פוסטים מאת ניצן אגסי

  • סיוטים וסימני שאלה: סילבי ז'אן - שתיים

    תחת המילים לשיר "משהו רע" בדף הבנדקמפ של סילבי ז'אן, מופיעים רק שלושה סימני שאלה. אם תישארו עם פחות סימני שאלה כשתשמעו את האלבום "שתיים", כנראה הבנתם משהו שאני לא. האסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש היא הסדרה "אבודים". תוותרו על תשובות, קבלו את השאלות ולכו איתן קיבינימאט—עד הפעם הבאה שתבואו.

    עכשיו, האלבום השני של סילבי ז'אן הוא לא אלבום שקל לחזור אליו. כמו השיר הנ"ל, הוא מבטיח לכל אורכו שמשהו רע יקרה. האלבום נפתח באקורדים צורמים על סינתיסייזר שיצאו מסרט של היצ'קוק. מניפולציות צליל לא ברורות נשמעות ברקע, כמו סופת רעמים. הממד המלחיץ נמשך כמעט לכל אורך האלבום, וגם כשסילבי ז'אן מנגנים הרמוניות מרגיעות יותר, אותה אווירה מטרידה מרחפת מעל. ככה הם עושים גם ב-"איתמר 2" שנפתח עם ריף מבשר סכנה והופך בברייק לבלדת פופ. המילים עוברות בין תלונות יומיומיות על גמר סוף השבוע ("יום ראשון עכשיו / כל הטוב של אתמול / נגמר עד השבוע הבא"), לסוריאליזם ("עוד ראשון שעובר / נשאר עולם מוכר / בעולם אחר") ובכלל משאירות תהייה מה רוצים מאיתנו. הריף הראשון ההוא נשאר תקוע בחלק האחורי של הראש לכל אורך הבלדה, והופך מזיכרון רחוק של סיוט למציאות כשהוא חוזר ברפטטיביות עד שהוא טובע ברעש לבן.

    "תהיה מדען", "למה שנלך לים", "אבן אדומה" ו -"פסים במדרכות"—כולם משחקים על אותם מעברים בין צלילה לשנת חלום לנפילה לתהום. במקרה שנשארה לכם טיפת שמחת חיים באמצע ההאזנה, "אם תבוא מחר" יהרוג אותה סופית. אתם יודעים שאלבום הוא מדכא כשלשיר עם הלחן הכי עליז בו קוראים "לא נתאבד הפעם". סילבי נשמעים פה כמו להקה אחרת לגמרי, עם לחן שהיה יכול להיכתב באותה מידה על ידי דיימון אלברן, או נגיד להיות שיר פתיחה לסדרת נוער ישראלית מהעשור הקודם. שלא תבינו אותי לא נכון: זה אחלה שיר. הריף העיקרי ובכלל הגיטרות מקפיצים באפקטיביות. הבס הגס, הנגיעות העקמומיות של הקלידים—הכל עובד. אבל "לא נתאבד הפעם" מרגיש לא קשור באמת לאלבום הזה, קצת כמו ש-"Left Hand Free" מרגיש ב-" This Is All Yours" של Alt-J. כאילו מישהו אמר לחבר'ה: "תכתבו איזה סינגל אחד, שיהיה".

    גלולה מתוקה נוספת מגיעה לקראת סוף האלבום עם "לפני הרוח". גיטרה חשמלית מתנגנת לבדה, ומרגישה כמו זרקור בוהק במרכז חדר אפל. "משהו רע", שחותם את האלבום, באמת נשמע כמו שיר סיום, אבל גם כאן אני לא בטוח אם של האלבום הזה. בקרדיט כתוב רק "ניר אבגיא", ולפי הקול שעוד לא לגמרי התחלף כנראה מדובר באחיו הצעיר של בן אבגיא, אחד מחברי הלהקה. השירה השבורה והמתוקה של ניר לא עוזרת לשכוח את כל הלחץ והאימה שיש לאורך האלבום, וגורמת לי לנסות ולחשוב מתי כדאי לחזור אליו. נגיד יום אחד, כשחיית המחמד שלכם תלך לעולמה, או סתם ביום ראשון קשה במיוחד.

  • Folly Tree בלבונטין 7: ריקנות שובת לב

    לעתים נדירות יוצא לי להיתקל בלהקה שמרגישה כאילו שהקשבתי לה כל חיי. הצלילים והמילים לא ידועים, הם מבשרים על משהו חדש, ויחד עם זאת מזכירים לי משהו פנימי שהולך איתי כבר תקופה ארוכה, כמו הסתתר מתחת לשכבות של זיכרונות. זאת היתה התחושה הראשונה שקיבלתי כששמעתי ביום רביעי, בפעם הראשונה, את" My Emptiness" של Folly Tree. אלכס משה שרה על צורך בריקנות, כמו שבית משמש את מטרתו באמצעות החלל שבתוכו: "I'd like this space to be left empty / It's my one need / It's where i scratch the walls and bleed". מעבר ליופי השובה של המילים, צריך אומץ גדול כדי לכתוב שיר כזה בעולם שמגדיר אותנו לפי דחיסות ומוחשות המחשבות והדעות שלנו לגבי כל פרט בחיים, ושריקנות הפכה בו לקללה. זה כל מה שהייתי צריך כדי לחרוג מהכלל הלא הכתוב שלי שלא הולכים להופעה בלי להכיר היטב לפחות שניים-שלושה שירים, ולהתייצב להשקת אלבום הבכורה "Consolidate" באותו הערב.

    אלכס משה: אומץ גדול. צילום: ניצן אגסי

    ילדי שנות התשעים שנכנסו ללבונטין 7 בטח הרגישו כאילו זרקו אותם בנירוונה אנפלאגד. פרחים לבנים ואדומים נשזרו בין כלי הנגינה שסודרו במעגל במרכז החלל. ערפל דק עמד במרתף האפלולי גם ככה, והאורות היחידים בקעו ממנורות כריסמס שתחמו את במת הרצפה. אם אווירת ההלוויה של קורט קוביין לא הספיקה, רדיוהד התנגנו ברקע ברצף (כן, מאוד אקטואלי עכשיו). חשבתי שהאפלוליות אולי באה להסתיר את הסבים והסבתות הגאים שישבו קרוב ללהקה, עד שהסולנית אלכס משה הכריזה באמצע ההופעה שראתה את סבתא שלה בורחת החוצה.

    בניגוד לסבתא משה, אני נשארתי מרותק לכיסא. מעבר לתחושת המוכרות הבלתי מוסברת שליוותה אותי גם לאורך ההופעה, העובדה שלא שמעתי את רוב השירים נתנה לי את האפשרות להתמקד בצלילים ובהרמוניות, בלי להיקשר לאף שורה או מלודיה. נהניתי מהבס של טל תמרי שנשמע לפרקים כמו לוויתן מייבב ממרחקים, מהצלילים האמביננטים/פוסט-רוקיים של מאור שוורצברג (גיטרה) ואייל לנזיני שריחפו בחלל, ובמיוחד מהרגישות הבלתי נתפסת של רן יעקובוביץ' על התופים. הלבונטין הוא מרתף קטנטן כל כך עד שבין השירים היה אפשר לשמוע בברור את אלכס מכוונת את הגיטרה שלה, ובגלל זה כל נקישה טיפה חזקה מדי יכלה לשבור את האיזון בין הנגנים ולהשתלט על השיר. יעקבוביץ' ריחף על התופים והמצילות כמו היה בטראנס עם עצמו ובמקביל נשאר מסונכרן עם השאר.

    רן יעקובוביץ': טראנס מסונכרן. צילום: ניצן אגסי

    אם היתה לי תחושת פספוס היא היתה בהרמוניות. הבנים ליוו את אלכס בהיסוס ובחלישות. כבר בתחילת ההופעה הרגשתי שעוד קול נשי היה עובד הרבה יותר מאשר שלושה קולות גבריים זהירים. המחשבה הזאת קיבלה הוכחה כשפלורה עלתה לבמה לשיר שלושה שירים יפיפיים. אלכס הזמינה אותה לבמה עם האמירה הספק פמיניסטית "איזה כיף זה נשים". הפרגון ההדדי והמוצדק בין השתיים גלש קצת למחוזות הדביקים, אבל כשהן התחילו לשיר הכל נשכח ונסחפתי אחריהן, במיוחד בשיר האקוסטי שלא זיהיתי ולא מצאתי ברשת. פלורה: אם את קוראת את זה, את מתבקשת לשחרר אותו ורצוי לשמור את אלכס להרמוניות. תודה.

    ההתרגשות הגלויה של אלכס עזרה לסלוח בקלות על פשלות קטנות לאורך המופע כמו שכחת המילים בביצוע לא מלהיב ל-"Starman" של בואי, וההפסקה באמצע של אחד השירים כדי להתחיל אותו מההתחלה, כנראה שוב בגלל טעות במילים. בסוף ההופעה, לאחר הכרזה שלא יהיה הדרן, קיבלתי את מה שחיכיתי לו כל הערב, השיר "My Emptiness" ואחריו עוד שיר מרגש לא פחות: "Cut The Rope". עכשיו כל מה שנותר זה ללמוד את כל השירים עד להופעה הבאה.

  • פסטיבל אינדיחפר 2017: גרוב צפוף

    Full Trunk (צילום: גאיה סעדון)

    "שמעתי שאתם יודעים לשיר!" צעק גל ניסמן מלהקת Full Trunk אל הקהל בפסטיבל אינדיחפר. הוא שמע נכון. שלוש שעות קודם לכן, אותו קהל צעק את הנשמה יחד עם גל דה פז מ-The Paz Band, בשאלות-תשובות של משפטי בלוז-רוק מפוצצי כוח. העובדה שהשעה הייתה רק שש בערב, ושיש להם עוד ערב ארוך של הופעות לפניהם לא הזיזה לתושבי עמק חפר. נראה שאף אחד לא הרגיש צורך לשמור אנרגיות להמשך, גם לא גל דה פז, שידעה היטב שיהיה לה עוד סיבוב בהרמת ידיים ורגליים לאוויר עם ההרכב השני שלה Lucile Crew—וזאת בדיוק הסיבה שלא צריך להיות מעריץ גדול של המוזיקה (ואני אישית לא), כדי ליהנות מהופעה של דה פאז באנד. לגל דה פז יש חוש קצב מדבק. כשהיא רוקדת ושרה על הבמה, הקהל רוקד ושר יחד איתה, פשוט כי אין לו ברירה אחרת. כשנגמרה ההופעה הם עוד עמדו שם לדקה ארוכה, ביקשו עוד, ובסוף התפזרו החוצה מההאנגר כדי לנוח כמה דקות עד להופעה הבאה.

    הבעיה עם הפסטיבל, שהתקיים בשישי האחרון באזור התעשיה של עמק חפר, היא בעיקר השם יוצר הציפיות שלו. "אינדיחפר" מתנגן באוזניים דומה מדי ל-"אינדינגב", ומכריח אותנו להשוות בין שני אירועים שהמשותף ביניהם קטן מאוד, ולמעשה מוגבל אך ורק לכמה להקות באינדי הישראלי. מי שיצא לו להגיע לאינדינגב, מכיר את השחרור מתחושת הארציות שמלווה את היום-יום שלנו, לתוך חלום מדברי של שלושה ימים בקהילת מוזיקה חד פעמית. הצלילים מגיחים שם מכל פינה, ולא רק מהבמות השונות, אלא גם מג'אמים מאולתרים בין זולות, אוהלים, ועצים. תחושת השחרור הזאת לא יכולה להתרומם מקרקע של אזור תעשייה. גם כשמצליחים לשקוע אל תוך המוזיקה בהאנגר, ברגע שיוצאים ממנו החוצה אל רחבת האוכל המאולתרת והמגודרת היטב, הדוכנים, הדשא הסינטטי, הצפיפות הבלתי נסבלת, ומפעלי התעשייה מסביב הנחיתו בחזרה לקרקע המציאות, וזה מה שקרה בכל הפוגה בין הופעה להופעה.

    Lucile Crew: שיא הערב (צילום: גאיה סעדון)

    חזרתי להאנגר עם אוזו-בזוקה וטטרן. הקהל פתאום הרגיש דל יותר, פחות מעוניין וקופצני מאשר עם דה פז. זה לא שאוזו-בזוקה נכשלו בסיפוק סחורת הפסיכדליה הים-תיכונית, או שטטרן היו פחות מדויקים ביצירת הקסם האינסטרומנטלי העמוס ברבדי צלילים שרק הם יודעים להפיק, אלא שמדובר בשתי להקות אצלן הקהל חווה את המוזיקה באופן קצת יותר פסיבי. מבחינתי, אלו היו אחד הסטים היותר המוצלחים שראיתי של שתיהן: אוזו-בזוקה נתנו למשל רפרור מקפיץ לפתיחה של "מה עשית?" של טיפקס, לפני הכניסה ל-"Homesick", שיר שנשמע כאילו בלק-סבת' כתבו על אסיד בזמן שהות במצרים. טטרן פתחו עם קטע פוסט-רוק חדש, בו אופיר בנימינוב (בס) ותמוז דקל (גיטרה) צירפו באיטיות שכבה אחר שכבה של סאונדים אווריריים וחלליים עליהם דן מאיו (תופים) בנה את הגרוב מנגיעות זריזות במצילות וצידי התופים עד כוח מתפרץ על הסנייר שהניע את כל הקטע קדימה בסחרור מתגבר. כמו כל טראק של טטרן, לוקח זמן עד שהתודעה צורבת לזיכרון את עומס הצלילים והרעיונות שנזרקים לאוויר בכל שנייה, וגרמו לי להמתין בציפייה לפעם הבאה שאשמע אותם שוב.

    פול טראנק ולוסיל קרו, כל אחת בתורה, חזרו לשיתוף הפעולה עם הקהל. ניסמן ממקודם, הזמר והגיטריסט של פול טרנק, העביר הוראות איך להצטרף אליו בפזמון של שיר חדש בשם "Hey-Hey", והקהל עמד במשימה בדיוק מפתיע. זו אולי החזקה והחולשה המשמעותית של פול טראנק: הם יודעים לכתוב שירים קליטים שנותנים סיפוק מהרגע הראשון, אבל מצד שני לא נשארים איתך לאורך זמן. בדומה לרפרור של אוזו-בזוקה לטיפקס, פול טרנק פתחו את ההופעה עם "ב.מ.וו שחורה" של אתניקס. לוסיל קרו לא היו צריכים להסביר דבר לקהל, ובביצוע פאנקי לאחד הלהיטים שלהם, "Big City", כולם ידעו בדיוק מתי לענות לג'ואל קובינגטון, הראפר של ההרכב, שהם נמצאים בעיר הגדולה—האירוניה התפספסה בהאנגר. בעיני זה היה השיא של הערב: להקה שהצליחה ליצור איזון מושלם בין היפ הופ עם פלואו זריז ומשחקי, גרוב פאנקי, ויכולות וירטואוזיות בנגינה והקפצת גופים לתקרה.

    Shtuby: דילג בין מגברים (צילום: גאיה סעדון)

    מכאן היה רק לאן לעלות. Shtuby טיזז על הבמה במשך כמעט שעה עם סט מוקלט מראש של טכנו-טראנס אוונגרדי, ללא הלהקה שלו, ניצח על הקהל עם ידיו, בעזרת התרמין ובלעדיו, דילג בין מגברים עם הבוזוקי על הצוואר, ותיפף במהירות כמו הפלאש על פדים אלקטרוניים (רק אני רואה את הדמיון בינו לבין גיבור העל?). מפעם לפעם הוא גם נופף במהירות לקהל שנופף לו בחזרה, ונראה שפספס את אחיו התאום בלבוש כחול שהסתובב בין האנשים וחיקה את תנועות הגוף המוגזמות ומעט גמלוניות של השטובי המקורי. הבאסה היחידה בהופעה היתה שבזמן ששטובי עבד קשה, מאחוריו ומצדדיו אנשי סאונד סידרו את הכלים להופעה הבאה, והרסו מעט את אווירת החפירות. גם אווירת החופש הפסטיבלית מעט התפספסה. כן, מדובר בהפקה מבורכת, להביא רצף של להקות שוליים פחות או יותר מחוץ לתל אביב ומסגרות הפסטיבלים המוכרים. גם ברמת הארגון, ההופעות תקתקו אחת אחרי השנייה, ללא עיכובים, והסאונד בהאנגר שמר על איכות גבוהה לאורך כל הערב. אבל נראה שהחצר הקטנה מחוץ להאנגר, שלא הצליחה להכיל את כל באי הפסטיבל, יצרה את הצורך לברוח בהפוגות החוצה לחניונים מסביב.

    נצ'י נצ' החזיר את הקהל מהחניונים בחזרה להאנגר להופעה אחת אחרונה בפסטיבל, ונתן כהרגלו את ההרגשה שכל אחד הוא חבר ותיק שלו מימי בית הספר העממי בפתח תקווה. עושה רושם שנצ'י בכלל לא צריך לעלות עם מיקרופון. הקהל שר ודקלם במקומו מחצית מההופעה, כשלאחר כל שורה שהוא נתן לנו להשלים, הוא אמר תודה בחיוך מסופק. למרות האיכויות הברורות של נצ'י והפופולריות שלו, נראה שחלק לא קטן מהקהל כבר החל להתעייף ולהתפזר לבתים. רצף של עשר הופעות מבוססות גרוב, ללא הפסקה ארוכה או מופע רגוע יותר, ובלי חלל מנוחה מרווח מספיק, יכולה להיות משימה לא קלה גם לצעירים והנמרצים שבינינו. רק מלך הראפ של המזרח התיכון פיזז את דרכו מחויך, מיוזע ועדיין מלא מרץ, אל אחורי הקלעים, בזמן שנתיניו כיתתו את רגליהם בתשישות שבעת רצון, בחזרה למכוניות.

  • רוקומנטרי: הממלכה המופלאה של פאפא אלייב

    “הדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה"—כך מכריז אריאל אלייב בתחילת הסרט הדוקומנטרי "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב", כשלצידו יושב אביו, ראש המשפחה, הסבא הגדול, אללו "פאפא" אלייב. פאפא מהנהן ומשמיע נהמת הסכמה המקפלת בתוכה סמכות ואַדְנוּת. בשלב זה, אריאל נראה כמו לא יותר מבובה, אשר דבריה בוקעים מעומקי בטנו של הפיתום לידו. כמה דקות קודם לכן, הפאפא ציווה על אריאל בעברית קלוקלת מעורבבת בבוכרית לספר למפיקי הסרט את הסיפור על הפעם הראשונה בה אריאל הופיע עם הלהקה המשפחתית. האווירה המעט מתוסרטת של סצנת הפתיחה היא מכוונת, אך נראה שהאחראי על התסריט אינם בימאי הסרט טל ברדה ונועם פנחס, אלא פאפא אלייב.

    גם לכתיבת הסיפור האישי של משפחת אלייב אחראי במידה רבה הפאפא. בשנת 1991 לאחר התפרקות ברית המועצות, פאפא פקד על משפחתו, חבורה של מוזיקאים מטג'יקיסטן לעלות לישראל. פאפא אלייב זכה לתהילה בטג'יקיסטן כבר בגיל צעיר, בזכות נגינתו הווירטואוזית על תוף הדוירה, המזכיר מעט תוף מרים בצורתו, בגודל של לאפה מתוחה על שדרת עץ עגולה. קטעי הארכיון מראים את פאפא כבחור צעיר, מכה בתוף תוך כדי שהוא מנפנף בו ומעיף אותו לאוויר כאילו היה אמן קרקס. האופי הקרקסי של נגינת הסבא עבר בתורשה גם לבניו ונכדיו, אשר הפכו ללהקה הפרטית שלו—שבעה ילדים ונכדים המנגנים יחדיו גרוב בוכרי עממי. כל ילד ונכד מנגן על כלי נגינה אחר, בין אם זה כינור, קנון, קלרינט או אקורדיון, אך כולם, בלי יוצא מן הכלל, למדו קודם כל מהסבא לתופף על דוירה. לאורך הסרט רואים את פאפא מהלך קסמים על עוללי המשפחה באמצעות אותו תוף. הקטנטנים, לא מפסיקים לבהות בו בעיניים פעורות, מבקשים עוד, וכשהסבא עייף מדי, הם ממשיכים לדרכם לפי קצב הדוירה שמתנגן עוד בראשם, רוקדים ומחקים את הנגינה בתנועות תיפוף על צלחת פלסטיק. כך, באמצעות התיפוף ואישיותו הכובשת של פאפא, הם נמשכים אחד אחרי השני פנימה לתוך הלהקה, וכפי שאומרת בתו הסוררת של הסבא אדה אלייב, מי שהחיים שלו לא במוזיקה אינו חלק מהמשפחה—אמירה שיש בה רמיזה על מערכת היחסים הקשה בין השניים.

    אכן, חלק ניכר מהסרט מתעסק במערכות היחסים המורכבות בין ילדי ונכדי המשפחה לבין הסבא, וספציפית בין אדה לבין פאפא. רוב רובו של הסרט מצולם בעמקי הבית של משפחת אלייב, בו כולם מתגוררים בבית גדול אחד. הכניסה של במאי הסרט לקרביים המשפחתיים היתה עלולה להיות מתכון לאסון. פעמים רבות בסרטים דוקומנטריים, כניסה של מצלמות לתוך חללים פרטיים וקטנים עלולה ליצור את אותה התנהגות מתוסרטת ומחושבת של דמויות הסרט—אנשים פרטיים אשר לא רגילים בכניסת מצלמות לביתם הפרטי, נהיים פתאום מודעים לכל משפט שיוצא להם מהפה וכל מחווה ותנועת יד. זה אינו המקרה של משפחת אלייב. ארבעת השנים שבהן שהו מפיקי הסרט עם המשפחה יצרו ביניהם אווירה אינטימית ואמון רב. ילדי ונכדי המשפחה חושפים בפני המצלמה את כל הסודות השמורים של המשפחה: בין אם זה הריב הגדול בין הסב לבתו אדה, או רצונם של הנכדים לפרוץ את גבולות הסמכות של הסבא על ידי שינוי ההעמדות ורשימת השירים במופע המשפחתי, ואפילו, השם ישמור, בהופעות במסגרות מחוץ למשפחה. בנוסף לאמון הרב שנוצר, הצילומים הקרובים והמדויקים של ברדה ופנחס מצליחים להכניס אותנו עמוק לתוך הפינות הקטנות ביותר של בית משפחת אלייב: משולחן האוכל העמוס מטעמים, ועד החדרים הקטנים בהם הילדים והנכדים מתאמנים בנגינה בכל שנייה פנויה שלהם. השילוב בין הצילומים הקרובים לאותנטיות של בני המשפחה והכריזמה הנשפכת של פאפא גורמת לצחוק, לכעוס, ובכלליות להיות על קצה הכיסא לאורך כל הצפייה.

    הפספוס היחיד אולי בתיעוד המשפחה הוא בפסיחתם של הבמאים על הסיפור של אביבה אלייב (15), הנכדה היחידה בלהקה בתוך קבוצת הגברים. המסתורין שנותר חבוי מאחורי דמותה של אביבה טמון, בין היתר, ביכולת הנגינה הווירטואוזית ומלאת הנשמה שלה המבליחה מדי פעם בקטעי סולו עדינים ומסולסלים, ובמבט התמים והחודר שלה אל עבר שאר בני המשפחה ולפעמים דרך עדשת המצלמה ישירות אל הצופה. אביבה חושפת באחד הראיונות שהחלום שלה הוא לשלב את הגרוב הבוכרי עם מוזיקה עכשווית שהיא אוהבת. לצערי, במאי הסרט לא התעקשו לשמוע דוגמה לשילוב שכזה ונותרתי סקרן מה יכול לצאת ממנו.

    בסוף הקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב, משפחת אלייב עלתה לבמה להופעה קצרה עם הדוירות. במאי הסרט, שעמדו בצדי הבמה, אפשרו למשפחה לקבל את מרב הפוקוס. כאשר הציגו ברדה ופנחס את בני המשפחה אחד אחרי השני, שניים מהם קיבלו תשואות מיוחדות: הבת אדה זכתה לגל כפיים וקריאות תמיכה מחבורות של נשים הפזורות ברחבי האולם, והסבא, הכוכב הראשי, למחיאות כפיים סוערות ואהבה מכל הקהל. התשואות לא הספיקו לסבא והוא פצח בדברי תודה, מתוסרטים היטב גם הם, בהם סיפר שוב את סיפור המשפחה בשפה ציורית ומשעשעת. ברגעים כאלו, נראה שוב שהדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה, וכשאומרים משפחה אצל אלייב מתכוונים לפאפא.

    להקרנות הקרובות »

  • תומר ישעיהו בראיון: "הקהל של דיווחי התנועה רוצה לשמוע גם סגנונות אחרים"

    תומר ישעיהו נכנס אלי הביתה בשבת אחר הצהריים, מצויד בגיטרה אקוסטית וחיוך שליו. אמנם ציפיתי למפגש הזה, עם מי שלדעתי הוא אחד המוזיקאים היותר מעניינים במוזיקה הישראלית היום, אבל זו הייתה דווקא הכלבה שלי, צ'פטי, שקיבלה אותו בהתלהבות נרגשת במפתן הדלת. השניים התיידדו על הספה במרפסת בזמן שהצעתי לישעיהו משהו לשתות. הוא ביקש בנימוס קפה שחור והוציא את הגיטרה מהקייס. תומר ישעיהו הגיע אלי כדי שאצלם אותו מנגן שני שירים מאלבום הסולו החדש, ולדבר קצת על הדרך שעבר עד היום, על המשכה, ובכלל על מוזיקה.

    "תמיד אהבתי מוזיקה, תמיד אהבתי שירים. כל ילד אוהב צלילים ושירים", הוא אמר ולגם מהקפה. את המשיכה הראשונית לרצות לנגן הוא ייחס לרגע קטן וספציפי בילדותו ברעננה. "הייתי בן 12 או 13, והייתי שומר על אחי הקטן. בבית ספר היה לו שיעור בו היו מלמדים אותם לנגן על כלי נגינה. הוא ניגן על חצוצרה. יום אחד הלכתי לקחת אותו מהשיעור. ראיתי איזה מורה לגיטרה יוצא עם הגיטרה על הגב משיעור, וזה היה נראה לי מגניב נורא. ביקשתי מאמא שלי להיכנס לשיעור גיטרה. מאז בעצם הכרתי מלא מוזיקה, וככה זה התחיל".

    הגיטרה הייתה כלי הנגינה הראשון של ישעיהו (27), אך תוך זמן קצר הוא החל לנגן על הכלי שהפך להיות המרכיב המרכזי בלהקתו האחרונה Isaiah: הבוזוקי. "כמה שנים אחרי זה, בגיל 16-17, התחלתי לאהוב מוזיקה יוונית בעקבות סבא שלי, שהכיר לי את אריס סאן, והיה מעריץ גדול שלו", ישעיהו סיפר. "סבא היה מביא לי קסטות. ואז כולם במשפחה גם התלהבו שאני מתחיל לנגן אריס סאן. היו שומעים אותי מהחדר מתאמן על סולואים שלו. אריס סאן דווקא היה גיטריסט חשמלי. ושם זה פגש אותי, כשניגנתי על גיטרה חשמלית. הבוזוקי הגיע קצת אחרי שהתחלתי עם המוזיקה היוונית. המשכתי גם לעוד. ואז קניתי גם ג'ומבוש. זה עניין אותי כל הזמן, כלי מיתר. הפולקלור של זה".

    ישעיהו שילב את הבוזוקי יחד עם כלי מיתר ופולקלור בטעימה בשני האלבומים של להקתו הראשונה הבשורה: "וזה הכל לעת עתה" (2011) ו- "זמן זז" (2013); ולאחר מכן כחלק דומיננטי ביצירה בלהקת Isaiah אותה הקים עם בת זוגתו באותו זמן, מיקה אבני. אבני כתבה את המילים, וישעיהו הלחין, עיבד, והפיק את השירים שהכילו תערובת של פולק אמריקאי, סולמות וכלי נגינה מהמזרח הרחוק, וצלילים ים-תיכוניים מהבוזוקי והג'ומבוש. Isaiah הוציאו בין סוף שנת 2013 ועד 2015 שני אלבומים—"Isaiah" , "Days of Daydream" —ואי.פי. אינסטרומטלי בשם "Chocolate Subtitles" עליו ישעיהו עבד לבד, מה שבישר את פירוק הלהקה. בשלב זה שמתי לב שמאז הלגימה הראשונה, ישעיהו לא נגע בקפה שלו. כששאלתי למה הוא הסביר בביישנות שהקפה צריך ערבוב קל ורק לא היה לו נעים להגיד. הקפה עורבב והמשכנו בשיחה.

    אני שומע אצלך, ובמיוחד באייזאה, הרבה מוזיקה הודית. איך הגעת אליה?

    "אני שומע יותר מוזיקה מפקיסטאן. אני אפילו לא זוכר איך הגעתי לשם, אבל אהבתי את השירה—שבורה כזו, כמו תפילה. נראה לי שהגעתי דרך סתם חיפושים: פקיסטאן מיוזיק, אינדיאין מיוזיק. אינטרנט".

    ניתן לשמוע את ההשפעה של אותה שירה שבורה על הנגינה של תומר על הבוזוקי והגיטרה בכלליות, וספציפית למשל בשיר "אם זה טוב" מאלבום הסולו הראשון שלו "אופניים חשמליים", שם אחרי כל משפט שתומר שר נכנסות כמה פרזות שבורות שכאלה. עם זאת, אותה שבירה בעיני היא רק אלמנט אחד שתומר לקח מהמוזיקה ההודו-פקיסטנית אל הנגינה על כלי המיתר—יש לו גם נטייה למשוך את הצלילים כלפי מעלה בצורה שמזכירה את מתיחות המיתר בסיטר, תכונה שלא שמעתי אצל אף גיטריסט או נגן בוזוקי עד היום.

    איך הגיע השילוב בין הבוזוקי לפולק אמריקאי ומוזיקה פקיסטאנית? זה היה משהו מודע או שזה פשוט זרם לך?

    "אני חושב שיש תמיד מודעות מסוימת. לפני אייזאה הייתה לי עוד להקה, שהוצאתי איתה שני אלבומים בעברית".

    הבשורה.

    "כן. שמה זה היה ממש ההתחלה. השירים הראשונים שכתבתי. אני קורא לזה מעין טירונות. הוצאתי אלבומים, ועוד לא הייתי בשל להוציא אלבומים, אבל הוצאתי אותם בכל זאת. זה חלק מתהליך הבשלה. לא שאני מתחרט. אחרי זה הכרתי את מיקה קרני, והיא לקחה אותי לפרוייקט שלה של שיר השירים. שם שרתי, ניגנתי על בוזוקי והייתי חלק מההפקה מוזיקלית. זה הרכב שנסע להרבה טורים. עשינו שישה טורים מאוד ארוכים בארה"ב, והופעות באירופה, קפריסין וכל מיני מקומות מדהימים. הופענו גם בפסטיבלי מוזיקת עולם. אני זוכר שראיתי מוזיקאים מדהימים מברזיל, מאיראן, ועוד מקומות בעולם, שמאוד השפיעו עלי עם הקומבינציה שהם עושים. הם ממש לא מפחדים להראות את השליטה שלהם בכלי ולהוציא את זה החוצה".

    ישעיהו, שעד אותו שלב התבייש להראות את יכולות הנגינה הוירטואוזיות שלו על כלי המיתר, קיבל השראה מאותם מוזיקאים, ומקום להביא את היכולות שלו לידי ביטוי במסגרת ההרכב של קרני, שטיפחה את הכישרון שלו. מההתנסות הזו, התיאבון של ישעיהו להביא את הבוזוקי לקדמת הבמה רק גדל, וכך התחילה אייזיאה. "כשחזרתי לארץ, התחלתי סתם לנסות להקליט עם הג'ומבוש, הבוזוקי, הגיטרות וקצת עם העוד. התחלתי להתעסק עם סאונד. למדתי באמת איך להקליט. ואז ביקשתי ממיקה אבני, שהיינו זוג בזמנו וגרנו יחד, שתכתוב מילים לשירים. שיהיה טקסט מרוחק, משהו שאני פחות אבין, פחות יהיה איתו בקשר הדוק, כמו מילים בעברית שהן תמיד איכשהו צריכות יותר מקום. במשך כמה חודשים היא כתבה מילים ללחנים שעשיתי, ואיכשהו יצא מין מיקס". ישעיהו לקח את המיקס שנוצר לאורי וינוקור שהפך להיות המפיק השני של האלבום. "התחלתי להאמין לזה—או שכולנו התחלנו להאמין לזה. התחלנו להופיע ומהר מאוד ההרכב קיבל תאוצה. שוב, המודעות הזאת היא כאילו קיימת, אבל פה באמת שלא היתה שום כוונה ליצור אלבום".

    כתיבת מילים היא חלק ביצירה שבא לך בטבעיות כמו הלחנה?

    "באנגלית, יש לי זרות מסוימת לשפה. אני זוכר שגם מבחינת מבטא... היו הרבה מילים שלה שלא הבנתי, עד היום, יש מילים שתשאל אותי אני אתחיל לגמגם".

    זה מוזר, כי תמיד בכל ההקלטות וההופעות ששמעתי הכל נשמע מאוד טבעי.

    "אני חושב שיש לנו נטייה באיך שאנחנו יוצרים מוזיקה היום: החוש האסתטי שלנו נורא מפותח ודווקא הכתיבה עצמה היא קצת לוקה בחסר בעיני. אנשים יותר משקיעים באסתטיקה של השיר, פחות בתוכן. זה "טייט", זה יושב, אבל התוכן, הליבה, יש איתה בעיה שצריך לעצור רגע ולהבין מה אני עושה עם הטקסט. אפילו לא מילים גדולות במשמעות, אבל מילים שמישהו אחר ישמע אותן ויתמלא לו משהו בלב, ולא רק שהמוזיקה תיקח אותו למסע הזה".

    הנקודה הראשונה שבה ישעיהו התמודד עם כתיבת מילים הייתה בכתיבת "אופניים חשמליים" שיצא בתחילת 2016, לאחר הפירוק של אייזאה. הפעם ישעיהו נעזר בעמיר לב, שערך ועיבד את הטקסטים והפיק את האלבום. הפגישה ביניהם קרתה באקראי כאשר שניהם הקליטו באולפן הסליק בדרום תל אביב. "הוא שאל אותי אם אני כותב שירים. אמרתי לו יש לי אלבומים שהוצאתי עם הבשורה ואייזאה. אז הוא אמר לי 'שמעתי, אני מכיר, אבל אתה כותב שירים?' חשבנו לעשות אלבום ביחד בכלל. ואז החלטנו שזה צריך להיות אלבום שלי, אני אוציא סיפורים שרציתי לכתוב ולא ידעתי כל כך איך. הוא פשוט לימד אותי איך לגשת לדף להתחיל להוציא מילים, להסתכל על עצמך על הכתיבה שלך, לבקר אותה. לדעת לסנן אותה, לצמצם אותה. הוא איש מטורף. ב-"אופניים חשמליים" הוא היה דמות מאוד דומיננטית. זה אלבום ראשון שלא הייתי מעורב בו בהפקה המוזיקלית. הבאתי שירים, חומר גלם, ומשם זה קיבל המון צורות דרכו, ודרך הלהקה שהוא הביא: TREE".

    מבחינתך זה היה קל לשחרר את ההפקה, ולתת לחבר'ה אחרים לנגן ולהפיק?

    "בהתחלה לא. אני הקלטתי את "אופניים חשמליים" פעמיים או שלוש. שברתי על זה את הראש. הוא היה אלבום מאוד איזוטרי בהתחלה עם כל מיני קופסאות הודיות שעושות מקצבים של טבלות, ובלי יותר מדי מבנים. לא ש-"באופניים חשמליים" יש מבנים יותר מדי מסודרים. אבל היה שם חופש נורא גדול. הבעיה הייתה שהמוזיקה לא ישבה על המילים בעברית. עברנו עם זה תהליכים, הייתי נוסע אליו המון. יושבים, מדברים לפעמים שותקים מלא שעות. הוא היה הולך, אומר לי 'תכתוב', חוזר אחרי הרבה זמן. וככה פעמיים בשבוע במשך תקופה מאוד ארוכה הייתי נוסע בבוקר, ונשאר שם עד הערב. יושבים, כותבים, מדברים, נכנסים לאולפן כמה ימים, מקליטים. בדרך כלל לא מרוצים עד שהוא החליט שצריך להקה שתנגן. הייתי נוסע אליהם, ופשוט ניגנו. היה מין חופש כזה. ואז נכנסנו להקליט לייב את האלבום, ולא היה יותר מדי עיבודים. פשוט עמיר היה בחדר ההקלטות, אנחנו היינו מנגנים ופשוט סומכים עליו. כשהוא היה אומר שיש לנו את זה, היינו עוברים הלאה".

    בימים אלה ישעיהו נמצא לקראת הוצאת אלבומו החדש "בוידעם" בהפקה משותפת עם רועי חרמון (טיגריס, ארמון). הפעם הוא כתב את המילים לבד, אך לטענתו השירים ב-"בוידעם" מדברים על חוויות פחות אישיות. "אני קצת יותר חושב החוצה, פחות פנימה. באלבום הקודם זה ממש סיפורים שחוויתי, והיה איזה עניין ליצור בפנים עולם מצומצם, כאילו אני באיזה מחילה נורא קטנה. לפעמים אתה מרגיש חוויות נורא גדולות כמו פרידה, אבל רציתי דווקא להביא את זה באיך שאני הולך לסופר לקניות. החוויות האישיות האלה שהרחוב פוגש אותך, בזמן שאתה מרגיש את מה שאתה מרגיש. ופה ב-"ביודעם" רציתי ליצור עולם טיפה יותר עשיר, גם מוזיקלית, וגם לתת נקודת מבט קצת אחרת על כל מה שאני רואה מבחוץ. פחות אישי. למרות שהסינגל הראשון שיצא ("ברזלים אבק") הוא השיר הכי אישי שיש לדעתי באלבום הזה. בגלל זה הוצאנו אותו כדי להיפטר מהאישי הזה כבר".

    במהלך השיחה לקחנו הפסקה מהחפירות כדי שישעיהו ינגן שני שירים מבוידעם: "ברזלים אבק", ו-"שכחתי לחייך טוב" שטרם יצא. "ברזלים אבק" הוא שיר עם מלודיה ומילים כל כך חזקות ואישיות, עד שגם בלי ההפקה הפסיכדלית תומר הצליח לסחוף אותי לתוך נקודת המבט שלו בשיר. ב-"שכחתי" הוא מספר על ילד המנסה לשכנע את אמו שיש שביתה בבית ספר ושתתן לו להישאר עוד קצת במיטה. למרות ההצהרה של ישעיהו שהשירים באלבום החדש הם פחות אישיים, ההגשה שלו גרמה לי לחשוב שהסיפור מאוד קרוב ללבו. בסוף השיר הוא זכר לחייך. חיוך עם עצבות קלה שנגררה מהשיר.

    כשאתה כותב אתה חושב מה ילך, מה לא ילך? יש מחשבה על מה יעבוד?

    "אני לא יודע מה זה כבר ילך ומה זה לא ילך. נקודת הפתיחה היא אחרת. כי אם אני אסתכל החוצה על פלייליסטים, וקריירות של אנשים אחרים, אז רוב הזמן לא הולך לי. רוב הזמן לא קורה יותר מדי. אבל אני מרגיש שדווקא כן ניגשים אלי, וכותבים או אומרים לי, או באים להופעות, וממש אתה רואה בעיניים שלהם שהם עברו איזושהי חוויה מהשיר, אז מבחינתי זה ההולך או לא הולך. ודווקא ככל שאני נכנס יותר פנימה לדברים שאני חושב שהם טיפה יותר אזוטריים או קיצוניים במוזיקה, דווקא שם זה יותר הולך. אני מרגיש שזה מתקבל יותר טוב, בחוג המצומצם שאני מרגיש שיש סביבי. יש פערים נורא גדולים בין האינדי-שמינדי והמיינסטרים. למרות שאני חושב שיש המון קהל, שהיה שמח שתהיה חשיפה יותר גדולה לאמנים שעושים סגנונות קצת אחרים. וזה חבל. יש מלא קהל שרוצה לצרוך את זה. כל הקהל של דיווחי התנועה שרוצים לשמוע דיווחי תנועה הם רוצים גם לצרוך את המוזיקה הזאת, אני בטוח בזה. לא יכול להיות אחרת. לא יכול להיות שהסירה נוטה רק ימינה, גם פוליטית".

    חשבת לכתוב להיט שכן יכנס רק בשביל החשיפה שהוא יביא איתו?

    "אני לא יודע איך עושים את זה. אני לא יודע אם מישהו יודע לכתוב להיט. אני הבנתי על עצמי שאני רוצה פשוט לכתוב. אתה כל הזמן מייצר, פעם אחת זה עובד, פעם אחת זה פחות עובד מהבחינה הזאת. אני כל הזמן באיזושהי תנועה, פעם אחת זה נתפס פעם אחת זה לא. הרבה אנשים אמרו לי אחרי שהפסקתי עם אייזאה שאני יורה לעצמי ברגליים, והברזל חם, ואמרתי איפה הברזל הזה? תראו לי אותו אני אגע. אבל באמת אני לא מצליח לראות את הדבר הזה. זה ממש לא העניין. להיות תקוע בנקודה שאתה מרגיש לא בנוח איתה. אי אפשר ליצור בצורה כזאת".

    תומר ישעיהו יופיע באוזן בר ב-13.10.2016 בשעה 22:00 ובאינדינגב ב-28.10.2016

  • אלון עדר ולהקה בבסקולה: וספי רמירז בגרמניה

    "איפה ספי?" צעק קול גברי בקדמת הקהל. אלון עדר, שבדיוק התיישב על הקלידים אף אל אף עם השורה הראשונה, ענה בפשטות "ספי בגרמניה". הוא הוסיף עוד כמה מילים על כך שיש שירים חדשים ונתן קיו עם הראש לכינור להתחיל את "כל טיפה של רגש". ניתן ללמוד שני דברים על אלון עדר מהדקה הקצרה הזו: הראשון הוא שספי (רמירז) ציזלינג, נגן החצוצרה בלהקה אליו התייחס הבחור, הוא אחד המרכיבים המשמעותיים בה, ובאמת היה חסר לאורך המופע; והשני, את הישירות נטולת הגינונים של אלון עדר. זה נכון שכשאתה נמצא בגובה העיניים עם הקהל קשה לשמור על דיסטנס, אבל הנינוחות והפשטות שבה הוא ענה לשאלה יצאה לעדר בשיא המגניבות ושברה את הקיר הרביעי תוך שנייה.

    בהופעה של אלון עדר יש המון שירים חדשים. עדר הוא אולי המוזיקאי הפורה ביותר בישראל בחמש השנים האחרונות—משנת 2011 עד היום הוא הספיק להוציא ארבעה אלבומים ואי פי מטונף אחד. האלבום החמישי התחיל לעשות את צעדיו הראשונים בהופעה בשבת האחרונה בבסקולה. שירים חדשים כמו "אל תעזבי אותי" ממשיכים את הקו של עדר בין אמנים כמו ששת, אריק איינשטיין, וג'ון לנון. עדר עובד בשיטת האלפקה: לועס קלות את הדברים שעולים לו מהבטן ויורק אותם במהירות החוצה. דוגמה טובה לכך הוא האלבום האחרון שעדר הוציא בלי הלהקה: "קסיו זעם". זה אלבום מעט יוצא דופן לעבודה של עדר שהוקלט כולו על מקלדות וגיטרות קסיו. מדובר ביצור לואו-פיי מלוכלך ועצבני כיאה לשמו, שמכיל פרטים אישיים מפורטים ("אני אוהב שרואים לך את הקפ"ק בתחתונים ושיהיו רפויים ושיהיו ישרים"), והפקה שנעה בין גולמיות משעשעת לניסיוניות מרשימה. למרות שהרגשתי שהסיכוי שעדר יבצע את אחד משירי קסיו בהופעה הוא קלוש, חלק קטן בי עדיין קיווה ש-"א.ע. בעיר בין האורות" או "קאי לאן" יקבלו את גרסאות הלהקה שמגיע להם. לצערי, הם לא הגיעו בין השירים החדשים והלהיטים מהאלבומים הקודמים.

    עדר וסובול - החלק המיותר בהופעה

    עדר וסובול: החלק המיותר בהופעה

    יהלי סובול עלה להתארח לשלושה שירים. רוב האנשים על הבמה והסביבה נראו מרוגשים מהעניין. בעיני, האירוח של סובול היה החלק המיותר בהופעה—לא נוצרה איזו כימיה מיוחדת או אנרגיה מרעננת ומחודשת שהלהקה לא הצליחה לייצר לבדה עד אותו שלב. כשסובול עלה חשבתי על התלונות של עדר על המיינסטרים הישראלי ב-"קסיו זעם" כשהוא מדקלם "זה רק שלומי שבת דואט עם שלומי שבן". אותם השלומים מגיעים מאותו אזור שממנו מגיע סובול ושאליו שואף לפעמים גם עדר להגיע עם שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק". אולי עדר חושב שלאנשי גלגל"צ לעולם לא יצא לשמוע את הקסיו שלו, ואולי זה חלק מהעניין של שיטת האלפקה: פשוט יורקים לכל הכיוונים, בלי מסננים.

    במהלך הערב, עדר חלק את המיקרופון גם עם שני חברים מהלהקה. נדב הולנדר, שעשה בשאר ההופעה עבודה מדויקת על הבס, התיישב על הקלידים ושר את "יומבו", בלדה רומנטית שכתב. ב-"בואי נחמה" עדר ורן דרום (גיטרה) שרו את אותן המילים בעברית וערבית כל אחד בתורו, ויצרו יחד אווירת יום הזיכרון/יום הנכבה. המעבר מהאווירה הכבדה ל-"פרה זה פרה זה פרה", שמספר על מבקר מסעדות שכבר טעם הכל והחליט לאכול את עצמו למוות, הייתה קומית משהו. ב"פרה" החצוצרה של ספי הייתה חסרה מאוד למשל בפראזה שלא הגיעה אחרי המילים "ביסק סרטנים", והזכירה שוב את חשיבותו של ציזלינג בסאונד של הלהקה. אך מכיוון שקולו של עדר וההגשה מלאת הרגש הם עדיין השדרה המרכזית סביבה נבנה הסאונד, שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק" ו-"יש" שהגיעו לקראת סוף ההופעה השכיחו מעט את חסרונו של ציזלינג, ובעיקר הדגישו עד כמה בחמשת השנים האחרונות בהן עדר יוצר, הוא הצליח לאסוף קובץ לא קטן של שירים שאמנים אחרים היו מתגאים בהם גם לאחר קריירה של עשר שנים.

    הגשה מלאת רגש

    עדר: כל טיפה של רגש

  • ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM

    קותימאן הוא מסוג האנשים שכנראה אין להם אזור נוחות. למעט אולי "2 Thru You", שחזר על הרעיון של הפרויקט הראשון ומיקסס עשרות קטעי יוטיוב לקובץ שירים חדשים, קותימאן נוטה לפלוש לאזורים חדשים בכל יצירה שלו. האי פי האחרון "Space Cassava" הוסיף עוד אלמנטים פסיכדליים על ה-fאנק מאלבומו הראשון של קותימאן, וציפיתי שהוא יעמיק בהמשך הדרך לתוך קטעי צלילה ארוכים באותו כיוון. אך באלבומו האחרון "6AM" קותימאן לוקח אותנו ביד לטיול בפינות חדשות של המרחב המוזיקלי שלו, הפעם בהקלטות שביצע בעצמו על מגוון כלים בעזרת כמה מהנגנים והזמרים שעובדים איתו גם באורקסטרה שלו.

    כבר בקטע הפותח "Jaffa Beach", קותימאן זורק אותנו לסבנטיז עם ריף גיטרה פסיכדלי ממריץ, אם כי מעט שחוק, והתופים מתגלגלים לתוך ג'אם ארוך. הקטע ממשיך לרכוב על אותו ביט רוק פשוט, עליו קותימאן בונה שכבות של קלידים וגיטרות שנעים בחופשיות במרחב בין fאנק, רוק וג'אז. עומס הצלילים שנזרק לתוך האוזניים מזכיר שוב את הייעוד של קותימאן: לסנתז ולערבב כמות ומגוון של צלילים אשר בידיים של מפיקים אחרים היו נשמעים כמו ברדק מבולבל.

    המיקסים הלא שגרתיים של קותימאן לא תמיד עובדים באופן מושלם. האקורדים העצלנים והרועדים בפתיחה של "She's a Revolution" לא מתכתבים בכלל עם מעבר התופים המהיר שבא אחריהם וגם לא ממש עם אווירת הדאב-רגאיי של השיר. קותימאן משלב שוב את אותם האקורדים בסיום השיר, ואין לכך הצדקה—זו בחירה אסתטית שמזכירה את סוג העבודה שלו ב-"Thru You". בזמנו סלחתי לו על החיבורים הלא מושלמים בשל הפלא שהוא בכלל הצליח לחבר קטעי יוטיוב ממוזיקאים שלא נפגשו לעולם. כאן החסד הזה לא עומד לזכותו, אך כשהשיר ממשיך, הקצב המהיר והממכר והלחן הקליט גרמו לי לשכוח את כל התלונות. מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אדם שפלן פותח את הגרון בעוצמות שרק קרולינה יכולה לגבור עליהם. גם כאן מדובר בבחירה לא רגילה, עם קטע מעבר שבו קרולינה שרה בגבוהים-גבוהים שלה בסולם ערבי מעל אותו ביט גרובי שממשיך מהבית לקטע המעבר. מכיוון שעד אותו הרגע שבו קרולינה שואגת לא ניתן לשמוע אפילו רמז לפלרטוט עם אלמנטים ערביים, קטע המעבר מפתיע עם הכיוון החדש שהשיר קיבל, ותוך מספר שניות הוא מרגיש שוב טבעי לחלוטין.

    אם יש בעיה משמעותית אחת באלבום, היא ששמו לא מתאים לאופי המפוזר שלו. השעה שש בבוקר גורמת לחשוב על תקליט עם מוזיקה רגועה לתחילת היום או סיום הלילה. בפועל, כל שיר באלבום זורק אותי לזמן אחר ביממה ומקום אחר בעולם. שיר הנושא, קטע ג'ז שנפתח בצלילי פסנתר גבוהים וחצוצרה מאנפפת זרק אותי דווקא לפאב אפלולי בניו יורק הגשומה בשתיים בלילה, ולולא הצלילים החלליים שקותי מלביש באמצע השיר על האווירה הרגועה, אולי גם לשנות ה-20 של המאה הקודמת. "Stranger on the Follow", בעל המילים והלחן הנאיביים והאופטימיים, הזכיר ברובו להיט שהביטלס שכחו לשחרר לאוויר העולם, ולקח אותי לשנות ה-60 החופשיות. "Dangerous" נשמע כמו שיר פתיחה לסרט ג'יימס בונד, וקטעי הסקסופון שבו נשמעים כאילו יצאו ישירות מהחלקים האפלים ביותר של "Blackstar" של בואי.

    ההפקה השאפתנית הזו מצליחה להפתיע, וההפתעות ממשיכות להתגלות ככל שמקשיבים לאלבום. קותימאן, בדומה לאמנים אחרים כמו Alt J או רדיוהד, לא מצליח להסתפק במועט ומעמיס עלינו את כל הטוב שהוא יכול למצוא בארגז הכלים הכבד שלו, ככה שלעיתים השירים מרגישים מעט עמוסים בכל הטוב הזה, אך בשמיעות חוזרות מתגלות פנינים שקשה להאמין שפספסתי. דוגמה נהדרת לכך היא קטע הצ'יל החללי "Ze'elim". הקטע נבנה בהדרגה על שני אקורדים של גיטרה חשמלית רגועה שמתווספים אליה כלי קשת, ליין בס רפטטיבי, תופים, כלי הקשה, ציוצי ציפורים, ושכבות של סינתיסייזר עם חתימת ההיכר הפסיכדלית של קותי. עדיין, כשמעט מתאמצים, ניתן לשמוע באמצע הדקה השנייה צלילי ראצ'ט מתגרדים בעונג סביב הקצב. רגעים כאלה גורמים לאלבום להיות מהנה גם בהאזנות חוזרות וקפדניות.

    האקס פקטור של היצירה של קותי היא היכולת לשבור חומות ולהביא כמות עצומה של מרכיבים לא קשורים לכאורה לאותה תערובת עשירה. "Thru You" משחק על הקונספט הזה לא מעט, אבל מבחינתי הוא נותר תמיד בגדר גימיק, כיף קליל ולא מחייב. החכמה של קותימאן ב-"6AM" היא דווקא ביכולת לבצע את המיקסים האלה לא כשילוב בין עשרות קטעי מוזיקה אקראיים ולא קשורים או על גבי מצע של fאנק, כמו שהוא עשה באלבומים הקודמים, אלא על בסיס מספר ז'אנרים שהוא נגע בהם עד היום בטעימה. מהבחינה הזאת, ומבחינת שלל הצלילים והאלמנטים החדשים שקותימאן מיישם לאותה גישה, מדובר בהפקה שמאתגרת, גם אם לא ברמת המהפך, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על קותי ועל מוזיקה. גם אם לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו עד היום, ואכן אף אחד מהשירים לא מצליח להידבק לאוזן ולהזיז אותנו כמו "Music is Ruling My World" מאלבום הבכורה, קותימאן מצליח להשאיר אותנו מסוקרנים ולהחזיק בסימן שאלה גדול: איך הוא יפתיע אותנו בפעם הבאה?