וייניל: סקס, סמים, וחברות תקליטים
באחת מהסצנות בסדרה החדשה "VINYL", גיבור הסדרה ריצ'י פינסטרה מקבל טיפ ממנהל משופשף שמסכם במשפט אחד את הגישה של חברות התקליטים: “מוזיקאים הם לא חברים שלך - הם מוצרים".
הסדרה, שתעלה במקביל ב-yes וב-HBO ב-15.2, מציפה הרבה תהיות לגבי תעשיית המוזיקה. "וייניל" מתרחשת בניו יורק של 1973 ומספרת את סיפורה של התעשייה דרך פינסטרה, מנהל לייבל שנקרע בין האהבה שלו למוזיקה והרצון שלו לעשות כסף. מדובר בפרויקט משותף של מיק ג'אגר ובמאי העל מרטין סקורסזה ("הזאב מוול סטריט", "החבר'ה הטובים") שמתגלגל כבר 20 שנה, היה אמור להפוך לסרט, ויוצא סוף כל סוף בתור סדרת טלוויזיה. חוץ מג'אגר וסקורסזה מעורב בסדרה גם Terence Winter, היוצר של "אימפריית הפשע" ו-"הזאב מוול סטריט", ולגמרי אפשר לראות את הקו שמחבר בין היצירות שלו ל-"וייניל". אגב, מי שמשחק את פינסטרה הוא אחד מכוכבי "אימפריית הפשע" בובי קאנוויל, מעין אל פאצ'ינו צעיר בגרסה עוד יותר שבורה ועצבנית. הוזמנתי לצפות בפרק הבכורה הכפול באוזןבר לפני שהוא עולה לאוויר, אז לפני שתמשיכו הלאה: זהירות, ספוילרים.
ג'אגר: "הם היו כל כך מטורפים שהיה קשה לכתוב עד כמה הם היו משוגעים בחיים האמיתיים"
החתונה בין ג'אגר לסקורסזה מולידה סיפור שמלא בסקס, סמים, רוקנרול - ופשע: הלייבל מחזיק מרקחה לא חוקית במגירה, "מעלים" תקליטים שלא נמכרו בחנויות, ומשחד שדרני רדיו עם לחיצות יד של 100 דולר. הקו בין המציאות לדמיון מאוד מטושטש בסדרה וגרם לי לרוץ לויקיפדיה לבדוק מה אשכרה קרה. מצד אחד, פינסטרה נפגש מאחורי הקלעים עם לד זפלין והולך להופעה פרועה במיוחד של הניו יורק דולס שממומטת את הבניין; מצד שני, הלייבל שלו American Century מעולם לא היה קיים, והניו יורק דולס אולי העיפו שכלים אך הם לא הפילו בניינים, לפחות לא תרתי משמע. בהתחשב בסגנון של סקורסזה שנוטה לשלב בין ריאליזם למצבי תודעה פנימיים, יכול להיות שרק עולמו של פינסטרה התמוטט עליו באותה הסצנה.
מסתבר שהדברים שנראים הכי מוגזמים בסדרה מבוססים על חוויות אמיתיות, כמו מנהלי לייבל מחורפנים ומעורבות של המאפיה בתעשייה. בראיון לאתר Billboard.com, ג'אגר מספר על מנהלי הלייבלים כי "הם היו כל כך מטורפים שהיה קשה לכתוב עד כמה הם היו משוגעים בחיים האמיתיים ולצפות שאנשים אשכרה יאמינו שאיש עסקים יכול להתנהג ככה" - למשל כשג'אגר הגיע פיכח לפגישה עם מנהל מהלייבל של CBS שהיה מסומם לגמרי. ואילו לגבי המאפיה, סקורסזה מספר באותה הכתבה כי "היה אפשר לעשות כסף במה שנהפך לתעשיית המוזיקה, והמאפיה רצתה פיסה מזה."
ג'אגר וקאנוויל בפעולה על הסט
מעבר לדרמה ולפשע, הסדרה היא חגיגה מוזיקלית של ניו יורק בשנות השבעים: מהגלאם רוק, דרך מוזיקת נשמה, ותחילת ה-Pאנק. סקורסזה מצליח להעביר את התחושה הסובייקטיבית איך זה מרגיש להיות בהופעה משוגעת מעבר לקלישאות הקולנועיות של אנשים מחויכים עם ידיים באוויר, של איך זה מרגיש לטבוע בתוך הצלילים ולהיות מוצף ברגשות בזמן שקורה מאורע בחלל האולם, בדיוק כפי שקורה באותה הופעה של הניו יורק דולס. הרבה שירים מושמעים במהלך פרק הבכורה בפול ווליום, לפעמים בזמן שאמנים שרים או מנגנים אותם. בסצנה חזקה במיוחד, פינסטרה עובר דרך הארלם איפה שהוא נחשף לקסם של המוזיקה השחורה החדשה של הסבנטיז ומבקש מהנהג לעצור. הוא שואל מה זו המוזיקה הזו ומי אחראי על המסיבה, אך מגורש משם באיומי אקדח. הסדרה לא מיפה את הדברים וחושפת גם את המוזיקה הצ'יזית של הסבנטיז, כולל תקרית דיפלומטית עם אחד מהאוסמונדס וקטילה של "I'd Really Love to See You Tonight" של England Dan & John Ford Coley. "היו אפילו דברים יותר גרועים," ג'אגר מגלה בראיון לבילבורד. "כשמסתכלים אחורה מה היו התקליטים שמכרו הכי הרבה, זה קורע מצחוק. זה ממש שעשע אותי, אבל אמרתי כל הזמן למנהל המוזיקלי שהיה יותר מדי דרעק [בפסקול]. היו לנו דיונים ארוכים כמה דרעק יכלנו להכניס." הפאנק יורק בסדרה דרך תגלית מרעישה של אחת מנשות הלייבל: להקת Nasty Bits. ג'יימס ג'אגר, הבן של, מגלם את סולנה Kip Stevens שמזכיר את חלוץ הפאנק האמריקאי ריצ'ארד הל. אולי נאסטי ביטס מעולם לא היו קיימים, אך בעולם האמיתי ג'אגר הצעיר הוא אשכרה סולן של להקת פאנק בשם Turbogeist.
חלק מהקהל שהוזמן לראות את פרק הבכורה כלל את חברי תיסלם - דני בסן, יזהר אשדות, ויאיר ניצני - שישבו ביחד וצפו בסדרה. תיסלם הוקמה בכלל ב-1980 ופעלה בארץ, אבל בזמן שהם חזו במציאות המפוברקת של ניו יורק ממש הסתקרנתי איזה סצנות עלו להם בראש מחיי הרוקנרול הארץ ישראלים. האם גם פה עשו כמויות של קוק, שיחדו שדרני רדיו, ורקדו טנגו עם העולם התחתון? האמת נמצאת אי שם, מתחת לקרחת של יאיר ניצני.