גרוהליפיקציה: 20 שנה לאלבום הבכורה של Foo Fighters

הייתי בן 14 כשיצא אלבום הבכורה של ה-Foo Fighters. לא היה לי מושג מי עומד מאחורי הלהקה הזו. כל מה שידעתי, זה שעשו להם פרסומות ב-MTV והציבו מלא עותקים על מדפי חנות הדיסקים המקומית של Saturn במרכז פרנקפורט. הייתי חנון מדע בדיוני שדלוק על מעללות מאלדר וסקאלי ב-"תיקים באפילה" כך שהוקסמתי מעטיפת אקדח הלייזר ושם הלהקה העב"מי, אז הרמתי עותק וניגשתי לעמדת ההאזנה. הריפים המדוסטרשנים ואווירת המיסתורין קנו אותי ואני קניתי את הדיסק.

החודש, בדיוק ביום שבו אמריקה חגגה 239, אלבום הבכורה של הפו פייטרס חגג 20. הוא זוכה כעת להרבה הערכה, אבל בזמנו הוא לא היה כזה חשוב—היו עוד מלא להקות פוסט-גראנג' עם פאוור קורדס ותופים רועמים שנשמעו בדיוק ככה, ושיריו לא נכנסו לקאנון ("Big Me" הגיע קרוב). אבל האלבום הזה הזניק את הקרירה השניה לאחד, מר Dave Grohl. לא ידענו אז שהמתופף של נירוונה יודע לשיר ויתגלה לימים בתור האיש הכי נחמד בתעשיית המוזיקה וחתיכת רוק סטאר. פו פייטרס התחילו בכלל כפרויקט סולו. גרוהל ניסה להתגבר על מותו של קורט ולא ידע בכלל אם הוא יוכל להמשיך לנגן. הוא כתב את כל השירים וניגן על כל הכלים לבד—חוץ מ-"X-Static" שבו אהובינו גרג דולי מה-Afghan Whigs ניגן קצת גיטרה. גרוהל שחרר את האלבום במספר קטן של עותקים שהוא חילק לחבריו, והסתתר בכוונה מאחורי השם האניגמטי שטייסי כוחות הברית העניקו לעב"מים ותופעות אוויריות מוזרות במלחמת העולם השניה. האלבום התגלגל די מהר בתעשייה, גרוהל חתם בחברת התקליטים Capitol, והעסק נמכר עד כה ביותר ממיליון עותקים.

הפו פייטרס גדלו מכל בחינה—פופולאריות, מכירות, וסאונד—והמשיכו לכיוון האצטדיונים כבר באלבומם השני "The Color & The Shape". כמו אות שמבשר לבאות, הלהקה התעסקה יותר בצבע ובצורה מאשר בחומר. אלבום הבכורה אולי לא היה מקורי, אבל מרגישים שיש בו משהו אותנטי, איזשהי צניעות ואמוציות טעונות שקיבלו בפעם הראשונה בחייהן את ההזדמנות לצעוק. האלבום יותר מחוספס ומושפע משורשי ההארדקור-פאנק של גרוהל בקטעים כמו "I'll Stick Around" ו-"Good Grief", הוא יותר שוגייזי עם שירה מהוססת וגיטרות מעופפות בקטעים כמו "X-Static" ו-"Exhausted", ויותר קורץ עם קטעים כמו "Big Me" ו-"For All The Cows". הוא אלבום האינדי רוק היחיד של הפו פייטרס.

גרוהל עבר מאז תהליך של גרוהליפיקציה: מחנון רזה לגבר-גבר עם מאסת שריר וזקן. הוא שחרר עוד שמונה אלבומים עם הלהקה וכבש במות ומעריצות ברחבי העולם. הוא הפך לשם בזכות עצמו הרחק מצילו של קורט המנוח, למתופף-זמר המפורסם בעולם, להגשמת החלום האמריקאי. "Sonic Highways", הפרוייקט האחרון של הלהקה, לקח אותה לאולפנים אגדיים ברחבי ארצות הברית, כביכול כדי למפות את המוזיקה האמריקאית, אבל בעצם כדי למצוא השראה לאלבומם החדש ולשווק אותו בעזרת סדרת ה-HBO שהופקה בעקבות המסע. רק שהשירים יצאו ברובם תפלים. גרוהל חזר לאחרונה לכותרות כשהוא נאלץ לבטל את הטור האירופאי של הפו פייטרז בעקבות רגל שבורה, כולל הופעת הדליין בפסטיבל גלסטנברי, ואז עלה להופעת הארבע ביולי על משחק הכס עם גופי תאורה וצווארי גיטרות ולוגו ענק של הלהקה. מעניין מה גרוהל של פעם היה אומר על זה.

התגובות סגורות.