פוסטים מתויגים עם שי נובלמן

  • להיות שי נובלמן

    "אף פעם לא ממש הצלחתי להנות מהאלבום", הפתיע אותי שי נובלמן, "זאת אומרת מהתוצאה, להנות מזה שהוא הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים, בגלל שכל הזמן הייתי מעורב בפנים, וכל הזמן הייתי עושה עבודות מנהלתיות, עבודות שחורות ואפורות. אף פעם לא היה לי את ה-luxury הזה לשבת רגל על רגל להאזין ולהגיד 'וואו, איזה יופי' ולראות באהבה את כל האנשים האלה ולקבל את הדבר הזה כי פשוט הייתי כל הזמן עסוק".

    ישבתי עם שי נובלמן על כוס קפה בתל אביב לכבוד 12 שנה ל-"How To Be Shy" - אלבום הבכורה שהגיע בהפתעה, הציב רף חדש לאינדי הישראלי, וזכה להערכה מחופי תל אביב ועד חופי קליפורניה. הסיפור של HTBS החל כששי למד תקשורת בלונדון ב-1997, בחנות תקליטים קטנה ב-Notting Hill Gate: "הם היו מתמחים בסיקסטיז ותת ז'אנרים והתיידדתי עם אחד המוכרים. הרבה מהדברים שאני מכיר זה בזכותו. יום אחד הבאתי לו כמה דברים ישראלים שהיו לי שחשבתי שאולי מבחינת הסאונד יוכלו לעניין אותו, ואחד מהם היה 'האיש שראה הכל' והוא נדלק עליו. בנסיעה חזרה לארץ הוא ביקש שאביא לו כמה עותקים, אז קניתי לו איזה 20 עותקים והוא מכר את זה ללקוחות שלו".

    "ברכבת התחתית היה טלפון ציבורי אז התקשרתי לישראל לאלי לולאי (סולן רוקפור -ע.ש.)", סיפר שי על החיבור שלו ללהקת רוקפור. "אמרתי יש פה מישהו שמתלהב ממכם ואמר שהוא יכול אולי להכיר אתכם לחברת תקליטים, והוא כמובן לא האמין, אלי. אני לא יודע אם הם חשבו בכלל אז להקליט משהו באנגלית. ואז אלי הגיע לביקור, חודשיים אחר כך, ומיד לקחתי אותו ואת אישתו לפגוש את אותו ביל באיזה מסעדה הודית, ואחר כך הלכנו לביל הביתה. ואז גם ברוך ומארק לא האמינו אז הם טסו לפגוש את הביל הזה שאמר שהם להקה מדהימה ויש להם פוטנציאל לעשות משהו. ואני כמובן נכחתי בכל הפגישות האלה. הם היו בהלם שהאלבום שלהם נמכר בחנות בלונדון".

    עכשיו שהכיר את רוקפור, שי שלח לאלי לולאי קסטת דמו עם 2 שירים - "Mr Kluger" ו-"Nightmare". בתגובה אלי הזמין אותו להקליט את השירים עם רוקפור בארץ. "תחשוב - זה ראש השנה אחרי 'האיש שראה הכל'. בחופש הגדול באתי, ונכנסנו לאולפני טריטון. לאולפני... לאולפן! למה לאולפני? זה תמיד אחד! זה כמו בארץ שאתה רואה פוסטרים שכתוב 'גיטרות נה נה נה' אבל זה אחד שעומד עם גיטרה אחת!", התבדח לרגע שי. "זה היה מדהים. ב-97' אני הייתי בן 22-23, אתה מנגן עם הלהקה הכי טובה בארץ, שהיא פתאום להקת הליווי שלך, מה הולך כאן?"

    רוקפור מודל 2002

    רוקפור מודל 2002

    שי חזר ללימודיו באנגליה עם תחילת הסמסטר. הוא המשיך לכתוב שירים והקים הרכב מקומי בשם Oracle. ב-1999 הוא נכנס לאולפני, סליחה, לאולפן Toe Rag - אולפן אנלוגי ששימש גם את ה-White Stripes ואת Supergrass (שי נובלמן מצויין ביניהם במאמר הויקיפדיה על האולפן). "Sad Song Happy Song", כפי שהוא נמצא באלבום, הוקלט שם, וגם גרסה מוקדמת ל-"Lonely Boy". שי שחרר את LB עצמאית, והוא נבחר כסינגל השבוע במגזין המוזיקה הנחשב Melody Maker. "אתה לא מצפה לדברים האלה", אמר שי. "אני זוכר שהלכתי ל-news stands. אתה פותח, אתה מעלעל, לא עניין אותי לקרוא. זה כמו בסרטים האלה - זה לא יכול להיות. זה כבר גרם לי להבין שאני עושה משהו שיש לו ערך והוא טוב לא רק בעיני עצמי".

    ויזת הסטודנט של שי נגמרה והוא חזר לארץ. ההקלטות המשיכו עם רוקפור, בעיקר עם המתופף איסר טננבאום והגיטריסט ברוך בן יצחק שהפיק את האלבום. "אני חושב שבסופו של דבר זה נשמע מעולה", ציין שי. "מעבר לשירים ולנגינה זה הרבה בזכות ברוך (ורונן טל), כי באולפן זה נשמע יבש, התופים. ברוך בדיוק היה מיודד עם רן שם טוב אז הוא לימד אותו שאם מעבירים את ההקלטה של התופים דרך פדאל דיסטורשן של גיטרה, זה נותן סאונד יותר קיצוני. אני זוכר שב-'Don't Want To Say Goodnight', שזה היה שיר שמאוד התבאסתי איך התופים נשמעו בהקלטה, זה נתן להם עוד נפח שהיה חסר לי".

    האלבום יצא בלייבל העצמאי של שי, Noble Tunes, ובמימונו. "זה היה אלבום לא זול", העיר שי, "אבל כיסיתי את ההשקעה שלי ואפילו יצאתי מרווח ממנו". ומדוע מתנוסס בצדו האחורי של האלבום לוגו של פונדק השובבים? "היה לי חבר בכיתה, בבי"ס היסודי, מוטי שובבו", הסביר שי." לאבא שלו היתה מסעדה, 'פונדק השובבים', ואבא שלי היה אוכל שם הרבה. חזרתי בדיוק לארץ, אמרתי לו אתה שומע אני מקליט אלבום, אז הוא אמר לי אם הוא יכול לעזור במשהו, אז אמרתי לו אם רוצה להיות ספונסר, אז הוא אומר לי בטח, שים את הלוגו מאחורי הדיסק".

    לצערו של שי, העבודה על האלבום כללה גם את אותן עבודות אפורות שהוא דיבר עליהן: "הבאתי ארוחות ממנו (פונדק השובבים -ע.ש.) כמו קייטרינג, וארוחות טובות. 'ברוך מה אתה רוצה? פרגיות, קוסקוס, קציצות...' אני הייתי באמצע ההקלטות תמיד נוסע לאולפן ומביא להם את האוכל. אף פעם לא יצא לי להנות ממש עד הסוף מזה. אף פעם לא היה איזה אבא שנמצא שם מאיזה חברת תקליטים או מנהל שאומר לי, שי, אתה צריך להתעסק במוזיקה. תמיד הייתי צריך לעשות את זה וזה מבאס".

    הקלטת "How To Be Shy" באולפני Toe Rag בלונדון

    הקלטת "How To Be Shy" באולפני Toe Rag בלונדון

    האלבום יצא לחנויות בהפצה עצמאית של חברת Unatex, ונמכר מעל למצופה: "אני זוכר ששאלתי את אלי חיון מהאוזןבר, שהתחיל לעבוד עם רוקפור, כמה להדפיס מזה. '300, תהיה בטוח שיהיו לך גם בבית אחר כך עוד'. אז הדפסתי 1,000, ואחרי שבוע Unatex אמרו לי תדפיס עוד 1,000. ואחרי עוד שבועיים אמרו לי תדפיס עוד 1,000!" הבאזז המשיך לרטוט עם הקרנות יומיות של הקליפ ל-"Sad Song Happy Song" בערוץ 9, ערוץ מוזיקה מאולתר בימים ההם, והשמעות ב-"קצה" בגלגלצ. החיבור לקצה קרה בעצתו של שלומי שבן: "הוא אמר לי, תשמע, גם אני לא מזמן הוצאתי את הסינגל הראשון שלי 'שרמוטה פוריטנית' ואף אחד לא השמיע אותו. ואז הוא אמר לי, יש תוכנית בגלגלצ, קוראים לה 'הקצה', היא משודרת בלילה. שלחתי את זה לשם ודווקא משם התחילו להשמיע. תשלח את זה לשם. אז שלחתי את זה לשם, ובום! כל ערב זה התחיל להיות מנוגן שם".

    בעוד שטחנו את שי בקצה והלוק והמוזיקה נתנו לו אימג' של רוקסטאר, הוא היה עסוק במשהו אחר לגמרי: "הייתי הולך לפנות בוקר ותולה את הפוסטרים של עצמי. גם לא היו אנשים אז שילכו לתלות את הפוסטרים ברחובות. אני אמרתי שיש למוזיקה הזו אפיל מאוד רחב. אז הייתי נוסע למחנה של צה"ל בצריפין ותולה שם בחוץ, ובטרמפיאדות. הייתי הולך לתיכונים - תיכוני אמנויות, תלמה ילין, תיכון אלון ברמת השרון. הייתי נוסע באוטו למקומות האלה עם דלי של דבק ותולה. ואתה חושב שנהניתי מזה? לא נהניתי מזה. בכלל לא", סיכם שי. לא היתה לו אג'נדת DIY. "רציתי מנהל ורציתי חברת תקליטים. אני ממש לא נהניתי מהניהול העצמי הזה. זה היה בגדר אילוץ. בארץ של שנת 2000-2001 לא היה שום דבר אחר".

    ההופעות הראשונות בתור אמן סולו היו כחימום לרוקפור. הוא גיבש להקת הופעות עם יוני טננבאום, אחיו של, על התופים, רועי הדס מקרח 9 על הבאס, ואורי כינרות הצעיר, היום בבום פם, על הגיטרה: "כשחיפשתי גיטריסט אז הלכתי להופעה של מיכל קהן והוא עמד שם בצד. הוא נראה טוב, היתה לו כריזמה אבל מאוד שקטה. הוא היה בן 18 או משהו כזה".

    "בחורף, הוצאתי את 'Lonely Boy'", סיפר שי. "היה ברור לי שזה הולך להיות להיט ענק גם בארץ. תחשוב שהיו גם עורכים של גלגלצ שהיו באים להופעות שלי בפטיפון. הייתי מאוד בולט, והתחילו לכתוב על זה בעיתונים עוד לפני האלבום הראשון. אז אני ידעתי ש-'Lonely Boy', זה הולך להיות להיט גדול, כי אם מהמניק סטריט פריצ'רס מנגנים את השירים החדשים... שמעתי גם מאנשים מהקהל וגם מהעורכים האלה 'זה השיר'. ואז הוא יצא כסינגל ולא הושמע פעם אחת. רק בקצה, וקצת יואב קוטנר". ההתלהבות של קוואמי וקוטנר לא סיפקה אותו. "מהרגע שראיתי ש-'Lonely Boy' לא נכנס לשום פלייליסט, הבנתי שאין לי מה לחפש פה. אם זה היה פתאום מתפוצץ ונהיה ענק אז זה היה נותן לי תחושה טובה, ויוצר המון קהל, והייתי נשאר. זה כל הזמן תחושה כזו שלא ממש אוהבים אותך עד הסוף".

    כמו סיר פול, המוזיקה המתוקה-אכזרית המשיכה להתנגן באוזנו של שי. למרות הופעות מלאות בארץ, ההרכב שלו התפרק. בינתיים אחד ממבקרי הרולינג סטון בחר ב-HTBS כאחד מאלבומי השנה שלו, ושי יצא לבדו לסיבוב הופעות באמריקה. לייבלים קטנים ובינוניים התעניינו בו, אבל הוא חיכה להצעה מהגדולים שלעולם לא הגיעה. הביקורות המהללות המשיכו לזרום, ולשי לא היה בכלל איפה לישון אחרי ההופעות. בסופו של דבר הבירוקרטיה שוב הכניעה אותו - לא היתה לו ויזת אמן ולקח זמן להשיג אחת. שי התייאש וחזר ארצה.

    המצב של שי לא כל כך שונה היום. גם את אלבומו האחרון, "יומי הוא חלום", הוא הוציא עצמאית ב-Noble Tunes. הוא כבר לא תולה פוסטרים, אבל עדיין אין לו מנהל, והוא מאוכזב שמ-"יומי הוא חלום" עוד לא יצא להיט: "היתה לי ציפייה מאוד גדולה שאושמע המון ברדיו ויש כמה שירים שעל פניו היו אמורים להיות להיטי ענק כמו 'יומי הוא חלום' או 'אין לה אוויר'. זה לא קורה, שזה מאוד מצער אותי". אבל לא הכל אכזרי. עכשיו, לאחר 12 שנה, שי נהנה סוף כל סוף מ-HTBS. "אני חושב שהוא אלבום בכורה מעולה. אני סופר גאה בו".

  • עד הסוף ומכל הלב

    רוקפור הכריזו על הופעה סודית בפטיפון. מזל שנרשמתי לרשימת התפוצה. החדר של הפטיפון היה דחוס ומיוזע, עשרות אומללים שאיחרו אופנתית נאלצו לחכות בחוץ. לפני שרוקפור טרפו את הקהל באותו הלילה עלה לבמה בחור קצת חצוף וקצת ביישן. חמוש בתספורת קסדה וגיטרה אקוסטית, הוא ניגן כמה שירים עם ביטחון והומור, מכפר על זה שאין להקה מאחוריו. לא אהבתי אמני סולו אבל רציתי לראות אותו בהופעה.

    הבחור היה שי נובלמן, ההופעה לפני כ-12 שנה. הפעם הראשונה ששמעתי עליו היתה במהדורת השבט האלטרנטיבית של תחילת שנות ה-2000 - "הקצה" בגלגלצ. לא הבנתי למה קוואמי הביא את האמן האנונימי הזה לאולפן, אך התהפנטתי לספיישל שלו. פתאום הוא היה בכל מקום - קליפים בערוץ 9 בין לבין הפקות מקור חובבניות, אזכורים אצל גיא פינס (גילטי פלז'ר להציץ מדי פעם כשאימי ואחותי נדבקו למסך), ופוסטרים להופעות.

    חזרתי לפטיפון אולי חודש לאחר מכן להופעה של שי. למרות הקהל הקטן היה מוי כיף, עד כדי כך שבשירים האחרונים עמדתי ליד הבמה וקפצתי כמו קנגרו. אקסטטי, יצאתי מהמועדון וקניתי את "How To Be Shy". מאז הוא התנהגן אצלי ברדיודיסק בדרך לעבודה ובמערכת המיני בריפיט. מרוב שמיעות זכרתי את הליריקה בעל פה וידעתי מתי להוציא את האייר גיטאר מהקייס השקוף.

    "How To Be Shy" הפיל את הקיר ביני לבין המוזיקה הישראלית. כפי שקוואמי כתב, האלבום הציב רף חדש ומאוד גבוה של איכות מוזיקלית ופרפורמנס. שי ידע לשיר באנגלית של המלכה, לעשות שואו מרגש, וכתב שירים גדולים שיועדו לבמות פסטיבלי אירופה. מבחינתי רק ככה היה צריך לעשות מוזיקה - עד הסוף ומכל הלב. נפתחתי בזכותו למהפכת האינדי המקומי ששודרה בקצה והתגבשה בתל אביב סביב הפטיפון והג'ה פאן, להקות כמו Plastic Peacocks, Mad Bliss, ו-The Johnsons. איכשהו שי היה תמיד צעד אחד קדימה. אני זוכר את הסנסציה הגדולה, והמוצדקת, כש-HTBS נבחר לאחד מאלבומי השנה של מבקר ממגזין הרולינג סטון.

    עקבתי אחרי המוזיקה של שי במשך השנים. את משבר האלבום השני הוא פתר עם "Beautiful Life", רוקנרול אופטימי ב-3 קולות עם גבע אלון ויותם בן חורין. האלבום השלישי, "יומי הוא חלום", הציג מוסיקה בוגרת בעברית מלאה בהשראת יפו. "אני כל יום משתנה", שי שר, ובטח שהוא כל אלבום משתנה, ואפשר למצוא חיים יפים בכל אחד מהם. עדיין, התפוצצות הפאוור פופ הראשונית של "How To Be Shy" מזכירה לי תקופה מיוחדת במוזיקה הישראלית והאלבום נשמע מעולה גם אחרי 12 שנה. אני מרגיש את זה בהופעות. כששי חוזר לשירי האלבום אני והסובבים אותי קופצים ורוקדים חזק יותר.

  • האופטימיות ההרמונית של "How To Be Shy": פוסט אורח של עידו לויט

    לפני חודש נתקלתי בחברי הטוב עידו לויט על הטיילת מצפון לרדינג. עידול סיפר לי שהוא חזר לשמוע את "How To Be Shy" אחרי שנים, ושהוא שם לב לעושר ההרמוני של האלבום. יש לו רקע מוזיקלי/תרבותי עשיר - הוא מלמד קולנוע באוניברסיטת ת"א, כותב במגזין "תקריב", למד בקונסרבטוריון של אמסטרדם ובמחלקה למוסיקולוגיה באונ' ת"א, הקים את להקת הרוק המתקדם Maqama ועבד בחנויות המוזיקה "קצת אחרת" ו"מטאל-שופ" בת"א. עכשיו ששי הכריז על הופעת 12 שנה לציון האלבום, הזמנתי את עידול לנתח את ההרמוניות. -עידו שחם


    "How to Be Shy" הוא אלבום מענג. הוא אלבום שכיף להכיר, כיף לשמוע ללא הפסקה וכיף לשוב אליו אחרי זמן-מה של זניחה. השיבה האחרונה שלי אליו התרחשה לפני כחודש וכשיבות רבות אל אלבומים שלא האזנתי להם זמן רב השיבה אל HTBS הייתה בגדר האזנה מחדש שהשמיעה לי דברים רבים שנעלמו מאזניי עד אז.

    התחושה הזו של גילוי מחדש, שהיא תמיד מרגשת, מוכיחה שכסובייקטים מאזינים אנחנו יצורים בהתפתחות מתמדת. אנחנו לא רק נמשכים לאלמנטים מוסיקליים שונים בתקופות שונות של קיומינו המאזין, אלא אף שומעים דברים אחרים פשוטו כמשמעו. ניתן לומר בעצם שכל האזנה מכילה בתוכה את סך האזנותינו עד אותו הרגע, ולא רק אותן – גם סך הידע התרבותי שלנו, הידע הביקורתי שלנו והידע ההיסטורי-מוסיקלי שלנו, שלא לדבר על החוויות האישיות-רגשיות שאופפות אותנו באותה האזנה ספציפית, לוקחים כולם חלק בכל רגע של האזנה למוסיקה. אם בהאזנות מוקדמות ל-HTBS ציפיתי בעיקר לגיטרות של "Sad Song Happy Song", "No More" ו-"Power Pop Symphony" אז בהאזנות מאוחרות יותר התלהבתי הרבה יותר דווקא מהמנונים כמו "Really Have to Go" ו-"Fireworks Tonight". זמנים אחרים משכו אותי לעיבודים העשירים של "Don't Want to Say Goodnight" ונוספים אל הקווים המלודיים של "Spring B# (Stevie Winwood)" ואחרים. אבל כאמור, לעתים בהאזנות חדשות אנחנו גם שומעים דברים חדשים, וכזו הייתה האזנתי האחרונה ל-HTBS.

    הגילוי המחודש שהביאה איתה אותה האזנה הוא העושר ההרמוני של האלבום. באותה האזנה מצאתי לפחות את אחת הסיבות לרעננות הבלתי נדלית של האלבום הזה – אלה לא רק הסאונד המסוים והאופייני, העיבודים הצבעוניים, הקומוניקטיביות של המלודיות והאיזון בין שירי גיטרות לשירי קלידים, אלא גם, ואולי בעיקר – העושר ההרמוני והמבנים המורכבים יחסית של הקומפוזיציה של שירים רבים באלבום. עבורי כמאזין, מבנים הרמוניים עשירים הם אחד האלמנטים המרכזיים לשימור רעננות של יצירה – עצם העובדה שההתרחשות ההרמונית אינה פשוטה מייצרת את הואריאציה בתוך המוכר שכל כך בסיסית לשימור העניין המוסיקלי ביצירה. באותה האזנה הסתבר לי שנובלמן אינו סתם מוזיקאי מוכשר, אלא כותב-שירים מקצועי ומיומן שניצב בשורה אחת עם גיבורי הפופ של שנות השישים כמו ELO, The Lovin Spoonful, Kaleidoscope, Steve Winwood ואחרים, המככבים ברבים משיריו. לאחר אותה האזנה החלטתי לנסות להתחקות אחר המהלכים ההרמוניים בכמה משירי HTBS ולנסות לקבוע מה זה הדבר שעובד שם. להלן כמה מחשבות בעניין.

    ניכר שמז'וריזציה, שהאפקט שלה הוא תחושת התעלות, מהווה את אחד הכלים ההרמוניים באלבום. מה זה מז'וריזציה? בסולם מסויים יש אקורדים מז'וריים ויש אקורדים מינוריים. מז'וריזציה היא הפיכת אקורד מינורי מהסולם לאקורד מז'ורי. לדוגמה, בשיר "Cats", החלק השני שמתחיל עם "All the aeroplanes" (דקה 0:27), נפתח באקורד של לה מז'ור, כשבסולם של השיר האקורד של לה הוא מינורי. בהפשטה, ציפינו לאקורד עצוב וקיבלנו אקורד שמח במקומו. בהמשך בשורה "A percussionist is playing a tune" (דקה 0:37) יש מזו'ריזציה על מז'וריזציה – כלומר, אחרי המז'וריזציה הראשונה ציפינו שהאקורד יהיה מינורי, אבל שי דווקא ניגן אותו כמז'ורי. התוצאה היא הסוכרייה הקיצית הזו.

    מז'וריזציה מתרחשת גם ב-"Spring B# (Stevie Winwood)". האקורד בדקה 0:05, האקורד שבנוי על הצליל השישי בסולם, הוא האקורד הכי עצוב בסולם. בשפה רשמית - המקבילה המינורית. כששי עושה מז'וריזציה למקבילה המינורית, הוא בעצם הופך גם את העצוב הגדול הזה לשמח.

    אל מול ריבוי המז'ורזציות שהאפקט החד משמעי שלהם הוא feel good, השיר מייצר דרמה באמצעות מינורזציה. כלומר, הפיכת אקורד שבהקשר של הסולם הוא מז'ורי למינורי. שומעים זאת ב-"Spring B# (Stevie Winwood)" בכניסה של השירה (דקה 0:17) וגם בפזמון ("You will say" דקה 0:52). בשני המקרים מתרחשת מינוריזציה של הדרגה הרביעית, כלומר של האקורד הבנוי על הצליל הרביעי בסולם, במקרה הזה סי במול. מינוריזיציה של הדרגה הרביעית לפעמים נשמעת כמו קלישאה, אולם כאשר היא מגיעה משום מקום כמו בשיר הזה התוצאה דרמטית ביותר, בעיקר במתח שהיא יוצרת מול המז'וריזציות שקדמו לה.

    פרט למז'וריציות ומינוריזציות, האלבום מאופיין גם במהלכים כרומטיים של בסיס האקורד כלפי מטה. מהלך כרומטי כלפי מטה הוא ירידה רציפה בצליל הבסיס של האקורד. זה בולט במיוחד ב-"Don't Want To Say Goodnight" מהדקה ה-0:34 ועד 0:37 ("Let's pretend") עם ירידה של 3 תווים בפסנתר. מהלך הבסיס הזה מייצר בהפשטה תוגה – אי-בהירות – תקווה, אבל עם טוויסט.

    מהלך דומה מאד נמצא ב-"Fireworks Tonight". גם כאן ישנה ירידה כרומטית, הפעם של הבאס, בדקה 0:26 ("that I've met through the years"), בדקה 0:41 ("I liked it because"), ואז שכפול של המהלך בטון אחד קדימה ("and just like Sir Paul"). השכפול מייצר את אותה ההרמוניה כמו ב-"Don't Want To Say Goodnight", ואין כמוה לייצוב תחושה של תקווה, בעיקר כאשר היא מובילה אל הפזמון המז'ורי שמתאר זיקוקי די-נור, פרפרים וקשת בענן.

    הרעננות המענגת של HTBS נעוצה אם כן באופטימיות, אשר מוטבעת בתוך המבנה ההרמוני שלו. שירי האלבום אינם מסובכים, ובוודאי שאינם מתחכמים. למעשה המבנים ההרמוניים שסקרתי כאן הינם מבנים מקובלים, בטח שעל אותם גיבורים מוסיקליים שמככבים באלבום. אולם הרושם הוא שנובלמן הוא מוסיקאי שאינו רק שולט במבנים האלה על בוריים, אלא מוציא אותם אל הפועל בצורה רגישה ונבונה. זה מאוד מענג כאשר חורגים ממבנה הרמוני פשוט, וזה מענג שבעתיים עם האופטימיות של ההרמוניות ב-"How to Be Shy".

  • שי נובלמן סופרסטאר: פוסט אורח של קוואמי

    כשחשבתי את מי לארח לכבוד שבוע "How To Be Shy", יש שם אחד שעלה מיד, איש יקר שבזכותו שמעתי על שי נובלמן ועל עוד המון אמנים מופלאים. לשמחתי הוא הסכים להשתתף. אני מתכבד להציג פוסט אורח משדרן הקצה, המוזיקאי, האקטיביסט, הגדול, האחד והיחיד, איל פרידמן aka קוואמי דה לה פוקס! -עידו שחם


    אני בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את שי נובלמן, כלומר את הפעם הראשונה ששמעתי אותו סולו. הפעם הראשונה שבאמת שמעתי אותו היתה בהופעה של להקת "ג'וני הכבאי" ברוקסן. ואח"כ ראיתי אותו מנגן עם ד"ר קספר. אבל הפעם הראשונה ששמעתי את הסינגל הראשון שהוא הוציא, לפני יציאת האלבום המלא "How To Be Shy", השאירה אותי עם פה פעור, מוצף אושר ונרגש.

    פשוט, זה אולי לא פשוט כבר להסביר, כשהשיר הזה יצא לא היו בארץ להקות אינדי שנשמעות כמו להקות אינדי מעולות מחו"ל על כל פינה ושעל. ושהאמת היא שסטנדרטי ההפקה והביצוע, שלא לומר האנגלית, של דברים שמתקשרים עם חו"ל, לא היו איי-יי-יי. וכן קרו דברים מצוינים, אבל בשיר הזה היה משהו אחר. הוא פשוט נשמע כמו סינגל,שאם במקרה הייתי מקבל עם איזו עטיפה שכתוב עליה שהוא שייך ללהקת אינדי חדשה ומלהיבה מבריטניה, אין סיכוי שלא הייתי מאמין.

    "Sad Song Happy Song" המדובר, שנפתח עם הפאז ואז כניסת השירה הרועמת אך חברית, עם הברייקים של התופים ואז עם כל הלהקה, פשוט היה אחד משירי האינדי-פופ-רוק הכי מגניבים ומלהיבים ששמעתי בין 2000 ל2001. פתאום הרגשתי שבאמת אפשר לעשות בארץ משהו שישמע כמו כמה מהדברים שהכי אהבתי שלא מפה, ושזה ישמע לא פחות טוב.

    אבל כל זה היה לפני ששמעתי את "Lonely Boy", הסינגל הבא שלגמרי השטיח אותי. הוא היה פחות גרובי מ"סאד סונג האפי סונג", אבל הלחן ההמנוני, שהיה בו משהו ממלא תקווה וייאוש בו זמנית, עם עיבוד כלי המיתר על הפאזים, מרגש אותי בטירוף עד היום. כשהלכתי לראות את נובלמן בהופעות חוויתי סופרסטאר שנראה כמו שילוב בין טום ג'ונס לסופר פרי אנימלז, עם טונות של כריזמה והומור עצמי, שלא מפחית לשניה מהרגש שנשפך מכל תו שהוא שר.

    אני חושב שאין ראוי מלציין יומולדת לאלבום שבו מופיעים שני הסינגלים האלה, אבל שכולו בעיני הוא אחד האלבומים המעולים שיצאו פה בעשור ומשהו האחרון. "How To Be Shy" פתח בעיני את הדלת לכל כך הרבה אמנים ולהקות פה, וגרם להם/ן להבין (גם אם בעקיפין) שאפשר לעשות את מה שאתה רוצה מוזיקלית, תוך כדי העלאת הסטנדרטים שלך עצמך. סצינת המוזיקה האלטרנטיבית (פלוס מינוס) השוקקת שמתרחשת בשנים האחרונות בארץ ומוציאה את עצמה גם מחוץ לארץ, לעולם לא היתה מתרחשת כמו שהיא אילולא האלבום הזה היה יוצא ומכניס את כל הדבר היפה שהוא פנימה.

  • הגרלת כרטיסים לכבוד שבוע "How To Be Shy"

    שי נובלמן חוגג 12 שנה לצאת אלבום הבכורה שלו "How To Be Shy" בהופעה מיוחדת עם אורחים מכובדים (אלי לולאי, גבע אלון, איסר טננבאום, ועוד). לכבוד המאורע אני מכריז על שבוע "How To Be Shy" במאזין עם פוסטים אורחים וראיון עם שי על האלבום המקסים הזה.

    וזה עוד לא הכל חברים - אנחנו מחלקים 2 כרטיסים זוגיים להופעה. רוצים להכנס להגרלה? במהלך השבוע אעלה פוסטים על שי נובלמן, כולל את זה, לעמוד המאזין בפייסבוק. כל מי שיגיב עליהם בפייסבוק יכנס להגרלה. יש כפל מבצעים, כלומר אם תגיבו בפייסבוק על כל הפוסטים תגבירו את הסיכויים לזכות. ההגרלה תסתיים ביום חמישי 21.11.13 בשעה 12:00. הזוכים יבחרו אקראית ויקבלו הודעה אישית בפייסבוק.

    ההופעה תתקיים בבארבי תל אביב, יום שבת 23.11 בשעה 21:30 (פתיחת דלתות).

  • שי איז באק - הגרלת כרטיסים להופעה של שי נובלמן

    שי נובלמן חזר. בשנים האחרונות לא שמענו ממנו הרבה בחזית המוזיקלית. נכון, הוא כתב את שיר הנושא לסדרה "בובות", הופיע בטלוויזיה, ואפילו הכניס שיר לרוקבנד. ראיתי אותו מסתובב ברחובות תל אביב, אבל התגעגעתי לראות אותו על הבמה.

    הקיץ התמזל מזלי לראות אותו באוזןבר חמוש בהרכב חדש וחומר בעברית. שרתי בקולי קולות את "Lonely Boy" ו-"Girlfriend" כאילו שאני שוב בן 20 במועדון הג'ה פן, ונזכרתי כמה כיף להיות בהופעות של שי נובלמן, כוכב הפופ המחתרתי. החומר בעברית הפתיע אותי לטובה עם שיר קצבי על יפו ולהיט אירוויזיון בפוטנציה בשם "נטלי". אחרי הופעה אדירה באינדינגב האחרון שהרקידה את כל הקהל, ועוד הופעה שראיתי בלבונטין זה ברור, שי ממשיך במלוא המרץ.

    במדינה מתוקנת שי היה סופרסטאר וגלגלצ היו טוחנים את השירים שלו ללא הפסקה. הוא בורך בכריזמה בימתית ויכולת כתיבת שירים נדירה. אני לא מסוגל לחשוב על עוד זמר שיודע לעשות כזה שואו מהנה ויכול לכתוב כאלה שירים חמוצים מתוקים, שירים עם פזמונים קליטים והוקים והרבה הומור, אבל עם אדג' מחוספס ומי תהום רגשיים.

    אני שמח לחלק 2 כרטיסים להופעה של שי נובלמן ביום שישי ה-16.3 בלבונטין 7 בשעה 21:30! כידוע, לא מעט נגנים משובחים ניגנו בלהקתו של שי לאורך השנים, נגנים כמו רוקפור, אלון גבע, ויותם בן חורין. לכן אם ברצונכם להשתתף בהגרלה, אנא תשאירו תגובה וספרו איזה גיטריסט צריך להצטרף ללהקתו של שי. זה יכול להיות כל אחד, אני בעד פיט טאונסנד.

    הכרטיסים יוגרלו אקראית בין המגיבים. הזוכים המאושרים יקבלו הודעה למייל ביום חמישי ה-15.3 בשעות הערב. אזרחי הצפון - שי יופיע גם ביום שבת ה-17.3 בשעה 22:00 בפטריה בקיבוץ דן.