פוסטים מתויגים עם anatopia

  • סיכום ה'תשע"ה הסחיפסטרי במוזיקה הישראלית - המאזין + הקוצב

    The Listener + HaKotsev: Best Israeli Music H'ATASHA by Idosius on Mixcloud

    איחדתי כוחות עם יובל לוי מ-"הקוצב", ויחדיו סיכמנו את שנת ה'תשע"ה במוזיקה הישראלית מהפולק הרך של ג'יין בורדו ועד הפוסט-הארדקור המחורע של זאגה זאגה וכל מה שביניהם - לשמיעה בלחיצת פליי למעלה או האזנה סלקטיבית פה למטה.

    Totemo - Heavy As My Dreams EP

    יובל: רותם אור (Totemo) הוציאה בתחילת השנה אי.פי חדש ומשובח. מוזיקה אלקטרונית עם שירה מהפנטת, עשרים דקות של צלילה עמוקה. האי פי הקצר (רק כעשרים דקות אורכו) היה אמור להיות מלווה בסיבוב הופעות בארץ, אבל הוא נדחה בעקבות אבחון של מחלת סרטן השד. בימים אלו רותם אור עובדת על חומרים חדשים, ואנו מקווים שכשיצאו, היא תוכל להשיק אותה כמו שצריך.

    עידו: האי פי של טוטמו היה אחד מהיציאות של השנה, בכלל במוזיקה האלקטרונית בעולם. כבר קלישאתי להגיד שזה נשמע "חו"ל", ובכל זאת, היללו את האי פי בבלוגים ברחבי העולם, ובצדק. מאחל הרבה בריאות לרותם בשנה הקרובה ועוד המון שירים חלומיים כאלה.

    Garden City Movement - Modern West EP

    יובל: לפני כחודש התקיימו ההופעות של Alt-J בארץ. לכל אחד מהמופעים נקבע מופע חימום אחר. אני בחרתי ללכת למופע הראשון בגלל מופע החימום של Garden City Movement, והיה כל כך טוב, שעם כל הכבוד ל-Alt-J, הגארדן לא נפלו מהם בכלל. האי פי שיצא להם השנה, Modern West, ממשיך את הקו האלקטרוני המתוחכם מהשניים הקודמים, ומדגים לנו שוב איך אפשר להכניס כמות עצומה של רגש לתוך ביטים ממוחשבים. תגלית נוספת שגיליתי לגביהם השנה היא שהמוזיקה שלהם מעולה לשחייה. אז אם יש לכם נגן MP3 עמיד למים – אני ממליץ בחום.

    BEMET - The Chase After Tomorrow

    יובל: הוד מושונוב הוציא אלבום משותף עם ריג'וייסר כחלק מהלייבל Raw Tapes, אלבום בשם The Chase After Tomorrow שכולל גם שיתופי פעולה עם נגני הלייבל. הוד מושונוב הוא נגן קיטאר (הקלידים האייטיזים שלובשים כמו גיטרה על הכתף) שגדל כנגן פסנתר קלאסי, ובשנים האחרונות עבר למוזיקה אלקטרונית ומשלב באלבום הזה בין אלמנטים של ג'אז למוזיקה אלקטרונית. הלייבל חצה את גבולות האינדי בשנה האחרונה עם השינויים המעניינים שהתרחשו בגלגל"צ.

    Anatopia - User Experience

    עידו: אנטופיה הם הצמד Henrietta Morgenstern ו-Klaus Plötzlich, ישראלית וגרמני שעושים מוזיקה אלקטרונית סקסית, חיבור בין השיק הברלינאי לחוצפה הישראלית עם תהיות קיומיות על העולם הדיגיטלי.

    Shtuby Band Experience

    יובל: את שטובי גיליתי בפסטיבל יערות מנשה. הוא עלה לבמה לבוש בבגד גוף ורוד שמכסה את כולו מכף רגל ועד ראש, ולרגע אחד הפך את היער לרחבת ריקודים ענקית, שהזכירה יותר דיונות במדבר של פסטיבלי טראנס מאשר פסטיבל רוק. שטובי מופיע לפעמים בהרכב מלא עם נגנים, כמו ביערות מנשה, שכולל מתופף, קלידן (BEMET, הנ"ל), MC וחלילנית, ולפעמים הוא מופיע לבד כדיג'יי במסיבות בפסטיבלים ובמועדונים, בארץ ובחו"ל. אמנם לא יצא לו אלבום, או אי.פי השנה, אבל עדיין הוא ה-תגלית שלי. ממליץ בחום להטות אוזן ואם אפשר לתפוס אותו גם על הבמה בהופעה או דיג'יי סט.

    שי צברי - שחרית

    יובל: המלך החדש, שמאפשר גם להיפסטרים לתת בכפיים הוציא השנה את האלבום "שחרית" שמצליח לייצר מוזיקה ישראלית ומאוד אותנטית. במקרה של שי הוא מצליח לחבר פיוטים יהודים ישנים עם ז'אנריים עדכניים – רוק, בלקן, דאב ורגאי.

    עידו: שי צברי והרכבים כמו A-WA ולירן עמרם והפנתרים עשו נסיון מאוד יפה ליצור מוזיקה ישראלית אותנטית שלא שואבת מהתרבות האנגלו-סקסית של רוק/פופ אלא ממקורות של מוזיקה יהודית ותימנית. באופן אישי פחות התחברתי לזה, אך ברור שזו מוזיקה שהקהל הישראלי הרחב יאהב, מוזיקה שעושה שמח ושתעלה את הישבנים לרקוד על השולחנות ולתת בכפיים - אני פשוט מעדיף פוגו.

    TATRAN - Shvat

    יובל: שלושה האקס-נגני הג'אז קפצו מדרגה ענקית בשנה האחרונה. הם הוציאו את האלבום "SHVAT", מילאו את הבארבי ואת הבמה המרכזית ביערות מנשה, ואפילו הצליחו להכניס שיר לגלג"צ - הפתעה גדולה בהתחשב במוזיקה הנסיונית שלהם. נראה שזו רק תחילת הדרך של השלישיה הפסיכדלית הזו, וכדאי לתפוס אותם בהופעה מהר, לפני שייגמר והם ילכו לבמות גדולות בניכר.

    עידו: הופתעתי איך המוזיקה הנסיונית והאינסטרומנטלית נטולת הווקאלז של טאטרן גרמה לאנשים לעוף השנה. הקהל המיינסטרימי שנתקע בשנות השבעים על פינק פלויד והדורז כנראה פוקח את האוזניים, סוף כל סוף, ומבין שיש טריפ חדש.

    Pits - Premeditated Endings

    עידו: אלבום שלא קיבל בכלל פוקוס בשנה שעברה ודורש עוד מלא האזנות. מוזיקה נסיונית, סוג של פוסט-רוק חורך עם טירוף שמרחף מלמטה, אולי בגלל הפקתו המושחזת של עמי שלו (המונוטוניקס).

    קין והבל 90210 - וידאודרום

    עידו: ההרכב הרוצח של השנה ומבחינתי אלבום השנה. זה אלבום שלא מוערך מספיק. הוא גאוני כמו שהוא טפשי, הוא מטורף, הנגינה קטלנית, הוא מלא ברפרנסים תרבותיים לסרטים והצגות ומוזיקה ולחיים שלנו היום. לוקח זמן *סטגדיש* להבין אלבום כזה, וזה יקרה בסוף כמו שזה קרה לאינפקציה והופעות האיחוד המפוצצות שלה השנה. מי שרוצה את ההזייה המלאה שלא יחכה לאיחוד אלא ילך להופעה הבאה של קין והבל 90210 עכשיו עוד כשהם צעירים ומחורפנים.

    Cut Out Club - Cut Out Club

    יובל: פרויקט הסולו של ניצן חורש (אקלטרה) הפך לסופרגרופ אימתני שכולל שמונה חברים מנוסים שפעילים גם במסגרת להקות אחרות. אחרי שהם מתחו את הסבלנות שלנו עד תום, הם הוציאו ממש לאחרונה את האלבום הראשון שלהם. מעבר לשירים המצויינים אני מציע לתת תשומת לב להפקה המוזיקלית המעולה של ניצן וברוך בן יצחק שצובעת את השירים במלא גוונים ויוצרת רוק אפל אך עדיין מלא ב-FUN.

    KIDS FLY - KIDS FLY

    יובל: האלבום הראשון, שנושא את שם הלהקה, יצא אי שם בינואר. הלהקה הוקמה על בסיס להקת אומללה ושנתה את פניה אחרי שהסולן עזב. האלבום מלא ברוק מאוד חלומי, כזה שעוזר לי לצלול במחשבות. חברי הלהקה מפוצלים בין ישראל ואנגליה, ולכן קשה לתפוס אותם בהופעה, אז אם נקרית בידכם ההזדמנות אני ממליץ מאוד לא לפספס.

    lessAcrobats - Other Selves EP

    עידו: EP מאוד איכותי וכיפי עם נגיעות של ניאו-פסיכדליה, עוד ריליס מוצלח מבית אנובה. המיקסוס של Tom Monahan, שעבד עם Peter Bjorn and John וגם Devendra Banhart, מוסיף מגע של קסם זר ומענג (מתנצל על הטעות בשידור - הוא לא עבד עם Tame Impala למרות שזה נשמע מתבקש).

    Lola Marsh

    יובל: הההפתעה הכי גדולה בלהקה הזו היא שאנחנו כל כך אוהבים אותה למרות שעד היום יצא להם (רשמית) רק שיר אחד. יעל שושנה כהן הגיעה לתודעת הקהל כשעשתה כיסוי לשיר של לאנה דל ריי בתכנית ריאליטי, והקו המוזיקה של לולה מארש ממשיך בדיוק משם, ועושה את זה טוב. הם עשו מלא הופעות, והופעות מלאות, שיר אחד והבטחה לאלבום. בארץ, לדעתי, הם יצליחו, השאלה אם יצליחו לפרוץ את מחסום החו"ל, שם נראה לי שיש עוד הרכבים שעושים מוזיקה דומה, והתחרות יותר קשה. שיהיה בהצלחה!

    Private Men - Private Men EP

    עידו: ההרכב החדש של רועי דותן (פאנקייק, המועדון, ועוד) הוציא EP עם שירים שבריריים ויפים ברוח תחילת המילניום של הרכבים כמו Doves, Elbow, Kings of Convenience.

    Russo & Weinberg - Stay

    יובל: ארז רוסו (הג'ירפות) ועדי ווינברג הוציאו באמצע הקיץ אלבום שיהיה כיף להתכרבל לצליליו בחורף, מול האח. הפרויקט המשותף, שהחל במקרה, הוציא כבר לפני שנתיים(!) שיר ראשון מתוך האלבום "Stay", וגם הוא עושה את דרכו במהירות מערבות האינדי למרכז המיינסטרים. השירים נכתבו על ידי ארז רוסו, ועדי ווינברג נתנה לו את הדחיפה לעלות יחד איתה למרכז הבמה, ואפילו לתפוס את המיקרופון. יש לקולות שלהם הרמוניה מדהימה, שמזכירה לי זוגות בסגנון ג'וני קאש וג'ון קארטר או לי אוזוולד וננסי סינטרה, והאלבום הזה התנגן אצלי שוב ושוב, אפילו בחום של אוגוסט.

    ועדת חריגים - השעמום שוקע

    עידו: "השעמום שוקע" נמצא אצלי במקום השני השנה בתחרות מאוד צמודה למקום הראשון (קין והבל 90210). אני מאוד אוהב את הקונספט של יובל הרינג, סולן ההרכב, הנסיון ליצור מצע של מוזיקה ישראלית חדשה עם רפרנסים מקומיים שתהווה בסיס לדור הבא של האינדי הישראלי. לדעתי האלבום פחות חזק מאלבום הבכורה "העולם אבד מזמן" מבחינת השירים (יש פה כמה פילרים), אם כי בסה"כ זה המשך ראוי שמעגן את השוגייז הישראלי ומצליח לגעת באיזשהו רגש מקומי - ראה למשל הפזמון "דרך יפו, העליה" בשיר "אמפריה אחרונה". גם ועדת חריגים זוכים להרבה סיקור והופעות באירופה וארה"ב, הישג לא נורמלי להרכב אינדי ישראלי ששר בעברית.

    הקליק - אני לא בפסקול

    עידו: קאמבק ענק של הקליק, להקת הפוסט-Pאנק שהוציאה אלבום חדש אחרי 30 שנה של הפסקה. מסתבר שצריך חבורה של בני 50-60 בשביל לשים מראה מול הריקבון הארץ הישראלי, בשביל לצרוח מהגגות עד כמה המצב מסריח דרך גיטרות מלוכלכות וליריקה א/ערסית בזמן ששאר המוזיקאים בארץ עסוקים באסקפיזם ושירי אהבה שמאלציים. ריספקט.

    שעלת נפוצה - ימית 2000 EP

    עידו: שעלת נפוצה הם סוג של ממשיכי הדרך של הקליק, של פאנק-רוקנרול חכם בעברית עם סולן שמתפרק על וכותב מדי פעם שורות מבריקות כמו "הבידור שלכם זו הטרגדיה שלנו". שעלת נפוצה התפרקה, אך חברי ההרכב המרכזיים עברו הלאה ללהקת הקאלט המסך הלבן שחורשת במות ומלהיבה את הקהל.

    Zaga Zaga - Year One

    עידו: אלבום הפוסט-הארדקור פאנק של השנה (כנראה כי הוא היחיד שיצא בארץ!), מלא בשירים דיסוננטיים ב-120 קמ"ש וקורטוב של הומור (ראה למשל "I Just Called To Say I Hate Your Band"). ההרכב חורש בזה הרגע את מרתפי ההופעות המזוהמים של אירופה.

    Sweatshop Boys - Always Polite, Never Happy

    עידו: גאראג'-פופ-פאנק שמשי מלא בהוקים חזקים ומלודיות קליטות, כאילו שהביץ' בויז שמעו יותר מדי ראמונס והוציאו את האי פי הזה. לא ברור למה זה לא תפס בארץ, אבל בחו"ל הסווטשופ בויז (שם גאוני) מקבלים שבחים רבים - אפילו יובל לוי שמע בפעם הראשונה ואהב.

    תעני אסתר - מסקנות מכדור הארץ

    יובל: תעני אסתר הוציאו השנה את האלבום השני "מסקנות מכדור הארץ" – אלבום שאמור היה לצאת בשלושה אי.פי'ז קצרים יצא בסוף כאלבום אחד, אבל עדיין ניתן לזהות את שלושת החלקים שלו. למרות שהמוזיקה פסיכדלית והמילים נשמעות הזויות בשמיעה ראשונה (ושניה), אחרי כמה שמיעות, מגלים שיש בהן עומק רב, ולדעתי שי רוט, שכתב את רוב השירים, עשה עבודה נפלאה.

    Maya Johanna - Born To Become

    יובל: אלבום שהופק על ידי Sun Tailor (ארנון נאור) וההשפעה שלו בו בולטת מאוד (שזה טוב, כן?). אלבום פולק שמגיע לגבהים ועוצמות גבוהים, כמו ב-"Born To Become".

    ג'יין בורדו - ג'יין בורדו

    יובל: שנה מעולה עברה על ההרכב הזה, ששלושה משירים נכנסו השנה לפלייליסט של גלגל"צ, וששוב ושוב מוכרים את כל הכרטיסים להופעות שלהם. דורון תלמון כותבת שירים יפים ומלאי הומור, ויחד עם מתי גלעד ואמיר זאבי (על הקונטרבס והגיטרה) הם שלישייה שמחה וכיפית, שכיף להפליג איתה לרגע למקומות אחרים, יפים יותר, מלאים בפרחים, ופרפרים ווויסקי..

  • המאזין ברדיו 81: ספיישל Anatopia

    The Listener 81: Anatopia Special by Idosius on Mixcloud

    שעה ראשונה עם אינדי אקלקטי; שעה שניה עם הרכב הסינת'פופ הסקסי Anatopia בסשן חי באולפן לכבוד אלבומם החדש "User Experience".

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 19:00-21:00

  • ראיון עם Anatopia: לאהוב את ג'וליאן אסנאג'

    אני לא יודע מאיפה שמעתי עליהם. אני זוכר שהם לבשו לבן. אני זוכר שהם היו צמד של בחורה שובבה שלא פחדה לנענע את האגן ואירופאי בלונדיני שתפעל במקביל גיטרה תופים וקולות בקואורדינציה מרשימה. ואני זוכר שזה הרקיד.

    זו היתה ההופעה של להקת Anatopia: צמד הסינת'פופ הממזרי של הזוג הרענני-פרנקפורטי הנרייטה מורגנשטרן ו-Klaus Plötzlich. הנרייטה וקלאוס הכירו כשלמדו מוזיקה ופרפורמנס באמסטרדם, התאהבו, והתחילו לכתוב שירים ביחד. הם יגיעו לכמה הופעות בארץ כדי להשיק את אלבומם החדש "User Experience", אלבום שעוסק בתרבות ההיפר-דיגיטלית ועם הרבה קינק. ראיינתי את ההרכב במייל ושאלתי אם הם רואים את עצמם בתור סייבורגים, מה היה קורה אם הם היו פוגשים את מושא אהבתם ג'וליאן אסנאג' (מייסד Wikileaks) בבקסטייג', ומה הקטע עם קוד הלבוש.

    האלבום החדש שלכם נקרא "User Experience" ("חוויית משתמש") והשירים עוסקים בטכנולוגיה ובאינטרנט, אבל אתם מסרבים להשתמש בלפטופים בהופעות. האם אתם רואים את עצמכם יותר כלודיטים שורפי מכונות, או סייבורגים בחוד החנית, ולמה?

    "ובכן, למעשה אף אחד מהנ"ל - אולי יותר לסייבורגים בחוד החנית. לא תראה אותנו שורפים מחשבים, אנחנו אוהבים אותם יותר מדי. הטכנולוגיה כל כך מוטמעת בצורה שבה אנו חושבים כך שכולנו סוג של סייבורגים. זו לא שאלה של להיות בעד או נגד התהליך הזה. אנחנו מנסים לדבר על זה, לבטא את זה בשירים שלנו.

    "אנחנו לא רוצים שהמחשב ינגן את המוזיקה שלנו בהופעה חיה, אלא שאנחנו נננסה לחקות את המוזיקה שהמחשב מנגן - אם כבר מדברים על סייבורגים - כאילו ששטלו בנו מוזיקה נוצרה על ידי מכונות, ואנחנו רוצים לשחזר אותה מבלי להשתמש בכלים המקוריים. דווקא בגלל שאנחנו משתמשים במחשבים ברגעים אחרים בחיינו, הבמה היא סוג של האזור היחיד שנקי ממחשוב. המוזיקה זורמת דרך הגוף שלנו, שעובד כסוג של מעבד. זה אותו הדבר עם הליריקה:

    "הקלט הוא טכנולוגיה והאינטרנט
    מעובדת בעצמינו הכה אנושיים
    פלט: שיר

    "אנחנו גם פשוט רוצים שאנשים יראו את מה שהם שומעים. זה צורך בסיסי להבין את המכניזם שמלפניך ולעקוב אחרי כל צעד שלו. אנחנו אוהבים את זה. אנחנו אוהבים את האתגר, וההרגשה הזו יוצרת מתח מסוים, סוג של משימה בלתי אפשרית".

    “האקר" הוא שיר אהבה שובב לג'וליאן אסאנג' ואדוארד סנודן [המדליף הגדול בהיסטוריה -ע.ש.] מה הייתם עושים אם השיר היה עובד והייתם אשכרה פוגשים אותם בבקסטייג' אחרי הופעה?

    הנרייטה: "בצורה יבשה, אם הייתי פוגשת אותם בבקסטייג' הייתי מנסה לנעול אותם ולחטט להם בשכל; אולי לפתות אותם להיות חברים שלי עם קצת אלכוהול ובדיחות מפגרות. אני דווקא חושבת שג'וליאן אסנאג' מאוד סקסי, אבל כנראה לא המאהב הכי טוב".

    "וירוס" הוא שיר על הרצון להיות ויראלים. מדוע כל כך הרבה אנשים וחברות בימינו כל כך אובססיביים לגבי להיות ויראליים?

    "להפוך לויראלי זו תהילה מהירה ובזול. חברות רוצות את זה בגלל שזה הפרסום הכי טוב שהן יכולות לקבל וזה עולה להם הרבה פחות מאשר, למשל, פרסומות בטלוויזיה. עם אמנים זה יותר מורכב. תאורטית זו דרך לעקוף את תעשיית המוזיקה. נראה כאילו שיש לך יותר סיכוי להצליח אם תהפוך לויראלי מאשר להתדפק על דלתות הלייבלים וכו'. ותאורטית כל אחד יכול להפוך לויראלי. זו כנראה לא שאלה של כסף או מעמד: לכולם יש סיכוי שווה להפוך לכוכבים ויראליים (גם אם לחברות גדולות יש יתרון כי הן יכולות לשלם כדי לדחוף את התוכן שלהן). אם נהיית ויראלי זה אומר שהצלחת באיזשהו אופן, אבל אני חושב שהיום אנשים מתחילים להבין לאט לאט עד כמה זה שטחי וזמני זה "להצליח". השיר מדבר על ההקרבה שאנחנו והרבה מהחברים שלנו מוכנים לעשות בתקווה להגיע למלא אנשים, וכן, להפוך לויראליים. אנחנו עובדים כל הזמן, זה קצת טראגי".

    כחלק מהקמפיין מימון ההמונים שלכם, 89 איש תרמו כסף כדי לקבל רינגטונים אישיים. איך זה היה להקליט כל כך הרבה רינגטונים, ומה למעשה אמרתם ברינגטונים האלה?

    "שרנו ברינגטונים: "XXXX, זה הנייד שלך, גע בי, אני רוצה אותך". כדי להקליט אותם, לקחנו כל שם, דמיינו את האנשים, וניסינו לפתות אותם אחד אחד. זה היה ממש כיף. למעשה, נשמח לעשות עוד: מי שקורא את זה ורוצה רינגטון מוזמן לכתוב לנו".

    איך המצאתם את המכונה שמאפשרת לכם לנגן על גיטרה ותופים ולשיר באותו הזמן? איך מפעילים אותה?

    קלאוס: "פשוט רציתי ביט מאוד פשוט, וחשבתי "למה שמישהו יצטרף ללהקה רק כדי לנגן בום-טראח-בום-טראח?" אז לא ראיתי שום ברירה אחרת מאשר לעשות את זה בעצמי, ובכך התחלתי מסע ארוך של ניסוי וטעייה. בשנתיים הראשונות כנראה שלא היתה הופעה אחת מבלי שמשהו בהתקן שלי נשבר, יצא מהמקום, או עף מבמה. למזלנו, הנרייטה היתה חברת להקה מאוד סבלנית, ומעבר לכך, אפילו עשתה מופע מעולה של אישה אחת בזמן שהייתי עסוק בלתקן את הדברים שלי. כדי להפעיל את זה צריך שיהיה לך לב של אוגר ומיתרי ברך של צ'יטה".

    יש לאנטופיה אמצעים ויזואליים חזקים וקוד לבוש קשוח. מדוע אתם לובשים רק לבן?

    "הסיפור של הלבן התחיל כי כשיצאנו לדרך היינו בסצנת הסקווטים של אמסטרדם, איפה שהאתיקה המזרחית היה מבוססת בעיקר על שחור. אז רצינו להיות הפאנקיסטים בין הפאנקיסטים. לבן היה גם הצבע של מחשבי המק הסקסים בזמנו, והוא גם מרפרר לחללים אמנותיים חלקים ונקיים וגם לסרטי מד"ב משנות ה-60. ובנקודה מסוימת זה הפך להיות חוק קשוח שנהנינו לקיים. אנחנו אוהבים חוקים".

    ~~

    Anatopia יופיעו ב-27.2 בסירופ בחיפה, ב-14.3 בתל אביב בפסאז', ובירושלים (תתעדכנו בפייסבוק)

  • ריענון אירופאי

    הערה - הפוסט נכתב ופורסם לפני שהתודעתי לשריפה הגדולה בצפון. המצב רוח מוזר, לא ברור אם מותר לנו ללכת להופעות ולרקוד ולשמוח.

    לאחרונה אני קצת בנסיגה מחיי ההופעות. כנראה עניין תקופתי שכזה, כי זה לא הפעם הראשונה. אבל השבוע הזדמן לי לראות שתי הופעות מעולות של שתי להקות שאני לא מכיר בכלל. מדובר באורחות מהיבשת המופלאה אירופה שמשום מה באו להופיע כאן, ואפילו בחינם. לשתיהן יש עוד קומץ הופעות, כולל מחר יום שישי בחנות הצילום הפוטו (אלנבי 33, תל אביב) בשעה 14:00. אני ממליץ בחום גבוה לכל מי שרוצה לרענן את האוזניים ולהסיר שומן סופגניות מהישבן ללכת.

    ההרכב הראשון, הוא הרכב אלקטרו פופ ברלינאי בשם Räuberhöhle (מערת שודדים בתרגום חופשי). רויברהולה משתמשים בתיאטרון בובות הזוי לספר את סיפורה הטראגי של ילדה שמקבלת מכתב פיטורין, ומחליטה לעשות הסבת קרירה לכוכבת פופ בתמיכתו של הדובי שלה. איך זה ממשיך משם? לכו להופעה, אני לא רוצה לקלקל לכם. מדי פעם הבובה עוזבת את במת הבובות והופכת לכוכבת פופ חמודה בגודל מלא שקופצת ושרה בין בועות סבון לצלילי פלייבק אלקטרוני. כן, זה טיפשי, טראשי, ואינפנטילי, אבל מה זה כיף ומודע לעצמו, פשוט החומר שממנו עשוי קאלט. להופעות נוספות בארץ, תדגמו את המייספייס שלהם.

    ההרכב השני הוא דואו אמסטרדמי בשם Anatopia. אם קרפטוורק והיה יה יז היו עושים ילדים, אז כנראה שהם היו מקימים את אנאטופיה. זה אומר שתשמעו אצלם שילוב בין סינתיסייזרים וליריקה פשוטה בגרמנית, או באנגלית עם מבטא, לבין רוקנרול סקסי. אהבתי אותם כי הם נשמעים רעננים, נראים מעולה ויזאולית, והצד הנשי של ההרכב, הנרייטה מורגנשטרן, כנראה לקחה כמה שיעורים בקינקיות אצל לואיז מטרי פויזן. מה שבאמת העיף אותי זה שהחצי הגברי, Klaus Plötzlich, שולט בו זמנית על גיטרה, תופים, ושירה ביד רמה. אבל זה לא סתם גימיק, הכל בשירות המוזיקה וכנראה קשור לקושי למצוא מתופף טוב. אגב, הם יופיעו גם במיכטרוניקס בסביבות חצות באותו היום.