פוסטים מאת איתי שומרי

  • ביקורת אלבום: "Atlas" של Real Estate

    אחרי שלושה אלבומים בחגורה ושנתיים מאז האחרון, Real Estate הרוויחו את דרגת הקפטן של אינדי הגיטרות האמריקאי. במציאות אלקטרונית, כשסינתיסייזרים מחליפים מיתרים, חברי הלהקה הצליחו לייצר את "Atlas", אלבום גיטרות משפיע - לא על ידי מלחמת עוצמה ודיסטורשנים, אלא על ידי רכות שרק חמישה חברה מפרבר בניו ג'רזי יכולים לייצר.

    תמיד מעניין לשמוע סיפורים על מגבלות שהשפיעו על צליל ועל סגנון של אמן מסויים. כך למשל קליף ברטון המנוח - הבסיסט המקורי של מטאליקה - פיתח את סגנון הנגינה העוצמתי שלו בגלל חוסר במגבר בתור נער. היה לו קשה לשמוע את מה שהוא ניגן על הבאס אז הוא נאלץ לפרוט חזק במיתרים בכדי להפיק צלילים. אצל ריל אסטייט הסיפור מעט שונה: הכלים היו שם וכך גם המגברים, אך הם נאלצו להנמיך. חברי הלהקה עשו את תחילת דרכם במוסך בשכונה שקטה בריג'ווד, פרבר קטן בניו ג'רזי, ועל כן היה עליהם למצוא דרך לנגן בשקט. הבעיה המרכזית הייתה מערכת התופים הרועשת. השיטה שהם סיגלו לעצמם הייתה כיסוי המערכת בסמרטוטים וחולצות בכדי לאטום מעט את הצליל ובכך להוריד את הווליום של חלקי התופים. לא רק שהם הצליחו במשימתם, הם גם בראו לעצמם ביט הדוק מלא ברווחים מושלמים לגיטרות עדינות.

    שני האלבומים הראשונים של הלהקה היו אסקפיזם מושלם. הם ניגנו כמו אותה חבורה מהפרברים, אך מיתגו את עצמם כלהקה "מגניבה" וכיפית, כזאת שאלבומיה יוצאים לקראת הקיץ ומהווים פסקול מושלם לימים חמימים עם בירה ביד. בדרכם, אלה היו יצירות איכותיות, אבל ההצלחה הגדולה של הלהקה הייתה הביטחון שהם העניקו לכותב הטקסטים והזמר Martin Courtney לחזור מנטלית לאותה שכונה בריג'ווד ולהתמודד עם המשקעים שכרוכים במקום מגוריו. אהבות ישנות, משפחה, התבגרות, כל אלה שזורים באופו גלוי וברור לאורך "Atlas" המופתי מ-2014.

    "Atlas" הוא אלבום של גילוי. הוא מורכב מחיטוט בפצעים ישנים ומרטרוספקטיבה, ועל כן מדובר באלבום עצוב למדי. האלבום כולו מתבונן על אירועים שקרו ובוחן אותם בראי הזמן. קורטני וחבריו חוזרים בשיריהם אל הנופים והאנשים איתם גדלו והם מלאי געגוע ונוסטלגיה מלנכולית. "אני לא זקוק לאופק בכדי שיגיד לי היכן נגמרים השמיים, זה נוף עדין מהיכן שאני מגיע" שר קורטני בשיר הפותח "Had to hear". כבר מהרגע הראשון סימפוניית הגיטרות העדינה מלטפת את האוזן. המרקחה הזו שמשלבת לא מעט אפקטים של ריוורב ודילאי אך מונעת בעיקר על ידי הגיטרה הצלולה והמלודית של הגיטרסיט Matt Mondanile, הפכה את ריל אסטייט ללהקה משפיעה שהצליל שלה זלג והגיע עד לבלאק מטאל החדשני של Deafheaven (דוגמה מצויינת לכך תהיה השיר "Come Back" מהאלבום האחרון של הלהקה). השיא המילולי באלבום מגיע בשיר "Past Lives". קורטני שר על ביקור של הלהקה בעיר מגוריה ומגולל את התחושות בצורה ישירה. "אני לא יכול לחזור לשכונה הזו מבלי להרגיש את הגיל שלי / זה לא המקום אותו הכרתי, אבל יש לו את אותו צליל ישן / אפילו האור על הכביש הצהוב הזה הוא אותו דבר כמו כשהעיר הזאת הייתה שלנו".

    חלפו למעלה משנתיים מאז ש-"Atlas" יצא, וצלילי הגיטרות שעוד מהדהדים בשלווה ברחבי הגלובוס עתידים לנחות בבארבי תל אביב ב-25.5. אנחנו ומושבתינו הקטנה נמצאים עבור להקות מחצי הכדור הצפוני איפה שהוא בין אלף-עזאזל לשום-מקום, ולא זוכים בדרך כלל להופעות מן הסוג שלא מקדם אלבום. ריל אסטייט תגיע לכאן עם מופע של להקה שמנהליה לא הכריחו אותה להגיע כל כך רחוק בכדי למכור עוד תקליטים, מופע של להקה שלא מחויבת לנגן סט מסויים של שירים בכדי לקדם את חומריה החדשים, להקה שנמצאת כבר אחרי הצלחה של אלבום שלישי שעדיין קוצר פירות. מן הפרברים של אמריקה לפרברים של העולם, אין מתאים מכך.

  • ביקורת אלבום: "Power In" של Charlotte and Magon

    צמד הפופ הצרפתי-ישראלי Charlotte & Magon הם תוצר של אחד היבולים הראשונים בשדה המוזיקה האינטרנטי. אי שם בתחילת שנות האלפיים אתר קטן בשם מייספייס, שהיווה את אחת מאבני היסוד של תרבות הצריכה המוזיקלית של המאה ה-21, הפגיש בין שרלוט הצרפתייה ומגון הישראלי, שני מוזיקאים צעירים שחיפשו שותף ליצירה שלהם. הם ניהלו מערכת יחסים אינטרנטית במשך שנתיים עד שהתאהבו והחליטו לקחת את הקשר שלהם לממד הפיזי, ברמה המוזיקלית והאישית. מאז שיצא אלבום הבכורה שלהם בשנת 2009, נדמה שככל שמערכת היחסים שלהם העמיקה כך המוזיקה שלהם השתכללה בהתאמה.

    "Power In", האי פי החדש של הצמד מתחילת אפריל, כולל ארבעה שירי פופ מהודקים בעלי השפעות מגוונות החל מפסיכדליה ועד מוזיקת בארוק. בדומה ליצירות הקודמות של הלהקה, גם באלבום הנוכחי ההפקה היא עצמאית לחלוטין. העבודה מתחלקת באופן שווה בין שרלוט ומגון כאשר שרלוט סולנית ההרכב ואחראית גם על הקלידים (בקרדיטים ליד השם שלה מופיעה גם המילה "צעצועים") ומגון מנגן את הגיטרות ומתכנת את מכונת התופים. "Power In" ממצב את הסאונד של הצמד עם המתרחש בצמרת הפופ העכשווית ושואב השפעה מהעבודות האחרונות של Joanna Newsom ו-Julia Holter האמריקאיות.

    12657350_10153206258361783_2824714040262944580_o

    טריפ על אהבה. Charlotte & Magon

    האי פי נפתח עם השיר "We Are the Thunder" הבארוקי והמקפיץ, שבקלות היה יכול להשתלב באלבום האחרון של Cut Out Club. האיפוק בקולה של שרלוט מזכיר את מדונה הישנה והטובה של שנות השמונים. בשיר השני, "Back in Time", הצמד נכנס לזון. זה שיר מקסים על ההתבגרות, לטוב ולרע. הוא בנוי מליין גרובי שמתנפץ למלודיה חלומית וחוזר חלילה וניתן לחוש בקשר החזק של הזוג בדרך שבה קולו של מגון תומך בשירתה הנעימה של שרלוט. רגע השיא של האלבום הקצר מגיע ללא ספק ברצועה השלישית: "What if the World". הבלדה הזו מציגה איכות טכנית משובחת של שרלוט שמספקת ביצוע קייט בושי, וגם מהלך אקורדים מלודי ומרגש. זה שיר שבקלות יכול להשתלט על מצעדים ברחבי העולם. האלבום מסתיים בשיר הפסיכדלי "Aliens". בשונה מהאסוציאציה הראשונית למושג חוצנים שבדרך כלל מתקשר לפחד, הטקסט מדבר על כך שיום יבוא ודווקא החייזרים יבואו להציל אותנו, מעצמנו. מבחינת הסאונד, שרלוט ומגון עושים מיקס מהריליסים הקודמים שלהם: בסיס השירים הוא מלודי ובעל מבנה מאד סדור, בדומה לאלבום הבכורה שלהם מ-2009 "Love Happening", והם מקשטים אותו בפסיכדליה המרקידה שאפיינה את "Egg Dance", האי פי האחרון שהצמד שחרר ב-2015.

    "Power In" הוא טריפ על אהבה. האי פי נושא עמו את המטען הרגשי של זוגיות, את הפחדים ואת הרגעים עבורם שווה כל כך להילחם. שרלוט ומגון הם צמד מסקרן ו-"Power In" הוא מתאבן מעורר תיאבון שמעלה את רף הציפיות לקראת אלבום עתידי מלא. שרלוט ומגון עושים חיל בצרפת ומופיעים בתדירות גבוהה, אבל לאחר עשור של פעילות הקהל הישראלי כמעט ואינו מודע לקיומם. הקשר הישראלי של הצמד הוביל אותם לא אחת לנסות לחדור לתודעה של הביצה המקומית, אך ללא הצלחה. האם מה שטוב לפריזאים לא מספיק טוב לתל אביבים? או שמא החסם הגלגלצי עדיין משמש בישראל של 2016 חוצץ בין המאזינים לעולם שבחוץ, בעידן בו המוזיקה היא אינטרנטית וחופשית? אני מניח שהמיני-אלבום הזה על ארבעת שיריו לא ישנה את המאזן של שרלוט ומגון בזירה המקומית, אך הם בהחלט ראויים להזדמנות.

  • ביקורת אלבום: "Simoom" של Ouzo Bazooka

    אורי בראונר כנרות, הלא הוא סולן להקת בום פם הידוע יותר בכיניו UBK, משיק את "Simoom", אלבום שני לאחד מהפרויקטים שלו Ouzo Bazooka. התוצאה היא תמהיל מדויק ומהוקצע של גרוב מדברי עם פסיכדליה מהסבנטיז: יש בו פיתוי, יש בו סכנה, יש בו קסם ויש בו מציאות. צלילי הגיטרה הראשונים של שיר הפתיחה "Look Around" כבר מושכים את המאזין מכל עיסוקו היומיומי אל עבר מציאות אלטרנטיבית, הזייתית, ומכינים את השטח לטיול רוחני קצר.

    על אף התחושה המוכרת, העולם שהמוזיקה בונה באלבום הוא פרי דמיונו של בראונר כנרות. המוזיקה הזו נולדה בארצות הברית של שנות ה-60 המאוחרות, בימים בהם נלחמו למען אהבה חופשית. בזמן שבאמריקה היפים שעירים שהתנגדו לזוועות מלחמת וייטנאם יצרו מוזיקה חסרת גבולות שהמסר שלה היה "חופש ואהבה", גיבורי התרבות שלנו היו בעצמם חיילים בלהקות צבאיות. לכן יש משהו מנחם באלבום הזה, הוא ממלא איזה חסך שורשי בנוף המקומי.

    12957672_10153712574914965_3494013801099080912_o

    אלבום מרשים. Ouzo Bazooka

    אל תטעו, האלבום הזה אינו מרשים רק במבט על הביצה הישראלית הקטנה, אלא מהווה תחרות נהדרת בשוק הבינלאומי השופע. הסיבה פשוטה: הסאונד באלבום משובח. ההפקה מאד מוקפדת, אך באותו הזמן מרגישה חיה ובועטת. בעוד שהאלבום הקודם של ההרכב נטה יותר לכיוון רוק גאראג'י ובלוזי, "Simoom" הוא אלבום ניאו-פסיכדליה שבטי ומתקתק.

    הכל מתחיל ביסודות. הבס-תופים נשמעים מאד פריכים ונושכים אותך בקרביים. דני עבר-הדני מרחפת מעליהם עם ליינים ממכרים בקלידים שקווין פארקר מ-Tame Impala היה מתגאה בהם. בראונר כנרות מפליא בנגינתו בגיטרה אשר לעתים מרגישה כמו ממרח מעל המוזיקה ולעתים מהווה את הכוח המתפרץ של השירים. אין הרבה גיבורי גיטרה ישראליים, ובראונר כנרות הוא אחד הבודדים. ניתן לשמוע את החתימה הייחודית שלו שמתאפיינת בסאונד עמוק ומחוספס, סאונד שנובע מהשימוש שלו בגיטרות בעלות נפח במרבית הפרויקטים שלו (בום פם, בלקן ביט בוקס וכו). חברי הלהקה עושים לו את החיים קלים ומאפשרים לו לפרוח בחלל שהם מייצרים. בראונר כנרות אף פעם לא התיימר להמציא את הגלגל, וגם באלבום הזה הקו המוזיקלי מאופק ותבניתי. אין כאן חדשנות, אך דווקא הבחירה להתמקד בצבע מוזיקלי ספציפי משתלמת לו ולחבריו.

    הטקסטים אמנם באנגלית, אך האלבום היה עובד מצוין גם בעברית ואפילו בג'יבריש. השירה במיקס מקבלת משקל מופחת לעומת האלבום הקודם של אוזו בזוקה, החלטה שמשרתת את האופי הפסיכדלי של האלבום. זהו לא אלבום של מילים, אלא אלבום של תחושות, ולכן לשפוט אותו בצורה מופרדת, שיר שיר, היא דרך שגויה בעיניי. זוהי יצירה מלוכדת. לא סתם האלבום נפתח בשני הסינגלים שלו, "Look Around" הרוחני ו-"Dog FIght" הרוקיסטי. שני השירים הללו הם הקליטים ביותר באלבום ונותנים קבלת פנים לצלול לתוך היקום המקביל של אוזו בזוקה.

  • טאטרן בתיאטרון גשר: לנגב את הלסת מהרצפה

    טאטרן מאוד עסוקים מאז שהם פקדו במה תל אביבית בפעם האחרונה, אי שם בנובמבר. במקביל לעבודה אינטנסיבית על אלבום שלישי, אם מחשיבים את אלבום ההופעה המצוין "Soul Ghosts", נראה שהם מבלים יותר זמן בדיוטי פרי מאשר במיטותיהם התל אביביות בדרך לאסטוניה, ליטא, או הולנד - וזו רק ההתחלה (בקרוב הם יעלו על הבמה המכובדת בפסטיבל הג'אז של אטלנטה). בין כל ההתרחשות המרגשת הזאת, טאטרן שקדו במרץ על הפקה עצמאית קרובה מאוד לליבם: סדרה של שלוש הופעות בתיאטראות. אם יש להקה שראויה למיקוד ולפוקוס שמספק אולם תיאטרון, זו טאטרן, ואכן השקת המיני-טור ברביעי האחרון בתיאטרון גשר ביפו הייתה מפגן עוצמה יוצא דופן.

    אולם נגה היה מלא כמעט עד אפס מקום (852 מושבים) לקראת השעה 9:30 והייתה תחושה מיוחדת באוויר. לאולמות תיאטרון יש קסם. ההתכנסות ברחבה, הציפייה ששערי האולם יפתחו, הריח האומנותי באוויר, ההתיישבות במושב המרופד, והחלל הגדול, כולם ממקדים אותך ומכינים אותך לקראת מסע רגשי. בתיאטרון, בשונה ממופעי עמידה, המושב מעניק לצופה מעין חלל אישי ומוגן שמאפשר לכל אחד חוויה פרטית. אין צורך להיאבק על מקום ואין מצב שמישהו יסתיר לך. מצד שני גם אין אפשרות לרקוד. זו חוויה עצורה מבחינה פיזית אך יכולה להיות עוצמתית כפליים ברמה המנטלית.

    12977209_1068158096558606_5255035346448626995_o

    פסיכדליה טאטרנית. צילום: Gaya's Photos

    ואז זה החל. האור באולם כבה ולאחר שמחיאות הכפיים נרגעו הגיח לו מהאפלה תמוז דקל בגפו והתיישב על הכיסא השמאלי. על הבמה הועמדו שלושה פרוג'קטורים ומאחוריהם נפרסו שלושה מסכי בד לבנים, מה שהעצים את הציפייה למופע ויז'ואלי שילווה את הנגינה.

    העובדה שדקל עלה ראשון אל הבמה והחל לנגן לבדו היתה מפתיעה, שכן בכל הפעמים שראיתי את טאטרן הם עלו לבמה כיחידה אחת. תמוז צמרר את הקהל ביצירה שנשמעה כאילו שהיא נלקחה מסרט של סטיבן ספילברג. באמצעות הכפלות חוזרות ונשנות של הגיטרה שלו רקח יצירה עם כינורות וכלי נשיפה. מיד לאחר הקטע הזה, הצטרפו אליו דן מאיו ואופיר בינימינוב והלהקה צללה אל עבר השירים מ-"Soul Ghosts".

    היכולת למצוא את קו התפר שבין החוויה האינטימית של להאזין למוזיקה באוזניות ובין מופע חי ואנרגטי, היא מה שהופך מופע תיאטרון למיוחד. אפשר ללמוד הרבה על קהל ממופע שכזה. חלק מהצופים שייכים לסוג המתנועע, זה שלא יכול שלא לזוז במקומו ומניע את הראש בצורה רפטטיבית. חלק אחר שייך לסוג המכושף, הבוהה (אנוכי ביניהם). מהצד הם נראים כמו אחוזי כישוף, עיניהם דבוקות למתרחש והפה תמיד מעט פתוח בתדהמה. בין השאר יש גם את הסוג המנגן, זה שמלווה כל סנר של המתופף דן מאיו וכל ריף של הגיטריסט תמוז דקל.

    12971048_1068165069891242_8818026001700824115_o

    צילום: Gaya's Photos

    אני בטוח שמי שזו הייתה הפעם הראשונה שלו בהופעה של טאטרן היה צריך לנגב את הלסת מהרצפה, כי מעבר להופעה הבלעדית שלהם, האווירה באולם הייתה מכושפת. על הבדים מאחורי חברי הלהקה הוקרנו אורות שיצרו צלליות בשלל צורות פסיכדליות. באחד משיאי הערב הופיעה צללית של רקדן שהשתולל לצלילי "Ta Pa Da", תוספת מינימליסטית אך בהחלט ראויה, וכמו תמיד, הג'אמים היו מרתקים. לעומת זאת, בעיניו של מי שכבר ראה את טאטרן בעבר, תוכן ההופעה לא היה שונה בהרבה מהופעות אחרות. כשהמופע נפתח עם הסולו של תמוז, חשבתי שאולי טאטרן יחרגו מהשגרה ויספקו מופע שונה מהרגיל, שיאפשר אולי מבט לתהליך היצירה המרתק של הלהקה. בקטע של תמוז היה ממש ניתן לראות איך הראש המבריק שלו חושב בין התווים וההכפלות וקיוויתי שאולי כך יראה כל המופע, בשילוב עם הקטעים המוכרים.

    גם אם הציפיות שלי התבדו, אי אפשר שלא להתפעל ממה שהלהקה הזאת עושה עם הכלים שלה, אומנות צרופה. טאטרן גם פינקו את הקהל עם קטע חדש ומרקיד שמתחיל בג'אם מצרי והופך לקטע אסיד דיסקו מחשמל. גם קטע הסיום היה מרענן והרגיש כמו רימיקס למספר רעיונות מוזיקליים משיריה הקודמים, כולל פראפרזות מהקטע המהפנט "A Cut In The Crust".

    אחד מהרגעים החזקים במופע היה לפני הקטע "Ta Pa Da" בזמן שמאיו הרביץ סולו תופים עם גרובים שלא מהעולם הזה. המבטים של דקל ושל בנימינוב לעברו היו פרייסלס. אחרי שנים של היכרות, חברי הלהקה עדיין מפתיעים אחד את השני ביכולות המוזיקליות שלהם. אני מקווה שהתשוקה הזו תביא את הלהקה להמשיך ולחקור את עצמה ואת הכיוונים המוזיקליים שלה.

  • ביקורת אלבום: "סמל סטטוס" של רגל סברס

    חמישים שניות לתוך "סמל סטטוס", אלבום הבכורה של רגל סברס, והתמונה לא יכולה להיות ברורה יותר. אנחנו המאזינים אורחים ולא יותר. הגענו לכאן כי המוזיקה הזאת הוקלטה. כי מישהו פתח לנו את הדלת. כי ככה זה עובד. הצוהר הזה שנפתח בפנינו הוא תוצאה של אקסיומה מוזיקלית: להקות מקליטות אלבומים, אלבומים מגיעים למאזינים. זו דרך הטבע. הנוכחות שלנו היא הדבר האחרון שמעניין את רגל סברס. זאת המסיבה שלהם, ואנחנו כאן כי אין סלקציה. ותודה לאל שזה ככה, כי זכינו להצצה סופר אותנטית למוחם הרותח.

    רביעיית הפאנק הזו מנתניה משחררת את אלבום הבכורה שלה תחת המטרייה של לייבל האינדי פית/קית העושה כל שביכולתו בכדי לקדם אמנים צעירים ומחוסרי תמיכה. נדמה שלא היה חסר הרבה בכדי שהמוזיקה הזאת תישאר לעד דבוקה לקירות מעושנים בחדרי חזרות ולא תראה אור. חברי ההרכב היו יכולים להמשיך לפרוק את הקיטור שיש להם על העולם ובעיקר על עצמם בסוד ולהמשיך לחיות את חייהם. לראייה, האלבום הוקלט בשנת 2013 ורואה אור רק בשנת 2016. זה המסע שלהקות צעירות נאלצות לעבור בישראל. בזכות אנשים כמו החבר'ה בפית/קית כולי תקווה שהאלבום הבא יגיע מהר יותר.

    0006361522_10

    רגל סברס: גדלו בצלחת הפטרי של נתניה

    זה מתחיל בדיבור הקצר ובצחקוקים שלפני השיר הפותח "בשבילי" וממשיך במשפט הראשון באלבום: "פעולה נואשת מספר אחד / אל תעזבי אותי לבד". כמה פאנק בשורה אחת. שגיאת שם המספר הכל כך בוטה ומכוונת הזאת היא הדרך המושלמת של רגל סברס להסביר לנו בעדינות כמה לא אכפת להם ממי שיקשיבו להם ומה הם יגידו. "בשבילי" משמש כמו תמרור ענק שזועק פאק איט: זה אנחנו וזה הכל או כלום.

    כשמסתכלים על הטקסט של מיתר ענבר בשירי הקצוות באלבום, "בשבילי" ו-"עמוד שדרה", המעגל נסגר. בשיר הפותח רגל סברס מצהירים על הכוונות שלהם ובשיר האחרון הם במודע או לא במודע חותמים את האג'נדה שלהם: "חריקת מילים ריקות מתוכן. אלו רק מילים, אז מה?". בין השיר הראשון לאחרון משתולל ענבר עם שלל מילים כמו אוננות, מציצנות, רובוטים, וגבינה צהובה. ב-"פלישת האמזונות" הוא שר על מה שנשמע כמו סרט פורנו/מדע בדיוני, ב-"קדוש מאונן" על הסיפוק שהוא מקבל באופן אירוני מדחיית סיפוקים, ו-"בשמש של נתניה", השיר הטוב באלבום שנשען על עבודת הבס החלקלקה של אסא משולם, הוא מספר על חווית שיטוט הזויה בנתניה שמתחילה בסיגריה ונגמרת ככל הנראה עם הזין ביד. בפזמון השיר צורח ענבר "הגעתי לשיא" ומשאיר אותנו להחליט האם זה שיא חיובי - או תחתית הבור.

    האלבום מלא בתובנות קטנות ומדוייקות. השיר "גבינה צהובה" הוא חוט מחשבה שנע בין הגבול של ההזוי לגאוני. בחייאת, מי לא היה שם? אתם עומדים מול המקרר המבולגן ומגלים לפתע איזה פטה יקרה מ-AM:PM שעבר לה התאריך. לא חבל על הכסף? בטח שחבל, אז אתם אוכלים אותה, תרתי משמע. הטקסט עטוף בסאונד פיקסיזי מתקופת "Surfer Rosa" והוא השיר הקליט ביותר באלבום. בין הדאחקות הרבות, מתחת לדיסטורשנים, מסתתרים גם פחד ובדידות, כמו בשיר "חלול" שמציג שימוש מגניב באפקט פלנג'ר על הגיטרה של נתנאל רצבי ובו שר ענבר "כבר מזמן שלא חלמתי בהקיץ, עכשיו אני פשוט מביט חלול". גם השיר "מתרסק" מחביא מתחת לביט המקפיץ שלו תיאור מסויט של תאונת דרכים: "ברקע אני שומע צווחה / למרבה האימה היא מפי / וזה לא משהו אישי / רק תאונת דרכים קטלנית". האלבום נגמר כאמור ב-"עמוד שדרה", מעין בלדה במונחים של הלהקה. היא מדברת על התמודדות עם חרטה ועל אומץ והופכת להמנון פאנק-רוק בפזמון בזכות שינוי הקצב של המתופף סער חסון. רגל סברס זועקים בפזמון "אם רק היה לי עמוד שדרה", שורה אשר נמתחת עד לסופו של השיר. דרך אירונית לסגור אלבום כנה ועוצמתי שלא עושה חשבון.

  • וינטג' טורבו פסט 2: הסצנה שחוגגת את עצמה

    פורים 2016 אוטוטו כאן. ברחבת הבארבי היה כבר ניתן לזהות ניצנים של תחפושות, כשפסטיבל "וינטאג' טורבו" השני נכנס לפעולה. הפסטיבל, שנושא שם כה מפוצץ, הוא למעשה ערב להקות מקומי, מעין שואוקייס של סצנת הרוק התל אביבית. נדמה שגם המועדון עטה על עצמו תחפושת, והפך לגרסה כלשהי של האינדינגב.

    היה קשה להתעלם מתחושת המחזור המסוימת. מבט חטוף על רשימת האמנים אתמול גילה שמרביתם אכן הופיע השנה בפסטיבל המדברי. אינדינגב, יחד עם היותו מפגן עוצמה של יצירה מקומית, סופג בשנים האחרונות ביקורת על היותו קליקה המדירה אמנים "זרים", והדמיון הרב של וינטאג' טורבו מעורר את השאלה: למה זה טוב? נכון, כל הלהקות מוכשרות, כולם מנגנים אש, ובכל זאת משהו הרגיש מיותר. ראינו את זה כבר באותה מתכונת כמעט אחד לאחד לא כל כך מזמן, רק שעכשיו התפאורה היא לא המדבר הקסום והמסתורי, אלא השנדליר המאביק של הבארבי. את התחושה שאני מתאר היה ניתן לראות בבירור במבט חטוף על הקהל, שלא מילא לגמרי את המועדון. בהערכה גסה היו 80 אחוז מוזיקאים בין הצופים, חלקם גם ניגן בהמשך הערב, כך שלמעשה הסצנה ניגנה והופיעה בפני עצמה.

    20160319_222745

    חתכה את הדיסטורשן ברכות. נגה שלו

    ואין ספק שזו סצנה, ומכאן גם יתרונותיה וחסרונותיה. גאוות היחידה הזו היא טובה, אך התחושה שעטפה אותי היא שמעבר לערב להקות בנאלי אין כאן שום בשורה. כבר שמענו את הלהקה ההיא וראינו את הלהקה הזו. אם תשאלו אותי אענה בלי היסוס: תמיכה בלהקות מקומיות היא הדבר החשוב ביותר בעיניי. אין צל של ספק שסיקור הזירה המקומית הוא ערך עליון, אך לא יכולתי שלא לחוש מעט מזויף בערב הזה. בעוד שאני מאמין שאינדינגב צריך להיות מטרה ללהקות צעירות ועליהן לעבוד קשה כדי להשיגה, קשה לי להבין מדוע לא היה מקום ליותר הרכבים חדשים באירוע בבארבי. את כל הפסטיבל אפפה תחושת נרקסיסטיות מסוימת, תחושה שהחלה ישר ממופע הפתיחה הארוך מדי של Acid Moon And The Pregnant Sun (בתמונה הראשית), סוג של סופר גרופ של הסצנה הנ"ל שהופיע באינדינגב וחבריו מגיעים ממגוון להקות אחרות שגם בילו לא מעט במצפה גבולות (למשל The Great Machine שלא מזמן חיממו בבארבי את All Them Witches). על חשבון קיצור זמן ההופעה הזו היה ניתן לאפשר ל-2 להקות צעירות יותר להופיע, כאלה שזקוקות לבמה כזו. האירוח בסוף הסט של תמר קוקי אריאל (שגם התארחה אחר כך פעם נוספת אצל קין והבל) היה מיותר לחלוטין וגרם לי לתהות האם כל מה שיש לתמר הכריזמטית להציע זה אירוח גימיקי בהופעות מזדמנות. המחשבה הזו הבליטה יותר מכל את התחושה שהגענו למסיבת כיתה גדולה ולא לאירוע אמנותי.

    לאחר מכן החלה לפעול במה נוספת במרכז רחבת המועדון. ראיתי בעבר את הטריק הזה בבארבי וחשבתי שמדובר באקט מגניב, אך הוא נשחק מעט מאז. במופע החימום של All Them Witches האמריקנים, השימוש בבמה נוספת היה בכדי לייצר אינטראקציה בין הבמה הראשית לבמה המשנית. בוינטאג' טורבו השימוש היה בעיקר בכדי להקל על הצוותים הטכניים את כאב הראש של החלפת הלהקות, אך במקביל המחיש שגם בתוך הסצנה הקטנה הזו יש היררכיה. נכון שמקובל בפסטיבלים שלהקות ותיקות יותר מקבלות את הבמה המרכזית, אך בחייאת, זה כולה הבארבי, לא היה יותר הגיוני לפרגן לחבר'ה החדשים? להגיע לבמה בבארבי זה לא עניין פשוט וזו הייתה יופי של הזדמנות. היחידה שנעשה עמה צדק בהדרתה מהבמה המרכזית היא נגה שלו שהגיחה כמו מלאך מאחת מפינות המועדון וחלקה עם הקהל רגע אינטימי ומרגש כשביצעה שניים משיריה עם גיטרה חשמלית. זה היה אחד הרגעים מרחיבי הלב של הערב, ולצערי ולצער הקהל המועט שלא הלך לנשום אויר סיגריות צלול בחוץ, היה קצר מדי.

    20160319_234428

    קין והבל סוף סוף מצאו מישהו שמדבר את השפה שלהם: שי ליטמן

    כל האמנים שהופיעו היו מדויקים, אנרגטיים, וסיפקו שואו טוב. מדובר בלהקות שיודעות דבר או שניים על הופעה וממוצע הקילומטראג' מאחוריהם מגיע לשנים. בלטו לטובה The Turbans עם הסרף רוק פסיכדלי שלהם והחבר'ה החדשים בשכונה Elephant Hive. לטאות הענק מכוכב הניבירו הצדיקו את ההייפ סביבם ונתנו מופע מהחלל החיצון (אתם מוזמנים לתת להם תרומה בפרוייקט ההדסטארט שלהם). מי שמעט אכזב אותי היה דני דורצ'ין שמאחורי הגימיק בו הוא מנגן על גיטרה, תופים וכלים נוספים בו זמנית, לא מסתתר הרבה. המוזיקה היא בלוז רוק פשוט ואת הטריק הזה אפשר למצוא בכל רכבת תחתית באירופה.

    אחת מהלהקות המובילות בשנים האחרונות בסצנה המקומית, Tiny Fingers, סיפקה את הסחורה כמו תמיד ונתנה מופע הדוק שהעיד על התפתחות מוזיקלית של הלהקה ממחוזות הדאבסטפ אל עבר אפיק יותר פרוגרסיבי קלאסי. את האירוע חתמו קין והבל 90210 שעשו קאמבק אחרי כמה חודשים ללא הופעות. קין והבל הם תופעת טבע. הם מגיחים לבמה כמו סופת טורנדו שכל פעם משתוללת ונושבת לכיון אחר. התחזית אולי תדווח שהיא מגיעה, אתם בטח תזהו את צורתה המסתחררת והמוכרת, אך לעולם לא תדעו בדיוק מה עומד לקרות. הפעם חבר אליהם ילד פלא בשם שי ליטמן, ילד בן 13 שנראה שתלשו אותו מאיזה סרט ג'ק בלקי, והוא הדבר הכי קרוב לרוק מזוכך שראיתי הרבה זמן. שאול לוריא סולן הלהקה והברנש הצעיר החליפו מהלומות בין שיר לשיר. לעיתים זה היה מצחיק, לעיתים מטריד ביותר, אבל הכי חשוב, זה היה מרתק. רמת האנרגיה במופע הציתה מעגלי פוגו בלתי פוסקים, אליהם נשאב גם כותב שורות אלה.

    ביציאה מהמועדון לאחר המופע נתקלתי בפנים מוכרות. היה זה מישהו שפעם יצא לי לג'מג'ם איתו, גיטריסט בלהקת רוק. שאלתי לשלומו ומדוע הם (הלהקה) לא הופיעו באירוע הזה, חצי בקריצה חצי ברצינות. הוא ענה לי שפשוט "לא קיבלו אותנו" בחיוך חצי צוחק חצי רציני.

  • ביקורת אלבום: "הודעה מוקלטת" של חשש אמיתי

    עד לאחרונה נדמה שגבעתיים היתה תקועה באייטיז, עיר שחוברה לה יחדיו מחנויות כלי כתיבה ומתפרות, רוכלי ירקות ומספרות. נדמה שילידי העיר נולדו עם איזה גן רצסיבי (נשלט) של יצירה שכל הכלום הזה של העיר מרסן אותו עד ליום בו הם פורשים כנפיים אל העיר הגדולה (גילוי נאות: כותב שורות אלה גדל בגבעתיים). בשנים האחרונות משהו השתנה בנוף העירוני המנומנם הזה. רחוב כצנלסון הותיק קיבל זריקת חיים והפך לפנינה מקומית לבליינים שתיינים, עם פאבים וברים שצצו כמו בגדי ים אחרי השמש. יחד עם השינוי האורבני הזה ידעתי שלא רחוק היום שבו היצירה המקומית תקום לתחייה - לא עוד בלעדיות תל אביבית על הרוקנרול.

    0006766390_10

    שיעור באותנטיות. חשש אמיתי

    הנה מתכון מצוין ללהקה: לוקחים כמה ילדים, שמים אותם יחד במקום מחניק בלי אוויר, משקים אותם בבירה ומחכים. בסוף תצמח שם מוזיקה. כשתום הררי, סולן להקת חשש אמיתי, מצהיר ש-"חיית הברים חוזרת לעצמה" בשיר הנושא של "הודעה מוקלטת", אני מבין שהתהליך הזה הושלם. יכול להיות שהוא מדבר על עצמו, או אולי על מושא אהבתו/שנאתו, ואולי אפילו על גבעתיים עצמה, אך מה שבאמת חשוב זה שחשש אמיתי אולי מבשרים על בואו של אביב מוזיקלי עירוני, ועל הדרך מלמדים את הסצנה התל אביבית שיעור באותנטיות.

    ואיך לא, חשש אמיתי מנגנים מוזיקת פופ פוסט-פאנקית ששורשיה הם לגמרי אייטיזיים. האלבום נפתח עם "פינטוזים על מזמוזים", שיר בריטפופ אה לה-קרח תשע עם גיטרות בהירות וקלידים צבעוניים שמקשטים מקצב תוסס מאת דני מאור. המוזיקה של ההרכב כל כך מגובשת שקשה להאמין שמדובר סך הכל באיפי בכורה: הסאונד אחיד ועשיר, כל השירים מרגישים שייכים אחד לשני, ובכל זאת כל אחד מהם מביא איתו אופי אחר. "חסד", היצירה במרכז האלבום, הוא אחד מהשירים הטובים ששמעתי בתקופה האחרונה. יש בו טקסט עוצמתי וביצוע מלא כריזמה שעטוף בסאונד דיסקו אפל וסקסי. השיר "רהיטים" הוא קטע ממכר עם עבודת באס תוססת של מתן בר ונגיעות רכות וחמות על הקלידים של ניר שר, והצעקה של הררי "לא יכול לראות אותך אבל רוצה לישון איתך" - זה רוקנרול. רק הערה אחת, שחררו אותנו מן האנגלית, אתם מגבעתיים.