ביקורת אלבום: "Atlas" של Real Estate

אחרי שלושה אלבומים בחגורה ושנתיים מאז האחרון, Real Estate הרוויחו את דרגת הקפטן של אינדי הגיטרות האמריקאי. במציאות אלקטרונית, כשסינתיסייזרים מחליפים מיתרים, חברי הלהקה הצליחו לייצר את "Atlas", אלבום גיטרות משפיע—לא על ידי מלחמת עוצמה ודיסטורשנים, אלא על ידי רכות שרק חמישה חברה מפרבר בניו ג'רזי יכולים לייצר.

תמיד מעניין לשמוע סיפורים על מגבלות שהשפיעו על צליל ועל סגנון של אמן מסויים. כך למשל קליף ברטון המנוח—הבסיסט המקורי של מטאליקה—פיתח את סגנון הנגינה העוצמתי שלו בגלל חוסר במגבר בתור נער. היה לו קשה לשמוע את מה שהוא ניגן על הבאס אז הוא נאלץ לפרוט חזק במיתרים בכדי להפיק צלילים. אצל ריל אסטייט הסיפור מעט שונה: הכלים היו שם וכך גם המגברים, אך הם נאלצו להנמיך. חברי הלהקה עשו את תחילת דרכם במוסך בשכונה שקטה בריג'ווד, פרבר קטן בניו ג'רזי, ועל כן היה עליהם למצוא דרך לנגן בשקט. הבעיה המרכזית הייתה מערכת התופים הרועשת. השיטה שהם סיגלו לעצמם הייתה כיסוי המערכת בסמרטוטים וחולצות בכדי לאטום מעט את הצליל ובכך להוריד את הווליום של חלקי התופים. לא רק שהם הצליחו במשימתם, הם גם בראו לעצמם ביט הדוק מלא ברווחים מושלמים לגיטרות עדינות.

שני האלבומים הראשונים של הלהקה היו אסקפיזם מושלם. הם ניגנו כמו אותה חבורה מהפרברים, אך מיתגו את עצמם כלהקה "מגניבה" וכיפית, כזאת שאלבומיה יוצאים לקראת הקיץ ומהווים פסקול מושלם לימים חמימים עם בירה ביד. בדרכם, אלה היו יצירות איכותיות, אבל ההצלחה הגדולה של הלהקה הייתה הביטחון שהם העניקו לכותב הטקסטים והזמר Martin Courtney לחזור מנטלית לאותה שכונה בריג'ווד ולהתמודד עם המשקעים שכרוכים במקום מגוריו. אהבות ישנות, משפחה, התבגרות, כל אלה שזורים באופו גלוי וברור לאורך "Atlas" המופתי מ-2014.

"Atlas" הוא אלבום של גילוי. הוא מורכב מחיטוט בפצעים ישנים ומרטרוספקטיבה, ועל כן מדובר באלבום עצוב למדי. האלבום כולו מתבונן על אירועים שקרו ובוחן אותם בראי הזמן. קורטני וחבריו חוזרים בשיריהם אל הנופים והאנשים איתם גדלו והם מלאי געגוע ונוסטלגיה מלנכולית. "אני לא זקוק לאופק בכדי שיגיד לי היכן נגמרים השמיים, זה נוף עדין מהיכן שאני מגיע" שר קורטני בשיר הפותח "Had to hear". כבר מהרגע הראשון סימפוניית הגיטרות העדינה מלטפת את האוזן. המרקחה הזו שמשלבת לא מעט אפקטים של ריוורב ודילאי אך מונעת בעיקר על ידי הגיטרה הצלולה והמלודית של הגיטרסיט Matt Mondanile, הפכה את ריל אסטייט ללהקה משפיעה שהצליל שלה זלג והגיע עד לבלאק מטאל החדשני של Deafheaven (דוגמה מצויינת לכך תהיה השיר "Come Back" מהאלבום האחרון של הלהקה). השיא המילולי באלבום מגיע בשיר "Past Lives". קורטני שר על ביקור של הלהקה בעיר מגוריה ומגולל את התחושות בצורה ישירה. "אני לא יכול לחזור לשכונה הזו מבלי להרגיש את הגיל שלי / זה לא המקום אותו הכרתי, אבל יש לו את אותו צליל ישן / אפילו האור על הכביש הצהוב הזה הוא אותו דבר כמו כשהעיר הזאת הייתה שלנו".

חלפו למעלה משנתיים מאז ש-"Atlas" יצא, וצלילי הגיטרות שעוד מהדהדים בשלווה ברחבי הגלובוס עתידים לנחות בבארבי תל אביב ב-25.5. אנחנו ומושבתינו הקטנה נמצאים עבור להקות מחצי הכדור הצפוני איפה שהוא בין אלף-עזאזל לשום-מקום, ולא זוכים בדרך כלל להופעות מן הסוג שלא מקדם אלבום. ריל אסטייט תגיע לכאן עם מופע של להקה שמנהליה לא הכריחו אותה להגיע כל כך רחוק בכדי למכור עוד תקליטים, מופע של להקה שלא מחויבת לנגן סט מסויים של שירים בכדי לקדם את חומריה החדשים, להקה שנמצאת כבר אחרי הצלחה של אלבום שלישי שעדיין קוצר פירות. מן הפרברים של אמריקה לפרברים של העולם, אין מתאים מכך.

התגובות סגורות.