סיכום שנת 2016 בהיפ הופ ומוזיקה שחורה

הבעיה הגדולה עם ההיפ הופ היא שהז'אנר הזה מתפתח בקצב מסחרר ונמצא בשיא אמנותי אדיר, ולכן קורים בו הרבה דברים בבת אחת. השנה פרצו כמות מטורפת של ראפרים ומפיקים צעירים, כל אחד מהם הוציא בממוצע אלבום ושני מיקסטייפים בזמן כל כך קצר. סגנון הטראפ פרץ, ונכח בלהיטים הגדולים של השנה, ואנשים עדיין מנסים להבין איך לאכול אותו, בתקווה שבשנה הבאה ינצלו אותו לכיוונים אמנותיים מעניינים יותר ומסחריים פחות. ומעל הכל, אנחנו רשמית בעידן הפוסט-קנדריק, עידן שבו ההיפ הופ הפך לכלי ענק למחאה ואמירה פוליטית-חברתית מעניינת על חיי הקהילה השחורה של ארה"ב.

כל התופעות והאירועים שקרו השנה יכולים לגרום לקשרים במוח, אז כדי לעשות סדר, הנה עשרת אלבומי ההיפ הופ והמוזיקה השחורה האהובים עליי מ-2016.

Image result for coloring book chance

Chance the Rapper - Coloring Book

המיקסטייפ האחרון של צ'אנס דה ראפר כלל המון דברים שפשוט לא אמורים לעבוד. זה אלבום ארוך, עם כמות אדירה של אורחים, שרובם הגדול הם ראפרים שהם לא כוס התה שלי. זה אלבום שמתעסק עם המון רעיונות דתיים ובכמה צ'אנס דה ראפר הוא מצליח ומאושר ומחייך אל החיים שמחייכים אליו חזרה. באופן מפתיע זה עובד: כל האורחים כאן, מ-Lil Wayne ועד ל-Young Thug, הם מוצדקים, וגם החלשים שביניהם עושים כאן את הקטעים הבולטים בקריירה שלהם. כל הגוספל הזה מדבק, ומראה את הצד היפה של הדת והאמונה השמחה (גם אם קצת תמימה לפעמים), וצ'אנס דה ראפר הוא חיוך ענק ומהלך שגורם לכולם מסביבו לזרוח.

המיקסטייפ הזה לא מושלם, אבל הוא לא צריך להיות. בהתאם לשם הסופר-מוצדק שלו, הוא חוברת צביעה מקושקשת כזאת, שכל מי שצובע בה יוצא מהקווים. כל אחד מ-16 השירים פה מנסה להיות השיר הכי בעולם: הכי שמח, הכי צבעוני, הכי כיף והכי יצירתי. זה קצת כמו האלבום החדש של קנייה ווסט, וזה באמת מה שחשבתי עליו בהאזנות הראשונות. עם זאת, האלבום של קנייה נכשל בכך שהשירים בו לא מספיק טובים כדי שאסלח לו על הנושאים השנויים במחלוקת שמופיעים בהם או באישיות הפגומה של קנייה—ככל שעובר הזמן, אובדת הרגישות והתשוקה שגרמו לי להעריך את ווסט עד האלבום הלפני-אחרון שלו.

היפ הופ הוא בסופו של דבר עניין של הדמות שעוברת דרך השירים, וצ'אנס דה ראפר, לעומת קנייה, הוא אחד מהנשמות הטהורות של הז'אנר: סיפור הצלחה מדהים של בחור צעיר, ללא לייבל, שאסף סביבו את החברים הכי טובים ויצר את המוזיקה שהוא רצה ליצור, ועוד מחלק אותה בחינם. עכשיו הוא גם מועמד לגראמי ומופיע אצל אלן דג'נרס וג'ימי פאלון וסאטרדיי נייט לייב וכל זה משמח וכל כך, כל כך מוצדק. השמחה של צ'אנס שונה מכל משחקי האגו של הראפרים סביבו: גם כשהוא מרגיש שהוא מלך העולם, יש בו צניעות. הוא לא מפסיק להודות לאלוהים, ולכל מי שסביבו שעוזר לו, והוא יודע שכל הטוב שיש מסביבו הוא לא מובן מאליו. האושר הזה זורח גם מהשירים הכי חלשים של המיקסטייפ, שהוא האלבום הלא-מושלם הטוב ביותר שיצא השנה.

Image result for danny brown atrocity exhibition

Danny Brown - Atrocity Exhibition

האלבום החדש של דני בראון, שנקרא על שם שיר של ג'וי דיוויז'ן, הוא מאורת סמים הזויה שמורכבת מחזון מוזיקלי של ראפר משוגע. בראון עושה ראפ על ביטים שאף ראפר אחר לא היה מעז לגעת בהם, ולא רק בגלל שהם לא ביטים קלאסיים או שהם גרועים, אלא בגלל שכמעט בלתי אפשרי לעשות עליהם ראפ. צריך להיות חתיכת משוגע כדי לקחת אתגר כזה, ודני בראון הוא כזה משוגע, שזה לא מפתיע שהוא מתאים להפקה של האלבום כמו כפפה ליד. לפעמים הוא צווח ולפעמים הוא משתמש בקול נמוך ואיטי, לפעמים הוא רפטטיבי ועצבני, ולפעמים הוא מנסה להתאים את הפלואו שלו לליין קלידים של להקת רוק פרוגרסיבי משנות השבעים. יש כאן גם סימפולים של מוזיקה נסיונית וג'אז פסיכדלי, ויש כאן את "Really Doe", גולת הכותרת של האלבום ואחד משירי הראפ הטובים שיצאו ב-2016. זה לא אלבום ההיפ הופ הכי טוב שיצא השנה, אבל הוא בקלות האלבום הכי יצירתי שיצא השנה בז'אנר, וזה הזמן המושלם בשביל ראפרים להסתכל על בראון ולשאול את עצמם עד כמה רחוק הם יכולים ללכת עם המוזיקה שלהם.

Image result for beyonce lemonade

Beyoncé - Lemonade

האלבום הלא-מדהים-אבל-עדיין-מעולה של ביונסה הוא מעולה לא בגלל העובדה שהכוכבת הכי גדולה בעולם כרגע החליטה לנצל את המעמד שלה כדי לדבר על כמה נושאים די נפיצים באמריקה של היום כמו מחאה שחורה ופמיניזם, אלא בגלל שבמעמד כל כך ענק, כאשר שכל אלבום וצעד בחיים שלך צריך לשרת אלפי אינטרסים שיווקיים, ומלווה בכל כך הרבה סיקור ובלאגן תקשורתי, ביונסה הצליחה להוציא את האלבום הכי אישי שלה. כן, האלבום הקודם שלה הצליח להגיע לגבהים הרבה יותר גדולים, ובכלליותו הוא מושלם ושלם יותר מאלבום הלימונדה, אבל הסיבה שבגללה האלבום הזה נבחר באלפי רשימות לאלבום השנה היא שביונסה מרשה לעצמה להיות קצת פחות דיווה ואלילה, ויותר בן אדם אנושי ולא מושלם.

במקום להשתמש במניירות הווקאליות המוכרות והמרשימות שלה, מה שביונסה עושה כאן זה לחשוף את עצמה דרך קשת רחבה של קולות ורגשות: היא מרשה לעצמה להתפרץ ולצרוח ב-"Don't Hurt Yourself", שיר ה-Rage הטוב של השנה; היא עצובה וכואבת בשיר הפתיחה "Pray You Catch Me", שבו היא יכולה לטעום ולהריח את חוסר הנאמנות של שותפה לחיים; והיא סלחנית (כן, האלבום שכל כך ניסו לשווק כאלבום בגידה ונקמה הוא בעצם אלבום על מחילה) ומראה אהבה אמיתית, כנה לאהובה ב-"Love Drought". בסופו של דבר זה אלבום היפ הופ, ז'אנר של אנשים לא מושלמים, שמגישים את הלב שלהם, חשוף ומדמם, לאוזניהם של המאזינים. מעולם לא חשבתי שזמרת במעמד של ביונסה—מישהי שאמורה להיות נערת פוסטר לאנשים שרוצים להיות כמוה אבל יודעים שזה בלתי אפשרי—תהיה זאת שתגרום לכל כך הרבה מאזינים בשנה כל כך קשה פוליטית כמו 2016 להיות שלמים ובטוחים בעצמם. זה, אם תרצו, ההישג הכי גדול בקריירה שלה.

Image result for vince staples prima donna

Vince Staples - Prima Donna EP

וינס סטייפלס הוא אחד הראפרים האהובים עליי מהשנים האחרונות בגלל הפלואו הלא-צפוי שלו. אם רוב הראפרים אוהבים לדבוק בפלואו מסוים אחד שמתאים להם, סטייפלס מחליף סגנונות לפי האווירה שהוא רוצה להעביר: הוא רפטטיבי כשהוא נכנס לאחד מהשיגעונות שלו, ויש לו מהירות בלתי ניתנת לעצירה כשהוא מנסה ליצור מתח דרך סיפוריו.

האי פי הקצרצר של סטייפלס מתחיל בכך שהוא שר שיר גוספל ישן על אור קטן שהוא מתאמץ ודואג שימשיך לזרוח. זה נשמע כאילו שהוא שר לעצמו בתוך חדר חשוך. האווירה רגועה ומלנכולית, עד שנשמעת ירייה של אקדח והשיר נקטע. סטייפלס אוהב לשחק עם המאזינים ולקטוע שירים באמצע עם יריות או רעש סטטי, או לסיים אלבום באמצע ולהבטיח שהוא יחזור "בפרק הבא", רק כדי להדגיש שאנחנו לא יותר מצופים מהצד. סטייפלס אוהב להזכיר לנו שהשירים שלו הם לא בדיחה והשורות שלו הם לא פאנצ'ים—אלו החיים האמיתיים שלו, וכל זה יכול להיגמר תוך שנייה.

אם באלבום הקודם סטייפלס התרכז בתקופה ומקום מסוים מהעבר (לונג ביץ' של קיץ 2006) האי פי שלו לוקח אותו להווה, וההווה שלו אפל. ההצלחה וההכרה הגדולה שהוא חווה בין רגע מאז שיצא אלבומו הקודם בשנה שעברה, "Summertime 06'", גרמו לתהיות ומשברים קיומיים שמזכירים קצת את קורט קוביין, רק שלקוביין לא היה דיכוי גזעני ושכונת עוני מסוכנת על הראש. הבחירה של סטייפלס להוציא את החומרים החדשים שלו כאי פי של פחות מעשרים דקות גורמת לכל ההוצאה הזאת להישמע כמו סיוט דחוס ואינטנסיבי. הוא מבקש מהקהל המדומיין לחייך בשבילו, והוא נשמע נואש ועצוב יותר מתמיד. הוא שואל אם כל מה שקורה בכלל אמיתי, וכמעט כל שיר כאן מסתיים בשירה מנומנמת על כך שנמאס לו, שהוא חושב לוותר ושהוא רק רוצה לחיות לנצח, והפרדוקס הזה מתאר בצורה מדויקת את המצב שלו. אני ממש מקווה שהוא הצליח להתגבר על הדיכאון שהוא מתאר ב-"Prima Donna", כי יהיה טרגי לאבד כשרון כזה גדול כל כך מוקדם.

Image result for koi child

Koi Child - Koi Child

הייתי צריך לאסוף את שאריות המוח שלי מהרצפה כששמעתי במהלך הקיץ את "Black Panda", הסינגל המופרע של להקת ההיפ הופ האוסטרלית הזאת, שאת אלבום הבכורה שלה הפיק קווין פארקר מ-Tame Impala. כשמצאתי את שארית האלבום, גיליתי שהוא קצת שונה מסערת המקצבים שהיא Black Panda, עם היפ הופ הרבה יותר ג'אזי ומלודי, קצת כמו האלבום האחרון של קנדריק לאמאר, רק עם הרבה יותר מבטא אוסטרלי והרבה פחות רצינות וחשיבות עצמית. חוץ מהיפ הופ, קוי צ'יילד מעבירים אותנו באלבום הבכורה שלהם דרך רכבת הרים של סגנונות: נגיעות רגאיי שם, קצת פסיכדליה פה, וטונות של ג'אז והיפ הופ. הכל מועבר על ידי להקת נגנים מוכשרת במיוחד וראפר אלמוני ומעניין בשם Cruz Patterson שאני מת לשמוע אותו כשהוא יפסיק לנסות להיות קול וייקח את הפלואו והמהירות האנרגטיים שלו למקום מעניין יותר.

Image result for we got it from here thank you 4 your service

A Tribe Called Quest - We Got It From Here… Thank You 4 Your Service

היפ הופ הוא ז'אנר כל כך צעיר שבקושי יש בו אמנים ותיקים. הראפרים והמפיקים המבוגרים ביותר נעים בין שנות החמישים והשישים של חייהם. רובם לא מוציאים חומרים חדשים, ואלו שכן לא הצליחו להביא משהו חדש לז'אנר דרך נקודת המבט הבוגרת שלהם על הסצנה. השנה יצאו שני אלבומים משמעותיים מהרכבים ותיקים ששינו קצת את המאזן: דה לה סול הוציאו אלבום שלא עניין אותי יותר מדי, וטרייב קולד ווסט, שותפתה של דה לה סול לגל ההיפ הופ החיובי של שנות התשעים, הוציאו אלבום ראשון מזה 16 שנה—מתנת פרידה מחבריהם האנדרדוג-התמידי, Phife Dawg, שנפטר בתחילת 2016.

טרייב קולד קווסט היא אחת מהלהקות החשובות בהיפ הופ האמריקאי. הם יצרו ועיצבו סאונד משלהם שהשפיע על עשור שלם, והתפתח עד לימינו—הראפרים המובילים של ההיפ הופ העכשווי, מקנדריק לאמאר עד קנייה ווסט, ממשיכים לחקור אותו ולהרחיב אותו. ה-"קווסט" בשם הלהקה מעולם לא נלקח כמובן מאליו, והיה ברור שגם באלבומם החדש הם לא יבחרו בדרך הקלה של נוסטלגיה ניינטיזית. הם מגיעים לאלבום הזה כדי לשפר ולהרחיב את עולמם המוזיקלי, כמו שהם תמיד עשו, וחילוקי-דעת קשים בינם לבין עצמם מנעו מהם מלהמשיך בעשייה במשך כמה שנים. האלבום הזה הוא הגרסה המשופרת והמעודכנת של הלהקה לשנת 2016. קיו טיפ נהפך לראפר אפילו טוב יותר, עם פלואו הרבה יותר מורכב מימי הבום-באפ העליזים של תחילת שנות התשעים. ההתעסקות שלהם בנושאים פוליטיים נהייתה בוגרת ומפוכחת יותר, והפכה אותם ליחידים בז'אנר שקיבלו חודשים מראש את העובדה שדונאלד טראמפ יהיה נשיא ארצות הברית, ומה זה אומר לגבי החברה שאפשרה זאת. הם גם, כמובן, נפרדים מחבריהם הטוב פייף דוג, באחת מסגירות המעגל המרגשות של אחד מהסכסוכים העצובים בתולדות ההיפ הופ, ומעבירים את הלפיד לדור הבא של הראפרים—את חלקם הם מארחים (קנדריק לאמאר, קנייה ווסט, ואנדרסון פאאק נמצאים בין האושפיזין) ולחלקם הם זורקים מילה טובה.

קשה להשוות את האלבום הזה לאלבומים הקודמים של ההרכב—לא רק בגלל שמדובר בקלאסיקות ניינטיז, אלא כי הם כבר עברו את מבחן הזמן, לטובה ולרעה, ואילו האלבום החדש עדיין טרי באוזנינו. מה שכן אפשר להגיד הוא שהאלבום הזה מראה עד כמה הראפרים של שנות התשעים, זה שלרוב מכונה "תור הזהב" של ההיפ הופ, היו כל כך חקרניים, שאפתנים, ונסיוניים עם המוזיקה שלהם, שלא מפסיקה להתפתח גם כיום. בשנה שבה דובר כל כך הרבה על הרלוונטיות של ההיפ הופ הקאנוני של העשורים הקודמים, טרייב קולד קווסט הוציאו אלבום שמראה איך ראפרים מנוסים וותיקים צריכים להישמע אחרי יותר מ-25 שנות פעילות.

Image result for solange seat at the table

Solange - A Seat at the Table

סולאנג' היא אישה שחורה במדינה שבה דונלד טראמפ הוא הנשיא. יש לה בן שחור שגדל בתקופה שבה נערים צעירים שחורים כמוהו נרצחים על ידי שוטרים שלא נענשים על כך. היא כועסת על כל זה, והיא נכנסת להקליט אלבום החדש שעוסק בכל הדברים האלו, אבל העולם בחוץ לא מרשה לה לכעוס.

אם קנדריק לאמאר הגדיר בשנה שעברה את החיים של הגבר השחור באמריקה, סולאנג' עושה פה את אותו דבר לאישה השחורה, ובעולם של אותה אישה הפוליטי מתערבב עם האישי: כל אדם שנהרג הוא דקירה בלב, כל פיסת שיער היא זהות אישית שאסור לפגוע בה, וכל בעיה פוליטית היא כמו מנוף ענק שמפריע לנוף ולנפש. היא מצליחה לפרק בצורה נגישה וקליטה את הסטריאוטיפים של האישה השחורה העצבנית, ומביאה זווית חדשה ומרעננת של מחאה שחורה וגאווה שחורה, ואולי העובדה הכי משמחת היא שזה עבד לה—האלבום הגיע למקום ראשון במצעד הבילבורד,ולעולם יהיה רק טוב אם יותר אנשים יקשיבו למה שיש לה להגיד.

Image result for jamila woods

Jamila Woods - Heavn

המחאה של סולאנג' הייתה המצליחה והנגישה ביותר מבין גל המחאה הנשית שהתפתח השנה בקרב אמניות שחורות, אבל ג'מילה וודס עשתה את זה לפניה, והרבה יותר טוב. הייחוד שלה הוא לא רק בטקסטים נהדרים, אלא בדרך שבה היא שרה אותם. במקום לנצל את היכולות הווקאליות העוצמתיות שלה עד הסוף, היא בוחרת לשיר יותר רגוע ולהתפרץ רק כשבאמת צריך. לפעמים זה נשמע שובבי וכיפי, לפעמים זה טעון ומתוח, ובשני המקרים זה עובד על גבי הטקסטים הפוליטיים והאישיים שלה. עם זאת, המחאה כאן היא רק הערת שוליים. יש פה דיבורים על שיקגו, על מערכות יחסים, על בדידות, על חברים ומשפחה, על להיות נערה, על להיות אישה, ועל להיות אישה שחורה. זה אלבום שהוא כולו העולם של ג'מילה וודס, והוא מלא בגאווה, ביטחון עצמי, ואהבה אינסופית שיוצאים לה מהגרון בכל פעם שהיא פותחת את הפה. מה שהכי כיף הוא כמה שהאלבום הזה מרגיש רק כמו טעימה קטנה ממה שוודס מסוגלת לעשות, וגם אם בשנים הבאות היא תוציא רק שיר אחד שהוא כיפי לפיזום כמו "VRY BLK" אז דיינו.

Image result for 23winters

Kojey Radical - 23winters

הרעב נעלם בכל הנוגע להיפ הופ אמריקאי. גם אם ראפרים צומחים מלמטה, הם יותר מתרכזים ב-"כאן" ולרוב שוכחים לציין שאי פעם היה "למטה". ההיפ הופ האמריקאי כל כך מצליח, שרוב הראפרים כבר לא נאבקים כדי להרוויח. הסיפור שונה אצל הראפר הבריטי קוג'י רדיקל. רדיקל הוא בן של מהגרים מגאנה שחי בעוני לאורך כל חייו. הוא משורר, והוא מודע ליכולות שלו למצוא את המילים הנכונות ולהגיד אותם בקצב הנכון, אבל הוא חייב לדאוג לחיים שלו ללא הפסקה: לעבוד בשביל כסף, אהבה, וחיים ראויים. כדי להגשים את החלום שלו, הוא חייב להסתפק במועט, אבל הוא לא דואג מזה, כי במשך כל חייו הוא היה רעב.

כך מתחיל אלבום הבכורה של רדיקל, "23winters". משורר הספוקן וורד הבריטי מנהל בו דיאלוג עם אביו. הוא מנסה ללמוד מניסיון החיים שלו כדי לא לעשות את הטעויות שהוא עשה וליצור משהו חדש. רדיקל משלב לאורך האלבום בין רעיונות מוזיקליים ישנים וחדשים כדי לשקף את הקשר שלו עם אביו. השילוב הבולט ביותר הוא הגוספל שרדיקל מניח על גבי ביטים טראפיים אלקטרונים. ראינו כבר את השילוב הזה השנה אצל ראפרים אמריקאים כמו קניה וצ'אנס דה ראפר, אבל הם מתאימים כאן באופן מושלם למאבק שלו ליצור לעצמו את החיים הראויים שהוריו קיוו לו כשהיגרו מגאנה.

גיליתי את האלבום הזה כמעט במקרה, במהלך רפרוף על כל מיני המלצות אוטומטיות שספוטיפיי סיפק לי, ומהרגע ששמעתי אותו לראשונה הוא לא הרפה ממני. יש משהו בשירה השבורה של רדיקל ביחד עם אווירת הגטו שהופכים אותו לדמות מסקרנת: משורר מחד, אך פועל קשה-יום ו-"ערס" מאידך. על הנייר זה נשמע כמו גרסה בריטית לנאס, או ראפרים אחרים שהתעסקו ב-Conscious Rap בשנות התשעים, אבל רדיקל נשמע כמו משהו חדש לגמרי—וחוץ מזה, הוא מייצג את סצנת ההיפ הופ הבריטית היטב, סצנה שנעלמה בשנים האחרונות איפשהו תחת הצל שהותירה עליה אחותה הגדולה מאמריקה.

Image result for frank ocean blonde

Frank Ocean - Blonde

אלבום השנה שלי—או, במילים אחרות, האלבום שגרם לי לבכות הכי חזק השנה—היה בשבילי אתגר קשה. כשהוא יצא בסוף הקיץ, לאחר שתיקה של ארבע שנים מצד פרנק אושן, ההייפ הגדול סביבו היה רועש מדי, וכשסוף סוף הצלחתי להביא את עצמי לשבת ולהקשיב בריכוז לאלבום הזה, הכתיבה המופשטת והמבלבלת של אושן הקשתה עלי עוד יותר. לא ויתרתי. חזרתי והאזנתי לו עוד עשרות פעמים, עד שהגיעה ההאזנה המסוימת הזאת שבה נפרצו החומות בין הלב שלי לאלבום, והגעתי להארה מובנת מאליה שתמיד מפתיעה אותי מחדש: פאק, איזה אמן נדיר פרנק אושן. אושן הוא אמן שמוציא אלבום קרוסאובר, זוכה להערכה מכל בלוג אפשרי, מגיע לראש המצעדים וזוכה בגראמי, ואז נעלם לארבע שנים. כאשר כל כך הרבה אנשים מחכים ארבע שנים כדי לשמוע מה הדבר הבא שתוציא, בציפייה שזה הדבר הגדול הבא, בלתי אפשרי לא להיכשל תחת ההייפ המטורף שמצטבר.

אבל אושן עשה את הבלתי אפשרי. הוא מוכיח באלבומו החדש את עצמו שוב כיוצר הפופ הכי מעניין שקיים היום במיינסטרים. הכתיבה הלא-ליניארית של אושן מאפשרת לו לגעת בכל כך הרבה נושאים בשיר בודד. בשיר הפתיחה של האלבום, "Nikes" הוא מדבר על נעלי נייקי, ומגיע דרכן להתעסקות באהבות ישנות, משפחה, ועל איך שהוא רואה את עולם המוזיקה. לא הכל כאן מובן, ויש משפטים שמרגישים כאילו שאושן כתב אותם בעיקר לעצמו, אבל זה מכוון. האלבום הזה לא עוזר להבין על מה אושן מדבר בדיוק בכל רגע נתון, אבל כן תצאו ממנו כאילו שתרגישו שאתם מכירים אותו יותר. כל זה מגיע על מצע של שירים כל כך יפים, שמושפעים מהביטלס ומהביץ' בויז כמו שהם מושפעים מקנייה ווסט וקנדריק לאמאר. אם התפיסה הכללית הייתה עד עכשיו שכדי לעשות מוזיקה אישית צריך ליצור מוזיקה ערומה ומינימליסטית, אושן מוכיח שאפשר אחרת. בפרפרזה על משפט מפורסם של אלון מזרחי, המוזיקה של אושן היא המינימליזם המקסימלי. עכשיו רק צריך לחכות עוד ארבע שנים, כדי שכל שאר עולם המוזיקה יישר קו עם אושן, רגע לפני שהוא שוב פעם ישנה את הכללים.

התגובות סגורות.