להיות דקסטר הולנד
בימים האחרונים צפיתי בשידורים חיים של פסטיבל Rock In Rio ביוטיוב מנוחיות הספה שלי. בעוד לורדי הקיטש של אירופה התרפקו על המוסד הארכאי ושמו האירוויזיון, אני התרפקתי על נוסטלגיה משלי עם הופעות של Metallica, Limp Bizkit ו-Offspring. הו, כמה שהיית משוגע פעם על אופספרינג. הייתי יושב בשורות האחרונות של אוטובוס בית הספר בגיל 15 ושומע את אלבום המופת Smash בריפיט.
בת זוגתי התישבה לידי על הספה ושאלה מה יש לסולן האופספרינג, Dexter Holland. הוא נראה מבואס, כאילו שהוא לא רוצה להיות שם, ושזה לא לעניין להיות ככה מול מאות אלפים שבאו להופעה. הסברתי לה איך הדברים עלולים להראות מנקודם המבט שלו, של המוזיקאי שעומד שם על הבמה ומצפים ממנו לתת שואו בלחיצת כפתור כמו בובת קוף מרקד. החלטתי לחלוק את ההסבר בבלוג, לחלוק איך זה להיות דקסטר הולנד.
לקהל לא אכפת מהמוזיקאים כבני אדם. לקהל אכפת מעצמו. הוא רוצה להנות, להתבדר, להתרגש, הוא רוצה דם, הוא רוצה את הלהיטים. מבחינתו הלהקות והמוזיקאים הם סופר גיבורים עם יכולות על שחוזרים להציל את היקום בפיצוץ בין כוכבי, במילותיו של תום יורק. הם לא אנשים בשר ודם, הם דמויות מצוירות שיכולות ליפול לתוך הקניון עם ענן אבק קטן ולחזור לסצינה הבאה ללא שריטה.
מה עובר עליך דקסטר?
אז זהו שלא. עם כל הכישרון והקסם והייחוד, יש בסופו של דבר אדם בשר ודם שנמצא שם על הבמה. אדם עם רגשות ותנודות וחיים אישיים, והרבה פעמים אדם מאוד רגיש. אין לנו מושג מה עובר על מוזיקאים ולהקות בזמן נתון. באיזה מצב רוח הם נמצאים? עם איזה מטען הם עולים לבמה? כמה אנרגיה יש להם להופיע?
בדרך כלל מוזיקאים מחו"ל מגיעים להופעה אחרי נסיעה ארוכה. זו יכולה להיות טיסה טראנסאטלנטית או נסיעה של שעות באוטובוס הלהקה או בוואן. מי שנכח בסיפורים במונו עם Mudhoney ראה את הניגוד המוחלט בין אימג' הרוקרים הפרועים לשיעמום של כמה חבר'ה שתקועים אחד עם השני שעות בדרכים. אז הלהקה מגיעה לאולם אחרי שעות של נסיעה ונדרשת לתת 110% אחוז בהופעה. ערב, אחר ערב, אחר ערב. אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני מטייל להנאתי בעולם ונמצא בנסיעות ארוכות אני לא ב-110%.
מה עם בעיות אישיות? בסרט הדוקומנטרי המעניין The Other F Word אודות Pאנקיסטים שנהיו לאבות למופת מראים איך סולן להקת Pennywise, מר Jim Lindberg, נאלץ להפרד ממשפחתו וילדיו פעם אחר פעם לטובת עוד טור של הלהקה. המשפחה התעייפה מזה, הוא התעייף מזה, ובסוף לאחר 20 שנה עם הלהקה הוא החליט לפרוש כדי לבלות יותר זמן איתם. תארו לעצמכם מה עבר עליו עד הפרישה כשהוא נאלץ להגרר באוטובוס לעוד הופעה ולהגניב שיחות טלפון מתגעגעות הביתה מעוד חדר מלון מעופש.
בואו נאמר שהכל בסדר, הלהקה במצב רוח מרומם ומלאה באנרגיה. אז תארו לעצמכם שאתם צריכים לנגן שיר שכתבתם לפני איזה 50 שנה, וכאילו זו הפעם הראשונה שאתם מנגנים אותו. אולי תתחילו לקבל מושג איך מרגישים Mick Jagger ו-Keith Richards מה-Rolling Stones לגבי Satisfaction שעל פי וויקיפדיה מנוגן בכל הופעה של הלהקה. כמה פעמים הם נאלצו לנגן אותו במהלך חייהם? איך הייתם מרגישים במקומם? כפי שאמר בחוכמה חמי רודנר בשיר "לאן, לאן" של איפה הילד, "אני תקוע בתוך שירים שמזמן כתבתי, ועכשיו שכחתי".
להיות בלהקה זו עבודה. כמו שאנחנו לא קמים כל בוקר במיטבינו לעבודה שלנו, כך גם מוזיקאים ולהקות לא מסוגלים להיות במיטבם כל הזמן. זה מסביר אגב את כמויות הסמים שנצרכים בדרכים בעולם הרוקנרול. קשה להתמודד עם החרא הזה, צריך היי מתמד בשביל לתת היי מתמד. אז מה עם זה מה שהם עושים למחייתם ואנחנו משלמים להם ממיטב כספינו? אנחנו לא עובדים בכל מיני מקצועות למחייתינו ומישהו משלם על כך את מיטב כספו? זה לא גורם לנו לרצות ללכת לעבודה כל יום עם חיוך ענק על הפנים או לעבוד בקצב של נינג'ות כל השנה.
לסיכום, אני לא מאשים את דקסטר הולנד שנראה מבואס על במת רוק בריו השנה. מי יודע מה עובר עליו. אם בעיות במשפחה, עייפות כרונית מהופעות, או מאס בלנגן שוב את Self Esteem בפעם המיליון. גם אם זה העבודה שלו, זכותו לא להיות מרוצה ממנה לפעמים. אז בפעם הבאה שתרצו להתלונן למה הלהקה לא ניגנה את השיר שחיכיתם לו כל חייכם, או שהסולן נראה עייף, או מה לא, תחשבו איך זה להיות דקסטר הולנד.