איתמר ויינר (Spark O, אוגנדה) בראיון: "התמודדתי עם זה שאני גולה ירושלמי בתל אביב"

The Models בפעולה: (ימין לשמאל) איתמר ויינר והראל שרייבר

כבר זמן מה שאני יודע מי זה איתמר ויינר, אבל לא באמת הכרתי אותו. הוא האיש מאחורי בר האוגנדה המיתולוגי בירושלים ז"ל וכעת אוגנדה תל אביב, מקומות שאני אוהב ויוצא אליהם כבר שנים. ראיתי אותו גם מפגיז טכנו חי אפל ועמוק יחד עם הראל שרייבר (Mule Driver) בהופעה של ההרכב The Models. וכמובן שהכרתי את אק-דאק, לייבל האלקטרוניקה האגדי שויינר הקים יחד עם שרייבר בירושלים. אז נהגתי להגיד לויינר "היי" מביך באוגנדה וידעתי שזה עניין של זמן עד שנשב לדבר. עכשיו כשהוא שחרר את "Variations", אי פי חדש בתור Spark O, השתמשתי בתירוץ כדי להיפגש איתו לשיחה מחוץ לאוגנדה ולברר איך הוא הגיע בכלל למוזיקה אלקטרונית, כיצד עושים טכנו חי ומה דעתו על הסצנה הישראלית.

קודם כל, איך נכנסת למוזיקה אלקטרונית ואיך התחלת לעשות אותה?

או ווה. זה היה מזמן.

כמה מזמן?

תכלס, כשהייתי בצבא, השתחררתי בשנת 2000, ואז נסעתי לטייל, וראיתי מלא הופעות, כאילו נסעתי לאירופה. אתה יודע, אהבתי מוזיקה אלקטרונית: Warp וכאלה לייבלים. ואז חזרתי לארץ והתחלתי להתעניין איפה אפשר ללמוד לעשות מוזיקה עם מחשב.

ראית הופעות של אמנים מווארפ?

גם.

את מי ראית?

ראיתי את Autechre, Boards of Canada, Mira Kalix, Plaid. ואז התחלתי לברר. לא ממש ידעתי איך יוצאת בכלל מוזיקה ממחשב, זה לא נראה לי הגיוני. גם בארץ היה, נגיד, את החזית האלקטרונית, מסיבות בירושלים שגם בהן היו עושים מוזיקה עם מחשב של פעם, כאילו קופסאות. וגם, לא הבנתי מה הולך שם. ואז אני ועוד חבר, אריאל, נרשמנו לאיזה קורס שהיה במכללת הד ושנתן אלמנטים בסיסיים איך להתחיל. וזהו, התחלתי. ואז גם הכרתי את הראל, ואז התחלנו לעשות דברים ביחד, והקמנו לייבל, את אק דאק, ואז עשינו מסיבות, עשינו מוזיקה, עשינו את The Models. תכלס, ברמה הכי הכי בסיסית של זה, תמיד חשבתי שאני רוצה לעשות מוזיקה, אך אף פעם לא הצלחתי להושיב את עצמי לנגן על כלי. תמיד זה היה כזה טוטאל לוס—לא אני ולא המורה רצינו להמשיך להיות בקשר. ניסיתי פסנתר, גיטרה, הכל. יש לי אח פסנתרן שהוא דוקטור למוזיקה.

איך קוראים לו?

עמית ויינר. והיה אותי שנורא רציתי לעשות מוזיקה, ולא הצלחתי להתמיד בשיעורים. ונראה לי שתמיד חיפשתי, האמנתי שיום אחד אמצא את הכלי שלי, שהוא לא יהיה פסנתר, הוא לא יהיה גיטרה, ובטיול הזה אחרי הצבא אחרי שראיתי דברים באירופה, אמרתי, אוקיי, זה הולך להיות הכלי שלי: לנגן על מכונות תופים וסינתי ומחשב.

עבדת בהתחלה על תוכנה מסוימת, או שקנית סינתיסייזרים?

קניתי מחשב, קניתי Cubase מקורי וקניתי מכונת תופים.

איזה מכונה?

TR-707.

וואו. קנית את זה כשהיית באירופה?

לא, מישהו בארץ מכר לי את זה ב-700 שקל.

זיל הזול!

כן. והתחלתי. אז קניתי SH-101 כזה פשוט. הרגשתי שאני יכול להתבטא עם הדברים האלה.

(מישהו מאחורינו מדבר כאילו לכיוון השמים: "קאמרי, כמו מוזיקת קאמרי, ברומנו—גם שישי גם שבת. יום שישי זה מחווה למוזיקה ישראלית, שבת זה…")

אי אפשר להבין אם הוא מדבר לעצמו או לאלוהים או לשלט הזה!

לאלוהים.

Confused Machines—למה הקמת את הלייבל, ומה הגישה שלכם למוזיקה אלקטרונית?

טוב. אז בגדול היסטורית היה לנו את אק-דאק, בערך בשנים 2002-2007/8, ואחר כך התמקדתי באוגנדה, וגם לאוגנדה היה את הלייבל שלו ועדיין בגדול יש, והראל פתח לייבל אחר את Los Jubilee, ועשה הרבה דברים, ולתקופה שנינו עשינו דברים במקביל, לא ביחד. ואחרי כמה זמן, נראה לי שכל אחד מיצה. לי התפנה קצת זמן, והחיים התייצבו קצת לשנינו—עברנו לתל אביב וכל אחד עם החיים שלו. ואז החלטנו שאנחנו רוצים לחזור לעשות לייבל ביחד, והרעיון היה בגדול להוציא את המוזיקה שלנו רבתי—כלומר גם אדיטים, גם רימיקסים, גם דברים שלנו—ולראות מה יקרה, גם אולי להוסיף עוד דברים, אבל להתחיל באמת בנו, כי אק-דאק הפך להיות הרבה מאוד אמנים וזו היתה משפחה כזאת והיא גדלה וגדלה. פה רצינו לחזור לבייסיק שזה ספארק או ומיול דרייבר והמודלס. בגדול הרעיון זה כמו השם, קונפיוזד מאשינס, כאילו אנחנו לא יודעים. זה לא כזה שיש מכונות מול תוכנה, אנלוג מול דיגיטל, כל מיני שאלות כאלה. כאילו, we're just as confused as everybody else, and we're documenting it. ואנחנו אוהבים מכונות.

אז אין דיגיטל?

תראה, יש פה ושם, אבל בגדול הרעיון הוא לייב, דברים שהם יותר לייב, דברים שהם מבוססים על שמחת היצירה ולא דווקא על עריכות מול מחשב שמייגעות, שאתה כזה נרדם. זה באמת אמור להיות lively. זהו, תמיד גם יש לנו את הקטע הזה של לנסות לערבב בתוך זה את ישראל. נגיד האדיט של הראל ל-Mafatal או הרימיקס שעשינו לבלה טאר והפה והטלפיים, וגם עשינו פרויקט שאנחנו מקווים שיצא לשיר של יובל בנאי, להקה שהיתה לו לפני משינה. תמיד אנחנו רוצים לקחת—זה היה גם באק דאק—מצד אחד את הבינלאומיות שיש למוזיקה אלקטרונית ולמכשירים אנלוגיים, ואיכשהו לנסות למצוא לזה גם את הזוויות שלנו פה, בצורה שהיא לא מאולצת, בדברים שהם כאלה טבעיים, ניו-ווייב ישראלי שהיה דבר כזה.

באמת המוזיקה האלקטרונית הישראלית הכי מוכרת בעולם זה גואה-טראנס או משהו כזה. אז מה זה מוזיקה אלקטרונית ישראלית בעצם? מה הופך את המוזיקה שלכם לישראלית?

שמע, נראה לי שמישהו מהצד יכול לראות את זה יותר טוב, הוא יכול לקטלג את זה. אבל נראה לי עוד יותר כירושלמי וגם כישראלי, הקהילה שאני נמצא בתוכה הם ממש לא קראוד-פליזרים. זה אנשים עם דיעות, עם אג'נדה—אנשים קשים. הרבה פעמים זה מתבטא גם במוזיקה. היא לא תהיה הדבר הכי לאונג'י נעים וקוקטייל פארטי. ונראה לי זה מן קו כזה ירושלמי, גולים ירושלמים בתל אביב שעושים את המוזיקה. כן, זה מלוכלך, זה unpolished, but in a good way. אתה רוצה, לא יודע, להפוך עולמות איכשהו.

המיני אלבום שהוצאת, רשמת במייל ואמרת לי מקודם שהוא הושפע מתקופה מסוימת וקשה שעברת. מה קרה בתקופה הזאת ואיך זה השפיע על המוזיקה שיצאה?

תקופה קשה, אבל התקופה הכי מעניינת אולי. זו תקופה טובה. אז התמודדתי לראשונה עם כל מיני דברים: התמודדתי עם פרידה, התמודדתי עם זה שאני גולה ירושלמי בתל אביב, זה היה לי פתאום נורא חזק.

באיזה צורה? מה גולים ירושלמים מרגישים בתל אביב?

הם עוד לא מרגישים פה בבית, הם עוד לא מבינים מה הולך פה, כזה ה-new kids on the block, מנסים למצוא את המקום שלהם, את הפינה.

ועד אותה נקודה הם גם שנאו את תל אביב, אז עכשיו צריך ללמוד לאהוב אותה.

כן, בדיוק. הרגשתי הרבה הרבה כאוס בחיים באותו הזמן, שאין לי שום סיבה שאגש למוזיקה ואפתח קיובייס ואתחיל לצייר תווים עם המידי. כשהייתי מנסה לעשות את זה הייתי נרדם, וכשניסיתי להסביר לעצמי למה אני לא מצליח לעשות את זה, אמרתי שזה לא הגיוני, אני חייב לנגן, אני לא מנגן ככה. אז התחלתי לנגן עם ברי ברקו, אני לא יודע אם אתה מכיר אותו.

כן, מ-Farthest South.

אז ברקו בא לפה (לאוגנדה -ע"ש) איזה יום אחד, ואמר לי בוא ננגן ביחד. התחלנו לנגן, וזה היה גיטרה ואלקטרוניקה, ובאמת חיפשתי לנגן ולעשות דברים שירגישו לי הכי חי. זהו, ואז התחלנו אני וברקו להקליט, ואז התחלתי להקליט דברים לבד, ומזה נולד המיני אלבום הזה בעצם, סשנים כאלה של כל מיני מכשירים פתוחים.

יש לך אולפן בבית?

האולפן שלי קם ומתפרק כל הזמן—כשיש לי הופעה, אני מוציא דברים ושוכח לחבר אותם. אני עדיין די מפוזר למרות שעכשיו אני רוצה לקחת איזה מקום. אבל כן, יש לי אולפן בבית.

הלכת פשוט ספונטנית לנגן, או שאתה עובד בצורה יותר מוסדרת?

היה לי ולברקו זמן שהיינו מנגנים—אני חושב שבאמת זה היה ביום שלישי—נפגשים, שותים קפה, מנגנים. בדרך כלל לפני שהוא היה בא הייתי מחבר את הכל, כדי שזה יהיה מוכן, ומנגן גם לבד. אז היינו מקליטים ואחר כך הייתי מקליט סשנים שלי—וגם יש באמת קטע אחד איתו, הקטע הראשון שהוא מנגן בו גיטרה, שזה הקטע שאני הכי אוהב.

בדה מודלס אתה עושה טכנו חי עם הראל ואתם מאלתרים. איך זה עובד? בשביל לעשות טכנו נראה לי שצריך הרבה תכנון ולדעת איזה אלמנטים להוסיף, איך ומתי. איך אתם עושים את זה בלייב?

בגדול כל אחד בוחר על מה הוא מנגן. אנחנו כן עושים חזרות. אז בחזרות אנחנו מחליטים מה יהיה הסטאפ, אנחנו מחליטים בינינו מה כל אחד מביא וזה גם מה שנביא להופעה.

מבחינת המכשירים או התפקידים?

מכשירים. מה שאתה מחליט לגבי המכשירים, זה גם התפקידים. אז בד"כ יש לנו רית'ם סקשן שלכל אחד יש מכונה או שתיים שעושה ביטים, יש אחד או שני מכשירים שעושים 303.

בסים.

בסים. יש סמפלר, יש משהו שיעשה ליינים יותר גבוהים, והרעיון זה לעבוד על דינמיקה, שא' כל זה לא יהיה משעמם, ב' שזה יתפתח, שהסאונד יהיה טוב, שיהיה איזשהו סיפור, כלומר שנדע איפה אנחנו מתחילים ואיפה אנחנו רוצים לסיים, ויש איזשהו תסריט.

יש דברים שאתם קובעים מראש לפני שאתם נכנסים לסשן?

התסריט הוא בגדול איך אנחנו מתחילים מנקודה מסוימת, מגיעים לנקודה מסוימת ומה הדרך שאנחנו רוצים לעבור. אנחנו לא כל כך מדברים על סולמות, ואנחנו לא מדברים ממש על תפקידים, יותר איזו אווירה אנחנו רוצים שתהיה וחלוקת תפקידים. בעצם יש אחד שנגיד מכניס איזשהו ליין, השני בעצם מגבה את הדבר הזה. אחר כך הוא יכול להוריד את הגיבוי, נשאר הליין, ואז הוא יכול לתכנן את הליין הבא, ואז בעצם אנחנו משחררים אחד את השני ומגבים אחד את השני. איך עושים את זה בלייב? אנחנו פשוט עושים את זה כל כך הרבה שנים שאנחנו מבינים את השני ואנחנו מתואמים ובאמת זה כזה נסיון, מן לדעת לתקשר, ממש תקשורת בינינו ועם אנשים.

כמו ג'אזיסטים מנוסים, אתה יודע, שאחד מסתכל על השני ומדברים בעצם בטלפתיה.

מדברים בטלפתיה, לגמרי. זה לא תמיד עבד—היו לנו הופעות גרועות, כן? אבל בגדול, המטרה היא שזה יעבוד.

והחומרים של הלייבל, בין אם זה דה מודלס או ספארק או או מיול דרייבר, הגיעו למקומות מעניינים בעולם? יש לזה נישה מחוץ לישראל?

שמע, היה לנו תקופות באק-דאק שכבר היינו לייבל מבוסס בעולם וכל האתרים בומקאט וזה, כתבו עלינו בדה ווייר—we were there. ואז הפסקנו והיינו בוואקום של מלא זמן ועכשיו אנחנו מתחילים מאפס. אף אחד לא עושה את ההקשר, ואנחנו גם לא מנסים לעשות אותו. וכרגע זה השמעות בכל מיני מקומות, לא יודע, טים סוויני אמר שהוא אהב את הקטע של מפאטל.

טים סוויני?

כן, יש לו את Beats in Space, תוכנית.

מניו יורק, לא?

כן, נראה לי שזה בניו יורק. כאילו דברים קורים—כותבים, זה מגיע למפיצים, מגיע לחנויות, זה מגיע לאנשים. זה זז, אבל לגמרי התחלנו את הכל מהתחלה, פאזה חדשה.

מה בכלל אתה חושב שקורה כרגע בסצנה האלקטרונית בארץ? איפה זה נמצא? מה הדברים הטובים או הגרועים שקורים כרגע, ולאן אתה חושב שזה יכול ללכת?

נראה לי שיש דברים מטורפים. יש אמנים שמאוד מצליחים, כל מיני רד אקסס, ולא יודע, נדובה, כל מיני אנשים, יש את מלכה טוטי. אני לא הכי מעודכן, אני חייב להודות, אבל אני יודע שקורים דברים, ובטוח גם קורים דברים בטראנס עדיין. הדבר שאני הכי יכול להגיד זה שבסופי שבוע באוגנדה מתקלטים פה די ג'יים שהם בעיני הכי טובים שיש, נגיד בר פבר, שלוקחים באמת אלקטרוניקה, ומוזיקה אפריקאית, וניו ווייב, ואיזוטריה, ואיכשהו מחברים דברים לכדי משהו שהוא רקיד וסקסי וכיפי ומדהים. אז אני די תקוע בתחת של עצמי בקטע הזה, אני די רק באוגנדה בסופשים, שומע את המוזיקה שיש פה ואת הדי ג'יים שאני מזמין ואני מאוד אוהב אותם, אני חושב שזה די מדהים.

למעשה אתה לא יוצא למועדונים בגלל האוגנדה?

אני יוצא, אבל ממש פחות—לפעמים לבלוק, לפעמים לאלפבית. אני מאוד אוהב את התקלוטים של זילי, של טל זילברשטיין שיש לו פה את החנות, את בברלי, אני מאוד אוהב את התקלוטים של אגוזי, אני אוהב את התקלוטים של אביגד, שגם כזה מחבר אפריקאי, מוזיקת עולם, אלקטרוני, סינתים כל מיני סינתים וזה—אני חושב שהם די ג'יים וגם סלקטורים מדהימים, אנשים עם טעם מדהים, מועדוני, מעניין, חכם ומאוד אוהב מוזיקה, שומעים את האהבה הזאת. אז יש פה די ג'יים מדהימים. כן. באמת אני מכיר רק את הסצנה הזו, פחות יודע מה קורה אצל אחרים.

התגובות סגורות.