פוסטים מתויגים עם kuti

  • ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM

    קותימאן הוא מסוג האנשים שכנראה אין להם אזור נוחות. למעט אולי "2 Thru You", שחזר על הרעיון של הפרויקט הראשון ומיקסס עשרות קטעי יוטיוב לקובץ שירים חדשים, קותימאן נוטה לפלוש לאזורים חדשים בכל יצירה שלו. האי פי האחרון "Space Cassava" הוסיף עוד אלמנטים פסיכדליים על ה-fאנק מאלבומו הראשון של קותימאן, וציפיתי שהוא יעמיק בהמשך הדרך לתוך קטעי צלילה ארוכים באותו כיוון. אך באלבומו האחרון "6AM" קותימאן לוקח אותנו ביד לטיול בפינות חדשות של המרחב המוזיקלי שלו, הפעם בהקלטות שביצע בעצמו על מגוון כלים בעזרת כמה מהנגנים והזמרים שעובדים איתו גם באורקסטרה שלו.

    כבר בקטע הפותח "Jaffa Beach", קותימאן זורק אותנו לסבנטיז עם ריף גיטרה פסיכדלי ממריץ, אם כי מעט שחוק, והתופים מתגלגלים לתוך ג'אם ארוך. הקטע ממשיך לרכוב על אותו ביט רוק פשוט, עליו קותימאן בונה שכבות של קלידים וגיטרות שנעים בחופשיות במרחב בין fאנק, רוק וג'אז. עומס הצלילים שנזרק לתוך האוזניים מזכיר שוב את הייעוד של קותימאן: לסנתז ולערבב כמות ומגוון של צלילים אשר בידיים של מפיקים אחרים היו נשמעים כמו ברדק מבולבל.

    המיקסים הלא שגרתיים של קותימאן לא תמיד עובדים באופן מושלם. האקורדים העצלנים והרועדים בפתיחה של "She's a Revolution" לא מתכתבים בכלל עם מעבר התופים המהיר שבא אחריהם וגם לא ממש עם אווירת הדאב-רגאיי של השיר. קותימאן משלב שוב את אותם האקורדים בסיום השיר, ואין לכך הצדקה - זו בחירה אסתטית שמזכירה את סוג העבודה שלו ב-"Thru You". בזמנו סלחתי לו על החיבורים הלא מושלמים בשל הפלא שהוא בכלל הצליח לחבר קטעי יוטיוב ממוזיקאים שלא נפגשו לעולם. כאן החסד הזה לא עומד לזכותו, אך כשהשיר ממשיך, הקצב המהיר והממכר והלחן הקליט גרמו לי לשכוח את כל התלונות. מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אדם שפלן פותח את הגרון בעוצמות שרק קרולינה יכולה לגבור עליהם. גם כאן מדובר בבחירה לא רגילה, עם קטע מעבר שבו קרולינה שרה בגבוהים-גבוהים שלה בסולם ערבי מעל אותו ביט גרובי שממשיך מהבית לקטע המעבר. מכיוון שעד אותו הרגע שבו קרולינה שואגת לא ניתן לשמוע אפילו רמז לפלרטוט עם אלמנטים ערביים, קטע המעבר מפתיע עם הכיוון החדש שהשיר קיבל, ותוך מספר שניות הוא מרגיש שוב טבעי לחלוטין.

    אם יש בעיה משמעותית אחת באלבום, היא ששמו לא מתאים לאופי המפוזר שלו. השעה שש בבוקר גורמת לחשוב על תקליט עם מוזיקה רגועה לתחילת היום או סיום הלילה. בפועל, כל שיר באלבום זורק אותי לזמן אחר ביממה ומקום אחר בעולם. שיר הנושא, קטע ג'ז שנפתח בצלילי פסנתר גבוהים וחצוצרה מאנפפת זרק אותי דווקא לפאב אפלולי בניו יורק הגשומה בשתיים בלילה, ולולא הצלילים החלליים שקותי מלביש באמצע השיר על האווירה הרגועה, אולי גם לשנות ה-20 של המאה הקודמת. "Stranger on the Follow", בעל המילים והלחן הנאיביים והאופטימיים, הזכיר ברובו להיט שהביטלס שכחו לשחרר לאוויר העולם, ולקח אותי לשנות ה-60 החופשיות. "Dangerous" נשמע כמו שיר פתיחה לסרט ג'יימס בונד, וקטעי הסקסופון שבו נשמעים כאילו יצאו ישירות מהחלקים האפלים ביותר של "Blackstar" של בואי.

    ההפקה השאפתנית הזו מצליחה להפתיע, וההפתעות ממשיכות להתגלות ככל שמקשיבים לאלבום. קותימאן, בדומה לאמנים אחרים כמו Alt J או רדיוהד, לא מצליח להסתפק במועט ומעמיס עלינו את כל הטוב שהוא יכול למצוא בארגז הכלים הכבד שלו, ככה שלעיתים השירים מרגישים מעט עמוסים בכל הטוב הזה, אך בשמיעות חוזרות מתגלות פנינים שקשה להאמין שפספסתי. דוגמה נהדרת לכך היא קטע הצ'יל החללי "Ze'elim". הקטע נבנה בהדרגה על שני אקורדים של גיטרה חשמלית רגועה שמתווספים אליה כלי קשת, ליין בס רפטטיבי, תופים, כלי הקשה, ציוצי ציפורים, ושכבות של סינתיסייזר עם חתימת ההיכר הפסיכדלית של קותי. עדיין, כשמעט מתאמצים, ניתן לשמוע באמצע הדקה השנייה צלילי ראצ'ט מתגרדים בעונג סביב הקצב. רגעים כאלה גורמים לאלבום להיות מהנה גם בהאזנות חוזרות וקפדניות.

    האקס פקטור של היצירה של קותי היא היכולת לשבור חומות ולהביא כמות עצומה של מרכיבים לא קשורים לכאורה לאותה תערובת עשירה. "Thru You" משחק על הקונספט הזה לא מעט, אבל מבחינתי הוא נותר תמיד בגדר גימיק, כיף קליל ולא מחייב. החכמה של קותימאן ב-"6AM" היא דווקא ביכולת לבצע את המיקסים האלה לא כשילוב בין עשרות קטעי מוזיקה אקראיים ולא קשורים או על גבי מצע של fאנק, כמו שהוא עשה באלבומים הקודמים, אלא על בסיס מספר ז'אנרים שהוא נגע בהם עד היום בטעימה. מהבחינה הזאת, ומבחינת שלל הצלילים והאלמנטים החדשים שקותימאן מיישם לאותה גישה, מדובר בהפקה שמאתגרת, גם אם לא ברמת המהפך, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על קותי ועל מוזיקה. גם אם לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו עד היום, ואכן אף אחד מהשירים לא מצליח להידבק לאוזן ולהזיז אותנו כמו "Music is Ruling My World" מאלבום הבכורה, קותימאן מצליח להשאיר אותנו מסוקרנים ולהחזיק בסימן שאלה גדול: איך הוא יפתיע אותנו בפעם הבאה?