פוסטים מתויגים עם בריטרוק

  • האזנות החודש - יוני/יולי 2012

    היי ידידי! חזרתי מהטיול בבריטניה לפני כמה שבועות. היה פנטסטי. ניסיתי לכתוב על החוויות המוזיקליות שלי באי הממלכתי, אבל נסיונותי לא צלחו לכדי כתיבה מונומנטלית כפי שכתבתי על ארה"ב בשנה שעברה. המוזה חלקלקה ואתם יודעים מה אלוהים עושה בעוד אנחנו מתכננים.

    בכל זאת כמה חוויות דרך האזנות החודשיים האחרונים עם הקשר לטיול שעשיתי. לא תמצאו פה חידושים אלא את הדברים המוכרים בהקשר קצת שונה והרבה יותר שורשי.

    The Stone Roses - The Stone Roses

    אם לא קראתם עדיין, הייתי באירוע המוזיקלי החם של הקיץ, האיחוד של הסטון רוזס במנצ'סטר. לפני ואחרי ומצדדי ההופעה שמעתי את אלבום הבכורה המופלא בריפיט בהנאה גמורה, עם גיחות קטנות בנסיון לחבב את האלבום השני, "Second Coming". אין כמו הביאה הראשונה.

    The Smiths - The Queen Is Dead

    גם בגלל שביקרתי בעיר מולדתם האדירה מנצ'סטר, גם בגלל ההופעה המעולה של מוריסי בארץ, וגם בגלל ששמעתי מלא סמית'ס בתקופה הזו ובמיוחד את אלבום המופת הזה. פעם לא סבלתי את מוריסי והסמית'ס, איזה תענוג זה לשנות את דעתי המוזיקלית ולהפתח ליוצרים מטורפים שכאלה.

    נ.ב. אם כבר מנצ'סטר, נתקלתי במקריות במכור מוזיקה מקומי בשם סטיבן עם בלוג מוזיקה מקומי, Manchestertaper. זה בלוג של חובבי הקלטות והופעות שהולכים להופעות בעיר הדגל, וכן, מקליטים אותן. הכל ניתן להורדה והאזנה חופשית, ולפי סטיבן רוב הלהקות מאוד מרוצות מכך. איכות ההקלטות מעולה, אז אם אתם רוצים להיות בהופעה מנצ'סטרית מבלי לזוז מהכיסא ולגלות אמנים חדשים לפני כולם, קדימה ללינק.

    British Sea Power - Open Season

    לצערי בגלל חוסר זמן ואוברדוז של הרים וגבעות ירוקות אגמים ונהרות צלולים דילגתי על מחוז Cumbria ב-Great Lake District, משם הגיעו אהובי כוחות הים הבריטיים. על פי ביוגרפיית הלהקה השפעת מחוז מולדתם נוכחת לכל אורך הדיסקוגרפיה שלהם. מה הפלא אם כך שצלילי הגיטרה המהדהדים והשירים שמוקדשים לקרחונים היוו סאונדטרק מעולה לפיסות אלוהיות נוספות באי הבריטי. עוד אשוב לשם.

    The Vaccines - What Did You Expect From

    הגשמתי חלום קטן וראיתי את ה-Vaccines, אחת מהלהקות האהובות עלי בשנה+ האחרונה, במקום הכי הזוי בבריטניה, ב-Eden Project. הם נתנו הופעה קצרה וקולחת מלאה בלהיטים ורוקנרול כיפי כולל חומרים מהאלבום החדש. ככה זה צריך להיות - 4 גברים, גיטרה-באס-תופים, סולן בלתי נלאה, ומלא ג'ינס וליבידו שמושפרץ לכל עבר.

    הסאונד היה פרקקט אבל בכל מקרה היה קשה לשמוע את הלהקה מעל לשירת הקהל. כולם עשו חיים תחת טיפות הגשם שבאו והלכו ושוב חזרו לקלח אותנו. הסולן, ג'סטין יאנג, הזכיר הופעה גורלית של Pulp שראה שם כבן 14 וממש השפיעה עליו. מקווה שהוא השפיע על מישהו להקים עוד להקת רוק.

    Little Leagues - A Problem Solved EP

    חיפשתי מה לעשות אחרי ההופעה של ה-Vaccines. קניתי מנת קארי חומוס שחיממה אותי בגשם וברוח הקרירה ושמתי פעמי לבמה הקטנה. שם חיכה לי הקינוח, להקת Little Leagues. אני מת על הרגע הזה שאתה מבין שאתה עומד מול להקה מעולה, ולא הייתי היחיד. מעט הקהל שעמד שם התעלם מהגשם והמשיך לרקוד לצלילי הרביעיה הזו. הם עושים את האינדי פופ במבטא הבריטי הזה שאנחנו מכירים רק עם מלא חינניות וחיוניות. משהו בין התחכום והזוויתיות של Foals מינוס הרצינות התהומית פלוס חצוצרה ויותר הוקים.

    ה-EP החדש שלהם עם העטיפה החמודה נמכר כמו כוסות פלסטיק מלאות בבירה וכשהלהקה נאלצה לרדת אני ועוד כמה מעריצים חדשים צעקנו "עוד שיר אחד!" שוב ושוב. הלהקה נתקעה בין פטיש הרוקנרול שובר החוקים לבין סדן הנימוס הצייתנות הבריטית. לצערינו הסדן ניצח, אבל גם הוא לא יכל לקחת את הטעם המתוק שנשאר בפה. נתקלתי בגיטריסט הלהקה זמן קצר לאחר מכן ואמרתי לו שהם היו המופע הכי טוב באותו היום.

    Evans The Death - Evans The Death

    גם בחודשיים האחרונים טחנתי את האלבום המעולה הזה בשממת הקיץ המוזיקלית. כשהגעתי ללונדון ציפתה לי הפתעה. הוזמנתי על ידי חבר ותיק ושמו אלכס למסיבת יום הולדת של ידידה שלו באיזה פאב מקומי בשעת צהריים. השמש עשתה טובה וסוף כל סוף יצאה החוצה לאחר אינספור ימי גשם. הגענו לפאב ולאחר איחולי מזל טוב מנומסים ומתן מתנה מאולתרת של גלויה מים המלח, הלכנו לבצע את מלאכת הקודש של הזמנת המשקאות.

    בבר בין העובדים היתה ברמנית חמודה עם בלונד פלטינה ועיניים בהירות שנראתה לי מאוד מוכרת. יכלתי להישבע שזו Katherine, הסולנית המעולה של Evans The Death. אבל מדוע שהיא תעבוד בפאב הזה, דווקא עכשיו, דווקא שאיזה מעריץ הזוי מתל אביב נמצא שם? ספוג בנימוס הבריטי מדרכי בממלכה ורחוק מהחוצפה הישראלית של הים התיכון התביישתי לברר את הסוגיה.

    חזרנו לשולחן עם המשקאות וסיפרתי לאלכס על העניין. הוא הפציר בי לחזור לבר ולשאול אותה והחליט לבוא איתי ולחזות במעשה. קצת רועד ונרגש כמו מעריץ בן 16 עשיתי את דרכי לבר וחיכיתי בסבלנות שהיא תתפנה. לאחר שמזגה בירה לעוד לקוח מרוצה, שאלתי אותה אם היא סולנית בלהקה. היא אמרה שכן עם חיוך. שאלתי אם קוראים להם Evans The Death. היא אישרה וממש התלהבה וצחקה! היא סיפרה לי שזו הפעם הראשונה שמישהו זיהה אותה, שבד"כ חשבו בטעות שהיא לורה מארלינג.

    היא ממש שמחה שזה סוף כל סוף קרה. סיפרתי לה שזה צירוף מקרים ממש משונה, שאני בכלל מתל אביב ודלוק על אלבום הבכורה של להקתה בחודשיים האחרונים ושהנה, היא מופיעה לפתע לפני. דיברנו על מוזיקה ודיי ג'ובס וקיבלתי עדכון שבאסיסטית הלהקה פרשה כך שהלהקה בהפסקת פעילות בעוד קת'רין לומדת לנגן על גיטרה ואחד הגיטריסטים עבר לבאס. הזמנתי אותם להופיע בתל אביב כמובן, למרות שאני בספק שזה יקרה אי פעם, אבל מי יודע.

  • האזנות החודש - מאי 2012

    קבלו את המוזיקה באיחור אופנתי וללא הקדמה מיותרת. רגע, אז מה המשפט הזה?

    Evans The Death - Evans The Death

    למרות שאין שום דבר חדשני או ייחודי בהרכב Evans The Death חוץ מהשם הלא ברור, עפתי על אלבום הבכורה שלהם. מדובר באינדי רוק מהממלכה הבריטית כמו שאינדי רוק צריך להיות, עם זמרת מעוררת הזדהות, גיטרות מלודיות, באס מלוכלך, ותופים שנותנים את הקרקע המוצקה לכל זה. למעשה, הלהקה מזכירה לי להקות מתקופת הבריטפופ בסגנון Elastica. אם נמאס לכם כמוני מהאנמיות ששולטת כרגע בעולם האינדי, אם אתם מתגעגעים לאלבום חסר גימיקים שמלא ברגש ומלודיות, ליחצו על play.

    Ringo Deathstarr - Colour Trip

    לא בכדי השלישיה הטקסנית הזו אייתה את המילה 'Colour' באיות אנגלי. גופם במערב, אך ליבם במזרח, יחסית. הלהקה הזו שואבת/גונבת את כל הדברים החלומיים מלהקות השוגייז הקלאסיות כמו My Bloody Valentine, Slowdive, Jesus & Mary Chain ויוצקת שוגייז ניאו קלאסי עם ווקאלס נשי מעורפל וגיטרות שקורעות את החלל-זמן. כל כך התלהבתי שהשקעתי בשמחה $10 באלבום הבא שלהם.

    Damon Albarn - Dr. Dee

    אחרי לא מעט פרויקטים נער הפוסטרים הלונדוני לשעבר מוציא אלבום סולו שמהווה בעצם סאונדטרק לאופרה. יש פה חיבור בין עולם הפולק לעולם המוזיקה הקלאסית, משהו מרענן שלא שומעים מדי יום (פוסט-בארוק?). הוא נע בין בלאדות על גיטרה אקוסטית לתזמורות ומקהלות שמימיות עם אורגנים כנסיתיים. התנודות של דיימון אלברן בעולם הפופ מזכירות לי את התנודות של אביו הרוחני Paul Weller מלהקת The Jam, גם לו היסטוריה מוזיקלית פטלטלה. כנראה שככה נראית דרכו של אמן.

    The Cribs - In The Belly Of The Brazen Bull

    הקריבס הם אחת מהלהקות החדשות האהובות עלי. האלבומים הראשונים שלהם היו מלאים בחן נעורי פרוע, אלבום המופת השלישי Men's Need's, Women's Needs, Whatever חידד אותם לכדי סכיני אינדי רוק יפניים, והאלבום הרביעי Ignore The Ignorant הפגיש אותם עם גיטריסט ה-Smiths האדיר Johnny Marr שהוסיף להם סטייל ובגרות. האלבום החדש, החמישי במספר, נשמע כמו צעד אחורה, כמו סתם כמה שירים שהוקלטו באולפן. למזלי אחרי כמה שמיעות הוא החל להתחבב עלי בפשטות ובאנרגיה ובלכלוך שלו. סוג של חזרה למקורות בשביל הקריבס.

  • תעשה את זה באמשך: ביקורת הספר של British Sea Power

    מה משותף בין מלחמת העולם השניה, צפרות, והליברטינז? British Sea Power! איך אני יודע את זה? כי בדיוק סימתי את הספר הססגוני אודותיהם Do It For Your Mum מאת Roy Wilkinson, מנהל הלהקה לשעבר ואחיהם הגדול של שני סולני הלהקה Yan ו-Neil.

    כשלתי לכתוב השנה על הספר הקולח Bit Of A Blur מאת באסיסט blur מר Alex James, ועל הספר הארסי האוטוביוגרפי/ביוגרפי לסירוגין Rotten: No Irish, No Blacks, No Dogs מאת הג'ינג'י הרוטן מר John Lydon מהסקס פיסטולס. לכן החלטתי לנצל מיד את ההזדמנות ולכתוב book report.

    הספר לוקח אותנו למסע אל תוך הראש של רוי, כמו המסדרון הצר דרך הדלת הסודית בחצי קומה ששואב את עובדי המשרד האפורים אל תוך ראשו של ג'ון מלקוביץ'. מסע שמתחיל בבית הוריו בכפר Natland בצפון אנגליה ומסתיים על סלע בכפר Drumnadrochit ליד לוך נס בסקוטלנד. איזה הרפתקאות קסומות מחכות לנו בדרך?

    רוי מספר את סיפור הלהקה בזווית מצלמה רחבה. יש את סיפור המנהל המוזיקלי המתוסכל עם חזון איך הלהקה שלו תכבוש את העולם, בעוד שחובות הלהקה רק הולכים ותופכים. הביקורות מהללות, המעריצים הדוקים, עוד ועוד סיכות נתקעות על מפת הגלובוס, אך מכירות האלבומים מדשדשות. הם מופיעים עם הליברטינז לפני שפיט דוהרטי ידע את קייט מוס, להקה קטנה בשם הקילרז חיממה אותם, מוזיקאים וסלבס מביעים את אהדתם מחוף לחוף, ואין השמעות רדיו. אבוי.

    בינתיים הלהקה עושה חיים משוגעים. לא רק סקס, סמים, ורוקנרול. יש להם חיבור עמוק לטבע, לתרבות גבוהה, ולהיסטוריה. הלהקה נוסעת להופיע בכל מיני מקומות נידחים, מתנגדת לאוטומציה של מגדלי אור, ומשתתפת באירוע חגיגי לכבוד 100 שנה ללידתו של המשורר Betjeman יחד עם ניק קייב כשבקהל יושב הנסיך צ'ארלס ואישתו קאמילה.

    כעיתונאי מוזיקה ומומחה עולמי לפיקסיז, רוי הוא כוח ספרותי שלא ניתן לעצור. יש לו יכולת כתיבה שוטפת בשילוב ידע תרבותי עצום. סיפור שמתחיל בהופעה פרועה בסוף העולם (הוא נהג לעלות לבמה בתחפושת של דוב) עלול להמשיך בתיאור אירועים היסטוריים שהתרחשו במקום, תוך כדי חיבור לאושיות שהגיעו משם, דרך טריוויה איזוטרית מעולם הפופ, ובחזרה ללהקה. הוא מסוגל להשוות בין מוזיקאים לציפורים שנראות כמוהם ולניימדרופינג לכל כך הרבה שמות תרבותיים שהשאירו את הראש האנגלופילי שלי מסוחרר. אפילו תיאורים של בירות אקזוטיות שהוא שותה בדרכים כל כך מפורטות שכמעט ואפשר להרגיש אותן בחיך.

    מעל לכל שוכן האבא הגאה של האחים והסיפור המלבב שלו. שמו Ronald, הוא בן 87, אבל לפניך! בעקבות כניסת בניו לעולם האינדי רוק, הוא החל להבין את המטריה ואף להפוך למעריץ של ה-Butthole Surfers. מדי פעם רוי מעלה את סיפורו ואת חוויותיו המורבידיות ממלחמת העולם השניה. אך הקטעים הבאמת חזקים הם האהבה האדירה שלו לבריטיש סי פאוור וביקורות המוזיקה החדות שלו לכל להקה אחרת. למשל, ביקורת של רונלד על הסטרוקס, בתרגום ספונטני: "כן, מאוד מקצועי...קול עוצמתי ומעניין. אבל, ת'יודע, בשורה התחתונה, המוזיקה מחורבנת. מחורבנת כמו מאמא עוף!"

    לקראת הסוף הסיפורים המפותלים של רוי החלו קצת לעייף אותי, והמוח הקטן שלי לא הצליח להכיל את כל העושר הזה שהוא מרעיף על הקורא. אני לא תולעת ספרים משוננת, אז לרוב לקחתי את הספר בשלוקים קטנים שלא ישרפו לי את הגרון עם מרתון שתייה מזדמן כשעלה החשק להשתכר. זה באמת שולי בהתחשב באיכות הכתיבה הגבוהה, הפרטים המרתקים, והיריעה הרחבה שהוא פורס בספר.

    אז כפי שהבנתם "תעשה את זה באמשך" הוא ספר אדיר. התחברתי דרכו יותר עמוק למוזיקה המשובחת של כוחות הים הבריטים ובכלל למג'יקל מיסטרי טור שאנו קוראים לו "חיים". תוכלו להנות מהספר גם אם לא התוודעתם אל הלהקה בכלל, במיוחד אם אתם נמנים על אחת או יותר מהקבוצות הבאות: מאזינים, מוזיקאים, זואולוגים, היסטוריונים, אנגלופילים, שתיינים, או קומיקאים. ודיר בעלאק, תעזרו לתקן את אי הצדק. תנו האזנה לבריטיש סי פאוור ותפיצו את המילה הטובה עליהם. באמשכם.

  • נחמה אנגלופילית

    קיץ ההופעות השנה, שנת 2011, חלש משהו. חזרנו שוב לתקופת היורה ויש מעט מאוד הבלחות מעניינות. מה שחסר לי בעיקר זה בריטניה. בריטניה, בריטניה, בריטניה. יש כל כך הרבה להקות מעולות בממלכה המאוחדת, למה לכל הרוחות אנחנו לא רואים אותם פה? היה סווייד והיה נחמד, אבל זה הכל? העם דורש מבטא בריטי!

    בהיעדר הופעות שוות מבריטניה, סצינת האינדי הישראלית זוקפת קומה, מרימה את האף ומשוויצה שיש עליה. וכך הלכתי אמש להופעה של להקת NORIA, להקה שכדאי לכל אנגלופיל שמתפלל מערבה ללונדון לשים עליה אוזן.

    נוריה יוצאת הישר מירושלים שממשיכה לספק עוד ועוד להקות איכותיות, להקות אשר יכולות לדלג בקלות ליבשת השכנה ולהתקבל בזרועות פתוחות (Kitzu, Lorena B, Umlala, ועוד). אם לשמות הנ"ל יש איזשהי זווית נסיונית, נוריה הולכת יותר על רגש ועל כתיבת שירים של פעם כמו Echo & The Bunnymen, Suede, ואפילו Coldplay ו-U2 עוד כשהן היו טובות ומוערכות (התמהיל הזה מזכיר לי להקה שווה משוודיה בשם The Mary Onettes, כדאי לדגום גם אותם).

    NORIA

    בכל מקרה, למה אני מתכוון כשאני אומר U2 וקולדפליי כמחמאה, אתם בוודאי תוהים? אני מתכוון לשילוב בין סולן כריזמטי עם יכולת ווקאלית של הדהוד למרחקים וגיטריסט שיודע ליצור קונסטרוקציות שבריריות של סאונד עם מינימום פריטות. אני מתכוון למנעד ריגשי, לללבוש את הלב על השרוול כמו שאומרים באנגלית (מה המקבילה העברית?). תוסיפו מתופפת(!) מדויקת להפליא, באס, וקורט של קלידים ואלקטרוניקה, וקיבלתם את נוריה.

    אני מודה, זה עדיין לא מושלם. נוריה קיימים כבר 3 שנים, אבל צריך לתת להם עוד זמן להתבשל על הבמה. שירגישו נוח בעורם וישתחררו לגמרי בהופעה, שיקחו את הגרנדיוזיות שלהם עד הפאקינג סוף. אבל כשזה עובד לנוריה, כשכל הלהקה נותנת את כל מה שיש לה ללא מעצורים ומתלכדת לכדי ישות אחת, זה נשמע ענק ונותן הרגשה של הופעת איצטדיונים שתיאטרון תמונע קטן מלהכיל.

    אז אם חשקה נפשכם ברוק אמוציונלי כמו שיודעים לעשות באי ההוא שם, תדגמו את נוריה בהופעה. אני בטוח שאם יביאו נניח, את Elbow לארץ (אמן אמן אמן), נוריה תהיה הבחירה הראשונה לחמם אותם. האזינו לאי פי שלהם ותבינו על מה אני מדבר.

    נ.ב. כבוד על ההופעה של נוריה שהיתה ללא עישון! אני לא יודע אם זה בגלל הנהלת תמונע, או הזוגות שמילאו את ההופעה לכבוד ט"ו באב, או הסולידריות של המחאה, או איזשהו וודוו קוסמי, אבל ההופעה היתה עם אוויר צלול וזה היה מעולה. המעשנים יצאו לעשן בחוץ וכך כולנו חיינו בהרמוניה מוחלטת ונתנו כבוד למוזיקה ואחד לשני. בנוסף, הסאונד בהופעה היה צלול ובווליום נעים לעומת ההחרשות שהולכות בשאר המועדונים וההופעות, זה מבורך לגמרי. כן ירבו!

  • ביקור נוסף אצל מלך הגפיים

    לא כתבתי כלום על החדש של רדיוהד. כשהוא יצא, כולם מיהרו לכתוב כל דיעה מיידית בכל מקום אפשרי. זה הוציא לי חשק להוסיף עוד מילים למדורה, ורציתי לשמוע את האלבום לפחות עשר פעמים לפני שאגבש ואכתוב עליו משהו, אם בכלל.

    השמיעה הראשונה של King Of Limbs לוותה בהתרגשות אפופת מיסתורין. רדיוהד היא גיבורה אינטרגלקטית בשבילי, והנה הם הוציאו אלבום חדש בהפתעה. ידעתי מראש שהאזנה לאלבום חדש של רדיוהד תהיה תהליך לא פשוט שדורש מהמאזינים לנטוש את הקונכיה הקודמת ולמצוא חדשה. לכן הרגשתי מעולה שלא כל כך הבנתי את מה ששמעתי אחרי ההאזנה הראשונה, שצריך לשבת ולהשקיע.

    מה שקרה בהמשך הפתיע אותי. לאט לאט, מהאזנה להאזנה, ההתלהבות שלי מהאלבום הלכה ופחתה. התחלתי לחשוב עליו כתרגיל אסתטי שרדיוהד עשו עבור קורס באקדמיה למוזיקה, יצירה מעניינת עם קורטוב של ניסיוניות וחוסר בהוקים, אבל כזאת שלא מצליחה לחדור מתחת לעור ולרגש. זה העציב אותי, כי סיבה עצומה למערכת היחסים הארוכה והאינטימית שלי עם רדיוהד היא הצד הריגשי שלהם שמאוד הזדהיתי איתו.

    במובן הזה In Rainbows היה אלבום מעולה, אוסף של שירי פופ נסיוני שהציגו קשת רחבה של רגשות מחייו הבוגרים של תום יורק ושות'. או ששנינו השתנינו והגענו למקומות מאוד שונים, או ש-KOL הוא אלבום שכלתני לדור מכונת ההייפ שנועד לדגדג לנו את חוש האסתטיקה לכמה דקות, עד העונג הבא. וכך נטשתי את KOL עד להודעה חדשה, מפנה את האוזניים לצלילים אחרים.

    בשבוע שעבר קיבלתי הזדמנות לחזור למלך הגפיים. החבילה הדה-ז'ונגלרית שהזמנתי עוד לפני ששמעתי ביפ אחד מהאלבום הגיעה לסניף הדואר הקרוב לביתי. ציפיתי להמון אחרי האריזה המדהימה של In Rainbows, ושמחתי לגלות שרדיוהד ואמן הבית סטנלי דונווד סיפקו את הסחורה. זה מגיע בשקית ניילון צבועה באמנות של האלבום שרק אידיוט ירצה לזרוק, מסר לגבי ההתמכרות שלנו לפלסטיק ואיכות הסביבה. יצקצקו הצינקניים, אני נותן כבוד שרדיוהד משתדלים להקטין את תביעת הרגל שלהם על כדור הארץ גם בהופעות וגם במארזים שלהם. בפנים יש דיסק, שני תקליטים שקופים(!), עיתון ביזארי מעוטר באמנות ומילים מורבידיות כמו שאנחנו רק רגילים לקבל מאז החוברת של OK Computer, ומן דף לא ברור שכזה שאפשר להפריד לבולים קטנים.

    הקנקן מדהים, אבל מה מבחינת מה שיש בתוכו? האם הרגשות שלי השתנו? לצערי לא נפלתי מהרגליים בשמיעות מחודשות של KOL, אבל כן גיליתי יותר סימפטיה בשבילו. הוא חמוד ונעים. תוכלו לנגן אותו בארומה ואף אחד לא יתלונן על המוזיקה. אם כן מעמיקים בו, מגלים מקצבים אפריקאיים שבורים כמו שטרם שמעתי מלהקה אחרת, גרובים מעולים של הבאס, גיטרות מאוד מינימליסטיות ומדגדגות, וכמובן שטיחים סינתיסייזרים אי שם מתחת לפני השטח. דווקא הקול של תום יורק מאכזב - מרוח כך שאי אפשר להבין מה לעזאזל הוא אומר, שטוח ביבבה מתמדת וחד גונית. נפילה מוחלטת אחרי המגוון הווקאלי שהוא הפגין באלבום הקודם.

    הבעיה, כפי שכבר אמרו, היא שהציפיות שלי ושל שאר הקוסמוס מהאלבום החדש של רדיוהד היו בשמיים. ילד מחונן שמוציא פחות מ-100 מאכזב את הוריו. אבל אם נסתכל על ההיסטוריה של המוזיקה המוקלטת במבט פיכח, נגלה שאין אף אמן שהוציא אך ורק אלבומים פנטסטיים לאורך זמן. דיוויד בואי, איגי פופ, REM, סווייד, תבחרו את מי שתרצו, לא כל האלבומים שלו/ה/הם היו יצירות מופת.

    בשבילי KOL הוא האלבום הכי חלש של רדיוהד (נקודה). למרות הפילרים, אלבום הבכורה Pablo Honey לוקח אותו בסיבוב עם המוזיקליות והישירות הלא מתחכמת שלו. אולי אם KOL היה משוחרר בתור אי פי (כולה 8 רצועות על גבי 37 דקות) או אלבום המשך ל-The Eraser של תום יורק, היינו מסתכלים עליו אחרת ואוהבים אותו יותר. אבל כפסגת מאמץ משותף של חמישה גאונים מוזיקליים, זה פשוט פשוט מדי.

    מי יודע מה יהיה עם רדיוהד. כולם מתים שהם יזרקו את הסמפלרים לסל המיחזור, ירימו גיטרות, ויחזרו לשורשים של ימי The Bends הישנים והטובים. לדעתי הסיכוי של זה אפסי. רדיוהד הם אמנים ולכן נמצאים במבט מתמד קדימה, בחיפוש, בחקירה של פלנטות חדשות. הרבה יותר סביר שהם ירימו כלי נשיפה וקונטרבס ויעשו ג'אז נסיוני מאשר שהם יחזרו לרוק פשוט.

    אנחנו צריכים להיות עם אורך נשימה. להבין שיש מעידות, שאי אפשר להיות הכי טובים כל הזמן, למרות שזה מה שהחברה דורשת מאיתנו. או להיות מניאקים, לשכוח את כל הדברים הנפלאים שרדיוהד כבר עשו, ולקטול אותם כלהקת אוברייטד הייפ. הבחירה בידכם.

  • אמנות ברוטאלית

    אם הייתי אומר לעצמי לפני כמה שנים שיהיו מלא הופעות מחו"ל בארץ הייתי צוחק ומעיר איזה הערה צינית. אבל זה המצב היום. לא מעט אמנים מגיעים לארצינו הקטנטונת ולא רק דינוזאורים וכל מיני השלמות פערים מהעבר, אלא גם אמנים שרלוונטיים כאן ולעכשיו. הבעיה היא כמובן שתקציב אוהב המוזיקה המצוי מוגבל ביותר, ומחירי הכרטיסים הרקיעו שחקים בצורה מופרזת לגמרי. אז אין ברירה, צריך לבחור.

    אני בוחר בהופעה של ארט ברוט ב-2.4 בבארבי. למה? תנו לי להסביר. למי שלא שמע, ארט ברוט זה אמנות של אאוטסיידרים, וגם להקת אינדי-רוק אנגלו-גרמנית. בהתחלה די זלזלתי בהם (ראה תגובה לביקורת בשרת העיוור) בתור דחקה מצחיקה אך חולפת, רק כדי לראות אותם מוציאים עוד אלבומים מוצלחים ואת עצמי ממשיך לשמוע אותם ולהנות מהבדיחות.

    את הלהקה מוביל האנטי-סולן עם המבטא הבריטי למהדרין אדי ארגוס. למה אנטי סולן? קשה בדיוק להגיד שהוא שר, הוא יותר מדקלם את המילים. אבל בכל מה שקשור למילים הוא גאון. יש שאומרים שהוא פרק ההמשך לג'רוויס קוקר מפאלפ, ויש בזה משהו. אני לא חובב גדול של ליריקה בדרך כלל, אבל הצורה שבה ארגוס מתאר את חייו הלוזריים בכנות כל כך גמורה, בישירות כל כך חדה, ובצבעונית כל כך מהנה, שקשה שלא להזדהות ולחייך.

    Art Brut

    ארגוס הוא קודם כל ג'אנקי של מוזיקה בדיוק כמוני, וכנראה כמוכם, ותופס את ההוויה הזו בצורה מדהימה. החל מהארספוטיקה המוחלטת של "Formed A Band" מהאלבום הראשון על איך הוא, וול, הקים להקה ("Formed a band, we formed a band. Look at us! We formed a band!"), דרך "Pump Up The Volume" מהאלבום השני שבו הוא מספר על איך הוא עצר נשיקה בגלל שהוא העדיף להגביר שיר מעולה ברדיו, וכלה בשיר "The Replacements" שבו ארגוס לא מבין למה הוא גילה את הלהקה המופלאה הזו רק עכשיו ("Some of them are nearly as old as my parents"), שזה די מה שקרה לי כשגיליתי אותם.

    ארגוס הוא גם גבר רגיש שעדיין מאוהב בחברה הראשונה שלו "Emily Kane", ילד נצחי שעוד אוהב לקרוא קומיקס ולשתות שוקו כפי שהוא מתאר בשיר עם השם האניגמטי "DC Comics And Chocolate Milkshakes", ואלכוהוליסט אנגלי ממוצע כפי שהוא מצהיר בשיר הבועט "Alcoholics Unanymous". בקיצור, הוא בן אדם, ועוד אחד עם כישרון כתיבה בלתי נלאה שפורס במילותיו את כל הקלפים על השולחן. אולי נלמד מזה משהו, אולי נתבדר מזה משהו, אולי משהו ומשהו.

    סולן קורע יש, מה עם שאר הלהקה? אז זהו, שלנגנים בארט ברוט יש תואר ראשון מהאוניברסיטה הבריטית הממלכית לרוק עם קורסים מתקדמים בסקס פיסטולזולוגיה, רפרט על הפיקסיזם (פרופסור פרנק בלאק הפיק להם את אלבומם השלישי Art Brut Vs. Satan), וסמינר מחלקתי על פאלפ אנליטי. זה אומר גיטרות רועשות, שפע של הוקים, קולות רקע קליטים, ורית'ם סקשן פשוט וטייט כדי לגבות את העסק, והכל במסגרת של שיר פופ סוחף.

    אני חוזה שההופעה של ארט ברוט תהיה כיף גדול של דאחקות במבטא בריטי קשה להבנה, ורוקנרול אנרגטי שיקפיץ את כל הבארבי כמו איזה בארבי. אם זה לא משכנע אתכם, אז זו אחת מהופעות החו"ל הזולות יותר בשכונה, וידידתי הצרפתית החמודה מימים עברו, Elodie, ראתה אותם ומאשרת שההופעה ממש כיפית ושאדי ארגוס אף קופץ יורד למטה לקהל. רק תהיו בני אדם ותרימו ידיים כדי לתפוס אותו, ישראלים פחדנים. ואם זה לא מספיק, הנה הם מכסחים עם "Formed A Band" בהופעה, כולל הומא'ז ללהקה אחרת שתבוא אלינו בקרוב. באנג, באנג, רוקנרול!