פוסטים מתויגים עם פאפא אלייב

  • רוקומנטרי: הממלכה המופלאה של פאפא אלייב

    “הדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה"—כך מכריז אריאל אלייב בתחילת הסרט הדוקומנטרי "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב", כשלצידו יושב אביו, ראש המשפחה, הסבא הגדול, אללו "פאפא" אלייב. פאפא מהנהן ומשמיע נהמת הסכמה המקפלת בתוכה סמכות ואַדְנוּת. בשלב זה, אריאל נראה כמו לא יותר מבובה, אשר דבריה בוקעים מעומקי בטנו של הפיתום לידו. כמה דקות קודם לכן, הפאפא ציווה על אריאל בעברית קלוקלת מעורבבת בבוכרית לספר למפיקי הסרט את הסיפור על הפעם הראשונה בה אריאל הופיע עם הלהקה המשפחתית. האווירה המעט מתוסרטת של סצנת הפתיחה היא מכוונת, אך נראה שהאחראי על התסריט אינם בימאי הסרט טל ברדה ונועם פנחס, אלא פאפא אלייב.

    גם לכתיבת הסיפור האישי של משפחת אלייב אחראי במידה רבה הפאפא. בשנת 1991 לאחר התפרקות ברית המועצות, פאפא פקד על משפחתו, חבורה של מוזיקאים מטג'יקיסטן לעלות לישראל. פאפא אלייב זכה לתהילה בטג'יקיסטן כבר בגיל צעיר, בזכות נגינתו הווירטואוזית על תוף הדוירה, המזכיר מעט תוף מרים בצורתו, בגודל של לאפה מתוחה על שדרת עץ עגולה. קטעי הארכיון מראים את פאפא כבחור צעיר, מכה בתוף תוך כדי שהוא מנפנף בו ומעיף אותו לאוויר כאילו היה אמן קרקס. האופי הקרקסי של נגינת הסבא עבר בתורשה גם לבניו ונכדיו, אשר הפכו ללהקה הפרטית שלו—שבעה ילדים ונכדים המנגנים יחדיו גרוב בוכרי עממי. כל ילד ונכד מנגן על כלי נגינה אחר, בין אם זה כינור, קנון, קלרינט או אקורדיון, אך כולם, בלי יוצא מן הכלל, למדו קודם כל מהסבא לתופף על דוירה. לאורך הסרט רואים את פאפא מהלך קסמים על עוללי המשפחה באמצעות אותו תוף. הקטנטנים, לא מפסיקים לבהות בו בעיניים פעורות, מבקשים עוד, וכשהסבא עייף מדי, הם ממשיכים לדרכם לפי קצב הדוירה שמתנגן עוד בראשם, רוקדים ומחקים את הנגינה בתנועות תיפוף על צלחת פלסטיק. כך, באמצעות התיפוף ואישיותו הכובשת של פאפא, הם נמשכים אחד אחרי השני פנימה לתוך הלהקה, וכפי שאומרת בתו הסוררת של הסבא אדה אלייב, מי שהחיים שלו לא במוזיקה אינו חלק מהמשפחה—אמירה שיש בה רמיזה על מערכת היחסים הקשה בין השניים.

    אכן, חלק ניכר מהסרט מתעסק במערכות היחסים המורכבות בין ילדי ונכדי המשפחה לבין הסבא, וספציפית בין אדה לבין פאפא. רוב רובו של הסרט מצולם בעמקי הבית של משפחת אלייב, בו כולם מתגוררים בבית גדול אחד. הכניסה של במאי הסרט לקרביים המשפחתיים היתה עלולה להיות מתכון לאסון. פעמים רבות בסרטים דוקומנטריים, כניסה של מצלמות לתוך חללים פרטיים וקטנים עלולה ליצור את אותה התנהגות מתוסרטת ומחושבת של דמויות הסרט—אנשים פרטיים אשר לא רגילים בכניסת מצלמות לביתם הפרטי, נהיים פתאום מודעים לכל משפט שיוצא להם מהפה וכל מחווה ותנועת יד. זה אינו המקרה של משפחת אלייב. ארבעת השנים שבהן שהו מפיקי הסרט עם המשפחה יצרו ביניהם אווירה אינטימית ואמון רב. ילדי ונכדי המשפחה חושפים בפני המצלמה את כל הסודות השמורים של המשפחה: בין אם זה הריב הגדול בין הסב לבתו אדה, או רצונם של הנכדים לפרוץ את גבולות הסמכות של הסבא על ידי שינוי ההעמדות ורשימת השירים במופע המשפחתי, ואפילו, השם ישמור, בהופעות במסגרות מחוץ למשפחה. בנוסף לאמון הרב שנוצר, הצילומים הקרובים והמדויקים של ברדה ופנחס מצליחים להכניס אותנו עמוק לתוך הפינות הקטנות ביותר של בית משפחת אלייב: משולחן האוכל העמוס מטעמים, ועד החדרים הקטנים בהם הילדים והנכדים מתאמנים בנגינה בכל שנייה פנויה שלהם. השילוב בין הצילומים הקרובים לאותנטיות של בני המשפחה והכריזמה הנשפכת של פאפא גורמת לצחוק, לכעוס, ובכלליות להיות על קצה הכיסא לאורך כל הצפייה.

    הפספוס היחיד אולי בתיעוד המשפחה הוא בפסיחתם של הבמאים על הסיפור של אביבה אלייב (15), הנכדה היחידה בלהקה בתוך קבוצת הגברים. המסתורין שנותר חבוי מאחורי דמותה של אביבה טמון, בין היתר, ביכולת הנגינה הווירטואוזית ומלאת הנשמה שלה המבליחה מדי פעם בקטעי סולו עדינים ומסולסלים, ובמבט התמים והחודר שלה אל עבר שאר בני המשפחה ולפעמים דרך עדשת המצלמה ישירות אל הצופה. אביבה חושפת באחד הראיונות שהחלום שלה הוא לשלב את הגרוב הבוכרי עם מוזיקה עכשווית שהיא אוהבת. לצערי, במאי הסרט לא התעקשו לשמוע דוגמה לשילוב שכזה ונותרתי סקרן מה יכול לצאת ממנו.

    בסוף הקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב, משפחת אלייב עלתה לבמה להופעה קצרה עם הדוירות. במאי הסרט, שעמדו בצדי הבמה, אפשרו למשפחה לקבל את מרב הפוקוס. כאשר הציגו ברדה ופנחס את בני המשפחה אחד אחרי השני, שניים מהם קיבלו תשואות מיוחדות: הבת אדה זכתה לגל כפיים וקריאות תמיכה מחבורות של נשים הפזורות ברחבי האולם, והסבא, הכוכב הראשי, למחיאות כפיים סוערות ואהבה מכל הקהל. התשואות לא הספיקו לסבא והוא פצח בדברי תודה, מתוסרטים היטב גם הם, בהם סיפר שוב את סיפור המשפחה בשפה ציורית ומשעשעת. ברגעים כאלו, נראה שוב שהדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה, וכשאומרים משפחה אצל אלייב מתכוונים לפאפא.

    להקרנות הקרובות »