פוסטים מאת ניצן אגסי

  • רועי פרייליך בראיון: "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר"

    צילום: ניצן אגסי

    "יש פה גיטרה!" הכריז רועי פרייליך (43) מיד כשיצא למרפסת שלי. הגיטרה הישנה שלי עם המיתרים החלודים עמדה במצבה הטבעי כקישוט בפינת המרפסת. הוא לא חשב פעמיים, הניח בצד את הגיטרה שהביא איתו בקייס והרים את שלי. אחרי מספר פריטות הוא החליט "אחלה גיטרה, אני אנגן איתה". המעריץ הסמוי שבי קפץ בהתרגשות בתוך החזה. כמו קמרון קרואו ב-"כמעט מפורסמים", התקשיתי להאמין שאני מארח את רועי פרייליך במרפסת שלי, כביכול מעמדת "האויב" כפי שחברי הלהקה הדמיונית קראו בסרט לקמרון העיתונאי.

    נתקלתי לראשונה בקולו של פרייליך ב-2009, כשיצא הסינגל "יום ראשון", וקצת לא האמנתי שיש מוזיקה כזאת בעברית, ועוד ברדיו. פרייליך היה בזמנו הסולן והגיטריסט של להקת נערות ריינס, שהצליחו ליצור הייפ תל אביבי מוצדק. "הוא אפילו נכנס לפלייליסט ערב (של גלגלצ - נ"א) שזה פוצץ לנו את המוח" מספר פרייליך על "יום ראשון". "ממש לא האמנתי שמשהו כזה יקרה. לא שזה לא שיר טוב - הגרסה שלו היא מאוד ביתית, מאוד דמואית, ועדיין זה הושמע ומושמע. חשבתי שאין לזה שוק. שאין לזה ביקוש. יש קהל מאוד מצומצם של אנשים שיבינו את זה, גם דרך הקושי של הדפינישן, שבכלל יקבלו את התמונה. והופתעתי מאוד ששירים כנראה צריכים להיות פשוט טובים, ולא משנה כמה טוב ניגנתם אותם או באיזה איכות הקלטת אותם, אם יש שם משהו אז זה יקלע. פתאום אמרתי אוקיי, אולי כדאי בכל זאת. בא קצת תיאבון".

    אותו תיאבון הוליד בסופו של דבר שני אלבומים מצליחים בממדי האינדי הישראלי: "נערות ריינס" ו-"לשמור על החברים". אחד מהסינגלים, "הילוך איטי", חרך את הפלייליסט של גלגלצ ב- 2012, אבל בתחילת הדרך פרייליך בכלל לא היה בטוח שהוא יכול או רוצה לעסוק במוזיקה - בטח שלא לשיר. "היו לי כל מיני גלגולים מוזיקליים כאלה ואחרים עם להקה בחיפה, ניסיתי גם לבד", הוא נזכר. "ואז החלטתי שאולי זה לא בשבילי כל עניין המוזיקה. הלכתי ללמוד קולנוע. בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי. הייתה לי אימת קהל נוראית. לחשוב על זה שאצליח לשיר אי פעם מול קהל היה מופרך לחלוטין ודמיוני. ובאיזשהו שלב, כמו רוב הדברים לא היתה ברירה. אמרתי שאם אני לא אשיר אז לא יהיה אף אחד שישיר פה. אז נאלצתי לקחת את זה על עצמי. בהופעה הראשונה של נערות ריינס לא ידעתי עד השנייה האחרונה אם אני הולך לעשות את זה או לא. כל שניה יכולתי לשבור את הכלים. אבל הטעימה הראשונה עברה בשלום, ואחר כך המשיכו עוד כמה שנים של ייסורים קשים לפני העלייה לבמה, ועכשיו זה כאילו בסדר".

    ועדיין, עם כל הייחודיות שבו, נראה שעד היום לפרייליך יש עניינים לא פתורים עם הקול. "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר. הכי מחמיא לי כשמישהו שולח משהו סופר מגניב מחו"ל ואומר לי שזה נורא מזכיר את השירה שלי, ואני לא מתווכח. אני זוכר את 'The Rapture' למשל - אז הרגשתי נוח פתאום, כי שמתי לב שיש אנשים שיש להם את השירה שלהם, ואתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר. זה היה: פאק איט!"

    פרייליך: "בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי". צילום: ניצן אגסי

    מבחינת המילים, נדיר היה לשמוע באותו זמן מוזיקה בעיבוד ובלחן כמו שעשיתם בריינס, בעברית.

    "היה אז המון רוקנרול באנגלית. היה נדיר למצוא מישהו שעושה את זה בעברית, את הסוג הזה של המוזיקה, שהעטיפה נשמעת מאוד לא מכאן, ההשפעות מאוד חיצוניות. לגבי זה אני מרגיש איזושהי חלוציות. אחרי ש-'הילוך איטי' נכנס לפלייליסט יום, אני חושב שזה קצת פתח אותו לעוד להקות ששרו בעברית".

    חשבת פעם לכתוב באנגלית?

    "אחת הטכניקות לכתיבת ליריקה זה להבין מה עובד באנגלית, למה משפט באנגלית עובד כל כך טוב על ליין מלודי בזמן שתגיד את אותו הדבר בעברית וזה לא עובד בכלל. עניינים של משקל ומצלול וכל מיני דברים כאלה. אז אם אתה מחפש את זה דרך האסתטיקה, אז זה גם זורק אותך לכתיבה אחרת, מאלץ אותך, מכופף אותך. אתה אומר אני רוצה שזה ישמע טוב למי שלא מכיר את השפה, ישב כמו רוקנרול. אז קודם כל אתה מגיע לשם, ואז את התוכן אתה מכופף לתוך הסידור הזה, ויוצר דברים מעניינים. תמיד כשאתה כותב זה טוב להכניס את עצמך לאיזושהי מגבלה שמאלצת למקד אותך למשהו והדברים מתחילים להסתדר".

    פרייליך הגיע למרפסת כדי לנגן שני שירים. הראשון מביניהם, "זאב זאב", הוא סינגל מתוך אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", שיושק בשבת הקרובה (24.2). "זאב זאב" הוא מעין תחינה לסליחה ופיוס של גבר לאישה בתוך חדר המיטות. גם בגרסה האלקטרונית והאפלולית וגם בגרסה האקוסטית, פרייליך מצליח להכניס אותנו לעומקי הסצנה, ולראות דרכה סצנה דומה בחיים שלך.

    בכללי, נראה שכתיבת המילים של פרייליך התבגרה, ואולי אפילו התברגנה מאז ימי ריינס. מי שהתחיל עם ההצהרה שהוא "רוצה להשאר רעב" ובקריאות טיזינג לאישה "תכבי את הטלוויזיה" כדי "להעיז להביע, להזיע", עבר באלבום הסולו הראשון לרחבת הריקודים עם הדיסקו של "הלילה היא תרקוד", והיום עם שירים כמו "זאב זאב" ו-"אחד מהשניים". הוא חושף בו פרטיים אינטימיים על זוגיות בשלבים מתקדמים, כמו למשל בהודאה "נמנמתי כשסיפרו בחדשות / וחלמתי עלינו" ובהמשך "דפדפתי כשכתבו בעיתונים ונדדתי אלייך / איך על רגע עדיפות שנים / אבל אקח אחד מהשניים". אותה חשיפה לאינטימיות הזוגית, שנראתה לי תמיד קשה ליוצרים, נפתרת בקלות יחסית אצל פרייליך. "אני לא כותב על מה שקרה לי היום. הדברים שאני כותב עברו איזשהו פרוסס שאני מודע אליו. לפעמים אלה אירועים במרחק של שנים ואתה מסתכל עליהם, זה לא בהכרח מדבר על בת הזוג שלי עכשיו. ואני חושב שגם במערכות היחסים הכי בריאות ומלבלבות, עדיין בני הזוג מתעסקים בדברים שהם לא נאמרים בקול רם והם יותר סמויים. אפילו ברמת האינטונציה ותחושות שאתה אפילו לא אומר אותם בקול רם לעצמך, וזה איזשהו תרגום של הדברים האלה. יש משהו מאד אינטואיטיבי בכתיבה. לנסות לייצר פרופיל כנה אבל מעורר אמפתיה, מעורר הזדהות. לפעמים זה מעורפל, לפעמים הזדהות של המאזין שאני מקווה שאתה לא יודע למה בדיוק זה שם. אבל משהו מרגיש נכון. אז לא צריך שההסבר שלו יהיה על השולחן. המאזין יכול לקחת את זה לחיים שלו, אני מקווה".

    ועכשיו כשנולד לך ילד, זה משפיע על היצירה? על הכתיבה?

    "תראה, בימים הראשונים של האבהות הייתי איתו המון בבית, כי בת הזוג שלי עבדה בבוקר, והוא עדיין רוב הזמן במיטה ולא עושה המון, היתה תקופה שסידרה לי מגירות של הרבה שירים. יש לי כבר איזה שני אלבומים שאני יכול עכשיו להיכנס ולהקליט אותם. אבל אח"כ כשהוא התחיל לגדול אז אין לך שניה. צריך המון אנרגיה והמון יכולות אלתור, איך אתה מעסיק אותו בלי להושיב אותו מול הטלוויזיה".

    פרייליך: "אתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר". צילום: ניצן אגסי

    יותר מההתבגרות בכתיבת המילים, השינוי המהותי ביצירת הסולו של פרייליך הגיעה בהפקה ובעיבודים - חיתוך חד מהרוקנרול הפוסט-פאנקי שאפיין את ריינס להשפעות ברורות של ניו-וייב, פ'אנק ודיסקו, כמו שאפשר לשמוע בין היתר בביצוע המקורי ל-"סערה חשמלית". "אני לא חושב שההבדל כזה גדול. ההרכב השתנה, זה כן. היינו טריו - גיטרה, בס, תופים וזה היה הצבע והסגנון וגם הדברים נכתבו בשביל שיתאימו לפורמט הזה. אני חושב שמבחינת המהות של השירים אין הבדל. דווקא אם תיקח אותם ערומים, תפשיט אותם מהכל, הם עדיין פחות או יותר עובדים על אותם תדרים, צבעים ונושאים. נראה לי כאילו אם אני צריך לעשות עכשיו הופעה של ריינס ואני צריך להכניס שירים חדשים ופשוט לכופף אותם אז זה יעבוד. זה לא ירגיש מוזר".

    רועי פרייליך והמתוקים רצח ישיקו את האלבום "הריגוש שבנפילה" ביום שבת 24.2 בבסקולה

  • אינטרו 79: Monad - בין החדש למוכר

    צילום: תום גן אור

    ניסיון השנים מוכיח שהמוזיקה שאני נמשך אליה מסתובבת סביב הקו המטושטש שבין החדש למוכר. Monad מהלך בדיוק על אותו הגבול בשיר "Sun Song", כשמהצד הידוע יש ריפים וקטעי תופים שהזכירו לי את "Airbag" של רדיוהד, ובאזורי הסְפָר המוזיקלי הוא מצרף שכבות של צלילים פסיכדליים עשירים על מה שנשמע כמו סינת'ים וטנפורה הודית.

    1. מי אתה?

    אני אֶשְׁחָר. נוסע מתמיד. מקליט ויוצר תחת הכותרת Monad ובאביב הקרוב משחרר EP ראשון של הפרויקט.

    2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

    לפני כשלוש שנים חזרתי לארץ אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי בתנועה, והתמקמתי בעמק חפר. מאוד רציתי להקים להקה סביב החומרים שהיו לי באותו זמן. אספתי מוזיקאים, התחלנו לעשות חזרות וזה פשוט לא המריא. אנשים התחלפו, הזמן המשיך להתקדם, ועדיין לא הצלחתי לגרום לזה לקרות כמו שרציתי. בחורף האחרון, אחרי כמעט שנתיים של ניסיונות להקים להקה, פשוט אמרתי 'פאק איט. אני לא רוצה להיות תלוי באף אחד', והחלטתי לעשות הכל בעצמי. ידעתי מעט מאוד על טכניקות הקלטה והפקה. התחלתי לאסוף ציוד ממקומות שונים - מקלדות ישנות, מכשירי הקלטה שבורים וכלי נגינה ישנים שתיקנתי במלחם ומברגים על השטיח בסלון. התחלתי לכתוב, להקליט ולהתנסות באולפן ה-"זמני" (עכשיו כבר לא כל כך) שהקמתי בסלון, ומתוך הרעיונות האלו התחילה להתגבש צורה. לפני כמה חודשים סיימתי להקליט את האלבום הראשון של הפרוייקט.

    3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

    לתת תוויות לדברים זה עניין חמקמק. אולי Retro-Fututrism יכול להתאים.

    4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

    האמת שלא אני חשבתי עליו אלא איתמר - שמנגן תופים באלבום (ובהופעה ובחיים בכלל). Monad הוא מושג ששאול מהפילוסוף הגרמני לייבניץ, ובין השאר מבטא ניסיון ליישב מתחים שבין בדידות לשותפות, בין ריבוי אינסופי ואחדות מוחלטת. וגם יש לזה צליל נעים.

    5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

    להצליח לצייר לאנשים אחרים תמונה דרך צליל. אני מאוד אוהב מוזיקה ששואבת אותך פנימה. את התחושה של לשים אזניות, לתת למוזיקה לבלוע אותך לחלוטין, ולצאת בקצה השני.

    6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

    ישן.

    7. ממה אתה מושפע?

    בכל פעם ממשהו אחר. הרבה פעמים שיר יתחיל מכך שאשמע סאונד מסוים שידליק אותי, והמוח שלי ישר ינסה למקם אותו בהקשר אחר לגמרי מההקשר המקורי שלו. זה יכול להיות כל דבר: סאונד תופים בקטע היפ-הופ ששמעתי, אפקט גיטרה בהקלטת ג'אז מהאייטיז, או מקטע בס בשיר Fאנק. מה שיקרה הוא כזה: אחשוב 'איזה סאונד מגניב!', ועם הסאונד הזה יהיו לי בראש משהו כמו ארבעים שניות של שיר שלם - בס, תופים, מקלדות, הכל - ואז אקליט אותם מהר לפני שאשכח ומשם אתקדם. לפעמים בזה זה נעצר. לא תאמין כמה שירים של דקה יש לי על המחשב.

    8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    "Bitches Brew" של מיילס דיוויס. זה אלבום הג'אז הראשון ששמעתי! וגם הראשון שקניתי. הפעם הראשונה ששמעתי אותו הרגישה לפחות כמו נסיעה למאדים.

    9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

    למה שאעשה דבר כזה?

    10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

    יש הרבה, קשה לבחור. הייתי אומר ש-Unknown Mortal Orchestra אם יבואו שוב לארץ, וארמון שכבר כאן וכותבים שירים יפים.

    11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    תאכלו הרבה ירקות.

    אי פי הבכורה של Monad יצא באביב 18'

  • פדרו גראס בבסקולה: לאן הלך הקאלט?

    עברו בקושי שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי את פדרו גראס על הבמה. הפעם הקודמת היתה באינדינגב האחרון, וזאת היתה ההופעה הכי טובה שראיתי שם. קשה להגיד אם זאת היתה שעת הצהריים העצלה, הבמה הקטנה של האינדיטרוניקס, התחרות עם יוסי פיין או אולי השילוב של כל אלה שזיקקו את הקהל לקבוצה מצומצמת של מעריצים אדוקים. הם שרו בצעקות נלהבות ודיוק מדהים על הטיימינג הבלתי צפוי של פדרו, מה שהרשים עוד יותר. יצאתי עם טעם עוד. ההאזנה לאלבום לעומת זאת, קצת ציננה אותי. כן, פדרו הוא אמן מילים, אולי אפילו בלשן. חוקר את הפינות הנידחות ביותר של השפה העברית, כאילו המילים היו סמטאות צרות במטרופולין עתיק; וכן, הוא מצליח ברוב הפעמים להושיב את הניסיוניות הזאת על פלואו מתפתל, מרתק; אבל, "חצי סוגריים" נכשל בדבר שאולי הפך את ג'ימבו ג'יי, חבר של גראס ללהקת ויקטור ג'קסון, לסנסציה הויראלית שהוא היום - טווית הספוקן וורד המתוחכם לפזמונים קליטים. וזאת אולי אחת הסיבות המשמעותיות לכך שההופעה אתמול בבסקולה לא התרוממה.

    "אני לא מאמינה לו" אמרה אישתי ביחס לשורה של פדרו שטוענת "מעולם לא הייתי גבר מושך". רציתי להציע שכמו הרבה שירים אחרים של זמרים אחרים, השיר הזה בטח נכתב מזמן, כשפדרו רק גילה שהוא דווקא כן, גבר מושך, והשיר נשאר לא יותר מזיכרון רחוק, נוסטלגיה לתקופה אחרת (בדומה ל-"בואו לפני" של ג'ימבו). אבל לא היה לזה זמן. פדרו רץ על הבמה בין הנושאים והשירים, ואין זמן להתעכב. אתם רוצים לדבר, שמרו בזיכרון ותדברו בבית. הריצה הזאת גם לא הותירה לקהל ההמום זמן לעכל. מדי פעם, כשפדרו לא עבר משיר לשיר בדהירה, אלא השתהה לרגע, הם עוד נותרו שם בוהים בו. וגם אווירת הקאלט מהאינדינגב נעלמה. בקידמת הבמה עוד היו כמה מדקלמים חרוצים, אבל רוב הקהל, כמוני, ידעו לזרוק פה ושם מילה לאוויר. קשה להצטרף אם לא עשית דוקטורט על "חצי סוגריים". אפילו ההוקים הקליטים הם חסרי מילים, כמו ה-"יה יה יה" ב-"אלוהים בג'ימייל" וה-"נה נה נה" ב-"מאיפה אני בא". באמת רציתי לשיר עם פדרו את פסגת היצירה שלו, המילים עצמם, ופשוט לא הצלחתי. ונראה שלא הייתי היחיד. הקהל סביבי לא הראה הרבה התלהבות לאורך ההופעה, ודווקא כשקולות צעקה עלו מכיוון הצד הקיצוני של הבמה, הם לא היו מסונכרנים עם פדרו, מה שרק הציק לו.

    גם ההופעה החשמלית של הלהקה הפריעה לי פתאום, אחרי ההאזנה לאלבום. חסרו מאוד הפסנתר ב-"שיר לאהובה חרישת וגם כלי ההקשה וקולות הרקע השבטיים מהאלבום, כמו ב-"מי יקח את זה". הואקום הקצבי וההרמוני גרם לסגנון הפדרואי בדקלום השירים להרגיש פתאום צפוי יותר, כמעט כמו טמפלייט שמורכב בעיקר מחזרה על מילים לצורכי הדגשה, ממספר מצומצם של מקצבים ידועים מראש, וקול בס שרמנטי. בסוף ההופעה בדרך הביתה, כבר הצלחתי לחקות את הטריק של פדרו, ודיקלמתי שלטי רחוב וחלקים אקראיים משיחה בסגנון שלו, רק כדי להוכיח את הנקודה הילדותית שלי. ועם כל זה, אני מאמין שעדיין אחזור שוב ושוב ל-"חצי סוגריים". יש בו עוד המון אוצרות בלומים ששווה להתעכב עליהם. וגם אני רוצה, כמו אותם מעריצים מהאינדינגב, לדקלם עם פדרו את כל המילים ב-"תשובה לשאלה - מה המוצא שלי - אחת ולתמיד", או את "הכניסה לתחנה המרכזית בירושלים".

  • פורטיס בבארבי: שיגעון זה במיינסטרים

    צילום: יובל אראל

    הקולות המלאכיים של דני עבר הדני (קלידים) ונועה איילי (צ'לו) בלבלו את אבא שלי כשניסינו להידחס בתוך הקהל לכיוון הבמה. "מה זה יש חימום?" הוא שאל בהפתעה מתקבלת על הדעת. במקום גיטרות שמנסרות את הלילה, צ'לו ושכבות של סינת'יסייזרים ליטפו את קירות הבארבי בשיר הנושא של האלבום המושק "מדור פיות". בין ראשים מלבינים ומקריחים דמותו של פורטיס נגליתה על הבמה, לבוש במעיל מקושקש ומכנסי עור אדומים. בקול מרוכך וזנב שיער שחור באחורי ראשו, פורטיס השלים את המעבר ממשוגע לסאניאסי - אדם במסע רוחני. התפיסה הראשונית של קהל גברי ומזדקן התבררה כשטות ככל שאנחנו נכנסים לתוך עין הכאוס. כמו הלהקה מדובר בקהל בין דורי, בין מגדרי, חוצה ז'אנרים והגדרות: ילדה בת 10 יושבת על כתפי אביה ומנופפת בשלט שפורטיס מתקשה לקרוא, אם בשנות החמישים ובת בסוף שנות העשרה רוקדות יחד. בתום שיר הפתיחה, הקהל סירב לקבל את הטרנספורמציה של פורטיס, "משוגע" הם קוראים לו והוא עונה בצדק: "שיגעון זה במיינסטרים היום".

    הפערים הבין דוריים הם מה שהביאו אותנו לבארבי מלכתחילה. הסיפור התחיל בשעות נסיעה משפחתיות ברחבי ישראל ומשחקי טריוויה על מוזיקה ברדיו של שנות התשעים, כשפורטיס עוד היה תלוי על הצלב. אם אני צריך לשחזר, ככה אולי התחילה האובססיה שלי במוזיקה. ברוח הטריוויה, אני שואל את אבא שלי על פוסט בפייסבוק שנכתב על המשפט "במזוזה אני עבד" מתוך "נכון להיום" של זוהר ארגוב. "מה זאת אומרת", הוא אומר לי, "הכוונה 'נשבע במזוזה', ככה תימנים היו אומרים פעם", הוא פוגע בפואנטה לפני שאני מספיק לספר את הסיפור. זה כנראה כל העניין - הכרתי את העולם עם פורטיס בתור חלק בלתי נפרד ממנו. לעומתי, אבא שלי חווה את יצירתו של פורטיס בלייב, כשהוא עוד הופיע בקולנוע מוגרבי לפני 40 שנה, בשלב האינקובטור.

    קהל חוצה ז'אנרים והגדרות. צילום: יובל אראל

    ההצגה הניו אייג'ית של פורטיס אודות זניחת השיגעון לא נמשכה עוד זמן רב, והוא עבר מהר מצמד שירי התעוררות רוחנית נוספים ("להתעורר", "מעיר נעלמים") לחזרה במנהרת הזמן. הלהיטים הם מפעם אבל פורטיס ביצע אותם עם אנרגיות של ילד בן 16 ששר את השירים האלה בפעם הראשונה. הטירוף בעיניים שהוא ידוע בזכותו, פליטת זעקות ומלמולי ג'יבריש, פרכוסים, קפיצות על מגברים וסולואים חסרי פשר על הגיטרה העלו בי חיוך בלתי נשלט שהופך לצחוק. "חדשות מהירח", "שקיעתה של הזריחה" ו-"נעליים" ריצו אותי ואת הקהל. בדרך כלל אני לא מתרצה בקלות מלהיטים, אבל ההתנגדות הסנובית שלי לא יכולה לעמוד בקסם הילדותי ששלט בבארבי. גם אחרי אין ספור שמיעות השירים האלה טובים ורלוונטיים, והם בוצעו ברעננות שנשתמרה בקפסולת זמן כמו גיבור הערב. הדיוק של הלהקה ושל עובד הבמה (דני דורצ'ין, אחד מהמוזיקאים האהובים עלי בארץ) איפשרו לפורטיס לשבור את הכלים ברמה הכי מילולית.

    אחרי סט שירי הדרן, ביניהם "סאניאסי" החדש, האורות נדלקו באחורי הבארבי והקהל התחיל להתפזר. אבל לפני שהם הספיקו להרחיק, הלהקה עלתה שוב, לא ברור אם בספונטניות או כמתוכנן, ובצעו את "אמריקה". ציפייה מרחיקת לכת שלי שגם "רץ על הקצה" ינוגן התנפצה כנגד השתחוות הלהקה. פורטיס הודה לקהל עם משפט שאולי מסביר את כל הערב: "זה לא מובן מאליו שבאתם, זה מעולם לא היה מובן מאליו".

    צ'לו ושכבות של סינת'יסייזרים. צילום: יובל אראל

  • אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש

    The Dunes הרימו את במת החיפושית על הרגליים. צילום: ניצן אגסי

    ברחבת במת הפיל הסתובב ילד בלונדיני שרק למד ללכת. הוא הלך כמו מטורף בעקבות חיפושיות, מנצל את העובדה שהנוכחות בהופעה של אור אדרי דלה כדי להיות מרוכז לגמרי בהתרחשויות בעיר הקטנה שעל החול. הוא צעד בצעדים נלהבים לעברן, הצביע בטירוף ודיבר עם עצמו. בכל מקום אחר, הילד הזה כבר מזמן היה נחטף בידו על ידי אחד מהוריו, אולי אפילו בליווי צעקות חרדה "לאן הלכת?". וכאן בעיר החופש של אינדינגב ההורים צפו מרחוק, נתנו לילד לחקור את העיר החד פעמית, ונופפו מדי פעם לעוברים ושבים שהכל בסדר וש-"יש לו הורים!".

    למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.

    Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי

    סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.

    יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.

    הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.

    רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי

    דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.

    בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.

    כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי

    ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי

    תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי

    כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי

    ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי

  • Cory Henry and the Funk Apostels בבארבי: לשקשק את מה שאמא נתנה לנו

    צילום: צופית ברבי

    הנה ניסוי: קחו מוזיקאי שאתם מכירים רק מקטע מסוים של להקה אחת, תתעלמו לגמרי מקריירת הסולו שלו, ולכו להופעה - ככה, בלי להכיר כלום. זה מה שקרה לי עם קורי הנרי, הקלידן של Snarkey Puppy, שבקטע מתוך סשן שלהם פשוט המיס לאחד הקלידנים את הפנים - במובן הכי מילולי שיש. כן, שמעתי עוד כמה שירים של Snarkey, אבל אף אחד מהם לא תפס אותי כמו "Lingus", ואותו סולו של הנרי. קראתי לזה ניסוי, בתכלס זו רשלנות.

    הנרי היה אמש הבחור הכי מגניב בבארבי עם בלינג, שיער שזור בראסטות אדומות קצרות, טי-שירט שחורה עם כיס קטן (אליו נכנס הבלינג תוך כדי ההופעה) ומשקפי שמש עגולים. הקהל סגר עליו מכל הכיוונים, מתגודד בהתלהבות מוקדמת ונמרצת. אחרי נאום קצר בו הנרי הכריז על פתיחת מסע הצלב של שליחי הפ'אנק, הם התחילו לנגן. והפ'אנק שלט. הבס שמן, הסנייר חד וקריספי, הגיטרה ריצדה בגבוהים סטייל נייל רוג'רס, והנרי, יחד עם שתי זמרות הליווי, דרש בססמאות לשקשק את מה שאמא נתנה לנו. הנרי הוא לא רק קלידן וירטואוז, אלא גם שואו-מן מיומן וזמר עם יכולות ווקאליות שמשלבות את הצרחה של ג'יימס בראון, ההסתלסלות של סטיבי וונדר ולעתים גם הרגישות של ביל וית'רס.

    צילום: צופית ברבי

    קורי הנרי: הבחור הכי מגניב בבארבי. צילום: צופית ברבי

    ככל שההופעה התקדמה היה ברור שלהנרי יש טריק: הוא משתמש בשירת המילים כקנבס לקצב ולמנגינה. לקחו לי שניים או שלושה שירים להבין שבין אם השליחים מנגנים ג'אז, פ'אנק, סול או R&B, הכל יושב על המבנה הרפטטיבי של הגוספל, שחוגג את אותן שורות מחדש בווריאציות ריתמיות ומלודיות. שורות כמו "life will find a way", "keep on rolling" ו-"why don't you shake your behind" יצרו שרשרת בלתי נפסקת של מה שמרגיש בכתיבת הסיקור כמו קלישאות, אבל בזמן ההופעה היו זורמות, מלהיבות, מפתות.

    ועם כל זה, הדינמיקה בין הנגנים והתקשורת שלהם עם הקהל היא זאת שהפכה את ההופעה למשהו בין אורגיה המונית לחוויה רוחנית. לכל אחד מהם היתה אפשרות לקחת את עצמו הכי רחוק שאפשר לחלל, והאחרים נתנו לעצמם להיות מופתעים, לצחוק עד דמעות, לשבת על הרצפה ולשתות בירה, או לקחת את ההתחרעות של הקודם למקום גבוה יותר. הכל פתוח, כל שניה מחדש. גם הנרי לקח את זה מאוד רחוק כשהוא עלה כל כך גבוה עם אחת מהסתלסלויות וונדר שלו עד שהפתיע את עצמו ואת אחת מזמרות הליווי. הוא היה חייב לקחת שנייה, ללכת לאחורי הבמה, להתאפס על עצמו ולחזור מחויך, עם מבט של מי שעדיין מנסה להבין מה קרה לו.

    הלהקה ירדה מהבמה אחרי גרסה ארוכה מאוד וקשורה רק מעט למקור ל-"Rolling on the River" של Creedence Clearwater Revival, כשהנרי צועק עלינו להמשיך להתגלגל. וככה הקהל עשה וביקש עוד במחיאות כפיים למרות שהאור כבר נדלק. ואז קבוצה מגובשת בקדמת הבמה החלה לשיר ניגון סווינגי חוזר לשיר "נה נה נה נה", ועוד הצטרפו עד שכל הבארבי רעם. להנרי והלהקה לא נותר אלא לעלות לנגן את אחד השירים היותר שמחים ששמעתי והקהל המשיך בתעופה. שני גברים עם כיפות סרוגות איבדו את עצמם לריקוד, הראסטות של יוסי פיין קיפצו מצד לצד לידי וחולצת משבצות אחת התעופפה לאוויר קרוב לבמה. בשביל היציאה הארוך מהבארבי אפשר היה לשמוע את כולם מתמוגגים, מנסים לנסח במילים את מה שעברו בשעתיים האחרונות: "מה זה היה?"; "אחי, שנים שלא הייתי בכזאת הופעה"; "על מה הוא ניגן שנשמע כמו גיטרה?". אין מה לומר, הניסוי הצליח, הרשלנות השתלמה.

    צילום: צופית ברבי

    צילום: צופית ברבי

    צילום: צופית ברבי

    צילום: צופית ברבי

  • 6 הופעות חובה באינדינגב 2017

    כהן @ מושון. צילום: בן פלחוב

    באינדינגב 2015 הרגשתי שאני הולך לאיבוד בין עשרות ההופעות, מתלבט אם ללכת ימינה לבמת הפיל או שמאלה לבמת הקוף, ונראה שהפעם הויתורים יהיו קשים עוד יותר. יש כבר יותר מדי התנגשויות צפויות: רגל סברס מול פדרו גראס, אסתר רדא מול חומר אפל, ספי ציזלינג וקותימאן מול לילי פרנקו עם זואי פולנסקי - וזה רק קצה הקרחון ורק ביני לבין עצמי, בלי להתחשב ברצונות הפמליה. מי אמר שאינדינגב זה עניין קל? בכל זאת, הצלחתי לרכז שש הופעות שהן מאסט של מאסט, אלה שאין סיכוי שאפספס, גם אם אסבול ממנת יתר של ויטמין D, או כל חומר אחר.

    TATRAN - במת הקוף, חמישי 0:45

    יכול להיות שרק עכשיו סיימתם להתמקם, או שהספקתם לתפוס הופעה או שתיים, רק התחלתם להתחמם לקראת הלילה הצונן של המדבר והנה הם עולים. זה באמת לא משנה כמה פעמים כבר ראיתם אותם, כל הופעה של טאטרן היא אירוע חד פעמי בזמן, מפגש של שלושה נפשות שמוכנות לבחון את הגבולות אחד של השני וגבולות האפשרי מבחינה מוזיקלית, כל פעם מחדש. האלבום השלישי "No Sides" אולי היה חלש יחסית לרף הגבוה שהם הציבו לעצמם, אבל יש שירים חדשים שלא נכנסו אליו ונוגנו רק בהופעות ומרמזים על אלבום אולפן נוסף בקרוב. טאטרן משאירים את הקהל בדריכות מתמדת, ובשאלה איזה עוד שפנים אוונגרדיים הם יכולים לשלוף כמו מרי פופינס מתיק הטריקים חסר התחתית שלהם.

    אור אדרי - במת הפיל, יום שישי 16:30

    הלו"ז הצפוף והמתנגש של אינדינגב מחייב משמעת שימור אנרגיה. אם תרוצו מהתכתשות בפוגו אצל The Great Machine לתעופות החלליות של Ouzo Bazooka או Tatran לחפירות של Tiny Fingers לגרוב של ספי ציזלינג וקותימן, יש סיכוי סביר שתמצאו את עצמכם שוכבים מחוסרי הכרה בין שירותים כימיים לרמקול פועם בצהרי יום שישי. לכן, גם הופעות הפוגה חשובות בתמהיל. למזלנו, שעת בין ערביים במדבר היא התפאורה המושלמת לתת מנוחה לרגליים ולהתמוסס לתוך הפופ המהורהר והחולמני של אור אדרי. אלבום הבכורה שלה "כידוד" כמעט עבר לי מעל הראש. למזלי עידו שחם הביא איתו כאחד מאלבומי השנה שלו, וככה מאולפן רדיו בהרצליה התחלתי ללכת בעקבות שביל הבס של אדרי, כשסביבו מרחף ערפל סמיך, לעתים לבן ואופטימי לעתים בגוונים אפורים של עצבות, תרכובת של סינתים וקול מלטף. עם כל הרצון לשחרר תכנונים ולתת לדברים לזרום, שישי ב-16:30 היא השעה לתפוס כוס בירה, למצוא מקום ישיבה קרוב לבמת הפיל, לתת למציאות להתפורר סופית מחוץ לשערים ולהימזג לתוך ענני חלום.

    Lucille Crew - במת הקוף, יום שישי 21:45

    אם לא תתייצבו בבמת הקוף ביום שישי בשעה 21:15, הקולות שישאגו "Big City" בטח יימשכו אתכם קרוב לבמה. הקהל ההולך וגדל שעוקב אחרי לוסיל קרו בחמש השנים האחרונות מזמר ומדקלם את את המילים בעל פה יחד עם גל דה פז וג'ואל קובינגטון, זז לפי הביטים, ומאבד את עצמו לסחרחורת של פאנק, היפ הופ, סול, ובאי פי האחרון "Respect The Dawn" גם להשפעות בלקניות. דה פז היא תופעה שחייבים לחוות בהופעה, עם כריזמה בימתית נדירה וכישרון להקפצת גופים לעבר הסככות הצבעוניות של האינדינגב כאילו היו ירקות בווק.

    Dunes - במת החיפושית, יום שבת 12:30

    עם אלבום הבכורה "Psychedelic Hummus" שכאילו נהגה על ידי מפיקי האינדינגב, הדיונות מגיעות לעמקי המדבר, קרוב מאוד למקום משכנו של הגורו קותימאן מצאלים. ההרכב התגבש ממש לאחרונה, כחצי שנה לאחר יציאת האלבום, ומתחיל לחרוש את התלמים היבשים של הארץ ביסודיות, משאיר אחריו שובל של אבקת פסיכדליה ורסיסי מתכת של גאראז' עוקצני. יהיה מעניין לשמוע את הקול האימתני של עדי שיפר נישא ברוח, מעבר לאוהלים ודוכני האוכל, עד לבמות הגדולות של הפיל והקוף.

    כהן @ מושון מארחים את מיכאל סוויסה - במת הקוף, יום שבת 15:00

    אני אובססיבי לביטים של מיכאל כהן מאז יציאת אלבומו האחרון עם מושון "ימים ארוכים" וגם לאלטר-אגו שלו מנטוס (ערוץ הכיבוד). נשים שנייה בצד את ההצלחה של Cohenbeats, את ההפקות ושיתופי הפעולה עם שמות כמו נצ'י נצ', פלד וקרן דוניץ, ונתמקד רק ב-"ימים ארוכים". "חי בדיליי" היא אחת הרצועות החזקות ביותר באלבום עם מילים שמאירות בתאורה לא מחמיאה את חיי הלילה התל אביביים עם ביט שבור שמשנה את פניו כל כמה שניות ומכניס אותנו לדיסאורינטציה נעימה ביותר, במצב היכון תמידי לשינוי כיוון והוק שנדבק ללשון ולא עוזב. בהופעת צהריי יום שבת, כששני לילות תזזיתיים כבר מאחורינו, כהן את מושון הם אולי הדרך היחידה להרים חזרה את האנרגיות לטורים גבוהים לפני ההופעה המסכמת.

    Yemen Blues - במת הקוף, יום שבת 17:00

    הפספוס הגדול ביותר שלי בשנים האחרונות הוא ימן בלוז של רביד כחלני. הם מסתובבים לרוב ברחבי העולם ומעט מאוד באזורינו, מפיצים את שפת האהבה הבינלאומית דרך מילים בתימנית ועברית. את אנרגיות התשוקה הפועמת של כחלני יצא לי לראות עד היום רק ביוטיוב, ובקרוב אראה אותו על במת הקוף של האינדינגב, למופע שיחתום את הפסטיבל. המילה בלוז בשם נוטה לבלבל. אין בלוז תימני, לא היה ואולי גם לא יהיה - מה שאנחנו מקבלים זה קלחת של השפעות שבטיות מרחבי העולם, שפע של כלי הקשה וכלי מיתר בלתי מוכרים מפינות נידחות של מרחבי אפריקה וחצי האי ערב. עם מופע מסכם כזה, כדאי מאוד להקפיד על משמעת האנרגיות כדי להישאר על הרגליים עד השנייה האחרונה של הפסטיבל - ושלא תעזו לחשוב לצאת לפני הפקקים.