פוסטים מתויגים עם יובל הרינג

  • נוער אבוד: יובל הרינג בראיון על הלייבל שלו

    יובל הרינג אוהב לחלום. סולן ועדת חריגים מנהל ביום יום למחייתו את סוכנות היח"צ אנלוג, אך הוא גם נוהג להרים כל מיני אירועים אקזוטיים בפייסבוק כמו "ההורים שלי טסים לחו"ל !" או "ועדת חריגים בקיסריה" ולכתוב סטטוסים על רצונותיו לקנות אי ביוון ולהקים בו קהילת אמנים. הנטיות האלה גרמו לנדב לזר מהבלוג אטמי אוזניים לקרוא לו פעם ההרצל של סצנת האינדי, אבל לפעמים גם החלומות של הרצל מתגשמים: הרינג מקים לייבל חדש בשם נוער אבוד.

    "רציתי תמיד להגיע לנקודת רוויה מסוימת בעבודה היום יומית שלי שאני יכול כאילו לנתב את יכולות היח"צ שלי ואת כל השטויות האלה", מספר הרינג על כוס קפה ליד כיכר הבימה, "לקחת להקות לא דווקא כזה שבעות, אלא כאילו בני 17-18 מקסימום 20 ומשהו שמוציאים אלבום ראשון, אפילו דברים שהם בוסריים שם בסאונד לפעמים, וממש ממש להיות מסוגל לתת להם איזה מן מענה בסיסי מאוד SST כזה (לייבל עצמאי של מקים להקת Black Flag -ע"ש), לתת להם ריליס ראשון ברוטלי כזה, ולהוציא להם את זה ולעזור להם עם היח"צ, להדפיס את השיט".

    למעשה, לא מדובר בלייבל הראשון של הרינג: הוא הקים בעבר את Fish In The Water שהוציא בזמנו ריליסים לשאריות מסצנת הפטיפון כמו אכזבות' ואדם קומן. בנוער אבוד הרינג הולך לשחרר אלבומי בכורה לדור חדש של הרכבים כמו סאל חרדלי וסילבי ז'אן - למרות שאין ללייבל משרד או אולפן והוא בכלל לא עושה הקלטות. "סילבי למשל זה פרויקט שבן (אבגיא -ע"ש) הקליט בבית שאני שמעתי את האי פי שהוא העלה ליוטיוב, וממש התלהבתי שמישהו הקליט את זה בבית. אחר כך הוא השמיע לי עוד דברים שהוא הקליט, ואמרתי לו, בונ'ה, אתה מפיק קטן ממזר, מדהים הדברים שאתה עושה בבית!"

    סילבי ז'אן: מפיק קטן ממזר

    מה הדהים אותך?

    "יש לו דרייב מטורף להקליט, הוא כל הזמן שולח לי שירים חדשים, כל הזמן, שהוא הקליט פשוט! שנשמעים פיצוץ, כאילו - ג'יז ג'אז מק דמרקו כזה, הקלטות חדר אבל טובות, שהתופים נשמעים סבנטיז - כי הוא יודע, הוא יודע איך למקם שיט, והוא יודע איך להוציא ממעט הרבה. זה נפלא! בגיל שלו? 20 ומשהו. סאל זה קלאסי להקת תיכון שלקח לה הרבה זמן - כמו קין והבל - להגיע לרמה גבוהה של שפה אמנותית, אבל אז, מביאים את זה, אלבום מאוד יפה בעיני, מאוד שאפתני טקסטואלית, מוזיקלית, נשען על הג'אז הזה שבא מהתיכון כשאתה רוצה להרשים בנות ואתה ג'אזיסט! ואתה רוצה שיראו שאתה יודע לנגן נורא טוב: המתופף מנגן מהר, הגיטריסט מנגן מהר. יש בזה משהו מאוד נעורי בעיני, זה רק אגרסיות שיש עד גיל מסוים. ובאמת עם הלייבל, אני רוצה לתת מענה לדברים כאלה, אני רואה שיש עוד ועוד כאלה. יש את Bonjour Machines שיש בה את הבן של יזהר, יזהר אשדות, אילי, וגם שם יש קסם של איזשהו סוג של אימו בעברית כזה, אבל לא קליפורני רגיל, אלא שבור כזה, כמו Hotelier כזה, הגל החדש של אימו כזה. מדהים אותי שילדים מחוברים לטרנדים, מנסים לעשות אותה בעברית אינטואיטיבית - אני מוקסם מזה כנראה בגלל המצב הנפשי שלי כבן אדם. אני מוקסם מזה כי ככל הנראה זה נעדר מחיי באיזושהי צורה, אני שואב את זה כהשראה מהם, אני רואה את העיסוק הזה שלהם ואני מתמלא בזה מחדש - גם בשביל עצמי, גם בשביל להזין את עצמי כיוצר, ולא רק כאיש משרד".

    ואם אתה אומר שהם באים עם ההקלטות והכל, אז מה הערך המוסף שאתה נותן להם בתור לייבל? כי הם היו יכולים לעשות לבד עמודי פייסבוק ופרסומות.

    "אני כמו עמוד אש כזה. מה אני עושה? אני מייצג את האפשרות שאנשים ישתפו פעולה ביחד. הם לא היו חושבים לעשות את זה קודם, כי הם היו עסוקים בלהשיק את האלבום שלהם ולעשות את ההופעה בבארבי וכל הדבר הזה, ואולי הם היו מופיעים עם הלהקות האחרות, עם בונז'ור, הם היו מגיעים להופיע עם חריגים. אני חושב שיש הרבה מאוד כוח בכוונון של המאזין לבית מסוים. נגיד ל-Touch n' Go יש סאונד, ל-Sub Pop יש סאונד - מגוון היום יותר, כי הם לייבל גדול יותר, אבל היה מצומצם יותר כשהיה נגיד את ה-"Sub Pop 200", את האוסף, והיה להקות נשמעו כמו נירוונה - היה איזשהו רצף מסוים של איכות פילוסופית זהה יחסית ללהקות על אותו לייבל. ואיכויות פילוסופיות זהות הם דברים שניתן לשווק בצורה קלה יותר - זה גם עוזר ללהקות. אני בעצם מייצג את האפשרות להדבקה אסתטית של כמה דברים ביחד. אני לא באמת ערך מוסף טכנולוגי או כלכלי. אבל אני חושב שגם אם הייתי ערך מוסף כלכלי זה היה נגמר מהר מאוד, כי הם היו חושבים שאני בנק. למעשה אני מדפיס, מיחצ"ן, ודוחף אותם לשאוף להיות רציניים בקשר למה שהם עושים, ולשתף פעולה עם אנשים אחרים, ככה שהם חזקים יותר מאשר להיות אינדיבידואלים. זה הכל. וזה מה שאני עושה, אני דוחף אנשים צעירים, מוכשרים, לשאוף ליותר. זה הכל. ממש כמעט על גבול הקואוצ'ינג פילוסופי של DIY, זה הכל. וכן, אני נותן יח"צ, שזה תשמע ערך של כמה אלפי שקלים, אני מדפיס שזה ערך של כמה אלפי שקלים, לפעמים אני עוזר בקליפים שזה ערך של כמה אלפי שקלים. זה מצטבר לתקציב לא מבוטל שבסופו של דבר אני יכול לעזור ללהקה, אם אתה רוצה ממש להיות Ian MacKaye כזה, האם שווה לעבוד במקדונלדס או בזה, בסביבות ה-15,000-20,000 של עבודה".

    ואיך הלייבל מתקיים מזה?

    "הוא לא! אני עובד, ואני משקיע ואני מפסיד כסף על הלהקות. ואני מפסיד בצורה כזו שאני יודע שמה שאני מפסיד, זה כמו שמישהו שיש לו תחביב כלשהו, ואני דווקא אוהב תחביבים, אני לא משתמש במילה הזו בשביל להמעיט במה שאני עושה. אני אפילו תמיד אומר על ועדת חריגים שאנחנו לא להקה מקצועית: גוטה הוא עורך וידאו, דן יש לו חברת לוגיסטיקה לקידוחים, ואני יועץ תקשורת, ואנחנו עושים לפעמים טורים ומוציאים אלבום פעם בשנתיים-שלוש, ואנחנו לוקחים מאוד ברצינות את התחביב הזה, מאוד. היתה תקופה שניסיתי שמוזיקה תהיה העבודה שלי, ואני מצאתי באופן אישי שאני סובל יותר, משום שמערך הציפיות שלי הגיע ממקום משיגני, כי רציתי להיות הכי טוב בעבודה שלי שיכלתי, אז העדפתי, אני חושב, להפנות את המשיגנות שלי לתחום אחר, וממש ממש רק לעשות את מה שאני נהנה ממנו במוזיקה, וזה יותר תואם את ישראל בסופו של דבר, לדעתי".

    הדבר האמיתי

    נוער אבוד מצטרף לשרשרת של לייבלים עצמאיים בארץ כמו פאסט מיוזיק, פאקט רקורדס, ופית/קית שהוציאו אלבומים להרכבי שוליים כמו המיותרים, יאפים עם ג'יפים, ומורה חיילת. "בא לי להיות ליד דברים בוסריים כשהם קורים", משתף הרינג. "יש נגיד להקות כמו לילה ודף צ'ונקי, כל מיני ילדים סופר מוכשרים שצורכים אובר-אינפורמציה ביוטיוב ואינפורמציה מוזיקלית מספוטיפיי שממליץ להם על אינסוף דברים, ויש להם את כל הכלים האלה בידיים שלהם, במחשב, הקלטות ביתיות, והם יודעים לייצר דברים עם כמות אינפורמציה מאוד גבוהה, והם עושים את זה בפאשן כי הם ילדים". לפיו המצב השתנה. "היום זה הכל מוצרי יצוא, export ready, האם אתה פיזיבילי כדי שאני אשקיע בך, מנהלים/מפיצים כאלה שעובדים רק עם פרויקטים שהם הוכיחו את עצמם מבחינת כרטיסים - אין מקום התפתחות לכל האינטואיטיביות הזו שנמצאת כמו ענן בתחתית".

    הרבה לפני שועדת חריגים טסה לכבוש את שולי אמריקה, הרינג היה נער אבוד בעצמו שהקים הרכב פוסט-רוק קטן בשם הבקרים הרועשים ונהפך בהמשך ללהקת לבנון. היום הוא רוצה לתת להרכבים חדשים את מה שהוא קיבל אז. "עשינו קסטת דמו פעם לבקרים הרועשים. נתתי את זה ברעד וחיל ופיק לאמיר שור, שאולי הוא יפיק את האלבום של לבנון. וזה היה משהו, וכשהוא אמר כן, ואני יעשה לכם מחיר, (צוחק) לא משנה מה המשמעות של זה. הוא באמת עשה לנו מחיר, והם באמת תמכו בנו, והיה לנו מועדון, והוא הוציא לנו את האלבום, ויכולתי לשבת שם עם מכונת למינציה ולניילן את הדיסקים שלי, ולקבל אותם מהמפעל, ולראות איך אני מכניס את הדיסק פנימה. וישבתי שם כמו ילד אצל הסבתא, וזה היה האולפן שלהם, וזה הרגיש נורא אמיתי".

    וזה באמת היה אמיתי.

    "אני מרחם על הילדים האלה שהכל קורה להם בפייסבוק, אני מרחם על זה. אני ישבתי שם, היה באנגים, הזמנו אוכל, היינו שם, כאנשים. אז מקום אמיתי, מקום אמיתי. הלוואי והיה לי גם מקום, אין לי כסף לדברים האלה. יום אחד נגיד אם אני חברת תקשורת גדולה. הדבר הראשון שאני עושה, מה שבסגנון המינוס שתיים שנסגר, או לפני זה, איך קראו לזה, היה משהו אחד לפני זה…"

    הקורו.

    "הקורו, לרוגטקה לא התחברתי, אבל דברים כאלה. ספייס, עם עשייה, שהם עושים, הטברסקים של העולם".

    זה חבורה של להקות שמנגנות ביחד, והם צריכים ספייס, אז הן עושים את זה.

    "זה נפלא!"

    הלהקות שלך יכולות לעשות את זה באותה מידה.

    "על הזין שלי אם הם יעשו או לא. הייתי נותן את זה אם הייתי יכול, אם היה לי אולפן. זה לא העיסוק שלי, אני לא טכנאי, אין לי אולפן - אם היה לי אולפן זה היה יותר קל, הם היו יכולים לבוא ולהתארח".

    יותר קל גם בשבילך אם יש לך אולפן.

    "לאנובה יש למשל אולפן, והם נהנים מזה, וזה נפלא. אבל הייתי רוצה לתת משהו אמיתי - זו השורה התחתונה, לתת משהו אמיתי, גם אם זה פורמט של אלבום ומישהו שתומך בך. הם לפעמים קוראים לי בצחוק "דוד", אתה מבין? אני אוהב את זה! מישהו עוזר להם לחשוב על הכל".

    סאל חרדלי: מקסימים (צילום David Doh Doh Rosen)

    הרינג השתפשף חזק במשך השנים בעשייה מוזיקלית, בין אם בתפעול לייבל או מאות ההופעות שהוא עשה בארה"ב ובאירופה עם להקתו הקודמת TV Buddhas. הוא משתף את כל הידע שלו עם ההרכבים הצעירים בלייבל ודואג לדרבן אותם כדי לקדם את העשייה. הרינג אף מחזיק ברשימה של להקות שהוא שם עליהן אוזן כי הן שלחו לו הקלטות דמו בסמארטפון, אך לא כל להקה יכולה להתקבל ללייבל - הוא חייב להידלק על הסאונד.

    באיזה סאונד מדובר?

    "אמיתי, לא יודע, אמיתי זה המילה היחידה. באמת בעולם שבו, אני חושב, קשה לדעת מה זה אמיתי בגלל שאנשים חווים לפעמים קשת סכיזופרנית של דברים".

    אז מה זה אמיתי בעיניך? כששמעת את סאל חרדלי, בונז'ור משינס.

    "אני ראיתי את ההופעות. בהופעות, זה הרגיש לי, מקסים. זה המילה. אפילו אם זה ממש ממש רועש ומת' רוק, מקסים. סתם. פתאום הם עצרו את ההופעה והסקספוניסט שלהם, שאול, עשה סולו. הוא נראה כמו הבסיסט של הוסקר דו, יש לו שפם כזה, הוא בחור. וכולם כזה ילדים, אז אין את העצב של הבגרות, זה רק מן "קקק!" כזה. יש את הלהקות האלה: איך קוראים לכם? קוראים לנו אנשם. למה? כי זה היה הבדיחה בחדר כשחשבנו על איך לקרוא ללהקה. לא משנה, יש להקות כאלה. איך נקרא לעצמנו? שם מפגר כלשהו. אפילו סאל חרדלי זה שם של להקת תיכון. וזה הרגיש לי כל כך אמיתי ומקסים, פשוט באמת קסום. כמו שהלכתי לראות הופעה של אולי דנון. תקשיב, עזוב את ההפקה של האלבום ואיך יצא בסוף המוצר, אני אוהב לשמור על דברים מאוד ראשוניים. כמובן האלבומים של החריגים מאוד מופקים, אבל אני כן מרגיש שיש בהם אינטואיציה. אתה כן שומע אותם ואתה לא מרגיש שזה הרמטי, אני לא חושב. סרטים ומוזיקה מאפשרים לצופה ליצוק לתוך זה את העולם שלו, כדי שיהיה לו מקום ליצור בעזרת הדבר הזה".

    זה גם יוצר עולם שאפשר להכנס אליו, שילוב כזה.

    "נכון. ואז באיזשהו מקום, כשאני ראיתי את זה חשבתי שזה מקסים ולא הרמטי. היה בזה משהו כמו סקיצה. אבל כל כך טובה, אתה יודע? סקיצה של פיקאסו, שרואים את היד של גאון. אז גם ככה, כששמעתי את הקול של אולי בהופעה, או כשראיתי את בונז'ור מאשינס, והבסיסטית היתה ככה, והמתופף היה ככה, והיה להם תקשורת מצחיקה אחד עם השני, אבל הם ניגנו מדהים, עדיין ברמה טכנית מאוד גבוהה, אבל מתוך אינטואיציה, לא מתוך הפחד של הבגרות, אלא הגוף באופן אינטואיטיבי ניגן את זה, מתוך אהבה, ראשונית, טהורה, מינית אולי אפילו, למוזיקה - מה ששמעת זה מה שאני רוצה להרגיש זה מה שאני רוצה להוציא!"

    אני יודע שאתה מאוד בעניין של מוזיקה בעברית. אבל אם תראה להקה כזו שעושה מוזיקה אינסטרומנטלית או מוזיקה באנגלית שעונה על ההגדרה הזו, אז גם תיקח אותם?

    "אם היא עושה מוזיקה אינסטרומנטלית לגמרי שעונה על ההגדרה הזאת, וראיתי כאלה בחיי, ראיתי הופעה של Tera Malos וראיתי הופעה הופעתי עם כל מיני להקות בתקופה של 2003-2006, כשזה היה מאוד חזק הסצנה הזו של המת'-נויז, יצא לי להופיע באמריקה עם המון כאלה, והיה בהם משהו מקסים תמיד, והאמריקאים יודעים ליצור מוזיקה ולהופיע בצורה מאוד אינטואיטיבית גם כשהם מאוד מפורסמים - ההרמטיות לא נשמרת. אז אם אני אראה משהו אינטואיטיבי, בטח. אגב, השמיעו לי את האלבום החדש שלהן, לילה, הוא באנגלית, רצו שאאזור לסדר אותו או משהו כזה, יש הרבה שירים, ואני חושב שהן להקה אינטואיטיבית מאוד! מאוד, מאוד! יש להן יכולת אינטואיטיבית חריגה לישראלים, חריגה! זה פשוט יבוא להן, להחליף תפקיד, פתאום אחת על תופים, פתאום יבוא לה ככה ליצור, וככה - זה אינטואיטיבי, אני מאוד אוהב את זה, מאוד אנדי וורהול".

    אז הן יצאו בנוער אבוד?

    "לא, כרגע אנחנו עושים יח"צ. מה זה עושים יח"צ? אני עוזר להן פשוט. אבל זה באנגלית. פה זה תפס אותי בדילמה. אמרתי לעצמי, אני חושב שאחכה שיהיה משהו בעברית".

    אוקיי. למה?

    "אני חושב שזה יכול להיות מדהים בעברית, כאילו, מטמטם, מדהים! הן השמיעו לי פעם משהו בעברית. זה היה נפלא, זה היה רדוף! איפשהו באנגלית, זה עדיין יש לזה צעד אחד ממני. אני צריך שזה יהיה ממש לגמרי איתי כדי שארצה להוציא את זה".

    כלומר, אמיתי באנגלית?

    "לא שמעתי אף פעם - כולל דברים שאני עשיתי, ברור ביקורת עצמית, טוטלית - לא שמעתי אף פעם אינדי ישראלי באנגלית שהיה נשמע לי לגמרי בתוכי, שלגמרי נכנס לי לספירה. שים את "עטור מצחך", אני אבכה כמו ילדה. אבל לא נכנס עד הסוף. אני יכול להעריך, אני יכול זה. עד הסוף - לא. עד הסוף זה רק בעברית".

    בונז'ור משינס לא עשו אגב לפני כן חומר באנגלית?

    "אני חושב הם עשו אינטרוואלי כזה, הם עשו חלק מהדברים בעבירת, ואז באנגלית הם עשו אלבום, ואז דיברנו על זה, והם עשו עברית עכשיו".

    לדף צ'ונקי יש חלק בעברית, חלק באנגלית, חלק ברוסית אפילו.

    "נכון, שזה אגב אפילו פי עשר יותר מעניין באנגלית בעיני".

    רוסית?

    "כן! רוסית, ערבית, קיבוץ גלויות. מצידי, אם הבן אדם אנגלוסקסי וזה ממש בא לו ממקום כזה... סתם, אתמול ראיתי "The Voice" אז ראיתי איזה שלישיה שבאה ממושב של 40 משפחות של אנשים שעזבו את קליפורניה והם משיחיים כאלה, הם שרים באנגלית, הם שרו סיימון וגרפונקל. עזוב שזה היה ביצוע באמת כמו שאביב גפן אמר "משעמם", ופה אני מסכים איתו לפעמים, זה היה, בעיני, אינטואיטיבי".

    הרינג: הרצל של סצנת האינדי

    מקום שיקשיבו לך

    ועדת חריגים היו חתומים בעבר בלייבל המקומי Anova, וכיום הם חתומים בלייבל הקליפורני Burger Records. בורגר הם לייבל עצמאי שהוקם ב-2007 ושחרר מאות ריליסים ממגוון רחב של הרכבים כמו Ty Segall, Thee Oh Sees, וגם הוצאות מחודשות להרכבים מוכרים כמו איגי פופ והסטוג'ס, הרבה מהם על קסטות. הרינג קיבל המון השראה מדרך הפעולה שלהם. "הם אומרים: שלח מוזיקה. ואז כזה בשלוש בלילה כשהם לא ישנים הם מקשיבים למלא שיט, והם עונים! זה חברי כאילו השנה היא '83, זה לא חברי כאילו השנה היא 2017 ואתה צריך לשלוח ל-info@, ושולחים לך בחזרה "thank you for" טה טה טה טה טה, אם נרצה משהו נחזור אליך. או, אנא שים את ה-mp3 שלך בתוך קופסה בסאונדקלאוד. זה כל כך מנכר. היום לייבלים של קסטות מהווים מבחינה פילוסופית את מה שפעם כל לייבל אינדי היה, שזה מקום שיקשיב לך, אתה יודע, גם אם אתה מוזר, גם אם קוראים לך קורט קוביין ואתה בן 17 או 18 או משהו כזה, ואתה הקלטת קסטת בבית, וכתבת להפיק וציירת קקי ועשית כמה קווים מעל, יקשיבו לך. מישהו יקשיב לך".

    אתה הולך להוציא קסטות או וינילים?

    "כן. אני הולך להוציא קסטות, אני הולך להוציא קסטות ברמה מאוד מגוונת - כמו שבורגר עושים, כשהם מוציאים ל-Big Star ריאישיויים כאלה, ול-Green Day, ולסטוג'ס - אני הולך להוציא גם ריאישויים ישראלים, בקסטות, גם להקות גדולות מאוד שיוציאו בקסטות אצלי, זה משהו שאני רוצה לעשות סתם בשביל להשטיח באיזושהי צורה את הכל. אני אוהב את זה".

    אולי גם לחבר נקודות - אם תוציא קסטת דמו של משינה, אני יודע, מתחילת שנות השמונים, אז יש בזה אולי את הדבר שאתה מתאר, האינטואיטיבי וכל זה.

    "משהו כזה, משהו כמו כשאני שומע משינה כשאני מתקלח. יש לי כזה נגן קסטות, שם משינה, אני מתקלח עם משינה".

    לרוב האנשים אין בכלל איך להשמיע את הקסטה, זה פשוט יושב יפה על המדף.

    "אם אתה רוצה לרדת לרזולוציה של הפורמט, הקסטה היא בסופו של דבר, בימינו, מוצר עיצובי, שאנשים חלק שומעים, והרוב אוספים, ליופי בבית, בדירות תל אביביות כאלה ואחרות, או בוהמייניות כאלה, ויש לזה קוד הורדה, ובייסיקלי אתה יכול למכור את זה כערך מוסף בבנדקמפ או כ-15 שקל בהופעה, לפאן, כדי לתמוך, וזה הנאדג', זו הקריצת עין של האינדי שנשארה. חוץ מזה יש וינילים, ואני בטח אוציא אותם בהמשך, כשהדבר יהיה פיזיבילי. אבל כרגע ההשקעה היא מינימלית, אנחנו נוציא דיסקים בעיקר בשביל תקשורת, ובשביל מי שצריך, ובשביל הלהקה שתוכל למכור, אבל קסטות זה משהו שאני מאמין שהוא מוצר עיצובי שיכול ליצור אנגייג'מנט יפה, וזה פשוט פאן, וזה טרנד, שהוא לא רק כי הוא טרנדי, אני מאוד אוהב אותו כי הוא מאוד זול ליצור יחסית, והוא מכיל בתוכו את אותה משמשעות שיש לוויניל, פחות או יותר, שזה המשמעות הזאת של כאילו הדבר האמיתי. אני אוהב את זה. חתרני כזה".

    נוער אבוד האוסף: בקרוב על קסטה ב-Burger Records

    נשמע שנוער אבוד מכוון לקהל מקומי קטן של סנובי מוזיקה, אך הרינג מתכנן לייצא את המוזיקה גם לחו"ל. הקסטה הראשונה של הלייבל תהיה אוסף שיצא ב-27.1 כחלק מסדרת Burger World, סדרה שסוקרת סצנות אינדי ברחבי העולם. הרינג בחר 12 שירים של להקות חדשות ששרות בעברית, ומסתבר שזה התקבל בברכה. "שלחתי לו את זה, הוא אמר לי תקשיב, זה מדהים. הוא עף על זה, הוא אמר לי אני שומע את זה בריפיט כבר 20 פעם. הוא סידר לי את זה מחדש - הוא אף פעם לא עשה לי את זה - כאילו הוא נכנס לי לטראקליסט, התחיל לשנות את זה, איך הוא חושב שזה צריך להיות. הוא אמר, אני אשלח את זה דרך היח"צ שלנו, אשיג על הלייבל אייטמים, טה טה טה טה טה - זה הכוח של הרבה דברים יפים בעברית ביחד".

    מעניין. טוב, זה כי אתה בלייבל, והוא מקשיב לך, והוא כבר התרגל לשמוע עברית.

    "אני לא יודע אם הוא התרגל לשמוע עברית, אבל אני חושב שאם אתה עושה משהו אינטואיטיבית, נשאר בדיוק כאילו מה שאתה עושה, זה כמו הילדים האלה. עושה אינטואיטיבית פשוט, מה שאתה אוהב, מעביר דרכך את האנרגיה ישירות, אז הצד השני מרגיש שהוא מקבל משהו אמיתי ושהוא פְרֶש, שאין תחושה מעובדת. אז זה יצא, וזה סממן למה אני הולך לעשות. מה שאני הולך לעשות בייסיקלי זה לשלוח את האלבומים של הלהקות לאנשים, לעניין אנשים באמריקה בעיקר, ואנגליה, איפה שצורכים מוזיקה אינדית, אנרדרגראונד, ולעניין אותם בלייבל בוטיק שלי כלייבל בוטיק שמוציא אלקטרוני, ואנדרגראונד רוק, בשפה העברית. עכשיו, אתה כצרכן מוזיקה, היית גר באמריקה, זה אנקדוטה מעניינת שיש דבר כזה. אני יכול לדמיין את זה בפוטנציאל של זה הגדול ביותר, לייבלי בוטיק שמוציא דברים טובים בשפה העברית, וזה יכול להיות פשוט קוריוז מעניין, כמו לייבל יפני טוב שאתה עוקב אחריו, אתה יודע?"

    סילבי ז'אן ישיקו אלבום בכורה ב-15.2 בתדר

    סאל חרדלי ישיקו אלבום בכורה ב-4.3 בבארבי

  • סיכום 2015: אלבום השנה של יובל הרינג מועדת חריגים

    יובל הרינג, סולן ועדת חריגים שהוציאו השנה את "השעמום שוקע", בוחר את האלבום האהוב עליו ל-2015 לכבוד סיכומי השנה והשקת הבלוג רקוב.

    בחרתי ב"פח האשפה של ההיסטוריה" שלקח אותי מהרגע הראשון ששמעתי אותו לתחילת שנות האלפיים כשישבתי בדירה של יוני במקווה ישראל ופגשתי את חברי להקת לבנון בפעם הראשונה. אלה שירים של יוני ששמעתי מזמן, וגם אפילו פעם בבית פיתקית נכנסתי לסשן מיקסים שהוא עשה שם על המחשב. הוא עבד על האלבום הרבה זמן וזה מורגש. אלבום אישי, עם סאונד אמיתי שנדיר למצוא כיום בתרבות הסינגלים. אני לרוב לא אוהב אלבומים מקומיים חדשים כי מעט מאד אמנים יודעים לבנות אלבום שלם, אבל פה ושם יש אלבומים שלמים חדשים טובים, וזה אולי הטוב ביותר של 2015.

  • המאזין ברדיו 93: יובל הרינג מועדת חריגים + Nova Heart

    The Listener 94: Juval Haring + Nova Heart by Idosius on Mixcloud

    יובל הרינג מועדת חריגים התארח בשעה השניה לכבוד השקת "השעמום שוקע" והשמיע את ההשפעות האלקטרוניות שלו + צ'יז מהפודקסט Minimal Radio ראיינה בשעה הראשונה את הרכב האינדיטרוניקה הסיני Nova Heart. חוץ מזה, אינדי אקלקטי ברגיל.

    בתמונה מלמעלה למטה: Nova Heart ברגע של גיבוש; יובל הרינג מחכה לקו 347 בחזרה לתל אביב

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 19:00-21:00

  • יובל הרינג מועדת חריגים בראיון ב-IRC לכבוד הקליפ ל-"אין לי מקום"

    [הצ'אט התקיים בשני מועדים שונים ברשת DALnet ב-IRC ומוצג ללא עריכה, מלבד הדגשה להקלת הקריאה]

    Session Start: Thu Apr 09 14:44:49 2015
    <idosius> זה קליפ ממש מרגש. במשך שנים היתה לי פנטזיה שחיזרים פשוט יקחו אותי מפה, לעולם אחר
    <juval1983> גם אותי. במיוחד כשאני במתח גדול או בתקופה לחוצה. בא לי כרטיס יציאה
    <juval1983> יש סרט גרוע בשם המשימה מאדים כזה
    <juval1983> שבסוף אחד נשאר עם החייזרים
    <juval1983> גם בסוף של מפגשים של ספילברג זה ככה
    <idosius> לגמרי. נראה לי שהאכילו לנו את הרעיון הזה בילדות כי שנות השמונים היו ממש קודרות
    <idosius> אחרי זה עם האקס פיילס בניינטיז
    <juval1983> קודרות להורים שלנו בעיקר נראה לי
    <idosius> וליוצרים של התרבות באותו הזמן
    <idosius> לנו היה קסום מן הסתם
    <juval1983> כולם הרגישו נראה לי קצת כמו נמלים בעולם תאגידי
    <juval1983> כל פעם שהעולם מגיע למצב קצת יותר מדי פוטוריסטי התרבות מגיבה ככה
    <idosius> תכל'ס. אנחנו במצב הזה היום
    <idosius> כבר שנים
    <idosius> הקפיטל ניצח?
    <juval1983> כן זה נכון. סכיצופרניה דיגיטלית
    <idosius> לחזור לפה, למירק, מזכיר לי עידן של אופטימיות ונאיביות דיגיטלית, פשטות שכזו
    <juval1983> לא הייתי יודע אם ניצח או לא אבל בכל מקרה יש לי עדיין סלידה מרכוש במקום עמוק וזלזול בהצלחה... חלק מהפסימיזם הכללי שלי
    <juval1983> כן זה היה אדיר. כמה אנשים פגשנו פה !
    <idosius> אגב "אין לי מקום", זה היה מקום בשביל אנשים כמוני, שאין להם מקום
    <juval1983> הייתי בקטע של ערפדים ב1997 ואפילו לפני
    <idosius> באפי
    <juval1983> אנה רייס
    <juval1983> קראתי הרבה אן רייס
    <idosius> אני לא מכיר אותה
    <juval1983> כתבה את ראיון עם ערפד
    <idosius> אההה
    <juval1983> התחילה את עניין הערפדים המןדרנים בעצם
    <idosius> גם הספר הזה יותר טוב מהסרט?
    <juval1983> סרט טוב דווקא
    <juval1983> כאילו לדעתי
    <idosius> כן, גם לדעתי, ובכלל נראה לי
    <juval1983> אבל אני אוהב הוליווד
    <idosius> גם בקליפ יש משהו ערפדי. הכל קורה בלילה, בעיר
    <juval1983> חשבתי לא מזמן
    <juval1983> שלא עשו עדיין סדרת ערפדים שבה הערפד פשוט נהנה בטרוף לחיות לנצח
    <idosius> LOL
    <juval1983> כולם מתייסרים כמו פולניות
    <idosius> הבעיה היא שזה יהיה משעמם. לא יהיה סיפור כי אין קונפליקט
    <juval1983> אני הייתי הולך לאנשים ועושה להם נה נה בננה אני חי לנצח
    <juval1983> זה רק יתחיל ככה
    <idosius> ומה יקרה אחרי זה?
    <juval1983> אחר כך מתוך הריק הוא יהיה חייב לבחור לעשות טוב עם הזמן שלו
    <juval1983> והוא ילמד לאט לאט להיות פחות ציני
    <idosius> הערפד הבודהיסטי
    <juval1983> ויעזור לאנושות
    <juval1983> משהו כזה. מהיפסטר ציני לבודהיסט
    <idosius> יש איזה תוכנית כזו, לא? מוארת?
    <juval1983> תוכנית מעולה
    <idosius> וואלה! ראיתי רק פרק וחצי
    <juval1983> ממש נהנתי ממנה
    <juval1983> סיליקון ואלי פוגש אופיס ספייס
    <idosius> אם כך נראה לי שאתן לה עוד צ'אנס
    <juval1983> תן זה מרגש
    <idosius> אגב, כל מי שמשתתף בקליפ הם חברים שלך, נכון? אין שם שחקנים?
    <juval1983> בטח.
    <juval1983> אני עובד רק עם חברים
    <idosius> מגניב, כולם מאוד טבעיים שם
    <idosius> במיוחד אביב מארק
    <idosius> וזה נראה בכל זאת מאוד מקצועי
    <juval1983> כיחצן באים אלי הרבה להקות שמחפשות למי לעשות אאוט סורסינג לקליפים וזה תמיד משונה לי
    <idosius> למה? זה לא תלוי בגישה?
    <juval1983> אח שלי טל הרינג במאי טוב
    <juval1983> בטח. אבל נראה לי שעם חברים משיגים איכויות יותר דקות
    <juval1983> וזה מה שאני מחפש לרוב לא רק בקליפים שלי
    <idosius> מעניין. אבל לפעמים יוצא גם קליפ שכונה כזה
    <idosius> לא משהו שישימו בוייס
    <juval1983> הקליפ שך אלעד זאב לאל תפחד מהמחשב קצת שכונה במונחי קליפים היום
    <juval1983> אבל
    <juval1983> משהו בו קוסם לי מעבר לשאר
    <idosius> זה קליפ ערוץ 9 כזה
    <idosius> כלומר, עוד כשזה היה הערוץ המקומי וטחנו שם אינדי
    <juval1983> לא זןכר :)) אני זוכר מירק אבל לא ערוץ 9
    <juval1983> אסתטיקה זה חשוב
    <idosius> מה באמת? הערוץ המקומי! היו שם תוכניות זבל וכל מיני קליפים מהשוליים ששידרו מיליון פעם כי אף אחד לא טרח להחליף את הפלייליסט
    <juval1983> אל תיקח אותי לא נכון. אבל חברים זה עמוק יותר מכל קונספט
    <idosius> כנראה השילוב של במאי טוב ואנשים אמיתיים יכול לעבוד, המהוקצע והאותנטי
    <juval1983> נשמע מגניב. ערוץ כזה של שוליים ממוחזרים. אם הייתה לי מספרה הייתי שם את זה
    <idosius> LOL
    <juval1983> תראה כל האנשים אמיתיים.
    <juval1983> בעולם
    <juval1983> אבל לפעמים יש סיטואציות כאלה
    <juval1983> שכופות זיוף על הכל
    <juval1983> הרעיון לקליפ הזה היה יחסית נטורליסטי
    <idosius> אביב הסכים מיד להשתתף?
    <juval1983> לא ריאליסטי לגמרי כמובן. מוגזם. אבל קרוב לטבע של הדברים
    <juval1983> אביב חבר טוב וגם פאקינג בעניין של לעשות דברים שזה משהו שאני מעריץ אצלו
    <juval1983> הוא שיחק עד מאוחר מאד בלילה במשך יומיים כמו אלוף
    <juval1983> עבודה קשה כולל מסך ירוק והכל
    <idosius> לפני כמה זמן צילמתם את זה?
    <juval1983> לא מזמן. אמצע מרץ כזה נראה לי
    <idosius> וואו, לגמרי גיבור
    <juval1983> כתבנו את זה אני ואחי קצת לפני זה
    <idosius> מאיפה הגיעה ההשראה?
    <juval1983> הוא פשוט מגניב אביב. בא והיה הכי קול
    <juval1983> רצינו לעשות סרט ז'אנר קצר בתל אביב
    <juval1983> וגם המתאבק עם מיקי רורק
    <juval1983> בהתחלה לשבנו סרט אימה בכלל בסגנון יפני ניינטיז
    <juval1983> כמו ג'ו און או רינג-או
    <idosius> ואז?
    <juval1983> אז הלכנו יותר ליטרלית עם המילים של השיר
    <juval1983> פלוס זה קליפ גם לחול ואני אוהב לעשות תוכן סופר תל אביבי לחול
    <juval1983> זה חלק מהקטע של חריגים
    <idosius> כן, להיות כמה שיותר מקומי כדי להיות כמה שיותר בינלאומי
    <idosius> כתבת שיר בשם "הדשא מול גילמן" לכל הרוחות!
    <idosius> :)
    <idosius> סליחה, בדשא
    <juval1983> כן זה שיר שכתבתי לפני עשר שנים בתואר הראשון
    <juval1983> פרפרזה לבדשא אצל אביגדור
    <juval1983> מחווה כזו
    <idosius> מה המילים של השיר? קשה להבין אותן
    <juval1983> על רוחות רפאים שעושות תואר ראשון ספרות
    <idosius> :)
    <juval1983> והן כאילו כלואות בלימבו מול גילמן
    <idosius> נראה לי שפגשתי אותן כשלמדתי שם
    <juval1983> בטח. גם אני הייתי אחד
    <idosius> רגע, לפני 10 שנים? התחלתי את התואר באותו הזמן, בקיץ 2004
    <idosius> כלומר, סתיו 2004
    <juval1983> 2004 סתיו
    <idosius> כן
    <idosius> היתה לי איזה מכינה בקיץ למוזיקולוגיה, למרות שבסוף נטשתי אותה אחרי סמסטר לטובת פילוסופיה
    <idosius> במדעי המחשב דווקא החזקתי מעמד
    <juval1983> אני למדתי הרבה קולנוע. תולדות האמנות. מדעי הרוח. בהתחלה אדריכלות אבל לא החזקתי בגלל סיבובי ההופעות
    <idosius> של טי וי בודהז?
    <juval1983> לבנון אז
    <idosius> וואלה? איזה סיבובי הופעות? הופעתם בחו"ל?
    <juval1983> ארהב שלוש סיבובי הופעות ענקיים ב 2006-2007
    <juval1983> ואירופה גם
    <idosius> וואלה, לא ידעתי, הייתי בטוח שהייתם רק תופעה מקומית
    <idosius> למה בעצם עזבת בסוף את הלהקה?
    <juval1983> את לבנון? עברתי עם מיקי לברלין
    <juval1983> תמה תקופה
    <idosius> אני זוכר שהמוזיקה של לבנון נהייתה מטורפת באיזשהו שלב, סוג של פרוג
    <idosius> ודווקא התבאסתי שאיבדתם את השורשים הפוסט רוקיים
    <juval1983> כן מאד אהבנו קינג קרימזון תמיד. ופרוג ניינטיז אינדי כזה כמו דון קבלרו
    <idosius> דון קבלרו הכרתי בזכות audiogalaxy
    <juval1983> זה היה משהו בנגינה. ניגנו כל הזמן מהר יותר ויותר
    <idosius> וכך את רוב להקות הפוסט רוק בעצם
    <idosius> טוב, לא רק מהר יותר, אלא גם קטעים מורכבים יותר
    <idosius> מלא חלקים
    <juval1983> זה היה בעיקר אבינועם. גיטריסט מורכב ויצירתי כמו אף אחד שפגשתי
    <juval1983> זז לחזרה. נמשיך אחרי?
    <idosius> סבבה
    <idosius> תהנה דוד!
    <juval1983> קול היה מצחיק פה
    <idosius> מדהים פה
    <idosius> זין על פייסבוק
    <juval1983> לגמרי אני באפליקציה

    Session Start: Fri Apr 24 17:04:45 2015
    <juval1983> Hey
    <juval1983> היי
    <idosius> יו
    <idosius> איך הלכה החזרה?
    <juval1983> החזרות מצוינות
    <juval1983> אני מאד נהנה בהן
    <idosius> אתם חוזרים על החומר מהשעמום שוקע?
    <juval1983> כן וגם מהראשון מה שעוד מתחשק לנגן
    <juval1983> בונים סט כאילו
    <idosius> אגב, גם לשעמום שוקע אתם יוצרים גרסאות אחרות ללייב לעומת האלבום?
    <juval1983> לא ממש. מנסים לדמות כמה שאפשר לאלבום
    <idosius> אה, מגניב. לפעמים אני דווקא מתבאס שיש גרסת לייב ויש גרסת אלבום לשירים של העולם אבד מזמן
    <idosius> נגיד, "אין נחמה לדועכים", זה כאילו שני שירים נפרדים בלייב ובאלבום
    <juval1983> כן זה הדוגמה הכי רצינית לשינוי
    <juval1983> השאר יחסית דומים.
    <idosius> למה שיניתם אותו? וגם הוספת בלייב אפקט על הווקאלז חוץ מריוורב
    <juval1983> זה ממש שונה ללייב. היה משהו בתיפוף שעבד טוב רק בהקלטה
    <idosius> וואלה, כן, באלבום זה תיפוף קליל יחסית אם אני זוכר נכון
    <juval1983> תקטם תקטם תקטם
    <juval1983> כמו סוס דוהר
    <juval1983> לא עבד לייב
    <idosius> אז שינית גם את הגיטרות, למשהו יותר פסיכדלי/פוסט-פאנק שכזה
    <juval1983> כן. פשוט עשינו מה שכיף בחזרה וזהו
    <juval1983> לשיר הזה בעיקר
    <idosius> ואיך החלטת להוסיף את האפקט לווקאלז, בכלל, בלייב?
    <juval1983> זה תמיד היה מהרגע שהלהקה התחילה. בלייב
    <idosius> אז באלבום דווקא שרת נקי, כלומר, עם ריוורב, אבל בלי ה...פלאנג'ר? או קורוס?
    <juval1983> שם באלבום אני שר פעמיים
    <juval1983> וזה סוג של קורוס
    <juval1983> בלייב אני מכפיל את הקול
    <idosius> כן, יש לזה אפקט גלי שכזה. נראה לי שגם מד בליס, אם אתה מכיר, אהבו לשיר עם זה הרבה
    <juval1983> מאד בליס. איזו שליפה
    <idosius> שמעת אותם בזמנו?
    <juval1983> זו הייתה.להקת גראנג כזו לא ?
    <idosius> הממ, היה בהם משהו גראנג'י, אבל זה לא היה בדיוק גראנג'
    <juval1983> מאד סיזן. מאד בליס. היה כזה כמו אליס אין ציינז לא ?
    <idosius> לא, ממש לא
    <idosius> אתה חושב על ליידי מקבת'
    <juval1983> לבחור היה זקן צרפתי או זקן תיש. את זה אני זוכר
    <idosius> נופ, לא היה לו זקן, היה לו שיער ארוך כזה
    <idosius> נראה לי שההוא מליידי מקבת' נראה כמו ליין סטיילי
    <idosius> להקות אינדי ישראלי נשכחות
    <juval1983> כן :)
    <idosius> סימנו את הצ'אט הקודם עם לבנון, אז זה סוג של המשך
    <idosius> יש הרבה מצבות בבית העלמין ללהקות ישראליות
    <idosius> חללים של הרוקנרול
    <juval1983> אנשים עוברים הלאה בארץ. אין פה כמעט תופעות כמו dead moon. הקיימות לרוב קצרה מאד
    <idosius> למה אתה חושב שזה ככה? הצבא? המשפחתיות? הסחיות?
    <juval1983> כסף
    <juval1983> וגיאוגרפיה
    <idosius> גיאוגרפיה, כלומר שאנחנו רחוקים מאירופה/ארה"ב, איפה שתעשיית המוזיקה מתרחשת?
    <juval1983> זה יותר עמוק מזה
    <juval1983> המרחב מוגבל וזה הבסיס של הכל. המרחבים של ארהב מייצרים מנטליות.
    <idosius> איזה סוג של מנטליות?
    <idosius> ואתה עסוק אגב?
    <juval1983> עושה כרוניקות.של פסאז בו זמנית
    <juval1983> מנטליות של תרבות ענקית וענפה שאין צורך לצאת ממנה. כמו גילוי עריות אמנותי. אנדרגאונד שמזין את עצמו והוא מגוון
    <juval1983> בגלל גיאוגרפיה ורמות שונות של פיסביליות כלכלית
    <juval1983> מה שמייצר שיח פנימי של אינדי ופופ
    <idosius> כלומר שאפשר להתקיים כמעט מכלום באיזה מרתף של בית בעיירה של סוס אחד?
    <juval1983> והתרבות ממשיכה להוליד את עצמה . אנחנו עסוקים פה לרוב בהסתכלות החוצה
    <idosius> ומה נגלה אם נתחיל להסתכל פנימה?
    <idosius> גם המוזיקה של החריגים, למען העניין, מסתכלת החוצה
    <juval1983> המוסיקה של החריגים מסתכלת פנימה. אפשר להיות פשטניים ולהגיד שהפלאפל גם מסתכל החוצה. אבל כמו הקוסם לא אכלתי גם לא בשכונה הכי ערבית בשבדיה
    <juval1983> ריוורב הוא לא רכושו של אף תרבות . זה אפקט
    <idosius> אבל שוגייז זו מוזיקה מאנגליה
    <idosius> רוקנרול זה מארה"ב
    <juval1983> שוגייז גם מארהב
    <juval1983> זה קיבל צורה מסוימת באנגליה
    <idosius> וואלה!? הייתי בטוח שהחלוצים הם קוקטו טווינס וג'יזס ומארי צ'יין
    <idosius> אז תיקון: סקוטלנד
    <juval1983> אבל בלי דינוזאור ג'וניור בלאדי וולנטיין היו עדיין נשמעים כמו ג'אנגל פופ צפון אנגלי
    <idosius> אולי, אבל אני רואה שהג'יזס ומארי צ'יין קמו שנה אחת לפני דינוזאור ג'וניור, יעני, התפתחות בו"ז
    <idosius> קוקטו טווינס קמו כבר ב-79
    <juval1983> להגיד שלהקה ישראלית נשמעת חולית זו אמירה מסרסת. קראתי היום ביקורת של בן שלו על גארדן. השיח פה מסרס.
    <idosius> למה זה מסרס?
    <idosius> כי זה מתנשא על מוזיקה ישראלית?
    <juval1983> להגיד על קין והבל שהם נותנים בראש זה יפה אבל מעטים יבינו שזו אולי אחת הלהקות שהכי עוסקת בתרבות ישראלית בצורה האמריקאית הרפלקסיבית הזו שתיארתי לך
    <juval1983> וזה לדעתי מה שעושה אותם מעולים
    <idosius> עדיין לא מבינים אותם, זה יקח זמן, כמו עם אינפקציה וכמו עם נושאי המגבעת
    <juval1983> להגיד שחריגים נשמעים חול זה קופ אאוט.
    <idosius> LOL
    <juval1983> זה לרצות לסיים את המשפט לפני שהתחלת אותו.
    <juval1983> זה מתוך הפחד להגדיר מה זה מקומי
    <idosius> למה? אבל עובדתית המוזיקה מושפעת מחו"ל, גם אם הטקסטים עבריים ועוסקים בדברים מקומיים ואישיים
    <juval1983> וצריך להגדיר שוב ושוב ושוב בלי לפחד.
    <juval1983> זו אולי עובדה. אבל בין האוזניות שלי שפלטו סמאשינג פאמפקינז לידיים שלי שניגנו חריגים עבר המוח שלי
    <juval1983> ואת זה אתה שוכח.
    <juval1983> המוח שלי שגדל פה כל החיים
    <juval1983> אמא ואבא שלי והפחדים שלי
    <juval1983> וקקטוסים
    <juval1983> ועצי דקל
    <juval1983> וחום יולי אוגוסט
    <juval1983> ושלמה ארצי
    <idosius> זה נכון
    <idosius> האתגר הגדול, בעצם, הוא לתרגם את זה למוזיקה
    <idosius> כלומר, לאינסטרומנטציה, לא רק ליריקה
    <idosius> נגיד הבילויים, בשבילי היא להקה שהסתכלה פנימה
    <juval1983> אין שיר רוק ישראלי שנגמר בגיטרות שןגייז. את הסוף.של נשל לקחתי מיו לה טנגו.
    <juval1983> אבל זה יו לה טנגו כפי שאני שמעתי אותם
    <juval1983> וכפי שאני ירקתי אותם אחרי חיים של כאב ופחד
    <juval1983> ושל להיות כלוא בתוכי
    <idosius> כמובן
    <idosius> נניח אבל שמישהו בעולם ישמע את גארדן סיטי מובמנט למען העניין
    <juval1983> למה למשל אתה חושב שהבילויים יותר פנימה ? אתה שוגה. זה כאילו אתה אומר שאומפהפה וחצוצרות וקבארט זה יותר ישראלי
    <idosius> הוא יזהה שם משהו מהמקומיות?
    <idosius> אני חושב שהבילויים לקחו מוטיבים מההיסטוריה היהודית והשתמשו בהם
    <idosius> במוזיקה
    <juval1983> יהודי זה חלק אחד של ישראלי
    <juval1983> גם סיסטם עלי זה ישראלי. גם ג'אז אתיופי
    <juval1983> אתה מבלבל מיתוג עם מהות
    <juval1983> בילויים נהדרים אבל הם אינם יותר ישראלים מגארדן
    <juval1983> לא משנה מה הישראליות שאתה נעול עליה
    <idosius> הם כולם ישראלים כי הם מפה. אבל איך זה בא לידי ביטוי במוזיקה?
    <idosius> זו השאלה שאני שואל, וזה חתיכת אתגר, כי זה מתחבר בכלל לשאלה של מה זה להיות ישראלי, ומה התרבות שלנו, וכו'
    <idosius> תשמע נגיד קראוטרוק תשמע את הביטוי הגרמני שם
    <idosius> במוזיקה
    <juval1983> התרבות שלנו לא צריכה אותי או אותך כדי להתקיים. אנחנו צריכים אותה כדי להגדיר את עצמנו.
    <juval1983> זה מיתוג. החלטת שגרמנים הם רובוטים כי שמעת קראפטוורק
    <idosius> אני לא מדבר רק על קראפטוורק
    <idosius> פופול וו, נוי, קאן
    <idosius> הסתכלו מסביב במה שקורה בגרמניה, חזרו למוזיקה שהיא יותר גרמנית אבל לא שלאגר, ובנו מזה משהו שאפשר לשמוע
    <idosius> ויש לו וואחד מהות
    <juval1983> אם יש משהו רובוטי בגרמנים זה בגלל שזו סוג של תשובה שלהם תרבותית למכונת ההרג שהם כפו על אירופה במלחמה. זו פרשנות אמנותית שתפסה בפופ אבל יש כל כך הרבה בגרמניה שלא רובוטי כלל
    <juval1983> אתה מחפש משהו אנדמי
    <idosius> אני לא אומר שזה כל מה שיש בגרמניה. אני אומר ששומעים איזשהו מאפיין במוזיקה שלא היה במקום אחר באותו הזמן, שהיה ייחודי להם
    <juval1983> קקטוס. כובע טמבל. רפרנס לצילומי שחור לבן של ראשית הישוב
    <juval1983> אני מנסה לומר לך שאנדמי זה מה שאנדמי
    <juval1983> הצמח גדל פה
    <juval1983> פרח פה
    <juval1983> הוא תרבות מקומית
    <juval1983> למי איכפת מה אכל ואם הוא אורגני
    <idosius> תראה, אני שומע מוזיקה שפשוט מרגשת אותי, לא באמת אכפת לי אם היא מנסה להשמע כאילו שהיא מפה או כאילו שהיא ממקום אחר
    <idosius> אבל אם אני מתייחס לזה כתופעה אובייקטיבית, אז לא, אין הרבה להקות שיש בצליל שלהם משהו ישראלי מובחן, שגם זר מוחלט ידע להגיד שקורה שם משהו שהוא לא שמע קודם לכן ממקום אחר
    <idosius> לא משהו מוחלט וטוטאלי, אבל משהו
    <idosius> כמו ששומעים, נגיד, במוזיקה מאיסלנד
    <juval1983> זרים שמעו אריק איינשטיין ואמרו לי שזה נשמע בול כמו פופ איטלקי משנות החמישים
    <idosius> נשמע הגיוני
    <juval1983> לי הבילויים נשמעים כמו להקת קבארט אנגלית. ניק קייב כזה.
    <juval1983> התכנים אנדמים כי הם אנדמים
    <juval1983> והופסה פופסה תרבות מקומית :)
    <juval1983> להשקות במים ולדשן לאורך זמן
    <idosius> אז אין הבדל שניתן להצביע עליו בין שוגייז ישראלי לאנגלי לאמריקאי חוץ מזה שכל אחד מהם בא מאיפה שהוא בא?
    <juval1983> להתרחק כמה שנים ולחזור ויש לך קלאסיקה ללילה של אלבומים
    <idosius> מוזיקלית
    <juval1983> יש לי אלבום של להקה שויצרית משנות השישים שמחקה את הסטונז
    <juval1983> חוץ מהשפה יש משהו באיך שהם מנגנים
    <juval1983> תקרא לזה "עילגות"
    <juval1983> בשבילי זה זהב
    <idosius> LOL
    <idosius> ירדו בלי סוף על משינה שהם העתיקו אחד לאחד ממדנס
    <juval1983> זה מדהים ועמוק ואישי. ואני מעדיף את זה לרוב על המקור
    <juval1983> תודה לאל שעשו את זה. זה איפשר לי להרגע ולהקשיב לשירים ולמילים.
    <juval1983> החיפוש אחר מקוריות הוא טפשי וילדותי בסופו של דבר. צריך לתת לעולם להיכנס אליך ולפלוט רשמים על בסיס קבוע
    <idosius> מדובר פה על אותנטיות, לא מקוריות
    <idosius> אולי פשוט מוזיקה היא גלוקאלית היום, כמו כל דבר
    <juval1983> משינה אותנטים
    <juval1983> מוזיקה תמיד הייתה גלוקאלית
    <juval1983> פשוט לקח למסרים זמן רב יותר לעבור
    <idosius> זה בהחלט הואץ. אבל דווקא כשהיה יותר בידוד זה אפשר פיתוח של מוזיקה מקומית
    <idosius> כלומר, יותר מוזיקה מקומית
    <juval1983> גם היום הכל מקומי. ומה שלא זה סתם ברברת של יחצנים שרוצים שתקנה סוסיתא במחיר של מרצדס.
    <idosius> LOL
    <idosius> איזה להקה היא הסוסיתא פה באנלוגיה? :)
    <juval1983> כולם עד האחרון כולל אבף אבידן זה מוסיקה ישראלית
    <juval1983> ועדת חריגים היא הסוסיתא
    <idosius> :)
    <juval1983> מרצדס זה מה שתרצה. בחר להקה. שים על מדף עליון.
    <idosius> ROTFL
    <idosius> כאמור, זה סתם דיוק אינטלקטואלי בשבילי. הרבה יותר חשוב לי שהמוזיקה שאני שוומע תרגש אותי ואז לא אכפת לי מז'אנר, מאיפה זה מגיע, וכד'
    <idosius> דיון
    <idosius> וגם דיוק בעצם
    <juval1983> גם אני ככה. למרות ש - אני מאד מתעניין באנשים.
    <idosius> הסיפור תמיד מוסיף
    <idosius> והמיקום מוסיף הקשר
    <juval1983> הסיבה שאני מחבב מישהו כמו מאק דה מארקו זה שהוא נראה בחור מצחיק וחביב. מן גואוסט באסטר חמישי.
    <idosius> אז שישחק בסרטים, בשבילי המוזיקה שלו נורא סתמית ואני ממש לא מבין את ההייפ
    <idosius> הוא היפסטר פוסט בוי
    <idosius> פוסטר
    <juval1983> זה חשוב לי לא פחות מהבלדות הפזסבדו אפריקאיות חצי אייטיזיות שהוא מוציא בצורה מרשימה
    <juval1983> הןא דווקא אחלה. אני לא מקשיב לאלבומיו יותר מכמה פעמים אבל הוא אחלה ממש
    <juval1983> מקליט בבית
    <juval1983> נראה בחור טוב
    <idosius> בדיוק, מוזיקה במשקל נוצה שנראית טוב ביוטיוב
    <idosius> כל אזרח בעולם ישמע אותה פעם אחת וימשיך עם החיים
    <idosius> אני יותר עם להקות כמו אייסאייג' שלא נותנות לך לעבור על סדר היום אם אתה רוצה לשמוע אותן
    <juval1983> נסכים לא להסכים :)
    <juval1983> גם אייסאייג' אחלה
    <idosius> אתה מבין, עם אייסאייג' ככל שאני שומע אותם ככל שאני מעמיק למערבולת שלהם
    <juval1983> נשמע כיף :)
    <idosius> אולי הם פחות פופולאריים ממק דמרקו, אבל מי ששמע אותם, השתנה בו משהו
    <idosius> לגמרי!
    <idosius> באיזה מערבולות אתה נמצא כרגע?
    <juval1983> מה הטעם להשוות אבל. למי זה טוב. אני לא אדם טוב יותר כי אנשי שומע משהו קשה יותר. אני אותו חרתא כמו כולם
    <juval1983> מערבולת של חרדות לקראת הטור
    <idosius> זה העדפה אישית שלי לדרמטי והקודר לעומת הקליל והכיפי, לא קשור לאדם טוב יותר
    <idosius> LOL
    <idosius> למה חרדות? הופעת כל כך הרבה פעמים כבר
    <juval1983> טיסות. מפחידות אותי. להתרחק מהבית. לא אוהב.
    <idosius> הממ, בחרת בקרירה הלא נכונה
    <juval1983> לגמרי.
    <juval1983> אמרתי לך חרתא
    <idosius> אלא אם כן אתה איזה אמן בלאק מטאל שמקליט מהמרתף ולא יוצא החוצה חוץ מלשוטט ביער
    <idosius> בחושך כמובן
    <juval1983> אני מתכנו לאט לאט לרדת מהופעות נראה לי
    <idosius> איך תעשה את זה?
    <juval1983> או להבריא בטיפול
    <juval1983> נראה
    <idosius> :)
    <juval1983> אעשה מה שבא לי. לא ארצה להופיע לא אופיע
    <juval1983> אין לי מה להתחרות בצעירים גם ככה
    <idosius> תכל'ס אתה יכול לעשות את זה גם עכשיו
    <juval1983> אני יכול. נראה. בא לי להיות צייר
    <juval1983> או לשלב עם להקליט
    <idosius> כמו ג'ון סקווייר מהסטון רוזס
    <juval1983> משהו כזה
    <idosius> נשמע טוב
    <idosius> נראה לי שבכל מקרה בעתיד אמנים לא יצטרכו לצאת לטורים
    <juval1983> הם תמיד יצאו. בשביל הסמים והכיף והאחווה
    <idosius> יהיו הופעות במרחבים וירטואלים
    <idosius> וסמים דיגיטליים
    <juval1983> החרדתי שבי אומר הלוואי אבל בני אדם הם בני אדם וצריכים להיפגע . הכי קרוב שתגיע לזה זה סליפר של וודי אלן.
    <idosius> אני כבר לא זוכר, זה הסרט הזה שהוא קם פתאום בעתיד, נכון?
    <juval1983> כן
    <juval1983> ועושים סקס במכונה
    <juval1983> זה בערך כמה שמוזיקה ללא טורים נשמעת הגיונית
    <juval1983> אין אמנות ללא קורבן
    <juval1983> הקורבן הוא הנעורים
    <juval1983> והזמן
    <juval1983> והכסף
    <idosius> מה אם תוכל להופיע באולם, אבל עוד מיליוני אנשים יוכלו להיות שם, רק לא בנוכחות פיזית, וגם לך ישדרו את הנוכחות שלהם?
    <juval1983> לא טוב לי.
    <idosius> :)
    <idosius> אז כנראה שתמשיך לטוס
    <idosius> אני דווקא מת על טיסות, כולל ארוחות בטיסה
    <juval1983> כנראה
    <juval1983> בוא נחליף מוחות
    <juval1983> תהנה משלי
    <juval1983> הרבה שנאה עצמית
    <idosius> ROTFL
    <idosius> יש לי גם בשפע, אבל היא בדעיכה
    <juval1983> וסבל מתמשך ואפס הנאה
    <idosius> לא נראה לי שאתה אף פעם לא נהנה
    <idosius> ואתה לא היחיד בסבל
    <idosius> לכל אחד יש את שלו
    <idosius> כל אחד ישו ולכל אחד יש איזשהו צלב
    <idosius> כולם בדוקהה
    <juval1983> אז למה אני מרגיש לבד ? :)
    <idosius> שאלה טובה. למה אתה חושב?
    <juval1983> סוג של מנגנון הגנה עצמית ממצבים שמפחידים אותי
    <juval1983> אני כופה על עצמי לבד הרבה פעמים
    <idosius> כלומר, מפחיד אותך שכולם בסבל?
    <idosius> אה, הבנתי
    <idosius> מכיר את זה
    <juval1983> מפחיד אותי למות . אני חושב שאולי כשאני לבד אני מרגיש מוגן יותר
    <juval1983> כאילו סוג של "לימבו" שאני בניתי
    <idosius> אתה יודע, פעם המירק היתה הדרך שלי להיות לבד מבלי להיות לבד, או להיות לבד עם עוד בודדים
    <idosius> במרחק בטוח
    <juval1983> והשהייה בו לבד מכינה אותי למוות איכשהו
    <juval1983> היינו הרבה שנים לבד מול מחשב
    <juval1983> אבל אני זוכר את זה כמקום מאושר
    <juval1983> עד היום זה המקום השמח שלי
    <idosius> :)
    <juval1983> המחשב

  • כרוניקה של טילים וביטולים: תעשיית המוזיקה הישראלית בעקבות המלחמה

    כתבתי אייטם לעכבר העיר איך המצב הבטחוני וביטולי הופעות הקיץ משפיעים על תעשיית המוזיקה הישראלית. היה לי את הכבוד לראיין את אורן ארנן משוקי וייס, גיא בן שטרית מאטליז, עדי אולמנסקי, ואת יובל הרינג מועדת חריגים. ככה הוא נפתח:

    הקיץ בוטל. יש שפע של ים, לחות, ואבטיח, אבל הופעות הקיץ הגדולות התאיידו בשל המצב הבטחוני. "זה מצער וזה בעיקר עצוב מאוד", אומר אורן ארנן, מנהל המחלקה הבינלאומית של שוקי וייס. "במיוחד ניל יאנג, שהוא דוגמה מדהימה למופע שהיתה לו כזו ציפייה מצד הקהל וכזאת התרגשות כנה ואמיתית מהרגע הראשון שהודענו עליו". לדבריו של ארנן, האכזבה בעקבות הביטול הייתה רבה אף יותר: "מדובר באמנים שהיו מאוד מאוד נלהבים להגיע לכאן, גם ניל וגם הלהקה והצוות, ואנחנו מקווים שנוכל לעשות את זה בקרוב".

    לכתבה המלאה בעכבר העיר

  • לחזור אחורה אל עצמך: פוסט אורח של יובל הרינג מועדת חריגים

    ועדת חריגים עובדים על אלבום חדש. הם יופיעו באוזןבר ב-19.6 ויבצעו ממנו חומרים טריים. אחרי הסאונד המיוחד של אלבום הבכורה "העולם אבד מזמן", והראיון עם יובל הרינג שאמר ש-"האלבום הבא צריך להיות הלחמה מושלמת בין רוק ישראלי טוב משנות ה-90 או שנות ה-80, 'Nevermind' של נירוונה, ו-'Isn't Anything' של My Bloody Valentine", הזמנתי אותו להרחיב ולספר על חמש ההשפעות הכי גדולות שלו כרגע.


    בהמשך לשיחה שלנו, חשבתי קצת על מושג ה"לחזור אחורה אל עצמך" ועשיתי רשימה של אלבומים שאני בדיוק בימים אלה "חוזר" אליהם בכתיבת והקלטת האלבום החדש של חריגים, שעתיד לראות אור תחילת שנה הבאה.

    אני מרגיש כיום שבלי הקשר שלי להנאה הגופנית והמלאה שהייתה לי פעם מהעולם, ואיננה עוד - לא משום שאני אדם מנותק או עקר רגשית או משהו, אלא פשוט כי ככל שאני יותר למוד ניסיון, כך אני מרחיק את עצמי יותר מהמציאות עצמה כממשות ומתחבר יותר לאידאות של אותה ממשות - קשה לי מאד לכתוב דברים חדשים שהם בתורם אמורים לייצר הנאה גופנית מלאה לאדם אחר, עם פחות ניסיון משלי. זה סוג של בניית גשר אם תרצה, אל עצמי, או אל דימוי של עצמי שקפוא בתודעה שלי, ואז שחזור הצעדים שלי אל עבר אותו עצמי שחי בתוך הרגע משום שהוא עדיין לא למד כיצד לחיות בתוך זמן אחר. כל אלבום כאן הוא לפיכך זיכרון שלי של עצמי וכל אחד מהם יספר סיפור עלי מנקודת מבטי בהווה.

    Chemical Brothers - "Exit Planet Dust"

    אני זוכר את עצמי, שוכב על מיטה מעץ בהולנד באמצע שנות ה-90. ההורים שלי ישנים בחדר אחר. אני בעליית גג של צימר קטן בחופשה משפחתית. אני בן 13, אולי 12. אני מחזיק את הפלסטיק של הדיסק הזה ביד והוא מסתובב בתוך הדיסקמן שלי. חשוך. אני ער באמצע הלילה מביט בשמי כוכבים דרך חלון בתקרה של עליית הגג, חלון בנטיה כזה. אני מסתכל על העטיפה של האלבום. בחור ובחורה בדרכם בחזרה מוודסטוק אולי הביתה. המילים "Exit Planet Dust" מופיעות בפונט ערבי למראה. העיצוב עושה לי נעים. הסאונד הזה חצוף. הביטים גדולים, יהירים, עכשוויים, משקפים את הצורך שלי לפרוק. אני שוכב במיטה ומקשיב לשיר "One Too Many Mornings", מעין הזיית שוגייז אלקטרונית. אני חושב, כמה העולם יפה, והבנות בו יפות, ההולנדיות שראיתי ברחוב. הן הסתכלו לי בעיניים ואני לא יודע למה. אולי כי אני מיוחד. כן. זה בגלל שאני אחד ויחיד בעולם הזה, תחת הכוכבים. הן ראו אותי באמת.

    Sonic Youth - "Washing Machine"

    חבר שלי ואני משחקים תופסת לייזר מתחת לבניין שלו. השנה היא 1995. אני עדיין לא מכיר את נירוונה. אני שומע בעיקר מה שנותנים לי המבוגרים. אני בן 12 בערך. אני לא יודע מה זה נויז ומה זה גראנג' ומה זה אלטרנטיבי. החבר שלי ואני עולים לדירה של ההורים שלו. רמת השרון בקיץ. חם חם. הוא נותן לי שקית עם 2 דיסקים שקנה בחנות עטופים בעטיפה כזו שהיה רק בניינטיז. מתנת יום הולדת. אני פותח את שתי האריזות - באחת אני מוצא את Temple of the Dog, ובשניה את "Washing Machine" של Sonic Youth. המוכר כנראה דחף לו את סוניק יות'. מעניין מי זה היה, המוכר הזה. ברמת השרון ב-1995. מעניין איפה הוא היום. אני חוזר הביתה ושם את הדיסקים במערכת שהייתה לי ליד המיטה שלי עם המדבקות של מעדני "דני" של צבי הנינג'ה. מה זה הרעש הזה? אני מוציא את סוניק יות' מהמערכת ושם את Temple of the Dog. זה כבר יותר טוב. אני אוהב את זה. שנתיים עוברות. אני מוצא עטיפת פלסטיק מרוסקת של "Washing Machine" בתחתית ערימה מאובקת של עיתונים שהייתי שומר בשביל הקריקטורות. הדיסק שרוט ותמיד קופץ בסוף של "The Diamond Sea". אני זונח את Temple of the Dog וכל דבר אחר דומה. אני הולך ומתרחק מהעולם אל תוך עצמי. האלבום עושה לי חשק לכתוב סיפורים קצרים. אני יושב בפעם הראשונה בחדר שלי עם מחברת וכותב סיפור קצר לצלילי השיר "Skip Tracer". הוא היה על סוף העולם. איש הולך בעיר ריקה ועלה לראש בניין להסתכל על העולם הריק שהוא חי בו.

    Smashing Pumpkins - "Siamese Dream"

    להקת חטיבת הביניים שלי. אני זוכר את עצמי. לבוש מעיל גשם בסגנון "המטריקס", עם שיער ארוך. כולם חושבים שאני גיי. רק הבנות חברות שלי. ילד שמנמן עם פרצוף מוזר וחצ'קונים שאוהב מוסיקה ובגדים. והאלבום הזה בדיסקמן שקבור עמוק בכיס מעיל גשם גדול, קופץ כשאני הולך לבית ספר עם אוזניות SONY עם ספוג אדום. יוצא מהבית לבית ספר בבוקר, ומתחיל ללכת לצלילי "Cherub Rock". חותך בסמטאות הפרבר שלי עם השיר "Quiet" בפול ווליום. שיער על העיניים, כל הזמן. הסאונד של האלבום הזה, כמו הבי מטאל אבל קליל יותר, הלחישות שירות האלה של בילי קורגן, המראה של ההרכב הזה, הארט. למה זה נגע בי כל כך? זה לא היה סתם רועש או צעקני. זה היה כמו חלום להקשיב לאלבום הזה, זה העצים את הרגע שהייתי בו. זה היה הדיסטורשן הזה שאף פעם לא שמעתי ממש, ממש כמו סוכריות מתפוצצות, או מסטיק בזוקה. זה נמרח ונדבק ונע כמו ערפל, וזה גרם לי להרגיש מסתורי, וטוב, ומיני בצורה שאסור או אי אפשר להסביר.

    Nirvana - "Incesticide"

    כל כך אהבתי את האלבום הזה בתיכון. יותר מכל אלבום אחר של נירוונה. אבל גם אהבתי את אוסף ה-b-sides של הסמאשינג יותר מכל, אז אולי זה פשוט האני של אז, מחפש מפלט מהעולם בתוך מה שנראה לו כמו אזוטריה מנחמת. בכל מקרה. אהבתי את האלבום הזה מאד. ואני חושב שזה בגלל שיש פה כמה שירים מאד מוזרים שנשמעו כמו נירוונה אחרת, בעיקר אחרי "Polly", כלומר החל מ-"Beeswax". ובסוף כל הסינגלים המשונים האלה, הדבר המדהים והנחשי הזה שנקרא "Aneurysm". אילו מבני שירים משונים. אני זוכר שאני יושב עם האלבום הזה ומנסה להבין את הלך הרוח הפסיכולוגי של מבני השירים האלה. באלבום הזה, הלהקה המאגית הזו, שגרמה לי לרצות לנגן, שהיופי המרושל שלהם הפיח בי תקווה שיש מקום לרישול במיינסטרים, נשמעה לי אחרת. שונה אפילו מכמה שהייתה שונה מכל דבר אחר. שונה מעצמה. אני זוכר איך השיר הזה שסגר את האלבום היה כל כך אקזיסטנציאליסטי בעיני, איך ש-"סבתא קחי אותי הביתה" חזר על עצמו, והרגשתי, הרגשתי גם שאני רוצה הביתה, אבל שאיני יודע היכן הבית שלי.

    Velvet Underground - "White Light White Heat"

    קניתי את האלבום הזה בקיץ 1999 בחנות פיקדילי רמת השרון במבצע. שמעתי את הקאבר של נירוונה ל-"Here She Comes Now" ורציתי לשמוע את המקור. פתאום חזרתי לסוניק יות'. לרעש הזה בסוף של "The Diamond Sea", שקפץ כי הדיסק שלי היה שרוט. כמה התרגשתי לבודד את הסיפור ב-"The Gift" על ידי השתקת צד אחד של האוזניות. כמה אהבתי להקשיב להפרדות הסטריאו הקיצוניות של האלבום הזה, לגיטרה לבד, לתוף לבדו בחדר שבו הוקלט אי שם. כל כלי לבד, אלגנטי לבד, פרוע לבד. כמה פעמים שמעתי את "סיסטר ריי" בחדר לבד, ואפילו בבית ספר, "בהפסקות פעילות", כשנתנו לתלמידים להשמיע מוסיקה, והמורים ביקשו שאחליף כבר שיר. כמה פעמים ניסיתי , עם פור טראק קסטה של טאסקם שהיה לשכן שלי, לייצר את הקקפוניה המדהימה של אותו שיר אחרון מתמשך שכשהסתיים השאיר אחריו אדמה חרוכה, מעלה עשן, ושקט חם של סליל ישן. עד היום אני, ואני חושב שכמעט כל מי שבעניין של הוולווט, לא מסוגל להשתחרר מאותו אבטיפוס של שיר אחרון ארוך וחורך שמתאבד אל תוך אינסוף של רעש רפטטיבי. זו השאיפה לסוף פתוח, זהו הצורך להרוס, לחרב מבנה, יצר המוות.

    - - -

    איפה שהוא, בחוויות המצטברות של היזכרות באלבומים האלה, נמצא האלבום הבא של ועדת חריגים. לא באופן ישיר בסגנון או בסאונד, אבל כן באופן עקיף בניסיון לייצר מחדש את אותן תחושות של עצמיות, העצמה, יצר מוות, מוזרות, זרות, גילוי, ערפיליות, אותה התרחקות נערית מן העולם. אנחנו עובדים בשיטה של שיר שיר, ויקח עוד זמן רב עד שהכל יהיה ברור. אנחנו מניחים אחד ואז מקשיבים לו בלי סוף, והצעד הבא אחריו מתגלה באיטיות. ממש כמו הליכה על גשר אל עבר יעד שאיני יודע בדיוק מהו, אבל אני יודע איך האדמה מרגישה עד אליו.

    להקשיב לאלבומים זה כמו להביט בתצלום ישן של עצמך, אלא שהדימוי הויזואלי שלך נעדר, ומוחלף בזיכרון תחושתי. התהליך כעת הוא ייצור של סביבת עבודה שבה היזכרות תחושתית היא כלי הכתיבה המרכזי.

  • מה שהאמריקאים צריכים: ראיון עם יובל הרינג מועדת חריגים

    אחרי שהשיגה באזז חסר תקדים ללהקת אינדי עברית, ועדת חריגים יצאה לטור אביבי באמריקה שכלל הופעות בניו יורק ופסטיבל SXSW. עוד שבועיים הם יחממו את Yuck בבארבי ובמאי הם יופיעו בפסטיבל Primavera בספרד. הסתקרנתי לשמוע מה העניינים, אז הרמתי טלפון ליובל הרינג, סולן וגיטריסט הלהקה, על הטור, האלבום שבדרך, והרצון ליצור תת ז'אנר חדש של אינדי עברי.

    יצאת ל-25 טורים מאז גיל 22 ועשית מאות הופעות בארצות הברית עם TV Buddhas. איך זה היה לחזור הפעם עם ועדת חריגים? מה השתנה מאז?

    "קודם כל, זה היה יותר טוב. למדתי מכל הטעויות שעשיתי בחיים שלי. הטור היה קצר יותר. אמריקה יכולה לעשות לך בור אם אתה לא גר שם, זאת הרפתקה כלכלית מטורפת. הייתי יותר מאורגן הפעם מה המטרות שלנו מבחינת קשרים ואסטרטגיה. כלומר, פגישות עם לייבלים ובוקינג. כל מיני פגישות עם פרומוטרים או אנשים שיכולים לעזור לנו בפעמים הבאות היו כבר מסודרות לטור הראשון. סמכתי גם על מקריות, מה שפעם הייתי סומך עליו שאם פשוט אסתובב הרבה אז אפגוש את האנשים. וגם זה קרה. אבל סידרתי את רוב הדברים מראש, תיאמתי פגישות, וכו'. גם בסאות' ביי (סאות' ווסט -ע.ש.) וגם בניו יורק יצא לי להיפגש עם הרבה אנשים שיוכלו לעזור להמשך של הלהקה, לעתיד של הלהקה, בטריטוריות שהן לא ישראל.

    "חוץ מזה הראשוניות. זו הפעם הראשונה עם ועדת חריגים, פעם ראשונה בעברית בחו"ל. העברית בהופעה אפשרה לי סוג של חופש - יותר נהניתי מזה מכל דבר שעשיתי קודם. זה הרגיש כאילו אני יכול לא להתעניין במה שקורה סביבי ולהיות יותר מרוכז במה שאני עושה".

    בארץ אתה לא מרגיש את זה, כלומר, כשאתה שר בעברית, כי אנשים יכולים להבין אותך?

    "בארץ סיגלתי לי תכונות של בן אדם מופנם בהופעות, ואני גם לא כל כך אגרסיבי או מוחצן פנים מול פנים. אני כן אגרסיבי בעבודה, כי אני עובד קשה, אבל אני לא אגרסיבי כבן אדם. אין לי אישיות חיצונית מוחצנת או צבוענית. אז זה פחות או יותר אותו מנגנון הגנה. יותר נוח לי להיות מאחורה עם משהו, ומאוד נוח עם העברית בחו"ל. זה הוציא ממני דברים שהיה לי קשה להוציא אם לא היה לי את זה - סוג של מיסוך וגם סוג של התמקדות כשאתה עושה מוזיקה מסוימת. אני הגיטריסט היחיד ואני מנסה להגיע לעומק מסוים של נגינה. זה מאוד עוזר, לי לפחות, לתהליך הפסיכולוגי שלי".

    אם כבר מדברים על ההופעות של הלהקה, איך היו התגובות של הקהל? אני מתאר לעצמי שלרוב האנשים זו הפעם הראשונה שהם שמעו עברית, בטח שמוזיקה בעברית. איך הם הגיבו? קרה משהו יוצא דופן?

    "היו פחות אנשים שהתפלאו על העברית, יותר אנשים שפשוט באו כי הם הכירו את האלבום, כי הם שמעו אותו קודם בסטרימינג או שקנו אותו אונליין, ובאו והכירו את השירים. זה היה הדבר המשונה בצורה חיובית שהיה ושלא היה לי קודם. התייחסו אלינו בהרבה הופעות כמו שאני הייתי מתייחס ללהקה שאני מחכה הרבה זמן שתבוא לתל אביב. הכירו את החומר ודיברו איתנו על האלבום, כאילו הוא איזה יצירה קנונית או משהו וקנו אותו - מן 'אני מחכה פה הרבה זמן שתעברו פה ותמכרו לי את הויניל', גם בהופעות שבד"כ מתנשאים בהן כמו בניו יורק. אז זה היה מאוד מגניב. זה היה באמת חריג ממה שאני רגיל מארצות הברית. הם רגילים לתת תרבות אז בדרך כלל זה לא ממש מזיז להם - סבבה, מגיעות להקות. אבל עכשיו זה הרגיש כאילו מחכים שנגדל, מחכים שנעלה עוד מדרגה, 'ראיתי אותם עכשיו בטור הקטן שלהם', ככה זה הרגיש".

    אתה חושב שמה שגרם לזה זה הפרגון שקיבלתם בתקשורת העולמית?

    "כן, אין ספק. כשהתקשורת עובדת ביחד על משהו, כשיש הסכמה בין עיתונאים שקורית בו זמנית זה מייצר סוג של לגיטימציה למאזינים לתת את התשומת לב שלהם למשהו. יש הרבה אלבומים טובים שאף אחד אפילו לא שם עליהם את האוזן. הם פשוט לא נכנסו לסירקולציה. החוכמה היא לעשות גם אלבום טוב וגם שאנשים ישימו לב אליו. הכלים לגרום לאנשים לשים לב אליו מגוונים. יש אנשים שחושבים שאם תעבוד בפייסבוק הרבה אז ישימו לב אליך, או שאם תעשה וידאו ויראלי אז ישימו לב אליך. יש כל מיני דרכים שבהם אנשים ישימו לב אליך. הדרך הזו של הוידאו מאוד חזקה, אבל אני לא יודע, אני חושב שהיא יכולה להיות מיידית קצת.

    "הדרך שאנחנו בחרנו בה זה לעשות אלבום מאוד מוזר. מישהו אמר לי שבאמריקה מה שאנחנו עושים זה מה שהאמריקאים צריכים, ומה שהאמריקאים צריכים זה לדבר על האלבום המשונה הזו. להקת השוגייז הזאת בעברית, זה קצת בשבילם כמו משהו חדש ומעניין שקורה, כמו איזה סדרה מאוד משונה שלדבר עליה זה הדבר לדבר עליו עכשיו. זה כמו פיסת פיקנטיות כזו שמחכה שאנשים ידברו עליה באופן רחב יותר. החזון שלי עם הדבר הזה זה להמשיך להתקדם בתוך המסגרת של הציפייה הזו, להמשיך לייצר מוזיקה בעברית לשוק האמריקאי".

    אתה חושב שעוד להקות יוכלו לעשות את זה בעברית בשוק האמריקאי או בכלל בעולם?

    "המטרה שלי לעשות את מה שהיפנים עשו לפני 10 שנים בערך עם סטונר, לדוגמה, שהיו כמה להקות סטונר יפניות ששרות ביפנית. או כמה להקות פסיכדליה כמו OOIOO או ה-Boredoms, ופשוט לעשות להקה שתגרום לכך שמה שמזוהה עם ישראליות אינדי זה שוגייז דרים פופ שכזה. אני לא מדבר על אינדי ישראלי, אני מדבר על אינדי בעברית. כי באותה מידה אני חושב שסטונר ביפנית נבדל מסטונר יפני. במובן מסויים מישהו לא שוודי יכול לעשות פולק שוודי. אתה מבין מה אני אומר? בן אדם יכול להיות מושפע מחוזה גונזלס, למשל. כשאתה אומר פולק שוודי או פולק נורווגי יש לזה צבע מסוים. אתה מדמיין משהו כבר מאוד ספציפי בראש שלך".

    כן, אבל מצד שני זה גם קשור למיקום הגיאוגרפי

    "זה קשור למקור, כי הצבע המקורי של זה בא מאיזה הקשר גאוגרפי-חברתי כלשהו. אבל אין ספק שגם בן אדם במדבר שטוח שיש לו הרבה חברים ואין לו דיכאון או אספרגר יכול לשיר פולק נורווגי, והוא אולי אפילו יתקבל לא רע באזור שלו. אז מה שאנחנו עושים בעברית, הכוונה היא לייצר סוג של אסתטיקה מסוימת עם השפה, ואחר כך אולי מישהו יוכל לעשות את האסתטיקה הזו, את מה שאנחנו עושים. אני לא יודע אם הגענו לזה באלבום הראשון, אולי בשני או בשלישי נוכל לדעת מה מהות העניין".

    ועדת חריגים בדרכים

    ועדת חריגים בדרכים

    אתה מנסה בעצם לייצר איזשהו תת ז'אנר עברי שיהיו עוד להקות שיוכלו ליצור בתוכו, זה מה שאתה אומר בעצם?

    "כן, בדיוק. אני מנסה לייצר איזשהו סוג של תקדים בעברית, קודם כל ליוצרים ישראלים. שהתקדים יהיה קיים כדי שתוכל להתייחס אליו באיזשהי צורה בין אם לפסול אותו, להסכים איתו, לשאוף אליו, לספור אותו, או כל דבר אחר, אבל שהוא יהיה קיים, שהוא יהיה שם באוויר, ואז יוצרים מקומיים יוכלו להתייחס אליו. זו מטרה מס' אחת. מס' שתיים זה לייצר את הפיקנטריה החדשה הזאת בשוק אחר - לעשות שוגייז בעברית. מה שזה לא יהיה הדבר הזה, שוגייז בעברית זה מה שקורה עכשיו, או עוד שנתיים. זו הציפייה וזה מה שאנחנו צרייכם לעשות. האם נעשה את זה? אז עשינו אלבום טוב או שנעשה עוד שני אלבומים טובים. אבל המימוש של הפרויקט הזה יהיה לייצר סוג מסויים של תת ז'אנר".

    ומה עם להקות ששרות בעברית ולא יוצרות בתת ז'אנר הזה?

    "אז אולי תהיה להן יותר הזדמנות לשיר בעברית אחר כך, בגלל שעברית תהיה גם דבר. אני לא יודע מה יהיה בעוד חמש, שש, שבע שנים כשהדבר הזה יהיה באמת רלוונטי, כי כרגע הכל בחיתולים. כרגע עשינו טור אחד וזהו. אבל אם זה יממש את עצמו זה יקח כמה שנים. יקח לתקשורת כמה שנים להבין שמדובר בזה או עוד כמה להקות. אם היו עוד כמה להקות שעושות את זה בו זמנית זה היה טוב. להקות שלא עושות את הז'אנר הספציפי הזה יעשו משהו אחר, כל עוד זה יפה. אני לא חושב שחשוב מה עושים כל עוד זה יצא משהו מעניין בין מה שמנוגן למה שמושר".

    מה הצעד הבא בשביל הלהקה? סיימתם את הטור ואני יודע שאתם הולכים להופיע בפרימוורה. מה אתם מתכוונים לעשות הלאה?

    "אנחנו מקליטים עכשיו דמואים לאלבום, האלבום השני, שאין לו שם כרגע אבל יש בו עשרה שירים. מקליטים את הדמואים ושולחים ללייבלים שנפגשתי איתם בארצות הברית ומקווים להתקדם ללייבלים עם השפעה גדולה יותר בחו"ל, או לחזור לארצות הברית דרך פסטיבל גדול שישלם לנו את העלויות. כי העלויות, יחסית לבן אדם שמשלם שכר דירה בתל אביב, הן אסטרונומיות, עשרות אלפי שקלים. בוקינג מעוניינים בדברים כאלה - לסגור הופעות לפסטיבלים לסוף הקיץ או לסתיו שישלמו לנו את הטיסות. זה כבר צעד מאוד בריא שמאפשר לך לעשות עוד אמריקה, ולעשות עוד אמריקה זה חשוב".

    אז בעצם מימנתם בעצמכם את כל הטור שהיה עכשיו?

    "כן. מימנו, אתה יודע, כל השלבים הראשונים של הלהקה זה בד"כ במימון עצמו - המכונית, הציוד. שלא לדבר על כל ההוצאות שבדרך עד שאתה משיג את כל שאר הדברים, כלומר יחסי ציבור באמריקה, והתקליט עצמו, וכל הדברים האלה שייצרו יכולת לקבוע את ההופעות אחר כך".

    ממש מגניב לך, אני יודע שאתה מנגן מלא זמן ועכשיו היה ניצוץ שהבעיר את כל מה שיש באוויר

    "אני מקווה שנמשיך לעבוד קשה ולא נתעייף, זה העיקר. נחתתי לפני עשרה ימים בערך, ואני כבר מרגיש איזה סחבת מסוימת, מן משהו שלא הרגשתי כשהייתי שם. כאילו אין פואנטה לשום דבר שאתה עושה כל כך. הלו"ז נהיה רופף פתאום, יש סדקים בכוונות המידיות שלך, בגלל שאתה רגיל שפה אין לך כל כך למה להתאמץ".

    אתה חושב על לעבור לחו"ל איפה שקל יותר לבסס פעילות כזאת?

    "גרתי בברלין חמש שנים. לגור בניו יורק זה לעשירים, אז כרגע אני לא יודע. אבל יש הרבה דברים לעשות פה: אני יחצ"ן, יש לי את הנשף, יש לי את הלהקה. טוב פה מבחינת תרבות, אני אוהב את הקלאש. אבל יש פה תחושת סחבת כזאתי שזה הקטע, היא מתחילה לעבוד עליך, ואז, בלי שאתה שם לב, דברים שרצית שיקרו השנה לוקחים הרבה יותר זמן".

    חלק מזה גם לא תלוי בך. אתה יכול לעשות את המקסימום ולפעמים דברים יקרו או שלא, כמו שהיה עם הטי וי בודהז. עשיתם המון אבל איכשהו דברים לא קרו, ופתאום עכשיו הם כן קורים. רק חצי מזה זה אתה.

    "אתה יודע, אולי אני נשמע כמו מישהו מעידן הנאורות כשאני אומר שהכל תלוי תודעה, ואולי לא נכון כל כך להגיד את זה עכשיו. זה קצת המאה ה-19 להגיד שהמציאות שלי היא תוצר של ההבנה שלי של טבע הדברים. אבל אני כן מרגיש שיותר טוב לי עכשיו מבחינה מקצועית כי הבנתי הרבה דברים שלא הבנתי קודם, ועכשיו אני יודע לעשות דברים מסוימים שלא ידעתי לעשות קודם. הייתי אומר שזה הרבה אתה, הרבה החלטה שלך, אבל לא לגמרי. זה שילוב, אבל אין ספק שיש הרבה כוח לכל הניסיון שהיה לי עד עכשיו.

    "האסתטיקה של האלבום של ועדת חריגים, אפילו הסאונד, זה תוצר של סוג מסוים של אלימינציה שעשיתי עם עצמי. זו בחירה מודעת, לא ג'אמים או שום דבר כזה. זו ישיבה עם עצמי במשך הרבה מאוד זמן והחלטה של אלימינציה לכיוון, באופן מפתיע, אחורה, לשאלות כנות עם עצמי מה אהבתי לשמוע לפני שהייתי מוזיקאי. חשבתי על זה הרבה. זו היתה השאלה העיקרית שלי עם האלבום הזה - מאיזה סוג מוזיקה נהניתי לפני שהייתי מוזיקאי".

    ומה הייתה התשובה?

    "חשבתי הרבה על Smashing Pumpkins, חשבתי הרבה על Nirvana, וחשבתי הרבה על Sonic Youth שהיתה אחת המלהקות שהייתי מקשיב לה אפילו בחטיבה המוקדמת. חבר הביא לי ביסודי דיסק שלהם ב-95' או 94'. אז זה מה שהלהיב אותי - מהיר, מגניב, ומסוכן, כאילו אני כזה. Siamese Dream, למשל, נשמע לי אימתני, איך שהוא הקליט מלא שכבות של גיטרות דיסטורשן והסאונד של זה. מפה יצאתי, אתה מבין? אני חושב שעד היום, עוד עם TV או לפני כן, חשבתי כמו מוזיקאי. הצלחתי לצאת מהנעליים האלה. כשאתה חושב עם גיטרה אתה לא חושב כמו בן אדם יותר, במיוחד כשאתה מתעסק עם DIY, אתה כל הזמן חושב כמו איזה עסקן ולא כמו בן אדם נורמלי. אתה לא חושב מחוץ לקופסה הזו של מוזיקאי".

    זה קשה, כלומר כשאתה מוזיקאי, אתה מוזיקאי, וקשה לצאת מעצמך. זה אפילו בלתי אפשרי באיזשהו מקום, אתה תמיד אתה.

    "כן, אבל יש את האתה עם אימפולסיביות של מוזיקאי, ואתה מתחיל להגות רעיונות בתור הדמות הזו שיצרת. זו איזושהי דמות מאוחרת, היא לא משהו שנולדת לתוכו. יש דמות מוקדמת יותר של עצמי שניסיתי להתחבר אליה. גם עכשיו אני עושה את זה, כשאני עובד על האלבום הזה. באופן מפתיע, אני מקשיב להרבה דברים חדשים, ואני מוצא שזה נכון כמו חוט שני שעובר דרך כל אלבומי הרוק האחרונים שקיבלו ציונים גבוהים, למשל, בפיצ'פורק. סתם לדוגמה, אני מוצא ש-Yuck או No Joy או כל מיני להקות כאלה פשוט נשמעות כמו סוג של מיקס בין כל מיני דברים שבן אדם שומע בהתחלה כשהוא שומע רוק. יש שם הרבה גחמות של דור של בני 30 לדברים שהם שמעו כשהם היו ממש בתחילת הדרך, כשהם היו רכים בהשפעות שלהם".

    אני בגיל שלך בערך, אני גם מנגן, ואני יודע שלוקח זמן לעכל מוזיקה עד שהיא יוצאת ממך בצורה טבעית שכזאת, בלי מאמץ או ניסיון להישמע כזה או אחר.

    "כן, אני מסכים, אז מה שאתה קורא לו טבעי אני קורא לו סוג של ביטול עצמי - איזושהי נקודה מסוימת של לא להיות הדמות המוזיקאי שדמיינתי שאני, אלא להיות מן אני טבעי או משהו כזה, ומתוך זה למצוא איך תו מתחבר לתו מתחבר לתו ואיזה סאונד בעצם עוטף את זה ככה שאני צ'יזבורגר טעים. אם זה היה סבבה בורגר כזה, אז האלבום הבא צריך להיות ספרדי כפול מושלם. הוא חייב להיות. אם הוא לא יהיה, אז אנחנו לא נהיה. האלבום הבא צריך להיות הלחמה מושלמת בין רוק ישראלי טוב משנות ה-90 או שנות ה-80, Nevermind של נירוונה, ו-Isn't Anything של My Bloody Valentine, ביחד, באותו אלבום. אם זה לא יהיה זה, אז זה לא יהיה כלום. יכול להיות שיצא משהו אחר, אבל זאת הציפייה. זה הכיוון שאליו אני עושה דה-אבולוציה".