פוסטים מתויגים עם תעשיית המוזיקה

  • רוק בצהריים: יופי של הרגל

    עמרי לב, קופאי בבארבי, רוצה להביא את השוליים למרכז ולהחזיר את הרוק הישראלי לקדמת הבמה. האם הוא יצליח?

    לכאורה ליין חדש של הופעות בתל אביב לא מרגש כל כך. יש בעיר חופן של מועדונים שמקיימים עשרות הופעות מדי יום. מה יוכל "רוק בצהריים" לעשות שלא עשו לפני כן? "אמנם אני עובד בבארבי והכל", מודה לב, "אבל אין לי ספק בתור אחד שראה המון הופעות בארץ ובחו"ל, שהבמה בבארבי היא הבמה הראויה ביותר לאמני רוק. אם באמת רוצים לחוות את חוויית הרוק בארץ עד הסוף, אני חושב שהבארבי זה המקום האולטימטיבי לעשות את זה". לב חי בעבר בבלגיה, שם יצא לו לראות הרבה הופעות ופסטיבלים. הוא הביא מבלגיה את התשוקה לעשייה מוזיקלית, ולמרות שהוא יודע שכאן זה לא אירופה, הוא שאל את עצמו איך לא קורים דברים כאלה בארץ. "במיוחד עכשיו האמנים המבוגרים נמצאים בנסיגה מבחינת מכירת כרטיסים והופעות, וייווצר בקרוב וואקום", טוען לב."חשבתי לעצמי - או שאפשר לעמוד בצד ולתת לזה לקרות, או שאפשר לעזור לזה לקרות".

    לכתבה המלאה בעכבר העיר

  • בואו נראה להם

    אירועי חשיפה לאמנים מקומיים הם אחד מהאמצעים הכי חשובים להפצת מוזיקה ישראלית בחו"ל. שחר ברטשטיין מציין את זה בראיון המרתק שעשינו וגם מלקולם היינס, מאוצרי פסטיבל גלסטנברי, מסכים איתו.

    לכן הצוללת הצהובה בירושלים מרימה שואוקייס של מוזיקה לחשיפה בינלאומית בשיתוף האגף לקשרי תרבות ומשרד החוץ - ג'אז ומוזיקת עולם כבר נוגנו ב-13-16.11 ורוק ואינדי בהחל מהיום ועד ה-23.11. האירוע הזה, כמובן, מעניין אותי במיוחד. אורחים רבים ומכובדים מחו"ל הוזמנו לאכול חומוס ולגלות כשרונות - מנהלי ואוצרי פסטיבלים, מפיקים, אנשי לייבלים, ועיתונאים.

    איך בחרו את הלהקות? היתה קריאה פומבית להגיש מועמדות לפני כמה חודשים. ועדת מומחים החליטה למי להחזיר טלפונים - יואב קוטנר (אין צורך לפרט), אלעד סונגו (MTV ישראל), מתן נויפלד (אינדינגב), בוורלי בורטון (Killerb Music, UK - חברה שאוצרת פסטיבלים ואירועים), והדס ונונו (המנהלת האמנותית של האירוע). פייר אינאף.

    תמצאו בשואוקייס את החשודים המידיים כמו גבע אלון, עדי אולמנסקי, והקולקטיב, וגם אמנים שלא שמעתי עליהם כמו רוני אינסומניה, רוסו אנד ויינברג, ו-Bemet. ההופעות פתוחות לקהל הרחב והכניסה חופשית - מהלך חכם מצד מארגני האירוע שיתן וייב של הופעה אמיתית עם תגובה חיה מאשר אירוע סגור לסלבס. אפילו להקות שלא עברו את מבחן הקבלה יוכלו לבוא ולתקוע רגל בדלת.

    אם אתם מוזיקאים או סתם סקרנים בטח תהיתם - איך אפשר לתפוס את העין של האורחים מחו"ל? ביררתי את הנושא עם 3 אורחים קוליים במיוחד:

    מימין: ג'ואן ויץ', ניק הובס, ו ג'ק קולט'ייר

    מימין: ג'ואן ויץ', ניק הובס, ו ג'ק פופ

    ג'ואן ויץ' הוא בוקר (booker, לא קאובוי) מחברת Marworld שעושה את הבוקינג לפסטיבל בניקסים הידוע בספרד. הפסטיבל מתקיים כ-20 שנה ומושך אליו קהל של 50,000 איש בכל סיבוב. הליינאפ הקודם (תכינו מגבת לניקוי הריר): The Killers, Arctic Monkeys, Queen of the Stone Age, Beach House, The Knife, Azealia Banks ועוד.

    ניק הובס הוא הבעלים של חברת Charmenko & Charmworks מאיסטנבול. החברה מתעסקת בפרומושיין ובוקינג של אירועים ופסטיבלים מאז שנות ה-80 ומתמחה בשווקים של מזרח ומרכז אירופה. בין האמנים השווים שהחברה עובדת איתם: Opeth, Black Heart Procession, Goran Bregovich, Wovenhand. גם הקולקטיב חתמו איתם לאחרונה.

    ואחרון חביב, ג'ק קולט'ייר, או ג'ק פופ כמו שהוא קורא לעצמו, הוא הבעלים של לייבל לונדוני קטן צעיר וסקסי בשם Alcopop!. הוא מאוד מאמין במכירת דיסקים, וזכה לאחרונה בפרס היוקרתי AIM עבור הלייבל הקטן הכי טוב לשנת 2013. בין אמני הלייבל: Johnny Foreigner, Fight Like Apes, Radstewart.

    מה שמעתם על סצינת המוזיקה הישראלית?

    ג'ואן: "מצטער לומר שלא הרבה. אני מכיר את גבע אלון ושמעתי עוד להקות טובות בכל מיני סגנונות במהלך השנים, אבל אני לא זוכר את שמן".

    ניק: "אנחנו מיצגים את הקולקטיב מחוץ לישראל, ואנחנו עובדים עם אבישר סביר, אני לא מכיר עוד חוץ מהם".

    ג'ק: "מעט מאוד בינתיים אם יורשה לי להיות כנה. ראיתי והתאהבתי במונוטוניקס בפסטיבל End of the Road לפני כמה שנים, אבל חוץ מזה - אני מתרגש מזה שהנסיעה הולכת להיות מסע של תגליות! בכתיבת תשובות אלה, בדיוק שלחו לי רשימה של הלהקות שהולכות לנגן - אז בטח אוכל לתת לך תשובה הרבה יותר מפורטת אחרי זה..."

    איך אתם מחליטים האם לקחת אמן?

    ג'ואן: "זה תלוי באירוע שאני עושה לו בוקינג. אם זה פסטיבל גדול או מועדון, חשוב שיהיה להם כבר פרופיל במדינה או בעיר איפה שההופעה מתרחשת. הציבור חייב להכיר אותם לפני כן. אם זה פסטיבל קטן יותר או אירוע חינמי, הכי חשוב שהם יתאימו לאסתטיקה של האירוע. וכמובן תמיד חשוב שהם יוכלו לתת הופעה טובה על הבמה".

    ניק: "אחד מלקוחותינו רוצה את האמן ו/או כסף ו/או אהבה".

    ג'ק: "בעיקר תשוקה. בקשר ללעשות בוקינג להופעות, אני מריץ שואוקייס למגזין אינדי בריטי פופולארי (This Is Fake DIY) ומסתמך על תערובת של מידע מעורכים/התרגשות גואה של המעריצים - ועל האהבה שלי למוזיקה כשאני עושה את הבוקינג... מבחינת פסטיבלים, כמובן צריך להיות יותר זהירים שהלהקה 'תעבוד' מבחינת האירוע, ולוודא שהם יביאו קהל - אז כן, כנראה שיש פה תערובות של רגשות!"

    הקולקטיב בחשיפה בינלאומית 2012 - צילום יעל נאמן

    הקולקטיב בחשיפה בינלאומית 2012 - צילום יעל נאמן

    מה אתם מחפשים כשאתם הולכים לשואוקייס?

    ג'ואן: "אני מצפה מהלהקה לעשות הופעה טובה, לא משנה כמה אנשים יש בחדר. אישית אני לא נותן חשיבות ליכולות מוזיקליות כמו שאני נותן לאישיות וכריזמה. אם אני אוהב את הלהקה, אני מנסה לדמיין אותם מנגנים במקום, מועדון או פסטיבל שאוכל להביא אותם אליו".

    ניק: "לא להשתעמם! משהו שונה! ביטחון עצמי! מינימום קלישאות שואוביז".

    ג'ק: "משהו שמרגש אותי לגבי האמן וגורם לי לרצות לדעת עוד. אני לא בהכרח מחפש את קשקוש אמצע הדרך הבא שיפליג הישר לראש המצעדים בממלכה המאחודת. אני רוצה משהו מעניין, מרגש - שמרחיק אותי מהבר ומשאיר את העיניים שלי על הבמה. זה בטח למה אהבתי את מונוטוניקס. תאהב אותם או תשנא אותם, אין שוווום סיכוי שתוכל לקרוא להם משעממים!"

    חוץ משואוקייסים, באיזה צורות נוספות אתם מגלים אמנים?

    ג'ואן: "אני מקבל המון מיילים והצעות על בסיס יומי, מחפש מוזיקה חדשה ברשת, קורא בלוגים ומגזינים, מקשיב לרדיו ונותן תשומת לב מיוחדת להמלצות מחברים ואנשי קשר. אם אני אוהב להקה אני עושה מחקר משלי".

    ניק: "מפה לאוזן, מדיה מסורתית, מדיה חברתית (לעיתים נדירות במקרה שלי), לתפוס אמנים שאני לא יודע עליהם כלום במקרה בפסטיבל וכו', סוכן או מנהל או אמן שנגשים אלי".

    ג'ק: "בכנות, רוב הלהקות 'החדשות' שמוחתמות מגיעות אלינו מפה לאוזן. או שמישהו שאני מכבד/הוצאה לאור שולחים לי מייל על האמן, או שאחת מהלהקות שאנחנו עובדים איתן ממליצה לי על מישהו שחימם אותן, או וואטאבר. לפעמים אני מכיר את הלהקה הרבה זמן ורודף אחריה בצורה אקטיבית, ולפעמים אני באמת מקבל דמו ואוהב אותו כל כך שאני חייב ללכת לבדוק את הלהקה. תמיד יש לי רשימה כללית של בערך 20/25 להקות בראש שאני שם עליהן עין בזמן מסוים, שם עין על התפתחויות/הקלטות חדשות וכו'. אני מקווה להכניס לשם להקות ישראליות :-)"

    האם תוכלו לתת עצה לאמנים שלא נכנסו לשואוקייס או שלא יקבל הצעות בעקבותיו?

    ג'ואן: "עקרונית אני חושב שהם צריכים לשים פוקוס על לעשות מוזיקה מעולה. אחרי זה הם צריכים להסתכל בבלוגים, מגזינים, אנשי תקשורת שהם אוהבים לקרוא, ולייבלים שמוציאים מוזיקה שהם אוהבים לקנות, וקודם כל לגשת אליהם. אם אתה אוהב את מה שאתה עושה והמוזיקה טובה, יש סיכוי טוב שיקשיבו לך וגם יאהבו את המוזיקה שלך".

    ניק: "אם אתם מאמינים בעצמכם, תעבדו על להשתפר במה שאתם עושים, ואל תוותרו בקלות".

    ג'ק: "כן. אל תוותרו רק בגלל שכמה מטומטמים מתעשיית המוזיקה בחדר לא אוהבים אתכם. אני חושב שאתם צריכים לכתוב, לנגן, וליצור בגלל הסיבות הנכונות, ומתי שזה יתחיל לרוץ - זה ירוץ! אם להיות כנה בצורה אכזרית, אפשרי להצליח בלי לייבלים ודומיהן היום, אז תתבצרו, תאמינו ואל תרגישו שאתם חייבים לזרוק כסף על יח"צ ועל פלאגרים (=פרומוטרים ע.ש.) כדי לגרום לזה לקרות!"

  • האיסלנדית החדשה

    הסיגנל "זה בסדר לפחד", כלומר, "Ze Beseder Lefahed" (גוד יודע איך מבטאים את זה באמריקאית) של ועדת חריגים פורסם ב-Spin והלהקה סומנה כאייטם חם ב-The Fly. להקת אפור גשום, שחלק משיריה בעברית וחלקם באנגלית, קיבלה ביקורות אוהדות מעבר לים. אפילו אד טרנר אנד דה דנילוף סנטר הופיעו בברלין בשפת הקודש. האם העברית היא האיסלנדית החדשה?

    זו לא הפעם הראשונה שמוזיקה בעברית מופצת בתפוצות, ואני לא מדבר על "אבניבי" של יזהר כהן. התקדים האחרון, יחסית, היה סרט הטראש של אדם סנדלר מ-2008 "You Don't Mess With The Zohan" שלווה במוזיקה של הדג נחש. הלהקה יצאה לטור או שניים באמריקה והופיעה בעיקר מול יהודים וישראלים לשעבר.

    השאלה הגדולה, כמובן, היא כמה רחוק זה יכול ללכת, עד כמה השפה מהווה מחסום למוזיקה? כדי לבדוק את זה, בואו נשאל בכיוון ההפוך - עד כמה רחוק הגיעה מוזיקה בשפות אחרות? האם אנחנו שומעים להקות ששרות בפולנית, קוריאנית, דנית, או אפילו בספרדית או צרפתית?

    יש לי חדשות לא טובות - מעט מאוד להקות הצליחו לפרוץ את מחסום השפה. גרוע מכך - ההצלחה שלהן לא פתחה את הדלת לעוד להקות. להיפך, זה נהייה גימיק שאי אפשר לשחזר, אלא אם כן אתה עושה מוזיקת עולם.

    יש בגרמניה תעשיית מוזיקה עצומה, אבל רק הגרמנית הנוקשית של Rammstein עברה את חומת ברלין לשעבר. כולם נהנים מהאיסלנדית השוטפת של Sigur Ros, אבל איזה הרכבים ששרים בשפת האלפים קיבלו אפילו חצי מהתהילה שלהם? גם כשחושבים על צרפתית, מהשפות האהובות בעולם, השם שעולה מיד הוא סרג' גינסבורג, ואולי MC Solaar למיטיבי לכת.

    רוב המוזיקאים שמו את שפת המקור בצד לטובת הגולה. Myslovitz הפולניים נכנסו לפלייליסטים ברחבי העולם עם הלהיט "Sound Of Solitude", במקור "Długość Dzwięku Samotności". גם Kent השבדיים הושמעו ב-MTV עם השיר "Music Non Stop", הגרסה האנגלית ל-"Musik Non Stop". כמו שפולנית ושבדית נשמעות לנו מוזר, ככה העברית נשמעת מוזר לגויים, אם לא יותר.

    בארץ היו נסיונות דומים. להקת היהודים תרגמה את שמה ל-.I.U.D.M ויצאה להופיע בארצות הברית. אפילו ריטה תרגמה את "בוא" לאנגלית שנהיה ללהיט מפתיע ברדיו האמריקאי. כששלום חנוך עבר ללונדון הוא כתב שירים באנגלית למרות הקושי שלו עם השפה, וגם פורטיסחרוף נטשו את העברית כהקימו את Minimal Compact.

    אולי יקרה משהו הרבה יותר צנוע. כמו שיש פרנקופילים ואיסלנדופילים אולי נזכה לראות ישראלופילים - אנשים בלי קשר לישראל שיבחרו לאמץ את התרבות שלנו ולהכיר כל צליל שיצא מפה, אולי בקטע היפסטרי של אפריקה זה פסה, I listen to Israeli bands that don't exist yet.

    בתמונה הגדולה, ועדת חריגים באה בזמן הנכון עם הסאונד הנכון והבאזז הנכון, וסחטיין על ההישג. אם הייתם אומרים לי לפני שנה שמוזיקה בעברית תגיע למקומות כאלה הייתי מרים גבה גבוהה. אלא אם כן ההיסטוריה תחזור על עצמה, מוזיקאים שרוצים קריירה בינלאומית ימשיכו לשיר בשפת המלכה. תשאלו את אסף אבידן ועדי אולמנסקי. כלומר, Asaf Avidan and Adi Ulmansky.

  • סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק ג

    לאחר האכזבה הצפויה ממשרדי התרבות והחוץ, הלכתי להוציא כעס על עיריית תל אביב בפנל האירוני "בנינו את העיר על רוקנרול", פנל על (חוסר) קידום המוזיקה של עיריית תל אביב.

    שלושת הפנליסטים היו "השגריר" והיועץ לראש העיר איתן שוורץ, בחור חביב בשם ליאור מאייר שעובד על השיווק הבינלאומי של תל אביב, ו-Becky Ayres גם היא ממארגני פסטיבל Liverpool Sound City. לאחר ההצגה העצמית הם פתחו את המיקרופון לשאלות מהקהל.

    שאלתי איך זה יכול להיות שעושים פנל כזה בעוד שעיריית תל אביב מתנכלת למוזיקאים, למשל דרך העלאת הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות, שלא לדבר על לעשות משהו פרואקטיבי למענם. איתן מרח אותי יאיר לפיד סטייל. הוא טען שחשיבות התרבות והמוזיקה ברורה לכל מי שיושב בעירייה, ועדכן שבעקבות המחאה היא תשנה את קטגוריות הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות רק ב-2014. מישהו יודע מה הם אמורים לעשות עד אז?

    גם מליאור מאייר לא הגיעה הישועה. שאלתי אותו מה הם עושים כדי לקדם את המיתוג של תל אביב כיעד מוזיקלי ולהביא עוד תיירים להופעות. הוא ענה שהמיתוג נבנה סביב דבר אחד - תל אביב כיעד של היי-טק וחדשנות טכנולוגית - וקיווה שהמוזיקה תהנה מהמיתוג בעקיפין. הוא הוסיף ודיבר על בעיות בהנגשת העיר. יש לטענתו 70(!) הופעות בכל יום בתל אביב ולאנשיו אין את הידע והיכולת להתמודד עם המידע. בינתיים הוא המליץ לאמנים לפרסם הופעות בעמוד פייסבוק לתיירים (לא ניתנה כתובת) ובאתר התיירות החדש של העיר. דיברתי איתו מחוץ לאולם והצעתי עזרה מהשטח.

    אני מקווה שנציגי העירייה הקשיבו לבקי הליברפולית. היא סיפרה על פרויקט Liverpool's Baltic Triangle, אזור מוזנח שהעירייה המירה בהצלחה אדירה למגורים זולים וחללים יצירתיים לאמנים. זו עיר שבנויה על רוקנרול. תמר קפסוטו, שדיברה מהלב על אטימות העירייה לנגני הרחוב, היתה פורחת שם. אפילו בחיפה עושים משהו דומה. אולי גם בתל אביב יש תקווה - ניצן הורוביץ פרסם סטטוסים שיש לעירייה עשרות מבנים נטושים שהוא מתכנן להשמיש לטובת התושבים.

    לסיבוב האחרון בחרתי בפנל על הרדיו הישראלי. רוב דיבורי הפנליסטים הכרזימטיים בוזבזו על התנגחות בתחנה הזאת שאין לנקוב בשמה (גלגלצ! מווה הה הה!). בוזבזו כי שמענו את אותן הטענות יותר מדי פעמים והן לא שינו דבר.

    הנציג של התחנה, דן דן מתיוק, היה ענייני וכנה. הוא נתן הסברים מדויקים כיצד הם עובדים - מפרידים בין שדרנים לעורכים, עושים ישיבות פלייליסט דמוקרטיות, וכו'. הוא טען שהתחנה עובדת עם שיטת הפלייליסט כדי שיהיה לה אופי מסויים. הופתעתי לשמוע שדווקא ב-88fm האהובה עלי יש מאגר של 7000 שירים מתוכו חייבים לשבץ 5 שירים בשעה.

    אמיר אשר, איש רדיו ותיק המרצה ומשדר כיום במרכז הבינתחומי, אמר כמה דברים חכמים. הוא טען שיש בעיה של רגולציה ברדיו הישראלי. יש לדעתו יותר מדי תחנות אזוריות שמתחרות על רייטינג או על כסף וצריך לאחד אותן ל-5 תחנות. הוא הוסיף והתלונן, בצדק, על חוסר החדשנות ברדיו הישראלי, וציטט סקר עדכני שהראה שהזמר האהוב עלי חיילי צה"ל הוא אריק איינשטיין. "אני רוצה לקום ולהרגיש שאני ב-2013", הוא סיכם.

    בשלב השאלות מוזיקאית שישבה בקהל תהתה אם שומעים בכלל אלבומים ששולחים לתחנות. שדרן אחר שישב בקהל שאל האם משדרים שירים מאלבומים שלא שוחררו כסינגלים. חברי הפנל הסכימו שזה בלתי אפשרי. אמיר ציין שרק ב-2011 יצאו 8 וחצי שנים של מוזיקה.

    יצאתי החוצה לבריזת אחר צהריים ושיחות חתרניות עם מוזיקאים ואנשי תרבות. ג'רמי, מארגן הכנס, בא לבקש את עזרתינו בחיסול בקבוקי בירה שנותרו יתומים. ברקע להקת Sawyer נתנה רוק סבנטיז מדרום ארצות הברית. הייתי גמור והלכתי הביתה.

  • סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק ב

    חזרתי למועדון השבלול אחרי הפסקת הצהריים. על הפרק - פנל ציידי כשרונות למועדונים ופסטיבלים.

    Malcolm Haynes הנחה את הפנל. כדאי להכיר את מלקולם. לא רק בגלל החולצה הצבעונית והרוח הקלילה שלו, אלא בגלל שהוא עובד בפסטיבל העל גלסטנברי. הוא אחראי על מתחמי האלקטרוני וההיפ הופ וצריך למצוא כל שנה 220 אמנים שיופיעו אצלו.

    לטענתו הוא בוחר 60% מהאמנים דרך סוכנים. את ה-40% הנותרים הוא בוחר לפי טעמו האישי, בין היתר מפניות ישירות של להקות ומנהלים. הוא הבטיח שאם תשלחו לו מייל או קטע לשמיעה הוא יחזור אליכם מתישהו, כי זו העבודה שלו. אני מאמין לו.

    מלקולם ממליץ ללהקות ישראליות לקחת סוכן, וכמובן לשיר באנגלית. כפי שסיפר לנו שחר ברטשטיין, גם לפי מלקולם כדאי ללהקות לעבור ולגור במדינה בה הן רוצות לפרוץ. הוא סיפר שהוא היה בכנס גם שנה שעברה, ומתוך 50 אמנים שהוא ראה 4 בלבד קיבלו ממנו פלטפורמה. עוד נקודות לשחר על החשיבות של שואוקייסים בארץ.

    הסתקרנתי לשמוע גם את David Pichilingi, ליברפולי גאה עם מבטא ראוי, ממארגני פסטיבל Liverpool Sound City. הפסטיבל נותן במה למוזיקאים חדשים מכל העולם במשך 3 ימים. הקהל בא בציפייה לראות שם את הדבר הבא. ברי המזל ראו בפסטיבל את Coldplay ו-Florence & The Machine לפני כולם.

    דיוויד סיפר על תהליך הקבלה לפסטיבל. להקות יכולות להרשם בחינם דרך אתר האינטרנט, או דרך ועדות ברחבי העולם. בניגוד לפסטיבלים אחרים, האמנים לא צריכים לשלם על ההרשמה. הם לא מקבלים תשלום על ההופעה אבל מקבלים שירותים נלווים, למשל בקליין (ציוד ועזרה טכנית), ובעיקר חשיפה אדירה.

    בפסטיבל האחרון נרשמו 7,500 להקות, מתוכן התקבלו רק 350. לפי איזה קרטריון? לפי דיוויד הסלקטורים שאלו את עצמם איזה מהלהקות מוכנות להופיע לפני אנשי התעשייה. כששאלתי אותו לגבי קבלה של להקות ישראליות, הוא אמר שזה קשה. לדבריו אפילו להקות מליברפול מתלוננות שהן לא מצליחות להתקבל.

    הפנל הרביעי על מדיניות הייצוא של מוזיקה ישראלית היה מאכזב כצפוי. נציגי משרד החוץ ומשרד התרבות מלמלו בעיקר תשובות דיפלומטיות שלא הצלחתי להבין. עם זאת, יש כמה דברים שנאמרו שם בבירור.

    רפאל גמזו ממשרד התרבות ביקר את הממסד בכנות מפתיעה. הוא טען שבעוד שלבריטניה יש את ה-British Council ולצרפת את ה-Institut Francais, לנו אין מוסד לקידום התרבות והמוזיקה הישראלית בעולם. הוא הוסיף שהכל קורה אצלינו לאט. למשל, רק בשנה שעברה עשו בפעם הראשונה שואוקייס לרוק ואינדי, מה שהכניס את הממשל לשוק.

    הילה אנגלהארד, נציגת קשתו"ם, עדכנה שיהיה שואוקייס של 20 להקות בסוף נובמבר. ההרשמה בעיצומה דרך הצוללת הצהובה. היא הזמינה אמנים ליצור איתה קשר אם הם צריכים עזרה בתקשורת עם גורמים מקומיים בחו"ל, כמו מועדונים ופסטיבלים. תעדכנו אותנו אם זה עבד.

  • סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק א

    עשיתי את דרכי לכנס Tune In Tel Aviv בנמל. זה היה יום ישראלי טיפוסי שהזכיר לי שוב ושוב איפה אני נמצא - בפינה הלחה שלנו תחת שמי ים התיכון. אי שם, מעבר לכחול העמוק שבצבץ בין בנייני הנמל, יש תעשיית מוזיקה ענקית. הלכתי לברר מה אפשר ללמוד ממנה.

    נכנסתי באמצע הפנל הראשון של David Grasham ו-Harvey Leeds (מידע מלא על כל הפנליסטים פה), שועלים ותיקים בביזנס. הם היו בעיצומה של שעת סיפור על חוויות מעשרות שנים בתעשייה.

    דיוויד סיפר איך איימו על חייו כשהשמיע את Diana Ross ברדיו בדרום אפריקה, תקופת האפרטהייד. הארווי סיפר איך רימו את להקת Good Charlotte שהוא החתים לסוני. תודות למודל פיננסי מיושן, סוני שמרה בצד 5-10% מהמכירות להחזרים על דיסקים שבורים ואלבומים שלא נמכרו. הלהקה עשתה בדיקה עצמאית איפה הכסף, וגילתה ש- $680,000 היו "תקועים בצנרת". משועשע ומזועזע יצאתי לפנל של מעגל הפרומוטרים במועדון השבלול.

    להפתעתי המקום נראה חשוך וריק. שאלתי באנגלית את קומץ האנשים שישבו על הבר אם הגעתי למקום הנכון. אחד מהיושבים ענה "אנחנו מקווים שכן". התברר שהוא Marek Szpendowski, המקבילה של שוקי וייס בפולין ומנחה הפנל. 10 דקות לאחר מכן הדליקו את האורות ומשתתפי הפנל העלו לבמה כיסאות ושולחנות. כמה דקות אחרי שהם התיישבו טכנאי המקום נזכר לסדר מיקרופונים. הרגשתי לא נעים.

    למרות האירגון הלקוי, הפנל היה מרתק ועסק בהפקת הופעות בארץ ובחו"ל. הסתבר שגם בגולה קשה. לפי Uli Hilger, מקים פסטיבל Waves Vienna, יש באוסטריה מונופול של מפיקי הופעות וחייבים למצוא נישה כדי להצליח.

    מרק נלקח למאסר בגלל הנסיונות שלו להביא להקות לפולין. אחרי נפילת השלטון הקומוניסטי לקחו לו 10 שנים לשים את פולין על מפת סיבובי ההופעות. עכשיו כשהצליח, האמנים דורשים את אותו התשלום כמו שהם דורשים ממפיקים בגרמניה, למרות שהכרטיסים יותר זולים בפולין. הוא נעזר בספונסרים כדי להשלים את הפער.

    מצב ייבוא ההופעות בארץ בעייתי, אבל לא בגלל מה שחשבנו. הילל ווקס מחברת ההפקה 2B Vibes טען שלרוב האמנים לא אכפת מפוליטיקה - הם רוצים לנגן ולפגוש את המעריצים. לדעתו ישראל לא נמצאת על הרדאר בגלל לוגיסטיקה. הרי הרבה יותר קל לארגן 25 הופעות בצפון אירופה מאשר לבוא לפה. ערן אריאלי מנרנג'ה טען שהספונסרים לא עוזרים למצב. הכסף שהם מציעים קטן מדי ולא שווה את מה שהם מבקשים עבורו.

    מפיק העל זאב אייזיק הוסיף שהבעייה היא ה-hate mail שאמנים מקבלים וטען שרובו מגיע מהארץ. אבל לדעתו על כל סרבן הופעות יש אמן שיסכים להתגייס. אולי הפתיע שגם באוסטריה היו בעיות פוליטיות. להקות היפ הופ גרמניות ביטלו הופעות בגלל עלייתו של הפוליטיקאי הימני, יורג היידר, לשלטון. הוא התעקש ושכנע אותם לבוא ולבטא את הדיעות שלהם בחופשיות על הבמה.

    יצאתי להפסקת צהריים עם חברי החדשים מהרדיו הבינתחומי. שוחחנו על סנדוויצ'ים של ארומה ובירה משוק האיכרים עד כמה זה קל או קשה להביא קהל להופעות בארץ. הייתי מאוד פסימי אחרי הפנל של הפרומוטרים, אבל אחרים לא הסכימו איתי. טוב שכך. אחרת מי היה לוקח צ'אנס להביא לפה הופעות?

  • התכנסות: Tune in Tel Aviv

    כנס המוזיקה Tune In Tel Aviv יתקיים ביום חמישי הקרוב בנמל - הזדמנות לכל הברנז'ה להתכנס, לדבר על התעשייה, ולעשות נטוורקינג.

    מבטיחים כמה שמות מעניינים, אורחים מחו"ל שכדאי למוזיקאים לפגוש. למשל, שועל תעשיית המוזיקה Harvey Leeds שעבד בעבר בסוני ועובד ב-5 השנים האחרונות בתאגיד ההופעות לייב ניישן, Malcolm Haynes, פרומוטר ותיק ומגלה כשרונות לפסטיבל העל גלסטנברי, ועוד רבים (תלחצו על All Speakers אחרי שתכנסו לקישור). חשבתי ש-Gene Simmons מלהקת Kiss יבוא, מה שהיה יכול להיות מאוד מבדר, אבל הוא רק פרזנטור. חבל.

    יש אירועים מבטיחים בתוכנייה של הכנס, רובם במקביל. אנווט בין פנלים של אינסיידרים, פרומוטרים ומנהלים, שיחשפו איך התעשייה עובדת, לבין פנלים ממבט על, למשל על זכויות יוצרים וקראודסורסינג, שיעוררו דיונים סוערים. אם אחד מהאורחים יתגלה ככריזמטי ועשיר בסיפורים, אקפוץ לראות אותו מקרוב בסשן "בגוב האריות".

    שמתי אוזן במיוחד על הפנל "בנינו את העיר הזו על רוק אנד רול". זה אמור להיות דיאלוג בין הקהל לנציגי מפתח בעירייה איך אפשר לשפר את העיר למוזיקאים. וואלה. מעניין מה יש להם לומר על העלאת הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות.

    לילה לפני הכנס נזכה לעשרות הופעות במקביל בפסטיבל Mad Music, שואוקייס של אמנים מקומיים לאנשי התעשייה. בואו ותוכלו להשוויץ שהייתם שם כשגילו את קין והבל 90210, הרבה לפני שהם עברו ללוס אנג'לס והתמכרו לקוק וחשפניות.