Tame Impala: מסע בסאונד וזמן

לקראת ההופעה של טיים אימפלה ב-11 ליולי בלייב פארק בראשון לציון, סקרתי את התפתחות הסאונד של הלהקה מהאי.פי. הראשון הפסיכדלי ועד האלבום האחרון הפופי.

לקווין פארקר—הסולן המפיק, ובואו נודה בזה, בערך הכל בטיים אימפלה—כנראה כבר נמאס מזמן מההשוואות לג'ון לנון. אי אפשר להגיד שהוא לא הביא את זה על עצמו—בחלק גדול מהשירים של הלהקה, הקול של פארקר אכן נשמע כמו חיקוי מדויק למדי של לנון. אבל "המחמאה" הזאת עושה עם פארקר מעט מאוד חסד. היא משטיחה אותו לאיכות הווקאלית בלבד, המרכיב אולי הכי פחות מרשים במגוון הכישרונות שיש לו להציע. אז כן, טיים אימפלה התחילה כפרויקט רטרו ששיחזר את הרוק הפסיכדלי של סוף שנות השישים והושפע רבות גם מהביטלס, אך מאז האי.פי. הראשון בשנת 2008, פארקר התרחק מהמגבלות הברורות של דבקות בהחייאת העבר, בהתחלה בהדרגה ובהמשך די בחדות.

מההבנה הזאת, אפשר לצאת להשוואה מעניינת יותר של פארקר לגיבורי המוזיקה המודרנית, אמנים שז'אנר מעולם לא החזיק אותם כבני ערובה, אלא היה רק נקודת זינוק בשבילם. שמות כמו בוב דילן, דיוויד בואי ורדיוהד קופצים ראשונים לראש, מוזיקאים שבכל פעם שניסו לקטלג אותם בתוך מסגרת, הם יצאו ממנה בגסות, ועל הדרך עצבנו לא מעט מהמעריצים שלהם. ברור לי שבשלב הזה של הקריירה של פארקר, יש מידה מסוימת של הימור (אולי אפילו פרוע) בהשוואות הללו, כשלטיים אימפלה יש רק שלושה אלבומי סטודיו. עם זאת, המסע אליו אנחנו יוצאים בתוכם, במיוחד לאור האלבום האחרון "Currents", מזכיר את התהליך שהמוזיקאים האלו עברו: תחילה מחווה והתמקצעות בז'אנר קיים (לדילן פולק, לבואי גלם רוק, לרדיוהד רוק אלטרנטיבי), ומשם שילוב של אינספור השפעות וסגנונות שונים, לקונספט חדש שטרם שמענו. כדי לנסות להמחיש את הנקודה הזאת, אני אנסה לקחת אותנו בעקבות ההתפתחות של טיים אימפלה מהאי.פי הראשון ועד האלבום האחרון. מסע בסאונד וזמן, אם נהיה מעט יומרניים.

בהקלטה הראשונה של הלהקה—אי.פי. הנושא את שמה (נקרא בפי רבים בטעות בשם "אנטרס מירה סאן" בגלל הכיתוב על הארטוורק הילדותי שלו)—נמצא את אחד מהשירים שכנראה הכי פחות מייצגים את הסאונד של טיים אימפלה מתקופת הרטרו-פסיכדליה. כאן, בניגוד לכל שיר אחר, קווין פארקר שר בקול כל כך נמוך ונעדר כל אפקטים עד שקשה להאמין שזה הקול שלו—למען האמת, אני אשכרה לא מאמין שזה הוא ששר, אך ניסיון התחקות אחרי קרדיט לזמר אחר העלה חרס. השיר נפתח בקצב מהיר אם כי מעט מרושל על היי הט, עליו מתלבש במהירות ריף רפפטיבי ומהיר בצליל קלפטוני מתקופת קרים, שכאילו יצא ישירות מ-"Sunshine of Your Love" ועבר ריטוש והרחבה. לפני שאנחנו מספיקים להתרגל לזריזות המקצב, הקצב מואט בפתאומיות. המעברים התכופים ממתקפות של גיטרות להרמוניות ווקליות, מקטעי מעבר לבית לפזמון, מטונים נמוכים לגבוהים, מוציאים אותנו משיווי משקל מדי כמה שניות, משאירים אותנו ערניים, כך שבפעם הראשונה ששומעים את השיר גם החדים בינינו יתקשו לגלות כמה העתקות בוטות מ-"Sunshine", למשל המעבר מהפזמון חזרה לבתים. זה פארקר בשלב ההעתקה, וגם אותו הוא עושה במיומנות טכנית מרהיבה.

הלאה לאלבום הראשון באורך מלא: "Innerspeaker", אלבום שמביא לראשונה את רעיון ההתבודדות של פארקר מהסיווליזציה. השיר שמייצג את הקונספט הזה בצורה הטובה ביותר מבחינת הליריקה הוא "Solitude Is Bliss". שורות כמו "There's a party in my head and nobody is invited" עוזרות לדמיין את פארקר יושב לבדו באולפן הביתי, רץ מגיטרה לגיטרה, מייצר שכבה אחרי שכבה לקולז' עד שחזור מלא של הקולות שהוא שומע בחגיגה הפנימית, מזכיר לנו שבהתחלה הכל נועד בכלל בשבילו. אנחנו רק טרמפיסטים לחוויה. זה אחד השירים האהובים עלי באלבום, דווקא בגלל שפארקר לא מעמיס עלינו בשכבות של סאונד כמו שהוא יודע לעשות, ונותן למילים ולמלודיה לבלוט החוצה.

ושוב למוטיב הבדידות באלבום השני "Lonerism". קטע הפתיחה "Be Above It" הוא הכרזה על אבולוציה: מקצב שנבנה על סימפולי קול מתנשף מנוגנים בלופ, כשברקע סינטיסייזרים קוצפים, נשטפים עלינו כמו גלים לחוף, ומתרחקים בחזרה בהדרגה. אבל בהעדר מבנה ברור, הקטע נשאר כלא יותר מטעימה. שיר שאפשר להרגיש בו את המעבר של פארקר מגיטרות לסינטיסייזרים בצורה מוחשית הוא-"Elephante". הדקה הראשונה לא מציגה לנו שום דבר חדש, בעיקר ריף גיטרה נמוך ומאסיבי ששומר על קצב איטי ברוב הזמן, ומועשר בכמויות היסטריות של פאז. ההתפתחות האמיתית מגיעה כשפארקר מכניס אותנו לג'אם ארוך במיוחד. רבדים הרמוניים של סינטיסייזרים נפתחים לנו במרחב שבין האוזניים, וכל פעם שאנחנו חושבים שזהו נגמר המקום ובכלל הנה הג'אם הולך להסתיים, פארקר חוזר מהפוגה עם צלילים כל כך רחבים שעוד שנייה הם נפגשים עם האינסוף.

ההתפתחות האחרונה של פארקר ב-"Currents" היא המקור לצרות שלו עם קהל המעריצים הישן. שמעתי כבר לא מעט מהם אומרים: "זה רק התנסות חד פעמית", כאילו היו הורים שמרנים שמנסים לשכנע את עצמם שהבן שלהם עובר שלב בחיים. פארקר שוב מזמין אותנו לעולם הפנימי העשיר שלו, והפעם בקול חד וברור יותר בשירים כמו "Yes I'm Changing". זה מסר חד משמעי לעוקבים שהתרגלו לפסיכדליה ואולי יהיה להם קשה עם השפעות הדיסקו, ה-R&B, והיפ-הופ שמותכות לתוך כלי העבודה הקיימים שלו. הניסיון להדביק תווית של ז'אנר כזה או אחר לאלבום הוא בעיני בזבוז זמן. שירים כמו "The Less I Know the Better" מזכירים לנו שוב שפארקר הוא קודם כל מלחין ומעצב סאונד, שמשתמש במגוון הכלים הרחב שהוא מכיר כדי להפיח חיים בקולות שהוא שומע בראש, וזה לא ממש משנה מאיזה ז'אנר.

התגובות סגורות.