פוסטים מתויגים עם מוזיקת עולם

  • רוקומנטרי: הממלכה המופלאה של פאפא אלייב

    “הדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה"—כך מכריז אריאל אלייב בתחילת הסרט הדוקומנטרי "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב", כשלצידו יושב אביו, ראש המשפחה, הסבא הגדול, אללו "פאפא" אלייב. פאפא מהנהן ומשמיע נהמת הסכמה המקפלת בתוכה סמכות ואַדְנוּת. בשלב זה, אריאל נראה כמו לא יותר מבובה, אשר דבריה בוקעים מעומקי בטנו של הפיתום לידו. כמה דקות קודם לכן, הפאפא ציווה על אריאל בעברית קלוקלת מעורבבת בבוכרית לספר למפיקי הסרט את הסיפור על הפעם הראשונה בה אריאל הופיע עם הלהקה המשפחתית. האווירה המעט מתוסרטת של סצנת הפתיחה היא מכוונת, אך נראה שהאחראי על התסריט אינם בימאי הסרט טל ברדה ונועם פנחס, אלא פאפא אלייב.

    גם לכתיבת הסיפור האישי של משפחת אלייב אחראי במידה רבה הפאפא. בשנת 1991 לאחר התפרקות ברית המועצות, פאפא פקד על משפחתו, חבורה של מוזיקאים מטג'יקיסטן לעלות לישראל. פאפא אלייב זכה לתהילה בטג'יקיסטן כבר בגיל צעיר, בזכות נגינתו הווירטואוזית על תוף הדוירה, המזכיר מעט תוף מרים בצורתו, בגודל של לאפה מתוחה על שדרת עץ עגולה. קטעי הארכיון מראים את פאפא כבחור צעיר, מכה בתוף תוך כדי שהוא מנפנף בו ומעיף אותו לאוויר כאילו היה אמן קרקס. האופי הקרקסי של נגינת הסבא עבר בתורשה גם לבניו ונכדיו, אשר הפכו ללהקה הפרטית שלו—שבעה ילדים ונכדים המנגנים יחדיו גרוב בוכרי עממי. כל ילד ונכד מנגן על כלי נגינה אחר, בין אם זה כינור, קנון, קלרינט או אקורדיון, אך כולם, בלי יוצא מן הכלל, למדו קודם כל מהסבא לתופף על דוירה. לאורך הסרט רואים את פאפא מהלך קסמים על עוללי המשפחה באמצעות אותו תוף. הקטנטנים, לא מפסיקים לבהות בו בעיניים פעורות, מבקשים עוד, וכשהסבא עייף מדי, הם ממשיכים לדרכם לפי קצב הדוירה שמתנגן עוד בראשם, רוקדים ומחקים את הנגינה בתנועות תיפוף על צלחת פלסטיק. כך, באמצעות התיפוף ואישיותו הכובשת של פאפא, הם נמשכים אחד אחרי השני פנימה לתוך הלהקה, וכפי שאומרת בתו הסוררת של הסבא אדה אלייב, מי שהחיים שלו לא במוזיקה אינו חלק מהמשפחה—אמירה שיש בה רמיזה על מערכת היחסים הקשה בין השניים.

    אכן, חלק ניכר מהסרט מתעסק במערכות היחסים המורכבות בין ילדי ונכדי המשפחה לבין הסבא, וספציפית בין אדה לבין פאפא. רוב רובו של הסרט מצולם בעמקי הבית של משפחת אלייב, בו כולם מתגוררים בבית גדול אחד. הכניסה של במאי הסרט לקרביים המשפחתיים היתה עלולה להיות מתכון לאסון. פעמים רבות בסרטים דוקומנטריים, כניסה של מצלמות לתוך חללים פרטיים וקטנים עלולה ליצור את אותה התנהגות מתוסרטת ומחושבת של דמויות הסרט—אנשים פרטיים אשר לא רגילים בכניסת מצלמות לביתם הפרטי, נהיים פתאום מודעים לכל משפט שיוצא להם מהפה וכל מחווה ותנועת יד. זה אינו המקרה של משפחת אלייב. ארבעת השנים שבהן שהו מפיקי הסרט עם המשפחה יצרו ביניהם אווירה אינטימית ואמון רב. ילדי ונכדי המשפחה חושפים בפני המצלמה את כל הסודות השמורים של המשפחה: בין אם זה הריב הגדול בין הסב לבתו אדה, או רצונם של הנכדים לפרוץ את גבולות הסמכות של הסבא על ידי שינוי ההעמדות ורשימת השירים במופע המשפחתי, ואפילו, השם ישמור, בהופעות במסגרות מחוץ למשפחה. בנוסף לאמון הרב שנוצר, הצילומים הקרובים והמדויקים של ברדה ופנחס מצליחים להכניס אותנו עמוק לתוך הפינות הקטנות ביותר של בית משפחת אלייב: משולחן האוכל העמוס מטעמים, ועד החדרים הקטנים בהם הילדים והנכדים מתאמנים בנגינה בכל שנייה פנויה שלהם. השילוב בין הצילומים הקרובים לאותנטיות של בני המשפחה והכריזמה הנשפכת של פאפא גורמת לצחוק, לכעוס, ובכלליות להיות על קצה הכיסא לאורך כל הצפייה.

    הפספוס היחיד אולי בתיעוד המשפחה הוא בפסיחתם של הבמאים על הסיפור של אביבה אלייב (15), הנכדה היחידה בלהקה בתוך קבוצת הגברים. המסתורין שנותר חבוי מאחורי דמותה של אביבה טמון, בין היתר, ביכולת הנגינה הווירטואוזית ומלאת הנשמה שלה המבליחה מדי פעם בקטעי סולו עדינים ומסולסלים, ובמבט התמים והחודר שלה אל עבר שאר בני המשפחה ולפעמים דרך עדשת המצלמה ישירות אל הצופה. אביבה חושפת באחד הראיונות שהחלום שלה הוא לשלב את הגרוב הבוכרי עם מוזיקה עכשווית שהיא אוהבת. לצערי, במאי הסרט לא התעקשו לשמוע דוגמה לשילוב שכזה ונותרתי סקרן מה יכול לצאת ממנו.

    בסוף הקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב, משפחת אלייב עלתה לבמה להופעה קצרה עם הדוירות. במאי הסרט, שעמדו בצדי הבמה, אפשרו למשפחה לקבל את מרב הפוקוס. כאשר הציגו ברדה ופנחס את בני המשפחה אחד אחרי השני, שניים מהם קיבלו תשואות מיוחדות: הבת אדה זכתה לגל כפיים וקריאות תמיכה מחבורות של נשים הפזורות ברחבי האולם, והסבא, הכוכב הראשי, למחיאות כפיים סוערות ואהבה מכל הקהל. התשואות לא הספיקו לסבא והוא פצח בדברי תודה, מתוסרטים היטב גם הם, בהם סיפר שוב את סיפור המשפחה בשפה ציורית ומשעשעת. ברגעים כאלו, נראה שוב שהדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה, וכשאומרים משפחה אצל אלייב מתכוונים לפאפא.

    להקרנות הקרובות »

  • ג'ונון - שי בן צור, ג'וני גרינווד והרג'סטאן אקספרס

    האלבומים שנשארים איתי לאורך שנים, הם אלו שמצליחים להוציא אותי לחלוטין מהזמן או המקום בהם אני נמצא. הכוונה היא לא רק להתנתקות מהעניינים היומיומיים המעסיקים אותנו, אלא ליצירת מרחב הכרתי אליו האמן מצליח למשוך את התודעה באמצעות דמיון מודרך של צלילים. מדובר באיכות קולנועית. באלבומים שמצליחים לייצר במוחי חזיונות ויזואליים ברורים, או כאלו המקשרים את המוזיקה עם זיכרון של מקום או תקופה מהעבר.

    ג'ונון, הפרוייקט של שי בן צור, ג'וני גרינווד (רדיוהד) ולהקת הרג'סטאן אקספרס, הוא דוגמה מובהקת לאלבום כזה. סיפור המפגש בין חבורת המוזיקאים המוכשרים, הבאים מרקעים כה שונים, הוא מיוחד בפני עצמו. בן צור הוא מוזיקאי ישראלי, שנע בין הודו וישראל ב-15 השנים האחרונות. הוא יוצר מוזיקה הודית מסורתית ומשלב בה שירה בעברית, הינדו והורדו—שפות נפוצות בתת היבשת ההודית. גרינווד מוכר כמובן מרדיוהד, ובשנים האחרונות הפליג למחוזות מוזיקליים שונים, הנעים מיצירת שלושה פסי קול לסרטיו של הבמאי פול תומס אנדרסון ("זה ייגמר בדם", "המאסטר" ו-"מידות רעות") ועבודה עם ה-Contemporary London Orchestra. שיתוף הפעולה בין השניים החל לאחר שגרינווד (הנשוי לישראלית) ביקר בפסטיבל בנגב בו שמע קאבר לשיר של בן צור. בעקבות אותה האזנה גרינווד יצר קשר עם בן צור, השניים נפגשו ומאותו מפגש נוצר בסופו של דבר האלבום. גם הלוקיישן בו הוקלט האלבום מוסיף לרומנטיקה של הפרויקט: ארמון בעיר ג'ודפור שבהודו. אם זה לא מספיק, פול תומס אנדרסון צילם את המסע להפקת האלבום בסרט התיעודי הראשון שלו.

    חשוב להבין, המוזיקה בג'ונון היא בעיקרה מוזיקה הודית מסורתית, ומי שאוזנו אינו רגילה לסגנון עלול להירתע ממנה בהתחלה. על אף שבטיולי במזרח נתקלתי לא מעט במוזיקה הודית, לא ממש ידעתי איך לעכל את האלבום הזה בפעם הראשונה ששמעתי אותו. המשיכה הראשונית לשמוע את האלבום נבעה בעיקר ממעורבותו של גרינווד בפרויקט, בו הוא מנגן על מספר כלים, עניין שגרתי לגמרי לגרינווד המחונן: גיטרה, בס, מחשבים וקלידים, ביניהם האונדס מטרנוט—מעין סינתיסייזר ישן בו גרינווד עשה שימוש בעבר עם רדיוהד. ולמרות כל זאת, גרינווד אמנם לקח חלק פעיל בעיבודים והפיק את האלבום, אך לא כתב או הלחין אף אחד מהשירים בו. הוא הוא רק אחד מחבורה של כ-20 נגנים וזמרים המופיעים באלבום. טביעת האצבע הייחודית שלו אמנם בולטת מאוד בשירים מסוימים, אך בשירים אחרים הצלילים שכה מאפיינים אותו, הם רק גוון אחד המשתלב בטבעיות מפתיעה בפסיפס התרבותי העצום שנפרס לאוזננו.

    שי בן צור:

    שי בן צור: אדם מאמין

    הטקסטים העבריים של בן צור עלולים להוות נקודת רתיעה נוספת לחילונים שבינינו. מדובר באוסף שירים המדברים רובם על אמונה באלוהים המתנשא מעל כל דת או גזע. שירים כמו "עזוב", שאומר לנו לשחרר כל אחיזה בחיינו ולהפקיד את גורלנו לרצונו של אל כל יכול, היו עלולים לגרום לי להעביר לשיר הבא אם המילים שלו לא היו כל כך סוחפות: "אישון העין לא ידע / עצמו לבד ללא מראה / כך גם בך אהובך / מתגלם בבערה".

    קטע הפתיחה של האלבום, בעל אותו השם, נפתח במקצב אלקטרוני עליו מתלבשים ליין בס ומגוון כלי הקשה הודיים. הקצב מכניס אותנו לתנועה. תוך שניות אני מוצא את עצמי משייט בזיכרון על נסיעה באוטו ריקשה בעיר הודית עמוסה. לחגיגה מצטרפות חצוצרות ושירה קוואלית, הנשמעת כמו שילוב של הג'יפסי קינגס עם תפילה אינדיאנית. המקצב נבנה ונגינת החצוצרה סוחפת את הנסיעה בריקשה ממרכז העיר ההודית לעבר פאתיה ומשם להרים הצופים עליה. השיר ממשיך להתפתח וככל שמקשיבים לו יותר מבינים את גאונות הלחן של בן צור שסוחף אותנו פנימה עמוק יותר לתוך המחזה המרהיב. הקטע החמישי באלבום "קלנדר" לוקח אותנו אפילו עמוק יותר פנימה. השיר האינסטרומנטלי בעיקרו, נפתח בציוץ ציפורים שהוקלטו בתוך הארמון ומקצב אלקטרוני גרינוודי מובהק. אך בניגוד לפתיחה, מדובר בקצב רגוע יותר, מדיטטיבי אפילו. על המקצב הזה נבנית לאיטה ההרמוניה, תחילה דרך נגינת החליל המסתלסלת של בן צור, והיא עולה ויורדת בין הצלילים בצורה כה טבעית וזורמת. אחריה מבליחים צלילים אלקטרוניים גבוהים ומפוזרים, ויחד עם ההרמוניום והשירה הקוואלית המהדהדת ברקע, מציירים תמונה ברורה של לילה מדברי זרוע כוכבים.

    כדי להעצים את החוויה הסינמטית שבאלבום, מומלץ מאוד לצפות בתיעוד ההקלטה של השיר "הוא", אותו ניתן לראות בשלמותו בקטע מתוך הסרט של אנדרסון אשר פורסם גם ביוטיוב. המצלמה עוברת מסביב לחדר וגורמת לצופים להרגיש כאילו הם נוכחים באולם הארמון העצום. ההרמוניה מתפתלת בחלל, נשלטת בעיקר על ידי כלי מיתר הודים, הרמוניום, והגיטרות של בן צור וגרינווד. קטעי המעבר של החצוצרה שובים אותי סופית, ואני טובל את כל גופי במנגינה.

    החוויה שבשמיעת ג'ונון מעלה תחושות וזיכרונות של מסע במרחבים פנימיים וחיצוניים. אותי המוזיקה קודם כל החזירה לתקופת טיולי במזרח, למקומות שאולי הייתי שוכח בעוד כמה שנים, אם ג'ונון לא היה מחזיר אותם לחיים באופן כה בהיר, ססגוני ועשיר. אבל ג'ונון עשה יותר מזה. הוא גרם לי לבחון שוב, גם אם בטעימה, את שאלת האמונה בכוח גדול ממני. אפשר להגיד שבשלב זה של חיי, ויתרתי במידה רבה על היכולת שלי להאמין בהשפעה של כוח עליון על מסלול חיי. אבל כששומעים את בן צור שר בכנות כה טהורה על אמונתו באלוהים, קשה שלא לחשוב ש-"הוא" שוכן לפחות בלבו של בן צור. אם האמונה הזאת תמשיך להביא השראה לאלבומים כמו ג'ונון, אני אמשיך לעקוב אחרי המוזיקה שלו באדיקות.

    שי בן צור יופיע עם הרג'סטאן אקספרס באמפי שוני ב-30.5.

    הסרט ג'ונון של פול תומס אנדרסון יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בנמל תל אביב ב-25.5.