פוסטים מתויגים עם קליפורניה

  • סן פרנסיסקו

    לפני הכל הבהרה קטנה - למקרה שלא הבנתם, נסעתי לטייל באמריקה כדי לטייל באמריקה, לא במיוחד כדי לראות הופעות. הייתי בעוד המון מקומות שלא כתובים בפוסטים וברוב הלילות לא הייתי בהופעות, אולי בברים, במוטלים, במסעדות. הפוסטים האלה מתעדים את הזווית המוזיקלית של הטיול.

    אז, סן פרנסיסקו. הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני חושב על סן פרנסיסקו זה השיר היפיפה ההוא של Scott McKenzie. לא היו לי שום פרחים בשיער ובכל זאת הגעתי לשם, בסוף יום ארוך של נהיגה מדרום אגם טאהו דרך יוסמטי ועיר שכוחת אל בשם Merced ועד לסן פרנסיסקו. חציתי את ה-Bay Bridge ואורותיה של העיר נגלו לפתע לפני כמו כוכבים בלילה, מזמינים אותי להצטרף אליהם.

    זו היתה התחנה האחרונה של הטיול. היה לי שם שבוע והחלטתי לקחת אותו באיזי, עייף מהתרוצצויות וסימוני "וי" על אתרים תירותיים. עליתי וירדתי על הגבעות שלה ונהניתי מהאווירה החופשית ברחוב. היא כל כך חופשית שסן פרנסיסקו מושכת אליה גם מלא הומלסים מוזרים שמבקשים ממך עודף לבירה בכל פינת רחוב שניה.

    san francisco

    באחד הלילות מצאתי רשימה של מועדוני ההופעות הנחשבים בעיר והחלטתי ללכת לראות כמה להקות אנונימיות במועדון Bottom Of The Hill. פקיד הקבלה בהוסטל טען שקשה להגיע לשם עם תחבורה ציבורית, אז החלטתי ללכת לשם ברגל ולחוות את העיר, הליכה של איזה שעה. לצערי בדרך ניגלו כמה רחובות מאוד מפוקפקים. הרגשתי לא בטוח, משהו שלא קורה לי בדרך כלל, והחלטתי להסתלק משם ולתפוס מונית. אפילו המוניות לא רצו לקחת אותי משם. בלית ברירה הסתובבתי וחזרתי להוסטל ברגל, מוותר על ההופעות ההן.

    זה השבוע האחרון שלי באמריקה, חשבתי לעצמי, מגיע לי פינאלה גדול. בהוסטל היה תלוי פוסטר של מועדון ההופעות האגדי בסן פרנסיסקו, The Fillmore, ובלילה האחרון שלי, ה-21.9, היתה הופעה של James Blake. לבם של חלק מהקוראים בטח החסיר פעימה, ג'יימס בלייק הוא אחד מהאמנים הלוהטים והאהובים כרגע בעולם. בשבילי הוא היה תוצר של מכונת הייפ מוגזמת. נמאס לי לשמוע את "There's A Limit To Your Love" מיליון פעם ברדיו ולראות את השם שלו צץ בכל פעם שקראתי איזה כתבה על מוזיקה. למרות זאת, החלטתי לפתוח את הראש וללכת להופעה.

    במקרה באותו היום, ה-21.9, היתה הופעה בחינם ב-Union Square, חלק מהופעות חינם קבועות ופעילויות שיש שם בחודשי הקיץ. קראו ללהקה Electric Shepherd, חבורה של בלוז רוקרים פסיכדליים עם סאונד עדכני שכזה. הם הזכירו לי קצת את הסטייל של גבע אלון ואבישי אפרת רק במבטא אמריקאי אותנטי. הייתי צריך להתארגן לקראת הגיג הגדול שבשמיים של ג'יימס בלייק, אז הסתלקתי באמצע ההופעה.

    electric sephard

    כמה שעות לאחר מכן עליתי על האוטובוס ונסעתי לאורך רחוב Geary הישר לפילמור. ההופעה נמכרה מראש ואנשים הציעו כרטיסים באינטרנט במחירים מוגזמים של $100 לכרטיס כשהמחיר המקורי היה רבע מזה. ביררתי בקופה אם יש כרטיסים. הם הגיבו בנוקשות שאין ולפנות בבקשה את השטח לבאי ההופעה שיש להם כרטיסים. האמריקאים האלה יכולים להיות קשוחים לפעמים.

    זזתי הצידה ושאלתי כל אדם שעבר אם יש לו כרטיס ספייר. התמזל מזלי והאדם השלישי אמר לפתע "כן". נכנסתי איתו ושאלתי כמה הוא רוצה בשביל הכרטיס. הוא אמר $50. הוצאתי שטר טרי של $50 מבלי להתמקח. לא רציתי להתגרות במזל שלי, במיוחד לאור המחירים המופרזים שראיתי ברשת. הוא נתן לי את הכרטיס, נתתי לו את השטר, ונכנסתי פנימה לפילמור.

    איזה אולם יפיפה. זה כל כך כיף להכנס לאולם הופעות שמכבד את עצמו, מקום עם סגנון והיסטוריה, ולא סתם בלוק בטון מאולתר. הקירות שלו ספגו הדים מכל כך הרבה אמנים אגדיים שזה לא יאמן. הפוסטרים הצבעוניים מעוררי הקנאה שתלויים בקומה למעלה הוכיחו את זה.

    הפילמור

    האולם היה עוד חצי ריק. דואו האלקטרוניקה Teengirl Fantasy עלו לבמה לחימום הקהל, והתייצבו מאחורי עמדות הציוד הדיגיטלי. הבחור מצד ימין לקח על עצמו את תפקיד איש המסיבות, כזה שרוקד ללא הפסקה ולוחץ מדי פעם על איזה כפתור. הבחור מצד שמאל לעומתו לקח את תפקיד האלקטרונאי המסתורי/עסוק ותפעל את כל המכשור שלו בריכוז רב.

    המוזיקה היתה קצת מעורבבת מדי לדעתי. כל הוק שיכלת להאחז בו נמשך במהרה מידך בעוד שטינגירל פנטסי עברו לרעיון הבא ללא הרף. דווקא הקטעים הפשוטים והכי מחזוריים ומינימליסטים שלהם היו הכי חזקים והתקבלו באהדה. סך הכל מופע פתיחה מוי כיף, סוג של מסיבת אסיד האוס בקטנה. אפילו הקהל האדיש הראה סימני תזוזה למשמע הביטים שלהם.

    teengirl fantasy

    זמן קצר וסאונדצ'ק אחד לאחר מכן, אורות האולם הוחשכו והקהל החל להשתגע. ג'יימס בלייק עולה לבמה. לא האמנתי עד כמה אנשים אוהבים אותו. תיקון, עד כמה נשים אוהבות אותו. הן לא הפסיקו לצרוח ולהכריז את אהבתן בקולי קולות, תחינות ובקשות שיעשה להן ילדים ולעולם לא יעזוב. בחור אחד החזיר להן וצעק "James, I'm so wet right now". אין לי מושג איך ג'יימס בלייק אוכל את כל זה. הוא נראה כמו הבחור האנגלי הכי צנוע ומופנם שרק אפשר להיות, יושב מקופל קמעה על יד הקלידים שלו ומחייך במבוכה.

    ואז הוא החל לנגן. ואז הוא החל לשיר. הבנתי שזה לא סתם הייפ. הבחור יודע מה זה מוזיקה, הבחור פאקינג מוכשר. רק כשראיתי איזה קול ונגינה יוצאים ממנו, רק אז הכל התחבר לי והבנתי את המוזיקה שלו ולמה כל כך הרבה אנשים אוהבים אותה. יש לו רגישות מאוד עמוקה, והוא לא מפחד להביא אותה לתקליטים ולבמות לילה אחר לילה. הוא אמן soul.

    james blake

    מוזר לי שג'יימס בלייק ידוע בתור אמן דאבסטפ, מה לו ולוובל המצועצע? ההופעה שלו התחברה לי לוייב של הופעות ג'אז. ליוו אותו גיטריסט ומתופף אדירים וממש לא טיפוסיים. הגיטריסט Rob McAndrews עסק ביצירת טקסטורות של סאונד ודילוג בין הגיטרה לסמפלר. המתופף Ben Assiter תיפף בעיקר על פדים אלקטרוניים ברגישות מאוד גבוהה ומינימליזם ראוי להערצה. הוא גאון, הלוואי שמתופפים ילמדו ממנו.

    הטריו היה רגיש לכל צליל וצליל. לא היה שום תו שנזרק סתם ככה לחלל האוויר. הכל נעשה במודעות ובכמות הכי קטנה שאפשר, לתת כבוד לחלל בין הצלילים. שמעתי כמה ימים לאחר מכן את גרסאות האולפן לשירים. אין לי שום ספק שהגירסה החיה לוקחת בגדול. הרגשתי כאילו שאני באיזה הופעה עתידנית, כמו באיזה סרט סייברפאנק כשרואים להקה משונה עם מוזיקה לא ברורה באיזה בר ביזארי, רק שהעתיד של הסרטים ההם הוא ההווה שלנו. ככה צריכה להשמע המוזיקה של העכשיו, חיבור בין הרגשות של פעם לטכנולוגיה של המחר.

    רוב ההופעה נשענה על הנגינה המינימליסטית של ההרכב ובעיקר על הקול הייחודי של ג'יימס שסימפל הרמוניות עם עצמו. מדי פעם הם עברו לאחד מהקטעים הישנים שלו, למשל CMYK, ואז ההופעה עברה לפורמט יותר אלקטרוני ומסיבתי. זה הרגיש לי לא קשור, אבל זה הניע את הקהל הגם ככה משולהב לכדי אטרף מוחלט. מרוב מחיאות כפיים ורקיעות רגליים הוא אפילו עלה להדרן, כנראה אחד לא מתוכנן. כולם היו מאוהבים בג'יימס בלייק ולו רק לשעה קלה.

    בסוף ההופעה התחלתי לדבר עם בחורה אחת שהיתה לה חולצה של ה-Vaccines. לפחות אם אני לא ראיתי אותם רציתי לשמוע חוויות ממישהו שכן. היא אמרה לי שהם היו מעולים, איך לא. ביציאה מהפילמור עובדי המקום חילקו בחינם את הפוסטרים של ההופעה, מנהג קבוע לטענתה שעושים בכל הופעה שנמכרת לגמרי. אהבתי. עם פוסטר מתחת לזרוע וערב הופעות מהנה, הלכתי לדרינק אחד אחרון בסן פרנסיסקו בבר ממול.

    זהו, כאן נגמרת ההרפתקאה המוזיקלית שלי בארה"ב. חזרתי לסצינה המקומית והמשובחת שלנו, כך שהבלוג חוזר למתכונת הרגילה שלו. מקווה שקיבלתם תיאבון לדגום בעצמכם את המדינה העצומה הזו ולראות מה קורה שם, בין אם מוזיקלית או לא.

    נ.ב. זוכרים את זה שלא דוחפים קדימה בהופעות באמריקה? אז איך משיגים בירה באמצע ההופעה? אה הה! בפילמור יש מלצרית שמסתובבת בתוך הקהל ומביאה לצמאים את המשקאות שלהם. פתרון קצת מעצבן אבל יצירתי ודי נוח לעניין.

  • סקרמנטו

    לא תיכננתי לעצור בסקרמנטו. סיימתי את הטיול המופלא שלי לאורך Highway 1 שמתפטלת לה צמוד לחופי האוקינוס השקט, והגעתי לסן פרנסיסקו ללא תוכניות. היו לי לפחות עוד כמה ימים לבלות מחוץ לעיר בצפון קליפורניה ורציתי לנצל אותם.

    לאחר ביקור קצר בקמפוס האוניברסיטה המרשימה של ברקלי ומעבר משעמם בעמק סונומה איפה שהבנתי שאני לא מעוניין בטיול יקבים, החלטתי לעצור בסקרמנטו בדרך לאגם טאהו. אומנם היא בירת קליפורניה, אבל לא שמעתי עליה שום דבר מאף מטייל. הסתקרנתי.

    welcome to sacramento

    הגעתי להוסטל המדהים בסקרמנטו, בנין ישן ומרווח מתקופת הבהלה לזהב עם שטיחים מקיר לקיר ורהיטי עץ. בדלפק עבד בחור עם זקן גדול שנראה כמו איש העולם הגדול. הוא עמד לנסוע לטייל באירופה בעוד מספר שבועות, בינתיים שאלתי אותו מה יש לעשות הלילה. הוא מיד הפנה אותי לערב הופעות ב-Luigi's Fun Garden, פיצריה עם אולם הופעות צמוד. אלמלא היה צריך לעבוד הלילה הוא היה הולך לשם בעצמו, כך הוא סיפר לי. כשחושבים על זה, עם כל המוזיקאים שעובדים שם איך זה שלטוני וספה אין אולם הופעות?

    הלכתי ברחובות סקרמנטו ונהניתי מכל רגע. יש במרכז העיר בנינים גבוהים ורחובות רחבים ונקיים עם אווירה רגועה. לא היו הרבה אנשים ברחוב באותו הלילה. כמעט הכל היה סגור והרגשתי די בטוח כשהסתובבתי שם. כרגיל לא הבנתי איפה אולם ההופעות נמצא. היתה פיצריה איפה שהפיצריה היתה אמורה להיות, אבל שום זכר לאולם הופעות. זוג נחמד שישב בחוץ אמר לי שהאולם נמצא לצידה של הפיצריה ושהכניסה מבפנים.

    נכנסתי לפיצריה והזמנתי כוס בירה מהדלפק. אכן אי שם בפינה ישבה בחורה מסקרנת עם קופה קטנה. היא הסתכלה על הרשיון הישראלי שלי והתלהבה שבאתי לשם כל הדרך מישראל, לכמה הופעות אינדי בסקרמנטו. נכנסתי פנימה. האולם היה בגודל האוזןבר, רק עם תקרה גבוהה יותר. עדיין עסקו בבדיקות סאונד אז התחלתי לדבר עם מי שהיה סביבי. האווירה הקהילתית הזכירה לי את הפטיפון ז"ל.

    luigi's fun garden

    אמרתי שלום לבחור יפני וקריר מטוקיו, סולן/גיטריסט צמד הנויז-Pאנק 2Up שהופיע באותו הלילה. שם הלהקה הוא בעצם Up Up אבל ככה כותבים את זה. לאחר מכן דיברתי עם Bobby שהציג את עצמו כחלק מההרכב Innerds שהופיע אחרי היפנים. שאלתי אותו איזה מוזיקה הם עושים, והוא חייך מאוזן לאוזן ואמר Post Prog-Skronk Space-Tropicalia Math-Lounge. מעניין.

    נכנסנו לדיון קצר ומאוד אינטלקטואלי על האם ז'אנרים יכולים להגדיר מוזיקה, ועל תנועות מוזיקליות. בובי הוסיף וסיפר שהוא הכין את הוידאו ארט שריצד ללא הרף מאחורי הבמה במיוחד לכבוד הערב הזה, להראות כיצד התרבות הפופולארית מייצגת חורי תולעת בחלל-זמן. התחלתי לחשוד שהוא פלצן, אך בגלל שאני שפוט של סרטי מד"ב נהניתי לזהות מאיפה כל קטע במחרוזת הוידאו הגיע (אודיסיאה בחלל 2001, ההרפתקאה המצוינת של ביל וטד, סטארגייט, מלחמת הכוכבים, ועוד).

    הערב החל וההרכב הפותח היה דואו גיטרה-תופים רצחני של John Bafus ו-Nick Reinhardt. חבל שאין להרכב שם, כי הם היו פאקינג מדהימים. הם ניגנו מוזיקה מאולתרת שהתחילה בסוג של פרי-ג'אז וכמו הוידאו ארט מאחור טסה דרך חורי תולעת ברחבי הקוסמוס, משהו בסגנון Battles מינוס הווקאלז.

    ניק תיפף באטרף על התופים, לא מפסיק לזוז לרגע תוך כדי יריה של עשרות רעיונות מוזיקליים בשנייה. ג'ון החזיר אש וירה בחזרה צלילים וטקסטורות בעזרת עשרות האפקטים לרגליו. לא ראיתי אי פעם גיטריסט עם יותר אפקטים ממנו, אפקטים שהוא תפעל ללא הרף כך שזה נראה כאילו שהוא רוקד. הם היו מאוד קשובים אחד לשני וניגנו ללא הפסקה במשך כשעה מוזיקה מן החלל החיצון. תפסתי 2 דקות מהטיסה הזו באייפון, אבל כדי להנות ממנה באמת היה צריך להיות שם ולשמוע את ההקשר.

    ההרכב הבא - 2Up היפנים. הם נראו מאוד מגניבים ועצבניים, אבל המוזיקה שלהם לא הגניבה וכן עיצבנה אותי. היא התבססה בעיקר על גיטרה עם ווליום ודיסטורשן מוגברים עד 11 והצעקות של הזמר עם תיפוף אי שם ברקע. לא התחברתי בכלל, האוזניים שלי החלו לזעוק, אז יצאתי החוצה ודיברתי עם הקופאית וידידתה שישבה לידה.

    2up

    לקופאית קראו Reggie Ginn, סינגר/סונגרייטרית מקומית עם חלומות על כיבוש האומה ודיי ג'וב במשרדי השילטון. תהיתי איך היא יכולה לעבוד בשביל האיש, והיא אמרה שדווקא נוח לה לעבוד מתשע עד חמש ולקבל משכורת קבועה ושהבוסים שלה גמישים לגבי חופשות. שאלתי אותה איך זה להיות מוזיקאית בקליפורניה. היא סיפרה לי שזה לא קל, שקשה לקבוע הופעות ולהביא קהל, שקשה להפוך את זה למחיה. נשמע מוכר? הבטחתי לה שאם היא תבוא אי פעם לארץ אשיג לה כאן גיג.

    לידידה של רג'י קראו Amy Scott. היא צלמת אינדי מקומית וממש כמו צלמות האינדי שלנו גם היא מוצאת את עצמה מתרוצצת בהתנדבות בין הופעות מדי לילה כדי לתפוס את הסצינה בעדשה. היא סיפרה לי על סצינת המוזיקה בסקרמנטו, שקורים שם דברים טובים למרות שהמקום לא כזה ידוע כבירה מוזיקלית. סיפרתי לה על סצינת האינדי הישראלית והבטחנו לשלוח אחד לשנייה מיילים עם המלצות מוזיקליות, איש איש מסצינתו.

    ההופעה האחרונה עמדה להתחיל, בובי וחברו ללהקת Innerds. כנראה שההגדרה העצמית שלהם כהרכב Post Prog-Skronk Space-Tropicalia Math-Lounge נכונה. זה נשמע כמו בלאגן אחד גדול, כמו Mr. Bungle בארץ הפלאות. גיטרה אחת שנשמעה כמו עשר גיטרות, שירה עם אפקט הארמונייזר, וקטעים עם מבנה משתנה ללא הרף עם תיפוף חופשי. זה היה קצת יותר מדי בשבילי באותו הרגע. החלטתי לסגור את הערב.

    innerds

    למחרת הסתובבתי עוד כמה שעות בסקרמנטו ונהניתי מכל רגע. עברתי ליד משרדו של ה-governator בבית הממשל המקומי, נקלעתי ליריד רועש לקראת איזה משחק בייסבול חשוב של הנבחרת העירונית, וקפצתי לעיר הישנה, מעין עיירת קאובויים משומרת היטב שממחישה את אמריקה של פעם.

    הרבה פעמים המקומות שאני הכי נהנה מהם במהלך טיול הם המקומות הלא צפויים, מקומות של תגליות מפתיעות ובמקרה הזה מוזיקה וחיבור ספונטני עם הנפשות הפועלות. כך היה בסקרמנטו. אם אחזור לקליפורניה ודאי שאחזור לבקר ואלך לאיזה הופעה. אולי אפילו הסצינה שלהם תתגלה עד אז.

    תחנה אחרונה - סן פרנסיסקו!

    נ.ב. כמה ימים לאחר מכן הגיע מייל מאיימי מלא בהמלצות מוזיקליות מסקרמנטו. למי שמתעניין, תנו אוזן לאמנים הבאים, יש שם דברים מעניינים:
    Sister Crayon
    Sea Of Bees
    The Dreaded Diamond
    The Kelps
    I'm Dirty Too
    Justin Farren
    Ricky Berger
    Musical Charis

    נ.ב.ב. בדרך על הייוויי 1, כשעברתי בחשיכה אי שם בגבעות המיוערים של Big Sur, ראיתי מלא מכוניות חונות בשולי הכביש ועשרות אנשים צעירים ויפים צועדים לאנשהו. ויתרתי על האינסטינטק לעצור ולשאול לאן מועדות פניהם, והמשכתי הלאה למונטריי. למחרת תוך כדי עיון במקומון של מונטוריי, גיליתי להפתעתי שעברתי ליד הופעה מכורה מראש של Fleet Foxes ו-The Walkmen. לא יודע אם הייתי מצליח להשיג כרטיס ברגע האחרון, אבל קיבלתי תזכורת שכדאי לסמוך על האינסטינקט.

  • לוס אנג'לס

    לוס אנג'לס שונה לגמרי מניו יורק. האווירה בניו יורק מהירה, מוקפדת, ומוכוונת. הגיאוגרפיה שלה מאוד מוגבלת והעיר תלויה בתפקוד הסאבווי כמו שהגוף תלוי בעורקים להזרים דם ברחבי המערכת הגופנית. היה לי מזג אוויר מעולה בניו יורק, אבל אומרים שבחורף זה מקום קודר וקר.

    מעל לוס אנג'לס יש שמש ניצחית, קצת כמו בתל אביב, מינוס הלחות, ועם הרבה הרבה יותר עצי דקל. בניגוד לניו יורק האהובה, כל מי שגר מחוץ ללוס אנג'לס שונא אותה. מוזר, כי האווירה הלוס אנג'לסית מאוד חופשית. הרגשתי שיש שם ספייס לכל אחד להיות מה שהוא רוצה להיות ולהניף אצבע אמצעית לשאר העולם. עשירים, הומלסים, פריקים, רוקרים, סקייטרים, גולשים, מטאליסטים, ראפרים (חלקם עומדים ברחוב ומנסים למכור לך דיסקים בצעקת "Hip Hop!"), היפסטרים, ו-יםים אחרים. הכל הולך בלוס אנג'לס וכמה שיותר Fאנקי יותר טוב.

    this hollywood life

    מבחינה גיאוגרפית לוס אנג'לס בעייתית משהו. בניגוד לניו יורק שמאוד מרוכזת וצפופה בגלל הגיאוגרפיה המוגבלת שלה, בלוס אנג'לס היתה להם אדמה כיד המלך כך שהכל מפוזר ומרוחק. לוס אנג'לס התפתחה למעשה מעיירות שונות שהתאגדו יחדיו. הרכבת התחתית מאוד מוגבלת במסלולה והאוטובוסים איטיים, כך שהאוטו שולט בממלכתה במהירות בינונית. נסיעה מהוליווד לווניס ביץ' למשל לוקחת כחצי שעה באוטו. זה הפך את השוטטות שם לקצת יותר בעייתית.

    התחברתי למכורת מוזיקה מקומית ששמה ג'ניפר תודות לאתר המופלא Couch Surfing. היא עברה על רשימת ההופעות השבועית ואמרה שאין שום דבר מעניין. אפילו איגי פופ שהיה אמור להופיע עם הסטוג'ס שבר את הרגל ברומניה וביטל את ההופעה. זה מבאס, למרות שבכל מקרה לא תיכננתי ללכת. למה לא? כי ההופעה של הסטוג'ס בגני התערוכה, עוד כשהגיטריסט רון אשטון היה בחיים, היתה אחת מההופעות הכי טובות שראיתי אי פעם. לא רציתי לקלקל את הזיכרון הזה, ולא רציתי שבוע של אוזניים כואבות מרוב רעש לאחר מכן.

    בכל זאת התפלאתי איך זה יכול להיות שאין כלום, וג'ניפר נכנעה ושלחה לי לינקים לאפרכסת המקומי You Set The Scene ו-Scenestar. הסתבר שיש הופעות, אבל לא יותר מדי, והן מפוזרות ברחבי העיר. התמקמתי בהוליווד, בהוסטל סביר מעבר לפינה של אולם הקולנוע הסיני הנודע. היה לי אוטו, אך התבאסתי לנהוג כי לא אוכל לשתות, ואיכשהו לא היה לי חשק גדול להשתלט על חיי הלילה של העיר. אפילו ויתרתי על יום רביעי במועדון ה-Airliner שידוע כאחד מהליינים החמים בעולם עם הרזידנט Gaslamp Killer (רגע, גם הוא היה בארץ) וגיחות של Flying Lotus ותום יורק, לוס אנג'לסי שכמותו.

    באחד הלילות ראיתי שיש הופעות במועדון הוליוודי במרחק הליכה. התקלחתי בהוסטל, התלבשתי יפה עד כמה שמטייל יכול להתלבש, ויצאתי למועדון Hotel Cafe. לא היה קל למצוא אותו (כמו ה-Cameo Gallery בניו יורק), הכניסה נמצאת בעצם בסימטה האחורית מאחורי בית מלון. כאילו דה.

    השומר החביב בכניסה בירך אותי ונדמה לי שהוא אפילו לא ביקש תעודת זהות. העפתי מבט על התכנית האמנותית ושאלתי מה הולך היום. הוא אמר שבעיקר מוזיקה רגועה למעט הקהל שהגיע, ולקינוח רוקנרול. תהיתי איפה כולם נמצאים בעיר הזאת, והוא חשב שאולי הם עוד לא סיימו את חופשת הקיץ ולא חזרו עדיין ללוס אנג'לס. באתי במגמה הפוכה מהם, אז קניתי כרטיס ונכנסתי פנימה.

    תכנית אמנותית hotel cafe

    המקום היה אלגנטי משהו. כיסאות ושולחנות העץ הצבועים בשחור והבמה על וילונותיה האדומים נראו כאילו שהם מוכנים לתיאטרון כמו שהם מוכנים למוזיקה, או לפחות לפסנתרניות ברים אדומות. משהו כמו תיאטרון תמונע, רק יותר קטן ומסוגנן. ישבו שם קומץ של אנשים סביב כמה שולחנות. זה לא הפריע לי יותר מדי, בעיקר שיעמם שאין עם מי לדבר. נכנסתי בשיא ההופעה של Shenandoah Davis, סינגר/סונגרייטרית שניגנה על פסנתר בליווי מתופף, כמדומני, ונשמעה ממש מגניב. חבל שזה היה השיר האחרון.

    זמן מה וכוס יין אדום לאחר מכן, Eliza Rickman עלתה לבמה. גם היא סינגר/סונגרייטרית פסנתרנית, ועוד אחת מאוד מסוגננת עם שיער שחור ארוך מעל שמלה הוליוודית של פעם. היא התישבה על הפסנתר והחלה לנגן.

    למרות שבדרך כלל זה לא כוס התה שלי, מאוד התרשמתי ממנה. הנגינה שלה היתה מאוד רגישה, והקול שלה ניחן בעדינות ונשמה כמו בתקליטים ישנים של זמרות נשכחות מתחילת המאה העשרים. כשהיא שלפה משרוקית של ציפור והחליפה את אחד מבתי השיר בציוצים היא קנתה אותי לגמרי ושברה לי את הרצינות התהומית והשיעמום שיש בדרך כלל בהופעות כאלה.

    eliza rickman

    מה שקשה לי ברוב הופעות הסינגר/סונגרייטר, זה חוסר גיוון וחוסר בעליות וירידות במהלך ההופעה, כך שאם אני לא מתחבר רגשית לשירים ולאמן אין לי מה לחפש שם. אבל אליזה תיבלה את ההופעה בסיפורים אישיים, בכנרת שליוותה אותה בכישרון רב, וגם בלופר, פסנתר צעצוע, ועוד צעצועים.

    באיזשהו שלב חולקו הצעצועים לקהל ואליזה ביקשה להשתמש בהם מתי שרוצים במהלך השיר, וכמה שיותר. קיבלתי מן ברווז צעצוע משונה מפלסטיק מוקשח שעושה "קוואק, קוואק" בלחיצת כפתור מלווה בצחוק מכאני מרושע, הצעצוע הכי ביזארי מכולם. אבל איזה שיר כיפי זה היה לקולות הצעצועים, שיר שזכה לצחוקים ומחיאות כפיים סוערות.

    מעבר לגימיקים, השירים של אליזה היו מאוד מגוונים גם במהותם וגם בהגשה שלה, כך שנשארתי עם אוזן קשבת במהלך כל המופע. יש לה קול נפלא, כישרון מוזיקלי, ונוכחות נינוחה אך מסתורית על הבמה. היא יודעת איך לייצר הופעה סוחפת ושובת לב. הקהל והבמה היו כולה שלה במשך קצת יותר משעה. אני מקווה שעוד נשמע עליה מעבר למועדוני הופעות אפלוליים בהוליווד.

    ומה עוד? לצערי אין. חיכיתי עוד בהוטל קפה, אבל לקחו שנים עד שההרכב הבא התארגן. נמאס לי, ויצאתי החוצה, מחפש משהו אחר לעשות. הגעתי במקרה לערב אילתור תיאטרלי חינמי, לא משהו משגע, וחתכתי להוסטל.

    היו לי עוד יומיים באל איי וכבר לא חיפשתי ריגושים מוזיקליים, במיוחד כשידעתי שאהובי The Horrors ו-The Vaccines באים להופיע בעיר עוד איזה שבוע וחצי, זמן מה אחרי שאעזוב אותה. הסתבר כמה שבועות לאחר מכן שהוואקסינז ביטלו בגלל שהגרון של הזמר בצרות. כנראה שחלק מהביטולים בארץ הם לא פוליטיים אחרי הכל.

    אני בטוח שיש ללוס אנג'לס הרבה יותר להציע ממה שראיתי, ועם כל הכבוד לניו יורק, ללוס אנג'לס יש את שלה. קיבלנו משם להקות ענק כמו The Doors, Black Flag, Red Hot Chili Peppers, NWA, Guns N' Roses, ועוד רבים וטובים. עם קצת יותר אנרגיה, נהיגה, ואולי תזמון טוב יותר, אני בטוח שהייתי נתקל בהרבה יותר מוזיקה.

    בחור מגניב בשם Dan שפגשתי כמה ימים מאוחר יותר בסנטה קרוז, איש מרצ'נדייז מקועקע שעובד בחריצות עבור הלהקה Thrice, טען שיש בלוס אנג'לס 100,000 להקות. 100,000 להקות! אם יש באל איי כ-15,000,000 איש, זה אומר שהיחס הוא 1:150, כלומר להקה לכל 150 איש. מעניין מה היחס בתל אביב ובכלל בארץ. כך או כך זה אומר שיש שם המון פעילות מוזיקלית, ואני מקווה שאם תבקרו שם בזמן הקרוב תנצלו את זה ותבואו לכתוב פוסט אורח על מה ששמעתם שם.

    תחנה הבאה - סקרמנטו!

    נ.ב. אם אתה צעיר ומגניב באל איי לך לאיזור Echo Park. שם נמצאת הסצינה ואפילו סופרמרקט לנוסע בזמן!

    נ.ב.ב. ארה"ב היא אולי הארץ האחרונה שעוד יש בה מגה חנויות תקליטים. אם אתם רוצים להזכר בכיף של להכנס לחנות תקליטים ענקית, למצוא שם את כל מה שרציתם והרבה מעבר לזה, ואולי לראות איזה הופעה בחינם, תקפצו לחנות המעולה Amoeba Music בהוליווד.