פוסטים מאת ניצן אגסי

  • אינטרו 57: זאפטה שמש - חצי אלקטרוני חצי שמח

    קרדיט לוגו: נדב שחר

    אלקטרוניקה פסיכדלית, סוואגר היפ הופי, גיטרות שנעות בין פ'אנק למוזיקה מזרחית, כולם מותכים אחד בשני בהפקה מדויקת. זאפטה שמש שורפים דעות קדומות על שילובים מוזיקליים.

    1. מי חברי הלהקה?

    רונן ברטן - גיטריסט (לא דובים), יוצר ומפיק; רווי שמש - זמרת קלידנית ולפטופיסטית.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    האקס של רווי הוא המתופף של לא דובים. באחת ההופעות רווי עלתה לשיר והיה מאד כיף.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    חצי אלקטרוני חצי שמח.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    שנינו לבנים ונשרפים בקלות.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    אנחנו רוצים לעשות פופ ולא מצליחים, אבל מאוד אוהבים מה שיוצא תוך כדי הכישלונות האלה.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    רווי אלופת יוגה ואוהבת לאכול. רונן לא עושה יוגה.

    7. ממה אתם מושפעים?

    קנאה ופחד ממוות. ברצינות. אנחנו מוקפים במוזיקאים מוכשרים ויצירתיים בערימות, ואנחנו מנסים להדביק את הקצב לפני שיהיה מאוחר מדי.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    האלבום "בין השמשות" של HILLY.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    "Antipop" של פריימוס. אלבום טוב מדי ואנחנו קנאים.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    ביונסה, קל.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    שימו כובע על הראש.

  • טטרן בבארבי: נסיונות תקשור עם חייזרים

    צילום: גאיה סעדון

    זה די נדיר להגיע להופעת השקה לאלבום עם סימני שאלה לגבי הסטליסט. זה אמור להיות פשוט, לא? סטליסט של הופעת השקה יהיה מורכב לרוב משירי האלבום החדש ועוד כמה להיטים מהאלבומים הקודמים. אבל כשמשחקים עם הגבולות של לייב ואולפן, כמו שטאטרן עושים מאז אלבום הבכורה שלהם, אפשר להמר על כל דבר. את האלבום הראשון "Shvat" הם הקליטו לייב באולפן. השני "Soul Ghosts" הוא פשוט הופעה חיה שהוקלטה, עם מספר לא מבוטל של שירים שלא שוחררו עד היום בפורמט אחר. באלבום החדש "No Sides", טאטרן לקחו את טשטוש הגבולות צעד נוסף קדימה והוציאו אלבום שלם של קטעים מאולתרים. ההימורים שלי נעו בין ערב שיהיה כולו ג'אם מאולתר בו טאטרן יאזכרו קטעים מהאלבום, לבין ניסיון לשחזר את הקטעים המקוריים והטובים מ-"Shvat" ו-"Soul Ghost" עם מרחב תנועה מסוים. בשום אופן לא דמיינתי את מה שיקרה.

    ארבעה סניירים. צילום: גאיה סעדון

    טאטרן השיקו בפועל שני אלבומים. ההופעה התחילה עם שחזור די מדויק של "The Climb", הקטע שפותח את "No Sides", ולכמה רגעים חששתי שההימור השני הולך להתממש. "The Climb" הוא בפירוש לא שיר פתיחה קלאסי: הוא מתפתח לאט מאוד—מה שנקרא בלעז slow burner אחושרמוטה—חסר בו גרוב בחלקים משמעותיים והמלודיה שלו רפטטיבית. לשמחתי, אחרי הפתיחה המדשדשת, טאטרן עברו לשורה של קטעים חדשים, חסרי שם ככל הידוע לי וליתר הקהל הנפעם, ונטשו את האלבום החדש כמעט לגמרי. היו שם בלדות שקטות ונוגות, קטעי היפ הופ אינסטרומנטלי וגם לפרקים מה שנשמע כמו ניסיונות לתקשר עם חייזרים. כשהפרצופים שלנו לא היו מהופנטים מהפלא, טאטרן נעו עם הראש מעלה ומטה לפי קצב ארבעת הסניירים של דן מאיו. ככה זה המשיך עד שהגיע "Lemon", קטע חובה בהופעות של טטרן. בזמן שהקהל עף באוויר, אופיר בנימינוב (בס) נראה משועמם מאוד, וכשנגמר השיר הוא שלח לנו מבט מאוכזב של "באמת, לא נמאס לכם עדיין?". לעומת זאת, נראה שהלהקה נהנתה מאוד לנגן גרסה לא מסורתית ל-"Demian" הוותיק, לתת ביצוע מדויק ל-"Elephant" ולהסלים את כולנו לקצה עם "Eyes", הסינגל היחיד עד כה מ-"No Sides".

    חמישה—זה מספר הקטעים הכולל ב-"No Sides". באופן די מפתיע, זה גם מספר הקטעים החדשים שנוגנו בהופעה ולא יצאו עד כה—לא כולל קאבר ל-"Tomorrow Never Knows" של הביטלס ו-"White Lies", שאמנם אמור להיות קטע הסגירה מהאלבום החדש, אבל (ואולי אני הזיתי) נשמע שונה לגמרי על הבמה. זה אומר המון. אם הם היו רוצים, טאטרן היו יכולים להוציא אלבום כפול, חציו מאולתר וחציו מחושב, מלודי ובנוי היטב. הם בחרו להוציא יצירה אחת שלמה, קוהרנטית. קשה שלא להעריך את זה, גם אם התוצאה לא לטעמי. אבל אחרי הופעת ההשקה, "No Sides" מרגיש כמו לא יותר ממתאבן לאלבום הבא.

    טאטרן יופיעו בפסטיבל שיק שוק בעפולה 16.6

    הקהל עף באוויר. צילום: גאיה סעדון

  • ביקורת אלבום: No Sides של טאטרן - לתת לאמבה לנוע

    עטיפה: אייל בסון

    ממש מתחילת דרכם, היה לי קשה, אם לא בלתי אפשרי, להגדיר את טאטרן. שמעתי את חברי חובבי המוזיקה הטהרנים ביותר מנסים כל אחד בתורו לקטלג אותם בגדרי ז'אנר: גאז'יסטים תובעים עליהם בעלות עד היום, וכך גם (בשלב מסוים) מעריצי פוסט-רוק, מכורי מוזיקה אינסטרומנטלית ופרוג-רוקרים. כולם רוצים לנכס את הגאונות והסינרגיה של מאיו-בנימינוב-דקל לקבוצה שלהם. אם משהו התחוור לגבי הטריו הזה, הוא שגם הדומיין של הלהקה "tatranmusic" בא להגיד לנו שמדובר בסוג חדש של מוזיקה: מוזיקת טאטרן. לא היה דבר כזה לפני כן, וצריך למצוא הגדרה חדשה וכלים חדשים כדי להבין אותו. ואולי בכלל אפשר לוותר על הרעיון של הגדרה במקרה הזה. אולי טאטרן נועדו להיות משהו חי, מתפתח, פלואידי, בעל יכולת צורנית של אמבה—מתהווה בכל רגע מחדש בהתאם לזרימה הטבעית של הדברים.

    בתוך כל חוסר הוודאות הזה אפשר היה בכל זאת לאפיין את טאטרן בשתי איכויות בולטות שהפרידו אותם משאר להקות האינדי המקומיות (ותכלס הבינלאומיות): מלודיות חזקות, כמעט נרטיביות, שפורצות קדימה ומכניסות אותנו עמוק לעולמות שיוצרת השלישייה—דבר נדיר מאוד במוזיקה אינסטרומנטלית בימינו; והשני, יכולת אימפרוביזציה משותפת שגורמת לנו לחשוב שהשלושה מתקשרים ביניהם בטלפתיה. האיכות השנייה היא חגיגה, בעיקר לעיניים ופחות לאוזניים, בהופעות של הלהקה. מעורר השראה לראות את השלישייה יוצרת מוזיקה חדשה, לייב, בלי חוקים או מסגרות, לראות את בנימינוב ודקל רוקדים על פסיפס הפדלים ואת מאיו מתפרק על התופים, אבל מבחינה מוזיקלית אף פעם לא היה שם קטע או אפילו הוק קטן שלקחתי איתי הביתה. האלתורים תמיד נותרו בעולם המקביל של הופעה טאטרןית. וחשוב מכך, כשהאבק שוקע בשלב מסוים סביב ההתרשמות מהיכולות הטכניות, מצאתי את עצמי מחכה שטאטרן יחזרו חזרה לקטע מלודי-סיפורי ברור עם התחלה אמצע וסוף.

    הבנה מסוימת של הטריו בכל זאת נרכשה עם הזמן, ואז הגיע "Eyes"—הסינגל ששחררה הלהקה לקידום האלבום החדש "No Sides" ועולם הטאטרן התהפך עלי שוב. קטעי הפוסט-רוק שהתקיימו בעבר רק כמובלעות בקטעים או כג'אמים מאולתרים, נצרבו על עותקים קשיחים וקבצים דיגיטליים למכירה. יותר מזה, "Eyes" עשה משהו שאף אחד מהקטעים הקודמים לא עשה בעבר. כן, הוא פוסט-רוקי מאוד, כלומר נעדר מלודיה ברורה ונשלט בעיקר על ידי צלילים ספורדיים וטקסטורות סאונד משוטטות באוויר, ויחד עם זאת הוא מצליח לייצר נרטיב ברור של הסלמה לקראת סכנה אימתנית. גם הקליפ שהתלווה אליו (שבעיני שואב השראה ברורה מהקליפ ל-"Blackstar" של בואי) מצליח לתרגם את אותו סיפור אינסטרומנטלי לחזיון שנפרט לדמויות הזייתיות בלוקיישן פנטסטי.

    אפקט ההסלמה הוא מוטיב חוזר ב-"No Sides", אך טאטרן נוחלים כישלון ביצירת נרטיב ביתר הקטעים. האלבום נפתח עם "The Climb" ברשרושי פעמונים וצלילי בוקר צוננים על מצילות. הבס של בנימנוב מתחיל ליצור סביבנו שכבות של עטיפות צלופן אפל. מתוך בליל הצלילים מתחיל להתהוות תפקיד בס סביבו ייסוב כל הקטע. "The Climb" מרגיש יותר כמו דידוי במעגלים מאשר טיפוס במעלה הר. קטע הבס הרפטטיבי, והגיטרה של דקל שמגיעה לעזרתו בשלב מסוים, ממשיכים לחזור על עצמם כמעט לכל אורך הקטע, אך לא מצליחים ליצור מתח או עניין כלשהו וכשההסלמה כבר מגיעה בסופו, היא לא מביאה איתה התפתחות מוזיקלית משמעותית אלא רק חזרה על אותם מוטיבים בשכבות נבנות ואינטנסיביות מתגברת. אילולא הטירוף שמביא איתו מאיו לתופים, יש סיכוי שלא הייתי שורד את הטראק עד הסוף.

    יתר הקטעים מתאפיינים גם הם באלמנט גרובי ואוסף גוונים אטמוספריים שנבנים סביבו רובד על רובד. "Heavy Moss" (טחב כבד) נפתח בריף פ'אנקי על הבס השמנוני של בנימינוב, עד שהגיטרה של דקל לוקחת אותנו שוב לאותן טריטוריות בלתי מפוענחות. רק אווירה, אין הרמוניה או מלודיה באופק. שוב, התפקיד היחיד שצובר תאוצה במהלך הקטע הוא של מאיו, שממשיך להפציץ אותנו בסראונד. דווקא ריף הפ'אנק שיכול היה ללכת רחוק נעלם לאט ואת מקומו תופס ריף חד גוני רפטטיבי שמכתיב את אותה תחושת אפלוליות מעורפלת לכל הקטע. כנ"ל בקטע הנושא, בו דן מאיו מתפרץ פנימה עם ביט היפ הופ קופצני. הגיטרות של דקל, עננים מרחפים של תווים אקראיים, מסמנות שהפוטנציאל הגרובי לא יתממש כאן, ובמקומו ימשך הדשדוש. הסיפור לא באמת מתגלה, לא מתפתח. שני הערוצים, זה של העננים האפורים וזה של הגרוב הקופצני רצים במקביל, כמו לא באמת מתקשרים ביניהם. הבס של בנימינוב מנסה לגשר ביניהם, בהצלחה שולית בלבד. "White Lies", הרצועה הסוגרת את האלבום, סובבת כולה סביב מהלך מלודי לא מוצלח במיוחד בדומה ל-"The Climb". ואז, כמעט קורה נס בדקה ה-3:24—לרגע נראה שהשיר הולך להתפתח לכיוון מעניין. דקל פורץ את המלודיה הרפטטיבית לעלייה פתאומית בסולם והרעש סביבו מתגבר, מסמל התפתחות. 6 שניות, זה כל מה שזה היה. קרן אור בתוך חלום בלהות שנעלמה כלאחר שבאה. כאילו לא הייתה, ושוב חזרנו לאותו חזרתיות מלאה.

    בסוף ההאזנה ל-"No Sides" נותרתי בעיקר עם תהיות. טאטרן לוקחים את הניסויים שלהם בתחומי הפוסט-רוק והאלתור שלב אחד קדימה, לאלבום מוקלט. אבל למה להוציא דווקא את הקטעים האלה? מה הופך אותם לכל כך מיוחדים בעיניהם (למעט "Eyes" המצוין) שטאטרן ראו צורך לתת להם שם, למסגר אותם ולהשיק אותם כיצירות נפרדות, בניגוד לניסיונות לייב אחרים שוודאי הוקלטו? הרי טאטרן כתבו במקביל להוצאת האלבום החי "Soul Ghosts" שהם נוהגים להקליט את רוב ההופעות שלהם. והשאלה היותר מהותית מבחינתי: האם האלבום הזה מסמן את המשך דרכה של טאטרן? האם מעתה ואילך אנחנו אמורים לצפות מהם רק ליצירות פוסט-רוק? ואולי כשמדובר בטאטרן, עדיף לא לצפות לכלום, פשוט לתת לאמבה לנוע בחופשיות.

    טאטרן ישיקו את האלבום ב-6.6 בבארבי

  • אינטרו 56: Dunes - חומוס פסיכדלי

    הפסיכדליה אוהבת את המדבר. Dunes הולכים בדרכם של גדולים וטובים מקומיים כמו UBK באלבום "סימום" וקותימאן בשיר "צאלים" בחיפוש אחר צלילים חוליים-חלליים, בתוספת גיטרות שטופות שמש בהשראת Tame Impala וגאראז' בלוזי סטייל ה-Black Keys. מיקס רוק משובח בצלחת, לניגוב בסיבוב. תכירו.

    1. מי חברי הלהקה?

    אור אלפרין - תופים וגיטרות, שיפר - שירה, עמית טנא - מקלדות ורודס, דניאל הרלב - בס.

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    חרטוטי גיטרות של אלפרין בלילות באולפן הדליקו את הפרויקט. כולנו חברים מעוטף תל אביב שעושים מוזיקה ביחד, שמענו את הרעיונות שלו נדלקנו על זה ועשינו אלבום בלי לחשוב יותר מדי.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    חביתה פסיכדלית נושכת עם שיני גראז'.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    מפרגנים למדבר—ההשראה שלנו לעשות את הפרויקט הזה.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    למצוא ולהביא את עצמנו .

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    דבק מגע.

    7. ממה אתם מושפעים?

    דבק מגע.

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    האלבום שלנו, "Psychedelic Hummus" באהבה.

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    את "Songs for the Deaf" בשביל לגנוב אותו ולהוציא אותו כאלבום שלנו.

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    קוטימאן כי הוא קוטימאן.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    גראז' פסיכדלי זה אח יא וולי :)

  • אוי דיוויז'ן בבארבי: חפלת יידיש כאוטית

    צילום: ניצן אגסי

    "שימי חמישים שקל" ציווה אסף תלמודי על מאיה דוניץ. שניה לפני כן דוניץ זייפה בזעקת שבר תאטרלית שפשוט שייכת לשיר אחר, ועצרה את הנגנים בפרצוף מבולבל. "אם מישהו רוצה לעצור שיר באמצע, הוא צריך לשים חמישים שקל" חזר תלמודי על ההוראה מתחילת ההופעה. הכלל הנוקשה הזה בא כדי לפתור תופעה שהיתה נפוצה בהופעה של אוי דיוויז'ן (בארבי, 22.3): בלבול של המוזיקאים בין השירים. תלמודי בעצמו שאל את חברי הלהקה לפני שהחלו לנגן באיזה סולם זה "הטומבה", והתבלבל בתחילת המופע בין השירים "יווני חדש" ו-"יווני חדש חדש". חברי הלהקה, אייל תלמודי (אח של, קלרינט), גרשון לייזרסון (כינור ושירה), ואביחי טוכמן (קונטרה בס) התבררו על פי אסף תלמודי כחסרי אחריות כלכלית, נכשלים בגביית שכר טרחה ממעסיקיהם, לרוב פסטיבלים ובעלי אירועים, ולכן כנראה החליטו לנסות להשלים הכנסה בגביית כסף מהמוזיקאים שהם אירחו על הבמה.

    לא היה חסר ממי לאסוף את הכסף. הבארבי התמלא באשכנזים ב-50 גוונים של חיוורון שבאו לחגוג בהילולות יגון את הופעת העשור החגיגית של להקת הכליזמרים. עניין העשור הוא שקר כמובן, כי הלהקה קיימת כבר 11 שנים. גם לפנינה הזו אחראי אסף תלמודי שהנחה את הערב בסגנון שבין דוד זקן ונחשל טכנולוגית, לסטדנאפיסט בתחילת דרכו ומפעיל קהל די יעיל. "אני רואה פה יותר מדי נענועי ראש" אמר תלמודי בשלב מסוים. "זה יותר מדי אינדי רוק מה שקורה פה. מוסא תסדר פה מעגל". תוך עשר שניות הסתדרו שני מעגלי ריקודים מתחרים, שנעו בכאוס שיותר דמה לפוגו. לפי תלמודי, אוי דיוויז'ן מחלקת את זמנה בין אירועים משפחתיים בפינות נידחות בארץ לבין פסטיבלים אזוטריים בפינות שכוחות אל ברחבי העולם. ההופעה בבארבי הייתה קרובה יותר לאפשרות הראשונה, ובהשראת המעפניות של אירוע משפחתי, המצגת שהתלוותה למופע הייתה מקוטעת ורצופה ברגעים מביכים ותקלות טכניות—כמו התוכניה העמוסה שהוכנה לערב. אבל כשהכליזמרים ניגנו את שירי "הכיף להתלונן" (כפי שתלמודי הגדיר אותם), גופים קפצו באוויר והרעידו את רצפת העץ של הבארבי.

    גם אורחים לא היו חסרים לצרכי גבייה: שולי רנד, רונה קינן, נועם ענבר מהבילויים בגרסה מצוחצחת, שלומי שבן, תמיר מוסקט (בלקן ביט בוקס) ושי צברי עלו, ירדו וחזרו בנקודות שונות ואקראיות במהלך חפלת היידיש, ועוד כמה שמות פחות ברנז'איסטים כמו מאיה דוניץ ואבישי פיש שהצטרפו בשירה, ואמיל קרויטור על אקורדיון. גם אמא של אייל ואסף תלמודי כיכבה מהבלקון, והובטח לה להשתתף בחגיגות ה-20. הרגעים הבוהקים ביותר בהופעה היו של שולי רנד עם ביצוע בטרמינל שבין קיבוץ משמרות למינסק ל-"ס'אוחתו אפעס #3" של מאיר אריאל, דוניץ וענבר עם המחזה של הקלאסיקה היהודו-אשכנזית (מסתבר) "אוי געוואלד א גנב", וגם כל רגע שבו אייל תלמודי ייבב על הקלרינט. החפלה נסגרה במשפט מייצג של אסף תלמודי ואווירת האשכנזיות: "תזכרו שבסוף יש לכם רק את אחד השני, וכנראה שזה לא מספיק".

    צילומים: ניצן אגסי

  • סיוטים וסימני שאלה: סילבי ז'אן - שתיים

    תחת המילים לשיר "משהו רע" בדף הבנדקמפ של סילבי ז'אן, מופיעים רק שלושה סימני שאלה. אם תישארו עם פחות סימני שאלה כשתשמעו את האלבום "שתיים", כנראה הבנתם משהו שאני לא. האסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש היא הסדרה "אבודים". תוותרו על תשובות, קבלו את השאלות ולכו איתן קיבינימאט—עד הפעם הבאה שתבואו.

    עכשיו, האלבום השני של סילבי ז'אן הוא לא אלבום שקל לחזור אליו. כמו השיר הנ"ל, הוא מבטיח לכל אורכו שמשהו רע יקרה. האלבום נפתח באקורדים צורמים על סינתיסייזר שיצאו מסרט של היצ'קוק. מניפולציות צליל לא ברורות נשמעות ברקע, כמו סופת רעמים. הממד המלחיץ נמשך כמעט לכל אורך האלבום, וגם כשסילבי ז'אן מנגנים הרמוניות מרגיעות יותר, אותה אווירה מטרידה מרחפת מעל. ככה הם עושים גם ב-"איתמר 2" שנפתח עם ריף מבשר סכנה והופך בברייק לבלדת פופ. המילים עוברות בין תלונות יומיומיות על גמר סוף השבוע ("יום ראשון עכשיו / כל הטוב של אתמול / נגמר עד השבוע הבא"), לסוריאליזם ("עוד ראשון שעובר / נשאר עולם מוכר / בעולם אחר") ובכלל משאירות תהייה מה רוצים מאיתנו. הריף הראשון ההוא נשאר תקוע בחלק האחורי של הראש לכל אורך הבלדה, והופך מזיכרון רחוק של סיוט למציאות כשהוא חוזר ברפטטיביות עד שהוא טובע ברעש לבן.

    "תהיה מדען", "למה שנלך לים", "אבן אדומה" ו -"פסים במדרכות"—כולם משחקים על אותם מעברים בין צלילה לשנת חלום לנפילה לתהום. במקרה שנשארה לכם טיפת שמחת חיים באמצע ההאזנה, "אם תבוא מחר" יהרוג אותה סופית. אתם יודעים שאלבום הוא מדכא כשלשיר עם הלחן הכי עליז בו קוראים "לא נתאבד הפעם". סילבי נשמעים פה כמו להקה אחרת לגמרי, עם לחן שהיה יכול להיכתב באותה מידה על ידי דיימון אלברן, או נגיד להיות שיר פתיחה לסדרת נוער ישראלית מהעשור הקודם. שלא תבינו אותי לא נכון: זה אחלה שיר. הריף העיקרי ובכלל הגיטרות מקפיצים באפקטיביות. הבס הגס, הנגיעות העקמומיות של הקלידים—הכל עובד. אבל "לא נתאבד הפעם" מרגיש לא קשור באמת לאלבום הזה, קצת כמו ש-"Left Hand Free" מרגיש ב-" This Is All Yours" של Alt-J. כאילו מישהו אמר לחבר'ה: "תכתבו איזה סינגל אחד, שיהיה".

    גלולה מתוקה נוספת מגיעה לקראת סוף האלבום עם "לפני הרוח". גיטרה חשמלית מתנגנת לבדה, ומרגישה כמו זרקור בוהק במרכז חדר אפל. "משהו רע", שחותם את האלבום, באמת נשמע כמו שיר סיום, אבל גם כאן אני לא בטוח אם של האלבום הזה. בקרדיט כתוב רק "ניר אבגיא", ולפי הקול שעוד לא לגמרי התחלף כנראה מדובר באחיו הצעיר של בן אבגיא, אחד מחברי הלהקה. השירה השבורה והמתוקה של ניר לא עוזרת לשכוח את כל הלחץ והאימה שיש לאורך האלבום, וגורמת לי לנסות ולחשוב מתי כדאי לחזור אליו. נגיד יום אחד, כשחיית המחמד שלכם תלך לעולמה, או סתם ביום ראשון קשה במיוחד.

  • Folly Tree בלבונטין 7: ריקנות שובת לב

    לעתים נדירות יוצא לי להיתקל בלהקה שמרגישה כאילו שהקשבתי לה כל חיי. הצלילים והמילים לא ידועים, הם מבשרים על משהו חדש, ויחד עם זאת מזכירים לי משהו פנימי שהולך איתי כבר תקופה ארוכה, כמו הסתתר מתחת לשכבות של זיכרונות. זאת היתה התחושה הראשונה שקיבלתי כששמעתי ביום רביעי, בפעם הראשונה, את" My Emptiness" של Folly Tree. אלכס משה שרה על צורך בריקנות, כמו שבית משמש את מטרתו באמצעות החלל שבתוכו: "I'd like this space to be left empty / It's my one need / It's where i scratch the walls and bleed". מעבר ליופי השובה של המילים, צריך אומץ גדול כדי לכתוב שיר כזה בעולם שמגדיר אותנו לפי דחיסות ומוחשות המחשבות והדעות שלנו לגבי כל פרט בחיים, ושריקנות הפכה בו לקללה. זה כל מה שהייתי צריך כדי לחרוג מהכלל הלא הכתוב שלי שלא הולכים להופעה בלי להכיר היטב לפחות שניים-שלושה שירים, ולהתייצב להשקת אלבום הבכורה "Consolidate" באותו הערב.

    אלכס משה: אומץ גדול. צילום: ניצן אגסי

    ילדי שנות התשעים שנכנסו ללבונטין 7 בטח הרגישו כאילו זרקו אותם בנירוונה אנפלאגד. פרחים לבנים ואדומים נשזרו בין כלי הנגינה שסודרו במעגל במרכז החלל. ערפל דק עמד במרתף האפלולי גם ככה, והאורות היחידים בקעו ממנורות כריסמס שתחמו את במת הרצפה. אם אווירת ההלוויה של קורט קוביין לא הספיקה, רדיוהד התנגנו ברקע ברצף (כן, מאוד אקטואלי עכשיו). חשבתי שהאפלוליות אולי באה להסתיר את הסבים והסבתות הגאים שישבו קרוב ללהקה, עד שהסולנית אלכס משה הכריזה באמצע ההופעה שראתה את סבתא שלה בורחת החוצה.

    בניגוד לסבתא משה, אני נשארתי מרותק לכיסא. מעבר לתחושת המוכרות הבלתי מוסברת שליוותה אותי גם לאורך ההופעה, העובדה שלא שמעתי את רוב השירים נתנה לי את האפשרות להתמקד בצלילים ובהרמוניות, בלי להיקשר לאף שורה או מלודיה. נהניתי מהבס של טל תמרי שנשמע לפרקים כמו לוויתן מייבב ממרחקים, מהצלילים האמביננטים/פוסט-רוקיים של מאור שוורצברג (גיטרה) ואייל לנזיני שריחפו בחלל, ובמיוחד מהרגישות הבלתי נתפסת של רן יעקובוביץ' על התופים. הלבונטין הוא מרתף קטנטן כל כך עד שבין השירים היה אפשר לשמוע בברור את אלכס מכוונת את הגיטרה שלה, ובגלל זה כל נקישה טיפה חזקה מדי יכלה לשבור את האיזון בין הנגנים ולהשתלט על השיר. יעקבוביץ' ריחף על התופים והמצילות כמו היה בטראנס עם עצמו ובמקביל נשאר מסונכרן עם השאר.

    רן יעקובוביץ': טראנס מסונכרן. צילום: ניצן אגסי

    אם היתה לי תחושת פספוס היא היתה בהרמוניות. הבנים ליוו את אלכס בהיסוס ובחלישות. כבר בתחילת ההופעה הרגשתי שעוד קול נשי היה עובד הרבה יותר מאשר שלושה קולות גבריים זהירים. המחשבה הזאת קיבלה הוכחה כשפלורה עלתה לבמה לשיר שלושה שירים יפיפיים. אלכס הזמינה אותה לבמה עם האמירה הספק פמיניסטית "איזה כיף זה נשים". הפרגון ההדדי והמוצדק בין השתיים גלש קצת למחוזות הדביקים, אבל כשהן התחילו לשיר הכל נשכח ונסחפתי אחריהן, במיוחד בשיר האקוסטי שלא זיהיתי ולא מצאתי ברשת. פלורה: אם את קוראת את זה, את מתבקשת לשחרר אותו ורצוי לשמור את אלכס להרמוניות. תודה.

    ההתרגשות הגלויה של אלכס עזרה לסלוח בקלות על פשלות קטנות לאורך המופע כמו שכחת המילים בביצוע לא מלהיב ל-"Starman" של בואי, וההפסקה באמצע של אחד השירים כדי להתחיל אותו מההתחלה, כנראה שוב בגלל טעות במילים. בסוף ההופעה, לאחר הכרזה שלא יהיה הדרן, קיבלתי את מה שחיכיתי לו כל הערב, השיר "My Emptiness" ואחריו עוד שיר מרגש לא פחות: "Cut The Rope". עכשיו כל מה שנותר זה ללמוד את כל השירים עד להופעה הבאה.