פוסטים מתויגים עם Vaadat Charigim

  • המאזין ברדיו 93: יובל הרינג מועדת חריגים + Nova Heart

    The Listener 94: Juval Haring + Nova Heart by Idosius on Mixcloud

    יובל הרינג מועדת חריגים התארח בשעה השניה לכבוד השקת "השעמום שוקע" והשמיע את ההשפעות האלקטרוניות שלו + צ'יז מהפודקסט Minimal Radio ראיינה בשעה הראשונה את הרכב האינדיטרוניקה הסיני Nova Heart. חוץ מזה, אינדי אקלקטי ברגיל.

    בתמונה מלמעלה למטה: Nova Heart ברגע של גיבוש; יובל הרינג מחכה לקו 347 בחזרה לתל אביב

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 19:00-21:00

  • יובל הרינג מועדת חריגים בראיון ב-IRC לכבוד הקליפ ל-"אין לי מקום"

    [הצ'אט התקיים בשני מועדים שונים ברשת DALnet ב-IRC ומוצג ללא עריכה, מלבד הדגשה להקלת הקריאה]

    Session Start: Thu Apr 09 14:44:49 2015
    <idosius> זה קליפ ממש מרגש. במשך שנים היתה לי פנטזיה שחיזרים פשוט יקחו אותי מפה, לעולם אחר
    <juval1983> גם אותי. במיוחד כשאני במתח גדול או בתקופה לחוצה. בא לי כרטיס יציאה
    <juval1983> יש סרט גרוע בשם המשימה מאדים כזה
    <juval1983> שבסוף אחד נשאר עם החייזרים
    <juval1983> גם בסוף של מפגשים של ספילברג זה ככה
    <idosius> לגמרי. נראה לי שהאכילו לנו את הרעיון הזה בילדות כי שנות השמונים היו ממש קודרות
    <idosius> אחרי זה עם האקס פיילס בניינטיז
    <juval1983> קודרות להורים שלנו בעיקר נראה לי
    <idosius> וליוצרים של התרבות באותו הזמן
    <idosius> לנו היה קסום מן הסתם
    <juval1983> כולם הרגישו נראה לי קצת כמו נמלים בעולם תאגידי
    <juval1983> כל פעם שהעולם מגיע למצב קצת יותר מדי פוטוריסטי התרבות מגיבה ככה
    <idosius> תכל'ס. אנחנו במצב הזה היום
    <idosius> כבר שנים
    <idosius> הקפיטל ניצח?
    <juval1983> כן זה נכון. סכיצופרניה דיגיטלית
    <idosius> לחזור לפה, למירק, מזכיר לי עידן של אופטימיות ונאיביות דיגיטלית, פשטות שכזו
    <juval1983> לא הייתי יודע אם ניצח או לא אבל בכל מקרה יש לי עדיין סלידה מרכוש במקום עמוק וזלזול בהצלחה... חלק מהפסימיזם הכללי שלי
    <juval1983> כן זה היה אדיר. כמה אנשים פגשנו פה !
    <idosius> אגב "אין לי מקום", זה היה מקום בשביל אנשים כמוני, שאין להם מקום
    <juval1983> הייתי בקטע של ערפדים ב1997 ואפילו לפני
    <idosius> באפי
    <juval1983> אנה רייס
    <juval1983> קראתי הרבה אן רייס
    <idosius> אני לא מכיר אותה
    <juval1983> כתבה את ראיון עם ערפד
    <idosius> אההה
    <juval1983> התחילה את עניין הערפדים המןדרנים בעצם
    <idosius> גם הספר הזה יותר טוב מהסרט?
    <juval1983> סרט טוב דווקא
    <juval1983> כאילו לדעתי
    <idosius> כן, גם לדעתי, ובכלל נראה לי
    <juval1983> אבל אני אוהב הוליווד
    <idosius> גם בקליפ יש משהו ערפדי. הכל קורה בלילה, בעיר
    <juval1983> חשבתי לא מזמן
    <juval1983> שלא עשו עדיין סדרת ערפדים שבה הערפד פשוט נהנה בטרוף לחיות לנצח
    <idosius> LOL
    <juval1983> כולם מתייסרים כמו פולניות
    <idosius> הבעיה היא שזה יהיה משעמם. לא יהיה סיפור כי אין קונפליקט
    <juval1983> אני הייתי הולך לאנשים ועושה להם נה נה בננה אני חי לנצח
    <juval1983> זה רק יתחיל ככה
    <idosius> ומה יקרה אחרי זה?
    <juval1983> אחר כך מתוך הריק הוא יהיה חייב לבחור לעשות טוב עם הזמן שלו
    <juval1983> והוא ילמד לאט לאט להיות פחות ציני
    <idosius> הערפד הבודהיסטי
    <juval1983> ויעזור לאנושות
    <juval1983> משהו כזה. מהיפסטר ציני לבודהיסט
    <idosius> יש איזה תוכנית כזו, לא? מוארת?
    <juval1983> תוכנית מעולה
    <idosius> וואלה! ראיתי רק פרק וחצי
    <juval1983> ממש נהנתי ממנה
    <juval1983> סיליקון ואלי פוגש אופיס ספייס
    <idosius> אם כך נראה לי שאתן לה עוד צ'אנס
    <juval1983> תן זה מרגש
    <idosius> אגב, כל מי שמשתתף בקליפ הם חברים שלך, נכון? אין שם שחקנים?
    <juval1983> בטח.
    <juval1983> אני עובד רק עם חברים
    <idosius> מגניב, כולם מאוד טבעיים שם
    <idosius> במיוחד אביב מארק
    <idosius> וזה נראה בכל זאת מאוד מקצועי
    <juval1983> כיחצן באים אלי הרבה להקות שמחפשות למי לעשות אאוט סורסינג לקליפים וזה תמיד משונה לי
    <idosius> למה? זה לא תלוי בגישה?
    <juval1983> אח שלי טל הרינג במאי טוב
    <juval1983> בטח. אבל נראה לי שעם חברים משיגים איכויות יותר דקות
    <juval1983> וזה מה שאני מחפש לרוב לא רק בקליפים שלי
    <idosius> מעניין. אבל לפעמים יוצא גם קליפ שכונה כזה
    <idosius> לא משהו שישימו בוייס
    <juval1983> הקליפ שך אלעד זאב לאל תפחד מהמחשב קצת שכונה במונחי קליפים היום
    <juval1983> אבל
    <juval1983> משהו בו קוסם לי מעבר לשאר
    <idosius> זה קליפ ערוץ 9 כזה
    <idosius> כלומר, עוד כשזה היה הערוץ המקומי וטחנו שם אינדי
    <juval1983> לא זןכר :)) אני זוכר מירק אבל לא ערוץ 9
    <juval1983> אסתטיקה זה חשוב
    <idosius> מה באמת? הערוץ המקומי! היו שם תוכניות זבל וכל מיני קליפים מהשוליים ששידרו מיליון פעם כי אף אחד לא טרח להחליף את הפלייליסט
    <juval1983> אל תיקח אותי לא נכון. אבל חברים זה עמוק יותר מכל קונספט
    <idosius> כנראה השילוב של במאי טוב ואנשים אמיתיים יכול לעבוד, המהוקצע והאותנטי
    <juval1983> נשמע מגניב. ערוץ כזה של שוליים ממוחזרים. אם הייתה לי מספרה הייתי שם את זה
    <idosius> LOL
    <juval1983> תראה כל האנשים אמיתיים.
    <juval1983> בעולם
    <juval1983> אבל לפעמים יש סיטואציות כאלה
    <juval1983> שכופות זיוף על הכל
    <juval1983> הרעיון לקליפ הזה היה יחסית נטורליסטי
    <idosius> אביב הסכים מיד להשתתף?
    <juval1983> לא ריאליסטי לגמרי כמובן. מוגזם. אבל קרוב לטבע של הדברים
    <juval1983> אביב חבר טוב וגם פאקינג בעניין של לעשות דברים שזה משהו שאני מעריץ אצלו
    <juval1983> הוא שיחק עד מאוחר מאד בלילה במשך יומיים כמו אלוף
    <juval1983> עבודה קשה כולל מסך ירוק והכל
    <idosius> לפני כמה זמן צילמתם את זה?
    <juval1983> לא מזמן. אמצע מרץ כזה נראה לי
    <idosius> וואו, לגמרי גיבור
    <juval1983> כתבנו את זה אני ואחי קצת לפני זה
    <idosius> מאיפה הגיעה ההשראה?
    <juval1983> הוא פשוט מגניב אביב. בא והיה הכי קול
    <juval1983> רצינו לעשות סרט ז'אנר קצר בתל אביב
    <juval1983> וגם המתאבק עם מיקי רורק
    <juval1983> בהתחלה לשבנו סרט אימה בכלל בסגנון יפני ניינטיז
    <juval1983> כמו ג'ו און או רינג-או
    <idosius> ואז?
    <juval1983> אז הלכנו יותר ליטרלית עם המילים של השיר
    <juval1983> פלוס זה קליפ גם לחול ואני אוהב לעשות תוכן סופר תל אביבי לחול
    <juval1983> זה חלק מהקטע של חריגים
    <idosius> כן, להיות כמה שיותר מקומי כדי להיות כמה שיותר בינלאומי
    <idosius> כתבת שיר בשם "הדשא מול גילמן" לכל הרוחות!
    <idosius> :)
    <idosius> סליחה, בדשא
    <juval1983> כן זה שיר שכתבתי לפני עשר שנים בתואר הראשון
    <juval1983> פרפרזה לבדשא אצל אביגדור
    <juval1983> מחווה כזו
    <idosius> מה המילים של השיר? קשה להבין אותן
    <juval1983> על רוחות רפאים שעושות תואר ראשון ספרות
    <idosius> :)
    <juval1983> והן כאילו כלואות בלימבו מול גילמן
    <idosius> נראה לי שפגשתי אותן כשלמדתי שם
    <juval1983> בטח. גם אני הייתי אחד
    <idosius> רגע, לפני 10 שנים? התחלתי את התואר באותו הזמן, בקיץ 2004
    <idosius> כלומר, סתיו 2004
    <juval1983> 2004 סתיו
    <idosius> כן
    <idosius> היתה לי איזה מכינה בקיץ למוזיקולוגיה, למרות שבסוף נטשתי אותה אחרי סמסטר לטובת פילוסופיה
    <idosius> במדעי המחשב דווקא החזקתי מעמד
    <juval1983> אני למדתי הרבה קולנוע. תולדות האמנות. מדעי הרוח. בהתחלה אדריכלות אבל לא החזקתי בגלל סיבובי ההופעות
    <idosius> של טי וי בודהז?
    <juval1983> לבנון אז
    <idosius> וואלה? איזה סיבובי הופעות? הופעתם בחו"ל?
    <juval1983> ארהב שלוש סיבובי הופעות ענקיים ב 2006-2007
    <juval1983> ואירופה גם
    <idosius> וואלה, לא ידעתי, הייתי בטוח שהייתם רק תופעה מקומית
    <idosius> למה בעצם עזבת בסוף את הלהקה?
    <juval1983> את לבנון? עברתי עם מיקי לברלין
    <juval1983> תמה תקופה
    <idosius> אני זוכר שהמוזיקה של לבנון נהייתה מטורפת באיזשהו שלב, סוג של פרוג
    <idosius> ודווקא התבאסתי שאיבדתם את השורשים הפוסט רוקיים
    <juval1983> כן מאד אהבנו קינג קרימזון תמיד. ופרוג ניינטיז אינדי כזה כמו דון קבלרו
    <idosius> דון קבלרו הכרתי בזכות audiogalaxy
    <juval1983> זה היה משהו בנגינה. ניגנו כל הזמן מהר יותר ויותר
    <idosius> וכך את רוב להקות הפוסט רוק בעצם
    <idosius> טוב, לא רק מהר יותר, אלא גם קטעים מורכבים יותר
    <idosius> מלא חלקים
    <juval1983> זה היה בעיקר אבינועם. גיטריסט מורכב ויצירתי כמו אף אחד שפגשתי
    <juval1983> זז לחזרה. נמשיך אחרי?
    <idosius> סבבה
    <idosius> תהנה דוד!
    <juval1983> קול היה מצחיק פה
    <idosius> מדהים פה
    <idosius> זין על פייסבוק
    <juval1983> לגמרי אני באפליקציה

    Session Start: Fri Apr 24 17:04:45 2015
    <juval1983> Hey
    <juval1983> היי
    <idosius> יו
    <idosius> איך הלכה החזרה?
    <juval1983> החזרות מצוינות
    <juval1983> אני מאד נהנה בהן
    <idosius> אתם חוזרים על החומר מהשעמום שוקע?
    <juval1983> כן וגם מהראשון מה שעוד מתחשק לנגן
    <juval1983> בונים סט כאילו
    <idosius> אגב, גם לשעמום שוקע אתם יוצרים גרסאות אחרות ללייב לעומת האלבום?
    <juval1983> לא ממש. מנסים לדמות כמה שאפשר לאלבום
    <idosius> אה, מגניב. לפעמים אני דווקא מתבאס שיש גרסת לייב ויש גרסת אלבום לשירים של העולם אבד מזמן
    <idosius> נגיד, "אין נחמה לדועכים", זה כאילו שני שירים נפרדים בלייב ובאלבום
    <juval1983> כן זה הדוגמה הכי רצינית לשינוי
    <juval1983> השאר יחסית דומים.
    <idosius> למה שיניתם אותו? וגם הוספת בלייב אפקט על הווקאלז חוץ מריוורב
    <juval1983> זה ממש שונה ללייב. היה משהו בתיפוף שעבד טוב רק בהקלטה
    <idosius> וואלה, כן, באלבום זה תיפוף קליל יחסית אם אני זוכר נכון
    <juval1983> תקטם תקטם תקטם
    <juval1983> כמו סוס דוהר
    <juval1983> לא עבד לייב
    <idosius> אז שינית גם את הגיטרות, למשהו יותר פסיכדלי/פוסט-פאנק שכזה
    <juval1983> כן. פשוט עשינו מה שכיף בחזרה וזהו
    <juval1983> לשיר הזה בעיקר
    <idosius> ואיך החלטת להוסיף את האפקט לווקאלז, בכלל, בלייב?
    <juval1983> זה תמיד היה מהרגע שהלהקה התחילה. בלייב
    <idosius> אז באלבום דווקא שרת נקי, כלומר, עם ריוורב, אבל בלי ה...פלאנג'ר? או קורוס?
    <juval1983> שם באלבום אני שר פעמיים
    <juval1983> וזה סוג של קורוס
    <juval1983> בלייב אני מכפיל את הקול
    <idosius> כן, יש לזה אפקט גלי שכזה. נראה לי שגם מד בליס, אם אתה מכיר, אהבו לשיר עם זה הרבה
    <juval1983> מאד בליס. איזו שליפה
    <idosius> שמעת אותם בזמנו?
    <juval1983> זו הייתה.להקת גראנג כזו לא ?
    <idosius> הממ, היה בהם משהו גראנג'י, אבל זה לא היה בדיוק גראנג'
    <juval1983> מאד סיזן. מאד בליס. היה כזה כמו אליס אין ציינז לא ?
    <idosius> לא, ממש לא
    <idosius> אתה חושב על ליידי מקבת'
    <juval1983> לבחור היה זקן צרפתי או זקן תיש. את זה אני זוכר
    <idosius> נופ, לא היה לו זקן, היה לו שיער ארוך כזה
    <idosius> נראה לי שההוא מליידי מקבת' נראה כמו ליין סטיילי
    <idosius> להקות אינדי ישראלי נשכחות
    <juval1983> כן :)
    <idosius> סימנו את הצ'אט הקודם עם לבנון, אז זה סוג של המשך
    <idosius> יש הרבה מצבות בבית העלמין ללהקות ישראליות
    <idosius> חללים של הרוקנרול
    <juval1983> אנשים עוברים הלאה בארץ. אין פה כמעט תופעות כמו dead moon. הקיימות לרוב קצרה מאד
    <idosius> למה אתה חושב שזה ככה? הצבא? המשפחתיות? הסחיות?
    <juval1983> כסף
    <juval1983> וגיאוגרפיה
    <idosius> גיאוגרפיה, כלומר שאנחנו רחוקים מאירופה/ארה"ב, איפה שתעשיית המוזיקה מתרחשת?
    <juval1983> זה יותר עמוק מזה
    <juval1983> המרחב מוגבל וזה הבסיס של הכל. המרחבים של ארהב מייצרים מנטליות.
    <idosius> איזה סוג של מנטליות?
    <idosius> ואתה עסוק אגב?
    <juval1983> עושה כרוניקות.של פסאז בו זמנית
    <juval1983> מנטליות של תרבות ענקית וענפה שאין צורך לצאת ממנה. כמו גילוי עריות אמנותי. אנדרגאונד שמזין את עצמו והוא מגוון
    <juval1983> בגלל גיאוגרפיה ורמות שונות של פיסביליות כלכלית
    <juval1983> מה שמייצר שיח פנימי של אינדי ופופ
    <idosius> כלומר שאפשר להתקיים כמעט מכלום באיזה מרתף של בית בעיירה של סוס אחד?
    <juval1983> והתרבות ממשיכה להוליד את עצמה . אנחנו עסוקים פה לרוב בהסתכלות החוצה
    <idosius> ומה נגלה אם נתחיל להסתכל פנימה?
    <idosius> גם המוזיקה של החריגים, למען העניין, מסתכלת החוצה
    <juval1983> המוסיקה של החריגים מסתכלת פנימה. אפשר להיות פשטניים ולהגיד שהפלאפל גם מסתכל החוצה. אבל כמו הקוסם לא אכלתי גם לא בשכונה הכי ערבית בשבדיה
    <juval1983> ריוורב הוא לא רכושו של אף תרבות . זה אפקט
    <idosius> אבל שוגייז זו מוזיקה מאנגליה
    <idosius> רוקנרול זה מארה"ב
    <juval1983> שוגייז גם מארהב
    <juval1983> זה קיבל צורה מסוימת באנגליה
    <idosius> וואלה!? הייתי בטוח שהחלוצים הם קוקטו טווינס וג'יזס ומארי צ'יין
    <idosius> אז תיקון: סקוטלנד
    <juval1983> אבל בלי דינוזאור ג'וניור בלאדי וולנטיין היו עדיין נשמעים כמו ג'אנגל פופ צפון אנגלי
    <idosius> אולי, אבל אני רואה שהג'יזס ומארי צ'יין קמו שנה אחת לפני דינוזאור ג'וניור, יעני, התפתחות בו"ז
    <idosius> קוקטו טווינס קמו כבר ב-79
    <juval1983> להגיד שלהקה ישראלית נשמעת חולית זו אמירה מסרסת. קראתי היום ביקורת של בן שלו על גארדן. השיח פה מסרס.
    <idosius> למה זה מסרס?
    <idosius> כי זה מתנשא על מוזיקה ישראלית?
    <juval1983> להגיד על קין והבל שהם נותנים בראש זה יפה אבל מעטים יבינו שזו אולי אחת הלהקות שהכי עוסקת בתרבות ישראלית בצורה האמריקאית הרפלקסיבית הזו שתיארתי לך
    <juval1983> וזה לדעתי מה שעושה אותם מעולים
    <idosius> עדיין לא מבינים אותם, זה יקח זמן, כמו עם אינפקציה וכמו עם נושאי המגבעת
    <juval1983> להגיד שחריגים נשמעים חול זה קופ אאוט.
    <idosius> LOL
    <juval1983> זה לרצות לסיים את המשפט לפני שהתחלת אותו.
    <juval1983> זה מתוך הפחד להגדיר מה זה מקומי
    <idosius> למה? אבל עובדתית המוזיקה מושפעת מחו"ל, גם אם הטקסטים עבריים ועוסקים בדברים מקומיים ואישיים
    <juval1983> וצריך להגדיר שוב ושוב ושוב בלי לפחד.
    <juval1983> זו אולי עובדה. אבל בין האוזניות שלי שפלטו סמאשינג פאמפקינז לידיים שלי שניגנו חריגים עבר המוח שלי
    <juval1983> ואת זה אתה שוכח.
    <juval1983> המוח שלי שגדל פה כל החיים
    <juval1983> אמא ואבא שלי והפחדים שלי
    <juval1983> וקקטוסים
    <juval1983> ועצי דקל
    <juval1983> וחום יולי אוגוסט
    <juval1983> ושלמה ארצי
    <idosius> זה נכון
    <idosius> האתגר הגדול, בעצם, הוא לתרגם את זה למוזיקה
    <idosius> כלומר, לאינסטרומנטציה, לא רק ליריקה
    <idosius> נגיד הבילויים, בשבילי היא להקה שהסתכלה פנימה
    <juval1983> אין שיר רוק ישראלי שנגמר בגיטרות שןגייז. את הסוף.של נשל לקחתי מיו לה טנגו.
    <juval1983> אבל זה יו לה טנגו כפי שאני שמעתי אותם
    <juval1983> וכפי שאני ירקתי אותם אחרי חיים של כאב ופחד
    <juval1983> ושל להיות כלוא בתוכי
    <idosius> כמובן
    <idosius> נניח אבל שמישהו בעולם ישמע את גארדן סיטי מובמנט למען העניין
    <juval1983> למה למשל אתה חושב שהבילויים יותר פנימה ? אתה שוגה. זה כאילו אתה אומר שאומפהפה וחצוצרות וקבארט זה יותר ישראלי
    <idosius> הוא יזהה שם משהו מהמקומיות?
    <idosius> אני חושב שהבילויים לקחו מוטיבים מההיסטוריה היהודית והשתמשו בהם
    <idosius> במוזיקה
    <juval1983> יהודי זה חלק אחד של ישראלי
    <juval1983> גם סיסטם עלי זה ישראלי. גם ג'אז אתיופי
    <juval1983> אתה מבלבל מיתוג עם מהות
    <juval1983> בילויים נהדרים אבל הם אינם יותר ישראלים מגארדן
    <juval1983> לא משנה מה הישראליות שאתה נעול עליה
    <idosius> הם כולם ישראלים כי הם מפה. אבל איך זה בא לידי ביטוי במוזיקה?
    <idosius> זו השאלה שאני שואל, וזה חתיכת אתגר, כי זה מתחבר בכלל לשאלה של מה זה להיות ישראלי, ומה התרבות שלנו, וכו'
    <idosius> תשמע נגיד קראוטרוק תשמע את הביטוי הגרמני שם
    <idosius> במוזיקה
    <juval1983> התרבות שלנו לא צריכה אותי או אותך כדי להתקיים. אנחנו צריכים אותה כדי להגדיר את עצמנו.
    <juval1983> זה מיתוג. החלטת שגרמנים הם רובוטים כי שמעת קראפטוורק
    <idosius> אני לא מדבר רק על קראפטוורק
    <idosius> פופול וו, נוי, קאן
    <idosius> הסתכלו מסביב במה שקורה בגרמניה, חזרו למוזיקה שהיא יותר גרמנית אבל לא שלאגר, ובנו מזה משהו שאפשר לשמוע
    <idosius> ויש לו וואחד מהות
    <juval1983> אם יש משהו רובוטי בגרמנים זה בגלל שזו סוג של תשובה שלהם תרבותית למכונת ההרג שהם כפו על אירופה במלחמה. זו פרשנות אמנותית שתפסה בפופ אבל יש כל כך הרבה בגרמניה שלא רובוטי כלל
    <juval1983> אתה מחפש משהו אנדמי
    <idosius> אני לא אומר שזה כל מה שיש בגרמניה. אני אומר ששומעים איזשהו מאפיין במוזיקה שלא היה במקום אחר באותו הזמן, שהיה ייחודי להם
    <juval1983> קקטוס. כובע טמבל. רפרנס לצילומי שחור לבן של ראשית הישוב
    <juval1983> אני מנסה לומר לך שאנדמי זה מה שאנדמי
    <juval1983> הצמח גדל פה
    <juval1983> פרח פה
    <juval1983> הוא תרבות מקומית
    <juval1983> למי איכפת מה אכל ואם הוא אורגני
    <idosius> תראה, אני שומע מוזיקה שפשוט מרגשת אותי, לא באמת אכפת לי אם היא מנסה להשמע כאילו שהיא מפה או כאילו שהיא ממקום אחר
    <idosius> אבל אם אני מתייחס לזה כתופעה אובייקטיבית, אז לא, אין הרבה להקות שיש בצליל שלהם משהו ישראלי מובחן, שגם זר מוחלט ידע להגיד שקורה שם משהו שהוא לא שמע קודם לכן ממקום אחר
    <idosius> לא משהו מוחלט וטוטאלי, אבל משהו
    <idosius> כמו ששומעים, נגיד, במוזיקה מאיסלנד
    <juval1983> זרים שמעו אריק איינשטיין ואמרו לי שזה נשמע בול כמו פופ איטלקי משנות החמישים
    <idosius> נשמע הגיוני
    <juval1983> לי הבילויים נשמעים כמו להקת קבארט אנגלית. ניק קייב כזה.
    <juval1983> התכנים אנדמים כי הם אנדמים
    <juval1983> והופסה פופסה תרבות מקומית :)
    <juval1983> להשקות במים ולדשן לאורך זמן
    <idosius> אז אין הבדל שניתן להצביע עליו בין שוגייז ישראלי לאנגלי לאמריקאי חוץ מזה שכל אחד מהם בא מאיפה שהוא בא?
    <juval1983> להתרחק כמה שנים ולחזור ויש לך קלאסיקה ללילה של אלבומים
    <idosius> מוזיקלית
    <juval1983> יש לי אלבום של להקה שויצרית משנות השישים שמחקה את הסטונז
    <juval1983> חוץ מהשפה יש משהו באיך שהם מנגנים
    <juval1983> תקרא לזה "עילגות"
    <juval1983> בשבילי זה זהב
    <idosius> LOL
    <idosius> ירדו בלי סוף על משינה שהם העתיקו אחד לאחד ממדנס
    <juval1983> זה מדהים ועמוק ואישי. ואני מעדיף את זה לרוב על המקור
    <juval1983> תודה לאל שעשו את זה. זה איפשר לי להרגע ולהקשיב לשירים ולמילים.
    <juval1983> החיפוש אחר מקוריות הוא טפשי וילדותי בסופו של דבר. צריך לתת לעולם להיכנס אליך ולפלוט רשמים על בסיס קבוע
    <idosius> מדובר פה על אותנטיות, לא מקוריות
    <idosius> אולי פשוט מוזיקה היא גלוקאלית היום, כמו כל דבר
    <juval1983> משינה אותנטים
    <juval1983> מוזיקה תמיד הייתה גלוקאלית
    <juval1983> פשוט לקח למסרים זמן רב יותר לעבור
    <idosius> זה בהחלט הואץ. אבל דווקא כשהיה יותר בידוד זה אפשר פיתוח של מוזיקה מקומית
    <idosius> כלומר, יותר מוזיקה מקומית
    <juval1983> גם היום הכל מקומי. ומה שלא זה סתם ברברת של יחצנים שרוצים שתקנה סוסיתא במחיר של מרצדס.
    <idosius> LOL
    <idosius> איזה להקה היא הסוסיתא פה באנלוגיה? :)
    <juval1983> כולם עד האחרון כולל אבף אבידן זה מוסיקה ישראלית
    <juval1983> ועדת חריגים היא הסוסיתא
    <idosius> :)
    <juval1983> מרצדס זה מה שתרצה. בחר להקה. שים על מדף עליון.
    <idosius> ROTFL
    <idosius> כאמור, זה סתם דיוק אינטלקטואלי בשבילי. הרבה יותר חשוב לי שהמוזיקה שאני שוומע תרגש אותי ואז לא אכפת לי מז'אנר, מאיפה זה מגיע, וכד'
    <idosius> דיון
    <idosius> וגם דיוק בעצם
    <juval1983> גם אני ככה. למרות ש - אני מאד מתעניין באנשים.
    <idosius> הסיפור תמיד מוסיף
    <idosius> והמיקום מוסיף הקשר
    <juval1983> הסיבה שאני מחבב מישהו כמו מאק דה מארקו זה שהוא נראה בחור מצחיק וחביב. מן גואוסט באסטר חמישי.
    <idosius> אז שישחק בסרטים, בשבילי המוזיקה שלו נורא סתמית ואני ממש לא מבין את ההייפ
    <idosius> הוא היפסטר פוסט בוי
    <idosius> פוסטר
    <juval1983> זה חשוב לי לא פחות מהבלדות הפזסבדו אפריקאיות חצי אייטיזיות שהוא מוציא בצורה מרשימה
    <juval1983> הןא דווקא אחלה. אני לא מקשיב לאלבומיו יותר מכמה פעמים אבל הוא אחלה ממש
    <juval1983> מקליט בבית
    <juval1983> נראה בחור טוב
    <idosius> בדיוק, מוזיקה במשקל נוצה שנראית טוב ביוטיוב
    <idosius> כל אזרח בעולם ישמע אותה פעם אחת וימשיך עם החיים
    <idosius> אני יותר עם להקות כמו אייסאייג' שלא נותנות לך לעבור על סדר היום אם אתה רוצה לשמוע אותן
    <juval1983> נסכים לא להסכים :)
    <juval1983> גם אייסאייג' אחלה
    <idosius> אתה מבין, עם אייסאייג' ככל שאני שומע אותם ככל שאני מעמיק למערבולת שלהם
    <juval1983> נשמע כיף :)
    <idosius> אולי הם פחות פופולאריים ממק דמרקו, אבל מי ששמע אותם, השתנה בו משהו
    <idosius> לגמרי!
    <idosius> באיזה מערבולות אתה נמצא כרגע?
    <juval1983> מה הטעם להשוות אבל. למי זה טוב. אני לא אדם טוב יותר כי אנשי שומע משהו קשה יותר. אני אותו חרתא כמו כולם
    <juval1983> מערבולת של חרדות לקראת הטור
    <idosius> זה העדפה אישית שלי לדרמטי והקודר לעומת הקליל והכיפי, לא קשור לאדם טוב יותר
    <idosius> LOL
    <idosius> למה חרדות? הופעת כל כך הרבה פעמים כבר
    <juval1983> טיסות. מפחידות אותי. להתרחק מהבית. לא אוהב.
    <idosius> הממ, בחרת בקרירה הלא נכונה
    <juval1983> לגמרי.
    <juval1983> אמרתי לך חרתא
    <idosius> אלא אם כן אתה איזה אמן בלאק מטאל שמקליט מהמרתף ולא יוצא החוצה חוץ מלשוטט ביער
    <idosius> בחושך כמובן
    <juval1983> אני מתכנו לאט לאט לרדת מהופעות נראה לי
    <idosius> איך תעשה את זה?
    <juval1983> או להבריא בטיפול
    <juval1983> נראה
    <idosius> :)
    <juval1983> אעשה מה שבא לי. לא ארצה להופיע לא אופיע
    <juval1983> אין לי מה להתחרות בצעירים גם ככה
    <idosius> תכל'ס אתה יכול לעשות את זה גם עכשיו
    <juval1983> אני יכול. נראה. בא לי להיות צייר
    <juval1983> או לשלב עם להקליט
    <idosius> כמו ג'ון סקווייר מהסטון רוזס
    <juval1983> משהו כזה
    <idosius> נשמע טוב
    <idosius> נראה לי שבכל מקרה בעתיד אמנים לא יצטרכו לצאת לטורים
    <juval1983> הם תמיד יצאו. בשביל הסמים והכיף והאחווה
    <idosius> יהיו הופעות במרחבים וירטואלים
    <idosius> וסמים דיגיטליים
    <juval1983> החרדתי שבי אומר הלוואי אבל בני אדם הם בני אדם וצריכים להיפגע . הכי קרוב שתגיע לזה זה סליפר של וודי אלן.
    <idosius> אני כבר לא זוכר, זה הסרט הזה שהוא קם פתאום בעתיד, נכון?
    <juval1983> כן
    <juval1983> ועושים סקס במכונה
    <juval1983> זה בערך כמה שמוזיקה ללא טורים נשמעת הגיונית
    <juval1983> אין אמנות ללא קורבן
    <juval1983> הקורבן הוא הנעורים
    <juval1983> והזמן
    <juval1983> והכסף
    <idosius> מה אם תוכל להופיע באולם, אבל עוד מיליוני אנשים יוכלו להיות שם, רק לא בנוכחות פיזית, וגם לך ישדרו את הנוכחות שלהם?
    <juval1983> לא טוב לי.
    <idosius> :)
    <idosius> אז כנראה שתמשיך לטוס
    <idosius> אני דווקא מת על טיסות, כולל ארוחות בטיסה
    <juval1983> כנראה
    <juval1983> בוא נחליף מוחות
    <juval1983> תהנה משלי
    <juval1983> הרבה שנאה עצמית
    <idosius> ROTFL
    <idosius> יש לי גם בשפע, אבל היא בדעיכה
    <juval1983> וסבל מתמשך ואפס הנאה
    <idosius> לא נראה לי שאתה אף פעם לא נהנה
    <idosius> ואתה לא היחיד בסבל
    <idosius> לכל אחד יש את שלו
    <idosius> כל אחד ישו ולכל אחד יש איזשהו צלב
    <idosius> כולם בדוקהה
    <juval1983> אז למה אני מרגיש לבד ? :)
    <idosius> שאלה טובה. למה אתה חושב?
    <juval1983> סוג של מנגנון הגנה עצמית ממצבים שמפחידים אותי
    <juval1983> אני כופה על עצמי לבד הרבה פעמים
    <idosius> כלומר, מפחיד אותך שכולם בסבל?
    <idosius> אה, הבנתי
    <idosius> מכיר את זה
    <juval1983> מפחיד אותי למות . אני חושב שאולי כשאני לבד אני מרגיש מוגן יותר
    <juval1983> כאילו סוג של "לימבו" שאני בניתי
    <idosius> אתה יודע, פעם המירק היתה הדרך שלי להיות לבד מבלי להיות לבד, או להיות לבד עם עוד בודדים
    <idosius> במרחק בטוח
    <juval1983> והשהייה בו לבד מכינה אותי למוות איכשהו
    <juval1983> היינו הרבה שנים לבד מול מחשב
    <juval1983> אבל אני זוכר את זה כמקום מאושר
    <juval1983> עד היום זה המקום השמח שלי
    <idosius> :)
    <juval1983> המחשב

  • בכורה לסינגל "אין לי מקום" של ועדת חריגים

    "אין לי מקום בעולם הזה" - תחושה שהסתובבתי איתה במשך שנים מבלי להכיר בה או להבין אותה, מבלי בכלל לדעת שיש עוד אנשים כמוני. בשנים האחרונות גיליתי, בין היתר, שאני Third Culture Kid: אדם שגדל מחוץ לתרבות המקור שלו למשך תקופה משמעותית בשנות ההתפתחות. אחד מהסימפטומים של TCK, הוא היכולת להטמע בכל מקום, ובאותו הזמן, תחושת חוסר שיכות לשום מקום. חייתי לסירוגין בישראל ובגרמניה עקב שליחות של ההורים, כך שביליתי חצי מהילדות שלי שם וחצי שם. אבל אני לא מרגיש ישראלי, ואני לא מרגיש גרמני. אני שייך לתרבות שלישית, של אלה שלא שייכים לשום מקום. ועכשיו, ועדת חריגים - שכבר עם שם הלהקה סימנו את הטריטוריה האקסטריטוריאלית שלהם - משחררים את "אין לי מקום", סינגל ראשון לקראת אלבומם השני "השעמום שוקע", סטייטמנט שדופק כמו פטיש על מסמר הראש שלי. יובל הרינג נשמע כמו יובל בנאי הצעיר, בימים שעוד היה לו את הקול, זועק את המסר ממקום מרוחק שטוף סערה בחוף שעלה על גדותיו: "אין לי מקום בעולם הזה".

  • לחזור אחורה אל עצמך: פוסט אורח של יובל הרינג מועדת חריגים

    ועדת חריגים עובדים על אלבום חדש. הם יופיעו באוזןבר ב-19.6 ויבצעו ממנו חומרים טריים. אחרי הסאונד המיוחד של אלבום הבכורה "העולם אבד מזמן", והראיון עם יובל הרינג שאמר ש-"האלבום הבא צריך להיות הלחמה מושלמת בין רוק ישראלי טוב משנות ה-90 או שנות ה-80, 'Nevermind' של נירוונה, ו-'Isn't Anything' של My Bloody Valentine", הזמנתי אותו להרחיב ולספר על חמש ההשפעות הכי גדולות שלו כרגע.


    בהמשך לשיחה שלנו, חשבתי קצת על מושג ה"לחזור אחורה אל עצמך" ועשיתי רשימה של אלבומים שאני בדיוק בימים אלה "חוזר" אליהם בכתיבת והקלטת האלבום החדש של חריגים, שעתיד לראות אור תחילת שנה הבאה.

    אני מרגיש כיום שבלי הקשר שלי להנאה הגופנית והמלאה שהייתה לי פעם מהעולם, ואיננה עוד - לא משום שאני אדם מנותק או עקר רגשית או משהו, אלא פשוט כי ככל שאני יותר למוד ניסיון, כך אני מרחיק את עצמי יותר מהמציאות עצמה כממשות ומתחבר יותר לאידאות של אותה ממשות - קשה לי מאד לכתוב דברים חדשים שהם בתורם אמורים לייצר הנאה גופנית מלאה לאדם אחר, עם פחות ניסיון משלי. זה סוג של בניית גשר אם תרצה, אל עצמי, או אל דימוי של עצמי שקפוא בתודעה שלי, ואז שחזור הצעדים שלי אל עבר אותו עצמי שחי בתוך הרגע משום שהוא עדיין לא למד כיצד לחיות בתוך זמן אחר. כל אלבום כאן הוא לפיכך זיכרון שלי של עצמי וכל אחד מהם יספר סיפור עלי מנקודת מבטי בהווה.

    Chemical Brothers - "Exit Planet Dust"

    אני זוכר את עצמי, שוכב על מיטה מעץ בהולנד באמצע שנות ה-90. ההורים שלי ישנים בחדר אחר. אני בעליית גג של צימר קטן בחופשה משפחתית. אני בן 13, אולי 12. אני מחזיק את הפלסטיק של הדיסק הזה ביד והוא מסתובב בתוך הדיסקמן שלי. חשוך. אני ער באמצע הלילה מביט בשמי כוכבים דרך חלון בתקרה של עליית הגג, חלון בנטיה כזה. אני מסתכל על העטיפה של האלבום. בחור ובחורה בדרכם בחזרה מוודסטוק אולי הביתה. המילים "Exit Planet Dust" מופיעות בפונט ערבי למראה. העיצוב עושה לי נעים. הסאונד הזה חצוף. הביטים גדולים, יהירים, עכשוויים, משקפים את הצורך שלי לפרוק. אני שוכב במיטה ומקשיב לשיר "One Too Many Mornings", מעין הזיית שוגייז אלקטרונית. אני חושב, כמה העולם יפה, והבנות בו יפות, ההולנדיות שראיתי ברחוב. הן הסתכלו לי בעיניים ואני לא יודע למה. אולי כי אני מיוחד. כן. זה בגלל שאני אחד ויחיד בעולם הזה, תחת הכוכבים. הן ראו אותי באמת.

    Sonic Youth - "Washing Machine"

    חבר שלי ואני משחקים תופסת לייזר מתחת לבניין שלו. השנה היא 1995. אני עדיין לא מכיר את נירוונה. אני שומע בעיקר מה שנותנים לי המבוגרים. אני בן 12 בערך. אני לא יודע מה זה נויז ומה זה גראנג' ומה זה אלטרנטיבי. החבר שלי ואני עולים לדירה של ההורים שלו. רמת השרון בקיץ. חם חם. הוא נותן לי שקית עם 2 דיסקים שקנה בחנות עטופים בעטיפה כזו שהיה רק בניינטיז. מתנת יום הולדת. אני פותח את שתי האריזות - באחת אני מוצא את Temple of the Dog, ובשניה את "Washing Machine" של Sonic Youth. המוכר כנראה דחף לו את סוניק יות'. מעניין מי זה היה, המוכר הזה. ברמת השרון ב-1995. מעניין איפה הוא היום. אני חוזר הביתה ושם את הדיסקים במערכת שהייתה לי ליד המיטה שלי עם המדבקות של מעדני "דני" של צבי הנינג'ה. מה זה הרעש הזה? אני מוציא את סוניק יות' מהמערכת ושם את Temple of the Dog. זה כבר יותר טוב. אני אוהב את זה. שנתיים עוברות. אני מוצא עטיפת פלסטיק מרוסקת של "Washing Machine" בתחתית ערימה מאובקת של עיתונים שהייתי שומר בשביל הקריקטורות. הדיסק שרוט ותמיד קופץ בסוף של "The Diamond Sea". אני זונח את Temple of the Dog וכל דבר אחר דומה. אני הולך ומתרחק מהעולם אל תוך עצמי. האלבום עושה לי חשק לכתוב סיפורים קצרים. אני יושב בפעם הראשונה בחדר שלי עם מחברת וכותב סיפור קצר לצלילי השיר "Skip Tracer". הוא היה על סוף העולם. איש הולך בעיר ריקה ועלה לראש בניין להסתכל על העולם הריק שהוא חי בו.

    Smashing Pumpkins - "Siamese Dream"

    להקת חטיבת הביניים שלי. אני זוכר את עצמי. לבוש מעיל גשם בסגנון "המטריקס", עם שיער ארוך. כולם חושבים שאני גיי. רק הבנות חברות שלי. ילד שמנמן עם פרצוף מוזר וחצ'קונים שאוהב מוסיקה ובגדים. והאלבום הזה בדיסקמן שקבור עמוק בכיס מעיל גשם גדול, קופץ כשאני הולך לבית ספר עם אוזניות SONY עם ספוג אדום. יוצא מהבית לבית ספר בבוקר, ומתחיל ללכת לצלילי "Cherub Rock". חותך בסמטאות הפרבר שלי עם השיר "Quiet" בפול ווליום. שיער על העיניים, כל הזמן. הסאונד של האלבום הזה, כמו הבי מטאל אבל קליל יותר, הלחישות שירות האלה של בילי קורגן, המראה של ההרכב הזה, הארט. למה זה נגע בי כל כך? זה לא היה סתם רועש או צעקני. זה היה כמו חלום להקשיב לאלבום הזה, זה העצים את הרגע שהייתי בו. זה היה הדיסטורשן הזה שאף פעם לא שמעתי ממש, ממש כמו סוכריות מתפוצצות, או מסטיק בזוקה. זה נמרח ונדבק ונע כמו ערפל, וזה גרם לי להרגיש מסתורי, וטוב, ומיני בצורה שאסור או אי אפשר להסביר.

    Nirvana - "Incesticide"

    כל כך אהבתי את האלבום הזה בתיכון. יותר מכל אלבום אחר של נירוונה. אבל גם אהבתי את אוסף ה-b-sides של הסמאשינג יותר מכל, אז אולי זה פשוט האני של אז, מחפש מפלט מהעולם בתוך מה שנראה לו כמו אזוטריה מנחמת. בכל מקרה. אהבתי את האלבום הזה מאד. ואני חושב שזה בגלל שיש פה כמה שירים מאד מוזרים שנשמעו כמו נירוונה אחרת, בעיקר אחרי "Polly", כלומר החל מ-"Beeswax". ובסוף כל הסינגלים המשונים האלה, הדבר המדהים והנחשי הזה שנקרא "Aneurysm". אילו מבני שירים משונים. אני זוכר שאני יושב עם האלבום הזה ומנסה להבין את הלך הרוח הפסיכולוגי של מבני השירים האלה. באלבום הזה, הלהקה המאגית הזו, שגרמה לי לרצות לנגן, שהיופי המרושל שלהם הפיח בי תקווה שיש מקום לרישול במיינסטרים, נשמעה לי אחרת. שונה אפילו מכמה שהייתה שונה מכל דבר אחר. שונה מעצמה. אני זוכר איך השיר הזה שסגר את האלבום היה כל כך אקזיסטנציאליסטי בעיני, איך ש-"סבתא קחי אותי הביתה" חזר על עצמו, והרגשתי, הרגשתי גם שאני רוצה הביתה, אבל שאיני יודע היכן הבית שלי.

    Velvet Underground - "White Light White Heat"

    קניתי את האלבום הזה בקיץ 1999 בחנות פיקדילי רמת השרון במבצע. שמעתי את הקאבר של נירוונה ל-"Here She Comes Now" ורציתי לשמוע את המקור. פתאום חזרתי לסוניק יות'. לרעש הזה בסוף של "The Diamond Sea", שקפץ כי הדיסק שלי היה שרוט. כמה התרגשתי לבודד את הסיפור ב-"The Gift" על ידי השתקת צד אחד של האוזניות. כמה אהבתי להקשיב להפרדות הסטריאו הקיצוניות של האלבום הזה, לגיטרה לבד, לתוף לבדו בחדר שבו הוקלט אי שם. כל כלי לבד, אלגנטי לבד, פרוע לבד. כמה פעמים שמעתי את "סיסטר ריי" בחדר לבד, ואפילו בבית ספר, "בהפסקות פעילות", כשנתנו לתלמידים להשמיע מוסיקה, והמורים ביקשו שאחליף כבר שיר. כמה פעמים ניסיתי , עם פור טראק קסטה של טאסקם שהיה לשכן שלי, לייצר את הקקפוניה המדהימה של אותו שיר אחרון מתמשך שכשהסתיים השאיר אחריו אדמה חרוכה, מעלה עשן, ושקט חם של סליל ישן. עד היום אני, ואני חושב שכמעט כל מי שבעניין של הוולווט, לא מסוגל להשתחרר מאותו אבטיפוס של שיר אחרון ארוך וחורך שמתאבד אל תוך אינסוף של רעש רפטטיבי. זו השאיפה לסוף פתוח, זהו הצורך להרוס, לחרב מבנה, יצר המוות.

    - - -

    איפה שהוא, בחוויות המצטברות של היזכרות באלבומים האלה, נמצא האלבום הבא של ועדת חריגים. לא באופן ישיר בסגנון או בסאונד, אבל כן באופן עקיף בניסיון לייצר מחדש את אותן תחושות של עצמיות, העצמה, יצר מוות, מוזרות, זרות, גילוי, ערפיליות, אותה התרחקות נערית מן העולם. אנחנו עובדים בשיטה של שיר שיר, ויקח עוד זמן רב עד שהכל יהיה ברור. אנחנו מניחים אחד ואז מקשיבים לו בלי סוף, והצעד הבא אחריו מתגלה באיטיות. ממש כמו הליכה על גשר אל עבר יעד שאיני יודע בדיוק מהו, אבל אני יודע איך האדמה מרגישה עד אליו.

    להקשיב לאלבומים זה כמו להביט בתצלום ישן של עצמך, אלא שהדימוי הויזואלי שלך נעדר, ומוחלף בזיכרון תחושתי. התהליך כעת הוא ייצור של סביבת עבודה שבה היזכרות תחושתית היא כלי הכתיבה המרכזי.

  • Yum: יאק בבארבי

    אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהיה לי כל כך כיף בהופעה של להקה מחו"ל, אולי מאז ש-Art Brut היו בארץ לפני ארבע שנים. הבאסה לראות בארבי ריק התחלפה בקפיצות במקום והוצאת האייר גיטאר המאובקת מהבוידעם. Yuck לקחו אותנו לסיבוב של שעה בתוך דלוריאן כסופה ושיגרו אותנו 20 שנה אחורה לנשף התיכון של ברנדה וברנדון וולש, לעידן תמים של שירים פשוטים ורועשים.

    ועדת חריגים חיממו את מגברי המנורות לטמפרטורה רותחת. אני לא יודע אם זה משהו חד פעמי, או שהטור בארצות הברית שדרג להם את הנוכחות (או ההיעדרות במקרה של שוגייז), והפך את הסאונד שלהם למאסיבי ומחוספס. אחד מחברי סיפר לי שהוא טחן את "העולם אבד מזמן", אלבום הבכורה של ועדת חריגים, כמו שהוא טחן פעם את "האיש שראה הכל" של רוקפור. כנראה שגודלת פה תופעה. אני מהמר עליהם את כל הז'יטונים.

    אחרי שבהיתי בנעליים ממרחק, גררתי את החברים קדימה - ככל שנמצאים קרוב יותר לבמה, נהנים יותר מהמופע. הקהל הריע כשבחור עם אפרו ג'ינג'י כדורי ובחור מקריח עלו לבמה, כלומר, להקת יאק, רק שהם באו לבדוק את הציוד. ככה זה באינדי, אין תקציב לרודי. הם ירדו ועלו שוב, הפעם במעטה החשכה המסורתי, ופתחו עם "Holing Out" שהציג את הטקטיקה לערב - רוק אלטרנטיבי עם טוויסט שוגייזי. היתה אקסטרה התלהבות סביב כמה שירים מאלבום הבכורה כמו "Get Away", "The Wall", "Operation", וגם "Middle Sea" מהאלבום האחרון שהפך למיני-להיט ברדיו הקצה. אבל באמת שזה היה טיפה יותר ריגוש מהשירים האחרים שעבדו מעולה בלייב. לפעמים שכחתי שאני בבארבי האפלולי ודמיינתי שאני מקפץ בפסטיבל קיץ אירופאי, ההופעה של יאק מושלמת לזה.

    ועדת חריגים מאסיבים יותר

    ועדת חריגים מאסיבים יותר

    פחדתי שהסולן היהודי החביב, מקס בלום, לא יצליח להחזיק את ההופעה, פחד שהתגבר כשהציבו במרכז הבמה דווקא את באסיסטית הלהקה מאריקו. ידידה תהתה למה שמו אותה שם אם היא לא עושה כלום, אז הסברתי לה שזה בגלל שהיא יפנית ויש לה חולצה מגניבה עם מה שנראה כמו הדפסים אקראיים מרחוק ומתברר כמלא חתולים מקרוב, אבל מתחת להסבר גם אני התפלאתי. אז מקס לא היה פרונטמן שבא לנצח על טקס הרוקנרול כמו מנהיג כת אחוז דיבוק, אלא התרכז בלעשות את העבודה, בלשיר ולנגן. אחרי שיר או שניים היה ברור שהוא טוב בזה, והקול של דניאל בלומברג, האקס המיתולוגי, הלך והתפייד לטובת מקס החביב ששיתף כמה מילים בעברית ("שולחן! גלידה!") ולא חשב שזה ראוי למחיאות כפיים.

    למעשה כל הלהקה היתה בקטע של פשוט לנגן, לשמור את הקול שלהם ולהשאיר את הקלישאות בצד, אולי כמו שלהקות בתחילת הניינטיז עשו כתגובה לאובר דה טופ של האייטיז (ראיתם אי פעם מתופף מנגן סולו כשהוא מרחף הפוך?). עם חוסר האקשן על הבמה, הפניתי את תשומת הלב אל הקהל. הגיעו לו לפחות חצי ממחיאות הכפיים. מעריצי יאק שעמדו בחזית התייחסו לכל שיר כמו להיט, אפילו לחומר טרי מה-EP החדש, עם קפיצות וריקודים ופוגו. פוגו? יותר כמו פייגו, כמו שאמר לי מישהו אחרי ההופעה. כמה בנות עשרים ומשהו התחילו לדחוף את החברים שלהם, וכדור השלג הזה התגלגל למעגל פוגו עדין שפעל ללא הפסקה. אפילו קפצתי פנימה כדי להראות לילדים איך עשו את זה פעם, חלקם בטח השתתפו באקט המוזר הזה בפעם הראשונה בחייהם.

    יאק יצאו מהקול שלהם לקראת סוף ההופעה עם התעללות מוגברת בגיטרות ופידבקים. בפינלה הגדול של ההדרן הם פינקו אותנו עם "Rubber", האפוס האיטי שסוגר את אלבום הבכורה ולא בוצע בהופעה כבר שנתיים. לכבוד המאורע הם הזמינו את יובל הרינג מועדת חריגים לעלות לבמה ולתפוס את המקרופון. לא הייתי בטוח בהתחלה באיזה שפה הוא שר דרך האפקטים והקול שמלכתחילה מכוון להיות עמום, אבל כשהגיע הפזמון, שהיה אמור להיות "should I give in", שמעתי בבירור את התרגום המדויק "שנוותר". שפת הקודש נתנה לקטע עוצמה תנ"כית והביאה את הערב לשיא של פוגו ופידבק. אני ממש מקווה שאחד מילדי השורה הראשונה הלך להקים להקה.

  • מה שהאמריקאים צריכים: ראיון עם יובל הרינג מועדת חריגים

    אחרי שהשיגה באזז חסר תקדים ללהקת אינדי עברית, ועדת חריגים יצאה לטור אביבי באמריקה שכלל הופעות בניו יורק ופסטיבל SXSW. עוד שבועיים הם יחממו את Yuck בבארבי ובמאי הם יופיעו בפסטיבל Primavera בספרד. הסתקרנתי לשמוע מה העניינים, אז הרמתי טלפון ליובל הרינג, סולן וגיטריסט הלהקה, על הטור, האלבום שבדרך, והרצון ליצור תת ז'אנר חדש של אינדי עברי.

    יצאת ל-25 טורים מאז גיל 22 ועשית מאות הופעות בארצות הברית עם TV Buddhas. איך זה היה לחזור הפעם עם ועדת חריגים? מה השתנה מאז?

    "קודם כל, זה היה יותר טוב. למדתי מכל הטעויות שעשיתי בחיים שלי. הטור היה קצר יותר. אמריקה יכולה לעשות לך בור אם אתה לא גר שם, זאת הרפתקה כלכלית מטורפת. הייתי יותר מאורגן הפעם מה המטרות שלנו מבחינת קשרים ואסטרטגיה. כלומר, פגישות עם לייבלים ובוקינג. כל מיני פגישות עם פרומוטרים או אנשים שיכולים לעזור לנו בפעמים הבאות היו כבר מסודרות לטור הראשון. סמכתי גם על מקריות, מה שפעם הייתי סומך עליו שאם פשוט אסתובב הרבה אז אפגוש את האנשים. וגם זה קרה. אבל סידרתי את רוב הדברים מראש, תיאמתי פגישות, וכו'. גם בסאות' ביי (סאות' ווסט -ע.ש.) וגם בניו יורק יצא לי להיפגש עם הרבה אנשים שיוכלו לעזור להמשך של הלהקה, לעתיד של הלהקה, בטריטוריות שהן לא ישראל.

    "חוץ מזה הראשוניות. זו הפעם הראשונה עם ועדת חריגים, פעם ראשונה בעברית בחו"ל. העברית בהופעה אפשרה לי סוג של חופש - יותר נהניתי מזה מכל דבר שעשיתי קודם. זה הרגיש כאילו אני יכול לא להתעניין במה שקורה סביבי ולהיות יותר מרוכז במה שאני עושה".

    בארץ אתה לא מרגיש את זה, כלומר, כשאתה שר בעברית, כי אנשים יכולים להבין אותך?

    "בארץ סיגלתי לי תכונות של בן אדם מופנם בהופעות, ואני גם לא כל כך אגרסיבי או מוחצן פנים מול פנים. אני כן אגרסיבי בעבודה, כי אני עובד קשה, אבל אני לא אגרסיבי כבן אדם. אין לי אישיות חיצונית מוחצנת או צבוענית. אז זה פחות או יותר אותו מנגנון הגנה. יותר נוח לי להיות מאחורה עם משהו, ומאוד נוח עם העברית בחו"ל. זה הוציא ממני דברים שהיה לי קשה להוציא אם לא היה לי את זה - סוג של מיסוך וגם סוג של התמקדות כשאתה עושה מוזיקה מסוימת. אני הגיטריסט היחיד ואני מנסה להגיע לעומק מסוים של נגינה. זה מאוד עוזר, לי לפחות, לתהליך הפסיכולוגי שלי".

    אם כבר מדברים על ההופעות של הלהקה, איך היו התגובות של הקהל? אני מתאר לעצמי שלרוב האנשים זו הפעם הראשונה שהם שמעו עברית, בטח שמוזיקה בעברית. איך הם הגיבו? קרה משהו יוצא דופן?

    "היו פחות אנשים שהתפלאו על העברית, יותר אנשים שפשוט באו כי הם הכירו את האלבום, כי הם שמעו אותו קודם בסטרימינג או שקנו אותו אונליין, ובאו והכירו את השירים. זה היה הדבר המשונה בצורה חיובית שהיה ושלא היה לי קודם. התייחסו אלינו בהרבה הופעות כמו שאני הייתי מתייחס ללהקה שאני מחכה הרבה זמן שתבוא לתל אביב. הכירו את החומר ודיברו איתנו על האלבום, כאילו הוא איזה יצירה קנונית או משהו וקנו אותו - מן 'אני מחכה פה הרבה זמן שתעברו פה ותמכרו לי את הויניל', גם בהופעות שבד"כ מתנשאים בהן כמו בניו יורק. אז זה היה מאוד מגניב. זה היה באמת חריג ממה שאני רגיל מארצות הברית. הם רגילים לתת תרבות אז בדרך כלל זה לא ממש מזיז להם - סבבה, מגיעות להקות. אבל עכשיו זה הרגיש כאילו מחכים שנגדל, מחכים שנעלה עוד מדרגה, 'ראיתי אותם עכשיו בטור הקטן שלהם', ככה זה הרגיש".

    אתה חושב שמה שגרם לזה זה הפרגון שקיבלתם בתקשורת העולמית?

    "כן, אין ספק. כשהתקשורת עובדת ביחד על משהו, כשיש הסכמה בין עיתונאים שקורית בו זמנית זה מייצר סוג של לגיטימציה למאזינים לתת את התשומת לב שלהם למשהו. יש הרבה אלבומים טובים שאף אחד אפילו לא שם עליהם את האוזן. הם פשוט לא נכנסו לסירקולציה. החוכמה היא לעשות גם אלבום טוב וגם שאנשים ישימו לב אליו. הכלים לגרום לאנשים לשים לב אליו מגוונים. יש אנשים שחושבים שאם תעבוד בפייסבוק הרבה אז ישימו לב אליך, או שאם תעשה וידאו ויראלי אז ישימו לב אליך. יש כל מיני דרכים שבהם אנשים ישימו לב אליך. הדרך הזו של הוידאו מאוד חזקה, אבל אני לא יודע, אני חושב שהיא יכולה להיות מיידית קצת.

    "הדרך שאנחנו בחרנו בה זה לעשות אלבום מאוד מוזר. מישהו אמר לי שבאמריקה מה שאנחנו עושים זה מה שהאמריקאים צריכים, ומה שהאמריקאים צריכים זה לדבר על האלבום המשונה הזו. להקת השוגייז הזאת בעברית, זה קצת בשבילם כמו משהו חדש ומעניין שקורה, כמו איזה סדרה מאוד משונה שלדבר עליה זה הדבר לדבר עליו עכשיו. זה כמו פיסת פיקנטיות כזו שמחכה שאנשים ידברו עליה באופן רחב יותר. החזון שלי עם הדבר הזה זה להמשיך להתקדם בתוך המסגרת של הציפייה הזו, להמשיך לייצר מוזיקה בעברית לשוק האמריקאי".

    אתה חושב שעוד להקות יוכלו לעשות את זה בעברית בשוק האמריקאי או בכלל בעולם?

    "המטרה שלי לעשות את מה שהיפנים עשו לפני 10 שנים בערך עם סטונר, לדוגמה, שהיו כמה להקות סטונר יפניות ששרות ביפנית. או כמה להקות פסיכדליה כמו OOIOO או ה-Boredoms, ופשוט לעשות להקה שתגרום לכך שמה שמזוהה עם ישראליות אינדי זה שוגייז דרים פופ שכזה. אני לא מדבר על אינדי ישראלי, אני מדבר על אינדי בעברית. כי באותה מידה אני חושב שסטונר ביפנית נבדל מסטונר יפני. במובן מסויים מישהו לא שוודי יכול לעשות פולק שוודי. אתה מבין מה אני אומר? בן אדם יכול להיות מושפע מחוזה גונזלס, למשל. כשאתה אומר פולק שוודי או פולק נורווגי יש לזה צבע מסוים. אתה מדמיין משהו כבר מאוד ספציפי בראש שלך".

    כן, אבל מצד שני זה גם קשור למיקום הגיאוגרפי

    "זה קשור למקור, כי הצבע המקורי של זה בא מאיזה הקשר גאוגרפי-חברתי כלשהו. אבל אין ספק שגם בן אדם במדבר שטוח שיש לו הרבה חברים ואין לו דיכאון או אספרגר יכול לשיר פולק נורווגי, והוא אולי אפילו יתקבל לא רע באזור שלו. אז מה שאנחנו עושים בעברית, הכוונה היא לייצר סוג של אסתטיקה מסוימת עם השפה, ואחר כך אולי מישהו יוכל לעשות את האסתטיקה הזו, את מה שאנחנו עושים. אני לא יודע אם הגענו לזה באלבום הראשון, אולי בשני או בשלישי נוכל לדעת מה מהות העניין".

    ועדת חריגים בדרכים

    ועדת חריגים בדרכים

    אתה מנסה בעצם לייצר איזשהו תת ז'אנר עברי שיהיו עוד להקות שיוכלו ליצור בתוכו, זה מה שאתה אומר בעצם?

    "כן, בדיוק. אני מנסה לייצר איזשהו סוג של תקדים בעברית, קודם כל ליוצרים ישראלים. שהתקדים יהיה קיים כדי שתוכל להתייחס אליו באיזשהי צורה בין אם לפסול אותו, להסכים איתו, לשאוף אליו, לספור אותו, או כל דבר אחר, אבל שהוא יהיה קיים, שהוא יהיה שם באוויר, ואז יוצרים מקומיים יוכלו להתייחס אליו. זו מטרה מס' אחת. מס' שתיים זה לייצר את הפיקנטריה החדשה הזאת בשוק אחר - לעשות שוגייז בעברית. מה שזה לא יהיה הדבר הזה, שוגייז בעברית זה מה שקורה עכשיו, או עוד שנתיים. זו הציפייה וזה מה שאנחנו צרייכם לעשות. האם נעשה את זה? אז עשינו אלבום טוב או שנעשה עוד שני אלבומים טובים. אבל המימוש של הפרויקט הזה יהיה לייצר סוג מסויים של תת ז'אנר".

    ומה עם להקות ששרות בעברית ולא יוצרות בתת ז'אנר הזה?

    "אז אולי תהיה להן יותר הזדמנות לשיר בעברית אחר כך, בגלל שעברית תהיה גם דבר. אני לא יודע מה יהיה בעוד חמש, שש, שבע שנים כשהדבר הזה יהיה באמת רלוונטי, כי כרגע הכל בחיתולים. כרגע עשינו טור אחד וזהו. אבל אם זה יממש את עצמו זה יקח כמה שנים. יקח לתקשורת כמה שנים להבין שמדובר בזה או עוד כמה להקות. אם היו עוד כמה להקות שעושות את זה בו זמנית זה היה טוב. להקות שלא עושות את הז'אנר הספציפי הזה יעשו משהו אחר, כל עוד זה יפה. אני לא חושב שחשוב מה עושים כל עוד זה יצא משהו מעניין בין מה שמנוגן למה שמושר".

    מה הצעד הבא בשביל הלהקה? סיימתם את הטור ואני יודע שאתם הולכים להופיע בפרימוורה. מה אתם מתכוונים לעשות הלאה?

    "אנחנו מקליטים עכשיו דמואים לאלבום, האלבום השני, שאין לו שם כרגע אבל יש בו עשרה שירים. מקליטים את הדמואים ושולחים ללייבלים שנפגשתי איתם בארצות הברית ומקווים להתקדם ללייבלים עם השפעה גדולה יותר בחו"ל, או לחזור לארצות הברית דרך פסטיבל גדול שישלם לנו את העלויות. כי העלויות, יחסית לבן אדם שמשלם שכר דירה בתל אביב, הן אסטרונומיות, עשרות אלפי שקלים. בוקינג מעוניינים בדברים כאלה - לסגור הופעות לפסטיבלים לסוף הקיץ או לסתיו שישלמו לנו את הטיסות. זה כבר צעד מאוד בריא שמאפשר לך לעשות עוד אמריקה, ולעשות עוד אמריקה זה חשוב".

    אז בעצם מימנתם בעצמכם את כל הטור שהיה עכשיו?

    "כן. מימנו, אתה יודע, כל השלבים הראשונים של הלהקה זה בד"כ במימון עצמו - המכונית, הציוד. שלא לדבר על כל ההוצאות שבדרך עד שאתה משיג את כל שאר הדברים, כלומר יחסי ציבור באמריקה, והתקליט עצמו, וכל הדברים האלה שייצרו יכולת לקבוע את ההופעות אחר כך".

    ממש מגניב לך, אני יודע שאתה מנגן מלא זמן ועכשיו היה ניצוץ שהבעיר את כל מה שיש באוויר

    "אני מקווה שנמשיך לעבוד קשה ולא נתעייף, זה העיקר. נחתתי לפני עשרה ימים בערך, ואני כבר מרגיש איזה סחבת מסוימת, מן משהו שלא הרגשתי כשהייתי שם. כאילו אין פואנטה לשום דבר שאתה עושה כל כך. הלו"ז נהיה רופף פתאום, יש סדקים בכוונות המידיות שלך, בגלל שאתה רגיל שפה אין לך כל כך למה להתאמץ".

    אתה חושב על לעבור לחו"ל איפה שקל יותר לבסס פעילות כזאת?

    "גרתי בברלין חמש שנים. לגור בניו יורק זה לעשירים, אז כרגע אני לא יודע. אבל יש הרבה דברים לעשות פה: אני יחצ"ן, יש לי את הנשף, יש לי את הלהקה. טוב פה מבחינת תרבות, אני אוהב את הקלאש. אבל יש פה תחושת סחבת כזאתי שזה הקטע, היא מתחילה לעבוד עליך, ואז, בלי שאתה שם לב, דברים שרצית שיקרו השנה לוקחים הרבה יותר זמן".

    חלק מזה גם לא תלוי בך. אתה יכול לעשות את המקסימום ולפעמים דברים יקרו או שלא, כמו שהיה עם הטי וי בודהז. עשיתם המון אבל איכשהו דברים לא קרו, ופתאום עכשיו הם כן קורים. רק חצי מזה זה אתה.

    "אתה יודע, אולי אני נשמע כמו מישהו מעידן הנאורות כשאני אומר שהכל תלוי תודעה, ואולי לא נכון כל כך להגיד את זה עכשיו. זה קצת המאה ה-19 להגיד שהמציאות שלי היא תוצר של ההבנה שלי של טבע הדברים. אבל אני כן מרגיש שיותר טוב לי עכשיו מבחינה מקצועית כי הבנתי הרבה דברים שלא הבנתי קודם, ועכשיו אני יודע לעשות דברים מסוימים שלא ידעתי לעשות קודם. הייתי אומר שזה הרבה אתה, הרבה החלטה שלך, אבל לא לגמרי. זה שילוב, אבל אין ספק שיש הרבה כוח לכל הניסיון שהיה לי עד עכשיו.

    "האסתטיקה של האלבום של ועדת חריגים, אפילו הסאונד, זה תוצר של סוג מסוים של אלימינציה שעשיתי עם עצמי. זו בחירה מודעת, לא ג'אמים או שום דבר כזה. זו ישיבה עם עצמי במשך הרבה מאוד זמן והחלטה של אלימינציה לכיוון, באופן מפתיע, אחורה, לשאלות כנות עם עצמי מה אהבתי לשמוע לפני שהייתי מוזיקאי. חשבתי על זה הרבה. זו היתה השאלה העיקרית שלי עם האלבום הזה - מאיזה סוג מוזיקה נהניתי לפני שהייתי מוזיקאי".

    ומה הייתה התשובה?

    "חשבתי הרבה על Smashing Pumpkins, חשבתי הרבה על Nirvana, וחשבתי הרבה על Sonic Youth שהיתה אחת המלהקות שהייתי מקשיב לה אפילו בחטיבה המוקדמת. חבר הביא לי ביסודי דיסק שלהם ב-95' או 94'. אז זה מה שהלהיב אותי - מהיר, מגניב, ומסוכן, כאילו אני כזה. Siamese Dream, למשל, נשמע לי אימתני, איך שהוא הקליט מלא שכבות של גיטרות דיסטורשן והסאונד של זה. מפה יצאתי, אתה מבין? אני חושב שעד היום, עוד עם TV או לפני כן, חשבתי כמו מוזיקאי. הצלחתי לצאת מהנעליים האלה. כשאתה חושב עם גיטרה אתה לא חושב כמו בן אדם יותר, במיוחד כשאתה מתעסק עם DIY, אתה כל הזמן חושב כמו איזה עסקן ולא כמו בן אדם נורמלי. אתה לא חושב מחוץ לקופסה הזו של מוזיקאי".

    זה קשה, כלומר כשאתה מוזיקאי, אתה מוזיקאי, וקשה לצאת מעצמך. זה אפילו בלתי אפשרי באיזשהו מקום, אתה תמיד אתה.

    "כן, אבל יש את האתה עם אימפולסיביות של מוזיקאי, ואתה מתחיל להגות רעיונות בתור הדמות הזו שיצרת. זו איזושהי דמות מאוחרת, היא לא משהו שנולדת לתוכו. יש דמות מוקדמת יותר של עצמי שניסיתי להתחבר אליה. גם עכשיו אני עושה את זה, כשאני עובד על האלבום הזה. באופן מפתיע, אני מקשיב להרבה דברים חדשים, ואני מוצא שזה נכון כמו חוט שני שעובר דרך כל אלבומי הרוק האחרונים שקיבלו ציונים גבוהים, למשל, בפיצ'פורק. סתם לדוגמה, אני מוצא ש-Yuck או No Joy או כל מיני להקות כאלה פשוט נשמעות כמו סוג של מיקס בין כל מיני דברים שבן אדם שומע בהתחלה כשהוא שומע רוק. יש שם הרבה גחמות של דור של בני 30 לדברים שהם שמעו כשהם היו ממש בתחילת הדרך, כשהם היו רכים בהשפעות שלהם".

    אני בגיל שלך בערך, אני גם מנגן, ואני יודע שלוקח זמן לעכל מוזיקה עד שהיא יוצאת ממך בצורה טבעית שכזאת, בלי מאמץ או ניסיון להישמע כזה או אחר.

    "כן, אני מסכים, אז מה שאתה קורא לו טבעי אני קורא לו סוג של ביטול עצמי - איזושהי נקודה מסוימת של לא להיות הדמות המוזיקאי שדמיינתי שאני, אלא להיות מן אני טבעי או משהו כזה, ומתוך זה למצוא איך תו מתחבר לתו מתחבר לתו ואיזה סאונד בעצם עוטף את זה ככה שאני צ'יזבורגר טעים. אם זה היה סבבה בורגר כזה, אז האלבום הבא צריך להיות ספרדי כפול מושלם. הוא חייב להיות. אם הוא לא יהיה, אז אנחנו לא נהיה. האלבום הבא צריך להיות הלחמה מושלמת בין רוק ישראלי טוב משנות ה-90 או שנות ה-80, Nevermind של נירוונה, ו-Isn't Anything של My Bloody Valentine, ביחד, באותו אלבום. אם זה לא יהיה זה, אז זה לא יהיה כלום. יכול להיות שיצא משהו אחר, אבל זאת הציפייה. זה הכיוון שאליו אני עושה דה-אבולוציה".