בחזרה לאייפוד: Clinic - Internal Wrangler - בין קאנטרי לפסיכדליה לסכיזופרניה

כשרדיוהד הופיעו בסינרמה בשנת 2000 (ראו ביקורת לא ברורה), הם הביאו איתם הרכב קטן ולא מוכר מליברפול בשם Clinic. נכנסתי באמצה הסט שלהם ולא הבנתי מה לעזאזל קורה. קליניק נהגו להופיע בחלוקים ירוקים של מנתחים כולל כיסויי פה, ואני לא זוכר אם זה היה המצב, אבל אני די בטוח שלפחות לסולן היה אחד. המוזיקה היתה בווליום משוגע עם מתקפה לא ברורה של גיטרות, מלודיקה וקלידים, וקול חתוך דק דק שצועק "No!". לא ידעתי איך לאכול את זה, אז צחקתי, הזדעזעתי וממש הסתקרנתי.

אלבום הבכורה של קליניק "Internal Wrangler" יצא באותה השנה. גם הוא די מטורלל אך הרבה יותר מסודר מההופעה. קליניק נשמעים בו כמו בוגרי בית ספר לאמנות שקנו אלבומים של הפיקסיז, הוולווט אנדרגראונד וקאן והסתגרו איתם בתוך בקתה בכפר אנגלי מבודד. זה יכל להיות בקלות הפסקול לסדרת האנימה "Cowboy Bebop", משהו צבעוני בין קאנטרי לפסיכדליה לסכיזופרניה שהרכבים כמו Django Django גנבו מהם בענק שנים אחר כך.

הקטע הפותח "Voodoo Wop" כבר יוצר את האווירה עם תיפוף על בונגוז, רעשים של זבובים וקולות מספר הג'ונגל. אחרי זה מגיע השלגר "The Return of Evil Bill", שיר נבואי שהקדים בשלוש שנים את הסרט המפורסם של טרנטינו. כאן אפשר לשמוע את הדי אן איי של קליניק: תיפוף קליל ורפטטיבי, גיטרה שמנגנת ריפים של פאנק ובלוז ומלודיות מהמלודיקה. ומעל הכל, קולו הדקיק של Ade Blackburn שנשמע כמו אחיו הקטן והבאמת פרנואיד של תום יורק מינוס המניירות, ששר בחרוזים שורות ילדותיות ואבסטרקטיות כמו "Big boy Evil Boy, big boy Evil Bill / Mummy, money, saw him dip us in the till". זה נסיוני, זה קליט—זה קליניק. ב-"T.K." הם העתיקו בלי בושה את "Ring of Fire" של ג'וני קאש והפכו אותו לשלהם (דוגמה מעולה אגב בהקשר של כל הדיון על חיקויים ואותנטיות בלהקות), ובקטע "Distortions" הם יצרו את בלדת האינדי המושלמת בעזרת מכונת תופים, סינתי בסיסי וקולות שמספרים לנו כי "I want to know my body / I want this out not in me / I want no other leakage/ I want to know no secrets yet". הכל מסתיים בשיר הערש "Goodnight Georgie", סוג של ג'אז ללקוחות האחרונים בבר מעופש.

קליניק אף זכו להכרה מסוימת. "The Second Line" נבחר להיות הפסקול לפרסומת של ליווייס, עוד בימים שלהיות שיר בפרסומת של ליוויייס היה שווה משהו. הם הוציאו עוד שישה אלבומים שעדיין נשמעו מאוד אמנותיים אך חקרו פחות או יותר את אותה הטריטוריה ולדעתי לא היו מדויקים כמו אותו אלבום בכורה. אבל זה לא משנה. "Internal Wrangler" נשמע כמו אלבום שיכל לצאת בסיקסטיז כמו שהוא יכל לצאת אתמול, מוזיקה אקלקטית של הרכב שלא מנסה להישמע כמו שום דבר חוץ מעצמו עם קטעים שהולכים על החבל הדק בין פופ לאוונגרד, רק בצורה הרבה יותר אדג'ית מאותה להקה שקליניק חיממו לפני 17 שנה.

התגובות סגורות.