Preoccupations בראיון: "אנחנו פשוט מוצאים דרכים מוזרות לייצר צלילים"
מי שעוקב אחרי המאזין לא צריך הקדמה ל-Preoccupations (לשעבר Viet Cong): הם לקחו את מצעד אלבומי השנה האישי שלי גם ב-2016 וגם ב-2015, ראיתי אותם פעמיים בחו"ל איפה שהם פוצצו לי את השכל, ובכלל, לדעתי פריואוקיופיישנס היא הלהקה הכי מרתקת שצצה בשנים האחרונות. הרביעייה הקנדית הזו מקלגרי עושה מוזיקה מאוד אינטנסיבית ואינטיליגנטית עם כמות אדירה של רגש, מוזיקה שלא מפחדת להסתכל לאינסוף בעיניים ולדווח על החוויה. פוסט-פאנק, נויז-רוק, סינת'פופ, לואו-פיי - אפשר להדביק להם הרבה תוויות אבל בסופו של דבר זה פריאוקיופיישנס. הלילה (29.5) תוכלו לחוות את זה בתאטרון תמונע, ולכבוד ההופעה היה לי העונג לראיין בטלפון את סולן/בסיסט ההרכב Matt Flegel ולדבר איתו על חפצים משונים ליצירת סאונד, המרת אופל קיומי לקתרזיס מוזיקלי, וכן, גם על שינוי השם ואובדן הקהל שבא בעקבותיו.
היי מאט, מה שלומך? מה אתה עושה בימים אלה?
"הכל בסדר, חזרתי הביתה אחרי סוג של טור קצר, משהו כמו שבועיים, וחזרתי אתמול. התעוררתי הבוקר עם צינון לא נורמלי. וזה זמן טוב להיות חולה כשאני בבית מאשר בדרכים! (צוחק)"
אני מניח שלמוזיקאים יש לפעמים את האינסטינקט הזה להיות חולים רק כשהם חוזרים הביתה, נכון?
"כן, זה מצחיק כי כבר הרגשתי חולה, הרגשתי את זה לפני יומיים, ואני חושב שבצורה לא מודעת המוח שלי אמר, אוקיי, עוד שתי הופעות, אי אפשר להיות חולה עכשיו, וברגע שחזרתי הביתה, המוח שלי אמר תהיה חולה עכשיו (צוחק)".
זה מוביל אותי לשאלה הבאה. ראיתי אתכם פעמיים: פעם אחת בברצלונה לפני שנתיים וגם בברלין בנובמבר.
"אה, מגניב!"
אני מעריץ גדול, אז ממש נהניתי. ההופעות שלכם היו מאוד אינטנסיביות ואתם מופיעים מלא. אז תהיתי איך אתם עושים את זה מדי יום, כי המוזיקה שלכם מאוד עמוקה, וזה לא כאילו שאתם באים לחייך ולבדר את כולם, זה כאילו שאתם צריכים להכנס למצב רוח מסוים. אז איך אתם עושים את זה?
"אממ, זה קשה, כלומר זה קשה בחלק מהימים. אני חושב שההופעות האלה שראית, כמו זו שהיתה לפני פרימוורה היתה במועדון, נכון?"
כן, אני חושב שקראו לזה הפורום או משהו כזה?
"כן כן כן, משהו כזה. כלומר, בהופעה ההיא כולם מאוד התרגשו, כולם ציפו לפסטיבל וזו היתה ההתחלה שלו ואנחנו סוג של ניזונו מהאנרגיות של הקהל. אותו הדבר קרה בהופעה ההיא בברלין - אנשים מאוד התרגשו, וזה משפיע עלינו, ולא יודע, אנחנו מנסים שזה יהיה קצת שונה בכל פעם. כלומר, אנחנו מנגנים את אותו הסט בכל הופעה, אבל אנחנו אף פעם לא מנגנים את השירים בדיוק באותה צורה. אנחנו משנים אותם ומשאירים הרבה מקום לאלתור וכאלה. אנחנו גם שותים מלא בירה (צוחק)".
ובהופעה הקול שלך ממש נמוך ומחוספס, אז זה בגלל הבירות?
"כן, לפעמים, זה מצחיק. בדרך כלל בתחילת הטור אני יותר אומר את המילים, ולקראת הסוף אני יותר צועק אותן (צוחק)".
עשית אי פעם אימון ווקלי, אתה עושה תרגילים?
"כן, אני חייב לעשות אותם היום, רק בגלל שזה מאוד אינטנסיבי. אם אני לא עושה תרגילי נשימה אני יכול לאבד את הקול ממש מהר. אז אני עושה קצת תרגילי נשימה, אף פעם לא לקחתי באמת שיעורים. לקחתי כמה שיעורים רק כדי ללמוד איך לחמם את הקול שלי, אבל חוץ מזה, כלום. למעשה אני צריך לעשות את זה, זה משהו שאני בדיוק בודק עכשיו. זה משהו שממש כדאי לי לעשות בזמן שאני בחופש".
איך למעשה התחלת לשיר?
"תמיד שרתי איפה שאף אחד לא יכל לשמוע (צוחק). שרתי לעצמי בזמן הנהיגה. אבל אף פעם לא שרתי לפני כן בלהקה. בלהקה הקודמת שלי Women שרתי קולות רקע, אבל אף פעם לא הייתי בפרונט, רק קולות רקע והרמוניות וכאלה. בלהקה הזו, פשוט היינו צריכים זמר ואף אחד אחר לא רצה לעשות את זה, אז אני מניח שהרמתי את הכפפה".
גם סקוט (מונרו - גיטריסט הלהקה ע"ש) שר קצת, נכון?
"אה, כן כן כן, בדיוק. כן. אבל זה מוזר לשיר, זה מוזר לשים את עצמך שם בחוץ. אני מתחיל להרגיש יותר ויותר נוח עם זה".
האלבום השני שלכם ממש העיף אותי בגלל כל מיני סיבות, אחת מהן היא שהוצאתם אותו קצת יותר משנה אחרי אלבום הבכורה, ולגמרי דילגתם מעל קללת האלבום השני. איך לכל הרוחות עשיתם את זה?
"(צוחק) לא יודע. אני משתדל שלא לחשוב על דברים כאלה. כלומר, השקענו בו הרבה זמן, ועם חלק מהשירים שהקלטנו באלבום הזה עבדנו כבר שנים, מאז תחילת הלהקה, אז לא כולם לגמרי טריים. אבל אני חושב שהאלבום הבא שלנו יהיה מקולל (צוחק)".
התחלתם כבר לעבוד עליו?
"כן כן, אנחנו עובדים על זה. היינו בחופש רוב החורף, אז התכנסנו ביחד לכמה סשנים, זה בדרך. הייתי אומר שכתבנו בערך כבר חצי מהאלבום".
הלהקה העסוקה בעולם!
"ובכן, כן, לא יודע, זה הדבר היחידי שאנחנו עושים בימינו. לאף אחד מאיתנו אין יותר דיי ג'וב או משהו כזה, אז אין עוד מה לעשות (צוחק)".
ראיתי את קטעי הוידאו הקצרים ששחררתם לפני האלבום השני. בראשון סקוט משתמש בוויברטור על תוף כדי לעשות צליל משונה. באיזה עוד דברים השתמשתם באלבום?
"אה, יש כל מיני דברים. הרבה סאונדים. אני תמיד מקליט דברים עם הסמארטפון שלי. יש סאונד בשיר "Memory" שנלקח משלט חוצות מסתובב שהוא קצת שבור ועושה צליל משונה כזה, והסתובבתי בטורונטו באמצע הלילה, אני חושב שזה היה 3 או 4 בבוקר, והייתי קצת מסטול ושמעתי את הצליל הזה, ופשוט עמדתי שם מלא זמן עם האזניות והקלטתי אותו. וזה בערך איך השיר נכתב. היה לסאונד הזה מין קצב שבור, וזה נתן לנו השראה לחלק השני של השיר. אז זה היה מוזר, אבל אנחנו תמיד עושים ניסויים באולפן. אני אוהב לעשות דברים, אולי לא באופן הכי סטנדרטי. זה לא תמיד צריך להיות גיטרה וסינתיסייזר, זה יכול להיות די כל דבר".
איזה דברים יש לכם באולפן? יש לכם מזלגות וסכינים וסירים או קרשים ומסורים? במה אתם משתמשים?
"אה, כן, פשוט במה שיש בשטח. זה תלוי עד כמה אנחנו במצב רוח ניסיוני בכל רגע נתון, אבל עשינו כמה דברים דפוקים, לגמרי. אנחנו פשוט מוצאים דרכים מוזרות לייצר צלילים, אבל אני לא יכול להסגיר את הסודות שלנו (צוחק)."
טוב, אנסה בהזדמנות אחרת. עוד משהו שאני אוהב לגבי המוזיקה שלכם זה הווריאציה. כלומר, יש להקות שמקליטות למעשה את אותו השיר שוב ושוב, אבל אתכם זה משהו אחר בכל פעם. אתם עושים את זה במכוון? יש חומרים שאתם זורקים לפח בגלל שאתם חושבים שזה דומה מדי למשהו אחר שעשיתם?
"כן, אנחנו כל הזמן מעיפים דברים. אני תמיד רוצה לעשות אלבום שהייתי רוצה להקשיב לו. כלומר, אני אף פעם לא שומע את האלבומים שלנו, אבל העניין הוא לעשות משהו שהייתי רוצה לשמוע. וגם משהו שנוכל לנגן בהופעה, ואתה יודע, לנגן את אותם השירים כל פעם במשך 200 הופעות ועדיין לרצות לבצע אותם. אני פשוט אוהב את הגישה הזו למוזיקה. אני לא אוהב שירי פופ פשוטים שלא קורה בהם הרבה. אני אוהב היבטים מסוימים מזה, אבל לא הייתי רוצה לשמוע עשרה שירים כאלה ברציפות. אני אוהב לגוון את זה, נכון. זה עוזר לנו לשמור על עניין וכשאנחנו מנגנים להתכוון לזה, ואם אנחנו מתכוונים לזה אז זה עובר, לדעתי, יותר טוב למי שבא לראות אותנו".
אני גם ממש אוהב את הליריקה שלך. אתה מתמודד בה עם דברים שאנשים לא אוהבים לדבר עליהם, דברים כמו מוות וחוסר משמעות החיים. האם זה מה שעובר לך בראש ביום יום, או שאתה משאיר את זה לכתיבה שלך?
"הממ, זה תלוי. אני תמיד כותב כל מיני קטעים קצרים. אני בדרך כלל לא כותב ליריקה מההתחלה ועד הסוף בבת אחת. אולי אתחיל משורה או שתיים שכתבתי, אני כותב את הליריקה בסוף ההקלטות. בדרך כלל אני עובר על כל המחברות שלי ועל כל מה שרשמתי בנייד וגם על חתיכות של מפיות, מוצא את משמסתדר עם המלודיה שיש לי, ואז ממשיך משם. זה בדרך כלל אפל. אני לא אדם אפל בסופו של דבר ואני חושב שזה קשור פשוט ללתת לזה ביטוי באמנות ובמוזיקה. זה כמו קתרזיס טוב, להתמודד עם האופל בחיים, ובאופן כללי זה עוזר לי להיות שמח יותר אם אני מצליח להוציא את זה מהמערכת שלי דרך המוזיקה".
כמו הצל של יונג שצריך ביטוי או שתהיה קטסטרופה.
"כן, כן, בדיוק".
אתה קורא הרבה? האם אתה מעוניין בספרות ופילוסופיה?
"אה, כן, אני קורא כל הזמן. אני מוכן לקרוא כמעט כל דבר. בימים אלה אני מנסה להרחיב את האופקים שלי ולקרוא על המשבר הפיננסי באירופה, כי אני לא יודע על זה כלום, אז אני מנסה ללמוד על זה כמה דברים. אבל אני קורא הרבה פילוסופיה והרבה מדע בדיוני, אני קורא הרבה נובלות גרפיות, לא יודע, ביוגרפיות - די כל דבר".
איזה ספרים ממש השפיעו עליך?
"הממ, יש כל כך הרבה. אני חושב שאחד מהספרים הראשונים שהעיפו לי את המוח בנעורים היה "ארוחה עירומה" של בורוז. הוא עדיין אחד מהסופרים האהובים עלי בכל מה שקשור לכתיבה מוזרה, אפלה, פסיכדלית, של זרם התודעה. אחד מהספרים האהובים עלי בשנים האחרונות נקרא "השוטר השלישי" מאת הסופר האירי פלאן אובראיין. זה קצת מוזר, קצת פילוסופי, אבל פשוט כתוב יפה, ושוב סוג של פסיכדלי ומוזר. כלומר, זה לא בהכרח משפיע על היצירה שלי, אבל לפעמים זה כן. הרבה ממה שמשפיע זה כשמישהו אומר משהו מצחיק, או שאני חושב על משהו שיש לו משמעות מסוימת, ואז אכתוב את זה, וזה נכנס לתוך הליריקה שלנו".
אחד מהדברים שמוזרים לדעתי זו הדרך שבה המוזיקה שלכם מתקבלת - לפחות ברשת. במצעדים של סוף השנה או שהייתם מדורגים ממש גבוה או שהייתם די נעדרים. אתה חושב שקשה לאנשים לעכל את המוזיקה שלכם? איזה תגובות אתם מקבלים?
"כן, לא יודע. אני אף פעם לא קורא את החומר הזה אונליין. המדד היחיד שלי הוא לראות אנשים בהופעות. אז זה די שונה, וזה תלוי. אני שם לב כשאנחנו מנגנים בפסטיבלים, ואנחנו מנגנים בהרבה פסטיבלים, שזה קהל די שונה, כי רוב האנשים לא שם בהכרח בשביל לראות אותך, הם שם כי הם נמצאים בפסטיבל, הם רואים עוד להקות, והם שמעו עליך משהו אז הם באים. זה די מקטב. יש אנשים שאוהבים את זה ויש אנשים שעוזבים את ההופעה אחרי חצי מהסט. בהופעות שבהן אנחנו ההדליינרים, זה די מוטה להגיד על זה משהו, כי אנשים משלמים כסף כדי לראות אותנו. אבל זה קשה".
נראה שאתם מנגנים במועדונים קטנים. חלק מהחברים שלי היו בשוק כשסיפרתי להם את זה, כי נראה שיש לכם תדמית יותר גדולה.
"כן, אנחנו מנגנים בכל מיני מקומות. זה די מפוזר. וזה השתנה גם מאז ששינינו את שם הלהקה - חלק מהאנשים עוד מגלים שזה קרה, אנשים לא הבינו את זה עדיין. בהחלט שמתי לב לנפילה בנוכחות מאז ששינינו את שם הלהקה. לא אכפת לי. כל עוד יש שם מישהו שנוכל להופיע מולו לא אכפת לי כל כך".
קיבלתי שתי שאלות מהקוראים שלי ולמעשה השאלה הראשונה קשורה לשם. אלון רפפורט שואל: המוזיקה שלכם מאוד עוצמתית ודוקרת ישר בבטן, אז מדוע יש לכם בעיות לבחור את השם המתאים ללהקה?
"אוי, בן אדם, כלומר, לא יודע. לא בחרתי את השם וייט קונג מלכתחילה - זה היה המתופף שלנו ופשוט היינו צריכים שם ללהקה וכולנו הסכמנו שזה נשמע בסדר. כלומר, לא חשבתי שתהיה כזו תגובה חזקה לגבי השם הזה. אבל גם לא חשבתי שכל כך הרבה אנשים יאזינו למוזיקה שלנו. זה לא כאילו שנהיינו גדולים או משהו, אבל לא ידעתי שתהיה לנו איזושהי תשומת לב, חשבתי שנמשיך להסתובב בקלגרי ולהופיע מול 30 איש בחמש השנים הקרובות. אם הייתי יודע שנופיע בפסטיבלים גדולים, כנראה הייתי חושב יותר על השם, לא יודע. זה אחד מהדברים האלה. אני מעדיף לדבר על המוזיקה מאשר על שם הלהקה. נקראנו וייט קונג, זה היה המצב, זה רק שם, זה הדבר היחידי שכולם רצו לדבר עליו, ונמאס לי מזה מהר מאוד. אז שינינו אותו (צוחק)".
פריאוקיופיישנס זה לא בדיוק השם הכי קליט, אז האם בחרתם אותו במכוון כדי לשמור על הקהל שבאמת אוהב את המוזיקה ולזרוק את כל השאר הצידה?
"כן, נראה לי. אני חושב שזה מה שחשבנו באופן לא מודע. וייט קונג הוא בהחלט שם הרבה יותר עצמתי. אבל בגלל הסיבות הלא נכונות, ואני לא יודע איך זה בישראל, אבל בצפון אמריקה אנשים מאוד רגישים כרגע לגבי דברים כאלה. זה נהיה די מוגזם, אתה כבר לא יכול כל כך להגיד שום דבר מבלי שזה יכעיס מישהו. אז רציתי שם יותר תפל, כזה שאף אחד לא יוכל להיפגע ממנו (צוחק)".
שאלה אחרונה מהקוראים, שסוג של התחלת לענות עליה: זוהר אלון שואל מה אנחנו עתידים לראות מכם בהמשך?
"ובכן, אנחנו נמצאים בכמה טורים, זה יעסיק אותנו עד הסתיו. אנחנו רוצים לעשות עוד אלבום, או לפחות לכתוב אותו, עד סוף הקיץ. אני לא יודע אם נספיק להקליט הכל, אבל אני חושב שאפשר לצפות למשהו בתחילת השנה הבאה, כנראה באביב הבא - בתיאוריה. אני לא אמור להיות ספציפי, אבל זה בערך המועד שאנחנו חושבים עליו".
יש לכם תכניות לארץ חוץ מההופעות?
"כן, יש לנו כמה ימי חופש. אף פעם לא הייתי שם, אני מאוד רוצה לראות את ירושלים, אני מאוד רוצה לנסוע לים המלח. ונראה. זו מדינה קטנה, נכון?"
כן, מאוד קטנה.
"אז נראה. שמעתי דברים טובים על תל אביב, אז, לא יודע, אני חושב שנראה מה יקרה, אבל אני לגמרי רוצה לראות כמה דברים".
יש עוד משהו שתרצה להוסיף עבור המעריצים שלכם פה בישראל?
"לא, כלומר, אנחנו מאוד מצפים לזה, מאוד מתרגשים. לא חשבתי שיזמינו אותנו להופיע שם".
כן, אני גם הופתעתי.
"כן. כלומר, אני מתרגש לראות איך זה שם ולפגוש אנשים, יהיה כיף! שמעתי דברים טובים".
כן, נראה לי שרוב הלהקה ממש נהנות בארץ - אפילו רק בגלל זה שיש פה מלא שמש ואתה יכול ללכת לים ולאכול חומוס, אז כנראה שזה מספק את רוב הלהקות.
"אה, כן, זה אמור. פשוט משהו אחר. והיינו במלא מקומות שלא הופענו בהם עד כה. במיוחד אמריקה ואירופה, די כיסינו אותן, אז זה מרגש להגיע למקום אחר".
איפה לדעתך פריאוקיופיישנס הכי גדולה כרגע?
"נראה לי שאנחנו יותר מצליחים באירופה מאשר בצפון אמריקה. אבל באופן כללי יש לנו מעריצי על בכל מקום. אנחנו לא יכולים למלא אולם גדול בכל מקום, אבל בערים גדולות הולך לנו ממש טוב. למשל בלונדון וניו יורק הולך לנו ממש ממש טוב, אבל במה שקשור לכמות. לגבי איכות, לא יודע, הייתי מעדיף להופיע מול מאה איש שנמצאים ממש בעניין לעומת 12,000 שבעיקר מסתכלים בסמארטפון שלהם ושולחים הודעות לחברים (צוחק)".
