פוסטים מתויגים עם air formation

  • שרשור צדדי: מיכל ספיר על השוגייז סביב Air Formation

    ידיד שלי טען באוזניי לאחרונה שהכוח היצירתי המשמעותי בלהקת הסמיתס היה כנראה מוריסי ולא ג'וני מאר, כי אלבומי הסולו של מוריסי הרבה יותר טובים מכל מה שמאר היה מעורב בו מאז שהלהקה התפרקה. אני מסכימה אתו שהיצירה המוזיקלית של מאר אחרי הסמיתס היתה מאוד מאכזבת, אבל אני לא חושבת שזה מוכיח משהו על המקום שלו בלהקה, שהיה בבירור מכריע. לרוב לא אדם זה או אחר, אלא בדיוק המפגש בין אנשים הוא שיוצר להקה דגולה וקסומה; את הגדוּלה של להקה כזאת אי אפשר להסביר על-ידי הסך הפשוט של חלקיה.

    הרהורים נוספים על חברי להקה והמפגש המוזיקלי ביניהם עלו במוחי כשהתחלתי לחשוב על ההרכבים ופרויקטי הצד השונים שצמחו סביב Air Formation.

    הלהקה מברייטון, שחבריה הם מאט ברטראם בשירה וגיטרה, בן פירס בבס, ריצ'רד פּארקס בקלידים, ג'יימס הריסון בתופים ואיאן שרידן בגיטרה, הוציאה את התקליט הראשון שלה בשנת 2000, התפרקה באפריל 2011, והתאחדה שוב ב-2014. הסאונד שלה בורק ושופע, נוטף מלודיות ונעים-לאוזן, עם תפקידי בס מתנגנים, שטיחים מרקיעי-שחקים של קלידים ומפולות של גיטרות עמוסות דיליי וטרמולו. במיטבה המוזיקה שלהם, שמאזכרת מאורות שוגייז ערפיליים כמו Ride, Slowdive ו-Pale Saints, ממזגת גישה קודרת-אפרורית עם תופים בוהקים ולָבָּת זהב מותכת של גיטרות לכדי שירים נוגעים ואלגנטיים. אבל ברגעים הפחות מוצלחים שלה היא נשמעת כמייצגת ז'אנר שאפשר אולי לקרוא לו Midcore – שירים ערֵבים ובלתי-מזיקים בקצב לא אטי ולא מהיר, באמצע הדרך בין הדר וגנרי לצניעות פרוזאית, שנוסעים כל הזמן פחות או יותר באותו מהלך בינוני, וחסרים דינמיקה ואף דינמיות. במינונים גבוהים המוזיקה של Air Formation יכולה להיות חוזרת על עצמה ומתישה, אפילו קצת משמימה. באופן מפתיע, בשביל מוזיקה שמתעסקת לכאורה בחלל ובמרחב, היא משאירה מעט מאוד מרחב לנשימה.

    הגיטריסט והזמר מאט ברטראם והמתופף ג'יימס הריסון הקימו גם להקה בשם You Walk Through Walls. בפרויקט הזה הם זנחו את הקלידים והצטמצמו לשלישייה, עם הארי אירווינג בבס. זה לא כל-כך דילל את הסאונד כמו מיקד את המעוּננות שלו, כביכול, תוך שימת הדגש על ה-driver ב-Swervedriver. התופים מוכנסים יותר פנימה לתוך המיקס, הבס יותר עגול ודוחף, וההפקה חוסכת באופן משמעותי בברק אולפני. מה שדווקא משאיר יותר מקום לסאונד הגיטרות רב הניואנסים, המגוון, המחוספס והעוטפני להפליא. הקול של ברטראם – רך, חם, צרוד בעדינות – עדיין מזכיר מאוד את קולו של גרנט מקלנאן הנהדר ז"ל מה-Go-Betweens, אלא שהפעם המוזיקה, למרות שהיא שונה כמובן בסגנונה, מצטיינת גם בסוג הקסם הכובש שהלהקה האוסטרלית היתה כל-כך ידועה בו.

    מאז 2012 הבסיסט של Air Formation, בן פירס, הוציא גם הוא כמה תקליטים תחת השם I Am Your Captain. לאלבומים האלה יש פיל של הקלטות חדר-שינה במובן הטוב ביותר של הביטוי: הן סתורות, מופנמות, לא מפחדות מהרפתקנות, מרגשות ולגמרי מלבבות. פירס, שעושה כאן מחווה לאהבות ישנות משוערות כמו Dinosaur Jr, Sebadoh, Pastels, Cocteau Twins ו-MBV, יוצר ניסויי לואו-פיי צמריריים שממזגים כתיבת שירים אינדי-פופית, הלכי-רוח משתנים ואפקטים רועשים.

    לאחרונה הופיעו גם ההקלטות הראשונות של פרויקט הצד של מתופף Air Formation ג'יימס הריסון, הרכב שנקרא Code Ascending. האי.פי שלהם נקרא 'מה שאני בוחר לשכוח', שזה לדוגמא את השירה הממולמלת וההפקה המרוחה והנחבאת את הכלים של החברים שלו. במקום זה Code Ascending, שבו ג'יימס מנגן בס ושר לצד אלכס בגיטרה ולורנס בתופים, הוא הרכב לַפָּנים, פאנק כַּתער ומוחצן, עם סאונדים גיטרות ממש מעניינים. הוא משלב את ההוד האורבני של Editors, השוויץ המטרוסקסואלי המסוגנן של Suede, והחשיבות העצמית הבומבסטית והקצת מגוחכת של The Horrors, Simple Minds ו-Killing Joke.

    מיכל ספיר היא מנהיגת הרכב השוגייז אפור גשום, הפוסט נכתב במקור בבלוג האינדי שלה Loose Grains of Sonic Dust

  • האזנות החודש - פברואר 2012

    בדרך כלל אני מחכה עד סוף השנה להמליץ על מוזיקה. חשבתי לעצמי, למה לחכות? מעכשיו אמליץ על אלבומים בסוף כל חודש. לאו בהכרח חדשים, אלא פשוט מה ששמעתי ואהבתי החודש ושווה לכם לבדוק. הנה זה בא.

    אחרי ינואר חלש ללא תגליות מוזיקליות, בפברואר זרקתי לא מעט אלבומים מ-iTunes כדי לפנות מקום לחדשים. חדשים מבחינתי לפחות. כיף לגלות שאחרי שחשבתי ששמעת הכל ואי אפשר להפתיע או לרגש אותי יותר, פתאום מגיע עוד משהו שמצליח לעשות את זה. אולי אני לא פלוץ זקן אחרי הכל.

    Alex Turner - Submarine

    רציתי לשמוע את ה-EP הזה כבר מזמן, אבל לא יצא. צפייה בסרט Submarine נתנה לי להזדמנות לעשות את זה סוף כל סוף. הסרט נחמד, ה-EP מדהים. שירים ענוגים ורגישים עם ניחוחות וריוורב של הפיפטיז. רוב הזמן אלכס טרנר, סולן ה-Arctic Monkeys, חושף את הצד הפרוע והרועש שלו. כיף לראות שיש לו עוד צדדים וכישרון כתיבה הרבה מעבר למה שחשבתי.

    The Pains Of Being Pure At Heart - Belong

    הביטול כואב למי שטהור בלב, בכל זאת, החודש חזרתי לאלבום הראשון שלהם והתחברתי סוף כל סוף גם לאלבום השני. יותר בומבסטי עם יותר פילרים וחסר הקסם הנאיבי של האלבום הראשון, אבל עדיין כיפי ושוגייזי. לא התחשק לי לשמוע אותם מאז הביטול.

    Air Formation - Nothing To Wish For Nothing To Lose

    כבר חורף שלישי שאני חוזר לאלבום הגשום והקסום הזה. קפצתי לברר מה קורה עם הלהקה באתר הרשמי, והתאכזבתי לגלות שהם התפרקו. מקווה שלהקת ההמשך בעלת השם המיסתורי You Walk Through Walls תמשיך את הקו ותעוף עוד יותר גבוה.

    Apparat - The Devil's Walk

    דרמת הנעורים הבריטית הפרובוקטיבית Skins חזרה לעונה חדשה. אחרי כמה עונות מאכזבות ובהתחשב שכותב הסדרה עזב את תפקידו לא ציפיתי לכלום, כך שהופתעתי להנות מהפרקים החדשים. גם בעונות החלשות אחת הנקודות החזקות של הסדרה זו המוזיקה. הו, המוזיקה. לעורכים המוזיקליים שלהם יש טעם שמימי והם לא מפסיקים לפנק ולהעיז. כך גיליתי את Apparat ואת האלבום הקסום הזה. כבד לי להקשיב לו נון סטופ, אבל פאק איט, כמה שהוא טוב.

    The Soft Moon - The Soft Moon

    עוד תגלית בעקבות פרק של סקינס. הרכב פוסט פוסט Pאנק שפנה לזווית הקיצונית של הז'אנר, ששאב את הנסיוניות והאופל של Joy Division ו-Jesus & Mary Chain והשאיר את הפופיות בצד. מצמרר, קודר, רועש, ומשובח.

    The Long Blondes - Someone To Drive You Home

    כאנגלופיל וג'אנקי של מוזיקה אני מקבל אורגזמות מצפייה בתכנית הבידור Never Mind The Buzzcocks. באחד הפרקים התארחה הסולנית היפה של להקת ה-Long Blondes ונזכרתי שפעם שידרו אותן ב-MTV2 ושהן היו די חביבות. השגתי את האלבום והתחלתי לשמוע ולהינות. הן עושות פופ גיטרות פאר אקסלנס ששואב מהסמית'ס הפריטנדרז ומבלונדי + סולנית כריזמטית עם קול פעמוני וחוש אופנה מפותח.

    Band Of Skulls - Sweet Sour

    הכרתי אותם בעקבות שיר כיפי מהסאונדטרק של Twilight הראשון, Friends, אבל לא התעמקתי. החודש הם שחררו את האלבום השני ונתתי האזנה. לא העיף אותי לגלקסיה השכנה, אבל כן סיפק רגעים של רוק ניאו קלאסי עם ביצים. הסולנית/באסיסטית Emma Richardson נראית כמו האחות של תמר אפק מקרוסלה, והקול שלה הוא העונג העיקרי בשבילי באלבום הזה.

  • בוהינעליים

    לאחרונה אני נעול על שוגייזינג. שו? שוגייזינג! לאלה מכם שלא מכירים, מדובר בתנועה מוזיקלית שראשיתה בסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים באנגליה, עונת מעבר אביבית שכזו בין הניו-ווייב לבריטפופ. שמה נובע ממוזיקאים שהופיעו על הבמה כמעט ללא תזוזה, בוהים מטה אל כיוון האפקטים שלרגליהם ואל תוך נשמתם.

    התנועה המוזיקלית המעולה הזו שילבה בין דיסטורשנים רצחניים ומדממי אזניים לבין רכות ורגישות קיצונית שנבעה בעיקר מהשירה, בין הנסיוני והאוונגארד לבין הפופי והקליט, בין החלום לערות. My Bloody Valentine מהחלל החיצון (אירלנד) טבעו את הצליל הטיפוסי של השוגייז באלבומם המיוחד והמדהים Loveless שחובה לשמוע לפחות 10 פעמים לפני ששופטים אותו (הם אמורים לעבוד על אלבום חדש בימים אלו).

    אחרי ששכחו מהשוגייז בגלל הגראנג', הבריט פופ, ההיפ הופ, ושלל הסגנונות שהשתלטו על הניינטיז, כל מיני להקות בעשור הקודם חזרו אליו באופן מפורש, למשל The Pains Of Being Pure At Heart, ולא מעט להקות הושפעו ממנו, למשל Oceansize (הייתי חייב להזכיר אותם). ולאחרונה יש כמה אלבומים שאני טוחן או נמצא על סף טחינה שאיכשהו מתחברים למצב רוח המעופף משהו שיש לי לאחרונה. אולי גם אתם תאהבו.

    Slowdive - Souvlaki

    טוב, זה נחשב לאחת מהקלאסיקות המאוחרות של השוגייז מאחד ההרכבים המוכרים בסצנה. כשמו כן הוא, צלילה איטית אל תוך העלטה שבמצולות והתקלות ביצורים המוזרים והנינוחים ששוכנים שם. המאבק הזה בין פופ לנויז מאוד בולט אצל סלואודייב שמצד אחד פותחים עם סוכריית הפופ הסכרינית "Alison" ומצד שני מרביצים ג'אם חללי עם מיליוני שכבות אטמוספריות שנקרא בהתאם "Souvlaki Space Station". אבל מה שקונה אותי בסלואודייב זה השילוב הזה בין השירה המרחפת של ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול עם אינספור הרמוניות עצמיות לבין עשרות הגיטרות שמרפדות את החלל והזמן. אינטרגלקטי.

    Air Formation - Nothing To Wish For (Nothing To Lose)

    אחד מהשירים שלהם שנדב רביד שידר בקצה הריץ אותי להוריד את האלבום שבסופו של דבר נדבק לי באייפוד. אין ספק שהם מושפעים עמוקות מסלואודייב, Ride, ועוד שוגייזרים ידועים וטובים, אבל הם מביאים איזשהי זווית משלהם לסיפור. זווית שכוללת שטיחי סינטיסייזרים רחבי מימדים, באס עצבני ומלוכלך מה שמוזנח בד"כ בעולם השוגייז, רגש, ובעיקר הוקים. כן, הוקים. מוזר, הרי שוגייז היא לא בדיוק מוזיקה של הוקים, אבל יש משהו בכל אחד מהשירים של אייר פורמיישן שיגרום לכם לרצות לחזור אליהם שוב, ושוב, ושוב. ראו הוזהרתם.

    Pia Fraus - After Summer

    מסתבר שגם באסטוניה יש אינדי, ושגם שם אנשים בוהים בנעליהם. הגעתי אליהם דרך ה-related videos ביוטיוב וממש שמחתי. פיה פראוס יותר רכים בגישה המוזיקלית שלהם ומעדיפים את הצד של ה-"מיי" מאשר האלימות של ה-"בלאדי וולנטיין". עם שילוב הבחור-בחורה בשירה של הזמרת המתוקה שלהם והזמר (עוד אלמנט נפוץ בשוגייזינג) והרבה מלודיה מהקלידים, כנראה שאפשר למקם אותם יותר קרוב לקצה של הפופ בין שוכני הז'אנר. טוב שכך, האזניים צריכות לפעמים הפוגה מהדיסטורשנים, והנפש לנחות בשדות הפרחים עם כפריות אסטוניות חביבות בין לבין המסעות בחלל החיצון.

    Alcest - Écailles de Lune

    ועכשיו למשהו אחר לגמרי. Alcest הוא מולטיאינסטרומנטליסט צרפתי וסופר מוכשר שמושפע קשות מבלאק מטאל וסיפורים קסומים על מסעות לעולם אחר בוהה בנעליו. קשה לי בדרך כלל עם גראולינג, אותו סגנון שירה גרוני ששומעים בעיקר במטאל הקיצוני, אבל איכשהו אצלו זה משתלב מעולה. מה שגם כשהוא שר בצרפתית על המעשיות הנפלאות שלו, זה נשמע כל כך טבעי שפתאום לא ברור למה דווקא אנגלית היא השפה השולטת בז'אנר, כמובן עם נגיסה במונופול מצד האיסלנדים. כך או כך מאוד כדאי לשמוע את האלבום החדש והמיוחד הזה, במיוחד מי שלא חובב מטאל. השיר שסוגר את האלבום גרם לי לעזוב את הכל ופשוט להקשיב לו לכל אורך 8 הדקות שלו. מעניין אם הוא יעשה את זה גם לכם.