פוסטים מתויגים עם ועדת חריגים

  • כרוניקה של טילים וביטולים: תעשיית המוזיקה הישראלית בעקבות המלחמה

    כתבתי אייטם לעכבר העיר איך המצב הבטחוני וביטולי הופעות הקיץ משפיעים על תעשיית המוזיקה הישראלית. היה לי את הכבוד לראיין את אורן ארנן משוקי וייס, גיא בן שטרית מאטליז, עדי אולמנסקי, ואת יובל הרינג מועדת חריגים. ככה הוא נפתח:

    הקיץ בוטל. יש שפע של ים, לחות, ואבטיח, אבל הופעות הקיץ הגדולות התאיידו בשל המצב הבטחוני. "זה מצער וזה בעיקר עצוב מאוד", אומר אורן ארנן, מנהל המחלקה הבינלאומית של שוקי וייס. "במיוחד ניל יאנג, שהוא דוגמה מדהימה למופע שהיתה לו כזו ציפייה מצד הקהל וכזאת התרגשות כנה ואמיתית מהרגע הראשון שהודענו עליו". לדבריו של ארנן, האכזבה בעקבות הביטול הייתה רבה אף יותר: "מדובר באמנים שהיו מאוד מאוד נלהבים להגיע לכאן, גם ניל וגם הלהקה והצוות, ואנחנו מקווים שנוכל לעשות את זה בקרוב".

    לכתבה המלאה בעכבר העיר

  • לחזור אחורה אל עצמך: פוסט אורח של יובל הרינג מועדת חריגים

    ועדת חריגים עובדים על אלבום חדש. הם יופיעו באוזןבר ב-19.6 ויבצעו ממנו חומרים טריים. אחרי הסאונד המיוחד של אלבום הבכורה "העולם אבד מזמן", והראיון עם יובל הרינג שאמר ש-"האלבום הבא צריך להיות הלחמה מושלמת בין רוק ישראלי טוב משנות ה-90 או שנות ה-80, 'Nevermind' של נירוונה, ו-'Isn't Anything' של My Bloody Valentine", הזמנתי אותו להרחיב ולספר על חמש ההשפעות הכי גדולות שלו כרגע.


    בהמשך לשיחה שלנו, חשבתי קצת על מושג ה"לחזור אחורה אל עצמך" ועשיתי רשימה של אלבומים שאני בדיוק בימים אלה "חוזר" אליהם בכתיבת והקלטת האלבום החדש של חריגים, שעתיד לראות אור תחילת שנה הבאה.

    אני מרגיש כיום שבלי הקשר שלי להנאה הגופנית והמלאה שהייתה לי פעם מהעולם, ואיננה עוד - לא משום שאני אדם מנותק או עקר רגשית או משהו, אלא פשוט כי ככל שאני יותר למוד ניסיון, כך אני מרחיק את עצמי יותר מהמציאות עצמה כממשות ומתחבר יותר לאידאות של אותה ממשות - קשה לי מאד לכתוב דברים חדשים שהם בתורם אמורים לייצר הנאה גופנית מלאה לאדם אחר, עם פחות ניסיון משלי. זה סוג של בניית גשר אם תרצה, אל עצמי, או אל דימוי של עצמי שקפוא בתודעה שלי, ואז שחזור הצעדים שלי אל עבר אותו עצמי שחי בתוך הרגע משום שהוא עדיין לא למד כיצד לחיות בתוך זמן אחר. כל אלבום כאן הוא לפיכך זיכרון שלי של עצמי וכל אחד מהם יספר סיפור עלי מנקודת מבטי בהווה.

    Chemical Brothers - "Exit Planet Dust"

    אני זוכר את עצמי, שוכב על מיטה מעץ בהולנד באמצע שנות ה-90. ההורים שלי ישנים בחדר אחר. אני בעליית גג של צימר קטן בחופשה משפחתית. אני בן 13, אולי 12. אני מחזיק את הפלסטיק של הדיסק הזה ביד והוא מסתובב בתוך הדיסקמן שלי. חשוך. אני ער באמצע הלילה מביט בשמי כוכבים דרך חלון בתקרה של עליית הגג, חלון בנטיה כזה. אני מסתכל על העטיפה של האלבום. בחור ובחורה בדרכם בחזרה מוודסטוק אולי הביתה. המילים "Exit Planet Dust" מופיעות בפונט ערבי למראה. העיצוב עושה לי נעים. הסאונד הזה חצוף. הביטים גדולים, יהירים, עכשוויים, משקפים את הצורך שלי לפרוק. אני שוכב במיטה ומקשיב לשיר "One Too Many Mornings", מעין הזיית שוגייז אלקטרונית. אני חושב, כמה העולם יפה, והבנות בו יפות, ההולנדיות שראיתי ברחוב. הן הסתכלו לי בעיניים ואני לא יודע למה. אולי כי אני מיוחד. כן. זה בגלל שאני אחד ויחיד בעולם הזה, תחת הכוכבים. הן ראו אותי באמת.

    Sonic Youth - "Washing Machine"

    חבר שלי ואני משחקים תופסת לייזר מתחת לבניין שלו. השנה היא 1995. אני עדיין לא מכיר את נירוונה. אני שומע בעיקר מה שנותנים לי המבוגרים. אני בן 12 בערך. אני לא יודע מה זה נויז ומה זה גראנג' ומה זה אלטרנטיבי. החבר שלי ואני עולים לדירה של ההורים שלו. רמת השרון בקיץ. חם חם. הוא נותן לי שקית עם 2 דיסקים שקנה בחנות עטופים בעטיפה כזו שהיה רק בניינטיז. מתנת יום הולדת. אני פותח את שתי האריזות - באחת אני מוצא את Temple of the Dog, ובשניה את "Washing Machine" של Sonic Youth. המוכר כנראה דחף לו את סוניק יות'. מעניין מי זה היה, המוכר הזה. ברמת השרון ב-1995. מעניין איפה הוא היום. אני חוזר הביתה ושם את הדיסקים במערכת שהייתה לי ליד המיטה שלי עם המדבקות של מעדני "דני" של צבי הנינג'ה. מה זה הרעש הזה? אני מוציא את סוניק יות' מהמערכת ושם את Temple of the Dog. זה כבר יותר טוב. אני אוהב את זה. שנתיים עוברות. אני מוצא עטיפת פלסטיק מרוסקת של "Washing Machine" בתחתית ערימה מאובקת של עיתונים שהייתי שומר בשביל הקריקטורות. הדיסק שרוט ותמיד קופץ בסוף של "The Diamond Sea". אני זונח את Temple of the Dog וכל דבר אחר דומה. אני הולך ומתרחק מהעולם אל תוך עצמי. האלבום עושה לי חשק לכתוב סיפורים קצרים. אני יושב בפעם הראשונה בחדר שלי עם מחברת וכותב סיפור קצר לצלילי השיר "Skip Tracer". הוא היה על סוף העולם. איש הולך בעיר ריקה ועלה לראש בניין להסתכל על העולם הריק שהוא חי בו.

    Smashing Pumpkins - "Siamese Dream"

    להקת חטיבת הביניים שלי. אני זוכר את עצמי. לבוש מעיל גשם בסגנון "המטריקס", עם שיער ארוך. כולם חושבים שאני גיי. רק הבנות חברות שלי. ילד שמנמן עם פרצוף מוזר וחצ'קונים שאוהב מוסיקה ובגדים. והאלבום הזה בדיסקמן שקבור עמוק בכיס מעיל גשם גדול, קופץ כשאני הולך לבית ספר עם אוזניות SONY עם ספוג אדום. יוצא מהבית לבית ספר בבוקר, ומתחיל ללכת לצלילי "Cherub Rock". חותך בסמטאות הפרבר שלי עם השיר "Quiet" בפול ווליום. שיער על העיניים, כל הזמן. הסאונד של האלבום הזה, כמו הבי מטאל אבל קליל יותר, הלחישות שירות האלה של בילי קורגן, המראה של ההרכב הזה, הארט. למה זה נגע בי כל כך? זה לא היה סתם רועש או צעקני. זה היה כמו חלום להקשיב לאלבום הזה, זה העצים את הרגע שהייתי בו. זה היה הדיסטורשן הזה שאף פעם לא שמעתי ממש, ממש כמו סוכריות מתפוצצות, או מסטיק בזוקה. זה נמרח ונדבק ונע כמו ערפל, וזה גרם לי להרגיש מסתורי, וטוב, ומיני בצורה שאסור או אי אפשר להסביר.

    Nirvana - "Incesticide"

    כל כך אהבתי את האלבום הזה בתיכון. יותר מכל אלבום אחר של נירוונה. אבל גם אהבתי את אוסף ה-b-sides של הסמאשינג יותר מכל, אז אולי זה פשוט האני של אז, מחפש מפלט מהעולם בתוך מה שנראה לו כמו אזוטריה מנחמת. בכל מקרה. אהבתי את האלבום הזה מאד. ואני חושב שזה בגלל שיש פה כמה שירים מאד מוזרים שנשמעו כמו נירוונה אחרת, בעיקר אחרי "Polly", כלומר החל מ-"Beeswax". ובסוף כל הסינגלים המשונים האלה, הדבר המדהים והנחשי הזה שנקרא "Aneurysm". אילו מבני שירים משונים. אני זוכר שאני יושב עם האלבום הזה ומנסה להבין את הלך הרוח הפסיכולוגי של מבני השירים האלה. באלבום הזה, הלהקה המאגית הזו, שגרמה לי לרצות לנגן, שהיופי המרושל שלהם הפיח בי תקווה שיש מקום לרישול במיינסטרים, נשמעה לי אחרת. שונה אפילו מכמה שהייתה שונה מכל דבר אחר. שונה מעצמה. אני זוכר איך השיר הזה שסגר את האלבום היה כל כך אקזיסטנציאליסטי בעיני, איך ש-"סבתא קחי אותי הביתה" חזר על עצמו, והרגשתי, הרגשתי גם שאני רוצה הביתה, אבל שאיני יודע היכן הבית שלי.

    Velvet Underground - "White Light White Heat"

    קניתי את האלבום הזה בקיץ 1999 בחנות פיקדילי רמת השרון במבצע. שמעתי את הקאבר של נירוונה ל-"Here She Comes Now" ורציתי לשמוע את המקור. פתאום חזרתי לסוניק יות'. לרעש הזה בסוף של "The Diamond Sea", שקפץ כי הדיסק שלי היה שרוט. כמה התרגשתי לבודד את הסיפור ב-"The Gift" על ידי השתקת צד אחד של האוזניות. כמה אהבתי להקשיב להפרדות הסטריאו הקיצוניות של האלבום הזה, לגיטרה לבד, לתוף לבדו בחדר שבו הוקלט אי שם. כל כלי לבד, אלגנטי לבד, פרוע לבד. כמה פעמים שמעתי את "סיסטר ריי" בחדר לבד, ואפילו בבית ספר, "בהפסקות פעילות", כשנתנו לתלמידים להשמיע מוסיקה, והמורים ביקשו שאחליף כבר שיר. כמה פעמים ניסיתי , עם פור טראק קסטה של טאסקם שהיה לשכן שלי, לייצר את הקקפוניה המדהימה של אותו שיר אחרון מתמשך שכשהסתיים השאיר אחריו אדמה חרוכה, מעלה עשן, ושקט חם של סליל ישן. עד היום אני, ואני חושב שכמעט כל מי שבעניין של הוולווט, לא מסוגל להשתחרר מאותו אבטיפוס של שיר אחרון ארוך וחורך שמתאבד אל תוך אינסוף של רעש רפטטיבי. זו השאיפה לסוף פתוח, זהו הצורך להרוס, לחרב מבנה, יצר המוות.

    - - -

    איפה שהוא, בחוויות המצטברות של היזכרות באלבומים האלה, נמצא האלבום הבא של ועדת חריגים. לא באופן ישיר בסגנון או בסאונד, אבל כן באופן עקיף בניסיון לייצר מחדש את אותן תחושות של עצמיות, העצמה, יצר מוות, מוזרות, זרות, גילוי, ערפיליות, אותה התרחקות נערית מן העולם. אנחנו עובדים בשיטה של שיר שיר, ויקח עוד זמן רב עד שהכל יהיה ברור. אנחנו מניחים אחד ואז מקשיבים לו בלי סוף, והצעד הבא אחריו מתגלה באיטיות. ממש כמו הליכה על גשר אל עבר יעד שאיני יודע בדיוק מהו, אבל אני יודע איך האדמה מרגישה עד אליו.

    להקשיב לאלבומים זה כמו להביט בתצלום ישן של עצמך, אלא שהדימוי הויזואלי שלך נעדר, ומוחלף בזיכרון תחושתי. התהליך כעת הוא ייצור של סביבת עבודה שבה היזכרות תחושתית היא כלי הכתיבה המרכזי.

  • Yum: יאק בבארבי

    אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהיה לי כל כך כיף בהופעה של להקה מחו"ל, אולי מאז ש-Art Brut היו בארץ לפני ארבע שנים. הבאסה לראות בארבי ריק התחלפה בקפיצות במקום והוצאת האייר גיטאר המאובקת מהבוידעם. Yuck לקחו אותנו לסיבוב של שעה בתוך דלוריאן כסופה ושיגרו אותנו 20 שנה אחורה לנשף התיכון של ברנדה וברנדון וולש, לעידן תמים של שירים פשוטים ורועשים.

    ועדת חריגים חיממו את מגברי המנורות לטמפרטורה רותחת. אני לא יודע אם זה משהו חד פעמי, או שהטור בארצות הברית שדרג להם את הנוכחות (או ההיעדרות במקרה של שוגייז), והפך את הסאונד שלהם למאסיבי ומחוספס. אחד מחברי סיפר לי שהוא טחן את "העולם אבד מזמן", אלבום הבכורה של ועדת חריגים, כמו שהוא טחן פעם את "האיש שראה הכל" של רוקפור. כנראה שגודלת פה תופעה. אני מהמר עליהם את כל הז'יטונים.

    אחרי שבהיתי בנעליים ממרחק, גררתי את החברים קדימה - ככל שנמצאים קרוב יותר לבמה, נהנים יותר מהמופע. הקהל הריע כשבחור עם אפרו ג'ינג'י כדורי ובחור מקריח עלו לבמה, כלומר, להקת יאק, רק שהם באו לבדוק את הציוד. ככה זה באינדי, אין תקציב לרודי. הם ירדו ועלו שוב, הפעם במעטה החשכה המסורתי, ופתחו עם "Holing Out" שהציג את הטקטיקה לערב - רוק אלטרנטיבי עם טוויסט שוגייזי. היתה אקסטרה התלהבות סביב כמה שירים מאלבום הבכורה כמו "Get Away", "The Wall", "Operation", וגם "Middle Sea" מהאלבום האחרון שהפך למיני-להיט ברדיו הקצה. אבל באמת שזה היה טיפה יותר ריגוש מהשירים האחרים שעבדו מעולה בלייב. לפעמים שכחתי שאני בבארבי האפלולי ודמיינתי שאני מקפץ בפסטיבל קיץ אירופאי, ההופעה של יאק מושלמת לזה.

    ועדת חריגים מאסיבים יותר

    ועדת חריגים מאסיבים יותר

    פחדתי שהסולן היהודי החביב, מקס בלום, לא יצליח להחזיק את ההופעה, פחד שהתגבר כשהציבו במרכז הבמה דווקא את באסיסטית הלהקה מאריקו. ידידה תהתה למה שמו אותה שם אם היא לא עושה כלום, אז הסברתי לה שזה בגלל שהיא יפנית ויש לה חולצה מגניבה עם מה שנראה כמו הדפסים אקראיים מרחוק ומתברר כמלא חתולים מקרוב, אבל מתחת להסבר גם אני התפלאתי. אז מקס לא היה פרונטמן שבא לנצח על טקס הרוקנרול כמו מנהיג כת אחוז דיבוק, אלא התרכז בלעשות את העבודה, בלשיר ולנגן. אחרי שיר או שניים היה ברור שהוא טוב בזה, והקול של דניאל בלומברג, האקס המיתולוגי, הלך והתפייד לטובת מקס החביב ששיתף כמה מילים בעברית ("שולחן! גלידה!") ולא חשב שזה ראוי למחיאות כפיים.

    למעשה כל הלהקה היתה בקטע של פשוט לנגן, לשמור את הקול שלהם ולהשאיר את הקלישאות בצד, אולי כמו שלהקות בתחילת הניינטיז עשו כתגובה לאובר דה טופ של האייטיז (ראיתם אי פעם מתופף מנגן סולו כשהוא מרחף הפוך?). עם חוסר האקשן על הבמה, הפניתי את תשומת הלב אל הקהל. הגיעו לו לפחות חצי ממחיאות הכפיים. מעריצי יאק שעמדו בחזית התייחסו לכל שיר כמו להיט, אפילו לחומר טרי מה-EP החדש, עם קפיצות וריקודים ופוגו. פוגו? יותר כמו פייגו, כמו שאמר לי מישהו אחרי ההופעה. כמה בנות עשרים ומשהו התחילו לדחוף את החברים שלהם, וכדור השלג הזה התגלגל למעגל פוגו עדין שפעל ללא הפסקה. אפילו קפצתי פנימה כדי להראות לילדים איך עשו את זה פעם, חלקם בטח השתתפו באקט המוזר הזה בפעם הראשונה בחייהם.

    יאק יצאו מהקול שלהם לקראת סוף ההופעה עם התעללות מוגברת בגיטרות ופידבקים. בפינלה הגדול של ההדרן הם פינקו אותנו עם "Rubber", האפוס האיטי שסוגר את אלבום הבכורה ולא בוצע בהופעה כבר שנתיים. לכבוד המאורע הם הזמינו את יובל הרינג מועדת חריגים לעלות לבמה ולתפוס את המקרופון. לא הייתי בטוח בהתחלה באיזה שפה הוא שר דרך האפקטים והקול שמלכתחילה מכוון להיות עמום, אבל כשהגיע הפזמון, שהיה אמור להיות "should I give in", שמעתי בבירור את התרגום המדויק "שנוותר". שפת הקודש נתנה לקטע עוצמה תנ"כית והביאה את הערב לשיא של פוגו ופידבק. אני ממש מקווה שאחד מילדי השורה הראשונה הלך להקים להקה.

  • מה שהאמריקאים צריכים: ראיון עם יובל הרינג מועדת חריגים

    אחרי שהשיגה באזז חסר תקדים ללהקת אינדי עברית, ועדת חריגים יצאה לטור אביבי באמריקה שכלל הופעות בניו יורק ופסטיבל SXSW. עוד שבועיים הם יחממו את Yuck בבארבי ובמאי הם יופיעו בפסטיבל Primavera בספרד. הסתקרנתי לשמוע מה העניינים, אז הרמתי טלפון ליובל הרינג, סולן וגיטריסט הלהקה, על הטור, האלבום שבדרך, והרצון ליצור תת ז'אנר חדש של אינדי עברי.

    יצאת ל-25 טורים מאז גיל 22 ועשית מאות הופעות בארצות הברית עם TV Buddhas. איך זה היה לחזור הפעם עם ועדת חריגים? מה השתנה מאז?

    "קודם כל, זה היה יותר טוב. למדתי מכל הטעויות שעשיתי בחיים שלי. הטור היה קצר יותר. אמריקה יכולה לעשות לך בור אם אתה לא גר שם, זאת הרפתקה כלכלית מטורפת. הייתי יותר מאורגן הפעם מה המטרות שלנו מבחינת קשרים ואסטרטגיה. כלומר, פגישות עם לייבלים ובוקינג. כל מיני פגישות עם פרומוטרים או אנשים שיכולים לעזור לנו בפעמים הבאות היו כבר מסודרות לטור הראשון. סמכתי גם על מקריות, מה שפעם הייתי סומך עליו שאם פשוט אסתובב הרבה אז אפגוש את האנשים. וגם זה קרה. אבל סידרתי את רוב הדברים מראש, תיאמתי פגישות, וכו'. גם בסאות' ביי (סאות' ווסט -ע.ש.) וגם בניו יורק יצא לי להיפגש עם הרבה אנשים שיוכלו לעזור להמשך של הלהקה, לעתיד של הלהקה, בטריטוריות שהן לא ישראל.

    "חוץ מזה הראשוניות. זו הפעם הראשונה עם ועדת חריגים, פעם ראשונה בעברית בחו"ל. העברית בהופעה אפשרה לי סוג של חופש - יותר נהניתי מזה מכל דבר שעשיתי קודם. זה הרגיש כאילו אני יכול לא להתעניין במה שקורה סביבי ולהיות יותר מרוכז במה שאני עושה".

    בארץ אתה לא מרגיש את זה, כלומר, כשאתה שר בעברית, כי אנשים יכולים להבין אותך?

    "בארץ סיגלתי לי תכונות של בן אדם מופנם בהופעות, ואני גם לא כל כך אגרסיבי או מוחצן פנים מול פנים. אני כן אגרסיבי בעבודה, כי אני עובד קשה, אבל אני לא אגרסיבי כבן אדם. אין לי אישיות חיצונית מוחצנת או צבוענית. אז זה פחות או יותר אותו מנגנון הגנה. יותר נוח לי להיות מאחורה עם משהו, ומאוד נוח עם העברית בחו"ל. זה הוציא ממני דברים שהיה לי קשה להוציא אם לא היה לי את זה - סוג של מיסוך וגם סוג של התמקדות כשאתה עושה מוזיקה מסוימת. אני הגיטריסט היחיד ואני מנסה להגיע לעומק מסוים של נגינה. זה מאוד עוזר, לי לפחות, לתהליך הפסיכולוגי שלי".

    אם כבר מדברים על ההופעות של הלהקה, איך היו התגובות של הקהל? אני מתאר לעצמי שלרוב האנשים זו הפעם הראשונה שהם שמעו עברית, בטח שמוזיקה בעברית. איך הם הגיבו? קרה משהו יוצא דופן?

    "היו פחות אנשים שהתפלאו על העברית, יותר אנשים שפשוט באו כי הם הכירו את האלבום, כי הם שמעו אותו קודם בסטרימינג או שקנו אותו אונליין, ובאו והכירו את השירים. זה היה הדבר המשונה בצורה חיובית שהיה ושלא היה לי קודם. התייחסו אלינו בהרבה הופעות כמו שאני הייתי מתייחס ללהקה שאני מחכה הרבה זמן שתבוא לתל אביב. הכירו את החומר ודיברו איתנו על האלבום, כאילו הוא איזה יצירה קנונית או משהו וקנו אותו - מן 'אני מחכה פה הרבה זמן שתעברו פה ותמכרו לי את הויניל', גם בהופעות שבד"כ מתנשאים בהן כמו בניו יורק. אז זה היה מאוד מגניב. זה היה באמת חריג ממה שאני רגיל מארצות הברית. הם רגילים לתת תרבות אז בדרך כלל זה לא ממש מזיז להם - סבבה, מגיעות להקות. אבל עכשיו זה הרגיש כאילו מחכים שנגדל, מחכים שנעלה עוד מדרגה, 'ראיתי אותם עכשיו בטור הקטן שלהם', ככה זה הרגיש".

    אתה חושב שמה שגרם לזה זה הפרגון שקיבלתם בתקשורת העולמית?

    "כן, אין ספק. כשהתקשורת עובדת ביחד על משהו, כשיש הסכמה בין עיתונאים שקורית בו זמנית זה מייצר סוג של לגיטימציה למאזינים לתת את התשומת לב שלהם למשהו. יש הרבה אלבומים טובים שאף אחד אפילו לא שם עליהם את האוזן. הם פשוט לא נכנסו לסירקולציה. החוכמה היא לעשות גם אלבום טוב וגם שאנשים ישימו לב אליו. הכלים לגרום לאנשים לשים לב אליו מגוונים. יש אנשים שחושבים שאם תעבוד בפייסבוק הרבה אז ישימו לב אליך, או שאם תעשה וידאו ויראלי אז ישימו לב אליך. יש כל מיני דרכים שבהם אנשים ישימו לב אליך. הדרך הזו של הוידאו מאוד חזקה, אבל אני לא יודע, אני חושב שהיא יכולה להיות מיידית קצת.

    "הדרך שאנחנו בחרנו בה זה לעשות אלבום מאוד מוזר. מישהו אמר לי שבאמריקה מה שאנחנו עושים זה מה שהאמריקאים צריכים, ומה שהאמריקאים צריכים זה לדבר על האלבום המשונה הזו. להקת השוגייז הזאת בעברית, זה קצת בשבילם כמו משהו חדש ומעניין שקורה, כמו איזה סדרה מאוד משונה שלדבר עליה זה הדבר לדבר עליו עכשיו. זה כמו פיסת פיקנטיות כזו שמחכה שאנשים ידברו עליה באופן רחב יותר. החזון שלי עם הדבר הזה זה להמשיך להתקדם בתוך המסגרת של הציפייה הזו, להמשיך לייצר מוזיקה בעברית לשוק האמריקאי".

    אתה חושב שעוד להקות יוכלו לעשות את זה בעברית בשוק האמריקאי או בכלל בעולם?

    "המטרה שלי לעשות את מה שהיפנים עשו לפני 10 שנים בערך עם סטונר, לדוגמה, שהיו כמה להקות סטונר יפניות ששרות ביפנית. או כמה להקות פסיכדליה כמו OOIOO או ה-Boredoms, ופשוט לעשות להקה שתגרום לכך שמה שמזוהה עם ישראליות אינדי זה שוגייז דרים פופ שכזה. אני לא מדבר על אינדי ישראלי, אני מדבר על אינדי בעברית. כי באותה מידה אני חושב שסטונר ביפנית נבדל מסטונר יפני. במובן מסויים מישהו לא שוודי יכול לעשות פולק שוודי. אתה מבין מה אני אומר? בן אדם יכול להיות מושפע מחוזה גונזלס, למשל. כשאתה אומר פולק שוודי או פולק נורווגי יש לזה צבע מסוים. אתה מדמיין משהו כבר מאוד ספציפי בראש שלך".

    כן, אבל מצד שני זה גם קשור למיקום הגיאוגרפי

    "זה קשור למקור, כי הצבע המקורי של זה בא מאיזה הקשר גאוגרפי-חברתי כלשהו. אבל אין ספק שגם בן אדם במדבר שטוח שיש לו הרבה חברים ואין לו דיכאון או אספרגר יכול לשיר פולק נורווגי, והוא אולי אפילו יתקבל לא רע באזור שלו. אז מה שאנחנו עושים בעברית, הכוונה היא לייצר סוג של אסתטיקה מסוימת עם השפה, ואחר כך אולי מישהו יוכל לעשות את האסתטיקה הזו, את מה שאנחנו עושים. אני לא יודע אם הגענו לזה באלבום הראשון, אולי בשני או בשלישי נוכל לדעת מה מהות העניין".

    ועדת חריגים בדרכים

    ועדת חריגים בדרכים

    אתה מנסה בעצם לייצר איזשהו תת ז'אנר עברי שיהיו עוד להקות שיוכלו ליצור בתוכו, זה מה שאתה אומר בעצם?

    "כן, בדיוק. אני מנסה לייצר איזשהו סוג של תקדים בעברית, קודם כל ליוצרים ישראלים. שהתקדים יהיה קיים כדי שתוכל להתייחס אליו באיזשהי צורה בין אם לפסול אותו, להסכים איתו, לשאוף אליו, לספור אותו, או כל דבר אחר, אבל שהוא יהיה קיים, שהוא יהיה שם באוויר, ואז יוצרים מקומיים יוכלו להתייחס אליו. זו מטרה מס' אחת. מס' שתיים זה לייצר את הפיקנטריה החדשה הזאת בשוק אחר - לעשות שוגייז בעברית. מה שזה לא יהיה הדבר הזה, שוגייז בעברית זה מה שקורה עכשיו, או עוד שנתיים. זו הציפייה וזה מה שאנחנו צרייכם לעשות. האם נעשה את זה? אז עשינו אלבום טוב או שנעשה עוד שני אלבומים טובים. אבל המימוש של הפרויקט הזה יהיה לייצר סוג מסויים של תת ז'אנר".

    ומה עם להקות ששרות בעברית ולא יוצרות בתת ז'אנר הזה?

    "אז אולי תהיה להן יותר הזדמנות לשיר בעברית אחר כך, בגלל שעברית תהיה גם דבר. אני לא יודע מה יהיה בעוד חמש, שש, שבע שנים כשהדבר הזה יהיה באמת רלוונטי, כי כרגע הכל בחיתולים. כרגע עשינו טור אחד וזהו. אבל אם זה יממש את עצמו זה יקח כמה שנים. יקח לתקשורת כמה שנים להבין שמדובר בזה או עוד כמה להקות. אם היו עוד כמה להקות שעושות את זה בו זמנית זה היה טוב. להקות שלא עושות את הז'אנר הספציפי הזה יעשו משהו אחר, כל עוד זה יפה. אני לא חושב שחשוב מה עושים כל עוד זה יצא משהו מעניין בין מה שמנוגן למה שמושר".

    מה הצעד הבא בשביל הלהקה? סיימתם את הטור ואני יודע שאתם הולכים להופיע בפרימוורה. מה אתם מתכוונים לעשות הלאה?

    "אנחנו מקליטים עכשיו דמואים לאלבום, האלבום השני, שאין לו שם כרגע אבל יש בו עשרה שירים. מקליטים את הדמואים ושולחים ללייבלים שנפגשתי איתם בארצות הברית ומקווים להתקדם ללייבלים עם השפעה גדולה יותר בחו"ל, או לחזור לארצות הברית דרך פסטיבל גדול שישלם לנו את העלויות. כי העלויות, יחסית לבן אדם שמשלם שכר דירה בתל אביב, הן אסטרונומיות, עשרות אלפי שקלים. בוקינג מעוניינים בדברים כאלה - לסגור הופעות לפסטיבלים לסוף הקיץ או לסתיו שישלמו לנו את הטיסות. זה כבר צעד מאוד בריא שמאפשר לך לעשות עוד אמריקה, ולעשות עוד אמריקה זה חשוב".

    אז בעצם מימנתם בעצמכם את כל הטור שהיה עכשיו?

    "כן. מימנו, אתה יודע, כל השלבים הראשונים של הלהקה זה בד"כ במימון עצמו - המכונית, הציוד. שלא לדבר על כל ההוצאות שבדרך עד שאתה משיג את כל שאר הדברים, כלומר יחסי ציבור באמריקה, והתקליט עצמו, וכל הדברים האלה שייצרו יכולת לקבוע את ההופעות אחר כך".

    ממש מגניב לך, אני יודע שאתה מנגן מלא זמן ועכשיו היה ניצוץ שהבעיר את כל מה שיש באוויר

    "אני מקווה שנמשיך לעבוד קשה ולא נתעייף, זה העיקר. נחתתי לפני עשרה ימים בערך, ואני כבר מרגיש איזה סחבת מסוימת, מן משהו שלא הרגשתי כשהייתי שם. כאילו אין פואנטה לשום דבר שאתה עושה כל כך. הלו"ז נהיה רופף פתאום, יש סדקים בכוונות המידיות שלך, בגלל שאתה רגיל שפה אין לך כל כך למה להתאמץ".

    אתה חושב על לעבור לחו"ל איפה שקל יותר לבסס פעילות כזאת?

    "גרתי בברלין חמש שנים. לגור בניו יורק זה לעשירים, אז כרגע אני לא יודע. אבל יש הרבה דברים לעשות פה: אני יחצ"ן, יש לי את הנשף, יש לי את הלהקה. טוב פה מבחינת תרבות, אני אוהב את הקלאש. אבל יש פה תחושת סחבת כזאתי שזה הקטע, היא מתחילה לעבוד עליך, ואז, בלי שאתה שם לב, דברים שרצית שיקרו השנה לוקחים הרבה יותר זמן".

    חלק מזה גם לא תלוי בך. אתה יכול לעשות את המקסימום ולפעמים דברים יקרו או שלא, כמו שהיה עם הטי וי בודהז. עשיתם המון אבל איכשהו דברים לא קרו, ופתאום עכשיו הם כן קורים. רק חצי מזה זה אתה.

    "אתה יודע, אולי אני נשמע כמו מישהו מעידן הנאורות כשאני אומר שהכל תלוי תודעה, ואולי לא נכון כל כך להגיד את זה עכשיו. זה קצת המאה ה-19 להגיד שהמציאות שלי היא תוצר של ההבנה שלי של טבע הדברים. אבל אני כן מרגיש שיותר טוב לי עכשיו מבחינה מקצועית כי הבנתי הרבה דברים שלא הבנתי קודם, ועכשיו אני יודע לעשות דברים מסוימים שלא ידעתי לעשות קודם. הייתי אומר שזה הרבה אתה, הרבה החלטה שלך, אבל לא לגמרי. זה שילוב, אבל אין ספק שיש הרבה כוח לכל הניסיון שהיה לי עד עכשיו.

    "האסתטיקה של האלבום של ועדת חריגים, אפילו הסאונד, זה תוצר של סוג מסוים של אלימינציה שעשיתי עם עצמי. זו בחירה מודעת, לא ג'אמים או שום דבר כזה. זו ישיבה עם עצמי במשך הרבה מאוד זמן והחלטה של אלימינציה לכיוון, באופן מפתיע, אחורה, לשאלות כנות עם עצמי מה אהבתי לשמוע לפני שהייתי מוזיקאי. חשבתי על זה הרבה. זו היתה השאלה העיקרית שלי עם האלבום הזה - מאיזה סוג מוזיקה נהניתי לפני שהייתי מוזיקאי".

    ומה הייתה התשובה?

    "חשבתי הרבה על Smashing Pumpkins, חשבתי הרבה על Nirvana, וחשבתי הרבה על Sonic Youth שהיתה אחת המלהקות שהייתי מקשיב לה אפילו בחטיבה המוקדמת. חבר הביא לי ביסודי דיסק שלהם ב-95' או 94'. אז זה מה שהלהיב אותי - מהיר, מגניב, ומסוכן, כאילו אני כזה. Siamese Dream, למשל, נשמע לי אימתני, איך שהוא הקליט מלא שכבות של גיטרות דיסטורשן והסאונד של זה. מפה יצאתי, אתה מבין? אני חושב שעד היום, עוד עם TV או לפני כן, חשבתי כמו מוזיקאי. הצלחתי לצאת מהנעליים האלה. כשאתה חושב עם גיטרה אתה לא חושב כמו בן אדם יותר, במיוחד כשאתה מתעסק עם DIY, אתה כל הזמן חושב כמו איזה עסקן ולא כמו בן אדם נורמלי. אתה לא חושב מחוץ לקופסה הזו של מוזיקאי".

    זה קשה, כלומר כשאתה מוזיקאי, אתה מוזיקאי, וקשה לצאת מעצמך. זה אפילו בלתי אפשרי באיזשהו מקום, אתה תמיד אתה.

    "כן, אבל יש את האתה עם אימפולסיביות של מוזיקאי, ואתה מתחיל להגות רעיונות בתור הדמות הזו שיצרת. זו איזושהי דמות מאוחרת, היא לא משהו שנולדת לתוכו. יש דמות מוקדמת יותר של עצמי שניסיתי להתחבר אליה. גם עכשיו אני עושה את זה, כשאני עובד על האלבום הזה. באופן מפתיע, אני מקשיב להרבה דברים חדשים, ואני מוצא שזה נכון כמו חוט שני שעובר דרך כל אלבומי הרוק האחרונים שקיבלו ציונים גבוהים, למשל, בפיצ'פורק. סתם לדוגמה, אני מוצא ש-Yuck או No Joy או כל מיני להקות כאלה פשוט נשמעות כמו סוג של מיקס בין כל מיני דברים שבן אדם שומע בהתחלה כשהוא שומע רוק. יש שם הרבה גחמות של דור של בני 30 לדברים שהם שמעו כשהם היו ממש בתחילת הדרך, כשהם היו רכים בהשפעות שלהם".

    אני בגיל שלך בערך, אני גם מנגן, ואני יודע שלוקח זמן לעכל מוזיקה עד שהיא יוצאת ממך בצורה טבעית שכזאת, בלי מאמץ או ניסיון להישמע כזה או אחר.

    "כן, אני מסכים, אז מה שאתה קורא לו טבעי אני קורא לו סוג של ביטול עצמי - איזושהי נקודה מסוימת של לא להיות הדמות המוזיקאי שדמיינתי שאני, אלא להיות מן אני טבעי או משהו כזה, ומתוך זה למצוא איך תו מתחבר לתו מתחבר לתו ואיזה סאונד בעצם עוטף את זה ככה שאני צ'יזבורגר טעים. אם זה היה סבבה בורגר כזה, אז האלבום הבא צריך להיות ספרדי כפול מושלם. הוא חייב להיות. אם הוא לא יהיה, אז אנחנו לא נהיה. האלבום הבא צריך להיות הלחמה מושלמת בין רוק ישראלי טוב משנות ה-90 או שנות ה-80, Nevermind של נירוונה, ו-Isn't Anything של My Bloody Valentine, ביחד, באותו אלבום. אם זה לא יהיה זה, אז זה לא יהיה כלום. יכול להיות שיצא משהו אחר, אבל זאת הציפייה. זה הכיוון שאליו אני עושה דה-אבולוציה".

  • נשף חלל 3: ראיון + הגרלת כרטיסים

    ב-30.11 יתקיים נשף החלל ה-3, "פסטיבל חקר החלל והבהייה בנעליים". נרקוד סלואו לצלילי ועדת חריגים, REO (הסופרגרופ הסקסי של זואי פולנסקי, אור אדרי, ואסף אמדורסקי), והצמד הנשי הרועש לילה, מפגש בין הסופרנובות החלליות והחלומות. תהיה דקורציה של בלונים וכדורי חוף על הירח + פונץ' בין-גלקטי להרווית הצמא האינסופי של הריק השחור.

    כדי להכין אתכם לשיגור, שאלתי את ההרכבים כמה שאלות בעניין הנשף והחלל (לצערי להקת לילה לא יכלה להשתתף עקב גיחה לחו"ל לאלפה סנטורי). המועצת הגלקטית של הנשף החליטה לפנק אתכם, בני כדור הארץ, ולהגריל 2 כרטיסים זוגיים, כן, לכם ולדייט הלוהט מונוס או המאדים או פלוטו. פרטי השתתפות בסוף הפוסט.

    מי גיבורי החלל שלכם?

    ועדת חריגים: "ברטלן פרקאש, האסטרונאוט ההונגרי הראשון בחלל. יש לי תקליט 7" שלו מכריז על כוונת האנושות לשלום עולמי על רקע מוסיקת chillwave עתידנית. מדהים".

    REO: "גיבורת החלל שלנו היא לייקה הכלבה האסטרונאוטית שקיפחה את חייה בנסיון לא ברור לתפוס את הזנב שלה סביב כדור הארץ".

    איך המוזיקה שאתם עושים מתחברת לנשף החלל?

    ועדת חריגים: "חלל מתחרז עם יובל".

    REO: "המוזיקה של ריאו מתחברת לנשף חלל כי אור הגיעה מערד וזואי הגיעה מהחלל החיצון".

    איזה להקה נוספת הייתם מביאים לנשף ולמה?

    ועדת חריגים: "את Real Estate. אני שומע אותם הרבה עכשיו כשאני עובד כדי להירגע. אוהב אותם".

    REO: "להקה נוספת שהיינו מביאים לנשף חלל היא Spaceman 3 כי יש מצב שזה יתאים".

    ב-1977 NASA שיגרה לחלל את הלוויין Voyager. הוא נושא עליו תקליט זהב עם ברכות בשפות שונות, קטעים מוזיקליים מכל מיני תקופות ומקומות, ותמונות מכדור הארץ. בספטמבר האחרון הוא יצא ממערכת השמש. מה הייתם שמים על תקליט הזהב הזה?

    ועדת חריגים: "אני חולה על התקליט הזה. קראתי עליו כל כך הרבה והקשבתי לו המון פעמים. ואז התחלתי לצפות גם ב-related videos ביוטיוב, והגעתי להקלטות של התנודות של הגלים שנפלטים מכוכבים מסויימים. זה מדהים! יש הקלטה של איך צדק או נפטון "נשמעים". בכל מקרה, היה לי רעיון לעשות תקליט דומה עם צלילים של תל אביב ולשלוח אותו איכשהו לחלל".

    REO: "היינו שמים על תקליט הזהב שנמצא בדכו אל החלל החיצון את אודיסאה של וועדת חריגים והיי למה לא אולי גם שיר של ריאו עם הסבר שזה עוד לא עבר מאסטר".

    מה מצפה לקהל שיראה אתכם בנשף?

    ועדת חריגים: "לכל מי שבא לנשף מצפה לילה בלתי נשכח. אנחנו הולכים על מוטיב ארט-דקו עתידני, מטרופוליס סטייל. אי אפשר לטעות".

    REO: "לקהל שיראה אותנו בנשף מצפות גיטרות סינתים תחתונים נצנצים והמתופף הכי חתיך בשביל החלב".

    --

    ובכן אסטרונאוטים אמיצים, כדי להשתתף בהגרלה נכנסים לדף המאזין בפייסבוק ומגיבים לסטטוס של הפוסט את מי הייתם רוצים להזמין לסלואו בנשף החלל. כל תשובה הולכת - סלבס, דמויות פיקטיביות, אולי מישהו שמכירים ומתביישים להזמין. 2 הזוכים בכרטיס הזוגי יבחרו אקראית בין המגיבים ביום שישי 15.11.13 בשעה 12:00 ויקבלו הודעות בפייסבוק. בהצלחה, גראונד קונטרול.

    קרדיט תמונה של ועדת חריגים - גוני ריסקין

  • האיסלנדית החדשה

    הסיגנל "זה בסדר לפחד", כלומר, "Ze Beseder Lefahed" (גוד יודע איך מבטאים את זה באמריקאית) של ועדת חריגים פורסם ב-Spin והלהקה סומנה כאייטם חם ב-The Fly. להקת אפור גשום, שחלק משיריה בעברית וחלקם באנגלית, קיבלה ביקורות אוהדות מעבר לים. אפילו אד טרנר אנד דה דנילוף סנטר הופיעו בברלין בשפת הקודש. האם העברית היא האיסלנדית החדשה?

    זו לא הפעם הראשונה שמוזיקה בעברית מופצת בתפוצות, ואני לא מדבר על "אבניבי" של יזהר כהן. התקדים האחרון, יחסית, היה סרט הטראש של אדם סנדלר מ-2008 "You Don't Mess With The Zohan" שלווה במוזיקה של הדג נחש. הלהקה יצאה לטור או שניים באמריקה והופיעה בעיקר מול יהודים וישראלים לשעבר.

    השאלה הגדולה, כמובן, היא כמה רחוק זה יכול ללכת, עד כמה השפה מהווה מחסום למוזיקה? כדי לבדוק את זה, בואו נשאל בכיוון ההפוך - עד כמה רחוק הגיעה מוזיקה בשפות אחרות? האם אנחנו שומעים להקות ששרות בפולנית, קוריאנית, דנית, או אפילו בספרדית או צרפתית?

    יש לי חדשות לא טובות - מעט מאוד להקות הצליחו לפרוץ את מחסום השפה. גרוע מכך - ההצלחה שלהן לא פתחה את הדלת לעוד להקות. להיפך, זה נהייה גימיק שאי אפשר לשחזר, אלא אם כן אתה עושה מוזיקת עולם.

    יש בגרמניה תעשיית מוזיקה עצומה, אבל רק הגרמנית הנוקשית של Rammstein עברה את חומת ברלין לשעבר. כולם נהנים מהאיסלנדית השוטפת של Sigur Ros, אבל איזה הרכבים ששרים בשפת האלפים קיבלו אפילו חצי מהתהילה שלהם? גם כשחושבים על צרפתית, מהשפות האהובות בעולם, השם שעולה מיד הוא סרג' גינסבורג, ואולי MC Solaar למיטיבי לכת.

    רוב המוזיקאים שמו את שפת המקור בצד לטובת הגולה. Myslovitz הפולניים נכנסו לפלייליסטים ברחבי העולם עם הלהיט "Sound Of Solitude", במקור "Długość Dzwięku Samotności". גם Kent השבדיים הושמעו ב-MTV עם השיר "Music Non Stop", הגרסה האנגלית ל-"Musik Non Stop". כמו שפולנית ושבדית נשמעות לנו מוזר, ככה העברית נשמעת מוזר לגויים, אם לא יותר.

    בארץ היו נסיונות דומים. להקת היהודים תרגמה את שמה ל-.I.U.D.M ויצאה להופיע בארצות הברית. אפילו ריטה תרגמה את "בוא" לאנגלית שנהיה ללהיט מפתיע ברדיו האמריקאי. כששלום חנוך עבר ללונדון הוא כתב שירים באנגלית למרות הקושי שלו עם השפה, וגם פורטיסחרוף נטשו את העברית כהקימו את Minimal Compact.

    אולי יקרה משהו הרבה יותר צנוע. כמו שיש פרנקופילים ואיסלנדופילים אולי נזכה לראות ישראלופילים - אנשים בלי קשר לישראל שיבחרו לאמץ את התרבות שלנו ולהכיר כל צליל שיצא מפה, אולי בקטע היפסטרי של אפריקה זה פסה, I listen to Israeli bands that don't exist yet.

    בתמונה הגדולה, ועדת חריגים באה בזמן הנכון עם הסאונד הנכון והבאזז הנכון, וסחטיין על ההישג. אם הייתם אומרים לי לפני שנה שמוזיקה בעברית תגיע למקומות כאלה הייתי מרים גבה גבוהה. אלא אם כן ההיסטוריה תחזור על עצמה, מוזיקאים שרוצים קריירה בינלאומית ימשיכו לשיר בשפת המלכה. תשאלו את אסף אבידן ועדי אולמנסקי. כלומר, Asaf Avidan and Adi Ulmansky.