פוסטים מאת עידו שחם

  • סנוב מוזיקה: מלכות עידן הדוש

    "בוא ואומר לך מה הציבור אוהב", מספר טוני ווילסון למפיק השידורים שלו בסרט "אנשי המסיבות", "הוצאות להורג פומביות". אולי הגיליוטינה כבר יצאה מכלל שימוש, אבל הציבור עדיין רוצה הוצאות להורג - של אופי. המועמד החדש על דוכן הנאשמים הוא ג'וש הומי, עד לאתמול אחד מהג'ינג'ים האהובים בעולם ומנהיג להקת קווינס אוב דה סטון אייג'. אבל במוצאי שבת הומי בעט במצלמה של צלמת בשם צ'לסי לורן במהלך הופעה בלוס אנג'לס. הומי גם חתך את עצמו, קרא לקהל "מפגרים" וירד על להקת מיוז שהופיעה באותו אירוע.

    הכותרות הדהדו והסטטוסים התנפנפו: הומי זה הדוש החדש. בבת אחת אנשים ביטלו לגמרי את הבן אדם שהם העריצו בגלל מעשה אחד ויחיד שכאילו הוכיח לנו מי זה ג'וש הומי "האמיתי". זה מזכיר לי קצת פתגם שתלוי במשרד של אבא שלי: "מרבית שונאיו של האדם הם אלו שנעזרו על ידו מיליון פעם ובפעם האחת והיחידה נבצר ממנו לעזור להם בטובה אחת ויחידה". זה לא משנה מה הומי עשה בעבר, לא אכפת לנו עד כמה אהבנו את האלבום "Songs for the Deaf" או שהומי הפריד קטטה במהלך הופעה - מהיום והלאה הומי הוא דוש.

    אני לא מצדיק את המעשים של הומי, הוא בעצמו התנצל על כך כבר כמה פעמים. מה שמרגיז אותי זה הקלות שבה אנחנו מבטלים בן אדם שלם בגלל מעשה אחד - וכך גם את האומנות שלו. יש למשל אנשים שלא מוכנים לשמוע יותר את ת'רסטון מור או סוניק יות' בגלל שמור תומך ב-BDS. לזמן מה היה חרם על הפיקסיז בגלל שהם ביטלו את ההופעה שלהם בארץ, חרם שהוסר כשהם בכל זאת הגיעו להופיע פה והצביע אולי על גודל האגו של הקהל הישראלי.

    אבל התמונה האנושית הרבה יותר מורכבת מזה. אף אחד מאיתנו לא טהור. כולנו, בלי יוצאים מן הכלל - חוץ מאולי אמא תרזה ואני בספק גם לגבי זה - עשינו מעשים שפגעו במישהו, בין אם בכוונה או לא, בין אם התחרטנו על כך או לא. לדעתי אגב זו הסיבה למה אנחנו ממהרים לערוך משפטי שדה וירטואליים, כדי להסיט את תשומת הלב למישהו אחר ולהמשיך לחשוב על עצמינו בתור אנשים טובים מאשר כאלה שגם עושים מעשים דושיים לפעמים. אם הומי היה עקבי במעשיו, סבבה, היה פייר לקרוא לו דוש, אבל לשפוט אותו בתור דוש לנצח נצחים לפי המעשה האחד הזה, שהוא למעשה כבר התנצל עליו, זה חוסר מודעות במקרה הטוב, ובאופן אירוני, דושיות במקרה הרע.

    מעבר לזה, בואו נדבר לרגע על רוקנרול. רוקנרול לא אמור להיות משהו נקי ופוליטיקלי קורקט ומוסרי, הוא אמור להיות מלוכלך וכאוטי ולגרום לכם לפקפק במוסר, להציב חלל בטוח שמטיל בספק את הנורמות החברתיות. הדוגמה הקיצונית לכך היא אולי ג'י ג'י אלין שהיה מתפשט ומחרבן על הבמה וזורק את החרא שלו על הקהל. הוא היה דמות מאוד פרובוקטיבית ולקח את הדברים לקצה, והיי, אנשים הלכו להופעות שלו בדיוק בגלל זה. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. בהופעה של ניק קייב בהיכל מנורה לפני כמה שבועות, קייב התעצבן על מישהו שתקע לו סמארטפון בפרצוף והעיף כאפה ליד של הבחור ההוא. איפה קריאות הגינוי נגד קייב? אין? מעניין. אני בטוח שאותו גבר התעצבן עליו לאללה, אבל אני ואחרים שמחנו על ההתנגדות של קייב לשימוש המוגזם בסמארטפונים בהופעות. רגע, אני דוש? מי פה הדוש לכל הרוחות!?

    אז לפני שאתם ממהרים לערוף את הראש של האומן הבא, תעצרו רגע לנשום ותחשבו על זה. האם זה באמת שווה לבטל אומן או אדם שלם בגלל מעשה אחד שלא אהבנו? למה יש לנו צורך כל כך עז לעשות את זה? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות של הגיבורים שלנו? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות שלנו? כנראה שלא.

  • המאזין ברדיו 213: אחד מהשניים

    צילום: מיכאל טופיול

    שעה של מוזיקה אקלקטית מהאינדי-דיסקו המנצנץ של רועי פרייליך, דרך רימיקס אפי של Acute ל-Dane Joe ועד לשוגייז האלפיני של MOLLY.

    1. Roy Freilich - Ehad Mehashnaim
    2. Half Japanese - Why Not
    3. Old table - Commercials Make Me Sad
    4. Juiceboxxx - Freaking Out
    5. AGE - Our Religion Is Truth
    6. Gel Set - Don't You Miss Me
    7. Dane Joe - Down and out in Jerusalem and Berlin
    8. Dane Joe - Down and out in Jerusalem and Berlin - ACUTE REMIX
    9. Irakli - Forgotten Melodies
    10. The Veldt - The Color of Love is Blue
    11. MOLLY - Glimpse

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • אינטרו 76: Me-Pgarim - פולחן שבטי תעשייתי

    קרם בורלסק הזמינו אותי לדג'ה בערב להקות בצימר. לא הכרתי את אף אחד מהשמות בליינאפ, מה שהבטיח לצאת עם תגליות חדשות - זה אחד מהקטעים החזקים בצימר. אחד מההרכבים שעלו היה רביעיה של גברים שנראו כאילו שזרקו אותם מהמידברן על התנהגות פרועה, גברים שעשו מוזיקה ניסיונית ושבטית שמעלה את השדים, נותנת להם לפצוח במחול אפל ומגרשת אותם לאבדון. קוראים לרביעייה הזו Me-Pgarim וזה הסיפור שלהם.

    1. מי חברי הלהקה?

    איליה מאידניק המשמיע רעש מהגרון ומנגן על מקדחה, מיקרופוני מגע ו-no input; דניס אחנוב האחראי על הביטים ורעשים נוספים; אייל גרינגרס שר(?) ומנגן על גיטרה + באס ותופים; ואדי לכטוס שמתופף על בובין שזה סוג של טמבורין שאמאני.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אייל ואיליה הכירו בטכניון שם ביצעו את הופעתם הראשונה בשימוש במיקסר סובייטי על צלחות במסגרת תחרות לכישרונות צעירים. את דניס הם פגשו בהופעה של אייל בסירופ חיפה אשר אז הופיע תחת השם Palagran, מיד אחרי שהכרנו יצאנו למסע מפגשי אימפרוביזציה שבועיים שלאחר שנה הובילו להופעתנו הראשונה כ-Me-Pgarim. לאחרונה נתקלנו באדי במדבר של הרי אילת, עשינו מדורה והוא הוציא את התוף השמאנאי שלו, שבוע אחרי הוא כבר הופיע איתנו בלבונטין 7.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    בקיצור: פולחן המשלב בין מוזיקה שבטית לרעש תעשייתי. באירוך: המוזיקה שלנו נוצרת במקום - זה התחיל מההופעה הראשונה שלנו ששכחנו (דניס הגאון) את המחשב עם השלד להופעה ונאלצנו לאלתר לחלוטין, אהבנו את הרעיון וזה מה שאנחנו עושים מאז. לפני שאנו עולים על הבמה אנו צובעים את עצמנו בצבעי שחור לבן עם דגש על שבטיות. כל הופעה הופכת לטקס ולעיתים אנו מזמינים גם את הקהל להיצבע ולהפוך לשבט לערב אחד ולהצטרף אלינו באנטי-תפילה אל הכלום.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    חיפשנו שם מפגר ועכשיו שוקלים לשנות אותו ל-Vagina Vedanta. מה דעתכם?

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לעורר כמה שיותר נשמות על מנת להילחם באדישות השולטת בעולמנו.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    איליה חוקר אוכלוסיות וירוסים בים האדום בדרך ל-PHD בביולוגיה ימית; דניס עובד כמתכנת ויוצר מוזיקה עצמאית תחת השם PSVSV; אייל מצייר מצלם ומנגן את עצמו למלחמה אינסופית בכלא הקיומי; אדי מתכנת ועורך טקסים שאמאניים.

    7. ממה אתם מושפעים?

    מצד אחד ממוזיקה שבטית, טקסי פולחן וחניכה, מצד שני מנויז תעשייתי על שלל סוגיו ומוזיקה אלקטרונית.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    The Residents - Duck Stab! / Buster & Glen

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    "OK Computer" וכל אלבום שמכיל יוקללה..

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    Litterschpich. אין סיבה מיוחדת.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    הייתי רוצה להוסיף את מילות השיר "Peger" של ברברה.

  • Holy Fuck בראיון: "היו לנו מעט מאוד חוויות שליליות בתור להקת חימום"

    קנדה היא כנראה המדינה המושלמת בעולם - יש לה את הנשיא הקול בהיסטוריה, בקרוב יהיה שם וויד חוקי וסצנת האינדי של המדינה מביישת את שכנתה הדרומית. השנה ייבאנו לפה איכות קנדית בדמות הפוסט-פאנק האפל של Preoccuations והאמריקנה ההזויה של Timbre Timber, וביום שבת 2.12 נייבא ללבונטין 7 את האלקטרו-רוקרים Holy Fuck. אולי אתם מכירים אותם בזכות קליפ מרדף המכוניות בין הכלבים לחתולים, ואולי בזכות הערבוב בין מקצבים רקידים בתיפוף חי וצלילים אלקטרוניים, שגרתיים ולא שגרתיים, כולל מקרין סרט 8 מ"מ ואקדחי צעצוע שהם ירו באוויר בהופעה-המסיבה. לכבוד האירוע, תפסתי במייל את חבר ההרכב Brian Borcherdt וביררתי איתו אם הוא יוצא למסיבות, איפה כדאי לקנות צעצועים מוזיקליים ומה הם למדו מלחמם את M.I.A.

    אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על הראיון?

    זה יום שבת קר ועצל. אני עם המשפחה, נשארנו בבית ואנחנו קוראים ספרים ואוכלים ארוחת בוקר ב-11!

    איזה מוזיקה אלקטרונית אתה שומע? אתה יוצא למסיבות?

    אני כבר לא יוצא כל כך למסיבות. אבל אחי הגדול לקח אותי לרייבים בתחילת הניינטיז. עדיין הייתי צעיר מדי מכדי לצלול לעומק של התרבות הזו, אבל, זה לגמרי הדהד בי ובהחלט השפיע עלי. כן, אני שומע מוזיקה אלקטרונית. אני יכול לשמוע כל דבר, זה תלוי במצב רוח. אם אני רוצה לשמוע טכנו מרקיד, אז אני מעדיף להקשיב לחומר יותר מינימלי או קצבי מאשר קטעים יותר "פופיים" ומלודיים, למרות שאני אוהב מלודיה טובה! הז'אנר הזה מסוגל לייצר כל כך הרבה דברים, זה ממש מעולה לשמוע מישהו שלוקח את זה לכיוון חדש, לדחוף גבולות ואפילו לאתגר את המאזין.

    במקור רציתם ליצור מוזיקה אלקטרונית בלי לופים, חיתוך, או תכנות. האם שברתם את הכללים?

    במקור קווי היסוד שלנו היו לאמץ מגבלות. ובאופן אירוני זה הגיע מאימוץ של מגבלות לא רק בתור מוזיקאים אלא גם בעקבות הציוד שהיה לנו באותו הזמן כדי לעשות את המוזיקה שרצינו לעשות. במשך הזמן התפתחנו, כמובן, וכמה מ-"החוקים" המקוריים כבר לא תקפים בהכרח. התחלנו לשלב סמפלר בהופעה שלנו כי הציוד שהשתמשנו בו לפני כן נהיה יותר מדי בלתי יציב (מקלדות צעצוע, ולרוב כלים שהם בכלל לא כלי נגינה). אבל, שוב, ההחלטה הזו הגיעה כדי לאמץ את המגבלות של מה שהדברים האלה מסוגלים לעשות, ולהבין שאולי זה לא בהכרח יעבוד עם הצורה שבה אנחנו רוצים להופיע. אז מצאנו פיתרון שעובד!

    ההרכב משתמש בכל מיני מכשירים שהם לא כלי נגינה כמו מצלמת 8 מ"מ ואקדחי צעצוע. באיזה סוג של מכשירים השתמשתם לאחרונה ובאיזה קטעים אפשר לשמוע אותם?

    בדיוק קיבלתי ציוד בדיקה ישן למודם טלפוני משנות השבעים שעושה כמה צלילים די מעניינים! זה מכשיר שחיפשתי במשך שנים. סוף כל סוף מצאתי אחד ברשת. זה עדיין לא נכנס לאף הקלטה.

    איפה אתם מחפשים מכשירים כאלה? איזה תכונות אתם מחפשים?

    חנויות יד שנייה וחנויות צדקה זה איפה שבד"כ תמצא את אקדחי הצעצוע הכי טובים, למרות שמקלדות הצעצוע הכי טובות הן די נדירות, בעיקר בגלל שמוזיקאים כבר מכירים אותן. אם יש משהו מאוד מסויים שאני רוצה, אז אי ביי זה איפה שאפשר למצוא את זה. כמו כל אומן, שיוצר בכל מדיה, אתה מחפש משהו שייצור ניצוץ יצירתי.

    מה הקטע עם העטיפה של "Bird Brains"?

    חברינו Seth Smith יצר את זה. הוא אומן ויזואלי סופר מוכשר וגם מוזיקאי.

    חיממתם אומנים גדולים כמו רדיוהד ו-M.I.A. איך היתה החוויה להופיע איתם לעומת הציפיות? למדת משהו מהטורים האלה?

    לעולם לא חיממנו את רדיוהד, אבל הופענו עם M.I.A והרבה להקות מדהימות אחרות שלגמרי היה לנו את הכבוד לחלוק איתן את הבמה. היו לנו מעט מאוד חוויות שליליות בתור להקת חימום. לרוב, כולם מאוד נחמדים וגם, בתור להקת חימום, אתה פשוט חייב לדעת מה המקום שלך בתוך זה, ולהיות עם הכי הרבה כבוד שאפשר, שזה אומר להגיע בזמן ולרדת מהבמה בזמן! ראינו איזה אנרגיה האומנים האלה מביאים לבמה מדי יום, וזה לגמרי מעורר השראה.

    אתם עומדים להגיע לתל אביב. מה שמעתם עליה? יש משהו שתרצו לעשות בזמן שתהיו בישראל?

    אני לא בטוח כמה זמן יהיה לנו לראות דברים, אבל מאוד אשמח לראות את יפו ואולי אפילו לשחות בים התיכון? לא בטוח מה יהיה מזג האוויר לשחייה בדצמבר. אבל אנחנו קנדיים, אז, זה סבבה גם אם זה יהיה קצת קר!

  • המאזין ברדיו 212: ספיישל יעל איזנברג

    צילום: מאיר כהן

    "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, השאיר עלי רושם כל כך עמוק שהחלטתי להזמין אותה לאולפן. השמענו אותו מההתחלה ועד הסוף ושוחחנו על השירים והעשייה המוזיקלית ובכלל על החיים. גיליתי שהיא מושפעת מאוד מלורה מרלינג, שסתו בן שחר (המסך הלבן, חיה מילר) תיפף בהקלטות, ובכלל, שהיא רגישה ומרתקת בדיוק כפי ששומעים במוזיקה שלה.

    1. יעל איזנברג - לביאה
    2. יעל איזנברג - קו כאב
    3. יעל איזנברג - למה הם פה
    4. יעל איזנברג - שם לילד
    5. Laura Marling - My Friends
    6. יעל איזנברג - אימא
    7. יעל איזנברג - האדם היחיד
    8. יעל איזנברג - כל אחת
    9. Elliot Smith - Everything Reminds Me Of Her
    10. יעל איזנברג - אבן
    11. יעל איזנברג - איש הקור
    12. יעל איזנברג - זרוקים

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • אינטרו 75: Optn - אילתור מדיטטיבי

    קרדיט: הראל שרייבר

    בד"כ קל לי לשייך להקות לז'אנרים, אבל כששמעתי את ההרכב החדש Optn לא ידעתי איפה לקטלג אותם: דארק-אמביינט? דת'-ג'אז? טריפ-מטאל? כך או כך הם הוציאו ריליס ראשון בשם "Hitherto" בלייבל Disused Machines, תת לייבל של Confused Machines שנותן מקום למוזיקה ניסיונית הרחק מעבר לגבולות הטכנו. תקשיבו בעצמכם ואם הצלחתם להמציא להם ז'אנר תעדכנו בתגובות.

    1. מי חברי הלהקה?

    דן קיסלר, גל הוכברג ולפעמים גם זימון הופמן כאורח.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    דן במקור מהרצליה, גל במקור מחולון. הכרנו ב-2009 כשעבדנו יחד בצליל.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    אילתור מדיטטיבי.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    בקושי רב. לא כיף למצוא שמות.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    לעשות כמה שיותר.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    גל יוצר מוסיקה למחול. דן עובד בקולנוע.

    7. ממה אתם מושפעים?

    רשימת לייבלים: Edition Mego, Kranky, Miasmah, Room40, Blackest Ever Black, Rune Grammofon, Dais Records, Rvng Intl., Type, Rhythm & Sound, Madonna, Subtext, Music From Memory, Northern Electronics, Emotional Rescue, Shelter Press

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    אפשר מיקסטייפ?

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    לא היינו מוחקים, תודה אבל.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    פחות משנה לנו, כל עוד יש קשר מוזיקלי כלשהו, נשמח לשתף פעולה.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    “Home taping is reinventing music” - David Pearce

  • "אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק": להקות מקומיות מראיינות את קולין ניומן מ-WIRE

    צילום: Matias Corral

    חיפה אירחה בעבר פסטיבלים גדולים עם אומנים מחו"ל כמו פיית' נו מור ופי ג'יי הארווי. השבוע היא חוזרת למפה עם פסטיבל SoLow שיתקיים בין 29-30.11 עם אומנים מקומיים כמו המסך הלבן, ועדת חריגים וקוסטה קפלן וגם הופעה של הרכב הארט-פאנק האנגלי Wire. לכבוד האירוע, הזמנו כמה ממשתתפי הפסטיבל לראיין את מנהיג ההרכב קולין ניומן ולברר איזה עצה הוא יכול לתת ללהקות צעירות, מה הקשר שלהם לדאדא ואיך הם מחזיקים את הלהקה ביחד כל כך הרבה שנים.

    קוסטה קפלן: נראה שיש לכם רעיונות חזקים לגבי הפן הויזואלי של הלהקה כבר מהעטיפה האיקונית של "Pink Flag". בהתחשב בעובדה שהיו לכם מספר מעצבים לאורך השנים, אני סקרן לדעת האם זה שנמנעתם מהעטיפות הקלאסיות של "להקת רוק עושה פוזה בשביל הצלם" מבוסס על רעיון אומנותי שהיה לכם עבור הלהקה או פשוט אינסטינקט טבעי.

    תמיד היה בלהקה חיבור חזק לאומנות ויזואלית. שלושה מחברי הליינאפ המקורי למדו בבתי ספר לאומנויות באיזושהי מידה כך שזה לא כל כך מפתיע. אני לא חושב שאי פעם חשבנו לשים תמונה של הלהקה על העטיפה! בנוסף, די לאורך כל השנים חשבנו שזה במקרה הטוב לא אופנתי ובמקרה הגרוע טעם לא טוב לשים תמונה של הלהקה על העטיפה!

    פלאפון ענק: אם הייתם מקימים את ווייר היום, איזה סוג של להקה הייתם? האם אתם חושבים שרוק הוא ז'אנר פורה בימינו?

    אם הייתי בתחילת שנות העשרים שלי, נגיד יליד 1995, ההשפעות שלי - לאו בהכרח המוזיקליות - היו לגמרי שונות. אולי לא הייתי מקים בכלל להקה. בהנחה שהייתי מתעניין במוזיקה (אני רואה את זה בתור תחום התעניינות מאוד בסיסי אצלי אז כנראה שכן) אין לי ספק שהייתי מקים הפקה משלי מה שבאופן רציונלי לא היה גורם לי להתעניין להיות בלהקה. אולי הייתי מחפש שיתופי פעולה אבל אני בספק אם הפורמט היה שתי גיטרות, בס ותופים אלא אם כן היה לי רעיון מאוד מסוים. באופן אישי אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק, למעשה אני לא בטוח מה זה! כשאני חושב על רוק אני חושב על תספורות פודל ושירה חורקת אבל אולי אתה רואה את זה אחרת? קשה להגדיר מה ווייר עושים אבל אומרים שאנחנו להקת רוק.

    דאבל ג'אקל: מה העצה הכי טובה שתוכלו לתת ללהקה צעירה בתחילת דרכה?

    הייתי אומר שהעצה שלי מתאימה לכל אומן והיא "תמצא את הקול שלך". הייתי גם מציע (אם כי אולי זה לא יעזור בכלל) לא לחשוב על זה יותר מדי. אישית אני חושב שיצירתיות זה דבר טבעי ואם חושבים על זה יותר מדי זה יכול רק להפריע. כולנו סובלים כמובן מ-"סינדרום הדף הריק", קל לחשוב שאין לך רעיונות. למעשה רעיונות הם דבר מאוד נפוץ וצריך פשוט לשים לב אליהם.

    סווטשופ בויז: מדוע אתם לא מנגנים את "Pink Flag" בהופעות?

    תלוי - האם אתם מתכוונים לשיר או לאלבום? אנחנו מנגנים את השיר באופן די קבוע אם כי עכשיו אנחנו שומרים לו על מקום מאוד מיוחד. זה תמיד מנוגן בהדרן האחרון בסט של ווייר ב-DRILL : FESTIVAL ועל ידי ה-Pink Flag Guitar Orchestra - אתה יכול לראות דוגמאות כאן וביוטיוב. לגבי הקטעים האחרים מהאלבום, בדרך כלל יש לנו לפחות קטע אחד בכל סט בכל זמן נתון אם כי מאוד חשוב לנו להישאר נאמנים ללהקה. וווייר אינה ולעולם לא היתה תולדה של "מורשת". הרבה להקות יותר ותיקות נופלות למלכודת ונשענות רק על העבר שלהן - לפעמים עד כדי כך שאין בכלל עניין מה הלהקה יכולה ליצור עכשיו. לדעתי זה לא מקום שמעניין להיות בו ולמזלנו ווייר לא צריכה להיות בו. המהות של ווייר תמיד היתה במה שאנחנו עושים בזמן הנוכחי. אנחנו מכבדים את מה שעשינו בעבר וההופעות שלנו תמיד מכילות פריטים נבחרים מההיסטוריה שלנו אבל המהות שלנו לעולם לא תהיה רק בעברינו.

    המסך הלבן: נראה שאתם מאוד מחוברים לתנועה הדאדא באומנות. מה זה דאדאיזם עבורכם והאם שילבתם דאדא במוזיקה שלכם?

    דאדא כתנועה אומנותית היסטורית אפילו קצת הקדימה אותנו. אולי אנחנו בני 40 שנה אבל דאדא בת 100! הצורה שבה דאדא השפיעה על כל האומנות במאה ה-20 וה-21 היא דרך המושג הכפול של קונספט וקריטיות. אין כזה דבר אומנות בלי קונספט שאין לה קריטיות - הדברים האלה קשורים כל כך חזק למבנה של אומנות פוסט-דאדאיסטית שקשה להפריד ביניהם. אם יצירה היא אומנות בגלל שהאומן אומר שזה אומנות אז למה שהוא אומר יש חשיבות גדולה. הרעיונות האלה מגיעים מהדאדא. ווייר היא יוזמה מוזיקלית שנוצרת כמו אומנות גבוהה. זה לא אומנות ויזואלית או אומנות סאונד אבל זו בכל זאת אומנות כי זה מה שאנחנו אומרים. זה אומנות בגלל הצורה שאנחנו יוצרים ושמים את היצירה שלנו בתוך ההקשר. אממה, זה לא דאדא וזה לא פה 100 שנה וווייר לא דאדאיסטים בגישה או ביצירה שלנו. עם זאת אנחנו מכירים בחוב שלנו לדאדא!

    ועדת חריגים: בתור להקה שיש בה חברים מעל גיל 40, אנחנו רוצים לשאול - איך אתם מחזיקים את הלהקה כל כך הרבה זמן עם כל השינויים שקורים לכם? איך אתם מתחברים מחדש למוזיקה שגרמה לכם להיות ביחד במקור?

    אני חושב שחשוב לענות על השאלה הזו עם העובדה שווייר לא היתה זהה כל הזמן. כמו כל דבר חי ואורגני זה משתנה ועובר מוטציות. אין שום חוקים מלאכותיים של "מה זה ווייר" שמגבילים את מה שאנחנו עושים. עם זאת גילינו משהו מאוד מעניין לפני כמה שנים: לא משנה איך תעשה את הקומבינציה הזו זה תמיד ישמע כמו ווייר. זה פשוט בגלל שווייר זה משהו די רחב. בכנות אני חושב שיותר מדי מוזיקה נוצרת על ידי אנשים שרוצים להתאים את עצמם לתוך ז'אנרים או לשלב ביניהם. בשבילי זה כמו לעשות משהו מבחוץ שאתה אמור לעשות מבפנים. לא אכפת לי כל כך מז'אנרים. ז'אנרים מעניינים רק כשהם נולדים או מתים וכל השאר משעמם. אולי זה עניין דורי.

    כמובן שווייר מורכבת מארבעה אינדיווידואלים שבמובן מסוים אין להם שום דבר במשותף חוץ מווייר, ארבעה אינדיווידואלים שתופסים את זה בצורה די שונה. מה שגורם לזה להיות משהו שאנחנו רוצים לעשות ביחד זה העבודה עצמה. כמובן אם היינו עושים אלבומים והופעות ואף אחד לא היה מתעניין בזה אז כנראה שהיינו מוותרים על כך לפני שנים, אבל מה שאנחנו עושים תמיד מקבל תשומת לב. אנחנו מוכרים אלבומים ואנשים באים להופעות ואנחנו עושים את כל זה לגמרי בתנאים שלנו. זה לא קשור לחוסר בפשרות, זה פשוט כי זו הדרך היחידה שאפשר לעשות את זה כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר!

    אני לא יודע שום דבר לגבי "מוזיקה מקורית" אולי מדובר פשוט באבק פיות.