פוסטים מאת ניצן אגסי

  • איה זהבי פייגלין בראיון: "הוצאת ארבעה אלבומים. שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד"

    צילום: ניצן אגסי

    כשאיה זהבי פייגלין התמקמה על המרפסת שלי, הקונטרסט בין הלוק ההיפסטרי משהו שלה לבין הגיטרה הספרדית שנשלפה מהקייס קפץ לי ישר לעיניים. "התחלתי לנגן על גיטרה קלאסית. יש בחדרה זוג שהם בעל ואישה, מרסלו ודלית, הם מורים אגדה בחדרה. למדתי הרבה שנים גיטרה קלאסית עם אוריינטציה דרום אמריקאית, ספרדית. אבל לא שרתי אף פעם, ולא כתבתי שירים, לא חשבתי שזה הכיוון. וכשנרשמתי לבית ספר רימון, באתי על תקן גיטריסטית, רציתי ללמוד גיטרה ג'אז. אמרתי שיש לי הרבה ידע מהעולם הקלאסי, עכשיו אני אלמד קצת ג'אז, אני אלמד לאלתר".

    אהבת ג'אז?

    "לא! (צוחקת) בדיוק. זו שאלה ממש מצוינת כי לא אהבתי ג'אז, מעולם לא שמעתי ג'אז, אבל החלטתי שזה מה שאני רוצה. אז אובייסלי זה לא עניין אותי. הלימודים התחילו ולא היה לי שום עניין בזה. ואז, סתם כדי למלא את המערכת שעות, כולם ברימון אמרו לי: 'תקחי את השיעור אצל יהודה עדר, להלחנת שירים. כולם לוקחים את זה, את חייבת'. אז המציאות היתה שמצאתי את עצמי מתעניינת רק בשיעור הזה, ורק בלכתוב שירים, ולמצוא חן בעיניו, להיות טובה וללמוד כל דבר שאני יכולה ממה שהוא נותן. וזה הפך להיות כל עולמי. וזה הרגע שמצאתי מה אני רוצה לעשות".

    באותו קורס של יהודה עדר, פייגלין התחילה לאסוף אצלה את החתיכים במה שהפך להיות כל החתיכים אצלי: זה התחיל עם גלעד מאיר (גיטרה) שלמד איתה באותו קורס, הוד שריד (תופים) שניגן איתו בלהקה אחרת ובסוף נמרוד לביד (בס) שלמד גם הוא ברימון. מפה לשם הם זכו בתחרות רוק רימון עם אחד השירים שפייגלין כתבה. הופעה שהוקלטה והפכה להיות נשק יום הדין של החתיכים כנגד איה.

    "כל פעם שהם היו רוצים לעצבן אותי, הם היו שמים פליי. שום דבר שאני אגיד לא יסביר לך עד כמה זה נורא איך שאני שרה שם. זה לא רק זיופים. זה גם בן אדם שבאמת לא יודע לשלוט בקול שלו, מאיפה להוציא את זה: מהבטן, מהחזה, מהראש, מהאף. אני נשמעת כמו קרפדה ומזייפת לאורך כל השיר. זה לקח שנים עד שהגעתי למקום שבו אני נמצאת היום שאני אומרת, יש לי את הדבר הזה, אני יודעת לשלוט עליו, סבבה לפעמים אני יכולה לזייף, אבל אם אני מתרכזת אני יודעת להביא את מה שאני רוצה. אני ממש זוכרת את הקטע הזה, שבאלבום השני עם כל החתיכים אצלי, שגילי הגיטריסט שלנו שעשה את המיקסים, שלח את המיקס לאחד השירים. לחצתי פליי, הליין גיטרות ראשון, והנה 3-2-1 הזמרת נכנסת ואני מכווצת, ואז זה נכנס ואני אומרת, אה וויי מזל וברכה, זה בסדר. אני מחכה שיגיע הקרפד, ולא, זה נשמע נורמלי! (צוחקת)"

    בין הרוק רימון לשני האלבומים שהוקלטו, החתיכים יצאו בחיפוש אחרי קהל מחוץ לגבולות פלורנטין, מה שהביא את פייגלין לבדה עד לכוכב נולד לאודישן ותוכנית אחת לפני שנופתה החוצה. "חוץ מזה שאני לא רוצה לצפות בזה, אבר אגן, מבחינת זה שהלכתי על זה, זה היה אדיר. כי כאילו באתי לתוך הדבר הזה שהכי עורר בי סלידה אז. אני כולי ברוקנרול ובפאנק, וזה נגד כל הערכים והאג'נדות שלי. אבל כאילו אמרתי, פאק איט, אני מקבלת במה מטורפת. אני אקח את הבמה הזאת, ואני אנצל אותה כדי להעביר את המוזיקה שלי ואת האטיטיוד שלי, ואת כל החתיכים אצלי, לקהל של בני נוער וחיילים שצופים בתוכנית ולא היה לנו גישה אליהם. היינו כאילה להקה מגניבה תל אביבית כזאת, שמופיעה לתל אביבים, אז עוד לא היתה את המילה היפסטר, אבל זה מה שהיינו. רק שלא היינו נורא מגניבים".

    אחרי שש שנים עם החתיכים, פייגלין החליטה שהיא מפרקת את החבילה ויוצאת לדרך עצמאית. האלבום הראשון שהוציאה, "שבעה שירים", בהפקה של הילה רוח, חתך פניה חדה מהפאנק של החתיכים לכיוון הרבה יותר אקוסטי. שני השירים שפייגלין ניגנה בסשן על המרפסת, "חדרה" ו-"ג'וק" הגיעו ממנו. "חדרה" הוא שיר שמספר בציניות על מערכת היחסים של איה עם כיסא השוט-גאן במכונית. שורת הפזמון "אי אפשר לעצום עיניים" נשמעת בהתחלה הכי צ'יזית בעולם ונחשפת כעבור רגע כפשוט דרך מסוכנת לנהוג, כשמתווספת לה שורת ההמשך "באמצע הכביש".

    "יש איזה חוויה ואז אני כותבת. זה הקטע המסוכן, שאת כל השירים אני כותבת תוך כדי נהיגה, כי זה הזמן הכי פילוסופי שיש לי ביום. כי אני נוסעת מאיפשהו לאנשהו, אני באוטו לבד, יש דרך וזה הזמן שהמוח חושב את המחשבות, ומעבד את החוויות שהיו היום, או שהיו פעם. בעיקר שם צפים השירים והשורות, ואני לא רוצה שזה יעלם, אז אני רושמת את זה לתוך הטלפון תוך כדי נהיגה. אז השיר הזה אובייסלי לא רק נכתב על החוויה של להיות באמצע הכביש, אלא באמת הייתי באמצע הכביש כשאני כותבת, ואומרת לעצמי שאי אפשר לעצום עיניים כי זה מסוכן. אבל לכתוב בפתקים, תוך כדי, זה סבבה (צוחקת)."

    השיר שקיבל את התהודה המשמעותית ביותר מהאלבום הראשון, וגרם לקהל באינדינגב 2017 לשאוג אותו בקולי קולות, הוא "גיבור". רק שבזמן הכתיבה שלו, מסתבר, הוא היה קרוב מאוד להיגנז. "אני חושבת שנכתבו לשיר הזה 80 בתים. כל פעם שיניתי את הסיפורים בבתים. הפזמון הזה של 'לא לפחד ולא לעצור, אני הולך להיות גיבור', אני ידעתי שיש לי אס. אבל באותה מידה שידעתי שיש לי אס, אני כאילו התפדחתי באס הזה, זה היה לי נשמע כמו: מה זה הקיטש המגעיל הזה? מה את ילדה בת 14? איפה העוקץ שלך? איפה הציניות? איפה הרוקנרול הטקסטואלי? מה זה הבושות האלה? זה היה נשמע לי כמו כל מה שבזתי לו בתור נערה, או בחורה צעירה שעושה רוקנרול. אבל גם באותה מידה שבזתי לזה, לא יכולתי להתעלם מזה שיש לי פה פזמון מטורף, שנכנס לראש ולא יוצא. ושאני יודעת שהוא מרגש כי אני יודעת איך ומאיפה ומתי כתבתי אותו. יושבת על הספה בסלון ובוכה. זה אצלי תמיד הראשון בצ'ק ליסט, אם בכיתי או לא בכיתי - גם אם זה השיר הכי מצחיק בעולם, או הכי מתריס. אם כתבתי אותו ובכיתי אז אני יודעת קודם כל, וי ראשון על זה שזה מחובר. זה בא באמת מהלב. עכשיו, מה זה בכיתי. ייללתי! אז גם זה, זה מהתמודדויות של אתה מול התדמית שיש לך לגבי מה אתה אמור להיות, ומה אתה רוצה שאנשים יחשבו עליך, וכל המסע הזה של "שבעה שירים" היה להיפרד מהתדמית הזאת שאני חושבת שיש לי ושאני צריכה להמשיך לקיים, שקשורה לרוקנרול ולמגניבות ולציניות, ולמודעות העצמית. די! עשיתי את זה 6 שנים עם הלהקה, הוצאתי שני אלבומים כאלה, אני רוצה להתבגר מזה. זה לא מעניין אותי יותר כבר".

    נראה שאיה התגברה לגמרי על כל השאלות האלו ב-"אמריקה" שיצא באמצע שנת 2017 - אי פי של חמישה שירי אלקטרו פופ בהפקה של אריאל טוכמן, מי שבדרך כלל מפיק שירים לאומני מיינסטרים כמו שרית חדד, עומר אדם ולירן דנינו. זה שיתוף פעולה לא שגרתי שהביא פופ אייטיזי, מלא בסינטים והמנונים קליטים כמו שיר הנושא "אמריקה" ו-"ספורט". ואחריו - תקופת יובש.

    את כותבת עכשיו?

    "לא. זה מאוד מצער אותי".

    מה עושים כשלא כותבים?

    "בהתחלה מנסים לכתוב בכוח, שזה מה שעשיתי עד לא מזמן. אנחנו כמה חברות שכולנו מוזיקאיות יוצרות. אנחנו עושות סדנה עם יהודה עדר, של כל מיני זמרות, והוא נותן לנו תרגילי כתיבה. ונפגשים פעם בשבועיים, ומשמיעים את השירים. אז גם ניסיתי כל הזמן לשמור את עצמי במסגרות של כתיבה וגם כל יום להכריח את עצמי לכתוב. אבל אי אפשר להכריח דבר כזה. זאת אומרת אולי כן אפשר אני לא יודעת".

    אמרת שלבכות עוזר, את אולי צריכה לראות סרטים עצובים.

    "זה גם לא עוזר. אובייסלי אם הייתי יודעת מה לעשות אז הייתי עושה את זה מיד, כי זה גורם לי סבל רב, זה שאני לא כותבת. אני כל כך סובלת מזה, שבא לי לעזוב את המקצוע שאני לא אצטרך להתמודד עם הסיטואציה של חוסר השראה או חוסר יצירתיות. אני מעדיפה להגיד: אני לא רוצה, אני לא מוזיקאית יותר. לחפש את עצמי במקום אחר. אני מקווה באמת שזאת תקופה, ושתגיע תקופה אחרת. רק שיש את הפחד שזה לא תקופה אלא שזה פשוט הסוף. נגמר לך מה להגיד, הבערה הפנימית - כבתה. המעיין - התייבש. וזהו תגידי תודה שהוצאת ארבעה אלבומים, שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד. אני לא יודעת אם הפחד הולך להתממש או שזה פשוט תקופה והיא תחלוף".

  • Albert Hammond Jr בבארבי: אולי ההופעה הטובה ביותר השנה

    צילום: ניצן אגסי

    ההופעה של אלברט האמונד ג'וניור הפכה אמש פתאום לערב אינדי רוק. לגיטריסט הסטרוקס נוספו שני חימומים בדמות שני שחקני חיזוק מקומיים: רועי פרייליך ואיה זהבי פייגלין. התוספת המאוחרת העידה יותר מהכל על הקרטוע במכירת הכרטיסים, נתון מאכזב בהתחשב באלבום הכה מלהיב גם אם מעט צפוי שהאמונד הוציא ממש לאחרונה. ובאמת, כשנכנסתי לבארבי, שכבר רטט מרעשי הגיטרות של פרייליך והמתוקים רצח, הנוכחות עוד היתה דלה. שמחתי על המקום בקדמת הבמה וקצת התעצבתי בשביל האמונד.

    רק שרגשות ההזדהות שלי היו מיותרים לחלוטין. בחליפה זהובה וסימן ההיכר שלו - חולצה מכופתרת עד הצוואר - האמונד עלה עם הלהקה באווירה חגיגית לשיר הפתיחה "Holiday". המזגנים הפושרים של הבארבי לא התאימו לחליפה כבדה, בטח כשזזים בתוכה ללא הפסקה: האמונד רקד על הבמה, ירד על ברכיו, הוריד את הבלייזר, קפץ ממערכת התופים, פרט על הפנדר הלבנה את פריטת החצי טחנת רוח המוכרת שלו וטיזז מימין לשמאל וסביב העמודים הגדולים בשולי הבמה כדי לנסות להגיע לכל אחד ואחת בקהל. כשהוא לא הצליח משם, הוא ירד לתוך הקהל כדי לרקוד ולשיר איתנו - באחת הפעמים הוא גם כמעט איבד בדרך את המיקרופון. התחושה היתה של שבירת כל מחיצות בין האמונד לקהל, הוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו. במובן הזה הוא הוכיח את עצמו כאחד השואומנים היותר מרשימים שיצא לי לראות. הוא השכיל לנצל את האווירה האינטימית והמצומצמת של הבארבי כדי ליצור חיבור עמוק עם הקהל, ויחד עם זאת נראה מופתע מכל האהבה שהרעיפו עליו. "אם זאת המסיבה של יום שני מה קורה כאן ביום שישי?" הוא שאל.

    האמונד: שואומן מרשים. צילום: ניצן אגסי

    בתוך טירוף ההופעה, נראה שכמות האנשים הכפילה את עצמה. לא ברור מאיפה הם צצו. בין אם הם הגיעו באיחור ובין אם הם ירדו מהבלקון כדי להתקרב להאמונד, אבל קדמת הבמה התמלאה במעריצים ששרו את המילים והתמסרו לקצב הזריז של הפוסט-פאנק המוכר והטוב. הלהקה היתה כל כך מדויקת שאף פלצן לא היה פוצה פה על היעדר תחכום בעיבודים. הסנכרון והתקשורת ביניהם לבין להאמונד היה לא פחות ממושלם, וניכר שהם נהנים לנגן יחד. גם הסט ליסט היה חליפה תפורה לפי מידות. אחרי החימום מנועים האיטי משהו של "Holiday", בא תמהיל של השירים הטובים ביותר משלושת האלבומים הראשונים ורוב מוחץ מהאלבום החדש. הבחירה הזאת מראה עד כמה האמונד אוהב ומאמין בו, ובצדק. רוב השירים ממנו היו מוצלחים יותר, כמו "ScreaMER", הגראז' רוקנרול שקיבל תוספת נכבדת של פאז, והרים את הקהל גבוה יותר, גם כשלא כולם הכירו את המילים.

    האמונד איים איום סרק ש-"In Transit" יהיה השיר האחרון של הערב, רק שהיה ברור שהחברים יעלו להדרן. המתופף עלה ראשון, לבוש בחולצה של האלבום החדש כששמו "פרנסס טראבל" כתוב בעברית. הוא הכתיב את הקצב ל-"Postal Blowfish", קאבר ללהקת Guided by Voices וארבעה שירים נוספים. הקהל עוד היה בטירוף כשהלהקה ירדה בסוף ההדרן לצידי הבמה. עברו מספר דקות ארוכות של מחיאות כפיים, שריקות וקריאות בקשה ל-"101", עד שהאמונד עלה שוב לבד לבמה. בטון אוהב אך מעט מתנצל הוא הסביר שנגמרו השירים, ושהם ינסו לנגן את "101" בשבילנו, כי הם פשוט לא התאמנו עליו, והבטיח שכשיבואו בפעם הבאה הם ילמדו עוד שירים. הביצוע הכמעט מושלם (חוץ מעיכוב קל של אחד הגיטריסטים במעבר למודולציה) גרמו לי לחשוב שאולי האמונד אומר את זה בכל הופעה. אבל זה לא שינה דבר. הקהל יצא מפומפם מאדרנלין, בשאלה אם זו אולי ההופעה הטובה ביותר של השנה.

    האמונד והלהקה: סנכרון מושלם. צילום: ניצן אגסי

  • ביקורת: Albert Hammond Jr. - Francis Trouble - אלבום בפיצול אישיות

    אלבומו הרביעי של אלברט האמונד ג'וניור "Francis Trouble" הוא אלבום בפיצול אישיות, קרוע בין פחד לאומץ. בצד האמיץ שלו, האמונד יצר אלבום קונספט על אחיו התאום פרנסיס, שמת במהלך ההריון, והופך לסיפור על אלטר אגו שהאמונד סוחב איתו לכל מקום (פיצול אישיות כבר אמרנו?). בצד הפחדני, כבר מהצליל הראשון ברור שהאמונד, בדומה לאלבומים הקודמים שלו, לא מתכוון להתנסות ברעיונות או סאונדים חדשים. זאת אותה הנוסחה הידועה שעבדה מצוין לסטרוקס באלבומים הראשונים ובהבלחות קצרות גם באחרונים - פוסט-פאנק אנרגטי, דו שיח בין גיטרות חצי-מלוכלכות ושירה שנעה בין אדישות לרגש מתפרץ.

    אלא שפחדנות היא רק דרך אחת, וביקורתית למדי, לראות את הבחירה של האמונד לחזור וללטש את אותם טריקים. האמונד הוא לא האומן הראשון ובטח שלא האחרון לחזור על עצמו, סגנונית או נושאית. מי שיאזין באמת ל-"Francis Trouble", ולא יפסול אותו מיד כעוד אלבום של הסטרוקס, יגלה שיכולת כתיבת ועיבוד השירים של האמונד הושחזה לאורך השנים. מהריף הזריז והקליט שמלווה את הבתים ב-"Far Away Truths", קריאות ה-"Hold on" החוזרות בפיזמון של "Set to Attack", שינויי המקצבים ואווירת הגראז' רוקנ'רול הישן ב-"Screamer" - כולם גורמים לשירים להידבק לאוזן וללשון, ולתנועה כמעט בלתי רצונית בגוף. האמונד יצר באלבום הזה משהו שלא שמענו כבר הרבה מאוד זמן מהסטרוקס או מהחברים האחרים בה: שירים שכיף לשיר ולרקוד אותם.

    הקונספט על האח שהלך לאיבוד הוא לא באמת מחייב. למעשה פרנסיס והתיאור שלו כאחיו התאום האבוד לא מועלים באופן מפורש לכל אורך האלבום, והאמונד משאיר לנו את האפשרות להשלים אותו, או כל אלטר אגו אחר שעולה לנו בראש. קחו למשל את "Strangers", אחד השירים היותר מוצלחים באלבום, שמתעכב שוב ושוב על השורה "How strange the feeling to be strangers / Who strain for feeling, we're all strangers" ומכוון לתחושת המבוכה הבסיסית מאותה זרות פנימית. כך שמתוך הקונספט האישי-ביזארי ואפילו ההומוריסטי לפרקים, מתגלים הנושאים האמיתיים של האלבום - התמודדות עם אובדן והחוויה שאנחנו לא באמת מכירים את עצמנו.

    אלברט האמונד ג'וניור יופיע בבארבי תל אביב ב-16.7

  • רובי גע בעולם: במרחק נגיעה מאופרת רוק אמיתית

    צילום: יוסי צבקר

    השעון המוזיקלי-ביולוגי שלי צלצל לפני חודש: "תגיד, לא אמור לצאת כבר אלבום של אלון עדר?" בקצב עבודה של אלבום לשנה ובהתחשב בכך שהאלבום הלהקה האחרון שלו ("השמרנים שוב באופנה") יצא בתחילת 2017, נראה שהשעון התעורר בזמן. שבוע אחרי כן כבר ראיתי את הפרסום בעיתון: "רובי גע בעולם" - אופרת רוק חדשה בכיכובו ופרי יצירתו, יחד עם זוגתו שני עדר, תעלה בבית האופרה.

    זאת הייתה הפעם הראשונה שכפות הרגליים של אשתי ושלי דרכו בבית האופרה. בכלליות, קשה להגיד שאנחנו חובבי תאטרון מושבעים ונראה שלא היינו היחידים באולם עם אותה חווית ראשוניות והתרגשות זהירה. סביבנו ישבו זוג בשנות ה-20, הוא עם חולצה ספק ישנה של "Guns n' Roses", היא עם קעקוע של מפתח סול ושמש, שיותר מהכל באו לשמוע את המוזיקה של עדר; מהצד השני של הסקלה וממש לידם זוג בשנות ה-60, ודאי מנויים ותיקים שבאו לנצל את המנוי, בחולצת כפתורים מחויטת ושמלה שחורה שנלבשה הערב לראשונה. יהודה עדר ומיקי קם (ההורים של) עמדו בשורות הראשונות, כמו מקדמים פני אורחים לחתונה. כף רגל בכפכף שנחה על כיסא ששמור בהוקרה לאחד התורמים של האופרה, הדגימה את הערבוב של חגיגיות וקז'ואליות, בלי שמץ של אירוניה. על הבמה חיכו עשרות מיקרופונים וסטנדים לתווים. על מסך חצי שקוף הוקרנו המילים "רובי גע בעולם", גדלות וקטנות, מתקרבות ומתרחקות, בחזרתיות מעודדת התקף אפילפסיה.

    גרידי, נויה פרנויה ורות התמכרות. צילום: יוסי צבקר

    כל הקהל מצמץ יחד ולתוך החשכה שלפני הסערה עלו מה שנראה כמו עדר ולהקו ותפסו חלק מרכזי אך קטן על הבמה. המסך עלה והראה שניחשתי נכון - עדר והלהקה ניגנו את שיר הנושא של האופרה והתחילו לספר בשירה את סיפורו של רובי שמרגיש אבוד בעולם, או יותר נכון בעולם הדייטים התל אביבי. הם אמנם לבשו בלייזרים נוצצים ומקומות פנויים רבים חיכו לתזמורת המהפכה, אבל מעבר לכך הבמה היתה עירומה, אפילו לא פיסת תפאורה אחת הורכבה עליה. כבר מהרגע הראשון אפשר היה להבין שהמילה אופרה, בז'אנר ובשם המקום, הטעה. זאת לא באמת הצגה, אלא משהו שיותר דומה להופעה גרנדיוזית ששזור בה סיפור. גם משחק לא בדיוק נראה לעין. אלון עדר, ובכן, שר את הסיפור של רובי שמרגיש אבוד בעולם. כך גם יעל אייזנברג בתפקיד לוסי, בה רובי מתאהב, שמצליחה להביע מעט יותר רגש אותנטי. האינטראקציה ביניהם היתה מועטה וההעמדה הזכירה לאשתי הצגה מושקעת של סיום בית ספר. גם הקולות בראש של רובי, אחד מהחלקים המבדרים באופרה, לא הצליח לגרום לי ללכת לאיבוד בתוך הסיפור. גרידי הוא חמי רודנר שתפס נוכחות של שלושה אנשים כל פעם שעלה על הבמה, אבל נראה שלא באמת זכר את המילים; נויה פרנויה היא דורון טלמון מג'יין בורדו, שגם כאן הייתה פרווה; ורות התמכרות היא אפרת גוש, היחידה שאשכרה שיחקה הטוטאליות של גוש בתוך תפקיד חושני וסליזי שתאם מאוד את הדמות שלה וגרמה ליתר להיראות חיוורים.

    חסרה תפאורה. צילום: יוסי צבקר

    שני השירים היחידים במופע שעדר כבר הוציא באלבומיו הקודמים ("קצת אהבה לא תזיק" ו"זונות"), היו הקטעים המוצלחים ביותר במופע. "קצת אהבה" זכה כאן לעיבוד שהתחיל בעצבות מינורית על פסנתר ועבר לגרנדיוזיות של תזמורת בטיימינג מושלם בתוך הסיפור. ב-"זונות" עדר עמד בקדמת הבמה ומאחוריו הפרגוד השקוף, לצידו מקהלה של כעשר נשים בלבוש שחור מינימלי עם הגב לקהל. החזרתיות של השורה "אני הלכתי לזונות" והעמידה שלהן עם הגב צעקה את המסר והראה שהזוג עדר לא מעוניין באנדרסטייטמנטס.

    זה בסך הכל עוד סיפור בוי מיטס גירל, כמו שעדר מודה בעצמו במהלך אחד השירים, ואולי אפילו אחד מעט בנאלי. מצד שני, הלחנים תפורים כמו חליפה איכותית לטקסטים שחוגגים את הפשטות שבאהבה והכאב שבחיים. אבל כל זה לא באמת משנה לשאלה האם התוצאה הסופית נוגעת בקהל. מהמבטים סביב ופנימה נראה שהשאלה היא כמה אתם מוכנים לדמיין יחד עם עדר. ההפקה הבימתית כל כך גולמית שהיא דורשת ממי שרוצה לחוות את הסיפור מעבר לרמת המוזיקה לרצות לראות באופרה הרבה מעבר לזה. הפוטנציאל פה יכול להיות גדול, ולא ברור בכלל כרגע אם מדובר ביציאה חד פעמית או במופע שימשיך לרוץ. כפי שזה נראה עכשיו, ההפקה זקוקה לעבודת ליטוש כללית וספציפית השקעה בתחום התפאורה כדי לגעת בעולם.

    אלון עדר: בסך הכל עוד סיפור בוי מיטס גירל. צילום: יוסי צבקר

  • פלורה בראיון: "הקהל הישראלי מגיע פחות סקרן להופעות מהקהל האירופאי"

    צילום: Louisa Stickelbruck

    יתכן מאוד שדמיינתי את זה, אבל נראה שפלורה חשה אי נוחות מסוימת להגיע לראיון ולסשן במרפסת. אפשר להבין אותה - זה לא פשוט לכולם לחשוף את עצמם לאדם זר ובסופו של דבר על דפי הבלוג. ראיונות יכולים להיות מסוג הדברים שמוזיקאים צריכים לסבול אחת לכמה זמן כדי לעשות את מה שהם באמת אוהבים: מוזיקה. מזל שצ'פטי, הכלבה שלי, התיישבה לידה על הספה בנונשלנט כדי לקבל אגרת ליטוף, ונראה שגרמה לה להרגיש קצת יותר בבית. מצד שני, למי שעד היום הספיקה לחמם ולהופיע עם אסף אבידן מעל כמה במות גדולות ומכובדות במיוחד, המרפסת שלי בטח נראתה קטנה במיוחד.

    "ניגנו מול עשרות אלפי אנשים בפסטיבלים, אפילו מול 100,000 איש. היה ממש כיף. כשניגנתי לבד בחימום, הרגשתי שיותר מתאים לי דווקא אולמות של 2,000 איש. אז זה הרגיש יותר מדויק. זה נשמע מצחיק, אבל אלה היו האולמות הקטנים. והאולמות המאוד גדולים של 6,000 איש, זה היה טו מאצ' לסולו. מבחינת החימומים, פשוט לנגן איתו בהרכב מול קהלים גדולים זה היה כיף".

    ואיך זה לחזור אחרי כל אלפי האנשים האלה, להופעות בארץ במקומות קטנים?

    "קשה מאוד, כי מתרגלים לטוב מהר. זה סטנדרטים אחרים, אפילו מה שהכי גבוה פה לא מתקרב למה שקורה שם - אני מדברת מבחינת איך שהפרומוטרים מתייחסים להופעות. שם זה ממש תעשיה הרבה יותר גדולה, אז ככה זה נראה. היא גם מתוקצבת. באירופה יש מלא כסף שנותנים לתרבות. הם שוחרי תרבות. הופעתי נגיד בלונדון באיזה מקום קטן. לא היו מלא אנשים, אבל היתה אווירה טובה, ערב של כמה הופעות. ואז יצא לי שוב לחזור ללונדון, וכשהייתי עם אסף, אם היה לי יום חופשי, הייתי הולכת להופיע בהופעה משלי, על הדרך. אז שוב חזרתי לאותו מקום, והיה קהל שבא לראות אותי. אחרי הופעה אחת! וכבר קיבלתי עוד פניה ללכת להופיע בעוד איזה מקום, ולא יכולתי כי לא הייתי באזור יותר. אבל הרגשתי שבמעט מאמץ, אנשים מתעניינים. זה תרבות של ללכת להופעות, של לצרוך מוזיקה. זה עניין גם של לכבד, כשיש הופעה אז לא לדבר. ובישראל זה יותר כמו אמריקה, ולא עשיתי טור באמריקה, אבל הבנתי שזה ככה - יותר רוקנרול, יותר בשיניים, יותר קשה. אנחנו מדינה מאוד קטנה ועדיין אני מרגישה שהקהל פה מגיע פחות סקרן. הקהל שלך זה הקהל שלך".

    אלה שכבר זכית בהם.

    "בדיוק. או שצריך לעשות באז מאוד גדול. יותר קשה פה להביא אנשים. אפילו גם כשיש קהל, עדיין מאוד קשה להביא אותם. זה קטע. וזה פשוט כי הכמויות פה הם לא גדולות למוזיקה שאני עושה כרגע. למרות שאני מרגישה שאני כן יכולה לפנות גם למיינסטרים, כרגע זה עדיין בתחום האינדי - למרות שבדיוק אתמול שלחו לי הודעה שהשמיעו אותי בארומה, אז מי יודע, אולי זה ישתנה?"

    פלורה הוא שם הבמה וגם השם השני של לירון משולם. כששאלתי למה היא בחרה בו כשם במה היא אמרה שהוא נשמע לה מוצלח יותר, וגם שהיא סבלה מהשם כשהייתה ילדה, ככה שזה היה סוג של סגירת מעגל לשים אותו בפרונט. כששאלתי אם יש קשר לשורה "יש שדים ששומרים עלי" בשיר "מותר", היא חייכה ואמרה שזה מעניין, שהיא מעולם לא חשבה על זה ככה, אבל היא אוהבת שכל אחד לוקח מהמילים משהו אחר. עד היום, היא הספיקה להוציא שלושה אלבומים: הראשון "Happy Today" והשני "Everything is Here" הורכבו משירים באנגלית, בעוד שהאלבום האחרון "מקום" כבר הכיל רק שירים בעברית. פלורה היא רק אחת מתוך קבוצה לא קטנה של מוזיקאים ישראלים שהקליטו שירים באנגלית ועשו לאחרונה את המעבר לעברית. ביניהם אפשר למנות את: בן גולן (אנגלית ב-Tree) ותומר ישעיהו (עם אנגלית ב-Isaiah) שהתארחו במרפסת בעבר, גבע אלון ואקו. כששאלתי את פלורה מה הוביל למעבר היא מיד תיקנה אותי.

    "לא עברתי לעברית. הקלטתי אלבום בעברית. עכשיו אני עובדת על עוד שלושה פרויקטים שאחד מהם הוא באנגלית. אני אוהבת אנגלית, אבל זה משהו אחר. אני נורא נהנית מהעברית, נורא נהנית מהחופש של השפה, יש כל כך הרבה מה לחקור. הבהירות שלה מאוד מעניינת. לקח לי זמן להרגיש בשלה בשפה הזאת. תמיד כתבתי גם בעברית, יש לי שירים מגיל 16 בעברית. אבל כשהייתי צריכה לבחור הבנתי שהשירים שלי באנגלית הם פשוט הרבה יותר בשלים. אז הלכתי עליה. ואז גם התחיל כל הקטע עם חו"ל ובכלל הלכתי על זה. ואז היה לי בראש שבאיזשהו שלב אני ארצה לחזור גם לעברית ולהתמודד גם עם האתגר הזה".

    אז למה בעצם לבחור לעשות את ההפרדה בין אלבום בעברית לאלבום באנגלית?

    "זה באמת משהו שאני שואלת את עצמי לפעמים. יכול להיות שאני אכניס איזה שיר בעברית לאלבום הבא באנגלית, אבל אני לא יודעת. זה באמת שאלה. עוד לא הצלחתי להבין אם זה מסתדר לי או שאני צריכה הפרדה מלאה".

    מעבר להחלפת השפה, נראה שגם הנושאים שבהם פלורה עוסקת באלבום האחרון עברו שינוי. במקום מילים שפונות החוצה ומתארות סיטואציות שונות בחייה, נראה שהיא התחילה לפנות יותר פנימה, במה שנראה כמו תהליך רוחני שהיא עוברת. "שיר לשיפור המצב רוח" למשל הוא אוסף של תרגולים רוחניים. כששאלתי את פלורה מאיפה היא אספה את כל אותם תרגולים היא צחקה. "'לחייך עד שזה מרגיש טבעי' זה ציטוט של אחד הבודהות. אומרים שאם אתה מצוברח, או לא מרגיש שבא לך לחייך, תכריח את עצמך לחייך. 20 דקות, ואז עצם זה שמתחת את השרירים בצורה של חיוך, הוא יהפוך לאמיתי. ניסיתי את זה כמה וכמה פעמים, לא הצלחתי להגיע 20 דקות. זה לא עזר לי". למרות זאת נראה שהחיוך, בין אם הוא טבעי או לא, משמש את פלורה במצבים בהם היא מרגישה פחות בנוח, למשל כשהיא טועה בנגינה במהלך הופעות. "הדרך שלי להתמודד עם טעויות על הבמה זה לחייך, זה מצחיק אותי. זה באמת מצחיק אותי".

    לי זה נראה כמו משהו שיכול דווקא מאוד להוציא מריכוז.

    "זה יכול להיות גם נוראי. קרה לי גם בהופעה שהתחלתי לשיר את "It's a Lie" ופשוט לא ידעתי איך זה מתחיל, אז עשיתי בריינסטורמינג עם האנשים, איך הייתם ממשיכים את השורה הבאה? והם ממש זרמו איתי, ונתנו שם הצעות ממש מגניבות וזה התפתח".

    "שיר לשיפור המצב רוח" נפתח גם בשורה "כל מה שהיה עד עכשיו נמחק". זה נראה לי כמו התרגול הכי קשה שיכול להיות למוזיקאים, כי את מה שפרסמת עד היום את לא יכולה למחוק באמת, ואת עוד צריכה להופיע עם השירים.

    "הלוואי שיהיה שיר בחיים שלי שיצליח כל כך שאני ארגיש שדי, אני לא יכולה לשיר אותו יותר. אני מאחלת לעצמי להגיע לשם. אני התכוונתי למשפט בקטע פשוט של להפסיק לאכול לעצמי את הראש במחשבות, בחרטות למיניהן, לאו דווקא של מוזיקה אלא של החיים. מתוך מקום של דף חלק. מ-עכ-שיו. מבחינת שירים של העבר, אני סבבה עם לשיר את אותם שירים. עברתי עם זה תהליך ואני עדיין עוברת עם זה תהליך, אבל אני פשוט כל פעם מבינה שאני שרה את זה אחרת. ואז הם יהיו חדשים. כמובן שזה יותר כיף לשיר שירים באמת חדשים. אבל אם אתה בהופעה באמת נאמן לעצמך, לקהל ולרגע, אז הכל חדש, ותמיד יהיה".

    פלורה ניגנה במרפסת את שיר הנושא מתוך "מקום" שיוצא בימים אלו כסינגל ושיר נוסף וחדש בעברית שנקרא "שמש". הדיוק והכוונה של פלורה בנגינה והשירה השאירו אותי מרותקים למוזיקה עד שלרגע שכחתי שאני מצלם את הפלא הזה. יש משהו בחוויה של לשמוע אותה לייב, ועוד יותר באקוסטי, שמתפספסת מעט באלבום. הצליל החם של הגיטרה הקלאסית והגרסה הערומה מחמיאים מאוד לקול שלה ונותנים לו לצאת החוצה בגוון הרבה יותר בהיר, שאיכשהו נעלם מעט בתוך ההפקה היותר אלקטרונית, שגם לה פלורה אחראית. כששאלתי אותה למה היא בחרה להפיק את עצמה בפעם הראשונה ב-"מקום" היא תיקנה אותי שוב. "לא בדיוק. ככה זה בעצם הוצג, אבל תכלס גם באלבום הראשון זה הפקה שלי בשיתוף עם בן זוגי (כפיר שריד). וגם שם ערכתי הכל, ובאלבום הקודם גם, שני שירים מתוך השישה זה הפקה שלי, וגם הארבעה זה עם בנו (הנדלר -נ"א), סוג של הפקה משותפת. תמיד הפקתי את המוזיקה שלי, פשוט במה שנקרא קרדיטים, זה תמיד השתנה. וגם תמיד יש שותפים לדרך, זה אף פעם לא באמת לבד. גם את האלבום האחרון לא באמת עשיתי לבד. אבל רציתי שהסיי האחרון יהיה שלי, אז בגלל זה הגדרתי את זה מלכתחילה שזה ההפקה שלי, ולי יש את המילה האחרונה. אני אחראית לכל תו וצליל בכל המוזיקה שלי מההתחלה".

    את רוצה תמיד שזה יהיה בשליטה שלך? מרגיש לי שדווקא יש חשש מסוים לפספס משהו. צורך באוזן חיצונית.

    "לא, בטח צריך. היתה לי אוזן חיצונית. גם בנו, גם דן זייתון שעזר בעיבודים, גם יש את ההרכב שהיה חלק גדול בזה, תמיד יש. בטח. יש את המקום שאתה יכול להגיע אליו בתור הכותב, ואז צריך את הבנאדם הנוסף שאתה סומך עליו, שייתן את האינפוט שלו. ההבדל הוא שבסופו של דבר אני ישבתי על המחשב וערכתי והחלטתי מה נכון ומה לא. הייתי פתוחה ובסופו של דבר אני בחרתי. אבל בוא נגיד שהאלבום לא היה נשמע בכלל אותו דבר בלי דן זייתון. דן הוא ממש חלק מאוד חשוב מהאלבום. מבחינת הסאונד הוא הקליט את הבס תופים, גם המיקסים".

    ההפקה גם הייתה הפעם יותר עשירה: היו כלי נשיפה וכינור בין היתר.

    "גם נבל. יותר התנסיתי בחיבור בין האלקטרוני לאקוסטי, זה מאוד מעניין אותי. לדוגמה, כתבתי שיר על איזשהו סאונד ופתאום בתוך הסאונד הזה שמעתי כלי נשיפה. אז היה לי ברור שאני רוצה עכשיו להוסיף לפה שלישיית כלי נשיפה. בא לי לתעתע בין הגבולות. שלא תבין לגמרי מה אתה שומע. אני אוהבת את החם ואת הקר ביחד, כיף לשחק בין הצבעים האלה, לטשטש את הגבולות וגם למתוח אותם ולראות מה עובד עם מה, איך זה משתלב - שני עולמות כל כך שונים אבל עובדים כל כך יפה ביחד. וגם לא הקלטתי כינור לפני כן והתחשק לי להתנסות בהקלטה. זה לא שלא עבדתי עם כנרים בחיי אבל לא במוזיקה המוקלטת".

    היום, פלורה עובדת על שלושה פרויקטים במקביל: אלבום קצר באנגלית, שירים חדשים בעברית ופרויקט אינסטרומנטלי, כשלא ברור לה בשלב הזה איזה מהם יצא קודם. נראה שבמובן מסוים פלורה אוהבת לא לבחור לעצמה העתידית מה היא צריכה לעשות, אלא מאפשרת לעצמה את החירות לבחור בכל רגע. כמו עם הכתיבה בעברית, היא נותנת לדברים להבשיל כמו מתוך עצמם עד שהם מוכנים. בסוף השיחה חשבתי שאולי אותה החירות מתבטאת גם בדיוק בכוונה שזיהיתי בנגינה ובשירה שלה. הנוכחות שלה יושבת לגמרי ברגע זה, ומאפשרת לה לבחור איך לשיר את השיר עכשיו, כמו חדש.