לא הייתי באולם "התיבה" מעולם, אבל לאורך הדרך לא הפסקתי לתהות איך נראה המקום שאמור לאכלס את היצירה "כנסיית רותקו" של מורטון פלדמן, שעליה כתבתי לפני כמה ימים. איזה מין מרחב ידמה את המרחב שברא את היצירה הייחודית הזו? לרוע המזל שלי, הגעתי למקום בשעה המיועדת וגיליתי שהוא סגור, בלי שלט להסבר ובלי כלום. נכנסתי לאירוע בפייסבוק וראיתי שצדקתי בשעה ובתאריך, ושגם המיקום תאם את מה שכתוב באירוע - רק אחרי חקירה נוירוטית ברחבי האינטרנט גיליתי שהאירוע ממוקם לא בתיבה (למרות שהוא חלק ממרתון התיבה, כן כן) אלא בכנסייה שהייתה במרחק דקות ספורות מהמקום, למזלי.
הלכתי בקצב הנוירוזה שלי והגעתי לאולם החדש, כנסיית עמנואל, דקות אחרי שעת ההתחלה המיועדת. לא היה מזגן, ומלבד האולם המלא היו עשרות אנשים שחיכו במבואה בתקווה להכנס. מפאת בעיות ארגוניות, אנשים שלא קנו כרטיסים מראש לא יכלו להאזין, וגם אלו שקנו מראש נמצאו במעין מצב בו ספק שגם הם יוכלו להכנס, אפופים בלחץ של המארגנים, דחוקים בין פינות ומדרגות בחוסר סדר מבאס מעט. כשהצלחתי להדחק בין אנשים בקומה השנייה, עומד לצד גרם המדרגות, מצאתי מיקום מתקבל וצפיתי בהרצאת הפתיחה, רבע שעה על עבודתו של פלדמן והיצירה בפרט. בסוף ההרצאה עלה לבמה האנסמבל המבצע - כלי הקשה, ויולה וצ׳לסטה - ומקהלה בת כעשרה משתתפים שנעמדה לאורך אחד מקירות הכנסייה.
מהתווים הראשונים היה ניכר שזה האופן האופטימלי לחוות את יצירה זו, והחד-פעמיות וההשקעה שמאחורי החוויה הוכיחו את עצמן. הכל הרגיש מדויק ובמקום, מבוצע באהבה וכבוד לדבר כשלעצמו. העלאת יצירה כזו לביצוע בישראל היא נדירה, והביצוע המסוים הזה היה נקודת אור יפה בעולם המוזיקה הניסיונית בישראל, ספירה תרבותית שלעתים תכופות נדחקת לשוליים לשווא. בכל זאת, עד שהספקתי להתמסר, שמעתי את תווי הפתיחה של החלק האחרון, שנגמר תוך שתי דקות. עשרים וחמש דקות של מוזיקה הן מעט מדי, ולמרות האקסטזה שבאה עם חוויה כזו - ועוד בכנסייה - האורך היווה מגרעה, כמעט כאילו ראיתי טריילר בציפייה לסרט עצמו. כנראה שרצו לקדש משהו בחוויה הזו כשלעצמה (וזו גם אולי הסיבה למיקום), אבל נותרתי עם חסר. בכל זאת, היה נדמה שהקהל יצא נפעם, באמירות אליטיסטיות של "זה רותקו, זה פשוט רותקו" מפוזרות באוויר סביבי. אולי הרווח שלי היה מועט משציפיתי, אבל נדמה היה שזו הייתה הצלחה בסופו של דבר.
סגור לתגובות על "כנסיית רותקו" במרתון התיבה: זה רותקו, זה פשוט רותקו / כללי / עיליי אשדות
באמצע השממה הטקסנית קיים מבנה בו הקירות מעוטרים בארבעה-עשר ציורים של אחת מהחריגויות המשונות של עולם האמנות - מארק רותקו, שהמונוליתים המעורפלים שלו זכו לאיזו הוקרה יחידאית ומשונה בעולם האמנות. אותם בלוקים של צבע נדמים בלתי חדירים במבט ראשון. בזמן שרוב יצירות האמנות מעידות מהר על הכוונה שלהן, או לפחות מציגות בפניך איזשהו קצה חוט, אותה הצהרת כוונות שונה אצל רותקו. ניכר באופן בלתי מוסבר שהרגש המובע ביצירה שונה בתכליתו מאחוז ניכר של יצירות אמנות אחרות (לפחות אלו שאני מכיר).
כמובן שאני לא מתיימר להיות אנין טעם או בקיא בנושא, אבל מעטות הן יצירות האמנות שמעוררות בי את התחושות שמעוררות בי יצירות האמנות של רותקו - לא השתאות ואהבה, בהכרח, וגם לא סלידה, אלא משהו מופשט ונבדל לחלוטין מהספקטרום הרגשי המדובר. אולי זה אפילו לא רגשי: היצירה של רותקו כזו מיוחדת במינה שלעתים קשה לי להבדיל בין הגאונות המדוברת שלו, זו שנתפסת בידי מבקרי אמנות מרחבי העולם, לבין הילדותיות הלא מודעת שאני תופס כשאני מסתכל על יצירה בשם "סגול, ירוק ואדום" ששווייה 190 מיליון דולר ולא רואה דבר מלבד אותם סגול, ירוק ואדום. ובכל זאת, בין אם זו האמנות שלו כשלעצמה לבין אם זה הכבוד שאופף אותה, משהו חודר מבעד. יש גרעין מעבר לצבעים שעל הקנבס שמאתגר אותך לפרק דבר מה בנטייה האינסטינקטיבית שלך לעיבוד יצירות ככלל - התוכן לא נדחף בפנים שלך בחוסר סאבטקסט מבעית (*קורץ לאנדי וורהול*) ולא קבור בשכבות על גבי שכבות של אותו הסאבטקסט שחונקות אותו לאט ובבטחה. האמנות של רותקו מזמנת החוצה את החלק המפחיד ביותר, הראשוני ביותר, בחוויה האנושית - זה שאין לדבר עליו.
זו היא מעלה, אך לא רק. אין איך לברוח מהיהירות האימננטית ביצירה שמכילה, על פני השטח, גושי צבע ותו לא. בימינו, בהם האומנות מתרחבת ומתגוונת בקצב בלתי פוסק - כל כדי כך שנדמה שהכל נעשה בעבר, ואנחנו חווים רק דמיים ואיטרציות של היו-כבר - היוהרה האמנותית איבדה ממקומה הנושן. אל מול האירוניה, שעברה ועוברת רבבי הגדרות ושימושים, מודעות ליוהרה היא מפתח. לעתים, היצירה של רותקו מרגישה לא מודעת במהותה, מסורסת בידי אותה הגדלות שיצרה אותה ומידרדרת ללא-דבר מלבד גושי צבע. אך התכונה הזו של נבדלות מהשפה, ממה שביכולתנו לבטא במילים, זו ממשיכה להדהד מעבר לכל פן ביצירה של רותקו שחלף זמנו (או שמא שחולף עדיין). המבנה הזה בטקסס, כנסיית רותקו, הוא מרחב שמשרת כנשא לאותה התכונה, מגביר אותה ומייעד אותה, מדגיש אותה לא רק כמאפיין אלא גם כתכלית ביצירה שלו. החיבור לאותה אי-המסוגלות למלל הוא המרכז בכנסייה הזו - חוויה שלא אוכל להעיד עליה באופן אישי לעולם, כנראה, כי אעבור הכל עד שאהיה מוכן להגיע לנבכי יוסטון, טקסס מבחירתי האישית, תודה רבה.
אי-המסוגלות המדוברת הכתה במיוחד במורטון פלדמן, מלחין קלאסי מודרני מארצות הברית ששם במרכז תורתו המוזיקלית את התת-שטחי; האופן בו מוזיקה מדוללת לכדי דינמיקה, תחושה ללא מקום לאחיזה; התקדמות כתהליך ב-ת' דגושה, בו המאזין ותשומת הלב שלו כה פעילים במעמדם ביחס ליצירה שכמעט ועליהם להיזהר מולה. ב-1971, באירוע פתיחת הכנסייה שהתרחש שנה לאחר התאבדותו של רותקו, פלדמן - שהיה חבר של האמן - התבקש לכתוב יצירה לכבוד המרחב. פלדמן כתב את יצירתו "כנסיית רותקו" מתוך החוויה שלו באותה הכנסייה והתחושה מחלחלת לאורך מלואה. המרחב מתואר כ-"חלל מדיטטיבי" והמוזיקה מתעלת את התיאור באופן הדוק - בלי קצב, הרמוניה או מלודיה ברורים לאוזן, זהו לא הסאונד של דבר מלבד חלל שמתהווה. תרגום צלילי של התנועה התת-קרקעית של עולם שמתקיים הלאה. גם בהאזנה ברמקולים או באוזניות ולא במופע חי, המוזיקה - ובעיקר היעדרה, שהרי רובה אילמת ומינימלית, הקול בוקע מן החרכים - יוצרת חלל. התחושה שפלדמן הצליח לתפוס מקיימת מקום.
היצירה היא מסע מופשט בתחום האפור, בחלוקה לחמישה חלקים שמתקדמים לאט בקצב-לא-קצב, גלים של שירה ושל כלי מיתר מגיחים בהבזקים שלא חושפים טיפת הגיון. זוהי מראה מוזיקלית לאומנות החזותית של רותקו, שתיהן מתפקדות כשער לאותו התחום האפור חסר הצורה. אולם, לאיטה צורה מתחילה להיווצר, ובחלק החמישי והקצר ביותר, הכל קורס לכדי אותה הצורה באיזו אסינכרוניות מטרידה, כאילו הצורני ביותר הוא גם השונה ביותר. למרות שהחוויה הזו מחזיקה גם בגרסתה המוקלטת, החוויה המציאותית והמיוחדת להפליא מזדמנת השבוע כחלק מפסטיבל מרתון התיבה שמתרחש ביפו. ביום שבת הקרוב, אנסמבל המאה ה-21 ומקהלת מורן יבצעו את היצירה, יתנו לאותו החלל הנשמע ייצוג מוחשי, שם לפרצוף. דברים עשויים להתגלות. דווקא מתוך אותו השקט, מבין אותם החרכים.
רותקו האמין שצריך לחוות ציורים בסביבה ייעודית ומבודדת, בעדיפות למצב בו הם נראים בסופו של מסע המיועד לאותה החוויה. היצירה הזו שופעת בעמדה הזו בדיוק - אינטימית, עם כל הנדוש במילה, מקדשת את המרחב ואת הציורים ואת רותקו עצמו כאחד. היא גם בלתי חדירה במובן מסוים, כצפוי, ועשויה להדמות כמאוננת וחסרת טעם בעיני מי שלא מוצא בה את אותה התכונה שעליה אי אפשר לדבר, בדיוק כמו יצירותיו של רותקו. למרות זאת, בזרמים התת-קרקעיים שלה יש עוצמה, אבל עוצמה זו גדולה ממילים ואין לדבר עליה אלא רק להרגיש. לכן לא אדבר עוד.
