פוסטים מתויגים עם פוסט אורח

  • פוסט אורח: שיר השנה של דנה קסלר 2014

    להקת הסינתפופ Future Islands מבולטימור, מרילנד, חתמה השנה בלייבל 4AD והוציאה בו את אלבומה הרביעי והיפה, “Singles”. יש בו שירים שאני אוהבת יותר או פחות, אבל הוא נפתח בשיר הכי מדהים שיצא השנה. “Seasons” הוא שיר מדהים כשרק שומעים אותו, הוא שיר מדהים כשצופים בקליפ הקאובואים שלו, והוא הכי מדהים כשרואים את הלהקה מבצעת אותו ברגע הפריצה הגדול שלה – הופעה חיה באולפנו של דיויד לטרמן. קרוב ל-3 מיליון צפיות נרשמו ביוטיוב להופעה הבלתי נשכחת הזאת אצל לטרמן, וסיכוי טוב שאחוז ניכר מהן שייך לי. הניגוד המהמם בין הסינתפופ האווירתי, מעברי המלודיה שמיד גורמים לעיניים לדמוע, והביצוע העוצמתי של סמואל הרינג, גורם לי לצפות בקטע הזה בריפיט אינסופי מאז שגיליתי אותו. סולן כמו הרינג לא ראיתם מזמן, או אי פעם. הוא נראה הרבה יותר מבוגר ממה שהייתם מצפים מסולן של להקה אופנתית. עם חולצה בתוך המכנסיים וקו שיער נסוג, הוא פוצח בריקודי ברוס ספרינגסטין משונים ואז שובה את לבך בזכות האש היוקדת בעיניו וקולו מלא הנשמה. זאת הופעה מושלמת לשיר פופ מושלם.

    ~~

    דנה קסלר משיקה בקרוב את "הלהקה היחידה שחשובה: להיות מעריץ פופ בישראל", אסופה של סיפורי הערצה למוזיקה בעריכתה

    השיר שודר כחלק מספיישל להיטי 2014

  • פוסט אורח: מסע של 3 שעות לתוך הראש של Kate Bush

    לפני הכל – זו לא היתה “הופעה”. לא. המינוח הכי קרוב שאני מצליחה לחשוב עליו הוא “אופרת רוק”. כי זה היה מופע תיאטרלי מופלא. עם תפאורה ותאורה שלא ראיתי כמוהם מעולם, עם עשרה נגנים, וזמרי ליווי, ושחקנים ובמה שהופכת כל פעם למשהו אחר. מסע בן שלוש שעות לתוך הראש של קייט בוש.

    ~~~~~~~~~~

    Kate Bush - Before the Dawn, ערב ראש השנה, 24/9/2014, האמרסמית' אפולו, לונדון.

    הקהל מתיישב באולם אפולו היפה והגדול. המולת האנשים המתמקמים, ההתרגשות שלפני.
    ופתאום חושך. קול של קשישה מדברת, מקריאה משהו, לא הצלחתי להבין מה. חושך, ואני מופתעת (כמו כולם) ומנסה להקשיב, להבין מה היא אומרת.

    * בדיעבד - תפילת מנטרת גאיטרי בפתיחה של "Lily", מתוך “Director’s cut”, ובמקור מתוך “The Red shoes”:

    “​Oh thou, who givest sustenance to the universe
    From whom all things proceed
    To whom all things return
    Unveil to us the face of the true spiritual sun
    Hidden by a disc of golden light
    That we may know the truth
    And do our whole duty
    As we journey to thy sacred feet​”

    (William Quan Judge, 1893)

    kate bush hammersmith apollo

    ולפתע “בום” אדיר. אני קופצת בכיסא, הבמה נדלקת באורות, ומוזיקה מתחילה, גרוב.
    כעשרה נגנים על הבמה, על פודמיומים אישיים, בשורה ארוכה.
    קייט נכנסת לבמה מצד ימין, לבושה בשמלה שחורה, יחפה, מחייכת ומרקדת, ומאחוריה בטור חמשת זמרי הליווי, כולם מחייכים ומתנועעים קדימה בצעדי ריקוד. כניסה פשוטה ומקסימה לבמה, והקהל מתפלץ.
    (כבר אז התחלתי לבכות?)

    שיר ראשון: “Lily”. שיר שני: “Hounds of love”.
    אני מתרגשת עדיין, אבל מרגישה קצת מחוץ למה שקורה. בשיר השלישי (שאני לא מזהה ממש, מהאלבומים שאני פחות מכירה, ובדיעבד - גם מתוך “The Red shoes”), אני מתחילה להרגיש שיש משהו סטטי בהופעה - קייט עומדת ושרה עם יד אחת מונפת הצידה, וכנגד רצוני אני מתחילה לדמיין שככה נראית הופעה של טום ג’ונס המבוגר (כתבתי לעצמי תוך כדי ההופעה: “שיר שאני לא מכירה, ואני בלחץ קל”). גם כשזה מגיע ל-”Running up that Hill”, יחד עם צמרמורת ההתרגשות יש איזשהו ריחוק.

    הביצועים מהודקים מאד, העיבודים עגולים ולוקחים אותי בתחושה לאייטיז-ניינטיז. אני שם ואני כולי כמיהה ואני מרגישה דוק קל של אכזבה. השיר הבא מתחיל לאט, הקהל מזהה מיד ומריע – “King of the mountain”. ביצוע יפהפה, ארוך, שמתחיל עדין ועולה ומתגבר וסוחף ולוקח למקומות אחרים מהשיר המוכר. ויחד עם העובדה שהעיבוד המוזיקלי מעט קיטשי לטעמי, זה עדיין מושך וסוחף ולוקח אותי פנימה. ביצוע אדיר וסוחף ששואב אותי עמוק, ופתאום “בום!”.

    המתופף ארוך השיער עומד במרכז הבמה, כשהאור עליו, והוא מנופף סביבו בחפץ קשור בחבל.
    “בום”.

    חושך, נשמעות צפירות של אונייה (מאיזה שיר זה? מוכר לי כל כך). מסך יורד מהתקרה, ועליו מוקרן וידאו ענק של איש בכובע צמר עומד ליד טלסקופ ומדבר בקשר עם משמר החופים – מסביר להם שעלה על תדר לא ברור של אנייה שטובעת. והדו-שיח מעניין וגם מצחיק, וגם מעיק, כי הוא מתקשה לשכנע אותם לצאת לחפש את האונייה ואת הניצולים שאולי מנסים לשרוד בים.

    רעשים וקולות לא ברורים.
    “בום!”
    ואז קייט מופיעה על המסך. באותה חגורת הצלה כתומה שבפוסטרים שפרסמו את המופע. צפה במים שחורים ושרה (בוידאו) את “And Dream of Sheep” – השיר שפותח את צד ב’ של האלבום “Hounds of Love” – אותו צד שקיבל שם משלו ונקרא “The Ninth Wave”. זו היצירה שלה ששמעתי יותר מכל דבר אחר שיצרה, שכל שיר ושיר בתקליט לקחו אותי למחוזות דמיון, לסיפורים מופלאים, אפלים, מטורפים. זו היצירה שזורמת בדמי, שכל תו ותו בה טבוע בי.
    ואני בוכה, כן.
    וככה זה מתחיל, כש-”The Ninth Wave” הופך למופע רוק כמו שלא ראיתי מעולם, ושלא ידעתי שאפשרי בכלל. התאורה, והתפאורה, והשילובים של וידאו ולייב וזמרים ושחקנים, הבמה שהופכת לים שקט או סוער, למצולות או להצלה.

    kate bush wave after wave

    “Wave after wave, each mightier than the last,
    Till last, a ninth one, gathering half the deep
    And full of voices, slowly rose and plunged
    Roaring, and all the wave was in a flame.”

    (“Idylls of the King”, “The Coming of Arthur” - Lord Tennyson)

    והאלבום האהוב הופך לנארטיב אחד שלם וברור. כל הסיפורים השונים שהמצאתי במשך השנים מתבהרים והופכים למסע שלם של הישרדות – של אישה שטבעה ומנסה לשרוד. של הפחדים והשדים והמחשבות והייאוש והתקווה. כל הקולות המכושפים מקבלים פנים וצורה ומשמעות. והבמה היא דבר חי ונושם וקייט בוש עליה, טובעת, צפה שוב, נאבקת על חייה, נאבקת עם שדיה הפנימיים, ביצורים שהיא מדמיינת, באפלה שמתחת לים, בכמיהה למשפחתה וביצר החיים, בין ייאוש לתקווה.

    עוד שיר. “Under Ice”:

    There’s something moving under the ice
    moving Under ice through water
    Trying to get out of the cold water
    “!IT’S ME

    צעקה של קייט, זמרי הליווי בחגורות הצלה מנסרים את הקרח (הרצפה של הבמה) בניסיון להציל אותה. ודממה.

    “Waking the witch”. שכל כולו הזיות של אישה טובעת, לכודה מתחת לקרח. חלומות ובליל של קולות, הברות, “Red red roses“, בית משפט של מטה, עם אנשי הדג בדמות כמורה קתולית, שופטים ללא רחמים. Get out of the waves! Get out of the water!”. סאונד של הליקופטר.
    קול נשמע בקשר, גבר מעדכן על החיפושים בים, ושכנראה אין ניצולים, לא מוצאים את האישה הנעדרת. צריך ליצור קשר עם המשפחה שלה. שומעים הליקופטר, וגוף תאורה ענק, עם זרקור חזק, מתחיל לנוע על תקרת האולם, יורד ועולה וזז ומאיר על הקהל, שהופך לים בו מחפשים.

    שקט. ופתאום יש חדר, בתוך בית, שצף אל הבמה, מתנדנד על הגלים. בבית שני גברים, שמדברים. דו שיח יומיומי בין אבא לבן, ואנחנו מבינים שאלו בעלה ובנה של קייט הנעדרת בים, ושהם כלל לא מודעים לעובדה שהיא נלחמת על חייה עכשיו ממש. באיזשהו שלב הדלת לחדר נסגרת ואנחנו מגלים את קייט עומדת שם, מופיעה יש מאין. אבל הם לא רואים אותה, בעלה ובנה.

    התפאורה היתה מדהימה בשלב הזה, אבל לא אהבתי במיוחד את הדו-שיח עצמו. מה שכן, השיר “Watching you without me” קיבל משמעות חדשה וברורה ועצובה יותר. וקייט הנאבקת על חייה מתעוררת מהתרדמה של הים המקפיא וצועקת Let me live. זמרי הליווי שרים בעדינות It’s allright, עם מנגינת פסנתר שלקוחה משם, אבל איננה שם, באלבום. וזה מנחם ומפחיד.
    ומתוך השקט של הפייד-אאוט מתפרץ “Jig of life” – תנו לי לחיות. שיר מלא חיוּת, שמוציא מהמועקה ומאפשר הקלה לקהל, שמריע ומוחא כפיים עם הקצב.

    והיו שם דגים בדמות אדם (או אנשים בדמות דגים), ומצולות ים, וכוחות של אופל וכוח של חיים, ומגדלור, וים סוער מבדים עצומים בגודלם, ואימה ופחד, ותקווה, ורצון.

    “Hello Earth” תמיד לקח אותי לסיפור מדע בדיוני שאהבתי בנעורי. הייתי שוכבת על הגב על השטיח בחדר שלי, מאזינה לאלבום בווליום גבוה (או באוזניות, שבאיזשהו שלב ההורים הבינו שעדיף שאשתמש בהם), עוצמת עיניים ומדמיינת. והנה עכשיו הוא הפך לחלק מהסיפור השלם, ולמאבק הסופי של האישה הטובעת. go to sleep, little earth….”.

    ומתוך סיום השיר ומחיאות הכפיים, מתחיל הביט של השיא האחרון, “The morning Fog”, בקצב שמזמין את הקהל להצטרף במחיאות כפיים. והאור הופך להיות צהבהב וחמים ונעים, והמוזיקאים יורדים מהבמות שלהם וניגשים לקדמת הבמה עם כלי הנגינה בידם, וכל זמרי הליווי והשחקנים, וקייט בוש עצמה, וכולם שרים את שיר הסיום יחד, מחוייכים ונעימים ומזמינים ומלאי אהבה, ומעיפים את נשמתי ומציפים לי את הלב, ואני בוכה שוב רק מלחשוב על זה. והסוף הטוב, היד שאוחזת ביד ומושכת אותה מהמים.
    ובמחי יד היא הופכת את הסוף הלא ברור של הסיפור הזה לסוף טוב ומנחם.

    Do you know why I love you Bertie קייט משנה את מילות השיר ומקדישה אותו לברטי בנה, שיש לו חלק ניכר בחזרה שלה לבמה ובהופעה עצמה (כאחד מזמרי הליווי ושחקן).
    והקהל מריע, ושוב דומם, ומקשיב עד סוף השיר, ואז שוב פורצים במחיאות כפיים, והגל התשיעי מסתיים, וקייט בוש מודה במתיקות שלה לכל מי שאיתה על הבמה, לכל מי שלקח חלק באירוע הזה, ולקהל הנפלא, ואומרת שהם יחזרו אחרי ההפסקה.

    ~~~~~~~~~~

    מכריזים על עשרים דקות הפסקה. שעה וחצי מתחילת המופע, וכחמישים דקות של “The Ninth Wave”. הקהל יוצא בהמוניו, ואני לא רוצה (או יכולה) לזוז.
    פתאום אני נזכרת בתותחים שירו קונפטי בתחילת “הגל התשיעי”. אני כבר יודעת שאלו פיסות נייר עם הציטוט של טניסון, ואני רצה למטה, כדי למצוא אותם. יש שם המון פיסות על הרצפה, ועוד כמה אנשים שכמוני הלכו ללקט אותם. אני לוקחת אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. ואז אוספת עוד ועוד.

    ~~~~~~~~~~

    * עשיתי מעשה אסור לכל מי שלא היה בהופעה - כי אין טעם רק להאזין בלי לראות את המופע - והורדתי בּוּטְלג לא חוקי מאחת ההופעות.
    אני מאזינה ומשחזרת (ושוב דומעת) ובחלק השני, שהוא כולו “Aerial – A sky of honey”, כולו רכות ונעימות והרמוניה, אני רוקדת בבית כמו שלא יכולתי לעשות בהופעה.

    ~~~~~~~~~~

    האמת שבחלק השני של הייתי במקום שונה מאד מאשר הראשון. גם כי אני פחות מחוברת לאלבום, גם כי השירים כולם על אותו ביט רגוע, וגם כי הוצפתי בכל כך הרבה רגש בחלק הראשון, שפשוט הרגשתי עייפה.

    ועדיין – החלק השני היה יפהפה וקסום ושונה מאד מהראשון.
    הבמה הפכה ליער כהה, והכוכב היה ילד בדמות בובת עץ, שנע על הבמה עם בובנאי שהפעיל אותו, והסתובב בין הנגנים, שהיו מסודרים אחרת על הבמה כעת. ציפורים עפו בהילוך איטי לכל אורך החלק הזה. התאורה השתנתה גם היא, ווידאו של ציפורים היה המוטיב העיקרי. וגם ברטי, הבן של קייט, קיבל תפקיד ראשי ואפילו שיר שלם.
    (חייבת להודות שהוא לא הילך עלי קסמים, ברטי הצעיר/זקן. לא אהבתי אותו על הבמה, לא את הנוכחות שלו, את הקול שלו, או את יכולות המשחק שלו.)

    “A sky of honey” הוא באמת יצירה יפה, אין מה לומר. כשהאלבום יצא לא התחברתי אליו, אבל במשך השנים, ובעיקר דרך אנשים שאהבו אותו מאד, האזנתי שוב וגיליתי בו יופי עצום. בהופעה עצמה זה היה לי כמעט כמו מדיטציה.

    ובהאזנה לבוטלג - שילוב אדיר של קטע מה”Ninth wave” בתוך “Nocturn”, בתוך תנועה מוזיקלית שעכשיו אני לא מצליחה להפסיק לרקוד, ושבהופעה פשוט הפנטה אותי. (ועכשיו, כשאני מקשיבה שוב, אני יודעת שגם שם בכיתי). ביצוע לא פחות ממופלא. המופע מתרומם שם לשיא ולעוצמה, והמוזיקה חמה ועוטפת.

    ~~~~~~~~~~

    אני חושבת על זה שבכיתי מההתרגשות שהנה אני בהופעה של קייט בוש, שהייתה לי משמעותית כל כך בשנים משמעותיות כל כך, שכל האלבומים הראשונים שלה חרוטים לי בנשמה.
    ובכיתי מהסיפור שהתרקם לנגד עיני.
    ובכיתי מהתחושה שהנה אני בתוך הראש שלה, של האישה המוכשרת והמופרעת והמתוקה והמנומסת והחידתית הזו.
    ובכיתי מעצם העובדה שהיא הגשימה את הפנטזיות שלה על הבמה הזאת, מעצם הגודל של האירוע.
    ובכיתי כי זה היה ערב ראש השנה, וכי כל המופע הזה סגר לי כל כך הרבה מעגלים אישיים בחיים, כי קייט בוש והמסע ללונדון מסמלים לי את השנה שמתחילה.

    ~~~~~~~~~~

    הדרן:

    קייט לבד על הפסנתר, שרה מלודיה איטית “Among Angels” מתוך “50 word for snow”, שיצא ב-2011.
    ואז "בום בום בום". כל הלהקה מצטרפת, בתופי מלחמה, ו-”Cloudbusting”, בום בום בום קצבי, והקהל מריע, וכל הזמרים והמשתתפים על הבמה רוקדים, ואנשים בקהל מתחילים לקום ולרקוד, וגם אנחנו (שכמה שירים קודם לכן הצלחתי למצוא לנו מקום קדמי יותר, במושבים של שתי בנות שעזבו את האולם). ואנחנו רוקדות, וכולם רוקדים, ושרים, וכבר לא בוכים (רק עכשיו, כשאני נזכרת בזה).
    וככה זה נגמר - קייט בוש ו-4,500 איש שרים את אחד השירים הכי מוכרים שלה. והיא שרה אלינו ואנחנו איתה: “yay yay yay yooooooooo“, ועוד ועוד ועוד ואני יכולה להמשיך ככה עוד הרבה הרבה זמן, אבל אז היא שרה “the sun’s coming out”, ואני יודעת שנגמר.

    “תודה רבה, אתם קהל נפלא, תודה רבה.
    אני יודעת שחלקכם באתם מרחוק, ו-
    I wish you a safe journey home tonight

    מתוקה.


    eliana ben davidאליענה בן דוד היא "אחת ששומעת". עורכת ושדרנית של תוכנית מוזיקה שבועית ברדיו מהות החיים, בה היא מדלגת בין מדינות, יבשות, שפות, זמנים ותקופות, ז’אנרים ומקצבים.

  • הסוד הכי שמור באירופה: פוסט אורח של עמיר חובצי

    אירופה נמצאת בעיצומה של עונת הפסטיבלים. רוב הישראלים מגיעים עד וורכטר בבלגיה או פרימוורה בספרד, אבל יש עוד עשרות פסטיבלים בכל הגדלים והצלילים. לכן, אני שמח להזמין את עמיר חובצי לפוסט אורח על החוויה האינטרגלקטית שלו בפסטיבל Best Kept Secret. -עידו שחם


    מיציתי את וורכטר בערך בפעם הרביעית שלי שם. ההמוניות, הלהקות שחוזרות על עצמן, הזלזול הקל במעריצים שיבואו בכל מקרה. אחלה פסטיבל בסה"כ, שלא תבינו לא נכון, אבל מגיע השלב שצריך לגוון קצת.

    פרימורה ב-2011 היה פסטיבל נחמד, זה היה לפני שהוא הפך להיות אתר תיירותי, אבל היפסטרי וכזה שמבטיח הרבה יותר ממה שהוא יכול לקיים, לטעמי. כלומר, זה נחמד מאוד שמביאים לך 300 להקות שהן הדבר הכי חם, היו הדבר הכי חם, יהיו הדבר הכי חם, או שיש להם פוטנציאל להיות הדבר הכי חם. אבל כשמחלקים אותן ל-9 במות שונות, מה הסיכוי שבאמת תצליח לראות אפילו 20% מכולן?

    את גלסטנברי ומזג-האויר הבריטי אני כנראה לעולם לא אספוג, כי לא מתאים לי לקנות כרטיס לפסטיבל תוך 15 דקות בלי לדעת בכלל מי ההד-ליינרים (ואגב, לא מפריע לאף-אחד ה-18 במות השונות שיש שם?) שיופיעו.

    ואחרי שזחלתי בבוץ של הוריקיין בשנה שעברה (היה באמת אדיר, חייבים להודות), החלטתי למצוא משהו אחר. אז התחלתי לחפש משהו אחר, כי לפסטיבל חייבים ללכת.

    בשנה שעברה כמעט הלכתי לפסטיבל שהציע לי כרטיס כעיתונאי, אבל אילוצי לו"ז גרמו לי לוותר על הכרטיס והענקתי אותו לידידה שהלכה ועשתה כיף חיים. בעקבות ההמלצה שלה, והליין-אפ האדיר שהלך והתהווה, החלטנו (אני ואשתי הטרייה) לכוון השנה את הג'י.פי.אס לכיוון יערות טילבורג שבהולנד ולפתוח את ירח-הדבש שלנו בפסטיבל הכי שמור באירופה: Best Kept Secret.

    hovtzi-best-kept-secret

    איך מגיעים

    קחו 1 מטוס לאמסטרדם (רצוי ללא תחנות עצירה בדרך, אבל גם עצירה קלה באוקראינה, שבה תתקלו בטעות בלהקת theAngelcy בדרכם לטור בצ'כיה, היא גם משהו ששווה לשקול), מהלו ברכבת ישירה מנמל-התעופה היישר לעיירה האין-לי-מושג-אם-היא-ציורית טילבורג, המתינו שעה וקצת להגעה. צאו מתחנת-הרכבת. מצאו את השאטלים לכיוון הפסטיבל והמתינו רבע שעה ביחד עם עשרות הולנדים חייכנים.

    best-kept-secret-lake

    מה לעשות כשמגיעים

    ובכן, עצרו והריחו את הורדים. סתם, אין ורדים. אבל תעצרו שניה ותרגעו.

    נכנסתם לאיזור של קמפסייט מוגדר. לא סתם שדה חרוש שהסבו אותו לאיזור לאוהלים ודחפו לשם כמה שירותים כימיים. ב-"בקס" (בסט קפט סיקרט) כל תאי השירותים והמקלחות שהיינו בהם במהלך הפסטיבל היו שם גם לפניו וימשיכו להיות שם גם אחריו.

    בקס ממוקם על גדות אגם victoriameer, שנמצא מול שמורה שבה ממוקמים האוהלים. כלומר, גם במהלך ההופעות ניתן לעמוד בתוך האגם, או לשבת לידו ולהנות מכוס בירה או שתיים.

    best-kept-secret-fans

    אוקיי, עכשיו מה?

    עכשיו הזמן להנות מכל הטוב שיש לפסטיבל להציע לנו - 5 במות, כאשר הליין-אפ של שתי הבמות המרכזיות אינו מתנגש אחת בשניה. מה זה אומר? זה אומר שאם אינטרפול מופיעים מ-21:15 עד 22:15 בבמה 2, אז הפיקסיז יעלו להופיע בבמה 1 בדיוק דקה אחרי שאינטרפול מסיימים להופיע. זה מאפשר שני דברים עיקריים שאת שניהם מכיר כל מי שהיה נוכח בפסטיבל אי-פעם:

    א) אין חלוקת קשב. אתה לא צריך להיות בהופעה ולדאוג מה קורה בינתיים בבמה השניה. שב תראה את כל ההופעה כמו שצריך. בסיומה, תן הליכה מהירה ותוכל לצפות בכל ההופעה שמתחילה בבמה האחרת.

    ב) מכירים את זה שאתם בהופעה ויש זליגת סאונד מהבמה האחרת שגורמת לשירים להתערבב לכם באוזן? אז אין.

    שאר הבמות מיועדות ללהקות קצת יותר קטנות, לפעמים גם מקומיות, או לרחבת ריקודים של דיג'יי-ים שונים. גם שם, גילינו, ניתן למצוא לא מעט הפתעות.

    מה עוד? צ'יפים מיוחדים שמוצמדים לצמידים ומאפשרים לך לטעון לתוכו כסף בעמדות מיוחדות (את הכסף ניתן לטעון דרך מזומן או כרטיס אשראי, אגב) ולשלם באמצעותו על המזון/שתיה שתרצו. זה מקל את כל עניין התשלום במזומן או להסתובב עם קופונים בכיס במהלך כל הפסטיבל. ומתי שתרצו ניתן לפדות בחזרה את כל הכסף שעדיין נשאר לך בצ'יפ למזומן.

    בפסטיבל הזה, שמאורגן בצורה באמת נפלאה יש עוד כמה דברים מגניבים, אבל יש דברים שכיף לגלות לבד. כמו מוזיקה.

    pixies

    הו, מוזיקה

    כן, הדבר שלשמו התכנסנו בעולם הזה. באופן שמפתיע יחסית לפסטיבל שהתקיים רק בפעם השניה שלו, הליין-אפ איכותי ביותר. אם בשנה הראשונה הופתעתי שהוא מכיל שמות כמו Arctic Monkeys, Sigur Ros, Portishead או Damien Rice (חובה עליכם לראות את ההופעה הזו), השנה הבאה עלינו לטובה הפציצה בשמות אפילו יותר מרשימים.

    בגזרת ההד-ליינרים קיבלנו את Pixies בהופעה שסגרה לי את הפינה שנפתחה אי-שם בגיל 15 כשהקשבתי לשירים שלהם בפעם הראשונה. מה שהכי הפתיע אותי בהופעה הזו, היא שלשניה אחת הם לא עצרו. אפילו לא בשביל ה"Shalom Holland. We love you" המסורתי. שיר אחרי שיר. להיט אחרי להיט. בחמשת השירים הראשונים לא הפסקתי לרעוד ולרקוד. טוב שהם היו חייבים לבצע את אחד מהשירים מהאלבום החדש (והפחות מוצלח, חייבים להודות), אחרת לא יודע איפה זה היה נגמר. להופעה שלהם בישראל לא הלכתי. חצי מתוך מחאה על הביטול הפחדני ההוא, חצי מתוך ידיעה שאני אראה אותם בהולנד. עכשיו, אחרי החוויה הזו, אני קצת מתחרט שפיספסתי אותם בארץ הזבת חלב וערס. להקה חד-פעמית כזו לא רואים כל יום.

    ביום השני שמענו במעומעם את Franz Ferdinand, שיסלחו לי המעריצים שמושבעים שלהם, אבל אני לא מחובביהם. הספיק לי להתנדנד על אחת הנדנדות שהיו קשורות לעצים ולהקשיב מרחוק.

    ביום השלישי חתמו את הפסטיבל Elbow הנפלאים בהופעה אדירה וסוחפת. אמנם הופעה קצת קצרה, אבל יסודית ומאוד אנרגטית. כמות האהבה שגאי גארווי מצליח להעניק ולקבל מהקהל באמת מרשימה.

    elbow1

    לא הספיק?

    Midlake שמעולם לא הצלחתי לסיים להקשיב לאלבום מלא שלהם אבל בהופעה הם פשוט אדירים.

    James Blake נתן הופעה נחמדה אבל לא מרגשת במיוחד.

    Interpol, עצומים כתמיד, הורידו גלים של סאונד על האוזניים שלנו (אגב, עושה רושם שהאלבום החדש שלהם הולך להיות חזק כמו הקודמים).

    Mogwai, הסקוטים שעושים שם טוב לפוסט-רוק, צרבו לנו את האוזניים. היה מצוין.

    Wild Beasts נתנו הופעה שלא שרדנו את כולה עקב סאונד בעייתי מידי. אותו כנ"ל לגבי The Horrors.

    slowdive

    Miles Kane המשיך את הטור שלנו אחרינו (כבר שנה רביעית בערך שאני רואה אותו) ונתן הופעת רוק-סטאר בצהריי היום.

    Slowdive הגיעו בגזרת הקאמבק-התורן והורידו מטחי דיסטורשן על השירים הנפלאים שלהם.

    אחריהם התקמבקו גם Babyshambles ופיט דוהרטי המסטול תמידית בהופעה רועשת ששווה רק בשביל לשמוע פעם אחת בחיים את Fuck Forever בלייב.

    על Metronomy ויתרנו, כי הפופ המתקתק הזה אף-פעם לא ישב לי טוב על האוזן. אבל על ההופעה של The War On Drugs הייתה חוויה מענגת שלא התכוונתי לוותר עליה מאז שגיליתי את האלבום האחרון שלה. תנו להם עוד כמה שנים והם יהיו הד-ליינרים בכל פסטיבל שיכבד את עצמו.

    chvrches

    Chvrches, אחד הדברים החמים ביותר שמסתובבים באלקטרו-פופ, נתנו הופעה מצויינת ואנרגטית. אולי כדאי שמישהו יביא אותם לארץ כל עוד עדיין אפשר.

    RY X האוסטרלים פתחו לנו את היום האחרון כהפתעה נעימה ביותר, ויש לי הרגשה שהם עוד יתגלגלו לכיוונים טובים בעתיד.

    גם Elephant Stone היוו הופעת צהריים אדירה של רוק'נ'רול ישן ומשובח, בכלל כיף לפתוח את יום שבת בפסטיבל בלי רגאיי (אהם*אינדינגב*אהם) באוזניים.

    Angus & Julia Stone, להקה שאני מאוד מחבב, איכזבו קצת. הבחירה שלהם לבצע בעיקר שירים מהאלבום החדש הייתה די מבאסת והצליחה להשאיר את ההופעה על אש נמוכה גם עבור הקהל ההולנדי.

    Lykke Li, שהייפ סביבה גרם לה לקבל את ההופעה הלפני אחרונה בפסטיבל, גם סיפקה הופעת פרווה: ביצועים חלשים וזמרת שבעיקר עפה על עצמה.

    אבל Deap Valley, שתי בנות שהיו נותנות ל-White Stripes שתי סטירות אם הן רק היו יכולות, השכיחו אותה לגמרי. גיטרה/תופים מזמן לא נשמעו כ"כ טוב ורועש.

    deep-valley

    לסיכום

    גם הלכאורה פסטיבלים הקטנים של אירופה יכולים להיות מהנים ביותר, אולי אפילו קצת יותר משאר המגה-פסטיבלים של אירופה: קהל קצת אחר, יותר רגוע, יותר מצומצם, ואולי קצת יותר איכותי; אירגון מעולה, אתר אינטרנט (וגם אפליקציה לסלולארי, למי שצריך) שבאמת תומך שמי שלא דובר הולנדית ולא מספק משפטים שתורגמו בגוגל טרסנלייט, וצוות שטח שמכסה כל שאלה שעוד עלולה להיות. נתראה על הטיסה הבאה.

    נ.ב - אחרי הפסטיבל עלינו על טיסה לאיסלנד, אבל זה כבר פוסט אחר לגמרי :)

  • האופטימיות ההרמונית של "How To Be Shy": פוסט אורח של עידו לויט

    לפני חודש נתקלתי בחברי הטוב עידו לויט על הטיילת מצפון לרדינג. עידול סיפר לי שהוא חזר לשמוע את "How To Be Shy" אחרי שנים, ושהוא שם לב לעושר ההרמוני של האלבום. יש לו רקע מוזיקלי/תרבותי עשיר - הוא מלמד קולנוע באוניברסיטת ת"א, כותב במגזין "תקריב", למד בקונסרבטוריון של אמסטרדם ובמחלקה למוסיקולוגיה באונ' ת"א, הקים את להקת הרוק המתקדם Maqama ועבד בחנויות המוזיקה "קצת אחרת" ו"מטאל-שופ" בת"א. עכשיו ששי הכריז על הופעת 12 שנה לציון האלבום, הזמנתי את עידול לנתח את ההרמוניות. -עידו שחם


    "How to Be Shy" הוא אלבום מענג. הוא אלבום שכיף להכיר, כיף לשמוע ללא הפסקה וכיף לשוב אליו אחרי זמן-מה של זניחה. השיבה האחרונה שלי אליו התרחשה לפני כחודש וכשיבות רבות אל אלבומים שלא האזנתי להם זמן רב השיבה אל HTBS הייתה בגדר האזנה מחדש שהשמיעה לי דברים רבים שנעלמו מאזניי עד אז.

    התחושה הזו של גילוי מחדש, שהיא תמיד מרגשת, מוכיחה שכסובייקטים מאזינים אנחנו יצורים בהתפתחות מתמדת. אנחנו לא רק נמשכים לאלמנטים מוסיקליים שונים בתקופות שונות של קיומינו המאזין, אלא אף שומעים דברים אחרים פשוטו כמשמעו. ניתן לומר בעצם שכל האזנה מכילה בתוכה את סך האזנותינו עד אותו הרגע, ולא רק אותן – גם סך הידע התרבותי שלנו, הידע הביקורתי שלנו והידע ההיסטורי-מוסיקלי שלנו, שלא לדבר על החוויות האישיות-רגשיות שאופפות אותנו באותה האזנה ספציפית, לוקחים כולם חלק בכל רגע של האזנה למוסיקה. אם בהאזנות מוקדמות ל-HTBS ציפיתי בעיקר לגיטרות של "Sad Song Happy Song", "No More" ו-"Power Pop Symphony" אז בהאזנות מאוחרות יותר התלהבתי הרבה יותר דווקא מהמנונים כמו "Really Have to Go" ו-"Fireworks Tonight". זמנים אחרים משכו אותי לעיבודים העשירים של "Don't Want to Say Goodnight" ונוספים אל הקווים המלודיים של "Spring B# (Stevie Winwood)" ואחרים. אבל כאמור, לעתים בהאזנות חדשות אנחנו גם שומעים דברים חדשים, וכזו הייתה האזנתי האחרונה ל-HTBS.

    הגילוי המחודש שהביאה איתה אותה האזנה הוא העושר ההרמוני של האלבום. באותה האזנה מצאתי לפחות את אחת הסיבות לרעננות הבלתי נדלית של האלבום הזה – אלה לא רק הסאונד המסוים והאופייני, העיבודים הצבעוניים, הקומוניקטיביות של המלודיות והאיזון בין שירי גיטרות לשירי קלידים, אלא גם, ואולי בעיקר – העושר ההרמוני והמבנים המורכבים יחסית של הקומפוזיציה של שירים רבים באלבום. עבורי כמאזין, מבנים הרמוניים עשירים הם אחד האלמנטים המרכזיים לשימור רעננות של יצירה – עצם העובדה שההתרחשות ההרמונית אינה פשוטה מייצרת את הואריאציה בתוך המוכר שכל כך בסיסית לשימור העניין המוסיקלי ביצירה. באותה האזנה הסתבר לי שנובלמן אינו סתם מוזיקאי מוכשר, אלא כותב-שירים מקצועי ומיומן שניצב בשורה אחת עם גיבורי הפופ של שנות השישים כמו ELO, The Lovin Spoonful, Kaleidoscope, Steve Winwood ואחרים, המככבים ברבים משיריו. לאחר אותה האזנה החלטתי לנסות להתחקות אחר המהלכים ההרמוניים בכמה משירי HTBS ולנסות לקבוע מה זה הדבר שעובד שם. להלן כמה מחשבות בעניין.

    ניכר שמז'וריזציה, שהאפקט שלה הוא תחושת התעלות, מהווה את אחד הכלים ההרמוניים באלבום. מה זה מז'וריזציה? בסולם מסויים יש אקורדים מז'וריים ויש אקורדים מינוריים. מז'וריזציה היא הפיכת אקורד מינורי מהסולם לאקורד מז'ורי. לדוגמה, בשיר "Cats", החלק השני שמתחיל עם "All the aeroplanes" (דקה 0:27), נפתח באקורד של לה מז'ור, כשבסולם של השיר האקורד של לה הוא מינורי. בהפשטה, ציפינו לאקורד עצוב וקיבלנו אקורד שמח במקומו. בהמשך בשורה "A percussionist is playing a tune" (דקה 0:37) יש מזו'ריזציה על מז'וריזציה – כלומר, אחרי המז'וריזציה הראשונה ציפינו שהאקורד יהיה מינורי, אבל שי דווקא ניגן אותו כמז'ורי. התוצאה היא הסוכרייה הקיצית הזו.

    מז'וריזציה מתרחשת גם ב-"Spring B# (Stevie Winwood)". האקורד בדקה 0:05, האקורד שבנוי על הצליל השישי בסולם, הוא האקורד הכי עצוב בסולם. בשפה רשמית - המקבילה המינורית. כששי עושה מז'וריזציה למקבילה המינורית, הוא בעצם הופך גם את העצוב הגדול הזה לשמח.

    אל מול ריבוי המז'ורזציות שהאפקט החד משמעי שלהם הוא feel good, השיר מייצר דרמה באמצעות מינורזציה. כלומר, הפיכת אקורד שבהקשר של הסולם הוא מז'ורי למינורי. שומעים זאת ב-"Spring B# (Stevie Winwood)" בכניסה של השירה (דקה 0:17) וגם בפזמון ("You will say" דקה 0:52). בשני המקרים מתרחשת מינוריזציה של הדרגה הרביעית, כלומר של האקורד הבנוי על הצליל הרביעי בסולם, במקרה הזה סי במול. מינוריזיציה של הדרגה הרביעית לפעמים נשמעת כמו קלישאה, אולם כאשר היא מגיעה משום מקום כמו בשיר הזה התוצאה דרמטית ביותר, בעיקר במתח שהיא יוצרת מול המז'וריזציות שקדמו לה.

    פרט למז'וריציות ומינוריזציות, האלבום מאופיין גם במהלכים כרומטיים של בסיס האקורד כלפי מטה. מהלך כרומטי כלפי מטה הוא ירידה רציפה בצליל הבסיס של האקורד. זה בולט במיוחד ב-"Don't Want To Say Goodnight" מהדקה ה-0:34 ועד 0:37 ("Let's pretend") עם ירידה של 3 תווים בפסנתר. מהלך הבסיס הזה מייצר בהפשטה תוגה – אי-בהירות – תקווה, אבל עם טוויסט.

    מהלך דומה מאד נמצא ב-"Fireworks Tonight". גם כאן ישנה ירידה כרומטית, הפעם של הבאס, בדקה 0:26 ("that I've met through the years"), בדקה 0:41 ("I liked it because"), ואז שכפול של המהלך בטון אחד קדימה ("and just like Sir Paul"). השכפול מייצר את אותה ההרמוניה כמו ב-"Don't Want To Say Goodnight", ואין כמוה לייצוב תחושה של תקווה, בעיקר כאשר היא מובילה אל הפזמון המז'ורי שמתאר זיקוקי די-נור, פרפרים וקשת בענן.

    הרעננות המענגת של HTBS נעוצה אם כן באופטימיות, אשר מוטבעת בתוך המבנה ההרמוני שלו. שירי האלבום אינם מסובכים, ובוודאי שאינם מתחכמים. למעשה המבנים ההרמוניים שסקרתי כאן הינם מבנים מקובלים, בטח שעל אותם גיבורים מוסיקליים שמככבים באלבום. אולם הרושם הוא שנובלמן הוא מוסיקאי שאינו רק שולט במבנים האלה על בוריים, אלא מוציא אותם אל הפועל בצורה רגישה ונבונה. זה מאוד מענג כאשר חורגים ממבנה הרמוני פשוט, וזה מענג שבעתיים עם האופטימיות של ההרמוניות ב-"How to Be Shy".

  • שי נובלמן סופרסטאר: פוסט אורח של קוואמי

    כשחשבתי את מי לארח לכבוד שבוע "How To Be Shy", יש שם אחד שעלה מיד, איש יקר שבזכותו שמעתי על שי נובלמן ועל עוד המון אמנים מופלאים. לשמחתי הוא הסכים להשתתף. אני מתכבד להציג פוסט אורח משדרן הקצה, המוזיקאי, האקטיביסט, הגדול, האחד והיחיד, איל פרידמן aka קוואמי דה לה פוקס! -עידו שחם


    אני בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את שי נובלמן, כלומר את הפעם הראשונה ששמעתי אותו סולו. הפעם הראשונה שבאמת שמעתי אותו היתה בהופעה של להקת "ג'וני הכבאי" ברוקסן. ואח"כ ראיתי אותו מנגן עם ד"ר קספר. אבל הפעם הראשונה ששמעתי את הסינגל הראשון שהוא הוציא, לפני יציאת האלבום המלא "How To Be Shy", השאירה אותי עם פה פעור, מוצף אושר ונרגש.

    פשוט, זה אולי לא פשוט כבר להסביר, כשהשיר הזה יצא לא היו בארץ להקות אינדי שנשמעות כמו להקות אינדי מעולות מחו"ל על כל פינה ושעל. ושהאמת היא שסטנדרטי ההפקה והביצוע, שלא לומר האנגלית, של דברים שמתקשרים עם חו"ל, לא היו איי-יי-יי. וכן קרו דברים מצוינים, אבל בשיר הזה היה משהו אחר. הוא פשוט נשמע כמו סינגל,שאם במקרה הייתי מקבל עם איזו עטיפה שכתוב עליה שהוא שייך ללהקת אינדי חדשה ומלהיבה מבריטניה, אין סיכוי שלא הייתי מאמין.

    "Sad Song Happy Song" המדובר, שנפתח עם הפאז ואז כניסת השירה הרועמת אך חברית, עם הברייקים של התופים ואז עם כל הלהקה, פשוט היה אחד משירי האינדי-פופ-רוק הכי מגניבים ומלהיבים ששמעתי בין 2000 ל2001. פתאום הרגשתי שבאמת אפשר לעשות בארץ משהו שישמע כמו כמה מהדברים שהכי אהבתי שלא מפה, ושזה ישמע לא פחות טוב.

    אבל כל זה היה לפני ששמעתי את "Lonely Boy", הסינגל הבא שלגמרי השטיח אותי. הוא היה פחות גרובי מ"סאד סונג האפי סונג", אבל הלחן ההמנוני, שהיה בו משהו ממלא תקווה וייאוש בו זמנית, עם עיבוד כלי המיתר על הפאזים, מרגש אותי בטירוף עד היום. כשהלכתי לראות את נובלמן בהופעות חוויתי סופרסטאר שנראה כמו שילוב בין טום ג'ונס לסופר פרי אנימלז, עם טונות של כריזמה והומור עצמי, שלא מפחית לשניה מהרגש שנשפך מכל תו שהוא שר.

    אני חושב שאין ראוי מלציין יומולדת לאלבום שבו מופיעים שני הסינגלים האלה, אבל שכולו בעיני הוא אחד האלבומים המעולים שיצאו פה בעשור ומשהו האחרון. "How To Be Shy" פתח בעיני את הדלת לכל כך הרבה אמנים ולהקות פה, וגרם להם/ן להבין (גם אם בעקיפין) שאפשר לעשות את מה שאתה רוצה מוזיקלית, תוך כדי העלאת הסטנדרטים שלך עצמך. סצינת המוזיקה האלטרנטיבית (פלוס מינוס) השוקקת שמתרחשת בשנים האחרונות בארץ ומוציאה את עצמה גם מחוץ לארץ, לעולם לא היתה מתרחשת כמו שהיא אילולא האלבום הזה היה יוצא ומכניס את כל הדבר היפה שהוא פנימה.