פוסטים מתויגים עם כנס מוזיקה

  • כנס Tel Aviv Volume 2018: השואו של וונדפפלייר

    וונדפפלייר: מאזין ל-100 דמואים ביום

    תל אביב אולי הוקמה על חולות, אבל היא רצה על מוזיקה אלקטרונית. אלפי קלאברים מבלים בעיר כל סופש במסיבות. יש שלושה מועדוני טכנו פעילים (אלפבית, ברקפסט, הבלוק) שמביאים לפה די ג'יים מוכרים מחו"ל באופן שוטף, וזה רק קצה חוד המחט של הסצנה. לכן, זה הכי הגיוני שיתקיים אירוע כמו Tel Aviv Volume (בקצרה TAV) שכולל כנס על תעשיית המוזיקה האלקטרונית ומסיבות ברחבי העיר - חלקם בחינם, חלקם בתשלום או בכניסה עם צמיד הפסטיבל היקר משהו (771 ש"ח ומעלה).

    זה הסיבוב השלישי של TAV והוא החל ביום רביעי 10.1 במרכז אדמונד דה רוטשילד. ציפיתי לראות שם הרבה אנשים: די ג'יים, יוצרים, מפיקים מוזיקליים, מפיקי מסיבות, יחצ"נים, בעלי מועדונים, ואולי אפילו קלאברים שרוצים לקבל הצצה מה קורה מאחורי עמדת הדי ג'יי. אך עם פתיחת הכנס היו בקהל אולי 20 איש, חלקם הגדול הפנליסטים עצמם. חבל, כי לפחות לפי הפתיחה הגיעו אורחים מכובדים לפנלים רלוונטיים שהתנהלו בצורה מקצועית פלוס סדנאות שנערכו במרתף. אני לא יודע כמה אנשים הוזמנו, אבל אלה שלא כנראה נרתעו ממחיר הרף הגבוה (990 ש"ח לכניסה לכנס ולמסיבות), מה שגם לא היתה אופציה לקנות כרטיס לכנס בלבד, וחבל שכך.

    הכנס נפתח בפנל בשם "Women Power" בהנחיית עדי לב, די ג'יית הדראם אנד בייס האיקונית. הדעות היו מגוונות: מהדי ג'יית מיכל סר שטענה שיש מועדון גברי אקסקלוסיבי שמונע מנשים לנגן ועד הדי ג'יית עדי נוי שטענה שנשים יכולות ליצור לייבלים ולהרים קולקטיבים באותה מידה כמו הגברים. היתה הסכמה די גורפת שזה כבר לא קטע להיות די ג'יית לעומת די ג'יי, אלא שמודדים כל אומן לפי הכישרון שלו או שלה, ושמלכתחילה יש פחות מדי די ג'ייות בסצנה אם כי יש שיפור במגמה. בפנל הבא הדי ג'יי Christian Smith ומקים הלייבל Tronic הוסיף כי אחת מהסיבות שאין הרבה די ג'ייות זה בגלל שאין מספיק מודלים לחיקוי, אך גם זה משתנה עם די ג'יית העל Nina Kraviz והעלייה המטאורית של Amelie Lens.

    פנל "Women Power": אין מספיק נשים בסצנה

    לפי הפתיחה ומעבר על התוכניה של היום השני, חסרים בכנס כמה דברים. קודם כל, כפי שציינו כהערת אגב בחלק מהפנלים, הטכנו לגמרי שולט כרגע בתל אביב, אך לא היה אף פנל שהתמקד בנושא. היה אפשר לסקור את ההיסטוריה של הטכנו בעיר ובכלל, איך הגענו למצב הזה, איזה פעילות נעשית היום, והאם הגענו לשיא או שאנחנו עוד רחוקים ממנו. אבל יש עוד סגנונות אלקטרוניים. ביום השני הוקדשו גם שעה וחצי לטראנס, אבל מה עם האוס, הדראם אנד בייס שמתקמבק לאיטו, ובני הדודים המושמצים אך הפופולריים דאבסטפ ו-EDM? הייתי גם שמח לראות פנל של די ג'יים שמדברים על אומנות התקלוט: איפה הם מוצאים מוזיקה, איך הם בונים סטים, על הצלחות אדירות וכישלונות נוראיים שהיו להם - ולא היה מזיק גם פנל של יוצרים אלקטרוניים. ברור שאי אפשר לכסות את כל הנושאים האפשריים ביומיים, אבל כן אפשר ליצור איזון יותר נכון בין הצד העסקי של התעשייה לצד האומנותי. יש הרבה כישרון מקומי ומגיעים בסופש כמה וכמה אורחים מחו"ל ואני בטוח שהם היו שמחים לדבר ואולי זה היה אפילו מביא עוד קצת קהל לכנס.

    מישהו אחד שכן הגיע וגנב את ההצגה הוא Renaat Vandepapeliere. הבלגי כסוף השיער הוא המקים של R&S Records, לייבל אלקטרוני אגדי שגילה אומנים כמו Aphex Twin, James Blake ו-Blawan. היו למעשה שני פנלים בהשתתפותו של וונדפפלייר בן ה-60, אך הוא ישב בקהל לאורך כל הכנס בקשב רב ודאג לזרוק הערות מדי פעם - למשל בפנל של סימת' בו הוא טען בתוקף כי מפיק יכול לעשות כסף בלי להופיע והכריז "באתי לא להסכים, שום דבר לא השתנה".

    בפנל האחד על אחד עם וונדפפלייר הוא סיפר שהוא "לא רוצה הצלחה מסחרית - מהרגע שיש לך הצלחה מסחרית אתה נהיה לפרה" ושהוא לא מתעסק בכלל בצד העסקי של הלייבל, אלא מבלה 10-12 שעות ביום בחיפוש אחר מוזיקה חדשה. לדבריו, השגרה היומית שלו כוללת שיטוט בבנדקמפ איפה שהוא מוציא כ-50-60 יורו ביממה, והקשבה לכ-100 דמואים ששולחים לו (חוץ מאלה שמתחילים באומצה) - הוא אפילו מגיב לכל אחד מהאומנים באופן אישי. וונדפפלייר פשוט מרגיש את מי הוא רוצה להחתים ("זה כמו לראות אישה יפה - פאו!"), משועמם מהדי ג'יים שמנגנים בפסטיבלים ("כולם מנגנים את אותו החרא!") וחושב שסט של די ג'יי צריך להיות באורך של שש שעות לפחות ("תן להם להתנשק, תן להם לעשות אהבה על הרחבה").

    בכלל, לדעתו "די ג'יי זה מישהו שחי ונושם מוזיקה … זה מישהו שמבין מוזיקה יותר טוב מהקהל, זה פריק, זה חנון". זה תיאור טוב לוונדפפלייר עצמו שמדג'ה סטים אקלקטיים (שישי הזה בבלוק) למשל עם מיילס דייוויס והביטלס ("אנשים מנשקים לי את הידיים אחרי הסטים"). הוא עלול להישמע כאליטיסט משוגע, וזה כנראה חלק מהחבילה, אך הכל לווה באנרגיה מתפרצת של מתבגר והרבה צחוק, עם גישה בלתי מתפשרת ותשוקה מדבקת למוזיקה. אפילו אישתו שואלת אותו מתי הוא יתחיל להתנהג בגילו, אך לפי וונדפפלייר של אתמול לא נראה שהוא יתחיל לשחק גולף בקרוב.

    וונדפפלייר וסמית' חזרו שוב לפנל על לייבלים יחד עם Roland Leskar הגרמני מ-Get Physical Records והייצוג המקומי של DJ Zombie מ-Beat Boutique Records. המסר היה ברור: אין דרך אחת לנהל לייבל. וונדפפלייר מנהל את הלייבל שלו בכאוס מוחלט, מחפש מוזיקה חדשה באופן אקטיבי וטורח לשמוע דמואים; סמית' שומע דמואים בקצרה ונוטה לשלוח בחזרה ביקורת בונה; ולסקאר לא שומע דמואים בכלל, אלא מקבל המלצות מחברי הלייבל בלבד. הצטמררתי קצת מדבריו של לסקאר. הוא סיפר שהבינו בלייבל שלו שהמוזיקה שאופנתית היום היא זו שהיתה לפני 20 שנה, אז הוא מנסה להקדים את הטרנד ולהכווין מפיקים ליצור בדיוק מוזיקה כזו. אני מבין שלייבל צריך לשרוד ולהכניס כסף לקופה, אבל גישה כל כך שיטתית למוזיקה מוציאה את כל הכיף ולא מאפשרת חדשנות לעומת הגישה החמה של וונדפפלייר שמתבטאת בכל ההווייה שלו. אחרי הפנל אחד מחברי ניגש אליו ואמר שהוא אוהב את הלייבל שלו. וונדפפלייר חיבק אותו בהתלהבות ואמר "זה אתה!" וביקש שאצלם אותם ביחד כי הוא העדיף את זה מאשר סלפי. משם הוא המשיך הלאה לכיוון היציאה בקריאת "וודקה! וודקה! וודקה!".

  • עדכון מכנס המוזיקה של Waves Vienna 2014

    תמונות מכנסים אף פעם לא מעניינות - סה״כ ראשים מדברים על כסאות. אבל היום הראשון של כנס פסטיבל Waves Vienna הסתיים ונאמרו הרבה דברים מעניינים: איך לעשות כסף ממוזיקה, העתיד של הרדיו, העתיד של עיתונות המוזיקה (מסתבר שיש!), ואפילו על המוזיקה עצמה בנוכחות המוזיקאים שעשו אותה. אני יושב מחוץ לאוניברסיטה איפה שהכנס התקיים, מעכל את הכל ואת האנשים שפגשתי פה וגם פחית רדבול שתיתן לי, בתקווה, אנרגיה ללכת למיליון הופעות הלילה.

    בתמונה (מימין לשמאל): פנל "האם מוזיקאים עדיין יכולים לעשות כסף מהקלטות?" בהנחיית הפאנקיסט/סופר John Robb ועם איש התעשייה Robert Singerman, המוזיקאית האוסטרית Doris Mitterbacher aka Mieze Medusa, ואיש הלייבל Heaven11 מרוסיה Vladimir Philippov.

  • בואו נראה להם

    אירועי חשיפה לאמנים מקומיים הם אחד מהאמצעים הכי חשובים להפצת מוזיקה ישראלית בחו"ל. שחר ברטשטיין מציין את זה בראיון המרתק שעשינו וגם מלקולם היינס, מאוצרי פסטיבל גלסטנברי, מסכים איתו.

    לכן הצוללת הצהובה בירושלים מרימה שואוקייס של מוזיקה לחשיפה בינלאומית בשיתוף האגף לקשרי תרבות ומשרד החוץ - ג'אז ומוזיקת עולם כבר נוגנו ב-13-16.11 ורוק ואינדי בהחל מהיום ועד ה-23.11. האירוע הזה, כמובן, מעניין אותי במיוחד. אורחים רבים ומכובדים מחו"ל הוזמנו לאכול חומוס ולגלות כשרונות - מנהלי ואוצרי פסטיבלים, מפיקים, אנשי לייבלים, ועיתונאים.

    איך בחרו את הלהקות? היתה קריאה פומבית להגיש מועמדות לפני כמה חודשים. ועדת מומחים החליטה למי להחזיר טלפונים - יואב קוטנר (אין צורך לפרט), אלעד סונגו (MTV ישראל), מתן נויפלד (אינדינגב), בוורלי בורטון (Killerb Music, UK - חברה שאוצרת פסטיבלים ואירועים), והדס ונונו (המנהלת האמנותית של האירוע). פייר אינאף.

    תמצאו בשואוקייס את החשודים המידיים כמו גבע אלון, עדי אולמנסקי, והקולקטיב, וגם אמנים שלא שמעתי עליהם כמו רוני אינסומניה, רוסו אנד ויינברג, ו-Bemet. ההופעות פתוחות לקהל הרחב והכניסה חופשית - מהלך חכם מצד מארגני האירוע שיתן וייב של הופעה אמיתית עם תגובה חיה מאשר אירוע סגור לסלבס. אפילו להקות שלא עברו את מבחן הקבלה יוכלו לבוא ולתקוע רגל בדלת.

    אם אתם מוזיקאים או סתם סקרנים בטח תהיתם - איך אפשר לתפוס את העין של האורחים מחו"ל? ביררתי את הנושא עם 3 אורחים קוליים במיוחד:

    מימין: ג'ואן ויץ', ניק הובס, ו ג'ק קולט'ייר

    מימין: ג'ואן ויץ', ניק הובס, ו ג'ק פופ

    ג'ואן ויץ' הוא בוקר (booker, לא קאובוי) מחברת Marworld שעושה את הבוקינג לפסטיבל בניקסים הידוע בספרד. הפסטיבל מתקיים כ-20 שנה ומושך אליו קהל של 50,000 איש בכל סיבוב. הליינאפ הקודם (תכינו מגבת לניקוי הריר): The Killers, Arctic Monkeys, Queen of the Stone Age, Beach House, The Knife, Azealia Banks ועוד.

    ניק הובס הוא הבעלים של חברת Charmenko & Charmworks מאיסטנבול. החברה מתעסקת בפרומושיין ובוקינג של אירועים ופסטיבלים מאז שנות ה-80 ומתמחה בשווקים של מזרח ומרכז אירופה. בין האמנים השווים שהחברה עובדת איתם: Opeth, Black Heart Procession, Goran Bregovich, Wovenhand. גם הקולקטיב חתמו איתם לאחרונה.

    ואחרון חביב, ג'ק קולט'ייר, או ג'ק פופ כמו שהוא קורא לעצמו, הוא הבעלים של לייבל לונדוני קטן צעיר וסקסי בשם Alcopop!. הוא מאוד מאמין במכירת דיסקים, וזכה לאחרונה בפרס היוקרתי AIM עבור הלייבל הקטן הכי טוב לשנת 2013. בין אמני הלייבל: Johnny Foreigner, Fight Like Apes, Radstewart.

    מה שמעתם על סצינת המוזיקה הישראלית?

    ג'ואן: "מצטער לומר שלא הרבה. אני מכיר את גבע אלון ושמעתי עוד להקות טובות בכל מיני סגנונות במהלך השנים, אבל אני לא זוכר את שמן".

    ניק: "אנחנו מיצגים את הקולקטיב מחוץ לישראל, ואנחנו עובדים עם אבישר סביר, אני לא מכיר עוד חוץ מהם".

    ג'ק: "מעט מאוד בינתיים אם יורשה לי להיות כנה. ראיתי והתאהבתי במונוטוניקס בפסטיבל End of the Road לפני כמה שנים, אבל חוץ מזה - אני מתרגש מזה שהנסיעה הולכת להיות מסע של תגליות! בכתיבת תשובות אלה, בדיוק שלחו לי רשימה של הלהקות שהולכות לנגן - אז בטח אוכל לתת לך תשובה הרבה יותר מפורטת אחרי זה..."

    איך אתם מחליטים האם לקחת אמן?

    ג'ואן: "זה תלוי באירוע שאני עושה לו בוקינג. אם זה פסטיבל גדול או מועדון, חשוב שיהיה להם כבר פרופיל במדינה או בעיר איפה שההופעה מתרחשת. הציבור חייב להכיר אותם לפני כן. אם זה פסטיבל קטן יותר או אירוע חינמי, הכי חשוב שהם יתאימו לאסתטיקה של האירוע. וכמובן תמיד חשוב שהם יוכלו לתת הופעה טובה על הבמה".

    ניק: "אחד מלקוחותינו רוצה את האמן ו/או כסף ו/או אהבה".

    ג'ק: "בעיקר תשוקה. בקשר ללעשות בוקינג להופעות, אני מריץ שואוקייס למגזין אינדי בריטי פופולארי (This Is Fake DIY) ומסתמך על תערובת של מידע מעורכים/התרגשות גואה של המעריצים - ועל האהבה שלי למוזיקה כשאני עושה את הבוקינג... מבחינת פסטיבלים, כמובן צריך להיות יותר זהירים שהלהקה 'תעבוד' מבחינת האירוע, ולוודא שהם יביאו קהל - אז כן, כנראה שיש פה תערובות של רגשות!"

    הקולקטיב בחשיפה בינלאומית 2012 - צילום יעל נאמן

    הקולקטיב בחשיפה בינלאומית 2012 - צילום יעל נאמן

    מה אתם מחפשים כשאתם הולכים לשואוקייס?

    ג'ואן: "אני מצפה מהלהקה לעשות הופעה טובה, לא משנה כמה אנשים יש בחדר. אישית אני לא נותן חשיבות ליכולות מוזיקליות כמו שאני נותן לאישיות וכריזמה. אם אני אוהב את הלהקה, אני מנסה לדמיין אותם מנגנים במקום, מועדון או פסטיבל שאוכל להביא אותם אליו".

    ניק: "לא להשתעמם! משהו שונה! ביטחון עצמי! מינימום קלישאות שואוביז".

    ג'ק: "משהו שמרגש אותי לגבי האמן וגורם לי לרצות לדעת עוד. אני לא בהכרח מחפש את קשקוש אמצע הדרך הבא שיפליג הישר לראש המצעדים בממלכה המאחודת. אני רוצה משהו מעניין, מרגש - שמרחיק אותי מהבר ומשאיר את העיניים שלי על הבמה. זה בטח למה אהבתי את מונוטוניקס. תאהב אותם או תשנא אותם, אין שוווום סיכוי שתוכל לקרוא להם משעממים!"

    חוץ משואוקייסים, באיזה צורות נוספות אתם מגלים אמנים?

    ג'ואן: "אני מקבל המון מיילים והצעות על בסיס יומי, מחפש מוזיקה חדשה ברשת, קורא בלוגים ומגזינים, מקשיב לרדיו ונותן תשומת לב מיוחדת להמלצות מחברים ואנשי קשר. אם אני אוהב להקה אני עושה מחקר משלי".

    ניק: "מפה לאוזן, מדיה מסורתית, מדיה חברתית (לעיתים נדירות במקרה שלי), לתפוס אמנים שאני לא יודע עליהם כלום במקרה בפסטיבל וכו', סוכן או מנהל או אמן שנגשים אלי".

    ג'ק: "בכנות, רוב הלהקות 'החדשות' שמוחתמות מגיעות אלינו מפה לאוזן. או שמישהו שאני מכבד/הוצאה לאור שולחים לי מייל על האמן, או שאחת מהלהקות שאנחנו עובדים איתן ממליצה לי על מישהו שחימם אותן, או וואטאבר. לפעמים אני מכיר את הלהקה הרבה זמן ורודף אחריה בצורה אקטיבית, ולפעמים אני באמת מקבל דמו ואוהב אותו כל כך שאני חייב ללכת לבדוק את הלהקה. תמיד יש לי רשימה כללית של בערך 20/25 להקות בראש שאני שם עליהן עין בזמן מסוים, שם עין על התפתחויות/הקלטות חדשות וכו'. אני מקווה להכניס לשם להקות ישראליות :-)"

    האם תוכלו לתת עצה לאמנים שלא נכנסו לשואוקייס או שלא יקבל הצעות בעקבותיו?

    ג'ואן: "עקרונית אני חושב שהם צריכים לשים פוקוס על לעשות מוזיקה מעולה. אחרי זה הם צריכים להסתכל בבלוגים, מגזינים, אנשי תקשורת שהם אוהבים לקרוא, ולייבלים שמוציאים מוזיקה שהם אוהבים לקנות, וקודם כל לגשת אליהם. אם אתה אוהב את מה שאתה עושה והמוזיקה טובה, יש סיכוי טוב שיקשיבו לך וגם יאהבו את המוזיקה שלך".

    ניק: "אם אתם מאמינים בעצמכם, תעבדו על להשתפר במה שאתם עושים, ואל תוותרו בקלות".

    ג'ק: "כן. אל תוותרו רק בגלל שכמה מטומטמים מתעשיית המוזיקה בחדר לא אוהבים אתכם. אני חושב שאתם צריכים לכתוב, לנגן, וליצור בגלל הסיבות הנכונות, ומתי שזה יתחיל לרוץ - זה ירוץ! אם להיות כנה בצורה אכזרית, אפשרי להצליח בלי לייבלים ודומיהן היום, אז תתבצרו, תאמינו ואל תרגישו שאתם חייבים לזרוק כסף על יח"צ ועל פלאגרים (=פרומוטרים ע.ש.) כדי לגרום לזה לקרות!"

  • סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק ג

    לאחר האכזבה הצפויה ממשרדי התרבות והחוץ, הלכתי להוציא כעס על עיריית תל אביב בפנל האירוני "בנינו את העיר על רוקנרול", פנל על (חוסר) קידום המוזיקה של עיריית תל אביב.

    שלושת הפנליסטים היו "השגריר" והיועץ לראש העיר איתן שוורץ, בחור חביב בשם ליאור מאייר שעובד על השיווק הבינלאומי של תל אביב, ו-Becky Ayres גם היא ממארגני פסטיבל Liverpool Sound City. לאחר ההצגה העצמית הם פתחו את המיקרופון לשאלות מהקהל.

    שאלתי איך זה יכול להיות שעושים פנל כזה בעוד שעיריית תל אביב מתנכלת למוזיקאים, למשל דרך העלאת הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות, שלא לדבר על לעשות משהו פרואקטיבי למענם. איתן מרח אותי יאיר לפיד סטייל. הוא טען שחשיבות התרבות והמוזיקה ברורה לכל מי שיושב בעירייה, ועדכן שבעקבות המחאה היא תשנה את קטגוריות הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות רק ב-2014. מישהו יודע מה הם אמורים לעשות עד אז?

    גם מליאור מאייר לא הגיעה הישועה. שאלתי אותו מה הם עושים כדי לקדם את המיתוג של תל אביב כיעד מוזיקלי ולהביא עוד תיירים להופעות. הוא ענה שהמיתוג נבנה סביב דבר אחד - תל אביב כיעד של היי-טק וחדשנות טכנולוגית - וקיווה שהמוזיקה תהנה מהמיתוג בעקיפין. הוא הוסיף ודיבר על בעיות בהנגשת העיר. יש לטענתו 70(!) הופעות בכל יום בתל אביב ולאנשיו אין את הידע והיכולת להתמודד עם המידע. בינתיים הוא המליץ לאמנים לפרסם הופעות בעמוד פייסבוק לתיירים (לא ניתנה כתובת) ובאתר התיירות החדש של העיר. דיברתי איתו מחוץ לאולם והצעתי עזרה מהשטח.

    אני מקווה שנציגי העירייה הקשיבו לבקי הליברפולית. היא סיפרה על פרויקט Liverpool's Baltic Triangle, אזור מוזנח שהעירייה המירה בהצלחה אדירה למגורים זולים וחללים יצירתיים לאמנים. זו עיר שבנויה על רוקנרול. תמר קפסוטו, שדיברה מהלב על אטימות העירייה לנגני הרחוב, היתה פורחת שם. אפילו בחיפה עושים משהו דומה. אולי גם בתל אביב יש תקווה - ניצן הורוביץ פרסם סטטוסים שיש לעירייה עשרות מבנים נטושים שהוא מתכנן להשמיש לטובת התושבים.

    לסיבוב האחרון בחרתי בפנל על הרדיו הישראלי. רוב דיבורי הפנליסטים הכרזימטיים בוזבזו על התנגחות בתחנה הזאת שאין לנקוב בשמה (גלגלצ! מווה הה הה!). בוזבזו כי שמענו את אותן הטענות יותר מדי פעמים והן לא שינו דבר.

    הנציג של התחנה, דן דן מתיוק, היה ענייני וכנה. הוא נתן הסברים מדויקים כיצד הם עובדים - מפרידים בין שדרנים לעורכים, עושים ישיבות פלייליסט דמוקרטיות, וכו'. הוא טען שהתחנה עובדת עם שיטת הפלייליסט כדי שיהיה לה אופי מסויים. הופתעתי לשמוע שדווקא ב-88fm האהובה עלי יש מאגר של 7000 שירים מתוכו חייבים לשבץ 5 שירים בשעה.

    אמיר אשר, איש רדיו ותיק המרצה ומשדר כיום במרכז הבינתחומי, אמר כמה דברים חכמים. הוא טען שיש בעיה של רגולציה ברדיו הישראלי. יש לדעתו יותר מדי תחנות אזוריות שמתחרות על רייטינג או על כסף וצריך לאחד אותן ל-5 תחנות. הוא הוסיף והתלונן, בצדק, על חוסר החדשנות ברדיו הישראלי, וציטט סקר עדכני שהראה שהזמר האהוב עלי חיילי צה"ל הוא אריק איינשטיין. "אני רוצה לקום ולהרגיש שאני ב-2013", הוא סיכם.

    בשלב השאלות מוזיקאית שישבה בקהל תהתה אם שומעים בכלל אלבומים ששולחים לתחנות. שדרן אחר שישב בקהל שאל האם משדרים שירים מאלבומים שלא שוחררו כסינגלים. חברי הפנל הסכימו שזה בלתי אפשרי. אמיר ציין שרק ב-2011 יצאו 8 וחצי שנים של מוזיקה.

    יצאתי החוצה לבריזת אחר צהריים ושיחות חתרניות עם מוזיקאים ואנשי תרבות. ג'רמי, מארגן הכנס, בא לבקש את עזרתינו בחיסול בקבוקי בירה שנותרו יתומים. ברקע להקת Sawyer נתנה רוק סבנטיז מדרום ארצות הברית. הייתי גמור והלכתי הביתה.

  • סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק ב

    חזרתי למועדון השבלול אחרי הפסקת הצהריים. על הפרק - פנל ציידי כשרונות למועדונים ופסטיבלים.

    Malcolm Haynes הנחה את הפנל. כדאי להכיר את מלקולם. לא רק בגלל החולצה הצבעונית והרוח הקלילה שלו, אלא בגלל שהוא עובד בפסטיבל העל גלסטנברי. הוא אחראי על מתחמי האלקטרוני וההיפ הופ וצריך למצוא כל שנה 220 אמנים שיופיעו אצלו.

    לטענתו הוא בוחר 60% מהאמנים דרך סוכנים. את ה-40% הנותרים הוא בוחר לפי טעמו האישי, בין היתר מפניות ישירות של להקות ומנהלים. הוא הבטיח שאם תשלחו לו מייל או קטע לשמיעה הוא יחזור אליכם מתישהו, כי זו העבודה שלו. אני מאמין לו.

    מלקולם ממליץ ללהקות ישראליות לקחת סוכן, וכמובן לשיר באנגלית. כפי שסיפר לנו שחר ברטשטיין, גם לפי מלקולם כדאי ללהקות לעבור ולגור במדינה בה הן רוצות לפרוץ. הוא סיפר שהוא היה בכנס גם שנה שעברה, ומתוך 50 אמנים שהוא ראה 4 בלבד קיבלו ממנו פלטפורמה. עוד נקודות לשחר על החשיבות של שואוקייסים בארץ.

    הסתקרנתי לשמוע גם את David Pichilingi, ליברפולי גאה עם מבטא ראוי, ממארגני פסטיבל Liverpool Sound City. הפסטיבל נותן במה למוזיקאים חדשים מכל העולם במשך 3 ימים. הקהל בא בציפייה לראות שם את הדבר הבא. ברי המזל ראו בפסטיבל את Coldplay ו-Florence & The Machine לפני כולם.

    דיוויד סיפר על תהליך הקבלה לפסטיבל. להקות יכולות להרשם בחינם דרך אתר האינטרנט, או דרך ועדות ברחבי העולם. בניגוד לפסטיבלים אחרים, האמנים לא צריכים לשלם על ההרשמה. הם לא מקבלים תשלום על ההופעה אבל מקבלים שירותים נלווים, למשל בקליין (ציוד ועזרה טכנית), ובעיקר חשיפה אדירה.

    בפסטיבל האחרון נרשמו 7,500 להקות, מתוכן התקבלו רק 350. לפי איזה קרטריון? לפי דיוויד הסלקטורים שאלו את עצמם איזה מהלהקות מוכנות להופיע לפני אנשי התעשייה. כששאלתי אותו לגבי קבלה של להקות ישראליות, הוא אמר שזה קשה. לדבריו אפילו להקות מליברפול מתלוננות שהן לא מצליחות להתקבל.

    הפנל הרביעי על מדיניות הייצוא של מוזיקה ישראלית היה מאכזב כצפוי. נציגי משרד החוץ ומשרד התרבות מלמלו בעיקר תשובות דיפלומטיות שלא הצלחתי להבין. עם זאת, יש כמה דברים שנאמרו שם בבירור.

    רפאל גמזו ממשרד התרבות ביקר את הממסד בכנות מפתיעה. הוא טען שבעוד שלבריטניה יש את ה-British Council ולצרפת את ה-Institut Francais, לנו אין מוסד לקידום התרבות והמוזיקה הישראלית בעולם. הוא הוסיף שהכל קורה אצלינו לאט. למשל, רק בשנה שעברה עשו בפעם הראשונה שואוקייס לרוק ואינדי, מה שהכניס את הממשל לשוק.

    הילה אנגלהארד, נציגת קשתו"ם, עדכנה שיהיה שואוקייס של 20 להקות בסוף נובמבר. ההרשמה בעיצומה דרך הצוללת הצהובה. היא הזמינה אמנים ליצור איתה קשר אם הם צריכים עזרה בתקשורת עם גורמים מקומיים בחו"ל, כמו מועדונים ופסטיבלים. תעדכנו אותנו אם זה עבד.

  • התכנסות: Tune in Tel Aviv

    כנס המוזיקה Tune In Tel Aviv יתקיים ביום חמישי הקרוב בנמל - הזדמנות לכל הברנז'ה להתכנס, לדבר על התעשייה, ולעשות נטוורקינג.

    מבטיחים כמה שמות מעניינים, אורחים מחו"ל שכדאי למוזיקאים לפגוש. למשל, שועל תעשיית המוזיקה Harvey Leeds שעבד בעבר בסוני ועובד ב-5 השנים האחרונות בתאגיד ההופעות לייב ניישן, Malcolm Haynes, פרומוטר ותיק ומגלה כשרונות לפסטיבל העל גלסטנברי, ועוד רבים (תלחצו על All Speakers אחרי שתכנסו לקישור). חשבתי ש-Gene Simmons מלהקת Kiss יבוא, מה שהיה יכול להיות מאוד מבדר, אבל הוא רק פרזנטור. חבל.

    יש אירועים מבטיחים בתוכנייה של הכנס, רובם במקביל. אנווט בין פנלים של אינסיידרים, פרומוטרים ומנהלים, שיחשפו איך התעשייה עובדת, לבין פנלים ממבט על, למשל על זכויות יוצרים וקראודסורסינג, שיעוררו דיונים סוערים. אם אחד מהאורחים יתגלה ככריזמטי ועשיר בסיפורים, אקפוץ לראות אותו מקרוב בסשן "בגוב האריות".

    שמתי אוזן במיוחד על הפנל "בנינו את העיר הזו על רוק אנד רול". זה אמור להיות דיאלוג בין הקהל לנציגי מפתח בעירייה איך אפשר לשפר את העיר למוזיקאים. וואלה. מעניין מה יש להם לומר על העלאת הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות.

    לילה לפני הכנס נזכה לעשרות הופעות במקביל בפסטיבל Mad Music, שואוקייס של אמנים מקומיים לאנשי התעשייה. בואו ותוכלו להשוויץ שהייתם שם כשגילו את קין והבל 90210, הרבה לפני שהם עברו ללוס אנג'לס והתמכרו לקוק וחשפניות.

  • התכנסנו בשנית - ועידת המוזיקה של היינקן 2010

    ועידת המוזיקה של היינקן נערכה השבוע. קצת מוזר שזה כולה כנס המוזיקה השני שנערך פה אי פעם, לא? אבל כמו שאומרים, עדיף מאוחר מדי מאשר אף פעם. סך הכל היה נחמד, די ברוח הכנס הקודם. מינגלינג, צחוקים, כאסח, ובירה חופשית שגרמה למיטב מאנשי המוזיקה בארץ להחזיק חזק במעקה בעוד הם יורדים את המדרגות בגני התערוכה.

    הפעם הייתי ב-4 פאנלים. הראשון היה אמנות עיצוב המוזיקה שהנחה איתי מאוטנר עם שלל כריזמה וחינניות. זה היה פאנל די מעניין בתור חובב נלהב של עטיפות אלבומים ולוגואים של להקות. היה מאוד מעניין לשמוע סיפורים מדוד טרטקובר שעיצב לא מעט עטיפות מיתולוגיות בארץ (מתי כספי, אריק איינשטיין, ועוד) והביא למדינתינו רעיונות חדשים מלימודיו בלונדון, למשל שצריך להתייחס בעיצוב גם לצד האחורי של התקליט. זה משהו שנשמע כל כך טריוויאלי היום, אבל ברור שפעם ממש לא.

    היה רגע מביך משהו כשדיברו עם דורון עדות על עיצוב של עטיפות של מוזיקה מזרחית, כמו שרית חדד ומשפחת פרץ. עכשיו, נכון שהתלוננתי בעבר שלא עסקו במוזיקה מזרחית, והנה עוסקים בה. הבעיה היא שעסקו בה בפורום הלא נכון. קשה לי לקרוא אפילו לעטיפות של אלבומים מזרחיים עיצוב, שכן כמעט כל העטיפות נראות אותו הדבר - צילום של האמן בבגדים מהודרים. למזלינו JewBoy הציל את המצב כשהציג לנו את העבודה המדהימה בעיצובים לעטיפות הלייבל שלו Teder. מסתבר שהוא יוצר את העטיפות שלו עם האמן בעזרת חותמות גומי. הם אשכרה יושבים לילה שלם ומכינים 500 דיסקים, כאשר כל החתמה יוצאת קצת שונה, וכל דיסק יוצא ייחודי. פאקינג מגניב.

    הפורום השני היה שולץ האיום נגד ג'ון ליידון AKA ג'וני רוטן סולנה האגדי של הסקס פיסטולז ו-PiL שהופיעו יותר מאוחר באותו הערב. בעצם, אפשר להסיר את החלק הראשון משם הפאנל. אמנם שולץ האיום היה שם, אבל הוא לא באמת היה שם. מהרגע שג'ון ליידון עלה לבמה לקול מחיאות הכפיים והעידוד, הוא חייך את החיוך המצחיק שלו וביקש מכל מי שרוצה לשאול שאלה בקהל פשוט לקום ולשאול. הוא כנראה דילג על ידי כך על שאלות מוכנות שהיו בידיו של שולץ האיום, וזה נותר בשקט בצד, כנראה קצת מתוסכל. כשהעסק נגמר הוא אמר להתראות, קרע את הדפים שלו, ועזב את האולם בהפגנתיות.

    חיוך טיפוסי של ג'ון ליידון בכנס, צולם על ידי <'a href='http://yael.haoneg.com>יעל רגב</a>

    חיוך טיפוסי של ג'ון ליידון בכנס, צולם על ידי יעל רגב

    אבל עזבו את שולץ, ג'ון היה כוכב היום והתפתח דיאלוג מטורף ביותר בינו לבין הקהל שנכח שם. היתה איזה גרופי בלונדינית בשורה הקידמית שכנראה כבר עברה על הבר החופשי ולא הפסיקה לשאול אותו שאלות ולצחקק. אפילו כשהציע לה לראות את הסקס פיסטול שלו, היא אמרה בסדר. הוא הופתע מכך והחמיא לעצמו שזה לא רע בשביל מכוער כמוהו. עיתונאי אחד שאל לגבי בושם הסקס פיסטולז, וג'ון אמר שלא יזיק לו להשתמש בו כי הוא מריח את בית השחי שלו משם.

    אחד אחר קם ושאל אם כולם משקרים לנו כל הזמן והכל כל כך נורא, אז מה הטעם לחיות בכלל. ג'ון שאל מה לא בסדר איתו, שילך וימצא חברה, ושמישהו שם יתן לו חיבוק. באיזשהי נקודה ג'ון בכלל ירד על הספונסרים של האירוע, ואמר שהיינקן היא כנראה לא הבירה הכי טובה בעולם. גם ישב לידו מישהו בשקט בשקט שנראה די דומה להיטלר בתספורת ובבגדים הצבאיים. אחרי זמן מה ולאחר שמישהו שאל, הסתבר שזה המנהל האישי שלו וחבר ילדות יקר שלא משקר לג'ון והוא לא משקר לו.

    בקיצור, אתם מבינים את רוח הצחוק ואת הישירות המוחלטת והנוכחות המטורפת של מר ליידון ועד כמה כל העסק היה הזוי. מצד שני ג'ון דיבר על דברים די רציניים. למשל על השקרים בתקשורת והרצון העז שלו לספר את האמת, על השנאה שלו לממשלות והאהבה שלו לבני אדם, האהבה שלו לבעלי חיים אך הרצון שלו לאכול בשר, על הפרסומות לחמאה והבושם החדש בגאווה מלאה. אגב, אני מתנצל ג'ון שאני רושם פה את דבריך בפראפרזה, אבל אני מקווה שקלעתי לרוח הדברים ולא הוצאתי אותם מהקשרם יותר מדי. כל האירוע הזה השאיר אותי ואת כל הסובבים עם חיוך גדול והעלה לי את יראת הכבוד שיש לי כלפי הפלוץ הזקן הזה.

    למחרת חזיתי בשני פאנלים נוספים. הראשון נקרא אינדי במגרש הבינלאומי והיה קצת מאכזב. הבעיה העיקרית היתה ההנחיה הבינונית של חיים שמש עם אנגלית בסגנון בוראט, אבל בעיקר נסיון להיות נוקב מדי ויותר מדי התערבות לתוך דברי חברי הפאנל מאשר פשוט לתת להם לענות. מאוד הרשים אותי מר פאנוס פאנאי, מקים אתר SonicBids ומנהל אמנותי/איש בוקינג לשעבר שאמר המון דברים חכמים. לדעתו זו תקופה מעולה להיות מוזיקאי, כי המוזיקאי יכול לבחור האם הוא רוצה להיות מוזיקאי טוב בלבד ולתת לאנשים אחרים להתעסק עם כל מה שמסביב, או האם הוא רוצה להיות יותר מעורב בשיווק ובניהול של הקרירה שלו. מה שגם יש היום למוזיקאים אפשרות לדיבור ישיר מול הקהל ואפילו יכולת להרים מיני-טורים ברחבי העולם בזכות האינטרנט והאתר שלו שהוא יחצ"ן באופן מודע וגלוי.

    אסף אבידן דווקא הציג תפישה קצת מוגבלת ולא מודעת מדי להפתעתי, שמספיק לעשות מוזיקה טובה וזהו. יש המון מוזיקאים שעושים מוזיקה טובה, אך זה בהחלט לא מספיק בשביל לשלם את החשבונות, כפי שנאמר בפאנל. בהערת צד, שמעתי שחלק מההצלחה של אסף אבידן היא תודות למנהל המוצלח שלו, שהוא בעצם אחיו רועי אבידן. אולי הוא היה צריך להשתתף בפאנל הזה.

    הפאנל השני באותו היום היה קצת יבש כמו הכותרת שלו, מוסדות ממשלתיים לייצוא מוזיקה. שמענו שם שבצרפת הכל וורדים ושושנים עם המכון הצרפתי להפצת תרבות בעולם, בעוד שבהונגריה היו צריכים להפוך שולחנות ולחכות כמה שנים טובות עד שהוקם מוסד לייצוא מוזיקה הונגרית. למעשה זה קרה אצלם בעיקר בזכות קומבינה של מוזיקאי שהיה חבר של ראש הממשלה (האם אחד ממוזיקאי ארצינו חבר של ביבי?) והגעתם של בחירות חדשות בתזמון מושלם.

    מסקנת הפאנל היתה ברורה - ישראל דומה יותר להוגנריה מאשר צרפת, כך שאם אנו רוצים תמיכה ממשלתית במוזיקה צריך קודם כל לובי חזק של מוזיקאים שירצו בכך ויהיו מוכנים להפגין ולעשות רעש (תרתי משמע), זה יכול לקחת כמה שנים טובות עד שזה יקרה, ושצריך כמובן ויטמין P ולהיות סבלניים.

    ביקורת? תכל'ס אפשר לקחת את רוב הביקורת שלי על הכנס הקודם, ולעשות לה קופי-פייסט לפה. היה מקום להביא אנשי תעשייה מהמוזיקה המזרחית שיספרו לנו על צורת העבודה שלהם, וגם מקום לסגנונות אחרים של מוזיקה מאשר פופ ואינדי בלבד. אולי היה יכול להיות מעניין לעשות פאנל עם אמנים ישראלים שהצליחו בחו"ל ושיתנו טיפים מעשיים לאמנים בארץ איך לייצא את עצמם החוצה (משהו שחבל שאסף אבידן לא דיבר עליו כל כך). לא יזיק גם לבחור בקפידה את מנחי הפאנלים, או לפחות לוודא שהם דוברי אנגלית רהוטה בפאנלים בינלאומיים ושיש להם סבלנות לתת לאורחיהם לדבר. ובבקשה די עם הפסקת הפרסומות כשכוסיות באות להגיש בירה באמצע הפאנל. ההפרעה הזאת היתה ממש מיותרת, דורסנית, מעצבנת, ולא מכבדת את מעמד הכנס. אם כבר שהכוסיות יחכו בתחילת/סוף הפאנל מחוץ לאולם עם בירה, זה יתקבל בברכה על ידי כולם.

    בכל אופן, סך הכל היה נחמד ביותר, וכמובן שגולת הכותרת היתה ההופעה המשולשת שהתרחשה באותו היום. יש כבר מיליון ביקורות באזור, אז רק אומר שנהניתי, וש-PiL העיפו אותי במיוחד, הרבה יותר מ-LCD Soundsystem, ובטח מה-Drums שהיו חינניים מאוד בריקודים שלהם על הבמה, אבל די נגנו את אותו השיר שוב ושוב ושוב. למזלי ג'ון ליידון והנגנים המטורפים שהיו איתו על הבמה הרביצו בנו אמנות אמיתית בסוף הערב שעל אף השעה המאחורת, או בגלל השעה המאוחרת, פשוט הכניסה אותי לטראנס מהפנט וסוג של פליאה והשתאות, כמו שאמנות באמת גדולה אמורה לעשות.

    נתראה בשנה הבאה!