פוסטים מתויגים עם cocteau twins

  • Mark Gardener מלהקת Ride בראיון: מוכר באופן מוזר

    ידעתם ש-"shoegaze" היתה פעם מילת גנאי? העיתונות הבריטית העניקה את השם הזה בתחילת הניינטיז לחבורה של להקות כמו Ride, My Bloody Valentine, ו-Slowdive שלא דפקו פרצופי גמירה על סולואי גיטרה, אלא פשוט עמדו שם וניגנו. אבל בתקופת הגראנג' והבריטפופ, כשהשואו הפרוע והלוק נהיו חשובים לפחות כמו המוזיקה, לראות חבורה של אנשים עומדת על הבמה בג'ינס וטי-שירט, בלי כמעט לזוז או לתקשר עם הקהל, נחשב לבדיחה. שלא לדבר על הנוכחות הדלה בהופעות ושהלהקות פירגנו אחת לשניה, מה שזיכה אותן בעוד מחמאה מהעיתונות בממלכה המאוחדת: "הסצינה שחוגגת את עצמה".

    הכל התהפך בנוטיז. מוזיקאים חדשים כמו M83, Silversun Pickups, ו-The Pains Of Being Pure At Heart גילו מחדש את הסצינה וחגגו אותה. אפילו העיתונות הבריטית הצטרפה לחגיגה. אם להיות שוגייזר נחשב פעם לסוג של לוזר, היום זה ז'אנר סקסי שמשלב בין פסיכדליה ו-Pאנק, בין אפקטים חלליים לחומות של רעש, בין עדינות לכאסח, בין חלום למציאות.

    לא בכדי אבות השוגייז My Bloody Valentine ו-Slowdive התאחדו בשנתיים האחרונות. לאחרונה התבשרנו גם על איחוד להקת Ride. רייד בלטו בזכות הדרייב הרוקיסטי שלהם, השפעות חזקות מלהקת The Byrds עם הרמוניות וואקליות וגיטרות מצלצלות, ובכלל, בזכות כתיבה מושחזת בעוד שרוב הלהקות נשענו בעיקר על אסתטיקה.

    סולן להקת רייד עם הקול המלאכי והגיטרה הגלקטית, Mark Gardener, היה אמור להגיע להופעת סולו בתל אביב כמה חודשים לפני שידענו בכלל על האיחוד. המלחמה חירבנה על הכל. אבל עכשיו, שחזרנו "לנורמליות", מארק גארדנר יגיע לבארבי ביום רביעי 14.1, ועוד לקראת אלבום חדש עם Robin Gutherie מה-Cocteau Twins - מהלהקות המשפיעות על השוגייז ובכלל. לקראת ההופעה, שלחתי למארק כמה שאלות במייל על אלברט קאמי, איך זה מרגיש לחזור לנגן עם רייד, ומה הוא מתכנן להופעה בארץ.

    יש באתר שלך ציטוט מעורר השראה של אלברט קאמי: "עבודתו של אדם היא לא יותר מאשר מסע איטי דרך המסלולים הצדדיים של האמנות לגילוי מחדש, של שניים-שלוש בבואות גדולות ופשוטות שבנוכחותן הלב שלו נפתח בפעם הראשונה". מה הן הבבואות הללו עבורך?

    "האהבה הראשונה שלי שהכרתי בזמן הלימודים ב-Banbury Art School ונהייתה לאבידה גדולה! החזרות הראשונות עם רייד, באותה התקופה ב-Banbury Art School, במידה מסוימת כתגובה לאבידת האהבה הראשונה שלי. ההופעות הראשונות של רייד, והפעמים הראשונות שניגנתי רוקנרול עם הדוד שלי כשהייתי בערך בן 6!"

    היום, "הסצינת שחוגגת את עצמה" נחגגת סוף כל סוף על ידי כולם: מעריצים, מבקרים, ומוזיקאים. איך זה מרגיש לקבל כל כך הרבה הכרה אחרי 20 שנה?

    "זה מרגיש נהדר. העיתונות הריעה לנו בתקופת התקליטים המוקדמים שלנו וההופעות הראשונות, וכך גם המבקרים והמוזיקאים. באופן כללי, המעריצים שבאו להופעות תמיד היו בעניין והבינו שמה שעשינו הוא איכותי. ואז העיתונות הפכה את עורה, כמו שהיא תמיד עושה אחרי שהיא מהללת אותך, עם בוא Nirvana והגראנג'. הדביקו לנו תוויות של שוגייזרים וכו'. ואז העיתונות הריעה ל-'בריט פופ', שלא עמד כל כך טוב במבחן הזמן - חשבתי אז שהרבה מהמוזיקה הזו והלהקות האלה לא היו מעניינות. תמיד האמנתי במה שעשינו, ותמיד הבנתי שזמן הוא המבחן הכי גדול לכל יוזמה אמנותית-מוזיקלית, ואנחנו, והלהקות המובחרות מאותה 'סצינה', עמדנו במבחן הזמן כי, לדעתי, היינו מעניינים, יצירתיים, ומפוקסים לגמרי על המוזיקה מאשר להיות חלק מסצינה, מה שכמובן די משעמם בשביל העיתונות והתקשורת".

    עכשיו כש-My Bloody Valentine ו-Slowdive התאחדו להופעות ולהקליט חומר חדש, האם יש יותר לחץ לאחד את Ride? [נשאל לקראת ההופעה בקיץ -ע.ש.]

    "אני לא מרגיש לחץ לאחד את רייד. היו ברייד ארבעה בוסים, אז כדי שזה יקרה, צריך שארבעת הבוסים יגרמו לזה לקרות. עד שאקבל את שיחת הטלפון הזו, אהיה מפוקס לגמרי בלחיות בהווה, בגלל שזה כל מה שיש לנו. אני מרגיש יותר לחץ להמשיך ולהסתכל קדימה על שאיפות חדשות מאשר להסתכל לאחור כי יש לי עוד המון דברים לעשות. אנחנו אנשים עצמאיים, ובבוא הזמן יבינו שיש כל כך הרבה מוזיקה מעולה שאני מעורב בה כרגע, בין היתר עם רייד, ויבינו את זה כשהכל יצא לאור. אני לא מפסיק למקסס, להפיק, לשיר ולהופיע. אני חי בהווה ונהנה מאתגרים חדשים ונמנע מלהיות אסיר של העבר והזכרונות שלי - משהו מאוד קשה כשכולם מזכירים לך את רייד!"

    שמענו שרייד חוזרים. איך האיחוד הזה קרה?

    "דיברנו על זה בתור להקה במשך שנים. קיבלנו הצעות מעולות ממפיקים ופסטיבלים, אבל היינו מאוד עסוקים בתוך פרויקטים שונים שעבדנו עליהם באופן עצמאי. בשנה הבאה נחגוג 25 שנה ל-"Nowhere" [אלבום הבכורה של רייד -ע.ש.], אז החלטנו ביחד שזה יהיה מושלם להתאחד בתחילת 2015".

    איך זה מרגיש לנגן שוב ביחד? איך זה שונה מאז שהלהקה התפרקה?

    "זה מרגיש מדהים לנגן שוב ביחד. זה מאוד מעורר השראה לגלות שהמוזיקה שלך עמדה במבחן הזמן, ושהקהל גדל וגדל במשך השנים מאז שהתפרקנו ב-1996. התחושה הזו מרגישה נפלא וטוב לעבוד בהרגשה כזו. כשנפרדנו, הרסנו את הרכב, כך שעכשיו זה מרגיש שונה לגמרי לחזור ביחד בחזרה לאולפן ולצאת לדרכים. זה מרגיש בשבילנו כמו תחיה מחדש ולידה מחדש, ואנחנו בטוחים שנוכל לקחת את רייד עוד יותר גבוה, לרמה חדשה של קידמה לעומת התקופה ההיא של רייד. לנגן שוב ביחד מרגיש קצת סוריאליסטי, אבל גם מוכר באופן מוזר".

    האם אתה מתכנן לעבוד על חומר חדש לרייד?

    "זה כבר קורה. תמיד יהיה חומר חדש כשניכנס ביחד לחדר ונרגיש את הוייב! זה יותר אינסטינקטיבי מאשר משהו מתוכנן מראש!"

    איך סצינת המוזיקה באוקספורד בימינו? איזה להקות יוכלו להיות רייד או רדיוהד הבאות?

    "אני לא באמת יודע. בכנות, אני לא יוצא להרבה הופעות בימינו, אז אני לא בטוח מה הלהקות האלה באוקספורד עושות או איך הן נשמעות. אני נמצא באולפן כל כך הרבה, וכשאני לא באולפן אני משתדל לבלות זמן איכות עם בתי הצעירה והמשפחה. אין מספיק שעות ביום!"

    איזה שירים אתה מתכנן לנגן בהופעה בתל אביב? האם אתה עובד על חומר חדש?

    "אל תדאג, אני תמיד מנגן כמה שירים ישנים של רייד! שאר הסט שלי כולל שיתופי פעולה חדשים מקריירת הסולו, וכמה שירים חדשים מהאלבום שלי עם רובין גאת'רי (לשעבר מ-Cocteau Twins) שיצא בתחילת השנה. זו הסיבה שבגללה אני בא לתל אביב, כי המפיקים של ההופעה ראו אותי מנגן את השירים החדשים כשחיממתי את Slowdive בלונודון!"

  • האזנות החודש - מרץ 2012

    ממשיכים במסורת האזנות החודש למרץ. והפעם: רטרו מטורף לבריטפופ, מושפעי ההורורז, דרים פופ קלאסי, Pאנק קליפורני לא טיפוסי, ו-2/5 אושנסייז. אקשן.

    Pulp - Different Class

    ראיתי הופעת איחוד של Pulp ביוטיוב ועפתי מהכיסא. איך לכל הרוחות להקה שלא ניגנה יחד עשור שלם יכולה לבעוט בתחת ל-99% מהלהקות החדשות היום? איזה שירים, איזו נגינה, איזה סולן. מדהים. אם יש אלבום שהוא הכי פאלפ, זה Different Class ולא רק בגלל הלהיטים. לא עושים דברים כאלה היום.

    Oasis - (What's The Story) Morning Glory / Definitely Maybe

    היה לי יחס מאוד אמביוולנטי לאואזיס. נהניתי לראות אותם ב-MTV אבל לא רציתי לשמוע יותר משיר אחד ברצף. החודש התחברתי ופתאום מצאתי את עצמי חורש את 2 האלבומים האלמותיים האלה ללא הפסקה. ומה קיבלתי? שירים פשוטים מלאים בגיטרות מלוכלכות עם ים של הוקים וליריקה שנדבקת לראש כמו מסטיק בשיער. מעורר השראה מה שני אחים עם מלא תשוקה יכולים לעשות לעולם.

    Blur - Leisure

    צפייה חוזרת ומהנה לאללה בסרט הקאלט Trainspotting הזכירה לי את קטע השוגייז הנפלא, Sing, מאלבום הבכורה של בלר. לצערי הוא מלא בפילרים שבלר שכחו במהרה עם המצאת הבריטפופ באלבום הבא שלהם, Modern Life Is Rubbish. בכל זאת יש בו כמה רגעים מהנים כולל 2 להיטים שנכנסו לקאנון הפופ.

    S.C.U.M - Again Into Eyes

    זה היה עניין של זמן עד שיצוצו להקות שמושפעות מההורורז. הבעיה היא שקשה להגדיר את ההשפעה שלהם. מראה גותי-היפסטרי ניהיליסטי? חיבה לקראוטרוק, ניו ווייב, ושוגייז? נוכחות בולטת של סינטיסייזר? כך או כך S.C.U.M הם מהמושפעים. למרות שאלבום הבכורה שלהם לא מגיע לשיאים של ההורורז, הוא בהחלט מהנה ומלא בתשוקה, סולן מלודרמטי שנשמע כמו בריאן מולוקו מפלסיבו, ובהמון סינטי. חסרה רק כתיבת שירים באמת גדולה עם איזה פזמון סוחף מדי פעם. תודה אגב לנמרוד שעודד אותי לחזור לאלבום הזה שנזנח לי בצד ההארד דיסק.

    Cocteau Twins - Treasure

    נזכרתי החודש עד כמה הקוקטו טווינס מיוחדים וכמה הרכבים שאני אוהב הושפעו מהם. כל מי שרוצה להבין איפה נמצאת חללית האם שהשפיעה על הסאונד של חצי מלהקות האינדי היום חייב להתוודע לקוקטו טווינס. ההפקה מיושנת בצורה וינטג'ית, הגיטרות אינטרגלקטיות, והשירה הקינקית של אליזבת' פרייז'ר מעולם לא שוחזרה ולעולם לא תשוחזר.

    Ceremony - Zoo

    ה-Pאנק שוב חוזר? בולשיט, הוא לעולם לא מת. יש משהו בהרכב הקליפורני הזה שעושה לי טוב. הם מחוברים לסקס פיסטולס יותר מכל הרכב Pאנק אחר שיצא לי לשמוע, ולא בצורה חקיינית, אלא דרך האש שבוערת בעצמותיהם ומשוחררת במוזיקה ובהופעות האנרגטיות.

    British Theatre - EP

    אושנסייז התפרקו בשנה שעברה וליבינו המדמם עדיין לא התאחה. איש איש הלך לביתו והמשיך לעשות מוזיקה. מנהיג הלהקה הדגול, Mike Vennart, חבר לגיטריטס/קלידן Gambler תחת השם British Theatre ועכשיו יצא סוף כל סוף אי פי הבכורה שלהם. זו טעימה ממש קטנה, סוג של ניסוי כלים, ולצערי זה נשמע בדיוק כמו 2/5 מהעוצמה והגדולה של אושנסייז. יש פוטנציאל, אך עד שהם יוציאו ריליס יותר מאסיבי אמשיך להתגעגע ללהקת האם. אולי עוד 10 שנים הם יתאחדו לפתע כמו At The Drive In ויחזרו להציל את היקום? אמן.

  • הכאב בלהיות טהור בלב

    אחד מההרכבים החמודים של השנים האחרונות, The Pains Of Being Pure At Heart, מגיעים אינשאללה להופעה בבארבי ב-5.3. למי שלא מכיר, זו חמישיית אינדי ברוקלינאית, השם החם לשנת 2009 עם אלבום בכורה שגרר השוואת להמון להקות אינדי אהובות מפה ועד לפיצ'פורק. בשנה שעברה הם חזרו עם קצת פחות הייפ אך עם אלבום שני יותר בומבסטי וקליט.

    בשבילי ההופעה שלהם בארץ זו בשורה מאוד משמחת. הם מייצגים, בין היתר, ז'אנר מוזיקלי שהתאהבתי בו בשנים האחרונות ומאוד משפיע על הטעם וגם על הנגינה שלי. אני מדבר על שוגייז.

    הזכרתי שוגייז כבר המון פעמים בבלוג. אני לא יודע אם הנהנתם בידיעה, או ששאלתם את עצמכם "שו!?" או שחשבתם שזו מוזיקת נעליים של גייז. אז לכבוד ההגעה של דה פיינז, קבלו סקירה מקוצרת של תולדות השוגייז.

    למה שוגייז? בסוף שנות השמונים התהווה גל להקות בבריטניה שלא היו בקטע של רוקנרול. נכון, גם להם היתה תשתית של גיטרה-באס-תופים, אבל הצורה שהם השתמשו בה היתה אחרת לגמרי. הם הושפעו קשות מהרעש החורק של Jesus & Mary Chain, מהחולמניות של Cocteau Twins, ומהספייסיות של Spacemen 3.

    הגיטרות הפיקו מפלי דיסטורשן עצומים עם שימוש נרחב בדרונים (השמעה של אותו הצליל או האקורד לכל אורך השיר) והמון אפקטים. חטיבת הקצב ניגנה בדרך כלל מקצבים רפיטטיביים מתפטלים, קונספט שאולי זלג מלהקות הקראוטרוק בגרמניה.

    הקולות לא היו בפוקוס של היצירה, אלא קיבלו יחס של כלי נגינה שווה בין שווים. זה אומר שנתנו לקולות את אותו הווליום במיקס כמו שאר כלי הנגינה, אם לא פחות. לעומת הרוק הסטנדרטי שבו הזמר הוא המלך, בשוגייז הקולות נשמעים מעורפלים ומעושנים, ובקושי אפשר להבין את המילים. אבל זה לא העניין. השימוש בקולות לא נועד להעביר מילים ומשמעות, אלא צלילים, תחושות, ורגשות.

    הלהקות הראשונות של השוגייז לא הרבו לזוז יותר מדי על הבמה. הם עמדו שם וניגנו על הכלים, מתעסקים בפדאלי האפקטים. הם נראו מאוד אינטרוספקטיביים, נטולי רצון לעשות שואו או להראות איזשהו יחס לקהל. וכך על שם התנהגות הלהקות על הבמה עיתונאים נתנו לסגנון את שמו, shoegaze, יענו בוהי נעליים.

    אם יש נקודת זמן מסוימת שהשוגייז התחיל בה, אין ספק שזה קרה עם יציאת אלבום המופת "Loveless" של My Bloody Valentine מאירלנד. חגגנו לו יום הולדת 20 לא מזמן, מה שהחזיר את הסיפורים והמיתולוגיה על העשייה הארוכה שלו והעלויות הגדולות שהיו או לא היו מעורבות בדבר, 250,000 ליש"ט אם אתם מאמינים להייפ.

    לאבלס יצר את תבנית השוגייז הקלאסית - שכבות על גבי שכבות של גיטרות צורמות כמו מנועי סילון, שירה מרוחקת באוניסון של גבר ואישה, שירים שמתעלמים ממבנה הבית-פזמון הקלאסי, ומקצבים מחזוריים שמתכתבים עם המוזיקה האלקטרונית או פשוט היו לופים של מכונות תופים.

    לכאורה זה חיבור בלתי אפשרי בין מוזיקה מאוד רועשת ומאוד אלימה לעדינות ורגישות עצומה. למרות הסתירה לכאורה השילוב הזה עובד ממש טוב, והאלמנטים הסותרים רק מחזקים אחד את השני. יש גיטרה-באס-תופים, אבל המוזיקה מתכתבת הרבה יותר עם עולם האמביינט והפסיכדליה, עם אמורפיות וריחוף מאשר הישירות והחדות של הרוק הקלאסי.

    הרבה אנשים מתארים את ההאזנה ללאבלס כעשיית סקס, או מוזיקה של חיזרים מהעתיד, או סאונדטרק לחלום. לא נשמע לפני כן שום דבר כזה, ולמרות שרבים ניסו לשחזר את הצליל המיוחד הזה, לא נשמע מאז שום דבר כזה.

    לכל הרכב שוגייז היה טוויסט קטן על הנוסחה. Ride נשענו על יותר פסיכדליה והרמוניות ווקאליות שמימיות כמו שהכרנו מה-Byrds. להקת Chapterhouse חיברה את השוגייז למאדצ'סטר עם לופים של תופים גרוביים וווה ווה. Slowdive נשענו על המודל של מיי בלאדי וולנטיין, אבל לקחו אותו למקום עוד יותר אפל וחללי בעזרת מתקפת גיטרות משולשת.

    השוגייז לא נחל יותר מדי הצלחה מסחרית. שנייה אחרי שהוא התהווה הגיע הגראנג' והבריטפופ וגרפו את הקופה משני צידי האוקיינוס. השוגייז נזנח בצד על ידי העיתונות והקהל.

    לדעתי מלכתחילה הפוטנציאל המסחרי שלו היה מצומצם כי המוזיקה נשענת על הרבה יותר נסיוניות מאשר פופ. מצד שני, מי חשב אי פעם שלהקה מחורפנת כמו נירוונה תגרוף את כל הקופה? מצד שלישי, השוגייז השפיע מאוד על להקות שבאו בחזית הבריטפופ כמו blur, Oasis, ואפילו על Radiohead. יש שהאשימו את ה-Smashing Pumpkins באמריקניזציה וגניבה מוחלטת ממיי בלאדי וולנטיין.

    שנים לאחר מכן השוגייז נהיה אבא גאה. בסוף שנות התשעים נולד לו הפוסט רוק עם להקות כמו Mogwai ו-Sigur Ros שהושפעו קשות מהאסתטיקה של השוגייז. בעשור הקודם הוא מוחזר לתודעת האינדי תחת השם nu-gaze דרך להקות כמו M83, Silversun Pickups, The Horrors, וכן, גם The Pains Of Being Pure At Heart.

    מקווה שקיבלתם תיאבון לשוגייז, זה סגנון שלא קל לעיכול. אם אהבתם את האווירה ותתמידו בהאזנה, עוד תיבלעו בחור השחור שלו לעד. אתם מוזמנים להמשיך לחקור בויקי, לשמוע 10 אלבומי שוגייז מומלצים תודות לשרת העיוור ז"ל, או לדגום להקות להקות שוגייז חדשות ב-last.fm (תקלידו shoegaze בקופסת החיפוש בצד ימין למעלה). אני ממליץ גם לבוא להופעה של דה פיינז בעוד חודש בבארבי ולראות איך זה עובד על הבמה, אני אהיה שם.