פוסטים מתויגים עם shoegaze

  • סנוב מוזיקה: Slowdive היא להקת השוגייז האהובה עלי

    כששמעתי את האלבום "Souvlaki" של Slowdive הכל הסתדר לי. הבנתי מאיפה להקות כמו Radiohead, Mogwai ו-Oceansize גנבו את הסאונד השמימי של הגיטרות שלהם, הצליל שמלאכים עושים כשהם שרים כפי שהוא משתקף דרך שכבות של גיטרות חשמליות שפורטות תווים במהירות עם המון ריוורב ודיליי. מהסינגל הפותח "Allison" ועד לקטע הבונוס "Country Rain", עפתי יותר ויותר גבוה ולא רציתי לחזור.

    סלואודייב אולי לא היו מהפכניים כמו My Bloody Valentine, וירטואוזים כמו Ride, ניהיליסטים כמו Jesus & Mary Chain, או ווירדים כמו Cocteau Twins, אבל ההרכב הזה מרדינג באנגליה הוא בקלות הרכב השוגייז האהוב עלי. אולי זה דווקא בגלל שהם לקחו צעד אחד אחורה והתיישבו להירגע לרגע. המוזיקה שלהם מכוונת יותר לכיוון האמביינט, לסוטול פסיכדלי של סאטיבה חזקה, לצלילים פשוטים שמהדהדים במרחב בלי לנסות לגרום לאוזניים שלך לדמם - ועם בסיס חזק של כתיבת שירים פולקית. הם חיזקו את אלמנט הרגישות בז'אנר דרך הדואטים הרכים של צמד הסולנים האקסים ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול (הם נפרדו בדיוק לפני הקלטת "Souvlaki"), אבל במקום ליצור מצע של נויז אכזרי, הגיטרות של הלסטד, גוסוול וכריסטיאן סאוויל הן כמו שמיכה של חמלה שמכינה אותך לחלומות מתוקים. תקשיבו למשל לקטע הנושא "Souvlaki Space Station". הוא מתחיל בריף גיטרה על דיליי בזמן שהגיטרה השנייה יוצרת חוסר הרמוני ופרקשן מעובד של המתופף סיימון סקוט מתגנב פנימה. ואז זה מתפרץ בבת אחת, כמו נוף רחב שמתגלה פתאום מעבר לפניה, עם מי יודע כמה גיטרות וליין הבס הדאבי של ניק צ'פלין והשירה הגבוהה והמטושטשת של גוסוול, קצת כמו זמרת האופרה החייזרית מתוך הסרט "האלמנט החמישי".

    כנראה כמו רוב האוכלוסייה גיליתי את סלואודייב ממש מאוחר, מתישהו בעשור הקודם. "Souvlaki" נחשב בזמנו לכישלון, אלבום שיצא ב-1993 וקיבל קטילות מכל המבקרים המפגרים שחגגו את הבריטפופ וקברו את השוגייז שש רגל מתחת לאדמה. למעשה אני לא בטוח איך הגעתי ל-"Souvlaki". אולי זה קרה כי גיליתי את "Allison" דרך יוטיוב או אולי כי חיפשתי משהו חדש לשמוע דרך האתר Allmusic Guide. זו היתה התאהבות מידית ששינתה אותי לא רק בתור מאזין, אלא גם בתור נגן. התחלתי מירוץ חימוש של פדאלים לגיטרה כולל, כמובן, שני פדאלי דיליי: אחד אנלוגי עם מנגנון פידבק שאפשר לעשות איתו נויז טהור, ואחד דיגיטלי עם לופר ודיליי יותר מדויק ונרחב. רציתי להגיע לצלילים הקסומים מקטעים כמו מ-"When the Sun Hits", עם גיטרות שמנגנות במהירות האור עד שהן נשמעות כמו סינתיסייזרים, או הגיטרה האוורירית שעפה עם הרוח כמו ב-"Catch The Breeze" מאלבום הבכורה של ההרכב. יותר מאוחר גיליתי גם את האלבום השלישי "Pygmallion" מ-1995 שירד לצליל הרבה יותר מינימליסטי, הקדמה לכל הפוסט-רוק שעמד להפציע באמצע הניינטיז. סלואודייב היו שם קודם עם קטעים אבסטרקטיים כמו "Blue Skied An' Clear" ו-"Rutti" שלוקח את הזמן להתפתח לאיטו במשך עשר דקות.

    סלואודייב הוציאו השנה את "Slowdive", אלבום הקאמבק אחרי שקט של 20 שנה - חברי ההרכב עבדו בזמן הזה על פרויקטים אחרים, למשל Mojave 3 של הלסטד וגוסוול שהופיע אגב בארץ לפני כמה שנים. הרבה אנשים התאכזבו מהאלבום החדש, כי בניגוד לאלבומים קודמים אין פה קפיצת מדרגה קוונטית והגדרה מחדש מה להקת בס-תופים-גיטרה יכולה לעשות. במקום זה, סלואודייב ליקטו את כל הצלילים מהיצירות הקודמות שלהם לתוך אלבום אחד. אפשר לשמוע את האותות מהחלל החיצון בקטע הפותח "Slomo", את המינימליזם בסינגל "Sugar for the Pill" ודרייב אינטרגלקטי ב-"Star Roving". בעיקר, אפשר לשמוע שהם כותבי שירים מנוסים שדואגים שמתחת למעטפת הסאונד יהיה גם מלא תוכן ורגש. בזמן שהרכבי השוגייז החדשים מתפיידים בתוך קלישאות ריוורב, סלואודייב ממשיכים להדהד חזק, והאלבום שהם שחררו הוא בכלל אחד מהאלבומים החזקים של השנה, הרחק מעבר לז'אנר. סימנתי כבר הרבה וי-ים על להקות שאני חייב לראות לפני שאמות. כשסלואודייב יגיעו לבארבי ב-7.9 אסמן עוד אחד, ואני מקווה לספוג מהם את כל הקסם.

  • שרשור צדדי: מיכל ספיר על השוגייז סביב Air Formation

    ידיד שלי טען באוזניי לאחרונה שהכוח היצירתי המשמעותי בלהקת הסמיתס היה כנראה מוריסי ולא ג'וני מאר, כי אלבומי הסולו של מוריסי הרבה יותר טובים מכל מה שמאר היה מעורב בו מאז שהלהקה התפרקה. אני מסכימה אתו שהיצירה המוזיקלית של מאר אחרי הסמיתס היתה מאוד מאכזבת, אבל אני לא חושבת שזה מוכיח משהו על המקום שלו בלהקה, שהיה בבירור מכריע. לרוב לא אדם זה או אחר, אלא בדיוק המפגש בין אנשים הוא שיוצר להקה דגולה וקסומה; את הגדוּלה של להקה כזאת אי אפשר להסביר על-ידי הסך הפשוט של חלקיה.

    הרהורים נוספים על חברי להקה והמפגש המוזיקלי ביניהם עלו במוחי כשהתחלתי לחשוב על ההרכבים ופרויקטי הצד השונים שצמחו סביב Air Formation.

    הלהקה מברייטון, שחבריה הם מאט ברטראם בשירה וגיטרה, בן פירס בבס, ריצ'רד פּארקס בקלידים, ג'יימס הריסון בתופים ואיאן שרידן בגיטרה, הוציאה את התקליט הראשון שלה בשנת 2000, התפרקה באפריל 2011, והתאחדה שוב ב-2014. הסאונד שלה בורק ושופע, נוטף מלודיות ונעים-לאוזן, עם תפקידי בס מתנגנים, שטיחים מרקיעי-שחקים של קלידים ומפולות של גיטרות עמוסות דיליי וטרמולו. במיטבה המוזיקה שלהם, שמאזכרת מאורות שוגייז ערפיליים כמו Ride, Slowdive ו-Pale Saints, ממזגת גישה קודרת-אפרורית עם תופים בוהקים ולָבָּת זהב מותכת של גיטרות לכדי שירים נוגעים ואלגנטיים. אבל ברגעים הפחות מוצלחים שלה היא נשמעת כמייצגת ז'אנר שאפשר אולי לקרוא לו Midcore – שירים ערֵבים ובלתי-מזיקים בקצב לא אטי ולא מהיר, באמצע הדרך בין הדר וגנרי לצניעות פרוזאית, שנוסעים כל הזמן פחות או יותר באותו מהלך בינוני, וחסרים דינמיקה ואף דינמיות. במינונים גבוהים המוזיקה של Air Formation יכולה להיות חוזרת על עצמה ומתישה, אפילו קצת משמימה. באופן מפתיע, בשביל מוזיקה שמתעסקת לכאורה בחלל ובמרחב, היא משאירה מעט מאוד מרחב לנשימה.

    הגיטריסט והזמר מאט ברטראם והמתופף ג'יימס הריסון הקימו גם להקה בשם You Walk Through Walls. בפרויקט הזה הם זנחו את הקלידים והצטמצמו לשלישייה, עם הארי אירווינג בבס. זה לא כל-כך דילל את הסאונד כמו מיקד את המעוּננות שלו, כביכול, תוך שימת הדגש על ה-driver ב-Swervedriver. התופים מוכנסים יותר פנימה לתוך המיקס, הבס יותר עגול ודוחף, וההפקה חוסכת באופן משמעותי בברק אולפני. מה שדווקא משאיר יותר מקום לסאונד הגיטרות רב הניואנסים, המגוון, המחוספס והעוטפני להפליא. הקול של ברטראם – רך, חם, צרוד בעדינות – עדיין מזכיר מאוד את קולו של גרנט מקלנאן הנהדר ז"ל מה-Go-Betweens, אלא שהפעם המוזיקה, למרות שהיא שונה כמובן בסגנונה, מצטיינת גם בסוג הקסם הכובש שהלהקה האוסטרלית היתה כל-כך ידועה בו.

    מאז 2012 הבסיסט של Air Formation, בן פירס, הוציא גם הוא כמה תקליטים תחת השם I Am Your Captain. לאלבומים האלה יש פיל של הקלטות חדר-שינה במובן הטוב ביותר של הביטוי: הן סתורות, מופנמות, לא מפחדות מהרפתקנות, מרגשות ולגמרי מלבבות. פירס, שעושה כאן מחווה לאהבות ישנות משוערות כמו Dinosaur Jr, Sebadoh, Pastels, Cocteau Twins ו-MBV, יוצר ניסויי לואו-פיי צמריריים שממזגים כתיבת שירים אינדי-פופית, הלכי-רוח משתנים ואפקטים רועשים.

    לאחרונה הופיעו גם ההקלטות הראשונות של פרויקט הצד של מתופף Air Formation ג'יימס הריסון, הרכב שנקרא Code Ascending. האי.פי שלהם נקרא 'מה שאני בוחר לשכוח', שזה לדוגמא את השירה הממולמלת וההפקה המרוחה והנחבאת את הכלים של החברים שלו. במקום זה Code Ascending, שבו ג'יימס מנגן בס ושר לצד אלכס בגיטרה ולורנס בתופים, הוא הרכב לַפָּנים, פאנק כַּתער ומוחצן, עם סאונדים גיטרות ממש מעניינים. הוא משלב את ההוד האורבני של Editors, השוויץ המטרוסקסואלי המסוגנן של Suede, והחשיבות העצמית הבומבסטית והקצת מגוחכת של The Horrors, Simple Minds ו-Killing Joke.

    מיכל ספיר היא מנהיגת הרכב השוגייז אפור גשום, הפוסט נכתב במקור בבלוג האינדי שלה Loose Grains of Sonic Dust

  • No Joy בראיון: מושכים לכיוונים שונים

    כמעט דילגתי על אחד מאלבומי השנה שלי ב-2015. בשמיעה ראשונה, "More Faithful" של הרכב השוגייז הקנדי No Joy נשמע כמו עוד פסקול לבהייה בחלל בסגנון My Bloody Valentine ושות'. אבל משום מה החלטתי להשאיר אותו על האייפון וטוב שכך: שירי האלבום עלו שוב ושוב בשאפל וממש נדלקתי עליהם. כן, יש שם גיטרות אלימות/מרחפות וקולות מטושטשים שטיפוסיים לז'אנר, אבל העיבודים המגוונים והמלודיות החבויות בתוספת לקולות הרדופים של סולנית ההרכב Jasamine White-Gluz הבדילו את האלבום הזה משאר יציאות השוגייז של השנה שעברה. עכשיו נו ג'וי עומדים לפני שחרור של אי פי חדש בשם "Drool Sucker", והם יביאו את האופל המתקתק שלהם לפסאז' בתל אביב ב-9.6. לכבוד המאורע, ראיינתי במייל את באסיסט ההרכב Michael Farsky (ראשון משמאל בתמונה למעלה) מה הם מרגישים לגבי תווית השוגייז, איך היה להיות בטור עם חביבי המדור Cheatahs, וכיצד הם נמנעים משיעמום מוזיקלי.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שהתחלת לענות על הראיון?

    היי עידו. אני במשרד איפה שאני עובד כרגע. לקחתי כמה דקות כדי לענות על הראיון אבל הבוסים שלי חושבים שאני מקליד משהו חשוב שקשור לעבודה.

    נו ג'וי מתוארת בדרך כלל כלהקת שוגייז. בהתחשב בכך שהרבה להקות לא אוהבת להיות תחומים בתוך הז'אנר, איך אתה מרגיש לגבי זה?

    זה לא באמת מפריע לי, אבל שימוש במילה אחת כדי לתאר את כל הצלילים שלהקה עושה תמיד יפספס את הפרטים הקטנים. המוזיקה שלנו מהירה וחדה יותר ממה שאני בדרך כלל חושב עליו כשמדמיינים שוגייז. אני לא חושב שהשירים שלנו שוטפים אותך כשאתה מאזין להן, אלא מושכים אותך לכיוונים שונים.

    הייתם בטור עם צ'יטאז, אחת מהלהקות האהובות עלי בשנים האחרונות שגם יצא לי לראיין. מה אתה זוכר מהטור ההוא?

    אני זוכר שראינו את דין (ריד, בסיסט צ'יטאז -ע"ש) שותה קפה ביום הראשון אז קראנו לו Deano Beano לשארית הטור. בהמשך ראינו אותו אוכל פיצת פפרוני אז גם קראנו לו Deano Pepperino. הופענו איתם ביחד בבירמינגהם באנגליה במועדון בשם Hare & Hounds, המקום שבו UB-40 הופיעו בפעם הראשונה אי פעם. עכשיו אני שותה יין אדם כמעט בכל לילה! החבר'ה האלה אדירים ומאוד נחמדים, הסטים שלהם תמיד היו כיפיים והם הלוו לנו ציוד כל לילה. הייתי מנגן איתם שוב ב-100%.

    האלבום האחרון שלכם "More Faithful" היה אחד מהאלבומים האהובים עלי בשנה שעברה, אממה, לקחו לי די הרבה האזנות כדי להכנס אליו. אתה מרגיש שהאלבום הובן וקיבל את תשומת הלב שמגיעה לו?

    אני לא יודע. זה בלתי אפשרי בשבילי לזהות איך האלבום הובן בנפרד מהחיבור שלי אליו. עשינו אותו בשבילינו ולא היו לנו ציפיות לגבי מה מישהו אחר יחשוב עליו. למזלנו הרבה אנשים אמרו לנו שהם חושבים שזה אלבום מיוחד אז בתקווה נעשה עוד מוזיקה באותה הגישה.

    קראתי בראיון שאתם אוהבים לשמור על הקולות שלכם אבסטרקטיים כדי שלא נוכל לשמוע על מה אתם שרים, אבל ב-"More Faithful" אפשר להבין חלק מהליריקה. האם היו לזה השלכות? למשל, האם מישהו הבין שכתבו עליו שיר והוא התחרפן?

    חה, אני לא חושב. כל מי שהיה לו שיר שנכתב עליו כנראה ידע שזה הולך לקרות בכל מקרה. ג'זמין (סולנית ההרכב -ע"ש) שיתפה חלק מהליריקה שלה בפעם הראשונה בעמוד הפייסבוק שלנו. זה תמיד מטורף לשמוע מה הליריקה לפי מה שאנשים חושבים לעומת מה שאשכרה שרים.

    האלבום האחרון הוקלט בקוסטה ריקה. אם הייתם יכולים להקליט את האלבום הבא שלכם בכל מקום בעולם, איפה הייתם מקליטים אותו ולמה?

    כנראה במקום משעמם ורגיל כך שלא יזכירו את זה כל כך הרבה פעמים במקום אשכרה לדבר על המוזיקה שלנו. מצטער, אני לא מנסה להשמע כמו מניאק, אבל הרבה אנשים השתמשו בקוסטה ריקה כדי לדבר איתנו על השפעות על האלבום כשלמעשה הכל נכתב לפני שבכלל ידענו שאנחנו נוסעים לשם. אז, בכנות, בכל מקום שיש בו אולפן טוב וחלל טוב לעבודה זה איפה שארצה להקליט את האלבום הבא.

    הזכרתם בהופעת האולפן שלכם ב-KEXP שאתם משתעממים מוזיקלית. אז מה אתם שומעים היום ואיך אתם מאתגרים את עצמכם?

    כן, לפעמים אני מרגיש שיש לי סבלנות רק לדברים מאוד קיצוניים כדי שיהיה לי עניין. אני שומע מטאל קיצוני כמו Demillich, Nails, Gorguts, Krallice/Mick Barr, גם קצת רוק מוזר כמו Un Blonde, Drainolith ו-Carlyle Williams. יש גם מוזיקה חדשה שמעניינת אותי כמו Title Fight, Frankie Cosmos, Dean Blunt. אנחנו עובדים ממש קשה כדי לוודא שאנחנו אף פעם לא חוזרים על עצמנו אפילו בחלקים הקטנים של השירים. אם משהו נהיה נוסחתי מדי או חסר השפעה אז לא נאהב את זה.

    no joy live (Large)

    פארסקי: "שימוש במילה אחת כדי לתאר את כל הצלילים שלהקה עושה תמיד יפספס את הפרטים הקטנים"

    באופן כללי, נשמע שיש התקדמות במוזיקה שלכם משירים יותר נאים ומופשטים לשירים יותר חדים וסוג של פופים. איזה שיעורים חשובים למדתם על כתיבת שירים כשעשיתם אלבומים? איפה אתם נמצאים עם כתיבת השירים היום?

    יש לנו סגנונות ממש שונים ואנחנו מביאים רעיונות שונים לשולחן בכל המוזיקה שאנחנו עובדים עליה. למדתי שזה חשוב לתת מקום לאנשים אחרים מאשר רק לנסות לדחוף את הרעיונות שלך פנימה, כי כנראה תקבל משהו יותר חזק שנעשה באופן משותף. אנחנו עדיין כותבים שירים וכל הזמן שולחים דמואים במייל. לפעמים זה כיף לעבוד על שירים ביחד בחזרות, אבל יש גם רעיונות טובים כשעובדים לבד ופשוט מנסרים את הגיטרה באבלטון מאוחר בלילה.

    מה התכניות לעתיד הקרוב?

    הקלטנו שלושה שירים שיצאו בתור 7" הקיץ. היה ממש כיף להקליט אותם. נשחרר בסתיו עוד אי פי קצר שעבדנו עליו עם החבר הכי טוב שלנו/אחינו Jorge Elbrecht. הרבה דברים משתנים כרגע ובתקווה תראו את כל הצדדים של נו ג'וי בהופעה או באזניות או באיזשהו אופן.

    אתם מגיעים לישראל בפעם הראשונה. יש לכם עוד תכניות פה חוץ מההופעה?

    וואו, אני לא יודע! אף אחד מאיתנו מעולם לא היה בישראל, אני ממש מתרגש כשיוצא לנו לבקר מקום כל כך רחוק מהבית. אין לנו הרבה זמן חופשי אבל אני מקווה שנוכל לראות כמה שיותר. אוהד, הפרומוטר של ההופעה, הבטיח להראות לנו את המקום אז אני מקווה שנראה את השיט הכי מגניב. האם הסרט "אל תתעסק עם הזוהן" פופולרי בישראל? חשבת שהוא היה מעליב? אני אוהב את הסרט הזה.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    לא באמת, אני חייב לחזור לעבודה. תודה על השאלות עידו ומקווה לראות אותך בהופעה!

  • A Place To Bury Strangers בראיון: "למוזיקה שלנו יש אוברטונים אגרסיביים וזה מוציא מאיתנו את הגרוע ביותר"

    שוגייז הוא כמו היין-יאנג: יש לו צד מואר עם טיפת אופל ויש לו את הצד האפל עם טיפה של אור. אם הצד הראשון מיוצג על ידי להקות ורדרדות כמו Lush, בצד השני משתוללות להקות כמו A Place To Bury Strangers, טריו ניו יורקי שלקח את The Jesus & Mary Chain והגביר אותם ל-12 עם חגיגה של כאוס וסערות דיסטורשן והופעות שמשמידות גיטרות ואת עור התוף. סימנתי אותם גבוה ברשימת ה-"להקות שאני חייב לראות לפני שאמות" כך שצעקתי בקול כשגיליתי שהם יגיעו לבארבי ביום שני 18.4. לכבוד ההופעה, תפסתי במייל את סולן הלהקה Oliver Ackerman (מרכז התמונה למעלה) לדיבור על אבדן שמיעה, פדלי גיטרות, ו-MTV אנפלאגד.

    אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על הראיון?

    כרגע אני בבית אבל הייתי בדיוק על אוטובוס בדרך בחזרה מהופעה איפה שלהקה של חברים בשם Conduit הופיעה, והם היו מעולים, ועוד להקה מופלאה הופיעה ושמה Wetware. לא נשארתי אבל לגמרי הייתי צריך להישאר שם. אולי הערב רק התחיל. ווטוור היו כל כך מרשימים. יש להם ביטים כבדים והיתה שם בחורה שפשוט נפנפה אגרופים באוויר בזמן שאור מהבהב דלק וגרם לה להראות כמו רובוט ולי להרגיש כאילו שאני בסרט "הניצוץ". אלה שתי להקות מניו יורק ופילדפליה שחייבים לבדוק.

    לפי תמונות של הופעות חיות, אני רואה שאתה אוהב לנגן על גיטרות פנדר ג'אגואר חבוטות. מה הקטע עם ג'גואר שאתה אוהב לעומת גיטרות אחרות?

    הן נשמעות מאוד רזות ויש להן מעט ססטיין. יש להן גשר צף שאני משתמש בו והן נפוצות מספיק כך שאני יכול למצוא להן חלקי חילוף ולא צריך לעבוד עליהן עם מכונה או משהו כזה. היו לי הרבה גיטרות שהיו משונות ואז כשהן נשברו בטור הייתי מסתובב עם תיק של גיטרות שאי אפשר לתקן.

    אני מניח שהן נראות חבוטות בגלל שהן מושמדות ואז משוחזרות, נכון? אם כן, מדוע אתה אוהב להרוס אותן?

    כן. זה פשוט טבע הדברים בהופעה שלנו. למוזיקה שלנו יש אוברטונים אגרסיביים וזה מוציא מאיתנו את הגרוע ביותר.

    אקרמן: חובב פנדר ג'גאור

    אקרמן: חובב גיטרות פנדר ג'אגואר

    להופעות של APTBS יש צד ויזואלי חזק עם תאורה ווידאו ארט. איך אתם יוצרים את זה?

    בכל מיני דרכים למעשה. לצלם דברים שמעניינים אותנו, לעשות סרטים קצרים, לתת לחברים לעשות ניסיונות ויזואליים ואז פשוט להשתמש במה שיש כדי ליצור משהו שמתאים ליום מסוים עם מה שאנחנו מתכוונים לעשות בהופעה מסוימת.

    ההרכב הוכרז בתור הלהקה הכי רועשת בניו יורק. איזה להקות אחרות, לדעתך, הן המתחרות לכתר?

    The Dreebs בתקופות האינטנסיביות שלהם לגמרי שם. Conduit רועשים כמו הגיהינום ו-Bambara מטורפים אז הם כולם מועמדים טובים.

    האם מישהו בלהקה סובל מאבדן שמיעה? אתה לא מפחד להזיק לשמיעה של אנשים בקהל?

    אני כנראה סובל מאבדן שמיעה אבל לא בהרבה. יש אנשים שהם ברי מזל ולא צריכים לדאוג לגבי זה יותר מדי. גם לא אכפת לי, אם לא אוכל לשמוע, יש דברים יותר גרועים שיוכלו לקרות ופשוט אתאים את עצמי למצב הזה. יותר חשוב לי לחוות את הפלא והיופי של להיות מוצף בצלילים ואני תמיד רודף אחרי התחושה הזו כשאנחנו מופיעים. אני לא רוצה להזיק לשמיעה של אף אחד בקהל ואנשים צריכים לשים אטמי אוזניים אם הם דואגים לאבד את השמיעה שלהם. זה אותו הדבר כמו שאתה עומד ליד אש, אל תעמוד קרוב מדי אלא אם כן אתה רוצה להתבשל.

    אם MTV אנפלאגד היו קמים לתחייה ומזמינים אתכם להופעה, היית הולך על זה? למה כן או למה לא?

    הייתי הולך על זה כי אני אוהב לעשות דברים מגוחכים.

    אתה גם מקים חברת Death By Audio שמייצרת פדלים לגיטרות. איך התחלת ליצור פדלים ומה היה הפדל הראשון שבנית?

    התחלתי לייצר ולעצב פדלים בגלל שרציתי ליצור צלילים שלא יכולתי לקבל משום מקום אחר. צליל הוא חלק כל כך חשוב ביצירה שלי שרציתי לשלוט בממלכה הזו. הפדל הראשון שבניתי לדעתי היה פדל tone booster שהיה אפשר לבחור בו בין כמה גוונים שונים של צלילים עם כפתור מסתובב. תמיד אהבתי את כפתורי ה-vari-tone בגיטרות וזה גרם לי להתעניין האם לקבלים שונים עם אותו הערך יש צלילים שונים. הסתבר שלא בדיוק אבל באותו הזמן חשבתי שכן בגלל שהשתמשתי בחלקים ישנים שהערך שלהם השתנה עם הזמן.

    aptbs live

    APTBS: אולי הלהקה הכי רועשת בניו יורק

    כמה פדלים יש לך ואיזה אהובים עליך כרגע?

    אין לי מושג, אולי כמה מאות? אני חושב שכמה אבות טיפוס שבניתי הם האהובים עלי, אבל זה לא כיף כי אף אחד לא יכול לקנות אותם. אני מאוד אוהב את Space של Eventide בגלל שזה נשמע ממש ממש טוב ואני אוהב ריוורב, תמיד אהבתי את Coloursound Suppa Tonebender, Malekko Assmaster, ואת Earthquake Devices Aftermath.

    איך אתה חוקר טריטוריות חדשות של צללים? יש לך מעבדת אפקטים סודית?

    בכל צורה שאתה יכול לדמיין. בסופו של דבר אני חושב על רעיון לאפקט או משהו שאפשר לעשות עם אפקט ואנסה את זה. ולפעמים משהו קורה במעבדה התת-קרקעית או נותן השראה למשהו שקרה באופן לא מכוון וזה בדרך כלל הכי טוב. אז אנחנו עושים ניסוים עד כמה שאנחנו יכולים, כי מתמטית זה ייצר הכי הרבה תאונות מה שבדרך כלל יותר טוב מתכנון.

    היית גם הבעלים של מועדון ההופעות Death By Audio בברוקלין שלצערנו נסגר. האם אתה מתגעגע לזה? איזה הופעות אתה זוכר במיוחד מהמקום?

    אני לגמרי מתגעגע לזה. אני זוכר כל כך הרבה הופעות כאילי זה היה אתמול וזה כואב לי בנשמה. Jeff the Brotherhood תמיד היו אדירים, Dan Deacon, Zomes, New England Patriots, Oozing Wound, Yonathan Gat, Black Pus, White Mice. כל כך הרבה הופעות רוצחות וזמנים מדהימים.

    איך כדאי לקהל הישראלי שמעולם לא ראה את APTBS להתכונן להופעה?

    שיהיו מוכנים, אם הם מעזים, ואם הם והחברים שלהם מעזים, שיהיה להם ממש כיף. נדגדג אתכם אם נצטרך.

    יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

    אני מצפה לפגוש את מי שיגיע להופעה ולראות את תל אביב.

  • ראיון עם Ryan Policky מהרכב השוגייז A Shoreline Dream

    כשאני משזם קטע פעם אחת יש סיכוי טוב שאשכח ממנו. כשאני משזם את אותו הקטע פעמיים, סימן שאני צריך לבדוק את הלהקה. זה מה שקרה לי בוקר אחד עם "As The Cold Moves In" של להקת A Shoreline Dream, קטע שוגייזי בטוויסט פסיכדלי שנוגע במאפיינים החלומיים של הז'אנר ומשאיר בצד את הקלישאות. אז בדקתי את הלהקה.

    ASD הוקמה ב-2005 על ידי הסולן/גיטריסט/מפיק Ryan Policky והגיטריסט Erik Jeffries מדנוובר קולורדו. הם פרצו לתודעה של סצנת השוליים בזכות שיתופי פעולה עם המפיק הידוע בסצנה Ulrich Schnauss ומפיק Galaxie 500 מר Mark Kramer. טבעתי בתוך האלבום הרביעי שלהם מ-2014 "The Silent Sunrise", ועכשיו הם חוזרים עם הסינגלים "Time Is A Machine Gun" ו-"Revolvist" לקראת אלבום חדש. תפסתי במייל את סולן הלהקה רייאן פוליקי וביררתי מה השתנה בעשור מאז הקמת ההרכב, למה אפשר לצפות באלבום החדש, ומדוע הוא מתוסכל מתעשיית המוזיקה בעידן האינטרנט.

    אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    ובכן, כרגע אני ב-Barnum, שזו שכונה בדנוור. אני שורף את העיניים מול המסך. בדיוק לפני הראיון עבדתי על עריכת וידאו ללקוח, מכיוון שזה מה שאני עושה ביום יום. זה לא כזה מרגש כמו שאתה חושב בהתחשב בכך שאני חי בשכונה קרקסית, אבל זו האמת!

    הקמת את A Shoreline Dream לפני 10 שנים. איך הלהקה שונה היום לעומת הזמנים ההם?

    הלהקה עצמה עברה כל כך הרבה גלגולים שזה קצת מבלבל, אבל גם מלא בפלא. כרגע החברים הגרעיניים הם אני ואריק ג'פריס, מה שהיה טוב בשביל לכתוב ולגלגל הלאה את האלבום החדש במלוא הכוח. כמובן, כשהתחלנו היה לנו דחף לנגן. לפתח את עצמינו. לתת לעצמינו תנופה. לצאת לדרכים לסיבובי הופעות, ולהוציא את המוזיקה שלנו לכמה שיותר אנשים. הייתי אומר שזה לא השתנה בהרבה, כי בסופו של דבר אנחנו פשוט רוצים להתחבר לכמה שיותר אנשים שמתעניינים בצליל ובווייב שלנו.

    אבל מה ששונה לגמרי הוא המציאות שלנו בתעשיית המוזיקה. כשהתחלנו היינו לגמרי נטולי פחד. היינו מוכנים להשקיע ולעשות את כל מה שאפשר. בזמנים ההם היה יותר קל להיחשף לקהל גדול. אוספים שהגיעו עם מגזינים היו עדיין בנורמה, ושיתופים ברשתות החברתיות בדיוק התחילו לתת את דריכת הרגל שלהן בתעשייה. כשהיו מעט מאוד מקומות כמו MySpace שנתנו אמצעי ישיר להתחבר למעריצים, זה היה זהב טהור לקבל איזושהי חשיפה דרך הערוצים ההם. אני זוכר שעבדנו עם כמה ערוצי מדיה באותו הזמן, במיוחד Filter Magazine שנתנו לנו כמה ספוטים מעולים בעמוד המוזיקה שלהם, וזה יצר לנו כל כך הרבה הזדמנויות. שיתופי הפעולה שלנו עם Kramer, Ulrich Schnauss, ועוד כמה אנשים גדולים התחילו שם, והרבה מהמעריצים שלנו גילו אותנו קודם כל דרך המגזין.

    היום העולם הרבה יותר קשה. יש יותר מדי רשתות חברתיות. יש יותר מדי אתרי מוזיקה. סטרימינג. אין עוד מגזינים אמיתיים בפרינט שיכולים לעשות הבדל גדול ללהקות אינדי. זה קשה. קשה לשמור על נראות. קשה לעשות כסף מהמוזיקה שאנחנו עושים. אבל אנחנו עדיין עושים אותה בגלל שכסף הוא לא המניע - החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה.

    פוליקי:

    פוליקי: "החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה"

    מה עוד אתה מעוניין לעשות עם הלהקה ועדיין לא הספקת?

    לשחרר ויניל. לצאת לסיבובי הופעות ברחבי העולם. לפגוש עוד אנשים שנתנו לנו השראה. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל הזמן הוא מכונת ירייה, והוא טס הרבה יותר מהר ממה שחושבים לעומת הדברים שצריכים להשיג.

    מתוכנן לצאת אלבום חדש של ASD השנה. מה אתה יכול לספר עליו?

    האלבום הזה, כמו כמה מהריליסים האחרונים שלנו, הוא ניסוי מוחלט. אנחנו משחררים את המוזיקה באופן דיגיטלי באופן שוטף. אנחנו נותנים לכולם פיסה ממה שיבוא בחבילה הפיזית. אנחנו רוצים שזה באמת יהיה חפץ יוצא מן הכלל שיהיה אפשר להחזיק. הדיגיטל חמקמק. זה אף פעם לא נהיה לשום דבר ואני חושב שאנשים מתחילים להבין את זה, עכשיו הם מחליפים הילוך וקונים הוצאות מוגבלות ועותקים קשיחים מהבידור שהם אוהבים. בנוסף, אנחנו אוהבים בידור בהוצאה מוגבלת. לעזאזל, האולפן שלנו מלא במכונות פינבול בהוצאה מוגבלת, אז קבל הוכחה לרעיון הזה. זה תמיד יותר מרגש להחזיק ביד פיסה של היסטוריה מאשר לאפשר למחשבים שלנו להחזיק במידע שנמצא בה.

    מאיפה קיבלת השראה לאלבום החדש?

    מהחיים, מחוויות, משינויים בחיים היום יומיים שלנו. אנחנו כותבים כאילו שזו אופרת סבון מתמשכת. אנחנו סופגים את הסביבה שלנו ואת האנשים שאנחנו מתחברים אליהם, ואת האופן שבו המוזיקה שאנחנו עושים מתרגמת.

    מאיפה לקחת את הסימפול ב-"Time is a Machine Gun" ומדוע בחרת בו?

    הסימפול מגיע מאחת מהמשימות של אפולו, והוא שם בגלל שהוא באמת משקף את המשמעות מאחורי הליריקה. גם כשהזמן עובר מהר, וכשהחיים שלנו מאתגרים, אנחנו אף פעם לא מפסיקים לחקור את האפשרויות של כל מה שסביבנו ומעבר לזה. אנחנו שואפים ללמוד, לחוות אהבה, אושר, ואת המשמעות הגדולה יותר מאחורי מי שאנחנו. הקונספט הזה נהיה למחשבה מאוד כבדה, והשיר נוצר במשך השנים בגלל המציאות שהזמן שלנו אוזל ואנחנו צריכים לנצל כל רגע שנשאר לנו. האדם חייב לצאת ולחקור.

    כככ

    ג'פריס ופוליקי: זמן הוא מכונת ירייה

    הליריקה של "Revolvist" מאוד לא ברורה, היא מרגישה כמעט כמו הייקו מהזן. למה אתה מתכוון כשאתה אומר ש-"we're revolvists"?

    המשמעות מגיעה מהעובדה שעד כמה שאנחנו מי שאנחנו חושבים שאנחנו, אנחנו כל הזמן מסתובבים. אנחנו כל הזמן משתנים. אנחנו יכולים לגרום לכל דבר לקרות אם באמת נשקיע בזה את כל מה שיש לנו. הרבה אנשים נתקעים בסיבוב הזה ולא יכולים למצוא דרך החוצה. אני חושב שזה בסדר, וזה קורה בגלל שאין דרך אחת ליפול פנימה. אנחנו תמיד מתפתחים, מסתובבים, ויוצרים הזדמנויות חדשות לעצמינו. השיר הוא זעקה של הרעיון הזה.

    בשני השירים החדשים יש קרדיט רק לך ולאריק ג'פריס. מדוע החלטתם לא לערב עוד מוזיקאים בהקלטות? האם בכל זאת תתכנן לשתף פעולה עם עוד מוזיקאים בשאר האלבום?

    השירים האלה הם באמת אני ואריק, אז זה לא שלא נתנו קרדיט, זה פשוט שאנחנו אלה שגורמים לרכבת של הלהקה הזו לנוע קדימה. יש הרבה משתפי פעולה שמעוניינים להשתתף בטראקים עתידיים ואנחנו מקווים להיעזר בכל מי שמתחבר לחזון, ומתכוונים לאפשר את זה בכל רגע נתון.

    הזכרת בראיון ל-Hollywood Music Magazine שאתה שונא את האינטרנט ואת פייסבוק, אבל בזכות האינטרנט יכולתי להאזין לאלבומים שלך ולעשות את הראיון הזה. אתה לא חושב שהאינטרנט עזר להפיץ את המוזיקה שלך? או שהיית מעדיף לחתום באיזה לייבל כמו שעשו פעם?

    זה לא שנאה, זה עצב לגבי העובדה שיותר מדי אנשים הולכים לאיבוד בדפדוף בחומר אינסופי שחייב להתאים לציפיות שלהם באופן מידי או שהם יעברו הלאה. לפני השיגעון הזה היינו צריכים לספוג את כל מה שהציגו או השמיעו לנו, במקרה הזה MTV והרדיו. זה נתן יותר הזדמנויות לגלות מוזיקה כמו שצריך, ולא לפי עשר שניות מאיזשהו שיר. אני יכול להגיד שהאינטרנט נתנה לנו חשיפה הרבה יותר גדולה בהתחלה, וזה היה ממש פנטסטי, אז אני לא יכול להתלונן על זה בכלל. אני פשוט מרגיש שזה יצר אצל כולם הפרעת קשב בידורית, וזה גם איפשר לאנשים לא לשלם אפילו סנט אחד כדי לשמוע את מה שהאמנים הקדישו לו כל כך הרבה זמן ואהבה, וזה עצוב. אבל מבחינת היכולת להגיע למעריצים חדשים, זה אדיר. העניין הוא פשוט האם תוכל לעשות את זה בהתחשב במאסת המקומות שאפשר לגלות בהם אמנים חדשים. לדעתי זה נהיה מוגזם מדי.

    האם אתה חושב שתוכל סוף כל סוף להתקיים מהמוזיקה שלך?

    מבחינה פיננסית זה נהיה הרבה יותר קשה לעומת התקופה שבה התחלנו, אבל בתור "מחייה" אני חושב שאנחנו כבר עושים את זה, כי אנחנו אוהבים את זה ולא מתכננים לעצור בעתיד הקרוב :) עכשיו, אם במקרה יהיה לנו "להיט" פופ, אולי נוכל להפוך את זה למשרה מלאה, אבל אנחנו חושבים שכבר הגענו לזה בזמנו כשכתבנו את "Love is a Ghost in America", ואבוי, זה לא קרה. המפתח הוא להאמין במה שאתה יוצר, ואנחנו תמיד האמנו בעצמנו. זה שווה בפני עצמו בין אם זה מתרגם להצלחה פיננסית או לא.

    האם תרצה להוסיף עוד משהו?

    אני לא יכול להגיד תודה מספיק פעמים שגילית, הקשבת, עזרת להפיץ את המילה, ונתת לי את ההזדמנות לבטא את דעתי פה. אהיה אסיר תודה לנצח לך ולכל מי שקרא את הראיון הזה עד הסוף!

  • Dia Malo בצימר: לא עמדו בציפיות

    Dia Malo השיקו ב-25.2 את "Stillness", אלבום בכורה שוגייזי עם סאונד מדויק של גיטרות מחורעות ושירה צלולה. האם הם הצליחו לשחזר את הקסם בהופעה? איתי שומרי הלך לבדוק את העניין בצימר.

    הגעתי בשעה 8 למועדון הצימר שבדרום תל אביב. אני לא יודע אם מדויק לכנות את המקום מועדון, זה יותר כוך מחתרתי המשמש כחלל להופעות, חדר חזרות, ונקודת מפגש של תרבות השוליים התל אביבית. את פניי קידמו זוג חתולים עצלנים ונחמדים, שככל הנראה ספגו מספיק מוזיקה בכדי להקים להקה משלהם. לאחר כשעה קלה, ציפור קטנה לחשה לי שהופעות בצימר מתחילות מאוחר ושמה שכתוב בפייסבוק הוא לא יותר מהמלצה. מהר מאד תחושת הבאסה התחלפה בסקרנות. יש משהו מרתק בצימר. מגוון דמויות צבעוניות מילאו את החדר ומשהו באווירה שפע יצירתיות. תחושה שכאן, מהיסודות האלה, צומחת סצנה חדשה.

    בשנתיים האחרונות, במקביל לפריצת הרכבים מקומיים כמו ועדת חריגים ובינלאומיים כמו DIIV, Ringo Deathstar וגם Deafheaven, נדמה שגל שוגייזי שוטף את המוזיקה בעיר. Dia Malo, ההרכב לשמו התכנסנו, גם הוא חלק מאותו גל וחוגגים את צאת אלבום הבכורה שלהם "Stillness". מי שנבחרו לקדם את פניהם הם Elephant Hive, ככל הנראה ההבטחה המעניינת ביותר בעיר בימים אלה. כבר זכיתי לראות את דואו הכסאח רוק האינסטרומנטלי הזה לא מזמן באוזן בר. בעודנו מחכים שההופעות יתחילו, הגיח לפתע מתוך הקהל אבישי אפרת, סולן להקת The 1840's. הוא היה חמוש בגיטרה והחל לנגן בצורה אקוסטית לחלוטין (ללא כל מיקרופון) כמה שירים מרפרטואר הלהקה. הקול שלו שנע בין ניל יאנג לקונור אוברסט מ-"Bright Eyes". הסט הקצר שלו בן ארבעה שירים היה ספתח מחמם לב שתפס את מלוא תשומת הלב של הנוכחים.

    בחזרה לאלפנט הייב, שהיו אנרגטיים כהרגלם, אך מעוררים תהייה. נדמה שבחודשיים האחרונים אלפנט הייב נהיו המחממים הרשמיים של מופעי העיר - וגם מחוצה לה. הם צמד דינאמי שמושך המון תשומת לב, וצניעותם הופכת אותם לחימום מושלם. החשש שלי הוא שנוח להם להיות כינור שני, ומיתוגם כלהקת חימום עלול להיות בעייתי ביום שבו הם יהיו במרכז העניינים - לא פשוט להחזיק מופע שלם כצמד אינסטרומנטלי ולהשאיר מספיק עניין לפעמים הבאות. לכן, בעיניי חשוב שהם יתחילו לצבור קילומטראג' כמובילים כבר עכשיו, אז תום ורפאל היקרים: קדימה להסתער!

    IMG-20160227-WA0005

    המחממים הרשמיים של תל אביב. Elephant Hive

    ואז הגיעו דיה מאלו. הסתובבתי לא מעט עם אלבומם בשבועיים האחרונים מאז שהוא יצא. מדובר בהרכב שהפיק אלבום שוגייזי קליט עם חיוני על סאונד. רף הציפיות שלי היה גבוה, וכמו בקלישאות הכי גדולות, הרף הגבוה הפך לאכזבה. אולי זה היה הסאונד הסופר בעייתי, אולי היעדר באלאנס ראוי ואולי משהו אחר, אך ההופעה לא הייתה טובה. חברי הלהקה לא זרים לבמות. מדובר בפליטי להקות כמו Lebanon הפוסט רוקית מאמצע העשור הקודם ו-ED והמיותרים, כך שאין לי יכולת להסביר את כישורי הנגינה החלשים שהם הפגינו בשיר הפותח. אולי הם פשוט לא שמעו את עצמם כמו שצריך, אבל היה פער עצום בין הסאונד המדויק והמרתק של האלבום לחלוש והחורק של ההופעה.

    כלהקת שוגייז אתה לא יכול להרשות לעצמך לזלזל בסאונד, כי אחרי הכל, הסאונד הוא המנוע של הז'אנר. "Loveless" של My Bloody Valentine למשל, שנחשב לספינת האם של השוגייז, הוא אסופת שירים פשוטים שלולא הושקעו בו מאות אלפי דולרים בהנדסת סאונד כנראה היה נשכח. כשהוא מנוגן בלייב על ידי הלהקה, מתבצעת עבודת נמלים על מנת להרכיב את הצליל המדויק שלו. אז לא, אני לא מצפה לרמה כזו, אך יש מינימום הכרחי של השקעה בסאונד שהיה חסר - וכבר שמעתי בעבר הופעה עם סאונד צלול ומדויק בצימר. את הקטע הקווין שילדסי של להגביר את המגברים עד המקסימום הם דווקא כן עשו, מה שבהיעדר באלאנס גרם לדיוויד בלאו (שירה וגיטרה) לצעוק בצורה לא חיננית. בקטעים היותר שקטים דווקא כן הבליחו רגעים מדויקים ומעניינים, אך הם היו מיעוט בתוך הבלאגן. אשמח לראות את דיה מאלו על במת מועדון מאובזר יותר ובעזרת סאונדמן משלהם, כי האלבום בהחלט ראוי לזה.

  • בכורה לסינגל "אין לי מקום" של ועדת חריגים

    "אין לי מקום בעולם הזה" - תחושה שהסתובבתי איתה במשך שנים מבלי להכיר בה או להבין אותה, מבלי בכלל לדעת שיש עוד אנשים כמוני. בשנים האחרונות גיליתי, בין היתר, שאני Third Culture Kid: אדם שגדל מחוץ לתרבות המקור שלו למשך תקופה משמעותית בשנות ההתפתחות. אחד מהסימפטומים של TCK, הוא היכולת להטמע בכל מקום, ובאותו הזמן, תחושת חוסר שיכות לשום מקום. חייתי לסירוגין בישראל ובגרמניה עקב שליחות של ההורים, כך שביליתי חצי מהילדות שלי שם וחצי שם. אבל אני לא מרגיש ישראלי, ואני לא מרגיש גרמני. אני שייך לתרבות שלישית, של אלה שלא שייכים לשום מקום. ועכשיו, ועדת חריגים - שכבר עם שם הלהקה סימנו את הטריטוריה האקסטריטוריאלית שלהם - משחררים את "אין לי מקום", סינגל ראשון לקראת אלבומם השני "השעמום שוקע", סטייטמנט שדופק כמו פטיש על מסמר הראש שלי. יובל הרינג נשמע כמו יובל בנאי הצעיר, בימים שעוד היה לו את הקול, זועק את המסר ממקום מרוחק שטוף סערה בחוף שעלה על גדותיו: "אין לי מקום בעולם הזה".