סנוב מוזיקה: תעזבו בשקט את צ'סטר בנינגטון

ההתאבדות הפתאומית של סולן להקת לינקין פארק צ'סטר בנינגטון עוררה גל מאסיבי של תגובות בפייסבוק. הפעם אלה לא היו סטטוסים משתפכים של אנשים שניכסו לעצמם את המוות שלו, כפי שעשו עם דיוויד בואי וג'ורג' מייקל, אלא בעיקר תגובות של קטילות וגיחוך. בנינגטון אולי לא היה אמן זיקית עם קריירה של חמישים שנה או כוכב פופ מהאייטיז שנהפך ליקיר קהילת הגייז, אבל ראוי לתת לו קצת יותר כבוד, ובעיקר לשים סוף לתחביב המאוס של לרדת על נו מטאל.

למקרה שביטויים כמו "באג 2000" או "אלכוהול חופשי, ימבה כוסיות, די ג'יי מאמסטרדם" לא אומרים לכם כלום, נו מטאל, יענו מטאל חדש, הוא תת ז'אנר שמשלב בין מטאל לסגנונות אחרים כמו היפ הופ, רוק אלטרנטיבי ופ'אנק. הז'אנר נוצר בהשראת הרכבים כמו רייג' אגיינסט דה משין, ניין אינץ' ניילס ופיית' נו מור שלקחו אלמנטים מהמטאל, ז'אנר כביכול מאוד פדנטי ונוקשה, והתיכו אותם עם צלילים ורגשות אחרים שכביכול לא אמורים ללכת ביחד אבל עבדו מעולה: ראפ, מלנכוליה ואפילו הומור. כוכבי הנו מטאל כמו קורן, דפטונס ולימפ ביזקיט היו מושפעים מהרכבים כמו פנתרה וסלייר באותה מידה שהם היו מושפעים מאמנים כמו ד"ר דרה ומיי בלאדי וולנטיין. וכך הם יצרו מוזיקה היברידית שהיתה פורצת דרך וניסיונית ומרתקת, אך נהרסה במהרה על ידי נוסחתיות של חברות תקליטים ולהקות שקפצו מהר על העגלה.

לינקין פארק הקליפורניים לא באמת חידשו שום דבר כשהם הגיחו לסצנה. היו כבר מספיק הרכבי מטאל/היפ הופ שכאלה, אך אלבום הבכורה שלהם "Hybrid Theory" שיצא בשנת 2000 הציג את הגרסה הכי מלוטשת ופופית של השילוב הזה בלי הסליז של קורן או השוגייז של דפטונז, עם הרבה יותר סקרצ'ינג וראפר בשם מייק שינודה שיודע לעשות ראפ וסולן בשם צ'סטר בנינגטון שיודע פאקינג לשיר. עוד בימים שלהקות מכרו אלבומים, לינקין פארק פרטו על המיתרים של ילדי האימו של הזמנים ההם, ובזמן שהקולגות שלהם מכרו פלטינום הם מכרו יהלום. תאהבו או לא תאהבו את הז'אנר או המוזיקה, קשה להתווכח עם ההצלחה ועם שירים כמו "Crawlin'" או "In The End", שאגב הגיחו בתקופה של שיא המסחרה של פופ להקות הבנים/בנות בדמות בריטני איכס והבקשיט בויז - מה אתם הייתם מעדיפים לשמוע?

אישית, בסוף שנות התשעים/תחילת האלפיים נכנסתי חזק לתוך הנו מטאל והתענגתי על הרכבים כמו קורן, דפטונס, וכן, אפילו הלהקה הכי מושמצת עם הסולן הכי מושמץ אי פעם, ולא בצדק (נשאיר את זה לפעם אחרת): לימפ ביזקיט. זו המוזיקה שאהבתי לשמוע אז, ואולי אני כבר לא כל כך שומע אותה היום, חוץ מדפטונס מפעם לפעם, אבל בתור מישהו שהיה שם בזמן אמת כשכל הסצנה הזו התפרצה, אני עדיין מבין את הייחוד והמשיכה שלה, משהו שאולי פשוט לא תוכלו לראות היום אם לא הייתם שם בעצמכם. זו היתה בזמנו המוזיקה של הפריקים, של האנשים שהרגישו לא שייכים, קצת אחרי הקריסה של הבריטפופ והגראנג' וקצת לפני שהסטרוקס והווייט סטרייפס החזירו את הכל בחזרה אחורה, מעין תקופת דמדומים מוזיקלית שכזו. אז כן, במבט לאחור ההפרזות והקלישאות של הז'אנר נראות מגוחכות ומוגזמות, אבל בואו לא נשכח שאופנה מוזיקלית היא חרב פיפיות - לא רק כי האופנה יכולה פתאום להתחלף לגמרי ונו מטאל ימצא את עצמו איכשהו שוב בזירת ה-"אין" (אם האייטיז חזרו, כל דבר יכול לחזור). גרוע מכך, אתם עלולים למצוא את עצמכם נהנים מהמוזיקה שירדתם עליה פעם. אז תחשבו טוב טוב לפני שאתם פותחים את הלפטופ ויורדים על נו מטאל, מה שגם כבר ירדו על הז'אנר הזה כל כך הרבה שזה מעלה פיהוק גדול - תמצאו מטרה אקזוטית ומאתגרת יותר. אני מוכן לשים אגב את השמקלס שלי שכל הקוטלים האלה בכלל לא טרחו לשמוע אלבום נו מטאל אחד בחייהם, אלא מדובר בטרוללים בינוניים ביותר.

מעבר לקטילות הנו מטאל ההו כה צפויות, בואו נזכור שיש שם בן אדם שקראו לו צ'סטר בנינגטון. בנינגטון היה נשוי, היו לו שישה ילדים, הוא היה זמר, הוא היה חבר של כריס קורנל, והוא אף עבר בילדותו התעללות מינית. מרגישים פתאום פחות טוב עם עצמכם שקטלתם אותו? יופי. ובלי קשר לכל התוויות האלה, בנינגטון היה פשוט בן אדם. אז לפני שאתם מעלים את הערך העלאק חברתי שלכם על ידי כך שאתם מורידים את ערכו של מישהו אחר, וזה בלי קשר לכוכבי נו מטאל מתים, תעצרו שניה ותשאלו את עצמכם אם זה באמת שווה את זה. ואפילו שאני לא איזה מעריץ גדול ואני לא בעניין של הילולת המוות של סלבס, צ'סטר בנינגטון, נוח על משכבך בשלום.