פוסטים מתויגים עם Zimmer

  • Dia Malo בצימר: לא עמדו בציפיות

    Dia Malo השיקו ב-25.2 את "Stillness", אלבום בכורה שוגייזי עם סאונד מדויק של גיטרות מחורעות ושירה צלולה. האם הם הצליחו לשחזר את הקסם בהופעה? איתי שומרי הלך לבדוק את העניין בצימר.

    הגעתי בשעה 8 למועדון הצימר שבדרום תל אביב. אני לא יודע אם מדויק לכנות את המקום מועדון, זה יותר כוך מחתרתי המשמש כחלל להופעות, חדר חזרות, ונקודת מפגש של תרבות השוליים התל אביבית. את פניי קידמו זוג חתולים עצלנים ונחמדים, שככל הנראה ספגו מספיק מוזיקה בכדי להקים להקה משלהם. לאחר כשעה קלה, ציפור קטנה לחשה לי שהופעות בצימר מתחילות מאוחר ושמה שכתוב בפייסבוק הוא לא יותר מהמלצה. מהר מאד תחושת הבאסה התחלפה בסקרנות. יש משהו מרתק בצימר. מגוון דמויות צבעוניות מילאו את החדר ומשהו באווירה שפע יצירתיות. תחושה שכאן, מהיסודות האלה, צומחת סצנה חדשה.

    בשנתיים האחרונות, במקביל לפריצת הרכבים מקומיים כמו ועדת חריגים ובינלאומיים כמו DIIV, Ringo Deathstar וגם Deafheaven, נדמה שגל שוגייזי שוטף את המוזיקה בעיר. Dia Malo, ההרכב לשמו התכנסנו, גם הוא חלק מאותו גל וחוגגים את צאת אלבום הבכורה שלהם "Stillness". מי שנבחרו לקדם את פניהם הם Elephant Hive, ככל הנראה ההבטחה המעניינת ביותר בעיר בימים אלה. כבר זכיתי לראות את דואו הכסאח רוק האינסטרומנטלי הזה לא מזמן באוזן בר. בעודנו מחכים שההופעות יתחילו, הגיח לפתע מתוך הקהל אבישי אפרת, סולן להקת The 1840's. הוא היה חמוש בגיטרה והחל לנגן בצורה אקוסטית לחלוטין (ללא כל מיקרופון) כמה שירים מרפרטואר הלהקה. הקול שלו שנע בין ניל יאנג לקונור אוברסט מ-"Bright Eyes". הסט הקצר שלו בן ארבעה שירים היה ספתח מחמם לב שתפס את מלוא תשומת הלב של הנוכחים.

    בחזרה לאלפנט הייב, שהיו אנרגטיים כהרגלם, אך מעוררים תהייה. נדמה שבחודשיים האחרונים אלפנט הייב נהיו המחממים הרשמיים של מופעי העיר - וגם מחוצה לה. הם צמד דינאמי שמושך המון תשומת לב, וצניעותם הופכת אותם לחימום מושלם. החשש שלי הוא שנוח להם להיות כינור שני, ומיתוגם כלהקת חימום עלול להיות בעייתי ביום שבו הם יהיו במרכז העניינים - לא פשוט להחזיק מופע שלם כצמד אינסטרומנטלי ולהשאיר מספיק עניין לפעמים הבאות. לכן, בעיניי חשוב שהם יתחילו לצבור קילומטראג' כמובילים כבר עכשיו, אז תום ורפאל היקרים: קדימה להסתער!

    IMG-20160227-WA0005

    המחממים הרשמיים של תל אביב. Elephant Hive

    ואז הגיעו דיה מאלו. הסתובבתי לא מעט עם אלבומם בשבועיים האחרונים מאז שהוא יצא. מדובר בהרכב שהפיק אלבום שוגייזי קליט עם חיוני על סאונד. רף הציפיות שלי היה גבוה, וכמו בקלישאות הכי גדולות, הרף הגבוה הפך לאכזבה. אולי זה היה הסאונד הסופר בעייתי, אולי היעדר באלאנס ראוי ואולי משהו אחר, אך ההופעה לא הייתה טובה. חברי הלהקה לא זרים לבמות. מדובר בפליטי להקות כמו Lebanon הפוסט רוקית מאמצע העשור הקודם ו-ED והמיותרים, כך שאין לי יכולת להסביר את כישורי הנגינה החלשים שהם הפגינו בשיר הפותח. אולי הם פשוט לא שמעו את עצמם כמו שצריך, אבל היה פער עצום בין הסאונד המדויק והמרתק של האלבום לחלוש והחורק של ההופעה.

    כלהקת שוגייז אתה לא יכול להרשות לעצמך לזלזל בסאונד, כי אחרי הכל, הסאונד הוא המנוע של הז'אנר. "Loveless" של My Bloody Valentine למשל, שנחשב לספינת האם של השוגייז, הוא אסופת שירים פשוטים שלולא הושקעו בו מאות אלפי דולרים בהנדסת סאונד כנראה היה נשכח. כשהוא מנוגן בלייב על ידי הלהקה, מתבצעת עבודת נמלים על מנת להרכיב את הצליל המדויק שלו. אז לא, אני לא מצפה לרמה כזו, אך יש מינימום הכרחי של השקעה בסאונד שהיה חסר - וכבר שמעתי בעבר הופעה עם סאונד צלול ומדויק בצימר. את הקטע הקווין שילדסי של להגביר את המגברים עד המקסימום הם דווקא כן עשו, מה שבהיעדר באלאנס גרם לדיוויד בלאו (שירה וגיטרה) לצעוק בצורה לא חיננית. בקטעים היותר שקטים דווקא כן הבליחו רגעים מדויקים ומעניינים, אך הם היו מיעוט בתוך הבלאגן. אשמח לראות את דיה מאלו על במת מועדון מאובזר יותר ובעזרת סאונדמן משלהם, כי האלבום בהחלט ראוי לזה.