פוסטים מאת ניצן אגסי

  • ביקורת: Albert Hammond Jr. - Francis Trouble - אלבום בפיצול אישיות

    אלבומו הרביעי של אלברט האמונד ג'וניור "Francis Trouble" הוא אלבום בפיצול אישיות, קרוע בין פחד לאומץ. בצד האמיץ שלו, האמונד יצר אלבום קונספט על אחיו התאום פרנסיס, שמת במהלך ההריון, והופך לסיפור על אלטר אגו שהאמונד סוחב איתו לכל מקום (פיצול אישיות כבר אמרנו?). בצד הפחדני, כבר מהצליל הראשון ברור שהאמונד, בדומה לאלבומים הקודמים שלו, לא מתכוון להתנסות ברעיונות או סאונדים חדשים. זאת אותה הנוסחה הידועה שעבדה מצוין לסטרוקס באלבומים הראשונים ובהבלחות קצרות גם באחרונים - פוסט-פאנק אנרגטי, דו שיח בין גיטרות חצי-מלוכלכות ושירה שנעה בין אדישות לרגש מתפרץ.

    אלא שפחדנות היא רק דרך אחת, וביקורתית למדי, לראות את הבחירה של האמונד לחזור וללטש את אותם טריקים. האמונד הוא לא האומן הראשון ובטח שלא האחרון לחזור על עצמו, סגנונית או נושאית. מי שיאזין באמת ל-"Francis Trouble", ולא יפסול אותו מיד כעוד אלבום של הסטרוקס, יגלה שיכולת כתיבת ועיבוד השירים של האמונד הושחזה לאורך השנים. מהריף הזריז והקליט שמלווה את הבתים ב-"Far Away Truths", קריאות ה-"Hold on" החוזרות בפיזמון של "Set to Attack", שינויי המקצבים ואווירת הגראז' רוקנ'רול הישן ב-"Screamer" - כולם גורמים לשירים להידבק לאוזן וללשון, ולתנועה כמעט בלתי רצונית בגוף. האמונד יצר באלבום הזה משהו שלא שמענו כבר הרבה מאוד זמן מהסטרוקס או מהחברים האחרים בה: שירים שכיף לשיר ולרקוד אותם.

    הקונספט על האח שהלך לאיבוד הוא לא באמת מחייב. למעשה פרנסיס והתיאור שלו כאחיו התאום האבוד לא מועלים באופן מפורש לכל אורך האלבום, והאמונד משאיר לנו את האפשרות להשלים אותו, או כל אלטר אגו אחר שעולה לנו בראש. קחו למשל את "Strangers", אחד השירים היותר מוצלחים באלבום, שמתעכב שוב ושוב על השורה "How strange the feeling to be strangers / Who strain for feeling, we're all strangers" ומכוון לתחושת המבוכה הבסיסית מאותה זרות פנימית. כך שמתוך הקונספט האישי-ביזארי ואפילו ההומוריסטי לפרקים, מתגלים הנושאים האמיתיים של האלבום - התמודדות עם אובדן והחוויה שאנחנו לא באמת מכירים את עצמנו.

    אלברט האמונד ג'וניור יופיע בבארבי תל אביב ב-16.7

  • רובי גע בעולם: במרחק נגיעה מאופרת רוק אמיתית

    צילום: יוסי צבקר

    השעון המוזיקלי-ביולוגי שלי צלצל לפני חודש: "תגיד, לא אמור לצאת כבר אלבום של אלון עדר?" בקצב עבודה של אלבום לשנה ובהתחשב בכך שהאלבום הלהקה האחרון שלו ("השמרנים שוב באופנה") יצא בתחילת 2017, נראה שהשעון התעורר בזמן. שבוע אחרי כן כבר ראיתי את הפרסום בעיתון: "רובי גע בעולם" - אופרת רוק חדשה בכיכובו ופרי יצירתו, יחד עם זוגתו שני עדר, תעלה בבית האופרה.

    זאת הייתה הפעם הראשונה שכפות הרגליים של אשתי ושלי דרכו בבית האופרה. בכלליות, קשה להגיד שאנחנו חובבי תאטרון מושבעים ונראה שלא היינו היחידים באולם עם אותה חווית ראשוניות והתרגשות זהירה. סביבנו ישבו זוג בשנות ה-20, הוא עם חולצה ספק ישנה של "Guns n' Roses", היא עם קעקוע של מפתח סול ושמש, שיותר מהכל באו לשמוע את המוזיקה של עדר; מהצד השני של הסקלה וממש לידם זוג בשנות ה-60, ודאי מנויים ותיקים שבאו לנצל את המנוי, בחולצת כפתורים מחויטת ושמלה שחורה שנלבשה הערב לראשונה. יהודה עדר ומיקי קם (ההורים של) עמדו בשורות הראשונות, כמו מקדמים פני אורחים לחתונה. כף רגל בכפכף שנחה על כיסא ששמור בהוקרה לאחד התורמים של האופרה, הדגימה את הערבוב של חגיגיות וקז'ואליות, בלי שמץ של אירוניה. על הבמה חיכו עשרות מיקרופונים וסטנדים לתווים. על מסך חצי שקוף הוקרנו המילים "רובי גע בעולם", גדלות וקטנות, מתקרבות ומתרחקות, בחזרתיות מעודדת התקף אפילפסיה.

    גרידי, נויה פרנויה ורות התמכרות. צילום: יוסי צבקר

    כל הקהל מצמץ יחד ולתוך החשכה שלפני הסערה עלו מה שנראה כמו עדר ולהקו ותפסו חלק מרכזי אך קטן על הבמה. המסך עלה והראה שניחשתי נכון - עדר והלהקה ניגנו את שיר הנושא של האופרה והתחילו לספר בשירה את סיפורו של רובי שמרגיש אבוד בעולם, או יותר נכון בעולם הדייטים התל אביבי. הם אמנם לבשו בלייזרים נוצצים ומקומות פנויים רבים חיכו לתזמורת המהפכה, אבל מעבר לכך הבמה היתה עירומה, אפילו לא פיסת תפאורה אחת הורכבה עליה. כבר מהרגע הראשון אפשר היה להבין שהמילה אופרה, בז'אנר ובשם המקום, הטעה. זאת לא באמת הצגה, אלא משהו שיותר דומה להופעה גרנדיוזית ששזור בה סיפור. גם משחק לא בדיוק נראה לעין. אלון עדר, ובכן, שר את הסיפור של רובי שמרגיש אבוד בעולם. כך גם יעל אייזנברג בתפקיד לוסי, בה רובי מתאהב, שמצליחה להביע מעט יותר רגש אותנטי. האינטראקציה ביניהם היתה מועטה וההעמדה הזכירה לאשתי הצגה מושקעת של סיום בית ספר. גם הקולות בראש של רובי, אחד מהחלקים המבדרים באופרה, לא הצליח לגרום לי ללכת לאיבוד בתוך הסיפור. גרידי הוא חמי רודנר שתפס נוכחות של שלושה אנשים כל פעם שעלה על הבמה, אבל נראה שלא באמת זכר את המילים; נויה פרנויה היא דורון טלמון מג'יין בורדו, שגם כאן הייתה פרווה; ורות התמכרות היא אפרת גוש, היחידה שאשכרה שיחקה הטוטאליות של גוש בתוך תפקיד חושני וסליזי שתאם מאוד את הדמות שלה וגרמה ליתר להיראות חיוורים.

    חסרה תפאורה. צילום: יוסי צבקר

    שני השירים היחידים במופע שעדר כבר הוציא באלבומיו הקודמים ("קצת אהבה לא תזיק" ו"זונות"), היו הקטעים המוצלחים ביותר במופע. "קצת אהבה" זכה כאן לעיבוד שהתחיל בעצבות מינורית על פסנתר ועבר לגרנדיוזיות של תזמורת בטיימינג מושלם בתוך הסיפור. ב-"זונות" עדר עמד בקדמת הבמה ומאחוריו הפרגוד השקוף, לצידו מקהלה של כעשר נשים בלבוש שחור מינימלי עם הגב לקהל. החזרתיות של השורה "אני הלכתי לזונות" והעמידה שלהן עם הגב צעקה את המסר והראה שהזוג עדר לא מעוניין באנדרסטייטמנטס.

    זה בסך הכל עוד סיפור בוי מיטס גירל, כמו שעדר מודה בעצמו במהלך אחד השירים, ואולי אפילו אחד מעט בנאלי. מצד שני, הלחנים תפורים כמו חליפה איכותית לטקסטים שחוגגים את הפשטות שבאהבה והכאב שבחיים. אבל כל זה לא באמת משנה לשאלה האם התוצאה הסופית נוגעת בקהל. מהמבטים סביב ופנימה נראה שהשאלה היא כמה אתם מוכנים לדמיין יחד עם עדר. ההפקה הבימתית כל כך גולמית שהיא דורשת ממי שרוצה לחוות את הסיפור מעבר לרמת המוזיקה לרצות לראות באופרה הרבה מעבר לזה. הפוטנציאל פה יכול להיות גדול, ולא ברור בכלל כרגע אם מדובר ביציאה חד פעמית או במופע שימשיך לרוץ. כפי שזה נראה עכשיו, ההפקה זקוקה לעבודת ליטוש כללית וספציפית השקעה בתחום התפאורה כדי לגעת בעולם.

    אלון עדר: בסך הכל עוד סיפור בוי מיטס גירל. צילום: יוסי צבקר

  • פלורה בראיון: "הקהל הישראלי מגיע פחות סקרן להופעות מהקהל האירופאי"

    צילום: Louisa Stickelbruck

    יתכן מאוד שדמיינתי את זה, אבל נראה שפלורה חשה אי נוחות מסוימת להגיע לראיון ולסשן במרפסת. אפשר להבין אותה - זה לא פשוט לכולם לחשוף את עצמם לאדם זר ובסופו של דבר על דפי הבלוג. ראיונות יכולים להיות מסוג הדברים שמוזיקאים צריכים לסבול אחת לכמה זמן כדי לעשות את מה שהם באמת אוהבים: מוזיקה. מזל שצ'פטי, הכלבה שלי, התיישבה לידה על הספה בנונשלנט כדי לקבל אגרת ליטוף, ונראה שגרמה לה להרגיש קצת יותר בבית. מצד שני, למי שעד היום הספיקה לחמם ולהופיע עם אסף אבידן מעל כמה במות גדולות ומכובדות במיוחד, המרפסת שלי בטח נראתה קטנה במיוחד.

    "ניגנו מול עשרות אלפי אנשים בפסטיבלים, אפילו מול 100,000 איש. היה ממש כיף. כשניגנתי לבד בחימום, הרגשתי שיותר מתאים לי דווקא אולמות של 2,000 איש. אז זה הרגיש יותר מדויק. זה נשמע מצחיק, אבל אלה היו האולמות הקטנים. והאולמות המאוד גדולים של 6,000 איש, זה היה טו מאצ' לסולו. מבחינת החימומים, פשוט לנגן איתו בהרכב מול קהלים גדולים זה היה כיף".

    ואיך זה לחזור אחרי כל אלפי האנשים האלה, להופעות בארץ במקומות קטנים?

    "קשה מאוד, כי מתרגלים לטוב מהר. זה סטנדרטים אחרים, אפילו מה שהכי גבוה פה לא מתקרב למה שקורה שם - אני מדברת מבחינת איך שהפרומוטרים מתייחסים להופעות. שם זה ממש תעשיה הרבה יותר גדולה, אז ככה זה נראה. היא גם מתוקצבת. באירופה יש מלא כסף שנותנים לתרבות. הם שוחרי תרבות. הופעתי נגיד בלונדון באיזה מקום קטן. לא היו מלא אנשים, אבל היתה אווירה טובה, ערב של כמה הופעות. ואז יצא לי שוב לחזור ללונדון, וכשהייתי עם אסף, אם היה לי יום חופשי, הייתי הולכת להופיע בהופעה משלי, על הדרך. אז שוב חזרתי לאותו מקום, והיה קהל שבא לראות אותי. אחרי הופעה אחת! וכבר קיבלתי עוד פניה ללכת להופיע בעוד איזה מקום, ולא יכולתי כי לא הייתי באזור יותר. אבל הרגשתי שבמעט מאמץ, אנשים מתעניינים. זה תרבות של ללכת להופעות, של לצרוך מוזיקה. זה עניין גם של לכבד, כשיש הופעה אז לא לדבר. ובישראל זה יותר כמו אמריקה, ולא עשיתי טור באמריקה, אבל הבנתי שזה ככה - יותר רוקנרול, יותר בשיניים, יותר קשה. אנחנו מדינה מאוד קטנה ועדיין אני מרגישה שהקהל פה מגיע פחות סקרן. הקהל שלך זה הקהל שלך".

    אלה שכבר זכית בהם.

    "בדיוק. או שצריך לעשות באז מאוד גדול. יותר קשה פה להביא אנשים. אפילו גם כשיש קהל, עדיין מאוד קשה להביא אותם. זה קטע. וזה פשוט כי הכמויות פה הם לא גדולות למוזיקה שאני עושה כרגע. למרות שאני מרגישה שאני כן יכולה לפנות גם למיינסטרים, כרגע זה עדיין בתחום האינדי - למרות שבדיוק אתמול שלחו לי הודעה שהשמיעו אותי בארומה, אז מי יודע, אולי זה ישתנה?"

    פלורה הוא שם הבמה וגם השם השני של לירון משולם. כששאלתי למה היא בחרה בו כשם במה היא אמרה שהוא נשמע לה מוצלח יותר, וגם שהיא סבלה מהשם כשהייתה ילדה, ככה שזה היה סוג של סגירת מעגל לשים אותו בפרונט. כששאלתי אם יש קשר לשורה "יש שדים ששומרים עלי" בשיר "מותר", היא חייכה ואמרה שזה מעניין, שהיא מעולם לא חשבה על זה ככה, אבל היא אוהבת שכל אחד לוקח מהמילים משהו אחר. עד היום, היא הספיקה להוציא שלושה אלבומים: הראשון "Happy Today" והשני "Everything is Here" הורכבו משירים באנגלית, בעוד שהאלבום האחרון "מקום" כבר הכיל רק שירים בעברית. פלורה היא רק אחת מתוך קבוצה לא קטנה של מוזיקאים ישראלים שהקליטו שירים באנגלית ועשו לאחרונה את המעבר לעברית. ביניהם אפשר למנות את: בן גולן (אנגלית ב-Tree) ותומר ישעיהו (עם אנגלית ב-Isaiah) שהתארחו במרפסת בעבר, גבע אלון ואקו. כששאלתי את פלורה מה הוביל למעבר היא מיד תיקנה אותי.

    "לא עברתי לעברית. הקלטתי אלבום בעברית. עכשיו אני עובדת על עוד שלושה פרויקטים שאחד מהם הוא באנגלית. אני אוהבת אנגלית, אבל זה משהו אחר. אני נורא נהנית מהעברית, נורא נהנית מהחופש של השפה, יש כל כך הרבה מה לחקור. הבהירות שלה מאוד מעניינת. לקח לי זמן להרגיש בשלה בשפה הזאת. תמיד כתבתי גם בעברית, יש לי שירים מגיל 16 בעברית. אבל כשהייתי צריכה לבחור הבנתי שהשירים שלי באנגלית הם פשוט הרבה יותר בשלים. אז הלכתי עליה. ואז גם התחיל כל הקטע עם חו"ל ובכלל הלכתי על זה. ואז היה לי בראש שבאיזשהו שלב אני ארצה לחזור גם לעברית ולהתמודד גם עם האתגר הזה".

    אז למה בעצם לבחור לעשות את ההפרדה בין אלבום בעברית לאלבום באנגלית?

    "זה באמת משהו שאני שואלת את עצמי לפעמים. יכול להיות שאני אכניס איזה שיר בעברית לאלבום הבא באנגלית, אבל אני לא יודעת. זה באמת שאלה. עוד לא הצלחתי להבין אם זה מסתדר לי או שאני צריכה הפרדה מלאה".

    מעבר להחלפת השפה, נראה שגם הנושאים שבהם פלורה עוסקת באלבום האחרון עברו שינוי. במקום מילים שפונות החוצה ומתארות סיטואציות שונות בחייה, נראה שהיא התחילה לפנות יותר פנימה, במה שנראה כמו תהליך רוחני שהיא עוברת. "שיר לשיפור המצב רוח" למשל הוא אוסף של תרגולים רוחניים. כששאלתי את פלורה מאיפה היא אספה את כל אותם תרגולים היא צחקה. "'לחייך עד שזה מרגיש טבעי' זה ציטוט של אחד הבודהות. אומרים שאם אתה מצוברח, או לא מרגיש שבא לך לחייך, תכריח את עצמך לחייך. 20 דקות, ואז עצם זה שמתחת את השרירים בצורה של חיוך, הוא יהפוך לאמיתי. ניסיתי את זה כמה וכמה פעמים, לא הצלחתי להגיע 20 דקות. זה לא עזר לי". למרות זאת נראה שהחיוך, בין אם הוא טבעי או לא, משמש את פלורה במצבים בהם היא מרגישה פחות בנוח, למשל כשהיא טועה בנגינה במהלך הופעות. "הדרך שלי להתמודד עם טעויות על הבמה זה לחייך, זה מצחיק אותי. זה באמת מצחיק אותי".

    לי זה נראה כמו משהו שיכול דווקא מאוד להוציא מריכוז.

    "זה יכול להיות גם נוראי. קרה לי גם בהופעה שהתחלתי לשיר את "It's a Lie" ופשוט לא ידעתי איך זה מתחיל, אז עשיתי בריינסטורמינג עם האנשים, איך הייתם ממשיכים את השורה הבאה? והם ממש זרמו איתי, ונתנו שם הצעות ממש מגניבות וזה התפתח".

    "שיר לשיפור המצב רוח" נפתח גם בשורה "כל מה שהיה עד עכשיו נמחק". זה נראה לי כמו התרגול הכי קשה שיכול להיות למוזיקאים, כי את מה שפרסמת עד היום את לא יכולה למחוק באמת, ואת עוד צריכה להופיע עם השירים.

    "הלוואי שיהיה שיר בחיים שלי שיצליח כל כך שאני ארגיש שדי, אני לא יכולה לשיר אותו יותר. אני מאחלת לעצמי להגיע לשם. אני התכוונתי למשפט בקטע פשוט של להפסיק לאכול לעצמי את הראש במחשבות, בחרטות למיניהן, לאו דווקא של מוזיקה אלא של החיים. מתוך מקום של דף חלק. מ-עכ-שיו. מבחינת שירים של העבר, אני סבבה עם לשיר את אותם שירים. עברתי עם זה תהליך ואני עדיין עוברת עם זה תהליך, אבל אני פשוט כל פעם מבינה שאני שרה את זה אחרת. ואז הם יהיו חדשים. כמובן שזה יותר כיף לשיר שירים באמת חדשים. אבל אם אתה בהופעה באמת נאמן לעצמך, לקהל ולרגע, אז הכל חדש, ותמיד יהיה".

    פלורה ניגנה במרפסת את שיר הנושא מתוך "מקום" שיוצא בימים אלו כסינגל ושיר נוסף וחדש בעברית שנקרא "שמש". הדיוק והכוונה של פלורה בנגינה והשירה השאירו אותי מרותקים למוזיקה עד שלרגע שכחתי שאני מצלם את הפלא הזה. יש משהו בחוויה של לשמוע אותה לייב, ועוד יותר באקוסטי, שמתפספסת מעט באלבום. הצליל החם של הגיטרה הקלאסית והגרסה הערומה מחמיאים מאוד לקול שלה ונותנים לו לצאת החוצה בגוון הרבה יותר בהיר, שאיכשהו נעלם מעט בתוך ההפקה היותר אלקטרונית, שגם לה פלורה אחראית. כששאלתי אותה למה היא בחרה להפיק את עצמה בפעם הראשונה ב-"מקום" היא תיקנה אותי שוב. "לא בדיוק. ככה זה בעצם הוצג, אבל תכלס גם באלבום הראשון זה הפקה שלי בשיתוף עם בן זוגי (כפיר שריד). וגם שם ערכתי הכל, ובאלבום הקודם גם, שני שירים מתוך השישה זה הפקה שלי, וגם הארבעה זה עם בנו (הנדלר -נ"א), סוג של הפקה משותפת. תמיד הפקתי את המוזיקה שלי, פשוט במה שנקרא קרדיטים, זה תמיד השתנה. וגם תמיד יש שותפים לדרך, זה אף פעם לא באמת לבד. גם את האלבום האחרון לא באמת עשיתי לבד. אבל רציתי שהסיי האחרון יהיה שלי, אז בגלל זה הגדרתי את זה מלכתחילה שזה ההפקה שלי, ולי יש את המילה האחרונה. אני אחראית לכל תו וצליל בכל המוזיקה שלי מההתחלה".

    את רוצה תמיד שזה יהיה בשליטה שלך? מרגיש לי שדווקא יש חשש מסוים לפספס משהו. צורך באוזן חיצונית.

    "לא, בטח צריך. היתה לי אוזן חיצונית. גם בנו, גם דן זייתון שעזר בעיבודים, גם יש את ההרכב שהיה חלק גדול בזה, תמיד יש. בטח. יש את המקום שאתה יכול להגיע אליו בתור הכותב, ואז צריך את הבנאדם הנוסף שאתה סומך עליו, שייתן את האינפוט שלו. ההבדל הוא שבסופו של דבר אני ישבתי על המחשב וערכתי והחלטתי מה נכון ומה לא. הייתי פתוחה ובסופו של דבר אני בחרתי. אבל בוא נגיד שהאלבום לא היה נשמע בכלל אותו דבר בלי דן זייתון. דן הוא ממש חלק מאוד חשוב מהאלבום. מבחינת הסאונד הוא הקליט את הבס תופים, גם המיקסים".

    ההפקה גם הייתה הפעם יותר עשירה: היו כלי נשיפה וכינור בין היתר.

    "גם נבל. יותר התנסיתי בחיבור בין האלקטרוני לאקוסטי, זה מאוד מעניין אותי. לדוגמה, כתבתי שיר על איזשהו סאונד ופתאום בתוך הסאונד הזה שמעתי כלי נשיפה. אז היה לי ברור שאני רוצה עכשיו להוסיף לפה שלישיית כלי נשיפה. בא לי לתעתע בין הגבולות. שלא תבין לגמרי מה אתה שומע. אני אוהבת את החם ואת הקר ביחד, כיף לשחק בין הצבעים האלה, לטשטש את הגבולות וגם למתוח אותם ולראות מה עובד עם מה, איך זה משתלב - שני עולמות כל כך שונים אבל עובדים כל כך יפה ביחד. וגם לא הקלטתי כינור לפני כן והתחשק לי להתנסות בהקלטה. זה לא שלא עבדתי עם כנרים בחיי אבל לא במוזיקה המוקלטת".

    היום, פלורה עובדת על שלושה פרויקטים במקביל: אלבום קצר באנגלית, שירים חדשים בעברית ופרויקט אינסטרומנטלי, כשלא ברור לה בשלב הזה איזה מהם יצא קודם. נראה שבמובן מסוים פלורה אוהבת לא לבחור לעצמה העתידית מה היא צריכה לעשות, אלא מאפשרת לעצמה את החירות לבחור בכל רגע. כמו עם הכתיבה בעברית, היא נותנת לדברים להבשיל כמו מתוך עצמם עד שהם מוכנים. בסוף השיחה חשבתי שאולי אותה החירות מתבטאת גם בדיוק בכוונה שזיהיתי בנגינה ובשירה שלה. הנוכחות שלה יושבת לגמרי ברגע זה, ומאפשרת לה לבחור איך לשיר את השיר עכשיו, כמו חדש.

  • סנוב מוזיקה: הקופים צריכים תקופת צינון בקוטב

    נשבע לכם שלא רציתי לכתוב על האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז. העדפתי לתת לו לחלוף על פני כמו רכבת שאני לא אמור לעלות עליה. אבל קול הכרוז בצורת כל עולם האינדי עלאק, חדר את האוזניות האטומות שלי, ולא הפסיק לחפור, עד שהייתי חייב לבדוק על מה כל הרעש.

    נתחיל מהסוף - מעולם לא נשפכו כל כך הרבה מילים מיותרות על אלבום כל כך בינוני. ל-"Tranquility Base Hotel + Casino" לא מגיע להיות שנוי במחלוקת. למעשה, אני משוכנע, שאם שם של כל להקה אחרת היה מתנוסס עליו לא היו עושים ממנו כזה עניין. סביר להניח שהוא היה נשכח בתוך ים הריליסים המדהימים שיוצאים ממש עכשיו. הייתי מוכן להיסחף לחגיגת ההייפ המוגזם אם הוא היה באמת גרוע, אולי לרמת הקאלט, כמו הסרט "The Room". רק ש-"TBH+C" יותר מזכיר את "פמליה" הסרט - חבורה של דושבגס מאל איי שעפים על ההצלחה של עצמם.

    אני כן יכול להבין את הצורך לתת לו צ'אנס אמיתי. גם לי יש קשר רגשי למאנקיז. גם אני זוכר להם חסד נעורים בעיקר בזכות שלושת האלבומים הראשונים, וכמובן "Last Shadow Puppets" הראשון והפסקול ל-" Submarine" של אלכס טרנר. אבל ראבק, 5-6 האזנות עד שהאלבום מתחיל להיפתח? כן בועז כהן, אני מדבר אליך. כמה זמן פנוי יש לכם? תשאלו את עצמכם בכנות, מתי אי פעם הקדשתם כזה מאמץ לאהוב אלבום שלא הזיז אצלכם כלום בבטן בשמיעה הראשונה?

    אחרי כל הרעש, חייבים להתייחס לכמה טענות מגוחכות של מעריצי מאנקיז שאהבו את האלבום באופן כמעט פבלובי. קודם כל, לא - הבעיה היא לא שהמאנקיז השתנו, או שכבר "אין גיטרות". זאת ממש לא הפעם הראשונה שטרנר משנה כיוון או סאונד באופן חד (שוב: LSP ו-Submarine), וקשה מאוד להגדיר את המאנקיז עצמם עד היום כלהקה חדגונית. מה שמשך אותי אליהם מההתחלה, ואני בטוח שאני לא היחיד, זה היכולת של טרנר להכניס אותנו יחד איתו עמוק לתוך סיטואציה במילים בודדות (בערך כל האלבום הראשון) או לזקק רגש עוצמתי בדימויים ייחודיים, חדים, בוטים, כנים, שיושבים על עולם תוכן עשיר (חלקים נכבדים מכל אלבום עד "AM" לא כולל). זה ממש לא משנה אם היופי הזה יושב על פוסט פאנק, רוק סטונרי אפל, או בלדות מאוהבות. במילים אחרות: כשהשירים טובים, זה ממש לא משנה על איזה ז'אנר הם יושבים, גם אם זו מוזיקת לאונג', השם ירחם.

    רק ש-"TBH+C" לא קרוב לדגדג מלמטה את אותן איכויות נשכחות. אלבום קונספט על להקה בירח? אתם רציניים? זאת "ההרפתקה האמיצה" אליה טרנר גרר את הקופים שלו? וכן, זה די ברור שטרנר גרר את השאר. גם מעצם זה שהוא תמיד היה בפרונט והכותב העיקרי, וגם למשל, מהשעמום הניכר על פני הלהקה בהופעה אצל ג'ימי פלון, במיוחד מתופך הלהקה מאט הלדרס שנראה כמו סוס פרא שנותנים לו להסתובב במעגלים סביב עצמו.

    עם כל הבעיות, יש באלבום עדיין כמה רגעים יפים: בתחום ההפקה - הגוונים השונים של הקלידים שמתמזגים יפה אחד עם השני ועם הבס של ניק או'מאלי לאורך האלבום, ובמיוחד המעבר הקצר בדקה 1:10 של "4 Out Of 5"; האווירה האינטימית בשיר הנושא והקלידים הקודרים בפזמון; שינויי המקצב וההומור של "She Looks Like Fun". יכול להיות שבתוך היומרה הכביכול מודעת לעצמה מסתתרים עוד כמה כאלה, כמו שטוענים המעריצים. רק שאני לא שרדתי את ההאזנה השלישית. מי יודע, אולי אחזור אליו שוב בעתיד. בינתיים אני בספק.

    נשבע לכם שלא רציתי לכתוב על האלבום החדש של המאנקיז. פשוט כי לא רציתי להיות חלק מהבאז. כשלהקה זוכה לערמות של הייפ על אלבום בינוני כמו שוקולד השחר, איך אי פעם תהיה להם מוטיביציה לכתוב אלבום ששווה להאזין לו? מה שטרנר וחבורת הקופים שלו צריכים זה תקופת צינון בקוטב, כתף קרה מהמעריצים ושאר העולם, עד שהם יחזרו להיות רעבים לתשומת לב, כמו שהם היו בתחילת הדרך. זה תלוי בנו. אל תשתפו את השירים, אל תקנו את הויניל (למרות שהעטיפה שלו היא כנראה אחד הדברים הטובים באלבום), אל תטוסו לחו"ל לראות אותם. אני נודר נדר של שתיקה - לא מדבר יותר על הקופים משפילד עד שהם יוציאו אלבום ראוי לשמם. מ-עכ-שיו.

  • ביקורת אוסף: נדיר חלק 2 - מדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית

    בעולם של זרם מידע בלתי פוסק, כשלאינטרנט נזרקים אינספור פזמונים והוקים מדי שניה, קל מאוד לשכוח אבני דרך חשובות מפסקולי חיים, במיוחד מקומיים. הדבר נכון עוד יותר בזמנים בהם גאווה לאומית סביב שיר אחד סוחפת מדינה שלמה לתוך טירוף חושים בידורי של קימונו, כרכורי תרנגולת ומטפורות שחוקות על צעצועים, ויתר השירים נזרקים הצידה. קל לשכוח, קשה לזכור. מזל שיש עוד מי שמזכיר לנו מדי פעם את השורשים הנשכחים בלעדיהם היינו נראים לגמרי אחרת.

    פורטונה רקורדס הצליחו לשלב באוסף שנות ה-70 של נדיר בין קלסיקות חסרות זמן לפיסות איזוטריה, ובכן, נדירות ביותר. המדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית/ערבית/מזרחית נפתח עם הפריטה החדה והמסתלסלת של טריפונס על הבוזוקי. אנחנו מתמקמים במרכזה של חפלה בטברנה יפואית. אם תגיעו היום לשוק הפשפשים אולי תצליחו להבחין בין תיירים ומשפחות סחיות, בשאריות אחרונות מאותו ההדוניזם השזוף ושטוף הערק, ששלט אז (או לפחות ככה סיפרו לי). תמצאו פה גם סינתים מייללים ופסיכדליים משהו שמלווים את הקול המחוספס של ילדת הפלא התורכיה, גראציה; גרוב ערבי צפוף ומרטיט שומנים בטניים בשיר של ריימונד; מאוולים במבטא תימני כבד של אהרון עמרם (אבא של).

    יש סיכוי סביר שרוב שמות השירים והאמנים באלבום הזה לא יגידו לכם דבר, בדיוק כמו שהם לא אמרו לי. וזה בדיוק היופי והעניין באוסף - מטמון של שירים ערביים, אסליים, שורשיים, כשהדבר היחידי שנשאר בסוף ההאזנה זה לתפוס את הראש ולשאול - "איך יכול להיות שרוב השירים האלו כמעט הלכו לאיבוד בתהום הנשייה?" ורצון אימתני להמשיך לחקור פנימה, לשמוע עוד. אם הבוזוקי של תומר ישעיהו, הגיטרה של אורי בראונר כנרות, או הקול של לירון עמרם מסקרנים אתכם לגלות עוד על המקומות מהם הגיעו, יאללה - בואו לחפלה!

    נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5