואת היכולות שלה כשווה לגברים כי הסקילס שלה כל כך מרשימים. אני מושפעת ממנה כי היא הראתה לי שלא צריך או לשיר או לירוק, אלא שאפשר גם וגם. אני מושפעת מהשכונה שלי מהאנשים שחיים בה והמוזיקה ששומעים בה, חשוב לי לעשות אותם גאים.

    8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    הייתי לוקחת אלבום שבכל האזנה מפתיע אותי מחדש ואני מצליחה לקלוט מידע חדש שלא הצלחתי בהאזנה הקודמת, והאלבום הזה הוא "To Pimp A Butterfly" של קנדריק. אני אף פעם לא מקשיבה לו מספיק אבל כשאני מקשיבה זה מעיף אותי ובאי בודד יהיה לי הרבה זמן להקשיב לזה ולדברים שפספסתי ופאנצ'ים שהחמצתי, ויש שם אלמנט ג'אזי שיכול לגרום לי להרגיש כאילו הבאתי שני אלבומים באריזה אחת.

    9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?

    אין כזה, כל אלבום גם אם אני לא אוהבת כנראה נגע במאזין אחר גם אם זה שיר אחד, פזמון או שורה, וגם כל אלבום זה מסע של אמן. אף פעם לא שנאתי אלבום לא משנה כמה הוא מאכזב.

    10. איזה אומן היית רוצה לחמם ולמה?

    יש המון אבל הכי הייתי רוצה לחמם את ליל וויין. עד כמה שהסגנונות שלנו שונים, הוא הבן אדם שבגללו התחלתי לעשות את זה וזאת תהיה סגירת מעגל מטורפת בשביל עדן הקטנה ששמעה היפ הופ תמיד ושמעה את טופאק מתנגן בבית, אבל רק כשהיא שמעה את האחים שלה שומעים את ליל וואין נדלקה בה האש והצורך לעשות את זה בעצמה. וגם אף פעם לא הייתי בהופעה שלו אז יהיה נחמד להכנס בחינם ולהסתכל עליו מאחורי הקלעים.

    11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    לכו שמעו קצת היפ הופ ישראלי, בעיקר עכשווי, משהו טוב קורה כאן. אני גם התחלתי לשמוע ישראלי רק בשנתיים האחרונות ועכשיו זה רוב הפלייליסט שלי. אף פעם לא מאוחר מידי!

  • מיכאל כהן בראיון:"אני לא רואה את עצמי כאיזה יוצר אלטרנטיבי קשוח"

    "סטייל", השיר שסוגר את האי פי "חצי אפוי" של כהן, די מייצג את השם שלו. מעבר לתוכן שמדבר על התאהבות באישה דרך הבגדים שלה, מדובר בשיר R&B נוצץ עם סינתים כבדים ואוטו-טיון שנשמעים כאילו הם נשלפו היישר מהדוד באמריקה. בעגת הרחוב קוראים לזה "סוואג", אבל כהן לא רק מייבא את הסוואג לארץ הקודש, אלא גם מספק לו תרגום הולם - הוייב מגיע מהשירים של דרייק, המילים מרחובות תל אביב.

    לאורך הקריירה שלו, גם כחצי מהצמד כהן@מושון וגם לבד, כהן סיפק שיעור חשוב לכל סצנת ההיפ הופ הישראלית איך להעביר את המסר שלך בלי לחפור יותר מדי, ואיך לעשות את זה עם קול וסגנון אישי. "חצי אפוי", שיצא בלייבל החדש שלו Shigola Records, מספק חגיגה של אישיות ססגונית ומקוריות, והוא בקלות הריליס הכי מוצלח בקריירת הסולו של כהן. תפסתי אותו במייל כדי לדבר על האי פי, על הפקות שהוא עשה לאומנים אחרים ועל העתיד.

    "חצי אפוי" מתחיל עם השיר "חזק", שיר שמרגיש כמו מבט קדימה לעתיד. לאן אתה מכוון להגיע עם המוזיקה שלך בימים אלה?

    ברמה המעשית, אני בעיקר מתרכז בבנייה של שיגולה יחד עם מושון ומש, כפלטפורמה שנוכל לעשות בה כל מיני דברים. במקביל אני גם עובד על הריליס הבא בסטונז ת'רו ומתכנן את הנסיעה הבאה לשם. ברמה הרעיונית, אני פשוט רוצה לעשות עוד ועוד היפ הופ, ישראלי ובינלאומי, ובארץ מאוד הייתי שמח גם לשבור קצת מחיצות ז'אנריות מתישהו בעתיד, אולי לעבוד עם איזה זמר מזרחי או משהו קצת שונה מהרגיל אצלי.

    "חצי אפוי" מכיל המון שיתופי פעולה עם ראפרים שונים, אבל רובם מתעסקים באותו הנושא: איך להיות שלם עם עצמך בתור אומן ובן אדם. האם כיוונת לנושא הזה כשעבדת איתם, או שזה פשוט דבר שקרה מעצמו?

    זו שאלה מאוד טובה, ובאמת גם אני הרגשתי את הנושא הזה איכשהו מופיע תוך כדי סידור השירים לתוך הפרויקט. זה ממש לא משהו שהוחלט מראש - כל השירים האלה הוקלטו לאורך 4 שנים בכל מיני מפגשים לא קשורים. אני חושב שהנושא הזה של להיות שלם עם עצמך זה משהו שמעסיק ראפרים ישראליים באופן כללי - יש משהו מאוד אינטרוספקטיבי בראפ, וזה הרבה התמודדות עם האגו, ובהרבה מקרים לראפרים כאן יש חלומות ושאיפות ואופי שלאו דווקא קשורים למציאות הישראלית. אז אתה כל הזמן במין חשבון נפש כזה, ובו בזמן גם מאוד גאה במי ומה שאתה. מעניין איך זה קרה בפרויקט הספציפי הזה, יכול להיות שהביטים שלי הופכים ראפרים למהורהרים יותר.

    בכלל, שירים רבים שלך עוסקים בהתנהלות של האמן עם המוזיקה שלו, בין אם זה בקטעי דיבור וראיונות שאתה מסמפל או בראפ שלך. היית מגדיר את עצמך כארס-פואטי?

    התהליך היצירתי זה משהו שמאוד מסקרן אותי. אני מאוד נמשך למופשט, בעיקר במוזיקה, אני לא אוהב להתרכז בנושא אחד. אני מרגיש שכשאפשר לפרש דברים בכל מיני צורות, זה עושה אותם יותר על-זמניים. ובגלל זה הרבה פעמים גם המרחב של היצירה מעסיק אותי, איך רעיון נולד, מה הכוח שלו בשבילי, בשביל העולם. אני מאוד מאמין באומנות, אני חושב שזה אחד הדברים הכי אנושיים בעולם, האקט הזה של יצירה, בין אם זה אומנות גבוהה או ציור של ילד בן 3. אני חושב שבכלל, אם יש לי איזשהו מסר למאזינים שלי, זה שיהיו יצירתיים ויצרניים. אני חושב שבמדינה שלנו ובעולם שלנו היכולת ליצור ולהמציא, ולהעריך יצירות והמצאות, היא מאוד חשובה.

    את "ראפ" הוצאת כשחזרת לארץ אחרי שנה וחצי שבה היית מעורב בסצנת הביטמייקרס בלוס אנג'לס. "חצי אפוי" מרגיש שהוא נוצר בתוך קהילת ההיפ הופ התל אביבית. הרגשת שהקהילה הזאת התפתחה בשנים שעברו מאז "ראפ"?

    יש לגמרי התפתחות בקהילה, אני מרגיש שהגיע דור חדש שבשבילו כל הדברים האלה שאני וחברים שלי (ואלה שקדמו לנו) נלחמנו שיהיו חלק מהנוף פה, הם מובנים מאליהם - אבל לא בקטע של חוסר הערכה או משהו, בקטע שזה פשוט טבעי להם שיש פה ראפרים ודי ג'יים ומפיקים. זה חלק מהמציאות הנורמלית שלהם והם גם גאים לקחת בזה חלק, וזה מדהים כי הם גם לוקחים את זה למקום שלהם. הראפרים הוותיקים יותר לעומת זאת נמצאים במקום של עשייה מטורפת וזה מאוד מרגש אותי לראות אנשים כמו פלד ונצ'י ואורטגה ואקסום ואיאטולה נותנים עבודה ויותר מחויבים לדבר הזה מאי פעם. זה החיים שלנו עכשיו, על אמת. אני חושב שגם הרמה מאוד עלתה וכולם מאוד השתפרו. וכמובן שהקהל הוא גם גורם מאוד חשוב, יש עדיין את הגרעין הקשה הפנאטי אבל מסביבו יש גם מלא קהל חדש שפשוט מגניב לו לשמוע ראפ בעברית. ובעקבותיהם גם המבוגרים יותר מתחילים לקלוט את הקטע.

    בשנה שעברה הוצאת את "Daily Affirmations", האלבום הראשון שהוצאת בלייבל האגדי Stone's Throw. האלבום הזה מרגיש כמו צעד גדול שלך כביטמייקר, האם הרגשת שאתה מתפתח בתור יוצר במהלך העבודה על האלבום?

    העבודה על "דיילי אפירמיישנז" פיתחה אותי בטירוף בתור יוצר. אנשים חושבים שאלבום ביטים זה קל כי זה לא שירים מלאים, אבל זה קשה לאללה כי זה איזה 25 קטעים בסופו של דבר, ולכל אחד מהם צריך להיות את הבנייה שלו והמיקס שלו והמקום הנכון שלו באלבום. אז זה לימד אותי המון. וגם כמובן שיתופי הפעולה לימדו אותי המון. אני פשוט מרגיש שיש לי עכשיו הרבה יותר ניסיון בארסנל אז אני גם יודע להתמודד עם בעיות וגם לחשוב בכיוונים חדשים.

    ב-"חצי אפוי" מתארחים ראפרים צעירים בתחילת דרכם דוגמת אברי ג'י (מהצמד "פלא אוזן") וסוויסה. האם העבודה איתם היתה שונה מאופן העבודה עם אומנים מנוסים יותר, כמו לירון עמרם ונצ'י נצ'?

    האמת שלא כל כך, בסופו של דבר הראפרים שאני בוחר לעבוד איתם הם אנשים שלוקחים את השיט הזה ברצינות, ומתוך כך הם גם מאוד זורמים (זה נשמע כמו פרדוקס אבל זה לא!). יש לכל אחד את הקצב שלו, חלק כתבו במקום וחלק לקחו קצת שיעורי בית, אבל בסופו של דבר הרגשתי שכל אחד פשוט עושה את מה שטבעי לו ובמובן הזה הניסיון לא משנה. זו גם הייתה המנטליות במופע ההשקה אגב - לא עשינו המון חזרות, אבל ידעתי שהכישרון הטבעי של כל המעורבים הולך להחזיק את זה.

    בשנה האחרונה הפקת את כל השירים של ערוץ הכיבוד, שהיוו מעין פרודיה על הפופ המיינסטרימי בארץ ובעולם, ובו זמנית הצליחו להיות להיטי פופ מצליחים. האם ציפית שהשירים האלו יצליחו ברמה הזאת?

    ציפיתי שזה יצליח, אבל לא עד כדי כך, אני מודה. זה מאוד מצחיק אותי לראות שבעצם הפקתי בשנה שעברה שלושה להיטי ענק. למרות שזה פרודיה, אני עדיין מאוד גאה בהפקות שלי שם בסופו של דבר. ובכלל, הכיף בלעבוד איתם זה שהם עושים את הפרודיה שלהם מתוך המון אהבה, למוזיקה, לחיים הישראליים. הם לא באים לחרבן על העולם, הם מביאים משהו עם המון נשמה ואני חושב שזה מה שגורם לזה לתפוס. זה גם מה שמנחה אותי כשאני מפיק אותם.

    ובכלל, המון שירים שהפקת הפכו ללהיטים ברדיו, מערוץ הכיבוד לשירים שהפקת לפלד ואפילו כמה שירים של כהן@מושון. האם אתה מכוון להגיע עם השירים שלך לרדיו מיינסטרימי כמו גלגלצ?

    ערוץ הכיבוד זה מין הסתם ערבובים של המון השפעות של מגה מיינסטרים, אז יש שם איזו כוונה להביא להיט, ללא ספק. בפרויקטים אחרים הרבה פחות, אם בכלל. אבל בגדול אני לא רואה את עצמי כאיזה יוצר אלטרנטיבי קשוח - הטעם שלי הוא גם די פופולרי, אני אוהב שירים עם מבנה, עם מנגינה יפה שנכנסת לראש. אני חושב שפשוט מתוך הטעם האישי שלי יוצאים לפעמים להיטים וזה מגניב. אין איזו כוונה מיוחדת להביא להיט גלגלצ אבל כשזה קורה אני יכול להבין למה.

    ב-"חצי אפוי" אתה מצליח לתת טייק ישראלי מעניין לכמה סגנונות שדומיננטיים בעיקר בחו"ל, למשל טראפ. מה אתה עושה על מנת לגרום לסגנונות האלו להישמע טבעיים וזורמים גם בעברית?

    ראפ זה בסופו של דבר הכול פונטיקה - אתה צריך למצוא את ההברות, המצלולים והמילים שיישמעו טוב על הטראק. ברגע שאתה מבין שכל המשחק הוא פשוט למצוא דיבור שנשמע טוב, השפה היא כבר לא מגבלה, ואפשר לעשות כל מיני דברים שמקורם באנגלית ,בעברית.

  • דאמן: סיכום ההיפ הופ של 2017

    כדי לנסות לנסח איזושהי אמירה על ההיפ הופ של 2017, הסתכלתי על הסיכום שכתבתי בשנה שעברה וניסיתי להבין מה השתנה. הדבר הראשון שבלט לי הוא שהייצוג הנשי נעלם לחלוטין. אם זה לא מספיק, האלבומים ברשימה השנה הם הרבה יותר פרופר היפ הופ ומערבבים פחות אלמנטים אחרים של מוזיקה שחורה כמו R&B, סול וג'אז.

    כל זה לא עזר לי להגיד דבר על מה שקרה השנה בהיפ הופ. זו פשוט המוזיקה שהאוזניים שלי ספגו, ואלו האלבומים שנשארו לי ב-DNA מאז שהם יצאו. ואם אפשר להגיד משהו מהרגלי השמיעה שלי, זה שהשנה הז'אנר נהיה בשבילי די מובן מאליו. אני עדיין שומע אותו יותר מכל סגנון אחר, ואם פעם זה היה מתוך אהבה עזה, היום זה כמעט בלי כוונה - השפעותיו של ההיפ הופ נמצאים כמעט בכל מקום בתרבות הפופולרית שלנו, ממימים באינטרנט על FUTURE עד לבאטל ראפ המביך של יונית לוי ודני קושמרו. אולי בגלל זה רוב האלבומים הבולטים שיצאו השנה לא מרגישים לי כמו אירועים גדולים מדי. המהפכות הגדולות בהיפ הופ הגיעו בשנתיים האחרונות, ועכשיו הדמויות הבולטות של הסגנון מתרכזות בהשחזת וחידוד המסרים שלהם.

    שיר השנה: Lil Uzi Vert - XO TOUR LLIF3

    רגע לפני שאנחנו מתחילים עם האלבומים, יש גם שיר אחד - שיר השנה, אם תרצו - שצריך לדבר עליו. אז לא, גם השנה לא יצא אלבום טראפ שהיווה אבן דרך, אבל זה לא משנה את העובדה ש-2017 היתה שנת הטראפ. זה התחיל מהלהיט המוצדק "Bad and Boujee" של מובילי הז'אנר Migos. הוא אמנם לא שונה מבחינת התוכן משירי טראפ טיפוסיים, אבל הביט והאסתטיקה שלו תופסים את כל המהות האמנותית של הסגנון. השילוב בין הבס העמוק לביט הפסיכדלי, שהזכיר משהו בין סרט אימה לטריפ, היה פשוט מהמם, ופשוט לא יכולתי לחכות שמישהו יעשה את זה עם קצת יותר תוכן ומשמעות.

    זה הגיע מהראפר האחרון שציפיתי ממנו לעשות משהו כזה. ליל עוזי ורט בעל המראה המצחיק, עם כל הגניחות והאד ליבס, הרגיש קצת כמו פרודיה על הז'אנר. היה קל להתעלם ממנו, עד שהוא הוציא סינגל משלו. "XO TOUR LLIF3" נשמע בהתחלה כמו עוד שיר טראפ טיפוסי, אבל כשמתעמקים בו מגלים שמדובר ביצירה על מערכת יחסים עקומה של בני אדם שבורים שדוחפים אחד את השני לקצה. יותר משהנושא של השיר חשוב ומעניין, השפה שבה הוא נכתב הופכת אותו לכל כך אישי וייחודי. המקום הראשון שאימץ את עוזי לחיקו, יחד עם כל הז'אנר, היתה קהילת המימים באינטרנט, וזה לא מקרי - מדובר בדור שנולד אל תוך האינטרנט ואל תוך השפה הכמעט אוטיסטית של עוזי ושל ראפרים רבים בטראפ. רק דור כזה יכול למצוא משמעות ענקית במשפט כל כך זעיר כמו "All my friends are dead, push me to the edge".

    Jay Z - 4:44

    הרגע שמהווה את המפתח להבנת האלבום החדש של ג'יי זי טמון בשיר הנושא בו ג'יי זי מתעורר באמצע הלילה וכותב שיר התנצלות לאשתו, ביונסה. זה היה יכול בקלות להיות שיר אהבה קיטשי ודביק שמרגיש כמו פתרון מאולץ כדי להראות שהכל בסדר וכבר לא צריך לדאוג למערכת היחסים של הזוג המלכותי של ההיפ הופ. היא חשפה אותו באלבום שלה משנה שעברה, הוא התנצל באלבום החדש שלו, סוף טוב הכל טוב.

    שני דברים גורמים לשיר הזה להתחמק מבינוניות ולהיות אשכרה שיר גדול. קודם כל, הסימפול של השיר האלמוני "Late Nights & Heartbreak" של Hannah Williams & The Affirmations עושה עבודה מבריקה. NO ID (המפיק של ג'יי זי) לוקח מהשיר הזה את הקרשנדו ונותן לו להתנגן לאורך כל "4:44". הריגוש המהיר של השיר המקורי הופך להיות המצע של המילים של ג'יי זי. זה מסיח את הדעת בהתחלה מהטקסט, אבל זאת הכוונה - הסימפול נשמע כמו הרגשות של ג'יי זי שמשתלטים עליו, וזה נותן את התחושה כאילו לג'יי זי אין ברירה אלא לכתוב את מה שהוא מרגיש.

    שנית כל, זה ג'יי זי, הראפר העשיר בעולם כרגע. יש לו שירות סטרימינג משלו בו הוא מקדם את המוזיקה שלו באופן אקסקלוסיבי (וחוסם אותה משאר השירותים האחרים על הדרך), ויש לו נטייה לערב את העסקים שלו קצת יותר מדי עם המוזיקה - ברוב הבתים שלו מהשנים האחרונות הוא שר בעיקר על חברת השמפניה שהוא הקים או על הפסלים שמעטרים את הבית הענק שלו. הבן אדם הזה לא אמור לכתוב שיר כזה, הוא אמור להיות האיש הרע בסיפור, לא האיש ששופך את הלב שלו באמצע הלילה.

    השיר הזה מייצג בגדול את האווירה הכללית של האלבום, שלכל אורכו ג'יי זי מפרק את עצמו ומנסה להבין את המקום שלו כראפר, כאיש עסקים, כאיש שחור, ובעיקר כראפר שהוא גם איש עסקים שחור באמריקה. בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה, במיוחד כשג'יי זי התעסק בשנים האחרונות יותר מדי ביח"צ מאשר במוזיקה. אבל ההפקה האדירה של NO ID והנושאים האשכרה מעוררי מחשבה שעולים כאן הופכים את האלבום הזה לאחד מהאלבומים שבהם יש לו באמת משהו חשוב להגיד - מאז המחזמר "המילטון" לא היה ראפר שהתעסק כל כך באובססיביות בכלכלה של ארה"ב. נקווה שלא נצטרך לחכות עוד עשור וחצי כדי לקבל עוד אלבום כזה.

    Vince Staples - Big Fish Theory

    אם הייתי צריך לבחור מי הראפר הכי מעניין שפועל היום, זה היה כנראה וינס סטייפלס. הוא לא הראפר הכי טוב בעולם, אבל הבחירות האומנותיות שלו כל כך מעניינות ומגוונות, שתמיד אחכה לראות מה הוא מכין לצעד הבא בקריירה. "Big Fish Theory" הוא עוד פנייה חדה ולא צפויה. זה אלבום שלם ששואב השראה מסצנת הטכנו של דטרויט ונשמע כאילו הוא מתרחש במסיבה שעומדת להשתבש כל רגע.

    הנושאים הרגילים של סטייפלס עדיין כאן, בעיקר הפוביה שלו מכל מה שקשור לתרבות המיינסטרים וההצלחה, אבל כששמים אותם בקונטקסט של האלבום הם מקבלים טוויסט סיוטי והזייתי. הסימפולים המקוריים, במיוחד הסימפול המבריק מראיון של איימי ויינהאוס ב-"Alyssa's Interlude" (אחד מקטעי המעבר המוצדקים שיצאו השנה), הם בונוס נחמד, אבל דווקא שירים כמו "Bagbak" שסטייפלס בונה כלהיטי מועדונים מלאי לעג לרחבת הריקודים הם אלו שמהדהדים הכי חזק.

    Brockhampton - Saturation II

    מהרגע שהם פרצו בתחילת השנה, קולקטיב הראפ Brockhamton סובל מהשוואות לקולקטיב ראפ מפורסם אחר, Odd Future, ממנו יצאו שמות גדולים כמו פרנק אושן וטיילר דה קריאטור. למרות המון מכנים משותפים, יש הבדל גדול במהות של כל אחת מהקבוצות הללו - בעוד אוד פיוצ'ר היוותה מעין תקרה לקריירות סולו, Brockhamton עובדים ויוצרים כלהקת ראפ של ממש.

    "Saturation II", האלבום שהם הוציאו השנה, מהווה את הפרויקט השלם הראשון של הקולקטיב. הוא כל כך הרבה יותר משמעותי, מרגש וכיפי מההתרברבויות המשעממות של "Saturation" וקשה להאמין שבין שני האלבומים האלה מבדילים חודשיים בלבד. ברוקהמפטון עושה את מה שלהקות ראפ מצוינות תמיד עשו, ומציבה את כל אחד מחבריה כדמות בפני עצמה. מהרגע הראשון ניתן להבדיל בין Kevin The Abstract, המנהיג הקווירי של החבורה, ל-Ameer Vann, הטרובדור עם הלב הענק, וכל זה בזכות אישיות חזקה ופלואו ייחודי שעוזר לך להבין מי נמצא בפרונט בכל רגע נתון. זה הישג די מרשים בשביל להקה שמונה 15 חברים.

    Run The Jewels - RTJ3

    באלבום הראשון הם היו צמד שועלי אנדרגראונד ותיקים עם חוש צדק מפותח; באלבום השני הם החלו לכעוס; ועכשיו, באלבום השלישי, Killer Mile ו-El P מוציאים את המחאה שלהם לרחובות והיא זועמת, מיואשת וחדה יותר מתמיד. "2100" הוא שיר הפוסט-טראמפ הטוב ביותר שיצא ממערכת הבחירות המזעזעת ההיא, וכש- "Panther Like Panther" מתחיל קשה להתנגד לרצון העז לשבור משהו.

    יותר מהכל, קילר מייק ואל פי מצליחים להשחיז את הפרסונה הגאנגסטרית-אידיאליסטית שלהם לכדי שלמות. בז'אנר עם כל כך הרבה אגו, אף ראפר עדיין לא הצליח להפוך את ההתרברבות ועודף הביטחון העצמי שלו להצהרת כוונות בעלת משמעות. בעולם שבו לכל כך הרבה קבוצות יש קושי להתבטא ולהרים את הראש, התנפחות החזה בשירים של ראן דה ג'ולז חשובה לא פחות משירי מחאה דברניים וצדקניים. קשה שלא להרים יחד איתם את האגרוף.

    Injury Reserve - Floss

    בהאזנה ראשונה "Floss" של אינג'רי ריזרב נשמע מופרע. כמו בכל אלבום אינדי-ראפ טיפוסי, הביטים הקינטיים והכבדים נוחתים עליך משום מקום, הסימפולים מפתיעים והראפ של הצמד שמורכב מ-Ritchie With a T ו-Steppa J. Grogge מלא בפאנצ'ים קורעים מצחוק. מה שמבדיל את הצמד הזה היא העבודה הקשה שלהם והרצינות בה הם מתייחסים למה שהם עושים.

    בין כל האנדרלמוסיה באלבום יש כמה שירים מרגשים, כנים ומאוד בוגרים. "Keep On Slipping" ו- Look Mama I Did It" מכילים סיפור חיים שלם של בני אדם שנמצאים במאבק יומיומי. וכן, יש פה כמה להיטים כמו "All This Money", שאם היו יוצאים תחת ראפרים מפורסמים יותר הם היו כובשים את המצעדים. האלבום הזה יצא ממש בסוף השנה שעברה, ולא הרבה אלבומים כמוהו מצליחים לשרוד שנה שלמה באוזניות שלי ועדיין להישמע טריים ורעננים.

    Open Mike Eagle - Brick Body Kids Still Daydream

    אופן מייק איגל היה הדמות המובילה והבולטת של האינדי-ראפ בשנים האחרונות, וראוי שהוא יעשה צעד מעבר להתחכמויות האופייניות לכדי יצירה בעלת אמירה של ממש. האלבום החדש שלו מתרחש בצל הריסת השיכונים בהם גדל איגל, והוא לוקח אותנו חזרה לילדות שלו בשכונה מתפרקת, בה המשפחה והחברים עומדים בצל האלימות.

    זה היה יכול להיות טרחני וקלישאתי, אבל תחת ידיו של איגל זה מרגש ולא נשמע כמו שום דבר אחר בז'אנר. בתקופה שבה המחאתי הוא גם האישי, כשאיגל מדמיין את עצמו כגיבור על ב-"Legendary Iron Hood" או מבקש יום אחד ללא אלימות ב-"Happy Wasteland Day" זאת לא רק חזרה לילדות שאבדה מזמן, אלא גם אצבע משולשת ענקית נגד כל מי שמנסה להשמיד את החלק הזה בזהות שלו.

    Tyler The Creator - Flower Boy

    את אוד פיוצ'ר, הקולקטיב שטיילר דה קריאטור מנהיג, כבר הזכרנו. על טיילר עצמו יש הרבה מה להגיד. הראפר הזה ידוע במשיכה שלו לפרובוקציות. הוא בישם את השירים שלו באמירות הומופוביות ושוביניסטיות, ובנה את הפרסונה הזאת בצורה כל כך חזקה, שאף פעם לא היה ברור כמה מהמוזיקה היתה שייכת לאישיות האמיתית שלו או לאותו אלטר אגו.

    האלבום החדש של טיילר נותן את התשובה. זוהי הפעם הראשונה שבה הוא מפסיק עם הפרובוקציות ומתרכז במה שחשוב לו באמת: המוזיקה. הוא כתב אלבום שלם על בדידות ודכאון, על הרצון להיות נאהב, מאושר ושלם עם עצמו. בשירים כמו "Who Dat Boy" מתפלקת לו אותה פרסונה ניהיליסטית, אך היא מצליחה להיות חלק מהאמירה היצירתית באלבום, כי היא מרגישה כמו חלק אורגני במחשבות האינסופיות שרצות לו בראש.

    זה מרגיש כמו האלבום הגדול הראשון של טיילר, מסע בנבכי מוחו המורכב של אחד מהראפרים החדים והייחודיים של זמנינו על כל משבריו ואהבתו הענקית למוזיקה. יש פה קצת שוגייז בשירים כמו "Garden Shed" וקצת סול כמו ב-"911/Call Me" עם פרנק אושן, המון היפ הופ, פופ, ובחירות מוזיקליות משונות שאי אפשר להסביר אותן חוץ מהעובדה שטיילר דה קריאטור בחר לבצע אותן, והוא סוף כל סוף נשמע כאילו הוא יודע מה הוא רוצה להגיד.

    Kendrick Lamar - DAMN.

    אחרי שלושה אלבומים בלי נפילות של ממש, קרוסאובר שהשפיע על ז'אנר שלם וג'אגלינג בין שלל סגנונות, קשה להתנגד להייפ המוצדק שליווה את עלייתו ועלייתו של קנדריק לאמאר בשנים האחרונות. ההייפ הזה התפוצץ לחלוטין עם האלבום האחרון שלו, "DAMN.".

    זאת היתה כמעט משימה בלתי אפשרי להתעלות על רוחב היריעה והיצירה של "To Pimp a Butterfly", אבל קנדריק אפילו לא ניסה ליצור לו המשך. במקום להתעסק שוב בצדק חברתי ובנושאים ברומו של עולם, "DAMN." הוא האלבום הכי אישי שהראפר מקומפטון הוציא עד כה. זה אלבום שמסתכל פנימה אל מחשבותיו האפלות ביותר של הראפר הטוב בעולם, וכתוצאה מכך נוגע בדברים רבים מבלי לאבד את השלמות שלו. יש כאן התמודדות עם דיכאון ("FEEL"), עם דילמות לגבי דת והצלחה ("FEAR"), עם גזענות בעידן טראמפ בפרט ובאמריקה בכלל ("XXX", בו קנדריק עשה את הבלתי ייאמן וגרם ל-U2 להישמע רלוונטיים ב-2017).

    כל הנושאים הללו לא זרים להיפ הופ - הם עלו באלבומים הקודמים ברשימה, אבל אף אחד לא כותב עליהם באופן מעניין יותר ומדויק יותר מקנדריק לאמאר, ומכניס אותם תחת מקשה אחת שלמה. האלבום הזה הוא לא רק אלבום על גזענות או על דת או על טראמפ, אלא על איך אדם אחד שנמצא בפסגה מתמודד עם הנושאים הללו. בז'אנר שמאז ומתמיד התעסק ב-"אני, עצמי ואנוכי", קנדריק לאמאר מפרק פה את הזהות שלו לחתיכות, ושואל בעצם מהי המשמעות של להיות ראפר בשנת 2017.

  • נצ'י נצ' בשוני: מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות

    צילום: יובל הרינג

    נצ'י נצ' הגיע להשקת "שפל וגאות" בסימן של דף חדש: יש לו ביד את אחד מאלבומי הראפ הישראלי המרעננים של השנים האחרונות. ב-"שפל וגאות" נצ' בוגר ומפוכח יותר, הוא לומד להכיר את עצמו ולשקף את זה דרך המוזיקה שלו. ההשקה באמפי שוני (20.7) מהווה עלייה בסטטוס שלו כאומן שרגיל למועדונים חשוכים ועובר אל הצד המואר של זאפות עתירות קהל. היה מעניין לראות כיצד הוא יתאים את הסגנון שלו למקום קצת יותר מיושב מהרגיל, ולשמחתי מהר מאוד התבהר שהוא הולך להפוך את כל האולם לכלי משחק בידיו. עם קהל נאמן ומתרחב שיודע כל מילה כאילו היתה תורה שבעל פה, נצ' הצליח להטריף את הצופים תוך שנייה ולהפוך את המקום לחאפלה אחת גדולה.

    אותה חאפלה היתה בחירה מוקפדת של השירים הגדולים שלו. הוא פתח את ההופעה עם "בור ועם הארץ", שיר שהיה נשלף בעבר רגע לפני שהערב הגיע לסופו. נצ' מגיע למסע ההופעות החדש עם כל כך הרבה כוח, שהוא יכול להתחיל עם שיר שבשנים האחרונות היה אחד מהשיאים הגדולים שלו. מהרגע הזה המשיך נצ' משיא לשיא, כשעבר משירים ששוברים את הבמה ("הללויה") לשירים ששוברים רגשית ("חסידה צחורה", בו נצ' בקושי היה יכול לסיים משפט מבלי להשתנק בהתרגשות). גם כשהוא עצר לרגע לשיר שירים שקטים ועדינים יותר, כמו "הריני", הוא הצליח לרגש ולגעת בנקודה הרכה של הלב רק מלעצום עיניים ולהתמסר.

    הרגעים המקפיצים לא איחרו לבוא. "סבבה" ו-"איידישע ראסטאמן" הם מעלי-חיוך תמידיים, אבל יותר מהם בלטו שירי המחאה החדשים מ-"שפל וגאות". חששתי מהאופן שבו יעכלו את השירים האלו, שלפעמים הולכים צעד אחד יותר מהרגיל לכיוון הקצה, אבל כשקהל שלם דקלם אותם כאילו הם לא יצאו לפני רגע התחלתי ליהנות ולהיכנס לאטרף. המחאה של נצ'י נצ' לא תמיד עובדת, אבל לשמוע קהל שלם צועק "עם ארבעת אלפים איש או רק ארבעתנו" זה לא משהו שרואים כל יום, וזה יותר מרענן מכל סיסמה חסרת תוכן של אמנים אחרים שמתיימרים לעשות מחאה. השיר "עגל הזהב" בלט במיוחד וכולל ציטוטים משירים מתוך "כנען 2000" של שב"ק ס'. אף אחד לא בא להופעת ההשקה של אותו אלבום, אבל אתמול אמפי שלם צרח בפה אחד את אותן המילים הנוקבות, וזה כשלעצמו אחד מההישגים המשמחים של נצ'י נצ'. אי אפשר לדבר עליו בלי חבריו לעשייה, ובאמת המופע היה עתיר באירוחים צפויים יותר או פחות: טונה, שקל, סולג'יי, לוקץ' ושי צברי (בביצוע שובר ל-"חסידה צחורה") הגיעו ועשו שמח. המפגש ביניהם לבין נצ' הרגיש יותר כמו יציאה של חבורת חברים קרובים מאשר הופעת השקה, וכל אחד מהם נתן ממיטב יכולותיו בדיוק כמו שהוא נהנה מלחלוק עם נצ' את הבמה.

    נצ'י נצ' הוא אומן מורכב שמגיע לשלב בקריירה בו הוא צריך להבין יותר טוב את מה שהוא עושה. כמו תמיד, הוא משחק ומתרוצץ על הבמה, מתרגש, צוחק, נהנה, מתחבק ומתנשק, ובכל הזמן הזה מלהטט בקפדנות בין ז'אנרים, מעביר את ההופעה מחאפלת ריקודים למטאל עתיר גיטרות - ועדיין לא דיברנו על אלפי הנושאים שהוא מתעסק בהם, מפוליטיקה דרך פרידה ועד למשפחה. התפקיד של נצ' כרגע הוא למצוא סדר בכל הדברים האלה, לנסות להבין מה מניע אותו. אחרי ההופעה הזאת התשובה די ברורה. ההופעה זרקה לי מהראש כל תיאוריה על דמות החברה הישראלית כפי שהוא משרטט אותה ב-"שפל וגאות" או על ההשפעות המוזיקליות הנרחבות שלו. כל מה שעניין אותי היתה הדרך בה הוא הצליח להיכנס לתוך הלב של כל שיר ושיר, ואם הלב הזה יישאר במקום הנכון, אז כמו שנצ' אמר בעצמו, הוא יוכל להגיע לכל פינה, לאט לאט.